את התמונה הזאת שלי ושל אחותי יושבות בפינת האוכל בדירה שגרנו בתל אביב, צילם אחי שהיה ללא ספק צלם מחונן. זו אחת מתמונות הילדות האהובות עליי.
אחותי בת 11, אני בת 3 ואחי הצלם בן 16.
זמנים אחרים של חיים אחרים. של מציאות אחרת.
שניהם כבר לא איתי. אחי ואחותי.
אני מקדישה להם בגעגועים אין קץ את הפוסט הזה.
גלויות עם כבשים
אני בת חמש, במיטה של אחי מתכסים בשמיכה המשובצת.
יש שמש נעימה של אחר הצהריים שחודרת מבעד לחלון החדר שלו שכל כך אהבתי.
הוא מראה לי לבקשתי בפעם המי יודע כמה את הספר הזה עם כל התמונות של הארצות ולידם איור של דגל המדינה ושם הבירה של אותה מדינה.
כמה אהבתי את הספר הזה וכמה אהבתי שאח שלי היה שואל אותי שוב ושוב מה הבירה של איזו מדינה. ואיך נראה הדגל שלה.
זכרתי הכל בעל פה.
זה אף פעם זה לא נמאס עליי. וגם לא עליו. לשאול אותי את זה . מה הבירה של איזה ארץ. מה הדגל. מה המדינה…
הבילוי הזה עם אחי והספר הזה הוא אחד הזיכרונות הבודדים שלי מהגיל הזה שקשורים בו ובי כילדה וגם אחד מהזיכרונות הכי נעימים שלי כילדה.
אחרי הצבא הוא נסע לכמה חודשים לטיול באירופה (המזרח ודרום אמריקה עוד לא היו על המפה) והגלויות שהכי אהבתי שהוא שלח לנו היו מסקוטלנד ומאנגליה.
בגלויות היו תמונות של כבשים שמנמנות ולבנות, עננים בשמיים קודרים וכרי דשא זורחים בירוק כזה, שכאן אצלנו לעולם לא נדע מהו.
הכי פסטורלי שיש. אני שומרת את הגלויות האלה עד היום.
לאירלנד הוא לא הגיע.
לא היו נוסעים אז לאירלנד.
בראשית ברא אלוהים
עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.
דמעות.
זולגות וזולגות.
ירוק לי בעיניים החומות שלי, כל כך ירוק שזה נראה לא אמיתי. מסנוור ממש.
אנחנו זוג צעיר, נשואים בקושי שנה.
הוא נוהג ואני מפנה את פניי שלא יראה שאני בוכה.
אני מסתכלת על הנוף הכל כך יפה הזה שעובר במהירות בחלון של האוטו. הרים, עצים, דשא, כבשים, גשם מטפטף דק כזה, עננים…
ואני לא מבינה אם אני בוכה מההתרגשות שסוף סוף אנחנו בטיול הזה, או מהכאב הזה שחותך לי לחתיכות את הלב. הגעגוע והכאב הבלתי נסבל הזה.
חצי שנה לפני הנסיעה היא נפטרה. אחותי. והכל עוד טרי וכל כך כואב לי.
חודש לפני הנסיעה המקום בו עבדתי פשט את הרגל .
עם כל הפיצויים שקיבלתי נסענו לאירלנד.
למה לאירלנד? כולם שאלו מה יש לחפש שם…
אני התעקשתי רציתי לנסוע לשם.
כמה יעלה כרטיס לדבלין? שאלתי את סוכנת הנסיעות.
לאן?? לדבלין, באירלנד.
אה… אירלנד…יקר. אין לשם טיסה ישירה תני לי לברר אולי עם קונקשן או שניים. ואת יודעת זה רק פעם בשבוע…
בסדר מה שתגידי רק תני לי כבר לטוס לשם.
עד היום אני זוכרת כל פרט ופרט בטיול הזה. יש משהו באירלנד שלא מצאתי מאז בשום מקום אחר.
אני חושבת שאת הפסוק “בראשית ברא אלוהים” כתבו עליה.
נוף עוצר נשימה של בריאת העולם, הצוקים, הים הפראי, החופים עם החול, האבנים והקונכיות, הגשם, הדשא שזועק בירוק שלו מכמויות המים שהוא שותה.
והכל נראה כאילו “לא נגענו”. ככה זה נברא וככה זה נשאר.
אני הרגשתי לגמרי בבית. אירלנד נתנה לי לבכות. לא סתם רציתי לנסוע אליה.
תחושות הבטן שלי היו כל כך נכונות. יש משהו כל כך מכיל בארץ הזאת. משהו חם, נעים, מחבק, מרגש.
ומצד שני עצוב וכאוב שגורם לרצות להתרפק עליה. לחבק אותה. משהו של פעם.
משהו התחלתי ובתולי.
לים אין חוקים
עצרנו בחוף ים מקסים בעיירה שנקראת: Sligo
החוף היה מלא בחלוקי נחל חלקים בכל מיני גדלים. יפים בטירוף.
גוונים נעימים של קרם, לבן אפור וחום…אלפים מונחים להם על החול. מתנות מהים אני קוראת לזה.
אנחנו יושבים ומדברים, נחים קצת מהנסיעה.
אני מסתכלת אל האופק של הים והוא כחול ויפה. וכל כך ברור. רוח חזקה וקרה, אבל גם שמש נעימה שמאזנת לי את כל התחושות.
בוא נכתוב שהיינו כאן אני אומרת לאיש שלי.
וכתבנו.
עשרות חלוקי נחל מונחים על אחד החופים היפים באירלנד והם מסודרים בשמות שלנו ובתאריך שהיינו שם.
ככה השארנו אותם שם על החוף כמו מזכרת שהים ישטוף.
לים אין חוקים אתם יודעים, הוא יכול גם לקחת לו בחזרה את המתנות שלו.
כמו אלוהים.
קינה עצובה ושמחה
השנה הייתה 1999 (כן זה כבר נחשב במאה הקודמת) והמוני אנשים באירלנד ובעולם עמדו נדהמים למול הפלא הזה שנקרא RiverDance (שלימים קמו לו חקיינים ומתחרים).
באירלנד תמיד אהבו לרקוד למרות ההיסטוריה הממש לא שמחה שלהם.
הלהקה האירית המופלאה הזאת שבה עומדים עשרות רקדנים ומרימים בו זמנית את הרגליים ומטופפים על הבמה באותה שנייה ממש לקול אותו מקצב, הביאה לעולם את אירלנד במלוא הדרה.
סוף סוף אירלנד על המפה ובגלל משהו טוב.
אני זוכרת אותנו מסתובבים אחר הצהריים יד ביד ברחובות דבלין וכל החנויות עמוסות פוסטרים, חוברות, דיסקים וקלטות וידיאו של התופעה הזאת (1999 אמרתי) וגם אנחנו קנינו כמובן.
גם דיסק וגם קלטת. וגם חוברת. איך היה אפשר שלא…היסטריה.
במשך חודשים אחרי, היינו שומעים אך ורק מוסיקה אירית ורואים את הקלטת של River Dance בכל הזדמנות.
המוסיקה והמקצב האירים זה מסוג המוסיקה שנכנסת לך לגוף. ונשארת. יש בה המון עצב ושמחה. יש בה תקווה ויש בה עבר ועתיד.
בלי להכיר את אירלנד כששומעים את המוסיקה הזאת, אתה ישר מרגיש שאתה שם.
המוסיקה שלהם בעיני היא כמו קינה, עצובה אבל שמחה.
אירלנד היא קעקוע בלב שלי, חרוטה לי לתמיד. היא הייתה החיבוק שלי. הסחת הדעת שלי. ההתמודדות שלי למול מציאות של געגוע בלתי נתפש. בלתי הגיוני. בלתי צפוי.
אם יש מקום שהייתי רוצה לחזור אליו, זה לשם. לאירלנד.
זה ב – Wish List שלי.
משחק הדמעות של ג’יימס בונד
יש השראות שאתה יודע בדיוק לאן תגיע איתן ויש כאלה שלא.
מה ידעתי אני על אירלנד מלבד מה שראיתי, קראתי, זכרתי…
אירלנד היא בעצם אי באוקיינוס האטלנטי שמורכב ברובו מקתולים ובצפון מפרוטסטנטים.
צפון אירלנד היא חבל ארץ בפני עצמו וזה אחד העמים שרוב רובו לא גר במדינה בה הוא נולד אלא בארה”ב.
באירלנד גרים היום ארבעה מליון אירים ובשאר העולם 30 מליון. מדהים (קצת מזכיר אותנו היהודים לא?) (ויש לכך סיבה היסטורית מאוד חשובה– רעב תפוחי האדמה הגדול במאה ה -19)
זו לא מדינה של מוזיאונים ומליון אטרקציות, זה פשוט היא. כמו שהיא. וזה היופי שבה.
האירים אנשים מקסימים. מכניסי אורחים, נעימים. הנוף הפסטורלי והרגוע סביבם היה רק תפאורה מדהימה ומטעה למה שבאמת התרחש באירלנד בתקופה בה ביקרנו שם. תקופה נוראית בה המחתרת האירית עשתה את שלה באירלנד.
הרבה דם נשפך בין הקתולים בדרום ובין הפרוטסטנטים בצפון. אלו רצו מדינה מאוחדת ואלה לא רצו.
בשנים האחרונות שקט שם מאוד. ואם תראו את אחד הסרטים האהובים עליי The Crying game (משחק הדמעות שכתב וביים ניל ג’ורדן) הוא מספר את הסיפור הזה יותר טוב ממני.
הסופר אוסקר ויילד היה אירי וגם הסופר והמשורר ג’יימס ג’וייס.
וגם הזמרת שינייד או’קונור וגם להקת U-2 המופלאה.
והשחקן פירס ברונסון (ג’יימס בונד) החתיך אם יורשה לי לומר…
בתור חובבת אירוויזיונים מושבעת אני יכולה לספר לכם שאירלנד שברה שיא בכל זכיות האירווזיון (7 פעמים).
הצבע האהוב שם הוא ירוק והתלתן הוא הצמח הלאומי שלהם.
תפוח אדמה באלפי צורותיו הוא המאכל הלאומי שלהם.
וכמובן הבירה השחורה והמרה… Guinness.
והמון ג’ינג’ים וג’ינג’יות…
ותחרה עתיקה…
ואנגלית במבטא אירי, קלתי, גאלי, בלתי מובן בעליל…
ואיך מכל זה עושים משהו??
החשש כשיוצרים לוח השראה על מדינה זה שהוא יצא כמו לוח של לשכת התיירות ואני בדרך כלל מאוד נזהרת מזה.
מצד שני אני באה לנושא של אירלנד ממקום מאוד טעון, מתקופה מאוד עצובה בחיים שלי ומצד שני מאוד שמחה וזה הבסיס להכל בכל השראה שהיא.
להביא את הרגש שלך ואת הבפנים שלך את מה שאתה מרגיש באותו רגע.
המון אסוציאציות הביאו אותי לעוד מקומות רחוקים שקשורים או לא קשורים לאי המדהים הזה. וכן, יש שם מעט סממנים של לוח הקשור ללשכת התיירות האירית אבל זה טיבה של כל השראה שבאה ממדינה מתרבות ומהווי של אותו מקום.
מזמינה אתכם להיכנס ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest על אירלנד הוא מעביר בעיני את כל מה שאני מרגישה כלפי המדינה הכל כך מיוחדת הזאת.
אפילוג
אני רואה את הבן שלי בן ה – 14 משחק עם אחותו בת ה – 5.
מנגן בגיטרה שלו והיא פורטת יחד איתו על המיתרים ונפעמת איך יצא לה שיר. לבד. בלי עזרה.
ככה כמעט כל יום, גיחה כזאת קטנה לחדר שלו. יש להם את הרגעים האלה שהם רק שלהם.
ואיך האחות שלה בת ה – 10 משחקת איתה בחדר בדלת סגורה שלא אשמע. ב”פרטיות” כמו שהן מבקשות ממני. אבל אני מקשיבה בלי שהן יודעות.
הן משחקות במשפחה, אבא ואמא, אחיות…חברות…אני כולי עונג מהמשפטים, מהדו שיח.
אם היינו יודעים לאן המסע של חיינו ייקח אותנו אולי היינו אוספים לנו עוד זיכרונות אולי היינו שומרים עליהם יותר ומנסים לזכור כל פרט ופרט יותר ממה שזכרנו אותו בדיעבד…
הפוסט הזה יצא ממני, נחוש וכמעט סופי. מילמלתי אותו לעצמי בדרך הביתה לפני כחצי שנה. והדמעות זלגו וזלגו.
לא שיניתי בו דבר כשכתבתי אותו עכשיו.
הוא היה אמור להיות הפוסט הראשון שלי בבלוג וכל פעם דחיתי אותו שוב ושוב.
בדיעבד הוא היה כתוב אצלי שנים בלב, רק הייתי צריכה את הכפתור הזה שישחרר לי אותו החוצה ושיהיה איפה לכתוב אותו.
כאן.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 מזמינה אתכם לקרוא אותו גם בתרגום לאנגלית כאן בקישור.
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
אז ספרו לי, יש מדינה שנסעתם אליה בשביל לשכוח? להתרפק עליה?
זכרון מנסיעה למקום שהשאירה בכם חותם לכל החיים?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
לוח השראה וקולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונות ללוחות ההשראה מכאן, תמונה בשחור לבן צילום: יואב סלונים ז”ל.
תמרי ריגשת אותי…
אפילו זוכרת חלק מהסיפורים …
אבל יותר מכל,מדהים איך את מצליחה ,להעביר את התחושות והחוויות שלך ,בצורה כל כך ציורית ,עד כדי כך שממש ניתן להיות שותף בחוויה שלך. מקסים ונוגע ללב !!
עיריתוש,
שמחה שאת קוראת אותי כמעט מהתחלה.
הכרנו שעוד הכל היה מאוד טרי אצלי. שנתיים אחרי שאחותי נפטרה עברו כל כך הרבה שנים מאז. בטוחה שסיפרתי לך חלק מהסיפורים….איך יכולתי שלא….
שמחה שהשתתפת בחוויה הזאת איתי בטיול שלי לאירלנד…תודה שאהבת.
מקווה שניפגש בקרוב.הגיע הזמן לדעתי.
נשיקות
פוסט מרגש של געגוע…
אני נסעתי לסין, לפני מיליון שנים בערך, כמעט מאותן הסיבות 🙂
בבקשה תכתבי לעיתים תדירות יותר.
הי חגית,
מקום הוא בהחלט סוג של מפלט….של שינוי תמונה בעיניים. יש למקום אחר ורחוק יכולת לרכך ולערפל לנו דברים שאנחנו מקווים לשכוח או לפחות לעכל אותם אחרת….
מקווה שסין עזרה לך…אפילו קצת….
אני מעלה פוסט פעם בשבועיים שלשה מכיוון שכל פוסט שלי הוא עבודה מאוד קשה. מהנה מאוד אבל קשה. הפוסטים שלי מורכבים מאוד, עוברים המון עריכות. אני משקיעה המון זמן בתמונות..ולא מעלה פוסט עד שהוא לא שלם ומושלם.
אם אעלה פוסט בתדירות יותר גבוהה הוא לא יראה כך או יכתב כך. ומה שאמרת לי זו מחמאה ענקית.
שמחה שאת קוראת אותי. תודה!
איזה כיף לקבל תגובה כזאת!
הפוסט הזה כמו בוקס בבטן, כמו ליטוף חם, כמו חלום בלהות, כמו פנטזיה, כמו גל גדול ששוטף אותך ואין בכוחך להיחלץ, כמו רחם מזינה ושומרת…. יכולה להמשיך עוד ועוד.
געגוע ממושך למי שהיה ואיננו ובעיקר למהות שנעלמה ואין דרך להשיבה היא תימה גם בחיים שלי וכנראה שבאמת לא סתם הצטלבו פה דרכינו.
אוהבת אותך.
דנה
דנה שלי….
את התגובה שלך קראתי ראשונה והיא מאוד רגשה אותי. מאוד.
דרכינו בחיים לגמרי לא הצטלבו במקרה כי בעיני אין במקרה, בשום דבר.
את יודעת כמוני שאובדן הוא לא רק טרגדייה הוא הופך לחלק מהחיים שלנו ממה שאנחנו כבני אדם.
חלק בלתי נפרד שמלווה אותנו יום יום שעה שעה. במודע או לא במודע. איבר בגוף שלנו שקיבלנו אותו בלי שרצינו, הכריחו אותנו לקחת אותו עד נשימתנו האחרונה.
תודה על מה שכתבת לי על ההזדהות הטוטאלית שלך ועל המילים שלך אליי.
אוהבת אותך….
מרגש, פוסט של געגועים, זכרונות, משפחה אהבות שמחה ועצב. קוסמת של מילים ותמונות. אוהבת מאוד
גלית יקרה,
בלי שידעת אפילו כתבת לי כאן צירוף מילים שחיפשתי אותו כבר הרבה זמן לפרוייקט נוסף שאני עובדת עליו.
קוסמת של מילים ותמונות. ברגע שקראתי את זה ידעתי שזהו. זה מה שחיפשתי. האסימון ירד.
שתראי את התוצאה תזכרי תמיד שהזכויות הן שלך.לחלוטין.
ותודה על מה שכתבת לי כאן ובפייסבוק ובכלל על הפרגון שלך אליי בכל מקום… לא מובן לי מאליו יקרה.
תודה רבה רבה!
יואו תמרי איזה פוסט מקסים ומרגש. אני קוראת ודומעת וחושבת לעצמי שזה מקום נפלא לכתוב עליהם כאן בבלוג ולהיזכר. אנחנו זכינו. שולחת לך חיבוק
איה יקרה,
חיכיתי הרבה שנים כמו שכתבתי בסוף הפוסט להוציא את זה מעצמי אבל הייתי צריכה פינה ראוייה, מכובדת ויפה לכתוב עליהם על אחי ועל אחותי. לתת להם את הכבוד שהכי מגיע להם בעולם.
אז בסוף זה קרה.
זה לא עוזר לשום כאב או געגוע אבל זה משחרר קצת את הכאב הנורא הזה. ללא ספק. כך אני מרגישה.
תודה! חיבוקבחזרה…
אין אין….. התמונות שלך כל כך עושות את ההבדל… את יודעת לנגוע גם במילים אבל באימאג’ים את אלופה… קשה לי לתאר מזה לאבד שני אחים.. אני בטוחה שזה עיצב את מי שאת היום. כל כך מיוחדת.
נשיקות
תמרולה….תמיד שאת כאן את גם מתייחסת לתמונת בפוסט וזה עושה לי הכי כיף. שמתייחסים גם לזה.
לגבי לאבד שני אחים….אי אפשר לתאר מה זה ועדיף שכך. אבל ללא ספק זה עיצב אותי, את חיי, את מי שאני היום את ראייתי על החיים לטוב ולרע.
לא ביקשתי את זה אבל זה קרה. לצערי. וזה איתי. לנצח.
אוהבתתותך….תודה….
חיכיתי מאד לפוסט שלך על אירלנד. כנראה אירלנד היא מושא ציפיות….אני כבר סימנתי אותה כמתנה ליום הולדת עגול.
זה פוסט עצוב, אבל גם עם תקווה, יש בו הרבה דמעות, אבל גם אגלי טל לחים על הירוק האירי וטיפות גשם שכה אופייניות לאזור.
אני אוהבת איך את קושרת בין האישי לבין היצירה וההשראה ותמיד תמיד משאירה אותנו סקרניים עם הרבה חומר למחשבה.
מיכלי אני דורשת שתיסעי לשם. ומקווה שאכן סימנת אותה ברצינות את האירלנד הזאת.
היא מאוד שונה היום ללא ספק אבל מה שהיא תמיד יהיה מה שהיא. מדינה קסומה.
אשמח לקרוא את הפוסט שלך על אירלנד וממש בקרוב.
תודה שאת תמיד בשבילי בתגובות, במילים שלך, בפרגון הענק שלך אליי ממש מהשנייה הראשונה של הבלוג הזה.
תודה אהובה….את משהו מיוחד.
ריגשת אותי מאד. מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה עם עיניים לחות…
מאחלת לך הרבה שמחה ואושר, יצירה והשראה.
אותי הישארת עם הרבה חומר למחשבה… תודה !
הי סיגל,
תודה רבה רבה על התגובה המרגשת שלך.מקבלת באהבה את כל מה שאיחלת לי.
הפוסטים שלי תמיד משאירים חומר למחשבה…אז שמחה שהצלחתי שהרגשת את זה בעצמך….
תודה רבה מעומק ליבי
תמרי
כ”כ עצוב שדברים כ”כ קשים יוצרים דברים אחרים עדינים ורכים וחזקים בו זמנית.
תודה על הטיול הזה.
הי קרן,
כל כך יפה מה שכתבת. תודה לך על המילים שלך אליי.
גם בעצב מסתבר יש עוצמה וחוזק.
צריך רק לנסות להרגיש את זה ….
שמחה שצלחתי לעשות זאת בדרך כלשהיא.
תודה שהצטרפת אליי לטיול.
תמרי
תמר מקסים כל כך נוגע. גם אצלי אירלנד בwish list. ובדיוק מאותן סיבות הנוף הירוק הים והאנשים
תודה רבה לאה. על התגובה.
מקווה שתגיעי לשם מתישהו….
לאירלנד….
בטוחה שלא תתאכזבי…
אי אפשר להתאכזב ממנה.
‘אירלנד היא קעקוע בלב שלי’ – גם בשלי, תמרי, גם בשלי
מהרגע שראיתי את הכותרת שלך ידעתי שאקרא מייד, ושאדמע מייד
ועדיין
אני טרם ביקרתי באירלנד אבל חולמת עליה כבר שנים
עוד אסע, ואני יודעת שכשאגיע היא תהיה בדיוק כמו שדמיינתי והרגשתי בחלומות – אבל יותר! הרבה יותר!!!
והמוטו הזה שלך: Whatever you see can inspire you
מהתחלה (של הבלוג שלך) חשבתי להגיב עליו, ועד עכשיו לא
אני יודעת שאת מתכוונת לא רק לעיני-הגוף, אלה שבקדמת הראש, אלא גם לאלה שבלב
ובאזניים, ובאף, ובכפות הידיים וקצות האצבעות
איך את תמיד כותבת אותך, וגם אותי
איך אנחנו דומות כשגם כלכך שונות
חייבות להיפגש
חן יקרה,
את יודעת שלוקח לזמן לענות מכאן זמן שאני מעכלת את כל מה שכותבים לי.
ריגשת אותי שכתבת לי על המשפט שלי, של הבלוג. זה המוטו שלי וזה עמוד הענן שלי וכמו שכתבת זה לא רק העיניים שלי זה כל כולי, כל הגוף שלי שחש הכל ומתרגם הכל למילים ולתמונות. אני בהחלט חיה את זה לחלוטין גם ביום יום. נוצרת כל דבר קטן וזוכרת אותו ומתרגמת אותו כי מי יודע מה אעשה איתו פעם….
מאחלת לך כמו שאיחלתי כאן לכולם שתסעי לאירלנד. אין לי ספק שהיא תעשה לך את זה. כי היא פשוט כזאת. אי אפשר אחרת איתה…עם האירלנד הזאת.
בטוחה שנפגש בסוף. ברור.
תודה שוב מכל הלב שאת כאן וקוראת ומגיבה לי….תמיד מרגשת אותי.
תמרי
קראתי מהרגע הראשון מתוך מסך של דמעות, עם חיוך עדין ונרגש, טיילתי אתך בירוק ירוק הזה, הרגשתי עמוק בלב את הגעגוע, את הביחד אחים הזה, מופלאה את בלהעביר ככה בפשטות ברכות ובעוצמה את קסם החיים על כל רבגוניותם וגדולתם. תודה
הי אורית,
תודה רבה על תגובה מרגשת ועדינה שנגעה בי מאוד.
המילים שלך אליי נפלאות וגרמו לי לדמוע בפעם המי יודע כמה השבוע.
ריגשת אותי.
שמחה שלמרות העצב גרמתי לך לטייל איתי בירוק הזה ולהנות מהפוסט הזה.
איזה כיף.
תודה רבה
תמרי
וואו.קראתי בשקיקה.כתוב קולח נוגע מתפרץ.מקווה שיהיה רק טוב.
תודה רבה מיכלי. וברור שיהיה טוב.
אין אפשרות אחרת מבחינתי 🙂
קראתי. ושוב קראתי. ושוב קראתי ואז הבנתי. את כותבת את המחשבות שלך.
כל מחשבה היא משפט.
כל משפט הוא מחשבה.
מחשבה באה, יוצרת תחושה, מקשרת לעוד מחשבה, מעלה רגש נושן, שמחבר לעוד זיכרון, לעוד תמונה.
המילים שלך הם צוהר לתוך עולמך המלא, המורכב. את נותנת כל פעם עוד פיסה קטנה מתוך נפשך, מהבפנוכו שלו עמוק פנימה. וכל פעם, אני חוזרת לרגע הפגישה שלנו. כאילו משהו בי ידע עוד הרבה לפני שהכרנו, שיש בך משהו אחר. משהו עמוק, זך ומלא ברגש ויופי.
תמרי,אני יודעת כמה זמן את כבר רוצה לכתוב את הפוסט הזה. לא מפתיע שזה לקח זמן. זו פצצה של זכרונות, רגשות, השראה ויופי. הוא הגיע בזמן הנכון. הוא הגיע כשיכולת לתת לפצצה הזאת להתפוצץ סופסוף.
מעולם לא הייתי באירלנד. הדבר שהכי מחבר אותי אליה, הוא כמו תמיד המוזיקה. את U2 הערצתי כנערה. איפלו טסתי ללונדון בגיל 17 כדי לראות אותם בוומבלי. חוויה שלא תישכח ממני לעולם.
המילים והתמונות מחברים אותי לשם עכשיו. אבל שתינו יודעות שהפוסט הוא לא רק על אירלנד. הוא על אהבה….
אוהבת אותך.
אהובה, כתבתי לך כבר שברור שלא סתם נפגשנו ולא סתם את הראשונה שדיברתי איתה בפרלמננט שלנו.
אין מקרה. בכלום. כנראה גם לא בחיים שלי. ושלך.
מקנאה בך שראית את U2 אני שמעתי אותם השכם וערב כמעין מחאה לגיל ההתבגרות. כמה אהבתי אותם.
אשמח פעם שתספרי לי על ההופעה הזאת.
ואת צודקת הפוסט הזה הוא בהחלט לא על אירלנד….
אירלנד זה רק הכיסוי, האליבי….
אהבה זה כל הסיפור. צודקת לגמרי
תודה אוהבת אותך בחזרה!
פצעת לי את הלב, ליחלחת לי את העיניים, חייכת אותי וריגשת אותי. פוסט שהוא מבחינתי יצירת אומנות כתובה ומצולמת. תודה על השיתוף!
ליטל יקרה,
ריגשת אותי בתגובה שלך…
תודה על המחמאה האדירה…אנצור אותה בלב באהבה.
תמרי
נשיקות יקירה..
תודה נעמה….
פוסט מקסים ביופיו. פתחת את הלב והרגשתי שאני שם אתך לכל אורך הדרך. התמונה של אחיך צילם מדהים!
“אם היינו יודעים לאן המסע של חיינו ייקח אותנו אולי היינו אוספים לנו עוד זיכרונות אולי היינו שומרים עליהם יותר ומנסים לזכור כל פרט ופרט יותר ממה שזכרנו אותו בדיעבד…”
לחיות את החיים כאילו אין מחר כל יום מחדש. באמת אנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה…
תודה על השיתף מלבך הפתוח.
הי הילה,
נכון וכמו שכתבת לי, תחיי את החיים כאילו אין מחר. כי לפעמים כמו שראית באמת אין.
אני מנסה ליישם את זה בחיים שלי ומודה שלמרות מה שעברתי זה לא תמיד מצליח…
למרות שמי כמוני יודעת מה זה יום בחיים של מישהו ומה זה לדעת שלא נשארו לך הרבה כאלה….
תודה רבה על הפרגון והמחמאות ואכן זו אחת התמונות היפות שאני מכירה בלי קשר לאחי. תמונה שיש בה מילים בלי מילים.
תודה שוב על התגובה שלך אליי שמחה שאהבת את הפוסט
תמרי
וואו. נסחפתי. נסחפתי איתך לנופים. נסחפתי לעצב. נסחפתי לדמעות. נסחפתי לאירלנד שלך.. למקום הטעון ההוא. מרגש וכואב כמעט באותה נשימה. חותך בבשר. אבל אני מגלה בו גם את האופטימיות. דרך הזיכרונות. דרך המסע שהיית חייבת לעצמך. דרך הילדים וההקבלה של היש והאין.
לי יש מערכת יחסים עם אמסטרדם. לא סופית כל כך וכואבת כל כך כמו שלך. עשית לי קווצ’ בלב. תודה על השיתוף.
הי הגר,
אני חושבת שמקום יכול בהחלט לשמש לנו כלי למסע כזה. כתבתי כאן לכרינה שאירלנד כמובן היא רק האליבי, התרוץ, הכיסוי שלי לכל מה שעברתי במסע הזה. מסע חיי.
מקווה שאמסטרדם עזרה לך, חיבקה אותך ועודדה אותך במסע שלך.
תודה מעומק ליבי על התגובה המקסימה שלך אליי.
לא מכירה אותך… אבל את נראית לי מקסימה ואני מקווה ש “אמסטרדם” שלך נגמרה עם סוף טוב משלי.
תמרי
מאוד ריגשת תמרי בפוסט הזה. אני מאמינה שלכל אחד יש “אירלנד” משלו. הירוק ירוק הזה, הבתולי הראשוני, הוא פלא שכל מי שצמח כאן לא יכול להבין ולהכיל בתקופה קצרה של חופשה…. אני תמיד אחזור אל הפעם הראשונה שנסעתי לחו”ל. הפעם הזאת הראשונה לא דומה לשום טיול שבא אחרי זה… כתבתי על זה ב”אוספת אוצרות” שלי.
הי רבקה ותודה רבה על התגובה המרגשת שלך.
לכל אחד יש את האירלנד שלו לגמרי….השבוע מאז שהפוסט עלה זה כבר ממש נהיה כמו ביטי כזה “האירלנד שלי”. וזה מאוד מרגש אותי גם כן. כי באמת לכולנו יש את הדבר הזה. הכאב, הזכרון המשהו הזה.
אסתכל באוספת האוצרות. סקרנית לראות….
תודה רבה ששיתפת אותי….
תמרי מדהים!!!! מרגש עד דמעות וכתוב פשוט בצורה מושלמת וסוחפת. אין עליך!!! באהבה גדולה
תודה דורצ’י.
איזה כיף שאת כאן.
אל תשכחי אף פעם שהגעתי לבלוג הזה בזכות מילה קטנה שלך אצל דיאנה בסלון…
פינטרסט…
אוהבת אותך
מקסים, מרגש ונוגע כהרגלך.
תודה רבה אביבית שהגבת לי.
שמחה שהצלחתי לגעת. ..
תמר יקרה,
אני קוראת וחושבת מי זו האישה המיוחדת הזו….
כל כך הרבה אמת ותבונה וכל זה באמצע המירוץ המטורף של ילדים, של לרצות, של להספיק, של החיים…
אני כותבת ודומעת. חושבת, כמה עוצמה ואומץ צריך אדם בכדי לחשוף את התחושות שלו.
תמר, נגעת בי, עשית לי חשק לקחת דף ועט( דבר שעשיתי המון ולא עשיתי שנים) ולכתוב.לעצור את השגרה, המרוץ ולכתוב…
עבורי זה המון.
תודה.
הי הדסי,
קודם כל אני כל כך שמחה שאת כאן בבלוג שלי.
תודה על הכל מה שכתבת לי כאן ובפייסבוק. מאוד מרגש אותי ואת יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה את יקרה לליבי.
אין כמו מילים בכדי לגעת באנשים. בטח כשמספרים סיפור שהוא לא פשוט.
לא כל אחד יכול לחשוף את רגשותיו אבל כל פוסט ופוסט בבלוג שלי הוא עוד חשיפה עוד קילוף של המעטפת שלי, של הדברים הבאמת עמוקים שלי.
לקח לי הרבה שנים להגיע לזה זה לא ביום אחד…תהליך ארוך ותחליתו של מסע חדש גם עבורי.
תכתבי..זה משחרר אותנו. גם אם זה למגירה..ומי יודע….
אוהבת אותך המון
תמרי
תמר בת דודתי היקרה.
קראתי את הפוסט ונזכרתי כמובן באחותך ואחיך .זכרונם לברכה.
אני גם זוכרת היטב את הבית בתל אביב.
זה היה כל כך מזמן.
ואנחנו כבר עם משפחות מקסימות משלנו ומביטות בגעגוג אל העבר.
את כותבת מהלב ומקסים ואני אוהבת לקרוא.
מחכה לפוסט הבא.דנית
דנית יקרה,
אני כל פעם שמחה מחדש שאת כאן בבלוג שלי.
וכן, הרבה זכרונות שאני כותבת עליהם את בטוח זוכרת או מכירה את הנפשות הפועלות שחלקן לצערנו לא כאן.
והכל באמת היה כל כך מזמן. וכן זה געגוע אחד גדול…ועצוב.
שמחה שאת אוהבת לקרוא אותי…
ומקווה שתמשיכי 🙂
תודה….
תמרי
זר לא יבין זאת….. אני עוצרת את הדמעות כי אני יודעת שכשזה מתחיל- זה לא נגמר.
את יודעת מה צריך? עוד מלא מלא אירלנד, ועכשיו. לא מחר.
מרגש ויפהפה כרגיל…. ואיך נטע דומה לך!!!
זר באמת לא יבין את זה. ואולי עדיף שלא….
הייתי טסה לאירלנד. עכשיו.
למסע אישי….לתיעוד….להסתכלות מחדש על הכל.
את בטוח מבינה על מה אני מדברת.
תודה יקרה שלי
על הכל.
תמרי פוסט מאוד אישי ..מאוד נוגע ..מרגיש לי לקרוא עוד פעם להשתהות ..כאב ענק ,לצערי אנו חולקות ,,לאבד אחות זה כמו לאבד איבר מגופך ..זר לא יבין זאת .תודה על האומץ,על השיתוף,על ההחלטה החכמה לחשוף אותו עכשיו ולא בתחילת הדרך..חיבוק לך אהובה
נעמי ,
כותבת לך גם מכאן מהפינה הכי הכי חשובה שלי.
דיברנו כבר על הכל מאז שהפוסט עלה .
אני נוהגת להשהות את תגובותיי כאן ומחלקת הכל לפרק זמן ארוך על מנת שאוכל לעכל את כל מה שכותבים לי פה ולענות בקצב שלי.
אני שוב שמחה שאת כאן, מגיבה לי ושותפה ברגשותייך למילותיי.
תודה נעמי יקרה
תמר איזו כתיבה מאופקת וחזקה… הגעגוע שלך מורגש בכל מלה ומלה, והתמונה שאח שלך צילם – חוץ מזה שהיא שייכת לפוסט, היא כאילו מגלה, בדיעבד, את “המסע של חייך” כפי שקראת לו. אחותך מסתכלת ישירות אל אח שלך שמצלם, כאילו הם חולקים משהו, ואת נשארת לבד, מתבוננת למקום אחר… פשוט אין מלים, קראתי שוב ושוב ושוב.
הי אילת,
כל דבר בעיתו כנראה אני עונה כאן לכולם בקצב שלי בו אני יכולה לעכל את כל מה שכותבים לי בכל כך הרבה אהבה….
התמונה הזאת שמלווה אותי כבר שנים מדירה לדירה ,מלוח שעם ללוח מגנטי… תמיד תלויה מול עיני אך מעולם לא חשבתי שהיא תהיה קרקע כל כך חזקה לפוסט משלי.
אנחנו ארבעה ילדים אחותי הבכורה, אחי ואחותי ואני בת הזקונים. כלומר אחי ואחותי היו “האמצע”. היו גם מאוד דומים ומאוד שונים במראה ממני ומאחותי. כנראה לא סתם אחותי הסתכלה עליו במבט כזה. אין סתם. בכלום.
אחרי שהם נפטרו אחותי הבכורה היתה אומרת שמזל שנולדתי כי אחרת היא היא היתה נשארת לבד…
תודה על המילים שלך אליי ריגשת אותי.
תמרי
עכשיו תמרי את יוצאת לדרך. הורדת את הנטל של שמונים טון, את הפוסט הקשה, הראשון , ההוא הורדת מליבך לבלוג, למקום מבטח, ועכשיו – צאי לך לדרכך הארוכה והיפה, כולם מלווים אותך, קהילה שלמה שאוהבת את מה שאת כותבת, חושבת, את התובנות שלך ואת הראיה המיוחדת שלך על העולם.
את בונה לוחות של השראה בתוך ראשך, ומנגישה אותם לנו באמצעות הבלוג שלך.
משתמשת בפינטרסט בתוך המעבד הרגשי ומנגישה אותו לנו פוסט אחר פוסט.
את מרגשת , אמיתית, כנה, מיוחדת במינה.
צאי למסע המרתק בעקבות הפינטרסט והבלוג.
נשיקות
יוניתוש’,
נכון שכבר הגבתי וכתבתי ודיברנו אבל כשאני כותבת מכאן זה הכי מהלב שלי מהפינה שלי הכל כך יקרה לי.
הדרך שלי המסע שלי….ואני באמת רק בהתחלה. ממש ממש בהתחלה.
את יודעת כמוני שבמסע של החיים פוגשים בדרך הרבה סימנים, חיצים, פיתויים, אנשים, רמזים..אנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות עם כל מה שאנחנו פוגשים. למה להתייחס למה להגיב מה לעשות עם כל דבר…
המסע שלי עם הבלוג הוא הרבה מעבר למסע של בלוגריית מתחילה….הוא מסע שמשנה את חיי, פותח בי דברים שהיו שנים סגורים ונותן לי להתמודד עם דברים חדשים….ובלי צפויים לפעמים. וכן יש סביבי המון אנשים חדשים שתומכים ומפרגנים ואוהבים. זה בין היתר הדלק למסע שלי.
אני במסע הזה כל כך הרבה בזכותך.
אוהבת אותך תמיד.
וואו… כמה חשוף, ויפה ונוגע. גם אנחנו חשים כמיהה גדולה לאי הקודר והירוק הזה, וקשה לנו להסביר מה אותו קסם חמקמק שגורם לנו לחלום על ביקור בו. יש שילוב קסום ומדוייק בין חוויה רגשית עמוקה וביקור במקום חדש, שהופכת מקומות מסויימים לחלק בלתי נפרד מאיתנו. הגעגוע תמיד נשאר.
עשית לי חשק 🙂
הי שירה,
האי הזה קודר וירוק ומופלא. מלא בקסם ואגדה. בלי מדי עניינים.
כמו שכתבתי. כמו שהוא.
פשוט ככה. תסעו. פעם.
תיארת במדוייק את הכל. מקומות מסויימים שהופכים לחלק בלתי נפרד מאיתנו. ממש כך.
והגעגוע…נשאר לעולמים איתי. חלק בלתי נפרד מגופי ומנשמתי ומחיי וממי שאני.
תודה שהגבת לי,
תמרי
תמר,
פוסט מרגש במיוחד…
ובתור מכורה לפינטרסט, שמביא אותי לעולמות אין סופיים, אהבתי מאד את הרעיון המקורי שלך לשימוש בו, לא כלוחות המביעים משהו חיצוני אלא לוחות המביעים את הפנים של האדם. מדהים.
תמשיכי לכתוב, את עושה את זה מעולה.
עינת
הי עינת,
תודה רבה על התגובה שלך ועל הפרגון.
התחלתי כמכורת פינטרסט מהרגע הראשון שנכנסתי לשם ומאז לא הפסקתי ליום…..
היום אני לגמרי גרה שם. וכמו שאת מבינה בזכותו התגלגלתי לכאן לבלוג שלי ולכל מה שקורה בעקבותיו.
היופי בכלי הזה שהוא כמו פלסטלינה אפשר לעשות אתו הכל…..מגלים לאט לאט ובסבלנות.
תמרי
לרוב אני לא מגיבה בבלוגים אבל הפעם הייתי חייבת.
התרגשתי מאוד. אומנם אין לי מקום מיוחד להתרפק אליו אבל אני כן מתרפקת על זיכרונות בדרכי שלי – דרך עבודה משולבת היסטוריה ועיצוב – עבודה על תמונות, אלבומי חיים שכאלה ועוד.
וזה בא לידי ביטוי (לדעתי) בכל עבודה שעושה ובכל תמונה שנוגעת בה.
אם תרצי לעשות אי פעם אלבום עשיר בזיכרונות שכתבת פה – אשמח מאוד להיות לך לעזר וכמובן לסרוק ולתקן עבורך את התמונה המדהימה של שתיכן על מנת שהזיכרון לא ידהה.
ואל תפסיקי לכתוב!
הי רעות,
מודה שאת תמונות ילדותי ומשפחתי קשה לי לעיתים לראות…מה שמסופר בפוסט הזה על המשפחה שלי זה לעיתים רק קצהו של הקרחון.
התמונות שלי ושל משפחתי באלבומים ישנים ומעלי אבק אצל אמא שלי בבית, אבל עדיין מלאי חן וכשיש לי אומץ אני לעיתים פותחת ומסתכלת עליהם….
התמונה הזאת עברה כבר תיקון היא הוגדלה מנגטיב ישן נושן וגם זה היה בקושי רב.
אני אוהבת שדברים נראים קצת ישנים ועם פגמים. זה תמיד מזכיר לי שאין מושלם. ועדיף שכך.
בכל מקרה אני בטוחה שאת עושה דברים נפלאים ויפים. ואמליץ עלייך הלאה כמובן אם ישאלו אותי. וגם אם אני פעם אשנה את דעתי. טוב לדעת. זה התעסקות מופלאה אלבומים כאלה.
אין מצב שאני מפסיקה לכתוב. אשמח אם תרשמי לבלוג שלי וכל פעם שיהיה פוסט חדש שזה בערך פעם בשלשה שבועות תקבלי עדכון. אבל באמת רק אם תרצי.
זה תמיד גם בפייסבוק אצלי.
תודה שוב שהגבת לי. מאוד מאוד מעריכה את זה רעות…תודה מעומק ליבי
תמרי
בדרך כלל אני קוראת בלוגי אוכל. הצלחת לרתק אותי 🙂 מקסים!
הי שרון,
אני מודה שכשראיתי שכתבת לי, שמחתי. מאוד.
אוהבת את כל פועלך ועוקבת אחרייך כבר הרבה זמן.
אני שמחה שסטית מדרך האוכל במקרה של הפוסט הזה ועברת קצת לדרך הלב…
זה טוב לשנות קצת. בעיקר שלא מצפים לזה…אפילו בקטנה.
תודה שהגבת לי שימחת אותי מאוד.
תמרי
מדהימה ומרגשת…תודה
תודה רבה רוויטל….
🙂
קרפצ’יו תמר….
חותכת דק דק בסכין מנתחים, זה נראה קצת מדמם… למרות שזה לא מדמם בהכרח…
מסדרת יפה יפה על צלחת שטוחה…
כובשת במומחיות… בוזקת…מטפטפת…
כשהכל מוכן, המוצר הסופי מחליק לבטן משאיר אותך מצולק ומשאיר אותך משתוקק לעוד…
ג’ון לורד,
בקריאה ראשונה מודה התגובה שלך היתה קשה לי לעיכול תרתי משמע…
אחרי כמה קריאות שלה, אני מודה שהתגובה שלך היא שיר.
\או קטע מספר….אבל לא ספר של בישול. ממש לא.
אתה נוגע, רגיש, מכיל. מפרגן עד אין קץ.
רך ועדין במילים שלך.
אני אמנם צמחונית אך המטאפורה שבחרת מובנת לי לחלוטין…..
תודה יקירי מתי כבר תפתח בלוג משלך. הגיע הזמן ממזמן.
ריגשת אותי מאוד! החיבור בין תאורים מרהיבים לבין תעצומות הנפש ונבכי הלב מאוד מרטיט ומרחיב לב. גם אני פתחתי בלוג אישי לפני חצי שנה, גם הוא עוסק בגעגועים ותקופה משמעותית שהחלה לפני עשור… נקרא “אל המעין”. ישר כח!!
הי מעיין,
תודה רבה על מה שכתבת לי. מרגש…
הבלוג שלי לא התחיל כבלוג אישי הוא פשוט התגלגל לשם ככה פתאום ואני מאושרת על כך.
אסתכל על הבלוג שלך גם. מבטיחה 🙂 תצליחי!
תמרי
כתבת נהדר.הייתי שם איתך לגמרי. מחכה לקרוא עוד. הבלוג מעוצב יפה ועדין כמו שאני אוהבת עשית לי חשק לחזור לכתוב בבלוג שלי
מה שאני דוחה הרבה זמן. תודה:)
הי מיכל,
תודה רבה. אני שמחה שאת כאן ואת מוזמנת להכיר אותי יותר גם דרך הפוסטים הקודמים שלי. תודה על המחמאות שלך גם על הבלוג עצמו. ועל הנראות שלו.
את תקראי עוד ממני כמובן, מבטיחה 🙂 הפוסט הבא כבר בדרך.
ואני בטח לא אפסיק. אין מצב.
(אשמח אם עשית מנוי לבלוג וככה תוכלי לקבל הודעה כל פעם שיוצא פוסט חדש שלי).
ותחזרי לכתוב…שמחה שגרמתי לך לחשוב על זה מחדש.
תמרי
התמונות. המילים. הזכרונות. האינטואיציה. הידיעה.
כל המארג הזה. המארג שאת יוצרת בלוחות, בראשך ועל דף הבלוג שלך.
המארג האישי הזה שחשוף לעיני כל.
ואני עם המחנק, ועם האוויר שמנסה לעבור ולהרפות. ולהתמסר. לזכרון, לנוף, להתנתקות ולניקוי פנימי עמוק או רדוד. משהו.
לא לפחד להרגיש. להיות.
והדמעות…. זולגות. ושוב ושוב אין נחמה ואין הבנה.
ואירלנד. אירלנד הטובה שמציצה משום מקום, היא מביאה משב רוח ופאוזה. לי בצורה מטאפורית כמובן.
אני אוהבת אותך ואת הכתיבה, והאומץ והעקשנות שלך. את לא מוותרת את.
שולחת לך שיר ואת רונה קינן. כי אנילא יכולה למצוא מילים מתאימות….
https://www.youtube.com/watch?v=NalIrY8vM-o&list=PL6673B655375BBAD5&index=2
עופרי
עופריקי, רק מכאן מהמקום האמיתי שלי אני רוצה להגיב לך.
המילים שלך טהורות ומזוקקות. עצובות ונוגעות בי תמיד.
יש לך את “האירלנד” שלך שקיבלת אותה לאחרונה ואני רואה איך לאט לאט זה יוצא ממך.
זה לא מנחם, אבל זה סוג של ניקוי, של הכרה, של הבנה, שבאמת יש דברים כאלה שלא יחזרו אבל הם תמיד כזכרון אצלנו בדיוק כמו אירלנד שלי…
אוהבת אותך מאוד מאוד אהובה. תודה על המילים שלך
תודה שאת כאן בשבילי.
תמר. אין עליך. כל כך הרבה שכבות. אפשר להעמיק עד בלי די..מעורר כל כך הרבה תחושות ומחשבות. כתיבה מדהימה. תמשיכי לרגש אותנו…
צחי תודה,,,,
גם שאתה קורא את הבלוג שלי…
גם שאתה מגיב באדיקות ראוייה לציון…
וגם שאתה אומר לי תמיד מילים כאלה טובות ומפרגנות שאני יודעת שבאות מעומק הלב….
הפוסט הכי מרגש שכתבת והכי מוחשי!
לא הייתי באירלנד אבל הרחתי אותה ואת נופיה בתיאורים התחושתיים העוצמתיים שלך…
ים של געגוע..
הי יקירי,
תודה רבה על כל המחמאות.
אתה יודע שעצב וכאב הם דברים מאוד מוחשיים ואנשים תמיד מזדהים איתם. במיוחד שיודעים איך לספר אותם ולדבר עליהם. אז אני שמחה שהצלחתי לרגש אותך עם הפוסט הזה.
אני מקווה שתיסע פעם לאירלנד….בטוחה שתודה לי על ההמלצה….
שמחה שאתה כאן. איתי.
נשיקות
תמרי
קראתי את הפוסט לפני כיומיים ומאז הוא בראש שלי. נכנסת מדי פעם ,קוראת קטעים שאהבתי במיוחד, מגלגלת למטה/למעלה, עוצרת, חושבת, מרגישה ומתגעגעת. מתגעגעת עד דמעות לילדות שלי, לתקופת התמימות.
הכתיבה שלך מדויקת, מרגשת, יש לה את הקול המיוחד שלך, סוחבת.
חברה נסע לפני שנתיים לאירלנד ולבה נשאר שם. אחרי שקראתי את התיאורים שלך אפשר להבין למה.
תמר, את חייבת לכתוב והרבה.
תודה לך.
הי מתי יקרה,
כל כך חיכיתי לתגובה שלך ואני שמחה שבסוף היא כאן.
יש בך משהו כבנאדם מהמעט שאני מרגישה והספקתי להכיר, כל כך אמיתי כל כך רגיש כל כך נוגע.
בלי אגו, בלי התנשאות את פשוט בנאדם במובן הכי טהור של המילה. אישה מקסימה ומיוחדת. את תמיד כותבת בדיוק מה שאת מרגישה ותמיד מהנשמה. גם בפוסטים שלך.
וכן, אירלנד…רק שאתה שם אתה מבין. היא נהדרת, ירוקה, שמחה, עצובה, מכילה…
כל מה שמקום צריך להיות. מאחלת לך שתבקרי בה פעם ותחושי את זה.
אני כותבת כל הזמן , רק הפוסטים שלי אורכים המון זמן… לכתוב אותם, לערוך התמונות…אז פעם בשלשה שבועות יש פוסט, זה בערך הזמן שנדרש ממני לכתוב ולארגן אותו…שמחה שאת אוהבת לקרוא אותי. מחמיא לי.
תודה מתי מעומק ליבי…
תמרי
קשה להגיב כי הכל ככ אישי ולי נראה לעיתים שזה כמו להיכנס לפינה שאין בה מקום לאחרים. ואולי זו טעות, כי השיתוף מרגיע ועוזר לנפש שלנו לנוח מנשיאת המשא הככ כבד. כלום לא ישכח ולא יעלם אבל אולי יהיה מעט קל יותר בלב. ממה שכתבת הבנתי אותך, את הנסיעה לאירלנד, שלא הייתי בה עדיין, אבל נראית לי כמו מקום של בראשית, שלא נגעו בו יותר מדי, ואולי בגלל זה הוא מכיל, כמו שכתבת. תודה על בשיתוף.
הי ציפי,
התגובה שלך נהדרת כי היא בעצם מעלה את התשובה למה צריך בלוג…
זאת אכן הפינה שלי, האישית, האינטימית אבל מצד שני, זו הפינה שבה אני מרשה לעצמי לשתף, לפרוק, לדבר, להכיל ולהשתחרר מהרבה דברים שרציתי ושאני עוד רוצה.
זה כוחו של בלוג למי שבוחר כמובן להשתמש בו כפי שאני בחרתי….
אירלנד אכן כמו שתיארתי בפוסט, בראשית ברא אלוהים. אמנם ביקרתי בה לפני הרבה שנים אך אני מניחה שהיא עדיין כזאת. זה הקסם שבה. המרפא שבה.
אני מאמינה ויודעת שרק ממקום של התחלה ובראשית, אפשר לפעמים להתגבר על מקום של סוף….על דברים שלא יחזרו יותר.
תודה מעומק ליבי על התגובה שלך…
תמרי
פוסט מרגש, נוגע… ועדיין מרגיש לי עדין ובקצב.. נעים..
הי מיכל,
אני חושבת שאובדן הוא נושא קשה לביטוי במילים.
לא קל לעיתים להעביר את התחושה שלו בצורה עדינה. הלב רוצה להתפרץ ולבכות ולצעוק.
אני שמחה שהרגשת ככה, את הקצב והעדינות שהשתמשתי בהם להעביר את מה שאני מרגישה.
תודה שהגבת לי.
תמרי
תמרי תודה רבה על ההזמנה לבלוג שלך.
הוא ממש מקסים!
לא חשוב לאחזה פוסט נכנסים ומה קוראים. הכל מדהים פה.
אנרגיה מופלאה.
עוד אשוב לבקר לקרוא ולהגיב.
שבת טובה!
מיכל
הי מיכל,
שמחה שנכנסת ואהבת וטיילת בו. תודה על הפרגון והמחמאות.
הכל כאן מהבטן ומהלב שלי הכי עמוק שאני יודעת
אולי בגלל זה יש בו אנרגייה כזאת…
שמחה מאוד שאת כאן. תודה מעומק ליבי!
תמרי
תמר יקרה
בכל פעם שקוראת אותך אוהבת אותך יותר
תמיד יש איזה נקודה משותפת
עדיין לא הייתי באירלנד אבל אני מחוברת אליה בקשר עקיף כבר 25 שנה
יגיע היום שגם אני אגיע לשם
חיבוק גדול
הדסי,
אני אוהבת אותך מזמן…בלי לקרוא ממך הרבה.
הבטן שלי מדברת כאן והיא יודעת למה….
אירלנד, אני לחלוטין רוצה לחזור אליה ממקום אחר בחיים שלי.
לחוות אותה מחדש. היא מצולקת לי בלב בכל כך הרבה כאב, בא לי לעשות לזה תיקון.
אני ממש אשמח לשמוע איך את מחוברת אליה…
וממש מאחלת לך שתסעי לשם פעם….את תתמוגגי.
כמה יפה ונוגה את כותבת, איך את מצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ותחושות במילים…. כאב והתרגשות ביחד. נהנית לקרוא אותך.
הי אביטל,
אם קראת את אירלנד שלי…זה כבר מרגש אותי….תמיד. והכי.
כי זה הפוסט, הכי הכי שלי. הכי יקר לי.
אספר לך פעם מה קרה לי מהיום שלחצתי פרסם עליו…..
ושוב תודה רבה על התגובה המרגשת שלך !
משהו בכתיבה שלך מאד אסתטי. אבל לא סינטטי, לא סטרילי- כן נוגע, אבל בעדינות, כאילו במרחק ששומר על טווח ביטחון. אהבתי מאד, הרגשתי את הכאב, הגעגוע הבלתי אפשרי הזה, לצד תיאורי הטבע הפסטורלי, הניגודים האלה שבין החיים למוות, בין המוחשי- הנתפס למטא-פיסי. הנגיעה והעיסוק ברגש, ההליכה האסוציאטיבית אחרי הלב.
מרגש.
אהבתי
כתבת מרגש ועצוב כל כך, לאבד שני אחים אהובים. ומצד שני, יש בו גם הרבה תקווה בפוסט הזה. איך אפשר שלא, עם הירוק של אירלנד, שהאנשים בה לא מאבדים את התקווה לשלווה, למרות כל המלחמות, הרעב והסבל.
אני נסעתי להתרפק על איזור המפרץ של סן פרנסיסקו, שבו גרתי שנה בנערותי. נסעתי לפני כמה שנים עם בעלי, וזה היה קסום. לחזור למקום המקסים הזה, להזכר בנוסטלגיה (כלומר, למחוק את הרגעים הקשים, ולזכור רק את הכייף) ולטייל עם בעלי לבד, בלי הילדים ואף אחד מוכר. הרפתקאות חדשות אך גם מוכרות.
והחלום שלי הוא לטייל ביפן. מאז שקראתי את נוריקו סאן הילדה מיפן בגיל 4 (כלומר, דפדפתי בתמונות), דרך האהבה לאסתטיקה ולאוכל ולטיול שההורים שלי עשו משם ולאלבום שעיצבתי להם. יודעת בעל פה לאן אני רוצה לנסוע ומה אראה שם. ומחכה…
אירלנד ללא ספק היא ארץ של תקווה.
ולא סתם זו היתה הארץ שרציתי לנסוע אליה לבכות אחרי המות של אחותי.
ידעתי בדיוק שהיא תיתן לי תקווה ונחמה. וכך היה. היא חקוקה לי עד היום. חרוטה חזק בלב. אחזור אליה ללא ספק.
כמו שכתבת, מקומות נותנים לנו אפשרות להתרפק עליהם בזכרונות טובים ובתחושות. להזכר ברגעים קשים אבל בעיקר להנות מהטובים!!
מצאתי איתך עוד דבר משותף וזו אהבתי הגדולה לספר של נוריקו סאן. אחד מספרי החיים שלי עד היום. מקריאה אותו לילדיי שנים ותמיד תמיד משתוקקת להכנס לתמונות ולהיות חלק מהסיפור שם.
שנים יפן לא עניינה אותי, אבל לאחרונה יש בי ניצוצות של המון סקרנות לגביה…היא ברשימה שלי.
תודה רבה יעל על התגובה היפה שלך!
לקרוא פוסט שלך זו פשוט התמוגגות . את המלל קראתי ברצף כמו מחזה שכבר בתמונה הראשונה יודעים שיש אם כאב רב בעלילה. השילוב של השיר ולוח ההשראה עם הירוק והכתום לצד תחרה מחבקת ורכה הכניס אותי לאוירה שמיימית. ואולי השמים שקיבלו לידיהם את האהובים והיקרים שלך הם שעטפו את הפוסט ואת מי שקורא אותו. תבורכי ביכולת הכתיבה ובנדיבות שאת מפזרת עלינו הנהנים ממך בכל פעם מחדש.
נויה יקרה,
אני לא זוכרת מתי החלה ההכרות שלנו בבלוגיספריה אבל ללא ספק זה ה – פוסט ששינה לי את הכל.
שנפל לי בו האסימון לאן הבלוג שלי מוביל אותי…
אולי מה שכתבת נכון, אולי ההילה שלהם של יואב ויעל אחי ואחותי (וזו פעם ראשונה שאני מזהה את שמותיהם ) נתנה לו את הנופך הזה של משהו לא מכאן….משהו ממקום אחר.
ואולי זו פשוט אירלנד הזאת שכל כולה שמיימית ומלאה במשהו הזה שאין להרבה ארצות אם בכלל….
היא באמת השראה במלוא מובן המילה הארץ הזאת.
ממליצה לך…בחום.
תודה רבה על הנדיבות שלך והמילים שלך. תמיד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת לי….
התרגשתי ממש.
אני איתך לגבי אירלנד. מדינה מהפנטת מיוחדת ועוצרת נשימה. רק בסתיו האחרון חרשנו את רובה בטיול משפחתי של כמעט חודש וזה לא הספיק בכלל…
ממשיכה לעקוב 🙂
הי אולה,
תמיד שמחה לשמוע על אנשים שביקרו בה, כי האמת אין הרבה. אנשים מכאן יעדיפו תמיד יעד אחר ולצערי הם לא יודעים מה הם מפספים.
אין לי ספק שמאז שהייתי בה כשהמחתרת האירית עוד עשתה שם שמח, השתנה בה המון….לפחות באווירה הכללית.
אני ויתרתי אז על הצפון לצערי, זה היה בלתי אפשרי להכנס לשם.
לגמרי מתכננת לשם חזרה מלכותית בהקדם.עם הילדים שלי. זה חלום שלי. חודש שם נשמע לי מדהים. כיף לכם. אשמח לראות תמונות יפות אם יש לך משם.
תודה על התגובה שלך והפרגון…וברוכה הבאה לבלוג שלי…שמחה שאת כאן.
תמרי
תמרי מוזמנת בכיף לפייסבוק שלי Ola Green לראות את כל האלבום. הצפון באמת עוצר נשימה ומאוד נוח עם ילדים. יש לי מיליון המלצות בייחוד לדירה מושלמת לילדים. מוזמנת לראות את האלבום וכשיהיה רלוונטי לשאול בפרטי כל דבר 🙂
אלבום נפלא אולה….כמה התגעגעתי לנוף הזה…
הלוואי ואגיע לשלב לבקש ממך פרטים על דירה שם 🙂 מקווה שזה יקרה בקרוב…
תודה רבה!
היי תמר, את לא מכירה אותי, אבל חברת פייסבוק המליצה לי על הפוסט הזה כי אני ידועה כמישהי עם אהבה עצומה לאירלנד. קראתי והתאהבתי. הרגשות שלי כלפיי אירלנד והמטען הרגשי שלהם דומה לזה שלך, והתחברתי לכל מילה שכתבת. אני כותבת הרבה, ובאחת מסדרות הסיפורים שלי יש סיפור שעוסק באירלנד ובאהבה הגדולה שלי אליה. אולי תאהבי אותו.
http://www.sf-f.org.il/archives/352
הי רותם,
כיף שאת כאן ותודה על התגובה שלך…
כתבתי לך גם בפייסבוק אתמול לפני שקראתי את הסיפור הנפלא שלך….שהשאיר אותי במתח לכל אורכו ולקח אותי בטיסה ישירה לאירלנד.
ללא ספק מי שכותבת כך על אירלנד יש לה רגשות למקום הזה….והרבה מעבר. את כותבת מדהים וזה ז’אנר שאני לא בקיאה בו כל כך. קסום לגמרי העניין הזה.
סימנתי לי עוד כמה סיפורים שלך לקרוא בהמשך.
באירלנד יש משהו שהוא “מעבר” להבנה רגילה שלנו כבני אדם.
יש בה עדיין את זה שברא את העולם מי שזה לא יהיה, לא אוהבת את המילה מיסטי אבל יש בה קדושה, יש בה בתוליות יש בה ראשוניות…יש בה משהו מזוקק.
אשמח לדבר איתך פעם עליה…לשמוע אותך.
את מוזמנת להישאר כאן כמובן ולקרוא שיצא לך עוד פוסטים שלי.אני מאוד אשמח.
תודה שהגעת 🙂
תמרי
חצי שנה מהחיים שלי בסה”כ ביליתי באירלנד. תודה שריגשת ועזרת לי לזכור. אני הייתי שם ב1998 ובביקורים קצרים יותר לאורך השנים. שם ראיתי בבכורה את הטיטניק, באולם תיאטרון מרהיב, הסיפור על הספינה האירית שלא זכתה להגיע לחופי ארה”ב. יש משהו חי ורגשי מאוד באירלנד גם עבורי. תודה לך.
הי ענבל,
חצי שנה באירלנד נשמע חלום. זה ממש בשנים שאני ביקרתי שם אז את ממש מבינה עך מה דיברתי שם….האווירה הכללית ששררה שם.
מה עשית שם? טיול? לימודים? ממש אשמח אם תספרי לי.
אירלנד זה מקום שאני משתוקקת לחזור אליו. לצערי עדיין לא יצא לי.
הפעם זה יהיה ממקום אחר לחלוטין. אוכל גם לראות את הצפון שאז פחדנו להתקרב אליו..
תודה רבה שכתבת לי …
תמרי
סוף סוף קראתי את ‘אירלנד’ שלך. בתיאורים שלך הכל חי, כמו ”הבשר נעשה חידודין חידודין’ אבל גם הנפש מתרחבת. הרבה דברים שכתבת נוגעים וראויים להתייחסות אבל אני אתייחס דווקא למשפט שנכתב אולי כבדרך אגב, שהפוסט הזה אמור היה להיות הפוסט הראשון שלך. גם אני התחלתי לכתוב לבלוג לאחרונה כך שהתחושה הזו שיש איזשהו טקסט אשר מגדיר ומזקק איזו מהות מעבר לסיפורים הרבים שעוד ייכתבו – טריה ומוכרת לי. כמו איזה טקסט שהוא מניפסט, או אמירה קטנה לעולם. הטקסט שלך סוער, רוגש, ומשאיר עוד כ”כ הרבה מסתורין.
הי שלי,
קודם כל ברוכה הבאה לבלוג שלי…תודה רבה שאת כאן.
אירלנד שלי….
מאז הפוסט הזה “ניכסתי” את אירלנד אליי…בלי שהתכוונתי. כשאומרים אירלנד בבלוגיספירה…זה כאילו אומרים תמרי.
אני חושבת שאירלנד למרות שהוא הפוסט השישי שלי בבלוג, היה סימן עבורי שהנה הגיע הרגע הזה בחיי שמותר לי לפרוק את כל הכאב הזה. שיש לי את הפינה הזאת.
מאז אירלנד הבלוג שלי הפך להיות מה שהוא היום, וכל פוסט ופוסט שלי תמיד מדבר בדרך זו או אחרת על השראה מתוך מקום שהוא לא תמיד קל בחיים שלנו, לפעמים קשה מנשוא.
אבל תמיד תמיד יש אופטימיות ואור. למרות כל מה שעברתי וחוויתי בחיי וזה לא מעט אני יודעת לראות תמיד את הטוב…
מאז אירלנד אכן נכתבו עוד הרבה סיפורים בבלוג וכולם כמובן הם החיים שלי. הסיפורים האלה עוברים מאות זיקוקים ועריכות עד שהם נכתבים כמו שהם.
לא סתם אומרים לי תמיד: אנחנו מכירים אותך אבל לא מכירים בך בעצם כלום…
מסתורין. כמו שכתבת.
התגובה שלך נגעה בי מאוד, את פשוט נגעת בכל הנקודות הכי נכונות והכי מדוייקות של כל מהות הבלוג שלי.
תודה רבה
תמרי
תודה רבה, תמרי…
מרגשת.
זה במילה אחת.
ועוד מילים רבות מספור, שלא באות לי כרגע למקלדת, רק ללב ולראש.
הבטחתי לעצמי לחזור שוב לאי המופלא הזה, ולא רק לדבלין.
את רק מעצמיה את ההבטחה הזו.
הדס יקרה,
מאמינה אני שחיבורים לא קורים כך סתם, אני מחברת חיבורים כל הזמן. בין אנשים, בין מילים, בין תמונות.
שמחה שדרך מילה אחת שכתבת : דבלין, הדלקת בי אור להכיר אותך.
אנשים שכותבים על אירלנד חייבים שיהיה בתוכם משהו מיוחד ואחר, כי המקום הזה מיוחד הרבה מעבר למה שהוא נראה לעין.
ומי שהיה בו מבין על מה אני מדברת.כמוך.
תדוה שקראת את אירלנד שלי שהיא כבר חלק ממני סימבולי לחלוטין. מאחלת לך שתחזרי לאי המרתק הזה, אני גם מתכננת לחזור לשם בקרוב. ממקום כבר אחר בחיי….כמה הם השתנו מאז הפוסט הזה…
תמרי
פעם קראתי אצלך בבלוג שכל פוסט צריך טישו… אז יש לי סכין בלב ובהחלט צריך טישו, אני בוכה ובוכה ועצובה איתך… את כל כך נהדרת והכתיבה שלך …. אני לא מצליחה להבין בכלל כמה עברת וכמה זכרונות הצלחת לאסוף ולתת לנו אותן מתנה… כמה אני שמחה שזכיתי להכיר אותך ועכשיו במפגש האחרון גם את אחותך… כל הפוסט עלה לי הצבע הירוק, כנראה בהשראת המפגש אני קוראת את הפוסטים שלך בצבעים… ועדין הסכין בלב חותך עמוק, חיבוק לך אהובה
תראי מתי אני קוראת את הפוסט.
אני לא יודעת למה, אבל תמיד אהבתי לראות סרטים איריים. משהו בנופים, במבטא, באנשים ובלבוש, ריתק אותי.
יש בסרטים אירייםרומנטיקה שלא ראיתי באף סרט אחר. חשתי מהם תמיד אותנטיות לא מוסברת.
ועכשיו, בפוסט שלך, הדמעות אצלי יצאו כשעיני עברו על מילות הפסוק “בראשית ברא אלוהים” למה? כי ככה זה בדיוק. יופי בריאתי. עוצר נשימה. אחר.
תודה על הפוסט. ועליך.
הי איריס…
היופי בבלוג שהמילים נשארות ואפשר לקרוא אותן מתי שמרגיש לנו נכון וזמין.
אני שמחה שהגעת לקרוא את אירלנד ברגע הנכון לך…
גם אני מחובת לסרטים איריים ולמוסיקה שלהם, עוד הרבה לפני שנסעתי לשם. למה? אין לי מושג…
אני יודעת שיש דברים שטבועים בנו ממקומות שלא תמיד חייבים להסביר.
כשהגעתי לאירלנד זה היה ברור לי שכבר ביקרתי בה פעם מתישהו, בדיוק בזכות כל מה שתיארת כאן. הכל ריתק אותי הכל נראה לי מוכר.
אני לא יודעת אם ביקרת בה, אבל היא לחלוטין מעוררת דמעות אמת כשמתסכלים על היופי שמהול בהרבה כאב.
תודה רבה שקראת אותי… תודה שהגבת לי.
תמרי
וואו תמר, נרשמתי לבלוג שלך יום וכמה הופתעתי שדווקא על אירלנד בחרת לכתוב… גם אני פינטזתי תמיד על טיול לאירלנד. בקיבוץ בו גדלתי היו מתנדבים מאירלנד שגרמו לי לחבב את הארץ הזו עוד בחלומות, ללמוד להבין את המבטא שובר-השיניים שלהם וכמובן המוסיקה המדהימה שמוליכה אותי כמו החלילן מהמלין בקסמיה.
באירלנד לא הייתי, אבל בניו זילנד כן- פעמיים. פעם לבד ופעם בשנה שעברה, עם משפחתי כחלק מהטיול בעולם שעשינו ואני בטוחה שהן דומות מאד- לשתיהן גבעות ירוקות עם כבשים שפוגשות בצוקים הנשברים אלי ים סוער וקר. נדמה לי שהתרבות האירית חמה יותר מזו הניוזילנדית. שומרת לי משהו לגלות, כשאגיע אליה יום אחד. תודה שהעלת בי געגועים ושמחה והנאה ??
הי שולי ברוכה הבאה לבלוג שלי. שמחה מאוד שאת כאן.
אירלנד זה הפוסט הכי משמעותי בבלוג שלי, כי ממנו בעצם הכל פרץ והתחיל… למרות שהוא היה הפוסט השמיני שלי כאן.
מעניין ששמת עינך עליו, פוסט שקראו אותו אלפי אנשים עד היום ועבורי הוא פוסט מאוד לא פשוט כי הוא מדבר על אובדן לא פשוט בחיי…מצד שני הוא פוסט שהסביר לי הרבה דברים על כתיבה ועל עצמי ואירלנד היא הרבה מעבר למדינה עבורי.
האירים מאוד אוהבים אותנו, אני הייתי שם בתקופה שהמחתרת האירית חגגה שם ואצלנו חגגה האינתיפאדה. היתה איזושהי ברית סמוייה ביננו לבינם, הם מאוד אהבו ישראלים ולכם היו גם חמים וטובים אלינו.
לא יודעת היום מה קורה שם, אבל בלי קשר הם עם חם ושמח לכל מה שבא איתו במגע.
אני בטוחה שהיא שונה מניו זילנד באנרגייה, אין לי ספק. אולי הן דומות רק בנופים כפי שהיטבת כל כך יפה לתאר כאן.
בטוחה שעוד נפגש כאן ומאחלת לך לנסוע לאירלנד בקרוב!!
תמרי אהובה שלי,
אני נותרת עם המשפט שכתבתי לך אתמול: אני לא יודעת עליך כלום, למעט זה שיש המון מה לדעת.
לא הייתי מעולם באירלנד, אבל הנופים והתחושות שתיארת מאוד הזכירו לי את ניו-זילנד.גם שם הכבשים שמנמנות, הפלך ירוק והאנשים כל כך חברותיים ורחבי לב.
מרגע לרגע, הזמן שיעבור עד שנפגש מרגיש לי בלתי נסבל. זה הגיוני?
מחכה לו. מחכה לך.
תמרילי אהובה,
הפוסט הזה הוא אחד היפים שלך. קראתי אותו שוב אחרי שנים, בשקיקה.
אם אני צריכה לבחור דבר אחד, אז זו התמונה ההיא בראש הפוסט. בא לי לחבק את תמרי הקטנה והיפה הזו, עם התלתלים הרכים, העיניים החכמות והמבט החושב פנימה. איזה כיף שהיא תמיד איתך, הילדה הנפלאה הזו. פלא פלאים מה שגדלה להיות, נפש ענקית שכולה אוסף זכרונות, חוויות ורגעים שכל אחד מהם נרקם יחד בקפידה לאשה המופלאה והאהובה שאת.
תודה עינתי, שקראת שוב את אירלנד.
במבט לאחור אחרי ארבע שנים של כתיבה כאן, הוא אכן אחד היפים והאהובים שלי. יקר לי מאוד.
הפוסט היחידי שכתבתי בנשימה אחת עצורה, תהליך כתיבה שמאז לא קרה לי בבלוג… חד פעמי.
אני מסתכלת על עצמי שם בתמונה וקוראת אותך, וחושבת מה עברה הילדה הזו מאז, יושבת על ברכי אחותי האהובה, אח שלי מולי מצלם…
לא היה לי מושג מה הלאה, מה עומד להתרחש בתמונה הזו. בחיים של המשפחה שלנו.
מרגש אותי לקרוא מה את רואה בה, מרגש אותי להבין כמה היא נוכחת בתוכי יום ביומו, המתולתלת הקטנה. איזה מזל שהיא נשארה ולא הלכה.
איזה מזל שהיא חיה ובועטת בתוכי ושאת רואה בי את מה שאת רואה.
ריגשת אותי מאוד, תודה אהובה שלי.
תמרי יקרה, רק עתה קראתי את הפוסט על אירלנד “שלך”, בהחלט שלך, במרחק של זמן מה מאז שנכתב אצלך בלב ועד שכתבת אותו בבלוג. מעולם לא הייתי באירלנד, היא לא ב- Wish list שלי ויחד עם זה שימח אותי לקרוא איך מקום מקבל כזו משמעות גדולה עבור אדם זר, שמגיע אליו מרחוק, שמוצא בו נחמה, מרגוע. שמשאיר לים מתנה מצויירת בחלוקי נחל.
אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש מקום כזה. זה יכול להיות מקום כללי, כמו “המדבר”, “טרק באלפים באירופה”, “יער ירוק עד, צפוף עם צמרות שנוגעות בשמיים”, “אוקיינוס”, “עיר שלא נגמרת” או “כפר נידח בצפון הודו”. עבורי קודם מגיעה המהות, אח”כ אני מחפשת את הצורה, את שם המקום דרכו אני יכולה לחוות את מה שמבקשת.
בפוסט האחרון שלי ציטטתי רשימת שאלות דרכם אנחנו יכולים להתבונן בטיול והראשונה שבהן היא: “איך אתם בוחרים לאן לנסוע? מה המשמעות של הבחירה שלכם? איך אתם יודעים שלשם אתם רוצים לנסוע?”
הפוסט שלך על אירלנד נותן תשובה מעומק הבטן, הכאב והזיכרונות.
אגב, האם הזדמן לך להגיע שוב לאירלנד אחרי אותו ביקור במאה הקודמת? (מתה על הביטוי הזה…. גורם לי להרגיש מאוד עתיקה)
אילנה יקרה,
שמחה שקראת את אירלנד שלי וזה קרה יום אחרי שחזרתי ממנה בשנית. כבר במאה הנוכחית 🙂 הפעם נסעתי אליה מסיבות אחרות לחלוטין ועדיין בנחיתה היו לי דמעות. הרגשתי שחזרתי הביתה.
ברור לי שהנשמה שלי מחוברת למקום הזה בחוטים שלעולם לא אדע איך ומה.
אני מאוד מסכימה עם ההתבוננות שלך על מקומות, אני חושבת שאנחנו חולקות את אותן מחשבות.
לכל אחד יש “מקום” כזה…
מקום שהוא הרבה מעבר לשמו, למיקומו, או למזג האוויר שיש בו, או למסלולים שגוגל יכול לספק לנו עליו. הוא פשוט מקום. פיסה, של אדמה, של מרחב. מבחינתי גם ספסל אהוב בשדרות רוטשילד הוא “מקום”.
לחפש את הצורה והשם שלו זה כבר רק הכותרת.
אירלנד עבורי היא מדינה יפיפיה אבל היא מקום, מקום שיש בו עבורי הרבה מעבר למה שהיא. ואולי זו בעצם התשובה מהו מקום עבורנו?
כזה שנרצה לחזור אליו שוב ושוב… כזה שמפעיל לנו את הרגש, שמזיז לנו משהו בנשמה אולי גם בתודעה. כזה שנותן לנו משמעות שהיא הרבה מעבר למקום עצמו.
חשבתי על כך שפריס למשל שאני מאוד אוהבת או ניו יורק הן עבורי יעד, אבל הן לא מקום…
תודה על התגובה המעוררת והמעניינת שלך. נהניתי מאוד לקרוא אותך. הרבה חומר למחשבה. תודה אילנה!