Hey Jude

אח שלי ליוה אותו לדלת.

שתי מזוודות. תמונה או שתיים שהוריד מהקיר.

רצתי לחדר והתחבאתי מתחת השמיכה. מחבקת בובה שהוא הביא לי כמה שבועות לפני. ובוכה.

הדלת נסגרה.

אבא שלי עזב את הבית.

אני בת שמונה.

אני בת ארבעים וחמש.

כשאני נזכרת ברגע הזה בחיי הוא מאוד חזק לי וברור לי. זוכרת כל פרט: איזה אור היה בסלון באותו ערב, הפנים של אמא שלי ואחותי לפני שאבא שלי יצא ואת חילופי הדברים שנאמרו בקול רם כמה דקות לפני שנסגרה הדלת.

מה שכן (שזה מאוד לא אופייני לי) אני לא זוכרת כמה בכיתי, אם נרדמתי מייד, או מה היה למחרת בבוקר ואם אמא שלי הרגיעה אותי. אני בטוחה שהייתי צריכה שירגיעו אותי.

עם כמה מילים של תקווה שיהיה בסדר.

אני רק זוכרת הרבה פחד, כעס ועצב ומה יהיה עכשיו ומה היה פעם…

כנראה שבכל זאת יש דברים שנמחקים לנו כי אנחנו מבקשים מהם, מתחננים שפשוט ייעלמו.

 

מהירות ארבעים וחמש

ליברפול קיבלה אותנו כמו שהיא. עם ריח של ים, מעורב בריח דלק שרוף של אוניות מהנמל, עם שמיים קודרים, ענני גשם אפורים וקור שחודר לך את העצמות.

יולי. אבל יולי של ליברפול.

לא הבנתי למה באנו בכלל לעיר הזאת. למה היא כלולה בטיול הזה. רוצה חזרה ללונדון ומייד. מה אני צריכה את כל האפור הזה בנשמה, גם ככה אני בגיל ההתבגרות אפור לי מספיק.

זוכרת ממש תחושת "דיכי" (ככה קראו לדיכאון באייטיס) כשהגענו לשם.

את "ההייליט" שמרו כמובן לסוף.  התחיל לרדת עלינו גשם ורוח חזקה מהים ובאמת היה כבר די בלתי נסבל.

ואז אמר המדריך, "הגענו לרגע הכי קסום של הביקור בליברפול" ביקור במוזיאון הביטלס שנפתח ממש לא מזמן.

מוזיאון הביטלס נפתח כמה חודשים לפני שהגענו והוא היה גאוות העיר. סופסוף יש מה לעשות בליברפול חשבתי לי בציניות, אפילו החיפושיות ברחו משם ברגע שהתחיל ללכת להם ולא ממש חזרו לשם יותר. ואני לגמרי מבינה אותם.

טוב אני מודה בזה, בלי להתבייש, לא הייתי פריקית של הביטלס באותה תקופה.

אני ילדת אייטיס טהורה ביי דה בוק. שפנדאו בלט, פול יאנג, תאומי תומפסון, יאזו, דוראן דוראן, אדם והנמלים, כולם בריטים האמת כמו הביטלס, אבל הביטלס עבורי איך להגיד היו להקה קצת של מבוגרים. של פעם כזאת.

אח שלי שמע את הביטלס, היה לו את התקליט שהם הולכים במעבר החצייה (Ebby Road) וחוץ מלהיות מוקסמת מזה שפול מקרטני היחידי שחצה את הכביש יחף (ואיך ההורים שלו הרשו לו ללכת יחף ברחוב) שום דבר מעבר לזה לא קסם לי במיוחד.

abbey road

להיכנס מהעיר הקרה למוזיאון החדש היה כמו להיכנס לסיפור אגדה חם ועוטף.

המוזיאון היה חדש, ריח טרי של צבע, לא היו בו אנשים (חוץ מאיתנו) החדר לזכרו של ג'ון לנון היה מזמין ומסקרן וכך גם התמונות והמוצגים.

הצוללת הצהובה נחה על הרצפה המצוחצחת והיה לה עוד ריח טרי ונקי, היא שטה לה על הרצפה לצלילי השיר שכתבו עליה.

בגילי אז לא הבנתי את המימדים של הדבר הזה.

לא של הצוללת….שלהם, של החבורה הזאת. כלהקה, כיוצרים, כדמויות היסטורית ששינו לנו את המוסיקה לנצח.

הייתי בגיל ההתבגרות היו לי דברים אחרים לחשוב עליהם, בעיות אחרות לטפל בהן.

שיצאנו מהסיור, קניתי לי בחנות המוזיאון תקליט קטן במהירות ארבעים וחמש.

בצד אחד היה את השיר: Penny lane ובצד השני את השיר:  Strawberry Fields Forever מה שהפתיע אותי זה כשהגענו לארץ, שמעתי את התקליטון הזה הלוך וחזור הלוך וחזור תקופה ארוכה מאוד.

כאילו התגעגעתי אליהם פתאום. כאילו פספסתי משהו??

אהבתי במיוחד לשמוע את שדות תותים לנצח, אבל לא כי ממש אהבתי את השיר…

המוכר בחנות המוזיאון הסביר לי (בסוד) שיש הפתעה אפלה בסוף השיר ואם מקשיבים לשיר ממש טוב (באוזניות למשל) שומעים בסוף השיר ניגון מהיר של ההקלטה לאחור ומלמולים וג'ון לנון אומר:

"אני קברתי את פול" זו הייתה ממש אטרקציה עבורי, מין סוד כזה שרק אני והמוכר מהמוזיאון של ליברפול ידענו. וכל העולם בערך שהכיר את השיר הזה.

(בדיעבד מסתבר שג'ון אמר בכלל Cranberry sauce "רוטב חמוציות")

מה שמעניין שמכל הטיול הזה באנגלייה, אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי זה הביקור בליברפול ובמוזיאון הביטלס.

אז כנראה שבכל זאת ליברפול השאירה לי משהו בלב.

penny lane

צמרמורת

מה אומרים לילד שאבא שלו עזב את הבית, שהוריו מתגרשים שהוא יודע שזה כבר לא יהיה כמו פעם, שהחיים שלו הולכים להשתנות מקצה אל קצה. ואולי להשתנות לטובה? יכול להיות?

בשיר Hey Jude התאהבתי עד כלות לקראת שנות העשרים שלי. וכנראה לא במקרה.

אל תשאלו אותי למה ודווקא בשיר הזה, הרי כל השירים שלהם מופלאים (טוב כמעט כולם…) בדיעבד זו מילה חשובה כאן .

כי כמו כל דבר שמסתכלים עליו בדיעבד, אז גם השיר הזה לא סתם שיר שכל כך אהוב עליי. אני יכולה לסכם  שהוא עושה לי את זה.

כשאני שומעת אותו אני מתרגשת, יש לי צמרמורת וכשהוא נגמר אני יכולה לשמוע אותו שוב ושוב.  מזדהה כל כך עם המילים שלו פשוטות ונוגעות.

נוגעות בי, כבר המון שנים.

מספיק בשביל לאהוב שיר נכון?

אחד הדברים האהובים עליי זה לעצב בהשראה של שיר.

בכלל, לעצב או ליצור מהשראה של משהו שהוא לא ממשי או קיים שאפשר לחוש בו בידיים זה דבר מאתגר בעיני, שיכול להביא מחשבה למצב של דמיון מודרך בלי שנרצה אפילו.

זה כמו שתגידו למעצב אופנה שיעצב לכם שמלה בהשראה של תקווה או של כעס, או למעצב פנים שיעצב לכם חדר שינה בהשראה של אמפטיה ואושר….

משהו שהוא כביכול לא ממשי, שהוא בנפש שהוא בבטן עמוק.  אצל כל אחד תקווה היא שונה, כעס הוא שונה, שמחה, חמלה, עצב. רגשות בכלל.

כל אחד מרגיש ומביע את זה בצורה שלו האישית והמיוחדת שלו.

אז ככה, גם שיר.

אז מה זה בעצם שיר ? בעיני זה אוסף של מילים, שמביעות, שמסבירות, שנוגעות (או לא נוגעות) שחודרות, שכואבות, שמשמחות וגורמות לנו לרגש כלשהו.

למה יש שירים שמעבירים בנו צמרמורת ואנחנו יכולים לשמוע שוב ושוב? ולמה יש שירים שרק מתחילים להתנגן  אנחנו מכבים אותם וממש לא מעוניינים לשמוע אותם?

למה יש שירים שאנחנו בוכים מהם? נוצרים אותם וחורטים אותם על הלב? למה יש שירים שמעצבנים אותנו?

כי שיר הוא קודם כל זיכרון. למשהו. מזכרת. הוא מכיל בתוכו מיני קוסמוס של הרגשות שלנו שקשורים אליו.

כמה מילים קטנות מתוך שיר, יכולות להזכיר לנו חיים שלמים, תקופה שלמה, רגע חשוב, עצוב או שמח. או סתם רגע בלי משמעות מיוחדת, אבל את השיר שנוגן ברגע הזה, אנחנו זוכרים.

את אלבום המופת The wall של הפינק פלוייד קשה לי לשמוע. פשוט לא מסוגלת. הוא מזכיר לי באלפית השנייה תקופה שלא ממש בא לי לזכור בחיי ולא משנה כמה יגידו לי שזה תקליט מופת ואבן דרך במוסיקה, אני לא יכולה להקשיב לו.

שירי אירווזיון למשל, תמיד מחזירים אותי לתיכון ומעלים בי חיוך מטורף ורצון עז לשיר כאן ועכשיו, גם אם אני באמצע שטיפת רצפה.

הם מזכירים לי את החבורה שלנו מהכיתה שאהבה להחזיק עפרון ביד, לדמיין שהוא מיקרופון ולשיר בקולי קולות את ג'ינג'יס חאן או את הללויה אצל אמא שלי בסלון.

ושיר החופה שלי תמיד גורם לי לדמעות.

גם לכם יש שיר כזה שאתם לא מסוגלים לשמוע? או שומעים אותו בכמיהה?  עוד פעם ועוד פעם?

או מחייכים כל זמן ההאזנה שלו חיוך מטופש? כמה כאלה יש לכם? לי יש די הרבה כאלו מכל מיני סוגים. שעושים לי את מה שאני לא רוצה שהם תמיד יעשו לי. יזכירו לי.

לפעמים גם זיכרון שעולה לנו משיר שמח, הוא זיכרון עצוב.

כי שיר הוא זיכרון בלי שהוא התכוון. הוא פשוט כזה.

hey jude 2

מה הייתם לובשים

אז איך מעצבים משיר?

קוראים אותו. בקול רם וגם בלב. בודקים אותו. כמו שמכירים מישהו חדש. בהתחלה על פני השטח ולאט לאט חופרים בו לעומק רב.

מה אומרים לנו או יותר נכון מה הם עושים לנו המשפטים, המילים, ההברות, המקצב, הקול של זה ששר או שרה אותו.

מה אומרת המוסיקה של השיר מה היא עושה לנו?

מוסיקה עוזרת לנו להחליט לגבי העיצוב וההשראה שאפשר לקבל מהשיר. זה ישר זורק אותך כבר למקום מסוים במחשבה.

קחו שיר עם מנגינה ונסו לחשוב מה הייתם לובשים שמזכיר לכם את השיר הזה?

שחור? סקסי? קרוע? זרוק? מעיל? בגד ים?  ואולי לא הייתם לובשים כלום?

מה עם שירים שאין להם לחן?

שיר, כל שיר, יש לו נושא, כלשהו. בין אם הוא מולחן או לא.

התוכן שלו זה מה שחשוב. על מה הוא מדבר על מי…מה השורה התחתונה שניסו לומר בו ולמה בכלל כתבו אותו? אולי כתבו אותו למישהו ? אז מי זה המישהו הזה? ולמה הקדישו לו שיר?

שמעצבים או מקבלים השראה משיר, צריך לשאול הרבה שאלות. ממש לראיין את השיר. לעשות לו סיעור מוחות.

למצוא בו את "המשהו הזה" שממנו נוכל לעבוד, להמשיך הלאה עם ההשראה. אפשר גם לדמיין בראש סרטון קטן שמתלווה לשיר. לי זה זה קורה הרבה.

אני מאוד אוהבת שהתלמידות שאני מנחה אותן בעיצוב אופנה עושות פרויקט של עיצוב בגד בהשראה של שיר.

כל אחת בדרכה שלה מתחברת בשיר למה שעושה לה את זה. למילה, לשורה, למשפט, לאווירה, לסוף השיר ויוצרת מזה משהו שהוא כל כך שלה.

עשרים עיצובים שונים לחלוטין לבגדים שכולם באו משיר אחד עם שלשה בתים.

בחרו לכם שיר שאתם ממש אוהבים או שיר חדש שעוד לא קראתם, או שמעתם ונסו לקבל ממנו השראה. תחשבו על "הצבעים" של השיר על הדמויות בשיר, על התחושה הוא מעביר בכם, על הרגשות…

אפשר לתרגם את כל זה לאמצעים ויזואליים קיימים ומוחשיים וליצור לוח השראה נפלא. בתמונות, בחפצים, בצבעוניות.

חפשו תמונות שמזכירות לכם אסוציאטיבית את השיר, מיהו הזמר ששר אותו, או המשורר שכתב אותו, המקום עליו שרים, לב שבור…מבטיחה לכם שבסוף תקבלו משהו חדש ומעניין שנוצר משיר.

משיר שאתם אוהבים.

poll and julian

דלת נסגרת

את Hey Jude כתב פול מקרטני לג'וליאן בנו של ג'ון לנון לאחר שהוריו נפרדו בעקבות הרומן של לנון עם יוקו אונו בשנת 1968. המגזין רולינג סטון דירג את השיר במקום השמיני  ברשימת חמש מאות השירים הגדולים בכל הזמנים.

תקשיבו לשיר הזה שנהיה כבר המנון והוא הסינגל הכי נמכר שלהם (יחד עם I want to hold your hand)

אז מה יש בשיר הזה Hey Jude?

עבורי השיר הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה שישירו לי באותו לילה שאבא שלי עזב את הבית. שיר מנחם ומעודד. פשוט ככה.

מכירים עוד הרבה שירים שנכתבו לילד שהוריו התגרשו?

אם פול מקרטני היה מסביר לג'וליאן לנון בשיחה רגילה, את מה שהוא שר לו אני בטוחה שג'וליאן היה מקשיב, אבל זה היה נשמע הרבה פחות מרשים.

אני לא מבקרת מוסיקה, אבל כשמקשיבים לשיר המופלא הזה מרגישים את רכות המוסיקה, מלודיה מעט ילדותית בהתחלה שנהפכת בסוף השיר להמנון עוצמתי מלא בתקווה, כח ושמחת חיים.

לא סתם השיר הזה הפך לסוג של המנון.

אני מרגישה שיש לשיר הזה יד גדולה שמחבקת ואומרת שהכל יהיה בסדר. ככה אני מרגישה כשאני שומעת אותו.

אני בכוונה לא מתרגמת את השיר כאן בפוסט, כי אני מאמינה שכל אחד ימצא בשיר הזה את התרגום הפרטי שלו.

אין סתם בחיים (בחיים שלי לפחות) ובמקרה שלי לא סתם אני מאוהבת כל כך הרבה שנים בשיר הזה. לגמרי מבינה ומזדהה עם ג'וליאן לנון.

שנינו כבר לא ממש ילדים, אני וג'וליאן, אבל גירושין זו חוויה שנשארת אצלך לנצח. תמיד תישאר ילד בסיטואצייה הזאת לטוב ולרע.

ומה ההשראה הממש פרטית שלי מהיי ג'וד?

אבא ואמא שלי,שיר שנוגע בי, ליברפול, גיל ההתבגרות, מילה מנחמת, חיבוק ענק, עננים, גשם, דמעות, שתי מזוודות, שתי תמונות, מפתחות…

דלת נסגרת.

אבל גם…דלת שנפתחת.

מעצבים רגשות

מזמינה אתכם ל- Pinterest שלי להסתכל על לוח השראה מיוחד במינו שהכנתי במיוחד לפוסט הזה  Mood | feelings.

לוח על רגשות. איך עושים לוח השראה על רגשות? נושא שהוא לא ממשי, לא משהו שאפשר לחוש בו.

בדיוק כמו שמעצבים משיר.

את הלוח ב –Pinterest בניתי מתמונות שגרמו לי לרגש כלשהו, או שהן מביעות בעצמן כבר את הרגש.  בתמונה נכונה יש הכל צריך רק למצוא את התמונה הזאת.

הלוח מכיל תמונות שביחד יוצרות הרמוניה נהדרת ומביעות רגש  בכל מיני אספקטים, צילום, אומנות וכדומה.

יש ב- Pinterest המון משפטים  שקשורים לרגשות, שאפשר לשלב בלוחות מסוג זה והם מוסיפים עניין ונופך עיצובי ללוח עצמו. ויז'ואל וכיתוב תמיד מנצח.

ממליצה לכם לנסות:) אתגר מדהים ומרתק. מפעיל את בלוטות הדמיון.

 

פרוייקט "הביטלס"

לפני כחודש פנתה  אליי מיכל בן ארי מנור מהבלוג הנפלא "רואה עולם" וביקשה שאשתתף בפרוייקט על הביטלס של שמונה בלוגריות נבחרות.

"האם את אוהבת את הביטלס?" היא שאלה אותי, עניתי לה שיש שירים שלהם שחרוטים לי בלב לעולמים וסיפרתי לה בקצרה את כל הפוסט שקראתם כאן, זה היה הבסיס להכל.

במשך חודש, מאז שמיכל פנתה אליי משהו קרה לי… כנראה שממש התגעגעתי אליהם. ביג טיים.

הביטלס מושמעים אצלנו בבית כל הזמן וכולנו מאוהבים בהם עד כלות. מקטנה ועד גדול.

הם אגדה של קסם נצחי. לא פחות.

מזמינה אתכם להכנס לבלוגים המשובחים של הבלוגריות שמשתתפות איתי בפרוייקט הביטלס:

מיכל בן ארי מנור מהבלוג רואה עולם 

איריס פוגל בן חמו מהבלוג  colourful way 

אידית גרשוני טירולר, מהבלוג 'חוג הקוטב הצפוני'

מיכל בן משה,  מהבלוג  'רגעים קטנים'

אסנת ברק,  מהבלוג 'אורות ורזים'

טל נחמן טיראן,  'הקראפטריה'

ולובה שרגא   fashion-tails

 

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם,  אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

גם אותם אוהבים ביטלס? מקבלים השראות משירים? זכרונות משירים?  שאלות אליי?

אשמח לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל  tamarnadav@bezeqint.net.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂

תודה על תשומת הלב  והכי שמחה שאתם כאן!

תמונות ודף השראה: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

עיצוב גרפי: Ofra Lerner © כל הזכויות שמורות

התמונות לפוסט זה נלקחו מכאן: Abby roadPenny laneHi Judeג'ון לנון וג'וליאן, Hi Jude – הסרטון

התמונה בלוח ההשראה הופיעה במגזין Pepole ונלקחה מתוך הסרט: Hard Day's Night

 

41 תגובות

  • תמרי,
    מיהרתי לקרוא אותך בבוקר ושכחתי לשים סוכר בקפה, לא נורא, במילא הדמעות שזרמו לספל הפכו אותו למלוח…אבל טעים, כי כל שלוק מהקפה התערבב עם המילים המופלאות שלך שהחזירו אותי לשנות השמונים מיחד ולליברפול מאידך. הפוסט בנוי מעולה – כל פיסקה פותחת עוד צוהר, לעולם שלך, להשראה, לחיפושיות. כל כך שמחה 'שלקחת שיר עצוב והפכת אותו טוב יותר'…..

    • חן סיון הגיב:

      לא ריחמת עלינו בכלל
      לא חסכת לנו את הדמעות, ככה, על ההתחלה

      הדרך שבה את מציירת תמונה במלים וברגשות – הוא שלך ורק שלך!

      תודה, תמר

      • תמרי הגיב:

        חן מקסימה, תודה רבה שתמיד את מגיבה לי כאן ומפרגנת.
        הרבה בכו מהמפוסט הזה כולל אני לאורך כל כתיבתו בחודש האחרון. אז אוסיף גם אותך לרשימה. פוסט שגורם לנו לבכות, הוא פוסט שנוגע בנו. אז למרות הדמעות… אני שמחה שהצלחתי לגעת.
        (בהמשך יהיו פוסטים עצובים ממנו, אבל גם שמחים ממנו )
        תודה על המילים החמות.
        🙂

    • תמרי הגיב:

      מיכלי (מבטיחה פעם אחרונה היום…)
      מיהרתי בבוקר לשתות קפה, כי הלכתי לישון כמעט בשתיים אחרי שהעליתי את הפוסט והייתי זקוקה דחוף לקופאין.
      ואז עם הקפה שלי קראתי את התגובה שלך. על הקפה שלך. והדמעות שלי זלגו מעצמן.
      כל מה שאמרת לי היום וכל מה שעניתי לך היום וזה היה בהרבה חזיתות, לא משתווה לתחושה שהשארת לי וזו הזכות וההזדמנות שנתת לי בכלל לכתוב את הפוסט הזה. אזכור לך את זה לעולמים כמשהו קסום שהותיר בי חוויה שלא תשכח להרבה זמן.
      תודה יקירתי מכל הלב שלי…

  • יונית הגיב:

    אוהבת את הכנות, הפתיחות, הכאב שנוגע בפצעים הפתוחים ומראה אותם בצורה שלא חלמתי עליה, אותך, את הכתיבה שלך, את לוחות הפינטרטס שלך ואת הראייה המיוחדת שלך על העולם הזה. תמשיכי במה שאת עושה, כי את עושה אותו טוב ונוגע

    • תמרי הגיב:

      יוניתוש מה אני צריכה יותר תגידי לי….המילים האלה שבאות ממך, הם הדלק שלי להמשיך הלאה והלאה בלי להסתכל יותר אחורה רק קדימה.
      מבטיחה להמשיך ולהמשיך…אין מצב שאני מפסיקה. הגעתי לבית שלי. לגמרי. במאת האחוזים ואני הולכת לגור בו עוד הרבה זמן.
      תודה שאת כאן. לידי.

  • תמר הגיב:

    אוי תמר תמר……. עוד ועוד פרטים שזורים בחיים של שתינו כמו סימני דרך. גם אצלי גיל שמונה לא היה להיט, ואת זה כבר אסביר בפרטי. לא משהו שאת לא יודעת כבר 🙂
    הכתיבה שלך כרגיל מרגשת ומזמינה. מחממת את הלב ביום סגרירי… כמובן רצים להקשיב להי ג'וד וכל השאר.
    נשיקות.

    • תמרי הגיב:

      אוי תמר תמר….כנראה שכלום לא סתם בחיים. אחרת איך זה ייתכן שכמה מחברותיי הטובות בחיים האלה חוו דברים דומים לשלי. אולי רצו שנהיה סוג של תמיכה אחת לשנייה? כי הרי אתן יודעות הכי טוב על מה אני מדברת. ושוב… לא משהו שאת לא יודעת כבר במילא…
      תודה רבה על הפרגון יקירתי ועל זה שאת מגיבה לי כאן בנאמנות. זה לא מובן לי מאליו….
      אוהבת

  • כרינה ובר הגיב:

    תמרי שלי נפלאה,
    שיר הוא זיכרון. זה כל כך נכון. לכל אחד את הפסקול האישי של חייך. יש שני דברים שיכולים להחזיר אותנו לזיכרון במהירות שיא- חוש השמיעה וחוש הריח. אלו החושים הכי ראשוניים שלנו ולכן הם יכולים להחזיר אותנו תוך שניה לחוויה הראשונית. קחי את השיר שבחרת והשמיעי אותו לכמה אנשים, לכל אחד יהיה זיכרון אחר וחוויה אחרת.
    ריגשת אותי מאוד בזיכרון הכל כך מוחשי שלך וזה מדהים בעיני שהשיר הזה מזכיר לך רגע קשה ועם זאת גם מעורר בך רגש של אהבה וגעגוע.
    לגבי לוחות הפינטרסט, טוב הם פשוט משגעים ברמות אחרות. אני כל כך אוהבת צילומים שמביעים רגשות ואת לימדת אותי את זה מורה שלי יקרה.
    אני מתמוגגת מכל פוסט שלך. חיבוק ענק

    • תמרי הגיב:

      כרינה אהובה שלי….לקרוא את התגובות שלך זה פוסט בפני עצמו.
      בתור אחת (את) שמוסיקה היא פסקול חייה אני מאושרת שנגעתי בך עם הפוסט הזה. השיר הזה מופלא כי יש בו גם תקווה וגם המון צער וזאת הסיבה שבאופן הכי לא מודע… הוא אחד השירים האהובים עליי.זכרון במלוא מובן המילה בלי שהוא התכוון לכך.
      לגבי הפינטרסט את תלמידה מצטינת מהשנייה שקלטת את העניין (וזאת בערך השיחה הראשונה שניהלנו ב"פרלמנט" על הלוחות מהסוג הזה בפינטרסט) שמחה שפתחתי לך את העיניים ומאז את מדהימה אותי מחדש עם הלוחות שלך.
      נשיקות ואוהבת המון

  • מאיפה להתחיל בכלל? מהעובדה שבחמש וחציבבוקר התחלתי לקרוא על הביטלס, והבנתי שוואלה – זה חומר טוב מה שיש פה, ואני חייבת להיות מרוכזת.
    הודות לך למדתי כמה וכמה דברים. למשל שפול מקרטני הוא זה ששר את הי ג'וד, שהוא גם יחף באייבי רוד. מי בכלל שם לב לדברים האלו? 😉
    את! וטוב שכך.
    פוסט משובח, מילים שזורות במוסיקה מופלאה ונפלאה. הצלחת להעביר במילים רגשות ותחושות. וכ"כ מזדהה עם עניין ה"כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע" (ש. ארצי) – אני לא אוהבת לשמוע את שינויים בהרגלי הצריחה של הנטאשות. שיר החופה שלנו מרגש כל פעם מחדש וגם השיר ששזור בקליפ החתונה שלנו. בקיצור – לעצום עינים ולדמיין. ולחלום.
    חלום קסום. ומרגש.

    • תמרי הגיב:

      זוטא שלי….
      שיר הוא זכרון בלתי נמנע. כמה מתאים לי לפוסט וזו שורה שאפילו לא עלתה לי בראש שכתבתי את הפוסט….שמחה שלמדת כמה עובדות היסטוריות על הביטלס והיי….גם אני, עד שכתבתי עליהם, לא ממש הייתי בקיאה בהכל.
      וגם מה שלמדתי עליהם, זה קצה קצהו של הקרחון.
      מה שיר החופה שלכם? תגלי לי ומיד!
      שמחה שחלמת בזכות הפוסט שלי על דברים טובים!
      נשיקות אהובה

  • רגע רגע, איזה לוח השראה ייחודי, מסקרן, מפעים… ללא מילים. אני נותרתי ללא מילים.
    אוהבתותך יא מוכשרת!

  • עפרה לרנר הגיב:

    את הפוסט הזה קראתי כפי שאת יודעת כמה וכמה פעמים, בכל פעם למטרה אחרת…להבין..להרגיש..לעצב..ובכל פעם הדמעות זולגות מעליהן. חושבת שמעבר לזכרון העצוב שיש בו… יש בו תחושה מדהימה של אופטימיות, של חיים שהחלו של צמיחה, זכרונות, מחשבות ושמחה.. איזה כייף לי בכל פעם להפליג איתך למקום אחר…מחכה בקוצר רוח להפלגה הבאה (-: אוהבת אותך

    • תמרי הגיב:

      יקירתי….את הסמן הימני שלי בכל פוסט שלי. עצוב..שמח…מצחיק…ארוך…קצר…
      אוטריטה אמיתית עבורי.
      כל מה שכתבת נכון וזו בדיוק התחושה שרציתי להעביר בפוסט. אז אם ככה הרגשת עשיתי את שלי!
      אוהבת הכי 🙂

  • דנה הגיב:

    טוב, ממש מוקדם בבוקר מבועתת מהיום העמוס שעומד לנחות עליי – קראתי את ההתחלה, באמצע הטירוף חמקתי לסלט ואמצע ועכשיו עם האהוב הקטן שלי שנרדם ובטח לא מבין למה אני לא מניחה אותו כבר במיטה, אני משלימה את הפינאלה. שמחה שקראתי את זה כך. זה שמר עליי ואת יודעת כמה זה חשוב בימי ראשון (וגם שני).
    זה כתוב כמו קסם.
    אוהבתותך.

    • תמרי הגיב:

      אוהבתותך בחזרה. וזה…..ואת כבר יודעת…..וכל השאר….
      "כתוב כמו קסם" כמה אהבתי. מקסים.
      תודה מותק שלי על כל הפרגון

  • תמר מור הגיב:

    מהבוקר ניסיתי לפנות לי זמן לקרוא את הפוסט הזה… אז אחרי אחה"צ עם אדם שהכין איתי עוגה ופיזר קמח על כל המטבח, ואחרי ארוחת ערב, מקלחות, הנקות, השכבות ואימון ריצה בפארק התיישבתי על המחשב עם סנדביץ' סלמון מעושן ונסחפתי עם תמריל'ה מהתיכון ועם I killed john כי גם אני סובבתי את התקליט אחורה בכיתה י"א ועברה בי צמרמורת!!!!!!! כמעצבת פנים, חיפוש ההשראה תמיד מעסיק אותי ואת גאון…..

    • תמרי הגיב:

      תמרולה….מתה על התגובה שלך ועלייך בכללי.
      יש לך את התקליט הזה? שמרת אותו. שלי נגוז אי שם…לצערי.
      חיפוש השראה הוא המפתח להכל. לא רק בעיצוב גם בחיים שלנו. זה מניע את החיים שלנו בלי שנשים לב.
      גאון אני לא…
      ותודה מכל הלב על הפרגון שלך :)את מ א מ מ ת:)

  • עינת הגיב:

    וואוו העברת אותי פה מסע מרתק ומדהים. למוסיקה יש כוח מרפא, שמאפשר לנו לפרש לעצמנו את עצמנו ולהכיל. איזה מזל שיש אותה 🙂
    ו- לוח ההשראה שלך מדהים! אחד המדוייקים והיפים שראיתי. יצא מין פאזל משגע, שבכל זווית מעביר עולם ומלואו.
    מתחשק ליצור ממנו- סרט, תמונת קולאג', יצירה מוסיקלית, שיח. להמשיך ולגלגל אותו, להתגלגל איתו.
    תודה על הפתיחות והשיתוף. את נהדרת!

    • תמרי הגיב:

      עינתי,
      בשביל לענות לך הייתי צריכה כמה ימים לנשום אחרי הפוסט הזה. הוא העביר אותי טלטלה ללא ספק. ועכשיו שאני נושמת קצת אני יכולה לענות לך…
      לוח ההשראה שלי…ואוו… כל כך הרבה שם בזכותך!! מה הייתי עושה באותו בוקר בלי ההסברים שלך שפתרו לי תוך שניה את כל הבעיות. לוחות ההשראה בפוסטים שלי הם הדובדבן בקצפת מבחינתי ואני מוחמאת מאוד מכל מה שכתבת לי. בטח אם זה בא ממך.
      מיכל מנור גם הציעה שנעשה סרט מהפוסט ומהבלוג שלי אז יאללה אפשר להקים צוות הפקה…. 🙂
      את מקסימה ואני אוהבת אותך ותודה רבה רבה על כל העזרה (שלך נראית מובנת מאליו) ולי פתחה עולם ומלואו:)

  • הדס ירון הגיב:

    תודה רבה על הפוסט המרגש. הזיכרון שלי מהשיר – גיל 18, סוף גיל ההתבגרות, רגע לפני הגיוס לצבא. חברה ואני נוסעות בפעם הראשונה לבד לכבוש את העולם – לונדון. באחד הערבים הסתובבנו בכיכר פיקדילי ואחד מהרבה נגני רחוב ניגן את השיר hey jude. לאט לאט התקבצו סביבו עשרות אנשים ויחד שרו "נה נה נה נה נה נה…." היה משהו כל כך עוצמתי ומרגש בלהיות חלק מרגע הזה, הרגשה שאני חלק מהעולם הגדול והעולם הגדול הוא חלק ממני. מאז עברו 17 שנה וזה נשאר השיר האהוב עליי מכל, בכל פעם שאני שומעת אותו אני מרגישה לרגע את אותו הרגע.

    • תמרי הגיב:

      הי הדס, וסליחה על התגובה המאוחרת מצידי…תקלות טכניות. איזה תגובה מקסימה כתבת לי. ממש ריגשת אותי. זה באמת המנון השיר הזה כמו שכתבתי בפוסט. אחד ה- המנונים הגדולים של הביטלס. ואני הכי שמחה לראות שאני לא היחידה שמתה על השיר הזה.
      (ועוד שמעת אותו ושרת אותו בלונדון!!)הכי מרגש בעולם, פלא שאת נזכרת בזה כל פעם….
      תודה על התגובה שלך מקווה שתבואי לבקר בבלוג שלי 🙂 אשמח.

  • חנוקה מדמעות! כמה רגש הצלחת לייצר וגם "להוציא" ממני. תודה על החלון לנפש שפתחת בפוסט.

    • תמרי הגיב:

      ליטל…איזה מקסימה ראיתי רק עכשיו. תודה רבה רבה על התגובה שלך ועל הפרגון 🙂 הפוסטים שלי תמיד מכוונים להוציא רגש.כלשהו. משתדלת….:)

  • Shiba הגיב:

    תמרי יקרה כל פןסט שלך נותן לי תחושה שאני נכנסת לעולם קסום. האופן שבו את מתארת את הדברים מאפשר לי לראות תמונה ברורה בראש וזה הקסם בבלוג שלך.
    מעבר לכתיבה, אני עוצרת ומסתכלת בכל תמונה שאת מעלה, מנסה לספוג כמה שיותר השראה לתמונות עבורי.
    המשיכי לכתוב זה פשוט תענוג לצלול לעולם שלך ♥♥♥

    • תמרי הגיב:

      שירני….לפעמיים שאני רואה את הסרטונים שלך אני מרגישה שאנחנו בעולמות כל כך שונים בחיים ובכלל. פערי הגיל גם את יודעת…כמה חלמתי להיות דיילת פעם. הייתי ממש עוד שנייה שם. אבל החיים מופלאים ומגלגלים אותך למקומות אחרים לפעמים. ואולי זה לטובה.
      אני שמחה שדרך הפוסט שלי את מגלה את העולם שלי ואני מגלה אותך ואת הכשרון שלך דרך הבלוג שלך. איזה כיף שזה!
      תודה שהגבת לי כאן. נשיקות:)

  • נתי הגיב:

    אחותי המדהימה,
    קיבלת הרבה תגובות מרגשות לפוסט היפהפה הזה מחברות, מכרות וידידות אבל כאחותך שחוותה יחד איתך את התקופה ההיא של הדלת שנסגרה והאבא שעזב אני כל כך מבינה אותך מזדהה עם כל מילה ושורה.
    היכולת המופלאה שלך לעשות את החיבורים וההקשרים -כאן זה הביטלס וחוויית הילדות ההיא- מדהימה בעיניי וחוזרת על עצמה בכל הפוסטים שהעלית עד עכשיו.
    היית יצירתית מיום שנולדת והוכחת זאת לאורך כל חייך בתחומים רבים ומגוונים וכעת גם בפוסטים היפים שאת מעלה.
    אוהבת אותך עד אין קץ.

    • תמרי הגיב:

      אחותי המרגשת. בשביל תגובות כמו שלך שלך שווה לי להמשיך עם הרבה דלק ואהבה.
      תודה אוהבת בחזרה המון.

  • ofer gold הגיב:

    הי יקרה
    בהחלט כבן להורים גרושים בגיל בוגר יותר החוויה שתיארת..הפצע שנשאר ואינו מגליד..הדלת שנסגרת והאוזניים שמכוסות עם כפות הידיים כאילו ממאנות להתחבר אל העולם האמיתי ולברוח אל מחוזות של דמיון וילדות…והדרך המיוחדת והכל כך רגישה שלך לתאר תחושות…היה זה פוסט עם המון עומק, מחשבה ורגישות כה גבוהה לפרטים, לזכרונות, לגעגוע…
    השירים שבחרת, המידע הרב שהוספת לי- חשובים עבורי. היה זה פוסט מאוד חכם ומרגש, הרבה מעבר לעיצוב…

    • תמרי הגיב:

      עופר..שנינו חווינו שנינו עברנו ומי כמוני יודעת מה עברת בגיל יותר מבוגר.
      שמחה מאוד שאהבת. וכן, הבלוג שלי מתחיל לקחת אותי לכיוון שהוא הרבה מעבר לעיצוב. ואני מאמצת את זה בשתי ידי.כנראה שבסוף הנשמה מדברת….
      לגבי תומר הרי ידעו שהוא מעריץ של הביטלס! גם אצלי, ביום שעלה הפוסט ניר בדיוק ניגן בקונצרט גיטרה את
      Here comes the sun
      תודה על כל הפרגון
      🙂

  • ofer gold הגיב:

    והנה היום תומר בני בן השתיים עשרה מנגן בגיטרה ו"חולה" על הביטלס…כמו סגירת מעגל עם הפוסט הזה…

  • מיכל הגיב:

    מקסים, מרגש וסוחף. פוסט מעורר חשיבה ורגש.

  • נגה הגיב:

    לתמרית חברתי המוכשרת- כל כך הרבה עצב שקט בין המילים היפות והלב נצבט. עוררת בי געגועים צורבים לימים אחרים, בהם הביטלס התנגנו להם על תקליטים והיינו בטוחים שהחיים ממתינים לנו עם זרי פרחים ושוקולדים. הפתעת אותי, לא ידעתי שאת אוהבת את הביטלס, אחרי כל כך הרבה שנים…
    דף ההשראה העגמומי והמתוחכם כל כך יפה ומעודן, מרתק ומעורר הרהורים.
    תודה לך על השעה המרתקת ש"ביליתי" בחברתך
    חיבוקים
    נגה

    • תמרי הגיב:

      נוגיתה,
      התאהבתי בביטלס מחדש יחד עם כתיבת הפוסט הזה ושמעתי אותם ללא הפסקה בחודשיים האחרונים בהנאה מרובה.
      גם ניר ונועה ונטע התאהבו בהם. איך אפשר שלא….
      תודה על המילים היפות שכתבת לי ואני הכי שמחה שאת נהנית. מי כמוך מכירה את כל מה שמסופר שם מהזווית הכואבת והעמוקה.
      תמשיכי לבקר אותי כאן. כיף לי.
      נשיקות נוגיתה שלי

  • פינגבאק: קולות | Tamari & Me
  • דנית סלומון הגיב:

    תמרי היקרה. שוב החזרת אותי חזרה לבית ילדותך בתל אביב. ומי כמוני מכירה אותו. וגם את הביטלס. איך אפשר שלא לאהוב ? כמו תמיד את כותבת מקסים ומרגש. תמשיכי כך הלאה . זה פשוט תפור עליך. אוהבת דניתי.

    • תמרי הגיב:

      דנית יקרה,
      תודה רבה על מה שכתבת לי, נכון יש אנשים כמוך שמכירים את המילים שלי מקרוב, גם במציאות.
      חוויה שנשארה להם מהבית שלנו ומהחיים שלנו אז בתל אביב.
      תודה שאת כאן מפרגנת ומגיבה לי באהבה
      אוהבת בחזרה המון!
      תמרי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *