הם נשענו על הקיר במחסן העץ.
ורודים.
אופניים.
רחש העלים ביער שליד הבית שהתגוררנו בו רשרש בקול נעים וממכר של שלווה.
האוויר היה קר וצלול.
אני לא יודעת לרכב על אופניים.
ועוד ורודים.
שאר הבנות לקחו אותם בהתרגשות והחלו לרכב לעבר האגם, מרחק של 3 קילומטר בתוך היער.
גם אני לקחתי זוג אופניים והסעתי אותם לצידי.
לפחות זה. שלא יחשדו.
בלב התביישתי. נורא התביישתי…
איך זה שעד היום אני לא יודעת לרכב על אופניים.
אני בארץ זרה, עם בנות שמדברות בשפות אחרות, מסבירה להן באנגלית שכואבת לי הרגל ולא נראה לי שאוכל לרכב איתן. רק ללוות אותן.
וליוויתי אותן.
כשהגעתי לאגם הן כבר ישבו וצחקו, נחו מהנסיעה.
השענתי את האופניים על עץ והתיישבתי לידן.
חשבתי שפעם כשאגדל… אני בטוח אדע לרכב על אופניים.
אני פשוט חייבת.
הייתי בת 23.
לאורך כל היממה
נולדתי באמצע של תל אביב בבית חולים “אסותא”. גדלתי וגודלתי בה באהבה אין קץ.
מישהו אמר לי לא מזמן, את מתל אביב נכון?
נכון עניתי לו. איך ידעת?
יש לך מבטא תל אביבי הוא ענה לי.
חייכתי. ועמוק בתוך הלב שלי הייתי נורא גאה כשהוא אמר לי את זה.
גרנו באחד הרחובות הסואנים בתל אביב ולא היו לי אופניים. לא ורודים ולא בשום צבע אחר.
פחדו עליי שיהיו לי אופניים בגלל הכביש הסואן שאכלס אוטובוסים, מוניות ומכוניות שנסעו ברחוב שלנו כמעט לאורך כל היממה.
וזה הכי הפריע לי ביום כיפור. שאני לא יודעת לרכב על אופניים.
כל הכיתה שלי רוכבת על אופניים ורק לי היו גלגיליות. גם לא ממש שלי…של אחותי.
קצת ישנות כאלה.
בשאר השנה לא ממש חשבתי על זה. על האופניים.
היו לי עיסוקים אחרים בעיר שלי.
משהו כלשהו שתיכף יקרה
שנים שזה לא עשה לי את זה.
לחזור לתל אביב.
עד גיל 25 אמרתי לעצמי ולמי שרצה לשמוע, שעל גופתי המתה אני עוזבת את העיר האהובה שלי. מי עוזב עיר כזאת…
אחרי זה עזבתי. להרבה הרבה שנים. התחתנתי, עברתי לפריפריה. נפרדתי ממנה בצער.
הייתי ועדיין אני באה אליה לביקורים קצרים.
שעה פה…שעתיים…קניות…חברה… קפה.
פעם בהתחלה כשרק נפרדנו אני והיא זה הספיק לי, מנת התל אביב שלי. רציתי הביתה די מהר. לחזור לשקט שלי מחוץ לעיר.
בזמן האחרון יוצא לי לבקר בה די הרבה.
אני הולכת ברחובות הכל כך אהובים ומוכרים לי. מרגישה שהרגליים שלי מכירות את המדרכות האלה.
כאילו הנעליים שלי נדבקות למדרכה ולא רוצות ללכת משם יותר. מתגעגעות אליה. כמו שמתגעגעים לחברה טובה ואהובה.
פתאום יש לי ייסורי מצפון שעזבתי אותה בכלל…
זו עיר מיוחדת במינה ויש בה את כל מה שהמילה עיר במובן הכי טוב של המילה מרגישה לי בבטן.
דפיקות לב, סקרנות, היסטוריה, הווה, עתיד, הזדהות, חמלה, אהבה, התרגשות, פרפרים, בילויים, ים, אנשים, זיכרונות, געגועים, ילדות, בגרות, משפחה, חברים…
מיום שהייתי ילדה ונשמתי אותה ועד היום תל אביב מפעילה לי את כל החושים.
אני הולכת ברחוב ומריחה את הריח המוכר הזה של הפיח. הוא מעורב בריח של פרחים ועצים מגינות הבתים, ריח של פחי זבל עם ריח שעולה מבתי הקפה של קפה טוב וארוחת בוקר וגם עשן סיגריות.
אני מקשיבה לקולות שלה.
מכוניות…אוטובוסים…צופרים…ציפורים…נביחות כלבים…חתולים מייללים…ילדים…קולות אנשים…מוסיקה בוקעת מאיזו מרפסת, מאיזה אוטו…
אלטע זעכן…אופנועים ממהרים לשליחויות…
אני מסתכלת ורואה את האנשים שעוברים לידי. המון צעירים גרים בה פתאום והם תמיד נורא ממהרים לאנשהו.
זוגות אוהבים (מכל מיני סוגים ) הולכים יד ביד או מחובקים, מבוגרים, קשישים, אנשי עסקים, קבצנים, נשים יפות וגם כל מיני הזויים. יש בה הכל.
מרימה עיניי לבתים ששופצו והם כל כך יפים שהלב שלי מתפוצץ מהערצה לאלו שבנו אותם ככה מלכתחילה ולאלו שמשפצים אותם ככה, היום.
גם בתים נפלאים וישנים שנשארו כמו פעם, עם חצרות נסתרות, בתי קפה, עצים גבוהים בני עשרות שנים וגם כאלה חדשים. חנויות קטנות של פעם. חנויות חדשות.
והמוני אופניים שלאחרונה הם בעיקר ירוקים…
זו עיר שיש באוויר שלה סקרנות, ציפייה, תשוקה, התרגשות, לא יודעת איזה התרגשות ואיזו תשוקה אבל התרגשות לקראת משהו שתיכף יקרה.
משהו.
כלשהו.
רחצות לילה עם בגדים ובלי בגדים
בקיץ כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה סוחבת אותי על הידיים לים. עולה את כל השדרה הארוכה שחוצה את דיזנגוף ואת בן יהודה.
אני על הידיים שלה והראש שלי מסתכל לכל הכיוונים בוחן כל תזוזה, כל מכונית שעוברת.
דרך של חצי שעה אולי יותר, עם כל העצירות והמנוחות. היו קטעים במסלול שויתרתי ונתתי לה יד.
הייתי קוטפת פרחים ועלים בשדרה, שומרת אותם בתיק עד שחזרנו הביתה.
לפני הים של חוף אתרים היה קיוסק.
היה שם מיץ בטעם משמש שעד היום אני זוכרת את הטעם שלו.
מיכל זכוכית עצום, מלא במיץ כתום בוהק עם גושי קרח ענקיים. כמה חיכיתי למיץ הזה לפני שהיינו יורדים לים. זה היה שווה לי את כל הדרך.
הים של תל אביב הוא ים אחר.
אל תשאלו אותי למה. הוא פשוט כזה.
ים בתוך עיר.
עיר בתוך ים.
אוהבת את הים הזה. גם את כיכר אתרים והמדרגות שירדו ממנה אל הים.
הרבה זיכרונות יש לי מהים הזה. כילדה כנערה וכאישה.
את הנשיקה הראשונה שלי מהחבר הראשון שלי קיבלתי ליד הים הזה (אבל יותר דרומה לכיוון חוף יפו…)
ואת הנשיקה הראשונה מהאיש שלי לעתיד גם קיבלתי ליד הים הזה בחוף של כיכר אתרים.
פעם גם כמעט טבעתי בים הזה.
ומדורות בתיכון וגישושים ומישושים ורחצות לילה בלי בגדים ועם בגדים.
הרבה גלים עברו מאז בים הזה ובשוברי הגלים שלו ששטפו את חיי בכל כך הרבה מים ומלח ובמה לא בעצם.
אפילו בתל אביב אף אחד לא הבין
תל אביב שלי הייתה אז עיר בעיקר של אנשים מבוגרים.
עיר עם קיוסקים, צרכניות, חנויות קטנות, שדרות עם ספסלים והמון המון קסם.
מגיל מאוד צעיר הסתובבתי בה לבד, בלי פחד. הולכת לבד לבית הספר, עולה על אוטובוסים לקצה השני שלה איפה שהתיכון שלי היה.
מלווה חברות שלי הביתה, מבלה בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) קולנוע תל אביב, דיזנגוף סנטר, כיכר אתרים. לא חששתי ולא פחדתי.
היא נתנה לי תמיד להרגיש שהיא שומרת עלי.
היא לא אכזבה אותי.
אף פעם.
הרגשתי בה בטוחה ומוגנת.
אני הולכת לבית הספר. הליכה של עשר דקות מהבית שלי. קצת קשה לי עם העקבים מהעץ אבל אני לא מוותרת.
מאוד מתרגשת.
גרבי רשת שחורים. מכנסי קטיפה קצרצרים בצבע ירוק בקבוק.
חולצה שחורה ומבריקה.
השיער שלי צבוע בגוון כסוף מעורב עם ורוד כהה ומורם למעלה עם ספריי כמו כרבולת.
איפור כבד. שחור. גם על השפתיים.
סיכת בטחון מודבקת לפני עם פלסטר (שיראה כאילו היא באמת נעוצה לי בלחי)
פאנקיסטית.
הפאנקיסטים שרק החלו להגיח אז לחוצות אירופה והחלו להתמקד אצלנו בתחתית של התחתית של כיכר דיזנגוף הביאו לאחותי כנראה הרבה השראה והיא החליטה לחפש אותי בפורים לפאנקיסטית.
לא הבנתי אפילו למה התחפשתי. היא ניסתה להסביר אבל הדמיון לא הצליח לדמיין. אז סמכתי עליה.
פורים בתל אביב. ואני מחופשת לפאנקיסטית.
מה יותר מזה. הכי הארד קור שיש.
הילדים הגדולים קיללו אותי וצחקו עליי כי חשבו שחיפשו אותי למקצוע הזה מהתנ”ך. הלא מכובד. זונה.
והילדים מהכיתה שלי לא הבינו מה זה פאנקיסטית. סוג של חייזר?
לא הצלחתי אפילו להסביר להם. גמגמתי משהו על לונדון על סיכות בטחון…על חורים באוזניים, על מרידה במוסכמות. מנטרה כזאת שאחותי הסבירה לי לפני שיצאתי לבית הספר.
בדיעבד הייתי כנראה מחופשת לדבר הכי מקורי בבית הספר היסודי שלי רק שאף אחד לא הבין למה התחפשתי.
אני חוזרת הביתה. יחפה. כולם מסתכלים עליי. ילדה קטנה בת 8. באמצע תל אביב. עם איפור שחור שנמרח לי על כל הפנים. מהדמעות. עם ספרי ורוד בשיער שכבר נמס מהגשם שטפטף וצבע לי את כל הלחיים בטיפות ורודות.
הכפכפים של אמא שלי עם העקבים היו זרוקים בילקוט והגרביונים מהרשת מזמן נקרעו.
כולי דמעות ועצב אחד גדול.
איזו תחפושת אחותי סדרה לי.
אפילו בתל אביב אף אחד לא הבין אותה.
כשהתבגרתי הייתי מתלבשת כולי בשחור משחור, איפור כבד ושני חורים באוזן עם עגילים מוטרפים.
כשהיינו הולכים למועדון “הפינגווין” לשמוע את להקת “הקליק”, הבנתי שאחותי פשוט הקדימה את זמנה.
אני חושבת שהייתי מתלבשת למועדון “הפינגווין” כמעט כמו שהיא חיפשה אותי בפורים. רק שמונה שנים מאוחר יותר.
כולם לגמרי כבר ידעו מה זה פאנקיסטים.
גם אני.
אני יכולה להסביר לכם אם תרצו.
לנשום קצת פיח
אבא שלי “צבר” שגדל בתל אביב הישנה ואמא שלי עלתה לארץ מפולין ב – 1935 והגיעה לתל אביב.
כשאומרים לי שאני פולנייה מהצד של אמא, אני מכחישה בתוקף. היא הייתה בת חמש כשהם עלו לארץ זה לא נחשב.
אמא שלי היא התל אביבית הכי תל אביבית שאני מכירה.
הם גרו בצריף מעץ על חוף הים בשכונת מחלול. היום בנויים שם על קו החוף בתי המלון הנחשבים של תל אביב.
סיפורי הילדות שלה על תל אביב, הים, החברות, האהבות והאושר שהעיר הזו הסבה לה, הם הסיפורים שאני הכי אוהבת לשמוע.
עד היום, אפילו שהיא כבר לא גרה בה, היא מגיעה אליה לפחות פעמיים בשבוע. לפרלמנט שלה, לבנק ולרופאת השיניים.
גם היא כמוני מתגעגעת, לא יכולה להרפות ממנה עד היום.
חייבת לנשום קצת פיח.
העיר הלבנה והיפה הזאת כבר חגגה מאה והוכרזה כאתר מורשת עולמי. היא הלב הפועם של המדינה שלנו במסחר, בכלכלה,בתרבות ובמה לא בעצם.
היא מוגדרת היום כ – “עיר עולם בהתהוות” בשל היותה עיר מרכזית בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה.
ולמרות הלחות הבלתי נסבלת שלה וגם הפיח אני עדיין חושבת שהיא העיר הכי נהדרת שיש.
והיא הולכת ומתייפייפת משנה לשנה כמו אישה בשלה.
כמה אני אוהבת אותה.
מסתכלת עליי ואני עליה
ליום ההולדת שלי השנה, קיבלתי מהמשפחה שלי מתנה. מיוחדת.
כשראיתי אותה נזכרתי ברגע הזה בדנמרק ליד האגם כשהשענתי את האופניים הוורודים ליד העץ.
ומאוד מאוד התרגשתי.
שיעורים פרטיים ללימוד רכיבה על אופניים.
בסוף זה הגיע.
עוד לא התחלתי… מתכוננת להתחיל ממש בקרוב.
(מודה שעוד אין לי אומץ…עוד קצת).
אני כמובן כבר מדמיינת את עצמי מדוושת על האופנים שלי והם ורודים כמובן, הרוח מהים מעיפה לי את התלתלים ואת השמלה הפרחונית הדקה שאני לובשת.
תל אביב שלי מסתכלת עליי ואני עליה.
ושתינו מחייכות.
חיוך ע נ ק.
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי על תל אביב ב – Pinterest שכולו מוקדש לה באהבה אין קץ.
תל אביב היא לא נושא מאוד נפוץ ב – Pinterest, רחוק מזה לצערי ועבודת ליקוט התמונות שחיכתה לי הפעם לא הייתה פשוטה.
בסופו של דבר כמו בכל הלוחות שלי, ההשראה האישית והסיפור שלי התערבבו להן עם תל אביב ועם תמונות מכל מיני מקומות בעולם וזה היופי ב- Pinterest.
היכולת לשלב מכאן ומכאן וליצור בסופו של דבר לוח שמביע את מה שאתה גם אם אין קשר ישיר לנושא.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה העיר שלכם? מה אתם זוכרים ממנה? תל אביבי/ת מישהו?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
לוח השראה וקולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונה ראשית מכאן, תמונות לקולאז’ ירקרק: סורגים מכאן אופניים מכאן תמונות לקולאז’ ים: ילדה בים Tamriandme, שדרה מכאן, כוס עם פרח מכאן. תמונות לקולאז’ אופניים: אישה על אופניים מכאן, אופניים מכאן.
תמרי,
איזה פוסט קסום..
תל אביב לא נראתה יותר ורודה מזה אי פעם:)
והקולאגים שלך מטריפים.
חיבוקים
סיווני תודה רבה. שמחה שאהבת את הקולאז’ים….
כיף לקבל ממת תגובה כאן.
תודה!
פוסט נפלא, הכי הכי מתאים לקיץ.
כל כך מזדהה עם מה שכתבת. עירוניות כנראה לא מסוגלת לעזוב באמת את העיר ואני במקור בכלל מגבעתיים, אבל מילדות מחוברת לתל אביב בזכות קו 55, 63 ו31 וגם סבא וסבתא שגרו בעיר.
גם אמא שלי ילידת תל אביב, גרה שם עד גיל 10 ואז סבא שלי הקים שכונה חדשה בגבעתיים והם עברו לשם, סבתא שלי כל חייה התגעגעה לתל אביב והייתה גוררת אותנו בקו 31 לים.
התמונות היפות שלך מוסיפות כל כך הרבה למילים, פשוט לא רציתי שהסרט…סליחה הפוסט ייגמר.
מיכלוש…
לגבי מה שכתבת על העירוניות אני מסכימה. זה כמו די אן איי זה משהו שהוא בגוף כבר.
ככה אני מרגישה וכנראה גם את.
שזה “שם”. אי אפשר להתנתק מזה.
אני כל כך מתחילה להשתכנע לעשות כבר סרט….
הציעו לי גם ספר…
יונית הציעה לי מחזה….
כיף גדול. מקווה שפעם יצא מזה משהו….כי חייב לצאת מזה משהו טוב. נכון?
תודה שאת מלווה אותי ככה מהתחלה.
בכל מקום אפשרי בפרגון טהור. אוהבת אותך מאוד.
ככה אני מרגישה בכפר סבא חוץ מהים אבל גם ככה אני לא אוהבת ים.
טוב אני מתה פה. יושבת לי בסלון בברנדיס פינת יהודה מכבי, שומעת את הטוסטוס ואת קו 5 ויכולה לדמיין את הילדה הזאת שעולה בשדרות בן גוריון בדרך לים.
אז קודם כל- גם אני נולדתי באסותא בתור תמר- אז אנחנו עוד יותר אחיות ממה שחשבתי….
שנית- איך אני יכולה לחשוב על לעזוב את העיר הזאת??? איך? מימין יש לי את הפארק המושלם שחוץ מלישון בו אני עושה הכל. משמאל יש לי את יהודה מכבי שמספק לי את כל הצרכים בחיי. תני לי את הרעש, הפיח, הריחות והקפה שלי בבוקר…. ואני מאושרת….
ריגשת אותי מאוד. אמנם לא גדלתי כאן אבל ב15 שנה האחרונות זה הבית שלי והחיים שלי.
תןדה שחיזקת לי את ההרגשה..
נשיקות.
טוב….את ריגשת אותי ברמות.
איזה תגובה אוטנטית וכל כך מהלב. תמרולה תודה ….מסכימה מאשרת ואוהבת כל מילה שכתבת.
כיף לך שאת גרה שם…אל תנטשי.
מקסים ♥ מאד נהניתי. אני נמצאת כל יום בתל אביב ולא רואה את כל הדברים המקסימים שאת רואה. וכמה שהכתיבה שלך מעניינת, גורמת לחיוך, סוחפת. מחכה כבר לפעם הבאה… ☺
מיכלי תודה רבה!
ממליצה לך פעם לצאת מכתלי האוניברסיטה ולטייל לך בשדרות רוטשילד…מזאה שנקין נחמני…אלנבי….הים. יום תל אביבי כזה.
הכל שם….כל מה שכתבתי.
רק צריך להסתכל….
תמרי,
פוסט קסום…
מרגישים את תל אביב דרכך ודרך האנרגיה המיוחדת שלך…
וזה מרגיש מאד נעים, מסקרן, מיוחד.
את מצליחה להעביר את כל התחושות במילים שזה פשוט מופלא.
נהניתי מאד. תודה!
מיכל
מיכל יקרה,
תודה על מה שכתבת לי. את מזהה אנשים מהר. קלטת אותי כמו שאומרים….
שמחה מאוד שהכרנו ושאת כאן.
לא נפגשנו… אבל אני ממש מחבבת אותך כבר.
מקווה שנפגש מתישהו…
תמרי
טוב… אני נשמעת לעצמי כבר כמעט נדושה, כשאני חושבת איך אכתוב לך כמה שאני מזדהה עם כל כך הרבה ממה שאת כותבת
במקום זה אני מקלידה לכאן סיפור שפעם כתבתי, שכבר אין לי בקובץ דיגיטלי אלא רק מודפס
.
.
רק פעם אחת
.
רק פעם אחת נתקלתי בעמוד
התחבקנו בחום, כמו הגברים בסרטים. טפחתי בחיבה על שכמו והמשכתי בדרכי.
הוא נשאר
.
אני מנהלת את חיי ברגל – כך אני אומרת לכולם, מקווה שמצליחה להסתיר את הנימה המתנצלת, את התסכול הלא ממונע
אני חיה חיים ניו-יורקיים. גם כך אני אומרת. בחצי צחוק אני אומרת, שלא להישמע יומרנית מדי, מתייהרת
וכשאני מנהלת את חיי ברגל אני קוראת. תוך כדי הליכה אני קוראת. זמני קצר ומוגבל. יש כלכך הרבה דברים לקרוא. לעולם לא מספיקה הכל
אני קוראת עיתון. או כתב עת. כמעט לעולם לא ספר. ספר ראוי למלוא תשומת לבי. לקרוא ספר תוך הליכה נדמה לי חילול קודש, אבל לעתים (רחוקות, אני מודה) אני מחללת
ולא מכה על חטא
.
כשאני לא קוראת אני חושבת. מדמיינת
הגוף שלי ברחובות תל אביב: הרגלים צועדות, הצוואר זקוף, הפנים לפנים
המבט פנימה
המחשבות במקום אחר, לעתים לא ממש מוגדר, מתפתלת במערבולות פרקטליות, ולפעמים בבהירות בוהקת של תיאור מקום-זמן-נפשות-פועלות
נסעתי למקומות בהם עוד לא ביקרתי, וכאלה שאליהם אני משתוקקת לחזור
טיפסתי על הרים, צללתי מעמקים, קפצתי מגשרים, צנחתי ממטוסים
בישלתי ארוחות בנות שבע מנות (לא כולל היין)
אהבתי ילדים, גידלתי ילדים, שכלתי הורים
ציירתי צילמתי כתבתי בניתי אהבתי חייתי חלמתי
אחר צהרים שטוף שמש. חודש ספטמבר. מדרכה רחבה
מתעוררת מהמחשבות, מוציאה מחוש למנוע התנגשות, ממקדת מבט לפנים.
יוצא ממכונית קטנה, נועל אותה במפתח ועולה על המדרכה
לא נראה רע בכלל. בגדיו אופנתיים, שערו בהיר, משקפיו מאד כהים. צועד לקראתי בזרועות פרושות לחיבוק. מחייך
חיפוש מהיר סורק את ההארד-דיסק אחר הפנים האלה, החיוך – ולא מעלה דבר
פסיעה רחבה לשמאל, והוא לימינו. שוב אנחנו במסלול התנגשות
אני מנסה לחדור דרך משקפי השמש שלי ושלו, אולי העיניים יגלו לי משהו שעד עכשיו נסתר ממני
אני לימין, הוא לשמאלו
פנים אל פנים, חיוך חביב, זרועות פרושות, היסטריה דקה: מי זה?
צעד לאחור, כמו בכוריאוגרפיה מוקפדת
הוא מושך בכתפיו: טוב, אז לא
.
.
טוב אז עכשיו יש לי גם מוקלד. הרווחתי. בזכותך
חן יקרה….
את יודעת שכשקראתי את המשפט “חייה חיים ניו יורקים” כבר באמת הבנתי שיש לנו משהו משותף. בראש, במחשבה.
את יודעת שזה משפט שהייתי אמורה לכתוב בפוסט הזה ובסוף מחקתי אותו. ההקבלה הזאת בין תל אביב לניו יורק. עוד עיר שאני מטורפת עליה.
מדהים. זה ממש מדהים כאילו כתבת אותו את במקומי.
אני חושבת שהתגובה שלך מדהימה. רגשת אותי.
קודם כל בכתיבה שלך הכל כך אינטיליגנטית ובהירה. ומצד שני את כל כך רגישה ועמוקה. אני שמחה שמצאת כאן אצלי במה קטנה לכתוב לי את זה. סיפור נפלא. או מציאות?
דבר שני…כן ובהחלט יש לנו המון במשותף. המון.
ואני לא מתעלמת בכלל מזה שאנחנו חייבות להפגש. וזה יקרה. ברור. חייבות כבר. אוטוטו החופש הגדול. זמן מעולה איזה ערב לקחת אוויר מהילדים להפגש. נדבר יקרה. לא שכחתי. מבטיחה 🙂
כן… ידעתי שהמשפט הזה הניו-יורקי ידבר אלייך
והסיפור: אכן קרה (אני הרבה יותר טובה בלכתוב דברים שקרו, מאשר כאלה שלא)
מחכה לדייט, בקרוב
תמרי יקרה – כל כך נהניתי מהפוסט שלך, על אף שאני עדין גרה בתל אביב עדיין מתגעגעת אליה
הזדהיתי עם המון דברים והתפעמתי מלוחות ההשראה שלך שהם כל כך אבל כל כך מדויקים
פשוט מקסים
אפרתוש, מעניין שהרבה אמרו לי או כתבו לי את זה. שלמרות שהם גרים בה הם מתגעגעים אליה.
פרדוקס שכזה. שאני לגמרי מבינה אותו.
כמה מתאים לך לגור בה.
הכי בעולם.
כיף לך
שמחה שאהבת את הלוחות. ממך לשמוע את זה ,זו מחמאה גדולה. תודה רבה….
תמרי
פוסט מקסים! אני תל אביבית מבטן ולידה, ולמעט שנה אחת, אני תמיד פה. אוהבת ומאוהבת בהתחדשות המתמדת של החיים פה. עוד קצת חניה ו.. מושלם.
אגב, תל אביב היא בעיקר קנבס ענק לאמנות ויצירות רחוב. אם גם את מכורה לפינטרסט, אז הנה לינק לתיעוד שהתחלתי.. מוזמנת להוסיף
http://pinterest.com/shlomit_shapira/street-art-tlv/
איזה כיף לך שאת גרה שם. אני מאמינה שאחזור לשם פעם. כמו שהבנת הגעגועים שלי לשם גוברים משנה לשנה….והחיים קצרים את יודעת אז מתישהו כדאי שאחשוב על זה ברצינות.
אני לא רק מכורה לפינטרסט אני גרה שם.
זה התחיל מסקרנות והיום זה מתחיל להיות גם מקור הפרנסה שלי…
מקום מופלא. שינה לי את החיים. בזכותו קם הבלוג הזה. ממש ככה.
תל אביב היא קנבס להכל. אנושית, אומנותית… אורבנית….
אסתכל בלוח שלך בשמחה.
תודה רבה שכתבת לי והגבת לי כאן מקווה שתמשיכי לעקוב אחריי….
תמרי
איזה פוסט רגיש ומקסים, המילים והקולאג’ים הפיוטיים… 🙂
תודה רבה מיכל יקרה 🙂
השארתי את הפוסט שלך רגע לפני השינה כי ידעתי שהוא חביא אוץי למקומות אחרים. בתור מישהי שלא אוהבת את תל אביב גרמת לי לשינוי זווית הראיה. ועכשיו, בא לי ללכת איתך לתל אביב שתראי לי, שתגרמימליצלחוש גם כן את האהבה הזאת. סיפורי הילדות ובמיוחד הים החזירו אותי לילדות שלי בהרצליה. ריגשת אותי, חשפתתעודצפן בך שחדעתי לא ידעתי ובמיוחד נהניתי מהשיח שנוצר פה בקהילת המגיבים שלך. את פשוט נדירה
יוניתוש,
קודם כל הכי מחמיא לי שהשארת אותו, את הפוסט למשהו מעניין לפני השינה.
זו המחמאה הכי גדולה. סימן ששווה היה לחכות לו.
שיהיה לך זמן פעם (זה יקרה לדעתך :)? אני אשמח לטייל איתך בעיר שלי. בטוחה שתסתכלי עליה אחרת….
לא ידעתי שבילית את ילדותך בהרצליה, חשבתי שאת זכרון יעקובית (ככה אומרים? :))
וכן יש לי קהילת מגיבים מקסימה שגדלה מפוסט לפוסט ואם יש דבר שגורם לי סיפוק זה הם. לקרוא מה כותבים לי.
ובכל פוסט אני אמשיך להגיד לך את זה – תודה. על הכל. אוהבת אותך כל כך.
מקוסמת הינך עולה לדרגת מכשפת…אוהבת אותך, את הפוסטים שלך ואת התמונות!!!, מתי תערוכה?
הצחקת אותי את פשוט מקסימה גלית…
תערוכה….את יודעת…חלק מהתמונות שם הם מהפינטרסט זכויות יוצרים וכאלה…
אבל כמו שכתבתי למיכל…שרוצה שיצא מהבלוג סרט ויונית הציעה מחזה….וגם על ספר פעם משיהו דיבר איתי..
לכי תדעי מה יצא. אולי גם תערוכה….
בכל מקרה תודה רבה על הפרגון שלך, מכל הלב.
תמרי,
אוהבת את תל אביב שלך.
אוהבת את המסעות שלך, את הדמיונות והזכרונות שקמים לתחיה, רויים בצבעים וריחות.
במקרה חוזרת מיום ארוך בתל אביב, עיר מדהימה אך מתישה כל כך. שמחה להכנס לתוכה הסואן והמסקרן, ושמחה לצאת מהצפוף ומהביל ולנשום את אויר הכפר, הבית. מברכת על קיומה. שתהיה שם, ותחכה לי פעם ב.
איך אני אוהבת את התגובות שלך עינתי.
נכון תיארת, מדהימה אך מתישה.
אני חושבת שזה משפט שמתאים לכל עיר אורבנית בעולם. הן תמיד מדהימות אך מתישות. ותל אביב בקיץ עם הלחות אז בכלל….
בגלל שגם אני גרה בסוג של כפר אני יודעת על מה את מדברת. על הגיחה לעיר הגדולה והחזרה לשקט ולבית מחוץ לעיר הגדולה. זה מוזכר גם בפוסט.
מזל שיש אותה, את תל אביב, שהיא שם. מתי שרוצים.
תודה עינתי יקרה…..
תמרולה, הכתיבה, רצף המילים, הסיפורים, הגעגוע והחיים, כרגיל שזורים ביופי הזה שלך. פוסט. פוסט בבלוג. פוסט על תל אביב. כמה קסם יש בך, בעיר הזו ובמילה שאת מקלידה.
אוח, תל אביב תל אביב… בזמן שעלה הפוסט בדיוק מצאנו כמה שעות לברוח אל העיר. למרות המרחק הרב (הגיאוגרפי) שביננו כיום, לקחתי את ערן ונסענו. טיפה בריזה לפני שחום יולי אוגוסט עם המוני בני נוער מגיח מכל מקום. את תל אביב אני אוהבת הכי הרבה בשעות הבוקר, בשעות היקיצה. שהעיר ממש נמתחת/מותחת זרועותיה לאותה התעוררות, ומתעוררת אט אט. הכיבישם עוד מנומנמים, משאיות מתחילות לפרוק סחורה, ובשבת בבוקר זו ממש חוויה. אני אוהבת אותה וגרתי בה לא מעט שנים. את רוב הצבא שלי העברתי בה. מכירה אותה היטב, הולכת במדרכותיה הלוך וחזור, או עולה על איזה קו של “דן”. תל אביב תל אביב…
ולגבי האופניים – כבר הצעתי ומציעה שוב, בואי לרכוב פה אצלנו ואיתנו, יש פה אחלה מדריך 😉 את תראי שתאהבי את זה.
אני אוהבת אותך, ויודעת שעוד מעט תקטפי כוכבים.
עופרי
עופריקי,
סיפרת לי הרבה על תל אביב שלך ושל ערן, ללא ספק את חצי תל אביבית. ואוהבת אותה לגמרי. זה ברור לי. יש לך המון זכרונות ממנה.
וטובים. ומעניינים ומצחיקים….היית סלבית אמיתית…התחכחת באצולה…
ביום שישי שיעור ראשון. אופניים. מבטיחה לנסיעה אצלכם בקיבוץ. אבל עוד חזון למועד.
ולגבי הכוכבים. איך בא לי לקטוף אותם. איזה משפט יפה להגיד למישהו. כמה ריגשת אותי. דמעות לגמרי.
אני מקווה שאצליח. לקטוף אותם. אפילו אחד….
אוהבת אותך …
תמרי אהבתי מאוד את הפוסט שלך .אהבתי את הכתיבה ,הקולאז שאת יוצרת במילים בזכרונות ובתמונות על העיר תל אביב …ודרכך יכולתי לאהוב אותה .,להתחבר אליה דרך עינייך שלך ואני …בת כפר והעיר זרה לי .ופתאום התקרבתי ואהבתי .אז תודה
נעמי יקרה,
יש תגובות שבאות לי מאוחר. לא לכולן אני יכולה לענות בבת אחת….צריכה לעכל קצת….
אז בהמשך למה שדיברנו כבר אני מחכה לראות את בת הכפר מרימה הפקת אופנה בעיר שלך או במקום “שלך” שאת הכי מתחברת אליו…
בטוחה שיהיה מעניין.
ושוב תודה שאת כאן, מגיבה קוראת ואוהבת את הבלוג שלי….
תודה נעמי…מכל הלב.
מזל טוב! כאשר תהיה כבר רוכבת, רוכבת את מוזמנת לבוא לצפון ולנוע על אופני הרים בשדות והשבילים של עמק יזרעאל :)
תודה הילה…:)
קודם שאדע לרכב מאה מטר….גם נשמע לי המון במצבי…:)
ומי יודע כשאהיה רוכבת..מקצועית…הלוואי…
אבוא לבקר אצלך ואצל עופרי זוטא…גם הזמינה אותי:)
אני גם אוהבת את תל אביב. מאז ומתמיד גרתי לידה, בעיר השינה גבעתיים ותמיד רציתי לקחת את קו 63 ולהגיע אליה.
כשהייתי קטנה ורציתי לנסוע עם החברות אליה, הייתי אומרת להם- “בואו ניסע לעיר”, כאילו שרנו בכפר… מין אדפטציה מוזרה מרומנית. ככה סבתא שלי הייתה קוראת לתל אביב- “העיר” (ברומנית כמובן).
תענוג לחוות את העיר האת שאני כל כך אוהבת דרך העיניים שלך. החיבור שאת עושה בין זיכרון, לתמונה, לרגש, למילה הוא לא פחות ממבריק.
עכשיו נותר לנו רק לקבוע לנו דייט תלאביבי טיפוסי….
🙂
כרינוש,
שנפגשנו בגבעתיים לפני חודש חודשיים… והלכנו ברגל לבית הקפה, הרגשתי אותך. כמה את מחוברת לגבעתיים.
כשבנאדם גר בעיר שלו רואים עליו את זה בהליכה שלו, בהתמצאות, בבטחון העצמי, בעיניים. זה בלט ממך כל כך.
תל אביב היא אכן “העיר”, ואני חושבת שיש בך המון ממנה.
תודה על התגובה המקסימה והמרגשת הזאת.
ונקבע דייט תל אביב הכי טיפוסי. מבטיחה.
ואני אוהבת אותך ואת זה את כבר יודעת .
תמרי, איזה יופי! “ים בתוך עיר – עיר בתוך ים”…. ו- “יש לך מבטא”. ואו… רק אלו שווים זהב… ויש עוד כל כך הרבה תלאביבית בפוסט הזה. פעם שמעתי ראיון עם ז’ק ברל שאמר שהילדות היא בעצם מקום, שממנו אנחנו מתרחקים כל הזמן… והפוסט שלך החזיר אותי אל המשפט היפהפה הזה שלו. ובכלל, כמה הנאה יש בלצלול איתך ביחד כל פעם לתוך העולמות שלך.
אילת…
יש תגובות שלוקח לי זמן להגיב ושלך אחת מהן. יש משפטים או דברים שכותבים לי שאני זקוקה לזמן שלי לסנכרן אותם ולחשוב עליהם כמו שאני אוהבת.
המשפט שכתבת לי של ז’ק ברל הוא כזה ואני חושבת שהוא תמצית הבלוג שלי. בכלל.
לא האמנתי כשהתחלתי את הבלוג כמה הילדות שלי תהיה בו מרכיב קריטי וחשוב.
בעצם ככל שאני מתרחקת ממנה יותר עם הגיל כמו כולנו, ככה בבלוג אני מתקרבת אליה יותר.
עם כל פוסט ופוסט אני מרגישה אליה קרובה מאי פעם.
אז תודה על המשפט המרהיב הזה אימצתי אותו ועל התגובה המקסימה שלך אליי.
איזה כיף, זה כמו יין טוב שהולך ומשתבח הכתיבה שלך. תענוג היה לי לקרוא ולדמיין ולהכיר אותך מזוויות שלא הכרתי קודם. בהחלט העברת את תל אביב שלך שהיא לא תל אביב שלי. לכל אחד מאיתנו העיר הזאת נותנת משהו גם טוב וגם מעצבן…וגם כזה שלא נמצא בשום עיר בארץ, משהו כל כך חופשי…
אבל האופן שתיארת את הדברים מאפיין בעצם עיר שהיא קוסמופוליטית במלוא מובן המילה, ולכן היא גם כל כך בינלאומית ועם זאת גם כל כך ישראלית; באיזו עוד עיר צועקים אלטיזאכן…
אהבתי מאוד! סוג של הליכה איתך בואכה הכיכר הכל כך מכוערת וגם כל כך נוסטלגית- כיכר אתרים…
עופר איזה תגובה מקסימה כתבת לי. תיארת במדוייק עווד זווית של העיר שלי.
אני חושבת שהעיר בה אנו נולדים היא הדי אן איי שלנו לאן שלא נלך. גם עם הדברים הטובים שבה וגם עם הפחות טובים.
כיכר אתרים כשהיא הוקמה היתה כיכר לתפארת. עם מבנה הקולסיאום המפואר שעמד בה זקוף וחדש. במהלך השנים כמו שכתבת היא הפכה לצערי לכיכר מכוערת ועצובה. מקווה שעוד יטפלו בה פעם.
ממליצה לך בתור בן העיר גבעתיים לקרוא את התגובה של כרינה וובר. גם בת גבעתיים כמוך שגרה בה עד היום.
תודה יקירי שאתה קורא אותי כאן….ועוקב :)כיף גדול
איזה נס קרה לי היום… קראתי״אותך״ על תל-אביב אהובתנו המשותפת וזו לשון המעטה…
העבירה לי יעל ולדינגר ואני מה זה שמחה!!! קוראת עכשיו בנמל יפו ליד הקפה הקר של לאבאיט בפסק זמן מהפשיזם שזקף ראשו המכוער במקומותינו.. אוח! איזה פסק , מרגש, מרעיד לב ונפש ונוגע לי בדיוק בדיוק בבכי ובכאב על ארצי ועירי גם איך הן משנות פניהן ועוד בסופ״ש הזה בו הלך לעולמו קפה תמר המופלא.. אני מלאת דמעות מאמש, מרגישה שננעץ המסמר האחרון בארון המתים של רבין ושל התרבות העברית…
תודה ענקית!
הולכת לשמור על קשר דרך האתר,
כל טוב,
אורה צוורן-ענפי
דודה של יריב של יעל
אורה יקרה,
תודה רבה מעומק ליבי על המילים שלך אליי ועל מה שכתבת כאן.
נכון אין כמו תל אביב. בעולם אין. ה- עיר. ואכן עצוב מאוד על קפה תמר. מאוד.
איזה יופי שהקשר נוצר דרך יעל.
אני לא בקשר איתה למרות שאבא שלי נשוי לסבתא שלה תהילה, אבל שמחה לראות שהיא מכירה את הבלוג שלי.
אני יותר מאשמח אם תצטרפי ותרשמי לקהילת העוקבים שלי בבלוג. בטוחה שתיהני משאר הפוסטים שלי שמפורסמים אחת לשבועיים שלשה ומאלו שכבר פורסמו.
אם את כל כך אוהבת את תל אביב בטוחה שתתחברי להרבה מההגיגים שלי. תל אביב מוזכרת המון אצלי. חלק בלתי נפרד
המון תודה אורה, ריגשת אותי.
תמרי
מכירה ואף נהנית ממנו נורא!!! כל פעם מחדש!!! את מוכשרת ויצירתית להפליא ויוצר מכל – מרגשת. הרגשתי צורך לשתף את אורה, דודה של בעלי כי ידעתי שמאוד תאהב את הסגנון ושמאוד תזדהה עם התוכן. וצדקתי.
המון הצלחה, קייץ חמים ונעים ונשיקות.
יעל באיחור גדול….אבל איזה כיף שהגבת לי!!
והכי כיף שאורה המקסימה הצטרפה להיות עוקבת שלי. כל כך אוהבת לקרוא אותה. מקווה גם להכיר אותה פעם 🙂 צדקת לגמרי. שידוך מצויין!
תודה על מה שכתבת לי, איזה כיף לשמוע!
אפילו אבא שלך עשה לי מנוי:)
את מוזמנת להעביר את הבלוג שלי הלאה למי שאת חושבת שיאהב ויתחבר אליו כמו שעשית עם אורה.
תודה רבה רבה 🙂
אני אמנם מאחר להגיב אבל מוטב מאוחר…
מה לא נאמר על הכתיבה שלך? המון סופרלטיביים.
בצדק.
אבל זה כמעט תמיד נשמע כמו געגוע למשהו שהיה ולא יחזור ואני מחכה שיהיה בכתיבה שלך גם געגוע לעכשיו.
מה עם העכשיו?
מה עם ה- ישנו? הקיים כרגע?
אולי העכשיו לא מושלם עכשיו, אבל אני חושב שהוא שווה התייחסות חיובית.
יש בך ציפייה סקרנות והתרגשות לקראת משהו שתיכף יקרה… כך כתבת,
אני חושב (ואולי אני טועה) שאת מוקפת בהרבה אנשים שרוצים לדעת – לא את מה שקרה או את מה שיקרה…
אלא, את מה שקורה…
את מקלפת בבלוג הזה את הקרפצ’יו של עצמך, קליפות עבות מדיי מעצמך ואני חושש מכך שאת עשוייה למצוא את עצמך חשופה בלי הגנות.
יש בי ציפיה…סקרנות והתרגשות לקראת משהו שתיכף תכתבי.
משהו שלך. משהו טוב. משהו טוב מהימים האלה… מהמקום הזה…משהו מדהים ונפלא ששווה בעינייך פוסט.
יש לי סבלנות.
אני מחכה….
תמרי (?)
אנו עוקבות האחת אחרי רעותה ב-Pinterest (ממכר, נכון…?)
ורק היום נכנסתי פנימה לקרוא מעט ממילותיך…כמה רגישות, אהבה ורוך – אסתטיקה ודיוק בבחירת המילים…
ילדיי מעידים עלי שאני ממעטת במחמאות…אני מנסה לשנות זאת…
אני לא תל אביבית – הסיפור שלי מתפרש על פני כמה וכמה יבשות אבל אני נשואה לתל אביבי, משפחתו חיה בעיר וילדיי משנים בהדרגה את ״אזרחותם״…
מבעד לעיני הפרובינציאליות ניכר כי הם ממצים את החווייה עד תומה – לטוב ולפחות טוב…
(הבן שלי, סמ״פ משוחרר מפלחה״ן גולני, כמעט נרצח – בשעה שרדף אחרי נערה הזויה שחטפה תיק של חברה, באמצע פלורנטין מוכת הלחות והמנומנמת, בצהרי יום שישי – והתעורר בתוך שלולית דם אחרי שרוסק על ראשו אריח כבד…)
כשהיינו צעירים, האיש שלי טען שילדים צריך לגדל במקום ירוק ושלוו יותר ולתל אביב אפשר להגיע תמיד בשביל לבלות…
בפועל – מצאתי את השלווה דווקא בתל אביב – אבל זה כבר סיפור אחר…
אנא המשיכי ליצור ולהוות השראה לעוקביך –
עבורי זו פעם ראשונה שאני מרגישה חיבור מלא לתחומי העניין, למחשבות ולהגיגים, לעידון וליופי החבוי בין הקפלים…
ובוודאי שלא הייתי יכולה לעשות זאת טוב יותר…
תודה!!!
גילה
גילה…
מה שכתבת לי זה מסוג התגובות שלקח לי יום לשבת ולענות לך. אחרי שקראתי את זה שוב ושוב.
לא יכולתי אתמול, זה עוד לא היה מוכן אצלי בלב…
קודם כל ברור שאני מכירה אותך מהפינטרסט את גם נועצת אצלי בשתי לוחות שיתוף שלי שהזמנתי אותך. מאוד אוהבת את הלוחות שלך ונדיר בכלל שאני מזמינה מישהו מישראל לנעוץ אצלי בלוחות. אבל את באמת מיוחדת.
הפינטרסט ממכר לגמרי רק אצלי הוא התחיל משעשוע והוא נהפך כבר למקצוע שלי. לאט לאט. אספר לך בהזדמנות אם תרצי. בזכותו קם הבלוג שלי בכלל. סיפור באמת יוצא דופן.
אבל כל ההקדמה הזאת לא ממש מעניינת זה רק בשביל לעשות וי על עניין הפינטרסט….
רגשת אותי גילה . כל כך.
אני מקבלת המון תגובות מרגשות לבלוג ולפוסטים שלי מכל מיני אנשים, אבל התגובה שלך באמת עשתה לי דמעות.
אני לא יודעת אם זה בגלל הכתיבה הכל כך יפה שלך ואיך תיארת לי את תל אביב שלך, או בגלל הסיפור הנורא על הבן שלך בפלורנטין (שאני מקווה דרך אגב שהוא יצא מזה בריא ושלם) או פשוט בגלל שפינית לך זמן לשבת ולכתוב לי עם כל כך הרבה רגש ופרגון ומילים טובות. מסרי לילדים שלך ממני שאמא שלהם בהחלט יודעת לתת מחמאות.
התחלתי את הבלוג שלי כבלוג שהיה אמור להיות על השראה ועיצוב, אני בכלל מעצבת אופנה בהכשרתי אבל לא עוסקת בזה שנים. אבל דרך הפוסט הראשון הבנתי שזה לא יהיה כך.
הבלוג גרר אותי למקומות אחרים לחלוטין, עמוקים וכואבים וגם שמחים והוא טלטל אותי לחלוטין. גם את חיי דרך אגב שנמצאים על פרשת דרכים לא פשוטה.
הוא מסע גדול עבורי הבלוג הזה ולא בכדי הוא מדבר ונוגע בהרבה אנשים כי הוא בא מהמקום הכי עמוק שלי.
גילה אני יותר מאשמח אם תהיי חלק מקהילת העוקבים שלי שגדלה מפוסט לפוסט וגם תעבירי אותו הלאה למי שאת חושבת שיתעניין בו. אני רוצה שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים.
לא יודעת את נרשמת לבלוג, אבל הכי אשמח בעולם אם תהיי שם ותקראי אותי ותגיבי לי.
(אם תרשמי אז פשוט כל פעם שיוצא פוסט חדש תקבלי הודעה למייל).
תודה שוב מעמקי ליבי שכתבת לי ורגשת אותי.
תגובות כמו שלך נותנות לי השראה עצומה להמשיך את המסע שלי.
תמרי
תמרי היקרה!
רק עכשיו התפנתי לקרוא את מה שכתבת על תל אביב שלך.
כמובן שגם בבלוג הזה אני זוכרת כל מיני דברים מהבית שלך שהייתי בו לא מעט.
וזה נראה לי נורא מזמן.
אבל תמיד כייף לקרוא את הדברים המקסימים שאת כותבת.
שלך דנית.
אמנם אני מרעננה במקור (ואפילו אמרו לי פעם שיש לי מבטא רענני), אבל אני מאוד אוהבת את תל אביב. גרתי שם חמש שנים ואני עדיין מתגעגעת אליה. תל אביב, זר לא יבין זאת.
כל כך התחברתי להכל! גם אני יצאתי לפינגווין כשהייתי נערה, לבשתי גרבי רשת שחורות וצבעתי את הפוני בורוד. גם אני לא רכבתי על אופניים ביום כיפור (לא כי לא ידעתי לרכב, ההורים שלי שומרים את יום כיפור באדיקות).
היום אני גרה בכפר סבא, יש בה פינות שמזכירות לי את תל אביב וכרגע אני מסתפקת בכך.
פעם חשבתי שיום אחד אהיה חייבת לשוב לתל אביב… אבל היום, אני כבר לא בטוחה בכך.
הי קרן,
אני לא יודעת בת כמה את….לפי התמונה צעירה ממני בכמה שנים טובות….:)
אני יכולה לגלות לך שעד לפני שנתיים שלוש גם לי לא היתה כמיהה לחזור ממש לגור בה.
אני גרה גם בשרון, והגיחות אליה לכמה שעות הספיקו לי וכל מה שרציתי תמיד זה לחזור לפרובינצייה שלי….השקטה.
הכמה שעות בה מילאו לי בדיוק את המצברים לקיבולת התל אביבית המספקת.
ככל שאני מתבגרת והילדים שלי גדלים, הכמיהה הזאת לגור בה ממש מתחזקת אצלי. תקראי לזה געגועים, סגירת מעגל…לא יודעת. זה פשוט שם בלב שלי מנצנץ מדי פעם.
מאמינה שאם זה צריך לקרות אחזור אליה מתישהו…
תודה רבה על התגובה המקסימה שלך…
תמרי