פשוט תהיי טינקרבל וזהו! היא אומרת לי בטון שלא משתמע לשתי פנים, או לשני קולות או לשום דבר דומה לזה.
טינקרבל?
אני פוקחת עליה עיניים ומתאפקת לא לצחוק. או לבכות. לא החלטתי. זה דגדג לי בגרון גם וגם.
את מעופפת תמר. מעופפת עד שלפעמים אני לא יודעת לאן עפת ומה את עושה שם כל כך הרבה זמן… לאן את עפה?
אני מחייכת למורה חיוך עצוב. המורה בבקשה תביני אותי, זה רק כשממש נהיה לי משעמם על הקרקע. או כשאני רוצה לדבר קצת עם פיטר פן כשאני מתגעגעת אליו.
טוב, שמעתי אותך. תכתבי על הלוח מאה פעם אני טינקרבל היא פוקדת עליי וקמה מהכיסא. יש לך שעה. אחת.
אף פעם לא ידעתי אם ה”עיפוף” שלי קשור לעובדה שחלק גדול מהשיעורים בכיתה ממש שיעממו אותי.
אולי זה היה גם קשור…
אך ככל שהתבגרתי הבנתי שהניתוק הזה מהאדמה לכמה דקות או שעות גורם לי לאושר גדול, מאפשר לי לדמיין, לחלום… להגשים.
אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה, כמו כנפיים לעוף כדי שאוכל לנחות בשלום על האדמה שלי.
כתבתי מאה פעם על הלוח אני טינקרבל.
כתבתי וחייכתי.
אני טינקרבל.
נפליג או נטוס אי שם
גם אם במהלך החיים נפליג או נטוס אי שם לארצות אחרות, גם אם נלקח ממנה בינקותנו, משהו ממנה תמיד יישאר טבוע וספוג בנו לטוב או לפחות טוב.
משהו בנו תמיד ירצה לספר עליה לדורות הבאים.
אדמה לעולם תהיה המקום בו נולדנו.
אדמה היא חלק מהמהות של מי ומה שאנחנו, השראה של חיים.
כמה סיפורי חיים, ספרים, שירים וסרטים סופרו על אדמה ועוד יסופרו בעולם הזה, משערת שכמה מיליונים טובים.
יש אדמה שכשאני מגיעה אליה נדמה לי שמשהו בה מוכר לי. שנגעתי בה פעם ברגליים, בעיניים, בידיים, גם אם לא הייתי שם מעולם, יש לי איתה חיבור מיידי.
יש אדמה שכשאני מגיעה אליה אני מרגישה שהייתי יכולה להישאר עליה להרבה זמן. לא בא לי ללכת.
יש כמה אנשים בודדים בחיי שהם אדמה עבורי, יציבה, מכילה, חזקה, אמיתית ומחבקת.
יש אנשים בחיי שהיו לי לאדמה… והם כבר לא.
תיק תק תיק תק תיק תק
הבית שלי ישן.
חושך בחוץ. כמה צרצרים מצרצרים וריח של אביב מתוק נכנס מהחריץ של חלון חדר השינה.
אני יוצאת מחדר השינה ומסתובבת בין חדרי הילדים.
מסתכלת על ילדיי ישנים, שלווים ואהובים, ואני יודעת שהשעון שלי מתקתק.
תיק תק תיק תק תיק תק…
חוזרת לחדר השינה ומסתכלת עליו ישן, מלטפת אותו.
מסתכלת על הבית הזה שאני כל כך אוהבת, על החצר היפה, על עצי הפרי ששתלנו הלימון, המנגו, האבוקדו…
ובלב אני כבר יודעת שלא אוכל להישאר בו שנייה נוספת, אני חנוקה. מרגישה שכל הבריאה הפנימית שלי צריכה להתארגן מחדש והזמן דוחק.
כל תא בגוף שלי זוכר את הרגע ההוא שלא ישנתי לקראתו לילות רבים, רגע שיטלטל את כל האדמה שלי, רעידת אדמה עצומה.
אני חייבת להישאר זקופה ונחושה, כי תיכף, כשתאמרנה המילים האדמה שלי תשנה פניה, לא אהיה עוד מה שהייתי שנייה לפני.
לא הייתה כבר אפשרות אחרת, אחרת האדמה הייתה בולעת.
אותי.
דם אדום אדם
אדמה היא מילה של בראשית, בוראת פרי האדמה, מוציאה לנו לחם מן הארץ, רחם מצמיחה ופלאית מילה של חיים, של מוות, צמיחה והתחדשות.
שורשים מסתעפים, חוטים שמחברים את הכל בחיבורים אינסופיים. חומר אורגני בצבעי חום, אפור, לפעמים כתום, אדום, לפעמים צהוב, שחור.
זו מילה חזקה ועוצמתית עם כל כך הרבה משמעויות ותתי משמעויות.
היא המקום הבטוח שלנו והכי לא בטוח, מקום שנבנה עליו את חיינו, אך לעיתים נאלץ לעזוב אותה, או לברוח ממנה.
יש אנשים שלא חזרו מעולם לאדמה שלהם ויש כאלה שהתאחדו איתה מחדש אחרי שנים של גלות וגעגועים. ההיסטוריה האנושית שלנו התעסקה, מתעסקת ובוודאי תתעסק עוד שנים רבות במילה אדמה במהותה, בעומקה, בכאבה.
אדמת מריבה, אדמת מלחמה, אדמת שלום, אדמת טרשים, אדמה אוכלת יושביה, אדמת בצורת, אדמה מניבה, אדמה עשירה. כמה ביטויים יש עם המילה אדמה, אינספור!
מילים רבות נגזרות מהמילה אדמה: דם, אדום, אדם…
“מעפר באת ואל עפר תשוב”.
למקרה שהיא תרצה לסרק אותם
לפני שהורידו אותה לבור, ראיתי שכמה תלתלים שלה מציצים מהתכריכים.
ליטפתי אותם ברכות ונפרדתי ממנה בפעם האחרונה.
אולי הייתי צריכה להשאיר לה מברשת חשבתי לעצמי למקרה שהיא תרצה לסרק אותם שם בבור. היא כל כך אהבה להסתרק.
כילדה תהיתי הרבה מה קורה שם למטה כמה מטרים מתחת לאדמה, זה סקרן והפחיד אותי בו זמנית.
יש חיים שם למטה?
מה קורה שם בחושך, בלי חמצן, זה כמו בחלל או אחרת?
ואיך זה שהגוף חוזר לאדמה אבל הנשמה מטפסת לה בסולם לעננים. זה קסם כזה?
השאלות האלה היו מעסיקות אותי, ברמה הכי מדעית שילדה קטנה יכולה להכיל, אין תשובה טובה לכל השאלות, אבל לשאלות שלי קיוויתי לקבל אפילו תשובה חלקית.
מגיל צעיר מאוד אני מבלה לא מעט בבתי קברות, מבקרת את אהוביי פעמיים בשנה, לפעמים יותר.
מסתכלת על האנשים שגרים שם בבתי הקברות ומחייכת. מסתכלת מה כתבו עליהם על המצבות ומנסה לדמיין דרך המילים מי גר שם למטה מתחת למילים שנכתבו עליו.
ערים שלמות מתגוררות להן מתחת לאדמה. עד היום אני מדמיינת שבלילה הם יוצאים ומנהלים חיים משל עצמם.
אולי הם אפילו צוחקים עלינו – כמה טוב להם שם וכמה קשה לנו שנשארנו כאן ולמה בכלל אנחנו בוכים ומתגעגעים. הם הרי עושים חיים משוגעים שם.
ובני כמה הם? כמו שנפרדנו מהם? או שהם התבגרו כמונו שם מתחת לאדמה…
הם מתגעגעים אלינו?
איך מודדים זמן מתחת לאדמה?
איך מודדים געגוע שלא נגמר לעולם.
לסמן עליה בעפרון או בטוש תוכניות לעתיד
קרקע בפירוש המדעי שלה היא הקרום של כדור הארץ.
פני השטח המוצק שעליו אנחנו דורכים. תערובת של חמצן ואוויר, סלעים, אבנים, חול, חומרים אורגנים ומינרלים. יש הרבה סוגים של קרקעות.
קרקע אפשר לקנות, לגזול, להתבונן עליה בדו מימד על נייר שרטוט לבן ולסמן עליה בעפרון או בטוש תוכניות לעתיד.
קרקע עבורי היא המציאות כפי שהיא, היא המקום שהרגליים שלי דורכות עליו ממש ברגע זה ובתיאוריה בכל רגע שיבוא אחרי, אני יכולה להתקדם עליה למקום הבא, אם היא תיתן לי.
אם היא עדיין תהיה שם.
אדמה היא היבשה, שמפרידה בין האוקיאנוסים והימים וכשמסתכלים מלמעלה היא נראית כמו ציור שצויר ביד אמן.
דפיקות הלב המוגברות שלה יכולות להחריב ערים שלמות ואז להצמיח הכל מחדש, את כל החיים כולם.
אדמה היא פלא, לא פחות. אני אוהבת את המילה אדמה, מילה חמה ונעימה.
את המילה קרקע פחות. הרבה פחות.
אדמה היא אמא.
אמא היא אדמה.
לדעת שהיא לא תאכזב, שהיא לא תרעד
הכנסתי את היד לאדמה הלחה וחפנתי ביד ימין פירורים של אדמה.
השמש כמעט שקעה ורוח נעימה ליטפה לי את הפנים.
שאפתי את הריח הזה לריאות. שאיפה ארוכה, ריח משכר של אדמה טחובה כזו שהטרקטור הרים את כולה והפך אותה הלוך ושוב.
פתחתי את היד ועשיתי פווווווו… ארוך ומתמשך.
נשפתי למרחוק את פירורי האדמה אחרי שבלב נפרדתי ממנו, חיילת עם לב שבור לפירורים.
תהיה לי לאדמה יציבה ביקשתי ממנו יום לפני, כזו שאם האדמה שלי קצת רועדת אוכל להניח עליך ראש ולחפון אותו בשקע הזה שיש לך בכתף, לדעת שאתה שם בשבילי.
הוא חייך אליי חיוך עצוב ולא חזר יותר.
מהי אהבת אמת אם לא אדמה יציבה לדרוך עליה, מהי אהבה אם לא אדמה שמצמיחה מתוכנו פרחים, עצים ופירות, מקום לעמוד עליו בבטחה ולדעת שהכול אפשרי, לדעת שהיא לא תאכזב, שהיא לא תרעד.
בכל פעם כשאני אוכלת עוגת גבינה עם פירורים הרגע הזה חוזר לי לראש.
הפירורים של האדמה מתערבבים לי עם הפירורים של האהבה. עם עוגת הגבינה פירורים ששנינו כל כך אהבנו לאכול בבית הקפה מול הבסיס בו שירתנו.
כבר לא רוצה פירורים.
לא של אהבה ולא של עוגות גבינה.
פרפר קטן שמתעופף בה לכמה שעות
תחבק אותי אליה בנשימה חמה…
אני אדמה לכל כך הרבה אנשים, למשפחתי, לילדיי, לאהוביי, לחברותיי.
אמא אדמה, צירוף מילים שכשהוא נאמר לי אני מרגישה שבורכתי לקבל מאנשים את המחמאה הזו.
אמא אדמה, אחד הצירופים היפים שיש, כינוי לכדור הארץ, לטבע.
לשמור על כדור הארץ, על אמא אדמה. על החיות, האוקיאנוסים, היערות, על החמצן שאנחנו נושמים.
מיליוני שנים היא כאן אמא אדמה שלנו ואנחנו לעומתה כל כך מעט. שניות ספורות לעומתה בספירת הזמן הכללית של היקום הזה.
האם יש בי את הכוחות “לשמור” באמת על אמא אדמה, לשמור על דבר שהוא כל כך הרבה יותר גדול ועצום מסך חלקיו, מסך מה ומי שאני? פרפר קטן שמתעופף בה לכמה שעות ונעלם.
לפעמים אני מרגישה שבקושי אני שומרת על עצמי, על ילדיי, על ביתי, על חיי…
לשמור על אמא אדמה זו משימה שאני לא בטוחה שיש לי את היכולות הנדרשות לעשות אותה. מיליוני שנים היא הסתדרה בעצמה גם לפני שנולדתי והיא כנראה תישאר עוד מיליוני שנים אחרי שאקבר ברחמה.
האם באמת יש בי את הכוחות והיכולת לאחוז בה שלא תיהרס, באמא אדמה, לדאוג שהיא לא תעלם או תימס מתחת לרגליי.
האם?
רצה בטיסה מטאורית למרפסת
זה היה חודר לי לריאות בבת אחת.
לא היה אכפת לי מה השעה מה היום ומה יקרה לי לשיער או לבגדים.
הייתי פותחת את החלון וצורחת משמחה: אמאאאאא יש גשםםםםםם.
רצה בטיסה מטאורית למרפסת ונותנת לו לשטוף את כולי מלמעלה עד למטה, את כל האבק שהצטבר.
שואפת ונושפת את הריח הזה, עוצמת עיניים ולא רוצה שזה ייגמר לעולם.
ריח של הגשם הראשון שנוגע באדמה הוא ריח שגורם לי לעוף לכמה שניות, ריח אלוהי.
גשם שנוגע באדמה זו רחם שהתעברה וכמה קסמים ופלאות יצמחו משם, כל שנה מחדש.
לא משנה היכן אהיה באותו הרגע, אני עדיין יוצאת כשהוא מגיע, יוצאת החוצה ונותנת לגשם הראשון לשטוף את כולי. את כל האישה שאני, את הילדה שלא עזבה מעולם שכל כך אוהבת גשם, שכל כך אוהבת את הריח הזה.
האדמה הלחה תחתי מפיצה ריח משכר של נקיון, של התחדשות וצמיחה.
ריח של חיים.
אפילוג: טינקרבל
המפה המשובצת מפיצה ריח עדין של כביסה נקייה.
הצלחות, הכוסות הסכו”ם הכול מסודר כמו תמיד במקום הנכון. גם המפיות, הקנקן עם הלימונדה, שולחן האוכל שעמוס באוכל הטעים שבישלתי, ריח של תבשילים, של בית, לחם טרי, ריח של המשפחה שלנו.
זו הייתה סעודת שישי האחרונה שלנו ולא אשכח אותה לעולם. את מה שהרגשתי אז בגוף בשעה הזו שאכלנו יחד, את הדמעות שחנקו, את הבטן שסערה מבפנים, את המבטים שהחלפנו, את הארגזים שעמדו בכל פינה בבית והתבוננו עליי.
את הריקנות את המלאות. את ההצפה.
ייקח לי זמן לסדר את חיי וחיי ילדיי על המפה שמונחת על שולחן האוכל החדש שקניתי.
להחזיר אותנו לקרקע, לאדמה יציבה. בזהירות, ברוך, בכאב, באומץ ובאהבה.
אני מסתכלת מבעד לדלת הזכוכית שצופה על הגינה בבית החדש שלי ורואה מולי את טינקרבל.
עשית את זה תמרי היא לוחשת לי.
את טינקרבל.
ועפה.
מישהי עושה אהבה… צלמת הפרוייקט טלי רצקר
מהעיניים שלי לראות את טלי מצלמת או אוחזת מצלמה, זה כמו לראות מישהי עושה אהבה. אהבה מטורפת, כמעט התמכרות.
היא צלמת מקצועית כבר קרוב לעשור ובעוד פחות משנה היא תסיים את התואר כאחות מוסמכת באוניברסיטת חיפה. ואולי זה המקום שמסביר יותר מהכל למה אני כל כך מחוברת ואוהבת את טלי.
לטלי יש את היכולת הנדירה למצוא בכל אחד ואחת את המיוחד, את המסתורי, מהמקום הכי בראשיתי שיש.
היא פוטותרפיסטית במלוא מובן המילה, מטפלת בכל נימי נפשה. החיבור שלה לאנשים, לרגשות, לסיטואציות, הוא באמת נדיר.
לפני כמה חודשים טלי צילמה אותי וזו אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי אי פעם כאישה וכבת אדם. התמונות שלה מרפאות, מעצימות, מלטפות ומחזקות.
היא החלה לצלם כתחביב, ככלי שיאפשר לה לבטא את פרץ היצירתיות שבה, שישבור לה קצת שגרה… ומהר מאוד היא הבינה שהתחביב הופך לסיפור אהבה גדול ועוצמתי, שדרך העינית של המצלמה “העולם מסתדר טוב יותר” כמו שטלי אומרת.
את לימודי הצילום סיימה טלי בבית הספר לצילום סטודיו גברא ולאחר שנתיים המשיכה למספר השתלמויות נוספות.
את פוסט אדמה אני כותבת חודשים רבים ולא בכדי. היה לי ברור שאצלם את התמונות לפוסט הזה בעצמי, הרגשתי שזה הופך להיות פוסט אינטימי מדי ושאני רוצה להשאיר אותו קרוב.
כשכבר חלק מהתמונות שצילמתי היו כאן בפוסט, משהו לא הסתדר לי. מאבק פנימי שביקש לשחרר את הכל ולתת את זה למישהו שיוכל באמת להביע את כל המראות והרגשות שבלב.
פתאום היה לי ברור שכל התקופה הזו הפוסט חיכה ללב ולעיניים של טלי.
את הצילומים התחלנו בקיבוץ געש כשהשמש רק הפציעה. ידעתי שאני רוצה אחרת, פילטר אחר, תחושה אחרת… אני אחרת. לא דיברנו הרבה, רק נתנו לדברים לקרות, טלי הבינה הכל ברגישות ובכשרון הענק שלה.
כשראיתי את התמונות היו לי דמעות, איך זה יכול להיות שמישהו יכול להכנס לי לראש ולצלם בדיוק את מה שעבר לי שם. לתת לי להרגיש כל כך שלמה.
כנראה שזה יכול להיות… בדיוק כך ולא אחרת.
https://www.facebook.com/TaliRatzker/
https://500px.com/talikrupitsky
בקרוב יעלה כאן חלקו השני של הפוסט: חיבוק של אדמה – חלק ב’.
אדמה בארץ רחוקה וכל כך קרובה, אינדיאנה שבארה”ב. אדמה שהיתה לי כל כך מיוחדת ומשמעותית להמשך חיי.
שווה לחכות!
The land’s Embrace project
מזמינה אתכם ללוח חדש בפינטרסט שלי.
לוח שבו שבו תוכלו להסתכל בכל תמונות הפרוייקט שצילמה טלי רצקר גם כאלה שמפאת המקום לא שובצו כאן בפוסט. אל תפספסו, הרבה השראה יש שם.
אז ספרו לי…
מה המילה אדמה עושה לכם בגוף? בלב? האם אתם יודעים “לחבר אדמה לשמיים”, לעוף למחוזות אחרים אבל גם לנחות כשצריך? מהי אדמה יציבה עבורכם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
אני כותבת על לא מעט אדמות ומקומות בחיי, מוזמנים לקרוא כאן בבלוג: אירלנד, ניו יורק, גלגול, מיינד דה גאפ , תל אביב
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
מקדישה את הפוסט הזה באהבה ענקית לאדמות היקרות לי מכל : להוריי אילה ויגאל, לאחותי ענת, לשלושת ילדיי ניר נועה ונטע ולחברתי עפרה לרנר.
תודה מיוחדת לעידית מיכאלי זיו.
כל התמונות בפוסט זה צולמו ע”י טלי רצקר כל הזכויות שמורות ©
תמונה של טלי רצקר צילום: TAMARIANDME כל הזכויות שמורות ©
וואו … חזק מאוד תמרי ….
תמרי יקרה
אני האדומה כל כך אוהבת אדמה ושורשים ואת הגשם מלמעלה
וסולמות אל השמיים בהם עולים ויורדים
עולים הישנים ויורדים דברים חדשים
אוהבת שמש אדומה ושמיים ומים
אוהבת את המילים שבוחרות אותך תמרי.
הפכת לי את האדמה בבטן שמחכה לגשם ולהתחדשות ולצמיחה
השמש שלי מחכה לקרני שמש ושאהפוך את אדמתי והנבט יצמיח
והיא תזרח ותאיר
תודה תמרי שאת עוד קרן שמש מאוחרת
ועוד עט חפירה להפוך אצלי משהו בבטן
במילותייך תודה ?
שרוני יקרה ,
אחת הפסקאות בפוסט הזה שנגנזה מתארת את הגלגול של המילה אדמה מערבית לעברית. חמרה שהיא סוג של אדמה באה מהמילה חמרה שמקור שמה הוא מהמילה הערבית אַחְמָר – “אדום”.
והנה האדום שלך מתקשר לאדום של האדמה.
כי מה שווה האדמה בלי השמש שלך? ומה שווה השמש אם קרנייה לא מצמיחות מהאדמה פירות ועצים ופרחים?
אני שמחה שהפכתי לך עוד קצת את האדמה שבבטן ובלב, זו בדיוק הכוונה ובדיוק הרגע לעשות את זה. השנה הזו שלך אין לי בכלל ספק, הקרנייים שלך כבר חזקות והאדמה בשלה וטובה לקבל את כל השפע שאת מזמנת.
קרן שמש מאוחרת בשיערך יפה שלי… זה יושר השנה. מבטיחה לך!
המילים בוחרות אותי, כל כך נכון. גוזרת ושומרת.
תודה שאת – את וחיבוק גדול ממני!
שרון, כתבת כל כך יפה שהרגשתי חייבת להגיב
אני מסכימה איתך, יש כל כך הרבה משמעויות למה שהיא כתבה…
הרבה מעבר למילים… עיניים חדות יש לך…
מרגש מאוד❤️
תודה שקראת תמר ושמחה שזה ריגש אותך!
תודה רבה עיריתוש ורק שתדעי שבעיני את אחת מאמהות האדמה הכי הכי שאני מכירה…
אדמה.
וואו. כמה טריגרים יש במילה אחת.
“אין לך אדמה”; משפט שחזר על עצמו לאורך חיי, הוריי כאסטרולוגים חובבים יצרו מפה וגילו שאין בי ולו רכיב אדמה אחד. גם בבגרותי, כשהתחלתי להתעניין ברוחניות ובמיסטיקה גיליתי שחסרה לי האדמה הזו, הדבר הזה שיחבר את השמים שאני כל כך אוהבת לקרקע.
למרות שאסטרולוגית אני מים, בתוכי אני אוויר.
כל כולי אוויר.
אני זו שעוזרת לאש לבעור, זה שהופכת ים שקט לגבה-גלים,
תומכת. חשובה! אבל בלתי נראית.
אחת המשימות הגדולות שלי בחיים היא למצוא את הקרקע הזו. להתחבר לאדמה. זה אתגר לא פשוט.
בשבילי? אדמה היא המרכיב החסר בתבשיל, זה שאני מוכנה לעשות מסע כדי להשיגו.
***
איזה פוסט מרגש.
זו כבר קריאה שלישית ובכל פעם מגלה בו משהו חדש.
הי אושרה,
מעניין שביום שהפוסט עלה דיברנו שתינו על שפיריות וקסמים. חרק שמדבר על האדמה ועל העדרה, הפער בין המציאות לבין הדמיון. ואיך אנחנו חיים בתוכו. איתו.
אחד המראות האהובים עליי כילדה היה לראות שפירית מול האור, או נחה לה על אדמה חומה כשהקרניים של השמש חודרות לה את הכנפיים האלוהיות שלה. גם לה אין אדמה אבל כשהיא נמצאת עליה כל יופיה מתבהר ומתחדד.
את מבינה למה הן מבקרות אותך? 🙂
את יודעת שאני בת מזל דלי ובני מזל דלי הם אנשי אוויר במהותם למרות המים שבדלי… מזדהה איתך על העדר האדמה שבי ומצד שני המקום הזה בי ובך שמאפשר לכל כך הרבה אנשים לראות בנו אדמה תומכת, עוזרת, משפיעה מבעירה אש. פרדוקס האדמה מבחינתי.
עברתי מסע ארוך ועדיין עוברת לחפש ולמצוא את האדמה שלי, זו הראשונית הבראשיתית.
הגילוי של זה עצום ורב ברמת התודעה והלב והוא נמשך בחיי עד רגע זה ממש. מהמעט שאני קצת מרגישה אותך המסע שלך לחלוטין כבר כאן, הוא בעיצומו.
תודה מעומק הלב שקראת אושרה, מקווה שמתראות בקרוב (תזמיני לנו כמה שפיריות למפגש)
תמרי יקרה
אני האדומה כל כך אוהבת אדמה ושורשים ואת הגשם מלמעלה
וסולמות אל השמיים בהם עולים ויורדים
עולים הישנים ויורדים דברים חדשים
אוהבת שמש אדומה ושמיים ומים
אוהבת את המילים שבוחרות אותך תמרי.
הפכת לי את האדמה בבטן שמחכה לגשם ולהתחדשות ולצמיחה
השמש שלי מחכה לקרני שמש ושאהפוך את אדמתי והנבט יצמיח
והיא תזרח ותאיר
תודה תמרי שאת עוד קרן שמש מאוחרת
ועוד עט חפירה להפוך אצלי משהו בבטן
במילותייך תודה ?
תמרי, כתבת נפלא כהרגלך, שוטף, כאילו בפעם אחת , אבל לא. כתבת מנימי אדמתך, זה עובר, זה מורגש. נגעתי בטקסט והתרגשתי. תודה על הפתיחות שלך לשיתוף בעומק האדמה שלך.
כולנו מזדהות עם מצבים שמהווים עבורינו רעידת אדמה, ואני מחכה לקרוא את המשך התעצמותך, כך מבפנים, מתוך הקושי, את מה שגילית בעצמך…
תודה !
איילת יקרה,
רעידות אדמה הם חלק מהחיים שלי, שלנו, של כולנו. מי יותר מי פחות. בראי השנים אני יודעת שהן נחוצות לנו להבין עד כמה הכל שברירי ופריך וכמה הכל חזק.
הפוסט הזה עבורי הוא הרבה ממה שכתבת לי כאן כל כך יפה ומהלב. נימי אדמתי, שמאפשרים לי כל פעם מחדש לשתף עוד קצת מהאדמה הפרטית שלי.
חלק ב’ של הפוסט הזה יספר על הבפנים הזה שהתעצם והתחדד במגע עם מדינה אחרת. שינוי תודעתי שמהדהד לי עד רגע זה…
תודה רבה על התגובה המחבקת והמרגשת חיבוק גדול איילת ושמחה שאת כאן!
היום, יום הסגירה של ערוץ החינוכית, הקדשתי כמה שעות להנאה מהתוכניות המעולות שלה שעוד אפשר לראות ברשת, והאחרונה שראיתי היה חוצה ישראל – קובי מידן מראיין את אסף אבידן והוא אמר שם את הדבר הבא: מיום שאנחנו נולדים, מרגע שנשמנו את הנשימה הראשונה שלנו, אנחנו במאבק מתמיד עם האדמה. למאבק קוראים גרביטציה. והוא הסביר ארוכות. כנראה שיש לזה הרבה אסמכתות מדעיות אבל אני אוהבת דווקא את המטפוריה, את כל השירה שאפשר לשיר על הרווח שביננו לבין האדמה. לעומת זאת לעוף אנחנו יכולות רק מטאפורית (או בכלי תעופה כלשהו) ולכן מאמצת גם כאן את רוח המטאפורה.
התמונות יפייפיות ומתחברות כל כך לכל מה שאמרתי קודם. שמחה שחזרת!
רבקה’לה תודה על התגובה היפה שלך.
זה מוזר אבל ביום הזה שהפוסט עלה קרו הרבה דברים לאנשים סביבי וגם בכלל במיליה שלנו. מאוד סימבולי עבורי.
קובי מידן מראיין את אהוב ליבי אסף אבידן… לא יכולת לבוא לי יותר בטוב מזה. מזדהה מאוד עם המילים שלו וגם עם מה שכתבת.
כמה שהגרביטציה מדעית או מוכחת מדעית, גם אני כמוך מעדיפה לדמיין אותה מטאפורית כהיקש לאדמה ולרווח הזה שנוצר בין ההצמדות אליה לרצון שלנו להתנתק ולעוף מעליה, או ממנה.
אלו הקצוות שהופכים לנו את החיים למרגשים. היכולת שלנו להיות בתווך בינם ולמצוא לנו כל פעם את האדמה שמתאימה לנו…
שמחה לחזור וכמו תמיד הכי שמחה שאת כאן. אוהבת אותך!
גם אני אותך!!!
אין לך מושג, רבקה, כמה פעמים האזנתי לראיון הזה של קובי מידן עם אסף אבידן
שניהם אנשים שאני מעריכה מאוד
.
החומרים של החינוכית נשארים באוויר – ביו טיוב – כלכ דורש. כל מה שכבר יש יישאר.
ושכחתי להוסיף – לא נעלם ממני הרווח שבין תמר לתמרי!
לא נעלם דבר מהעיניים שלך…
תמר הילדה, שתמרי אפשרה לה אחרי שנים לעוף מעל האדמה שלה…
תמרי היקרה,
הפוסט מרגש בכל כך הרבה רמות ? החל מהילדה הקטנה שהמורה לא ממש הבינה ( וממש שמחתי כשהיא חייכה תוך כדי כתיבה על הלוח ?) ובהמשך, תיאורי האדמה והאהבה והאובדן שחווית, הכל מעורבב יחד, כמו שבחיים השמחה והעצב, החיים והמוות, האדמה והשמיים, כולם חלק מאותו אחד.
והצילומים נוגעים בעדינות בנימי הנפש.
נשמה שהפוסט זה יהיה יום אחד בספר. ראוי לקריאה חוזרת. שוב ושוב. תודה ?
שולי יקרה,
חיכיתי לענות לך מכאן…
הילדה הקטנה שהמורה לא תמיד הבינה? את מזדהה איתי? מוכר לך?
הרבה מורות לא הבינו אותי, אבל יש כאלו בודדות שאני זוכרת להן חסד נעורים, שהבינו עם מי יש להן עסק ואיפשרו לי לעוף. המעוף הזה שהן איפשרו לי תמיד היה קשור בכתיבה, שירים, חיבורים, הקראה בטקסים של בית הספר וכמובן ועדת קישוט.
די אן איי זה דבר שטבוע בנו אבל לפעמים צריך מישהו אחד בחיים שיזהה את החוזקות שלנו ויתן לנו כנפיים לעוף.
היו לי כמה כאלו בחיי שנתנו לי כנפיים. השאירו לי מתנה והלכו.
לגבי הספר תודה רבה על המחמאה… את יודעת שכשהתחלתי את הבלוג הזה לפני שלוש וחצי שנים המילה ספר הופיעה כאן די מהר בתגובות ועשתה לי טוב בלב. זה חלום גדול שלי לכתוב ספר ואני מקווה שזה יקרה בשנה הקרובה.
תודה רבה שולי על התגובה היפה שלך, אני יודעת מהמעט שהבטן שלי מרגישה אותך, שיש בפוסט הזה הרבה דברים שהתחברת אליהם …
יש לנו נקודות משותפות…
הי תמרי,
האמת שנגע בי מאד סיפור הילדה והמורה יותר כאמא ומורה ופחות מזווית האישית שלי כילדה. אני זוכרת חברה שלי שהייתה לה מורה לאמנות בתיכון שקרעה לה את הציור ואמרה שהיא לא טובה ומאז יש לי אלרגיה למורים לא רגישים… כמורה בעצמי, השתדלתי לעשות הרבה עבודה עם עצמי כדי לא ליפול למקומות הקלים כל כך של שיפוט הילד… מודה שזה לא קל, ושמחתי שאת הילדה יכול לקחת את החוויה למקום אחר…
לגבי מורות ומעוף- ממש בקרוב בבלוג שלי, לקראת תחילת שנת הלימודים, הלכתי לראיין את המורה שלי בתיכון, שהייתה מעוררת השראה עבורי. יהיה מעניין לשמוע האם התחברת ?
יש לנו בהחלט נקודות משותפות ואני נהנית מאד לקרוא אותך ?
לא ידעתי שאת מורה שולי עכשיו הרבה דברים מתחברים לי לגבייך.
מורה שקרעה ציור… זה משאיר לכל החיים סימן. בהינף של רגע.
שיפוטיות היא בהחלט מילה שצריך להיזהר ממנה בהוראה ובכלל יחסי אנוש.
יש לי כמה מורים שלא קרעו לי ציורים אבל שלקח לי שנים רבות להשתחרר ממשפטים שהם אמרו לי.
אשמח לקרוא את הראיון שערכת, תודה שוב שקראת ותודה על התגובה שלך שולי! שמחה שאת כאן.
האמת שהתפטרתי בסוף השנה ומחפשת את דרכי מחדש…
אתייג אותך כשהראיון יפורסם (-:
שמחה להיות כאן (-:
תמרי איזה פוסט מרגש, מחזיר אחורה ומצמיח במקביל.
זה לא פוסט, זו יצירה טעונה בחכמה רגישות, זמן, אנשים, משמעויות גלויות ונסתרות, ועוד כל כך הרבה.
קראתי פעמיים ואקרא עוד – כי האדמה שלך רבודה ואני רוצה לחפור בה עוד.
אני אוהבת אדמה, אוהבת את הפשטות הבסיסית שלה, את מה שהיא מעניקה, את מה שהיא מצמיחה, אוהבת את אדמת ילדותי ואוהבת אדמות אליהן הגעתי בחיי.
יש הרבה משפטים חזקים בפוסט – קשה לבחור, אני לוקחת איתי את המשפט “גשם שנוגע באדמה זו רחם שהתעברה וכמה קסמים ופלאות יצמחו משם, כל שנה מחדש”- כי הוא נכון לי עכשיו.
מרגישה את המעגל של האדמה בפוסט…
מחכה לחלק השני ❤
תודה
ואולי מהכל פשטות זו המילה?
כשהדברים פשוטים ומותר בם לנגוע מגיעה גם הצמיחה… גם שלנו, גם של האדמה במובן המטאפורי והפיזי.
עידית שיקרה לי ללב… והרבה זמן לא קראתי לך עידית אבל הפעם כן.
מהעיינים שלי את לחלוטין אישה של אדמה. בכל נים ונים. זה מתחיל מהכנות שלך, מהמחשבה הבהירה על דברים ובעיקר מהעובדה שאפשר לסמוך עלייך במאה אחוז, אדמה אמינה ויציבה.
ומעבר להכל תודה ענקית…
על המילים היפות שכתבת לי כאן ועל כך שבהינף משפט סידרת לי מחשבות שלמות.
מחשבות ומילים שהיו מונחות הרבה זמן ללא יכולת לסדר אותם על השולחן שלי כמו שרציתי.
תודה שפתחת לי את המעגל…
תמרי כמה היה שווה לחכות לפוסט הזה. הוא עוסק באדמה אבל גם תוכנית וגם ויזואלית מרפרף כמו טינקרבל ולא מקורקע. יש בו כרגיל המון שכבות והוא מחייב קריאות נוספות. תודה שאת אמא אדמה בשבילי. וארוחת השישי הזו. מהדהדת.
טלוש תודה רבה! לא ידעתי שאני אמא אדמה עבורך התרגשתי מאוד לקרוא אותך.
וכמו שכתבתי בפוסט, אני בהודייה גדולה כשאומרים לי את זה, הודייה גדולה וכנה.
אני בטוחה שתמצאי מתחת לשכבות עוד הרבה דברים שבקריאה ראשונה נסתרים מהעין דאגתי לחפור אותם עמוק בין המילים…ולגבי ארוחת השישי ההיא, רעידת אדמה מהדהדת.
אבל כבר פחות…
תמרי אהובה. חיכיתי וציפיתי וכמו תמיד את מלטפת ונותנת בוקס בבטן ומרימה לעופף באוויר ומנחיתה ברכות על האדמה. מחייכים ודומעים איתך לסירוגין לאורך כל פוסט. מעניין שאת מתפלאת שטלי המוכשרת נכנסה לך לראש והבינה את מה שרצית בדיוק. הרי יש לך בדיוק את היכולת הזו, להציג את זרם המחשבות שלך באופן כה בהיר ומדויק! עד שאני מרגישה שאני צופה בסרט או נמצאת איתך בכל מני רגעים שאת מעלה באוב. התחברתי להרבה נקודות שתיארת, אבל הכי לרגע הזה של הגשם הראשון, הטיסה החוצה בשאגות שמחה לאמא… דיברתי על זה בהספד לאמא שלי. בשבילי היא היתה האדמה, וכשנבלעה בה האדמה שלי רעדה, ועדיין לא לחלוטין שקטה.
תודה על פוסט עמוק ויפה, אוהבתך
מיה אהובה,
כמה יפה כתבת לי.
עברתי שנה מאוד מטלטלת בכל כך הרבה הבטים. חלקם מוצפנים כאן היטב בפוסט וחלקם נשארים בלב שלי.
ואולי כמו שתיארת את הכתיבה שלי בכזאת רגישות… אז כך החיים. יש את הבוקסים ואז ליטופים ואז עיפוף ואז נחיתה חזרה לקרקע. לפעמים ברכות לפעמים גם פחות.
הגשם הראשון ואמא שלך כמה סימבולי, עצוב עד כאב וחזק באותה המידה.
אני חושבת שאובדנים יקרים הם בדיוק כמו הגשם שמרטיב את האדמה. הם משהו להישאר כאן, בריח, בזכרון, בגעגוע. אני יודעת שאמא שלך השאירה לך את כל הדברים האלה בלכתה…
תודה על התגובה הכל כך יפה שלך… אוהבת אותך ומחכה כבר למפגש!
כבר לא רוצה פירורים.
עשית את זה טינקרבל. את יכולה את האדמה.
העיתוי של השיחה שלנו ומה שאני אמרתי מבלי לדעת מצמררים ומרגשים אותי עד שורשי אדמתי הפנימית.
עכשיו את תמרי של הכוכבים והאדמה. חשבי על זה.
אוהבת אותך כל כך.
קרן אור,
רק שתדעי שמה שכתבת לי בפרטי מהדהד בי כבר שבוע, לגבי הצופן. לגבי השיר של עופרה חזה.
את יודעת על מה אני מדברת חושבת על זה הרבה מאוד. הארת לי משהו מאוד חשוב.
וכן העיתוי של השיחה שלנו אז וכל מה שכתוב כאן בפוסט בהחלט מצמרר ומרגש, גם אותי.
אני חושבת שהייתי תמרי של האדמה הרבה שנים אבל לא הצלחתי לגעת בכוכבים כמו שחלמתי, בשנים האחרונות זה התהפך והתערבל ועכשיו זה מתחיל להתאזן הכוכבים שלי עם האדמה.
עוד קצת…
אוהבת אותך המון ותודה שאת פלא כזה. שתמיד יודע מה לומר ומתי…
וואו. מרגישה שהמילים עוד צריכות להסתדר במקום כדי שיוכלו להיות מובנות. לא היה לי קל לקרוא את הפוסט הזה. אולי בגלל הטיימינג. אולי בגלל הנושא והמילים החודרות והטעונות שבו. אולי בגלל החלק של האנשים שגרים בבית הקברות שישר הוציא ממני פרץ של דמעות שמיסך את ההמשך.
תמרי שלי.
מסוג הפוסטים שעם כל עדינותם ושלוותם והיכולת המטורפת שלך ללטף ולעטוף דרך המילים, הוא נוגע בבפנים של הבטן.
אני קוראת שוב. חוזרת לחלק של “מה היא אהבת אמת אם לא אדמה יציבה לדרוך עליה” שזו אולי המשמעות הכי חזקה שאני לוקחת איתי מכאן להיום ובכלל.
הרי מתי יש רעידת אדמה בלב. כשהאדמה היציבה שלנו פתאום לא כל כך יציבה כבר. והיא רועדת. מן ביטוי מהעולם הגשמי שמצליח להיות כל כך מדוייק גם בעולם הרוחני והנפשי.
עשית את זה תמרי. עשית את זה וואו. ועדיין עושה. בונה. משחררת. מחברת. תופרת. מייצרת. פירורים פירורים. הם מסתדרים. לאיטם. בזמנם. במקומם. ואת עושה את זה נפלא. תודה על כל מה שכתבת כאן.
הגרי שלי ,
אני מודה שאת התגובה שלך קראתי יותר מפעם עד שהגעתי לענות לך.
נכון, לא קל לקרוא אותו. את הפוסט הזה אפילו לי. וקראתי אותו כבר עשרות פעמים.
את הגרסה המקורית שלו התבקשתי לרכך. לרחם על קוראי, אחרת זה לא היה עובר. אחד הטקסטים הכי כואבים שכתבתי.
ולכן כאן זו הגרסה המלטפת יותר המיטיבה. בסופו של דבר גם עם עצמי.
אהבת אמת מהי באמת אם לא אדמה יציבה, גם כשהיא רועדת. הגדרת את זה כל כך יפה איך זה מסתנכרן ומדויק בשלושת העולמות. הגשמי, הרוחני והנפשי.
במקרה שלך ממה שאני חווה ורואה, זכית בכמה וכמה אדמות יציבות כאלו בחייך זו מתנת החיים שלך וכמה היא גדולה ועצומה.
תודה רבה שאת – את.
המילים שלך נשארות איתי.
אחותי האהובה.
כל מילה שאכתוב לא תוכל לתאר מה הרגשתי אחרי שקראתי את הפוסט המדהים הרגיש והמרגש הזה.
יש בו כל כך הרבה דברים שאפשר להזדהות איתם להרהר בהם ולקחת אותם כצידה לדרך…
מחבקת אותך בחיבוק של אמא אדמה.
תגובה ממך זו מתנה.
כאחת שיודעת מה מסתתר בין תילי המילים והלב שלי, זו שקוראת ראשונה את הפוסטים שלי כשהם רק נולדים…
תודה שאת אחותי, זכיתי בחיים האלו באחות שהרבה היה רוצים כזו.
תודה שאת אמא אדמה שלי בכל המובנים שיש, אני יודעת שאת תמיד שם בשבילי לא משנה מה ואיך.
מחבקת אותך בחזרה בהודיה ובאהבה אין קץ…
פוסט מאוד חזק, קראתי אותך לאט לאט, מילה, מילה.
אני מכירה מעצמי את הדואליות הזו של הקרבה לאדמה והרצון המתמיד לעוף,
האדמה שהיא הבסיס המנחם ביותר והתחושה של רוח נושבת על הפנים, מזמינה לעוף.
התמונות של טלי מחמיאות ומשלימות את המילים שלך בצורה מושלמת,
נהנתי מכל רגע.
לפני כמה ימים כתבתי לך על הצילומים שלך, שהם ככ יפים ועדינים. מבחינתי כל אחד מהם מדבר גם בשפה שלך וגם בשפה שלהם. את ענית לי שהם קשורים, והנה הם פה ביחד, באים מתוך האדמה ויוצאים ממנה. מסתלסלים ברוח, שטים במים, מתגלגלים בגשם עם הטיפות הקטנות, המחבקות. ככ הזדהתי איתך עם הקריאה הזו של הנה בא הגשם. אני קוראת אותה גם היום. אם אני לא יכולה לצאת אליו אני תמיד אושיט ידיים החוצה להרגיש אותו. ריח האדמה בגשם הוא ככ מיוחד. כתבת שהוא גורם לך לעוף. לי יש דימוי של עומק, של גשם שחודר עמוק לאדמה, חופן אותה, מגלגל אותה ומזה יוצא ריח נפלא, כבד, שממלא את האוויר. אני תמיד אזהה את הריח הזה, בכל מקום בעולם. דמיינתי את המורה שלך, שזיהתה בך את טינקרבל. היא היתה חכמה בדרכה שלה. האדמה שלך ככ מרגשת. היא מדברת בהמון שכבות, מראנ עומקים ומסתירה. הליווי של הצילומים של טלי חלומי. קראתי והרגשתי שאני בסרט. קוראת וצופה בך. עולה עם הרוח מהאדמה, נישאת על הזרמים שלה, כמו ציפור דואה. נוחתת בחזרה על האדמה ונחה. צועדת על האדמה ומחפשת את המקום היציב והבטוח ומוצאת אותה. זה קשה, לעיתים האדמה רועדת ולעיתים היא נסחפת וסוחפת. את אמא אדמה בכל אברייך, לכל מי שאוהב אותך, אבל את גם ציפור ופרפר ופרח לבן ועדין. וטינקרבל. טינקרבל של החלומות. אוהבת אותך, ממעוף הציפור.
ציפי יקרה,
התגובה המרגשת שלך מהדהדת בי כבר כמה ימים ולא מצאתי את המילים לענות לך עדיין…
המורה שלי… שאהבתי מאוד מאוד… כמה שנים כעסתי עליה ועל העונש המטופש והמשעשע שלה.
עברו מאז שנים רבות ופתאום ההארה הזו שבמילה אחת: טינקרבל… היא בעצם הבינה הכל, את כל מהותי והווייתי.
פעמים רבות אני חושבת מה היה קורה אם הבלוג שלי היה הופך לסרט? עם ריח וטעם ושחקנים… בינתיים אני שמחה שאת מרגישה כך רק מלחבר מילים לתמונות הנפלאות של טלי. ואולי יום אחד זה יקרה, כמו בשיר.
אני רוצה להודות לך מכאן אהובה על הדרך בה את מתבוננת עליי מההתחלה שלי, התבוננות חדה, רכה, חומלת מפרגנת. על הגשם על הסערות על הריח של האדמה שלי.
התברכת את בחיים בכמה אדמות נפלאות וחזקות בחייך לפני הכל את בעצמך, אישך הורייך, משפחתך חברותייך וזה רק מהמעט שהספקתי להכיר דרכך.
תודה על כל המילים הטובות והמחבקות כאן ובכלל…
חיבוק גדול ממני אהובה ותודה על התגובה המרגשת שלך!!
תמרי, את נוגעת עמוק ברגשות דרך הפוסטים שלך כי את כותבת את האמת מדם ליבך פנימה. לא מנסה לייפות גם לא להקל על קוראייך. כותבת את הדברים כהווייתם וסומכת על הכוחות של הקורא וגם על ההבנה שלו שאם כתבת את כל זה הרי שאת כבר במקום אחר, טוב יותר.
בפיסבוק כתבת שלקח לך חצי שנה לכתוב את הפוסט הזה. אני בהחלט יכולה להבין את התהליך שעברת דרך כתיבתו ואת העיבוד שעשית בתוך נפשך. חלק מהמילים יכולות להגיע רק במבט לאחור, כשאת כבר נמצאת על קרקע יציבה יותר אחרי שהצלחת להוסיף לעצמך חיבור לטוב, חברים, חוויות, להשיג ולהגשים תוצאות ופירות שמעידים על הימצאות במקום מחוזק יותר. ועם זאת, מקסים בעיני שלקחת את הזמן הדרוש לך ולא דחקת בעצמך.
אני מתחברת כל כך לריח הפלאי של הגשם הראשון שנוגע באדמה. הוא באמת משהו מיוחד של יציאה מעצמנו וחיבור לטבע.
היטבת לתאר את הרגע הזה, שניה לפני רעידת האדמה, למרות שהיא כבר רעדה בתוכך ובכל נימי נפשך עוד תקופה ארוכה לפני. זאת טלטלה שלמרות שהבשלת אליה היא עדיין עצומה ומפתיעה במימדיה ובהרס שבה לצד הנביטה של החדש והמחייה שכל כך ייחלת לו. גאולה פנימית עם געגוע לחיבור, לחיבוק, לאדמה היציבה שהפכת להיות בעבור עצמך ובעבור ילדייך
אסנת יקרה,
תודה אהובה על התגובה היפה והמרגשת שלך, לקח לי זמן להגיע אליה. לעבד אותה, לחשוב על מה שכתבת לי כאן…
אני חושבת שהבנת כל נים ונים כאן בפוסט ברגישות ובעומקים האופיינים לך וכמו שכתבת אני לא מנסה לייפות כלום ולא להקל על קוראיי. ועדיין הפוסט הזה נולד אחרי אינספור עריכות וזיקוקים על מנת שתוכלו לקרוא אותו, הפוסט המקורי לא בר קריאה. קשה מאוד. אפילו לי.
מזדהה עם מה שכתבת על ריח הגשם באדמה, ריח שיוצר חיבור משמעותי שלנו עם הטבע מהפנים אל החוץ ובחזרה. מרגישה כך בדיוק…
וגעגוע לחיבור וחיבוק ואדמה יציבה זה בדיוק זה, מייחלת לזה ממש… לתחושה הזו.
מתגעגעת אליה מאוד.
תודה שוב על המילים הטובות והחכמות שלך חיבוק גדול ממני.
השבוע בשיחה עם חברה בקשתי שירד גשם, כדי להריח ולנשום את ההאדמה הרטובה, יש בה, משהו מיוחד כל כך שנותן לי כוחות מחודשים.. בדיוק כפי שכתבת .
תמרי יקרה, כתבת בצורה כל כך מדויקת, גלויה, אמתית ומרגשת . אני עוד אחזור לקרוא שוב את הפוסט..ומחכה לפוסט ההמשך..
טלטלת אותי כהרגלך. לטוב, לפחות טוב, לריגוש וכמיהה, לאהבה ונטישה לחיים ולמוות. אוהבת אותך כותבת. יוצרת. בוראת עולם אחר וקסום במילותייך?
לריגוש לכמיהה לאהבה ונטישה לחיים ולמוות…
אביטלוש תודה רבה מהלב שלי על המילים, ההזדהות, הפרגון, הרגישות, שמחה שזה נגע בך כך למרות הטלטלה.
המילים שלך מזקקות את מהות הפוסט הזה. כל מילה ומילה!
תמרי, אני כאן, אתך, ועם עצמי. עדיין לא כל כך יודעת מה להגיד. חושבת על המילים. מזדהה עם טינקרבל הילדה. גם אני הייתי מעופפת. כל הילדות והנערות אמרו לי שאני מעופפת ולא כל כך בטוב. רק בשנים האחרונות אני מרגישה שזה כח.
את כותבת עלייך ומחברת אותי לעולמי, לאדמה שלי, לכל סימני השאלה, לתחושה של החיים הנרעדים המבקשים את הקרקע היציבה אבל כל כך מודעים לתחושת הזמניות, לחששות, לפחדים, למשהו שעומד לקרות, לצורך להעניק יציבות כשהנפש מבקשת את שלה ורוצה לעופף.
החיבור עם התמונות של טלי רצקר הוא סיפור אהבה, יצירה בפני עצמה, מלאכת מחשבת. אהבתי מאוד את החלבלובים הלבנים המנצים מהאדמה ואת טינקרבל בשדות של געש, ובעצם התמונות כולן מעניינות וחושניות מאוד.
זיוה יקרה,
אני חושבת שאמרת הכל. כמה יפה כתבת לי, מרגישה אותך בכל מילה ומילה. תודה מהלב שלי.
את יודעת שאני מזהה תמיד את העיפוף שבך, זה הקסם שלך. אפילו בטון הדיבור יש לפעמים הפסקות כאלו כאילו נדדת לרגע למקום אחר… ילדים לא אוהבים ילדים שמעופפים.
כשצילמנו בשדה כל כך רצינו פרחים.
הכל היה יבש, קייצי. אדמה שנאבקת בשמש. ופתאום כשכבר רצינו לקחת פרחים שצמחו בצידי הדרך ולפזר על האדמה, טלי ראתה מרחוב גוש לבן בשדה.
כשהתקרבנו נגלה לנו מחזה מרהיב. באמצע היובש והחום צמחה לה חלקה נפלאה של הפרח הלבן הזה.
לא ידענו איך קוראים לו אבל ללא ספק הוא חיכה לנו. בחצי שעה שהתפעמנו מהם יצאו התמונות שאני הכי אוהבת בפוסט.
בזכותך אני יודעת שקוראים להם חלבלובים לבנים… תודה יקרה.
ומה שכתבת על התמונות של טלי כל מילה נכונה… דייקת להפליא אותה ואת מה שהיא יצרה כאן.
יפה רגיש ופוגש כהרגלך
תודה רבה הדס, שמחה שקראת נפגשת ופגשת…
תמרי, קראתי לאט לאט, מילה מילה, והתרגשתי מאוד.
אני מזדהה מאוד עם הדואליות הזו, מצד אחד לרצות לעוף כל הזמן ומהצד השני הנחמה שרק האדמה יודעת לתת.
והצילומים של טלי כל כך מוסיפים ומחמיאים למילים שלך, נוצר חיבור קסום שמעורר את כל החושים.
כשאני חושבת על המילה הזו אדמה, אני זוכרת את עצמי עומדת יחפה על האדמה הרטובה והכבדה של העמק שבו נולדתי וגדלתי, לוחצת את הרגליים קרוב לקרקע והאדמה יוצאת לי מבין האצבעות של הרגליים, נותנת לי חיבוק של אדמה.
קרן יקרה,
תודה שקראת ושאת כאן. מתרגשת שהפוסט נגע בך כך.
מצד אחד לרצות לעוף כל הזמן ומהצד השני הנחמה שרק האדמה יודעת לתת. משפט מפתח ללב.
אני מדברת הרבה על המקום הזה בין השמים לאדמה ומה שבינם, אני אוהבת להיות או כאן או שם.
כשמדובר על האמצע בין שניהם כבר קשה לי… לא מוצאת את עצמי.
אישה של קצוות אני ולפעמים כמו שאמרה אגי משעול, יכולתי לחבר אדמה לשמיים, לחבר את הקצוות יחד. אבל לא תמיד אני מצליחה.
לחיצה של רגליים בקרקע ובכלל המגע של כף רגל יחפה באדמה, או בדשא או על מקום חשוף זה אחד הדברים הכי עוצמתיים שיש. לשני הצדדים. אני מנסה לדמיין את כפות הרגליים שלי יחפות על מדרכות תל אביב החמות בה גדלתי לצד כפות הרגליים שלך שמרגישות אדמת עמק…
כמה רחוק וכל כך קרוב.
איזה פוסט נהדר, תמרי. עושה לי חשק לקחת זמן ולהרהר במה שכתוב בו. והתמונות פשוט נפלאות! תודה ע השראה נהדרת לשישי שבת.
תודה רבה איריס, שמחה שקראת, יש בהחלט במה להרהר כאן.
החיים שלנו את יודעת הם קרקע נפלאה וכואבת להרהורים מכל סוג שהוא…
לראות שהעלית פוסט חדש ולשמוח מבפנים. להחליט לא להקליק. לא עכשיו. לא לפתוח אותו, עד שאהיה במרחב המתאים. עד שכל כולי מוכנה, עד שכל כולי מצוידת בכל הנחוץ כדי לקפוץ באחת אל תוך המנהרה של עליסה. לדעת שאני צפויה להתגלגל למקום שאין בו תחושת זמן, שהכל קורה בו. למקום שתופס אותי מהשורשים. אדמה… נושא שכל כך קרוב לליבי, מכל כך הרבה זוויות נוגעות ללב ומטלטלות. שוב עשית את זה טינקרבל.
יחד עם טלי, שהפוסט לא היה שלם בלי עיניה המתווכות.
אוהבת אותך תמרי. תודה
המנהרה של עליסה. חייכת אותי יולי, שם עוד לא הייתי… ההתכוונות הזו שתיארת לקראת קריאת פוסט חדש שלי מעוררת בי הרבה שמחה והתרגשות.
המרחב המתאים, כן… כנראה שזה מה שצריך בשביל לצלול למנהרות שלי, גם של עליסה גם של טינקרבל וגם של כל שאר הדמויות שכנראה מלוות אותי בחיי בלי שאני תמיד יודעת.
אדמה היא מילה שכל כך מתחברת אלייך גם בלי שתכתבי לי, משהו בך אדמתי, פורה, מאפשר, שורשי. זו מילה שחשבתי עליה בהקשר שלך עוד כשהכרנו.
תודה על המילים המרגשות שכאן וגם אלו שכתבת במקום אחר.
מילים שגרמו לי לגעגוע… שגרמו לי להבין שוב שאדמה כמו בית, זה רק מה שבלב. אנשים שהם אדמה יהיו אדמה לאנשים אחרים בכל מקום אליו הם יגיעו…
תודה שאת כאן, את יקרה לי מאוד.
כמה יפה ואסתטי פה;
לסדר חיים על צלחות, מפות, בקנקני לימונדה. לסדר חיים בין הגשם והדמעות. לסדר חיים על אדמות, עד מות.
פוסט מקסים שמדבר לכל אחד וה א ד מ ה שלו.
במילה יש גם הד וזה מה שנשאר בה…תמיד חשוב לי מה שנשאר.
שנמשיך להקשיב ולצמוח מהן?
הי בולי,
תודה רבה שקראת. שמחה שאת כאן וריגשת אותי מאוד בתגובה שלך.
כל החיים אנחנו מסדרים דברים על האדמה שלנו, מזיזים, משנים מקבעים, משחררים. אבל כשהיא רועדת מתחת לרגליים, לסדר הזה לכאורה אין כבר שום משמעות.
ועדיין… צריך לנסות לשמור על מה שנשאר כמו שכתבת, על ההד הזה שנשאר, להקשיב לו, לצמוח ממנו ולקחת אותו לדבר הבא בחיים.
הגיע הזמן שנפגש, כך מרגיש לי.
חיבוק גדול ממני.
תמרי, מצאתי את עצמי בתוך המילים שלך. עפתי ונחתתי. הרגשתי את האדמה וגם את הקרקע המוצקה. המחשבות שלי התעופפו עם מילותיך ואז פתאום הבנתי שעבורי לקרקע יש איכות גברית ולאדמה איכות נשית. הגבר שלי כבש את ליבי בהתחלה בגלל שהרגשתי שהוא יהיה הקרקע המוצקה שלי. הרגשתי שהוא יאפשר לי לעופף בידיעה שלא אלך לאיבוד כי יש לי חיבור לקרקע. והאדמה…האדמה היא תמיד חלק מהבית שלי. אין לנו דשא. מראה האדמה החשופה סביב הבית יפה בעינינו יותר מכיסוי של דשא. אני אוהבת ללכת יחפה, להרגיש את האדמה, להרגיש את החיבור. עלה לי הדימוי של הרגלים בקרקע והראש בעננים. תודה על המילים שלך שתמיד נוגעות ותמיד מעוררות, מחברות ומרגשות. חיבוק גדול
יפעת יקרה,
איזו מחשבה מעניינת, לקרקע יש איכות גברית ולאדמה איכות נשית.
כתבתי גם בפוסט שאדמה זו מילה חמה, מילה של אמא, לעומתה קרקע יותר טכנית פחות רגשית.
הכי גבר ואישה שיכול להיות… כל כך נכון.
קנית אותי בתיאור של האדמה החשופה ללא דשא. ממש יכולתי להרגיש את האדמה מתחת לרגליים שלי את החיבור הזה שאת מדברת עליו, המגע הזה של הרגליים עם החול.
אני חושבת שללכת יחפה זה אחד החיבורים הכי חזקים שיש בין גוף לאדמה בכל מקום שנהיה. הכל עובר שם דרך כפות הרגליים.
תודה שאת כאן וכמו תמיד תודה על התגובה המקסימה ומעוררת המחשבה שכתבת לי, חיבוק גדול יפעתוש!
שבת שש בבוקר. שמרתי את המילים שלך לרגע נכון, והוא הגיע. הבית ריק ואני קוראת אותך שוב ושוב. פעם אחת ברצף, הגוף שלי מגיב למילים שלך, בקצב הנשימה, בדמעות. ואז פעם שניה ושלישית ועוד. אני מתעכבת כל מילים ומרגישה אותך.
ובקשר אלי, עוד יהדהדו בי המילים. מהי אדמה עבורי (קצת מתכתב בשבילי עם מקום). ומתחשק לי לציין שלפחות אני יודעת שאני אדמה עבור אחרים.
עשית את זה טינקרבל ואת עושה את זה שוב ושוב, כל פעם מחדש.
אני אוהבת אותך כל כך תמרי.
נורית היפה,
איזו שעה ויום מיוחדים לקרוא פוסט שלי, שבת בשש בבוקר… תודה על התיאור הזה שכבר עושה לי נעים בלב.
אני יודעת שאת מרגישה אותי ויודעת שאת מזדהה עם הרבה ממה שכתבתי כאן… ותהיתי לגבייך ולגבי המילה הזו והאדמות שלך בחיים. ואז הבנתי את מה שכתבת לי כאן והכי שמחה שהתחשק לך לכתוב את זה!!
שאת במהותך אדמה חזקה עבור אחרים. אני שואלת את עצמי כאחת שהיא בדיוק כמוך, איפה זה משאיר אותנו כשאנחנו זקוקים לאדמה בעצמנו? האם אנחנו יכולים להיות גם אדמה לעצמנו ?
ממה שאני חווה ורואה אני יודעת שאת מוקפת בכמה אדמות כאלה בחיים שלך. יציבות וטובות שאת יכולה לסמוך עליהם ולדעת שהם שם בשבילך וכן את גם אדמה לעצמך, חזקה מהרוח.
אדמה ומקום…
תודה שהעלית את זה כאן, חשבתי על זה הרבה כשכתבתי את הפוסט על ההבדל בינם… אבל עוד אין לי תשובה סופית מה מבדל אדמה ממקום. אני חושבת בינתיים שאדמה יותר עשירה ומלאה ורחבה ומקום אולי יותר ממוקד יותר חשוף יותר רגעי…
אוהבת אותך נורית היפה תודה רבה רבה על התגובה שלך!
כל השבוע הפוסט הזה חיכה לי ואני לו. האמת, חיכיתי לפוסט הזה כבר מזמן מזמן, ידעתי שאת שוקדת עליו ויכולתי לדמיין אותך, כותבת, מוחקת, נושמת אותו, מחליפה מילה במילה אחרת, מזככת.
זו האדמה שלך תמרי. הכתיבה והבלוג היפה הזה. זו אדמת הבית שלך. את עודרת, מתחחת, משקה, זורעת זרעים, מגדלת סיפורי חיים, והם טהורים וענוגים, מזון מלכות לנשמה, מדוייק וחודר עמוק אל תוך הלב. כשאת כותבת את מפיצה בתוך קוראייך את הזרעים המופלאים האלה. תמיד התרגשתי לראות איך בכל אחד שמגיע וקורא כאן נקלטים זרעים אחרים. זו שאלה של הקרקעות שלנו, ועד כמה הקרקע חשופה ומאוורררת ורוצה לקלוט לתוכה, ולמה היא בדיוק זקוקה, ומה יש להזין כעת.
תמרילי כשאני קוראת אותך נקלט אצלי זרע של חוויה, הוויה, אני מהלכת בדיוק שהלכתי קודם אך מוכירה תודה לאדמה ויופיה. אני רואה אותה יותר, את האדמה, מתייחסת למה שהיה קודם קצת מובן מאליו.
תודה אהובה, אוהבת אותך מאוד. מעריכה עד לשמים ועומקי האדמה.
עינתי שלי,
מזככת. ומזקקת. עשרות פעמים עד ש…
עד שאחותי אמרה לי שזה עדיין כואב מדי, שאף אחד לא יוכל לקרוא את זה כך…
ושוב… מזככת ומזקקת עשרות פעמים עד ש…
הרגשתי שאפשר, שזה רק נוגע בקצה של הכל בעדינות ובטלטלה שאפשר לעמוד בה. שגם אני יכולה לעמוד בה.
ורק אז.
כמה דברים כתבת לי כאן וכולם מדברים על שפע גדול. מרגש לקרוא אותך עינתי כמו תמיד אני נאלמת למול המילים שלך אליי והדרך בה את רואה אותי.
כמה הכל לא מובן לי מאליו אפילו לא שנייה ביום.
הכתיבה הזו שלי והיכולת שלה לזרוע בך זרעים ובעוד כל כך הרבה אנשים ולאפשר לי בתהליך הזה לשחרר מעצמי משאות כבדים מנשוא, זו מתנה יקרה שקיבלתי.
תודה שאת משקפת לי אותה כל פעם באלפי אורות וכוכבים …
אמא אדמה שאת. הכי שיש.
תודה אהובת לב שלי!!
וואו, תמרי. לא פלא שהפוסטר הזה נכתב במשך תקופה כזו ארוכה. הוא כל כך עשיר ומלא הסתעפויות ותתי תתי שלהן. דיברתי איתך המון תוך כדי, בכמות שתספיק לשעות של שיחות.
נשארתי אחר כך עם הדואליות שלי, “העיפוף” אל מול החיבור לאדמה. ואיך שבן הזוג אמר עליי “את, אם היית יכולה, גם בחורף היית הולכת יחפה” וכמה שהוא צודק. והפעם הזו שבאמצע אוגוסט, שהתעקשתי ללכת באמצע ערד, בצהרי יום, נטולת מחסומים מנעליים, ובסוף עשיתי שק-קמח על הגב של חבר טוב.
ונזכרתי בארנסט המינגוויי שאמר על פריז “אם נתמזל מזלך לצעוד בפריז כאדם צעיר, היא תבוא איתך באשר תלך. כי פריז היא חגיגה נודדת” וכמה שזה נכון על כל אדמה שמרגישה בית ויציבה עבור המתהלך עליה.
גם אצלי האדמה רעדה ככה פעם. אולי בגלל זה יש לי חרדה עצומה מרעידות אדמה. פוחדת להיבלע פנימה, להיקבר חיה. אבל אולי בשביל זה אני צריכה לבחון הגדרה של חיים מול מוות. יש לי עוד המון. תודה על הדיאלוג אצלי בראש.
יעלי תודה על התגובה היפה שלך וכמו תמיד עוררת גם בי הרבה מחשבות נוספות.
איך תמיד את באה עם המשפטים האלה מהספרות ומהשירה… נדירה שאת, ספרייה מהלכת.
המשפט של המינגווי כל כך יפה ופיוטי וכל כך נכון בהקשר של אדמה ובעוד הרבה הקשרים שעולים לי לראש, אימצתי ללב חזק.
גם אני כמוך אוהבת את היחפה, בכל המובנים המטאפוריים ואלו של החיים עצמם. יכולה לגמרי לתאר אותך יחפה, אבל יכולה גם לתאר אותך עם נעלי עקב הכי שוות וסקסיות מְטוֹפֶפֶת על מדרכות פריז.
סיפרת לי פעם על רעידת האדמה שלך, דיברנו עליה לא מעט…
אני חושבת שלבחון הגדרה של חיים ומוות למול הפחד להבלע באדמה של חיינו זו עבודה לא פשוטה שכל אחד מאיתנו צריך לעשות בשלב זה או אחר. אנשים שעוברים רעידות אדמה, חרדים יותר לרווח הזה בין החיים למוות בין הלהיות או לחדול.
מתגעגעת לשיחות שלנו. לדיאלוגים ובכלל…
תמרי, פוסט שחודר לנשמה כמו טיפות הגשם אל עומק האדמה. כמו ששתפת בהרצאה את מכוונת את הווליום תוך תאור חיים, רבדים רבדים. אמא אדמה מחבקת בנשימה חמה, יציבות מול רעידת אדמה, השורש הנסתר למול העלים הצומחים מסתעפים ונראים, מוות מול החיים. דבר והפוכו או שאולי בעצם זו השלמות או אולי השלמה. מהדהדת את המחשבות. תודה❤
נורית יקרה, תודה על התגובה שנגעה בי עמוק בלב. לוקחת ממנה את המשפט:
“שאולי בעצם זו השלמות או אולי השלמה”. משפט כל כך חזק ונכון לגבי.
לפעמים אנחנו רוצות שהכל יהיה שלמות, הבית, החיים, הילדים, מערכות החיים שלנו, הזוגיות, החברות, לפעמים השלמות הזו הוא בעוכרינו. הייתי פעם במקום הזה והוא עייף אותי עד כלות…
אחרי שיעורי חיים רבים אני יודעת היום שצריך להשלים באהבה עם מה שיש לנו.
פעם המילה השלמה היתה לי קשה מאוד, היום אני אני רואה במילה השלמה מילה חזקה מאוד. יש בה המון כח.
לא מילה של פשרה. להשלים בהשלמה עם מה שיש זו עבודה לא פשוטה עם עצמנו, אבל כשהיא באה ממקום שלם, כל ההבנה שלנו לגביה משתנה.
זה לא דבר והיפוכו בעיני זה כל כך קרוב ההשלמה והשלמות.
אמרתי לך שיצרת בי הארה והדהוד… מקווה שהצלחתי להעביר את מה שהרגשתי. תודה אהובה!
ברור שהצלחת. דיברת אותך ושיקפת לי את עצמי אחד לאחד. לקח לי זמן להכיל ולעכל את המשמעות ולחבר חיבורים לתובנה חזקה. איזה גילגול??תודה?
אין כמו גלגולים כאלה להאיר לנו תובנות חדשות! תודה אהובה!
“אני עפה!
“הצעקה היתה חזקה כל כך, שיערה זינקה מכסאה. המורה צופית עמדה בגבה אליהם והכתיבה, התלמידים רכנו מעל מחברותיהם וכתבו.
“טל בעט ברגלה. ‘מה את עושה?’ לחש.”
ככה נפתח הספר הראשון שתמכתי בו ב’מימון המונים’ לפני יותר מחמש שנים,
ספר פנטזיה נהדר לנוער, שנכתב בעברית לקוראי עברית, ומכיל את כל הכוחות הפלאיים… בעברית.
במרכזו זוג תאומות-קסם ששמותיהן תמר ויערה.
ספר חובה בשבילך ובשביל הבנות שלך
שעלה בי מיד עם קריאת השם ‘טינקרבל’ (עוד בפייס, לפני שבכלל נכנסתי לפוסט בבלוג)
.
אףפעם לא קראתי לעצמי טינקרבל, ולא דימיתי עצמי אליה,
אבל התעופה הנמוכה בתוך הראש היא משהו שאת ואני חולקות מאוד.
שם מתרחשת החשיבה
שם מתגבשים הרעיונות ונוצרת היצירה
בתעופה.
בילדותי היה לי דימוי ממש פיזי של תעופה נמוכה.
בתחושה, היא היתה כמו הצלילה קרוב-קרוב לקרקעית הבריכה, עד שנגמר האוויר.
הייתי ‘רואה’ מלמעלה בתים, ושדות חרושים, ופרדסים ירוקים עם הריח הזה של האביב
.
“תהיה לי לאדמה יציבה, ביקשתי ממנו”
האיש שאתי, הוא היחיד בחיי שלצדו אני נרשה לעצמי להיות חלשה. להיתמך, להישען
.
מכל דברייך על אדמה
מכל האובדנים והניתוקים והסידור מחדש של מערכות הכוכבים
מכל אלה שכתבת כאן וגם אחרת בפוסטים אחרים
עולה בי רק מילה אחת
‘בית’Home .
הרגע הזה שבו נאלצת למוטט אותו, את הבית
כדי לבנו בית שיהיה נכון לך, למי שאת
הרגע הזה מחניק לי בגרון.
בנית אותו. את הבית שלך
ביקרתי אותך בשניהם, וכבר מזמן אמרתי לך בבית הזה, שהוא כולו את. כולו שלך
.
יחד אתך אני מחכה לגשם המזכך, המנחם
.
עוד משהו קטן, בעניין התמונות:
נראה שהןנולדו בדיוק לבלוג הזה, לחזות שלו, לאווירה, לצבעוניות שלו
או להיפך, כאילו הבלוג עוצב מלכתחילה בציפייה לתמונות האלה בדיוק.
בשבילן הוא נוצר
זכית בטלי, שידעה לתרגם לתמונות מדויקות את הרגשות שלך (שלא לומר, את המחשבות)
תמר ויערה…
חנצ’ו יקרה שלי…
איך ידעת שיערה זה שם שאני כל כך אוהבת? תמיד מרגיש והרגיש לי שזה שם של פיות. לא חשבתי אף פעם לקרוא כך לבנות שלי אבל כשאני פוגשת “יערות” בחיים שלי זה תמיד מרגש אותי. הן גם תמיד כאלה, פיות.
תעופה נמוכה, כמה נכון ומדוייק תיארת את התחושה הזו והרי לי יש בכלל פחד גבהים.
הזכרת לי את הצלילות בבריכה שהרגשתי בדיוק מה שתיארת כאן, תעופה נמוכה אבל בצד השני. בדיקת הגבולות שלי עד כמה נמוך אני יכולה לעוף במעמקי הבריכה. דרך אגב אני הרבה יותר אוהבת לצלול מלשחות. בדיוק בזכות מה שתיארת כאן.
המילה בית שכתבת לי, ללא ספק מילה כל כך משמעותית בחיים שלי.
והפוסט שלי כאן מלפני כמעט שנתיים שנקרא “בית” הרי נכתב כשכל האדמה שלי התחילה לרעוד וכבר ידעתי שלא אשאר בבית הזה הפיסי וזה שבלב. ללא ספק הבית שאני גרה בו היום הוא ה- בית שלי בכל מובן. אוהבת אותו בכל ליבי ונשמתי. הוא ההגנה שלי.
טלי לא היתה אמורה לצלם את הפוסט הזה במקור, אבל כנראה שכן.
הכל קרה בהבזק של רגע… ואחר כך הבנתי שלא סתם הפוסט חיכה, הוא חיכה גם לטלי. היא טלטלה אותי וחיבקה אותי עם התמונות האלו עד רגע זה ממש.
שמרי על האדמה היציבה שלך חנצ’ו, זכית בה לחיים האלו. מתנה ענקית.
תודה מהלב שלי שאת כאן, תודה על התגובה הנפלאה והמרגשת שלך שהאירה לי והזכירה לי עוד דברים שכבר שכחתי… אוהבת אותך!!
על יערה לא ידעתי
.
אוהבתותך חזרה
אז הנה גילית עליי משהו חדש…
קראתי אותך ובכיתי. בכתה הטינקרבל שבי (שם החיבה שלי מימי הצבאיים שהייתי מאד קרובה לאדמה במצפה רמון), בכתה זו שמחכה לרעידות אדמה אבל כל פעם שריכטר מתחיל לעלות נסוגה. והכתיבה כל כך רגישה ויפה שסידרתי שם איתך את התלתל הסורר, וביקשתי גם אני אדמה יציבה לדרוך עליה וראש להניח וגשם ראשון להסניף ומפה משובצת עם הבטחה לפרוס. והתמונות של טלי בדיוק כמו הכתיבה שלך כמו מתוך חלום. תת הכרה נפתחת כמו מניפה. אסוציאטיבי שלוקח אותך למסע מסחרר בתודעה. פשוט נפלאה. מקווה שהשקיתי ולו בקצת את האדמה הכל כך פורייה שאת
שירי אהובה למה אני לא מופתעת שהכינוי שלך היה טינקרבל… משום מה זה היה ברור לי בבטן.
שאת כזאת.
גם אז.
גם עכשיו.
בכתה זו שמחכה לרעידות אדמה אבל כל פעם שריכטר מתחיל לעלות נסוגה.
ואולי יותר מכל הפוסט הזה מספר בכאב ובאומץ על כך שיום אחד הבנתי שאני חייבת להקשיב לריכטר, אחרת האדמה תבלע אותי. אחרת אכבה לנצח.
ריכטר עשה את שלו והרעיד את כל האדמה שלי. בדיוק כמו שהוא הבטיח לי. רעידה אחרי רעידה.
קוראת אותך בין השורות, קוראת ומרגישה אותך טינקרבל. את כל התנודות בססמוגרף העמוק שאת.
תודה שהצטרפת למסע הזה איתי, השקית אותי בהרבה רגישות, פרגון ואהבה… ליטפת לי את הכנפיים.
תמרי יקרה
וואווו
את כותבת מדהים
מרגש
נוגע
לא מפסיקה להפתיע אותי
נשיקות
שירוש יקרה, איזה מזל שיש לי בלוג לפחות אנחנו נפגשות כאן:)
תודה רבה שקראת, שמחה מאוד שזה ריגש ונגע ואולי השאיר כמה מחשבות לדרך…
אני לא מפסיקה גם להפתיע את עצמי זו האמת וזה נאמר מהמקום הכי צנוע שיש בתוכי.
החיים האלה לא צפויים, כל פעם אני מופתעת ממה שקורה ומתרחש בחיי…
מקווה שנפגש ביום מן הימים… ובקרוב!
ארבעה ימים לקח לי לקרוא את הפוסט הזה. לא כי לא מצאתי זמן, אלא כי בכל פעם מחדש הייתי צריכה למצוא את המסוגלות.
אדמה. אחת המילים האהובות עליי. אם היו מבקשים ממני להגדיר את עצמי במילה אחת – זו היתה המילה.
אולי בגלל החיבור לליבה; אולי בגלל השורשים המסתעפים שנוגעים בכל והכל נוגע בהם; אולי בגלל רב-הגוניות שרבים עושים לה עוול כשהם קוראים לה “צבע חום”; אולי בגלל שבלעדיה אין צמיחה, אין התפתחות, אין מחזורי חיים;אולי בגלל ריבוי הרבדים (עומק?) והשכבות (הגנה?)…
הפוסט הזה נגע בי במקומות פנימיים עמוקים. בחללים הללו שנותרו במקום משהו שנעקר.
הצילומים מופלאים. הכתיבה שלך מופלאה. ועוד קו של חיבור ודמיון רב נמתח ביני לבינך.
סיוונוש אהובה,
אני זוכרת שקראתי את הפוסט שתיעד את מסע הצילום שלך אי שם… והרגשתי את האדמה שלך חזק וברור. דווקא כשכתבת מארץ אחרת. פוסטים שהדהדו בי עוד הרבה זמן.
“בחללים הללו שנותרו במקום משהו שנעקר”. משהו שם מילא את החלל הזה לפחות מהעיניים שלי.
זה משהו בך שמאז אני מחפשת אותו בכתיבה שלך, ובכלל במה שאת מעלה וחווה. האדמה הזו. אני מבינה מאוד למה זו אחת המילים האהובות עלייך. אולי בגלל גל מה שכתבת ואולי גם בזכות.
אדמה מילה מאוד אמביבלנטית.
תודה רבה על הפרגון לטלי המוכשרת, ותודה על המילים והמחמאות שהרעפת עליי כאן, יש לנו בהחלט עוד על מה לדבר. הרבה קווים של חיבורים ודמיון…
חיבוק גדול ממני !
הפוסט הזה בא בגלים איטיים, מתמשכים.
קראתי בעיניים, ושמעתי אותי קוראת.
הרחתי את הגשם הראשון (ריח שהרבה אוהבים, ואני מתעבת: ריח של אבק, שמלכלך לי צליל נעים של טיפות).
חשתי את האדמה שמתפוררת בידיים.
שמעתי נקישות, ורגבים נופלים, והתגעגעתי.
השקעתי ידיים באדמת פרדסים לחה, נעימה.
טעמתי אדמה.
נשמתי, וידעתי שיש גם שמים.
תודה, תמרי. היה נהדר.
רחל יקרה,
התגובה שלך איפשרה לי פתאום להקשיב מחדש לכל הקולות שבפוסט, לתת גם לחושים שלי לפעול.
לחוש, לשמוע, לטעום, לנשום… לפעמים בתהליך הכתיבה אני לא שמה לב לזה, מתרכזת בעיקר במילים וברגשות.
אהבתי כל כך מה שתיארת כאן את כל התחושות הכי ראשוניות שעלו בך. וריח של גשם ראשון… את צודקת יש בו גם ריח של אבק, ריח מיוחד במינו אולי בזכות זה… ריח שמנקה הכל שמתחיל הכל מחדש.
תודה רבה, נשמתי כל מילה ומילה שלך.
תמרי אהובה קראתי רק פעמים אותך
ואני אוהבת לקרוא אותך , להדפיס לי , למרקר ואחר כך לשוב אל הפוסט שלך.
כותבת לך אחרי סדנה עוצמתית בה התחברתי לאדמה שלי.
” אני כל כך הרבה אדמה לכל כך הרבה אנשים” .הבלוגתרפיה שלך לצד לוחות החזון מאפשרים לך תמרי להביא עצמך באופן שלם, לגעת בלבבות של כל כך הרבה אנשים ונשים בעיקר.
את מלמדת אותן ללכת אחרי החלומות שלהן.דווקא כאשר הקרקע בוערת מתחת לרגליהן.
תמרי גם עבורי את קרקע ומאפשרת לתת ההכרה שלי מעקפים לפני שהוא מגיע למודע.
הפוסט הזה לא סתם התקשת בלידתו.יש בו משהו מסכם ומשחרר עבורך לדרך חדשה.
מעין מוכנות לצאת ולתור אדמה חדשה שלך.
אוהבת אותך תמרי
נעמי אהובה,
הרבה אנשים מתארים לי את הרגעים לפני שהם קוראים את הפוסטים שלי. אני תמיד סקרנית איזה משפטים ממרקרים ומה מכל הדברים שכתבתי נוגע להם הכי חזק בלב.
מעניין שאת התגובה שלך כתבת אחרי סדנה שהתחברת בה לאדמה שלך, אין מקריות נכון? אנחנו כבר יודעות את זה.
מעולם לא חשבתי שהטלטלה של חיי תהיה בסופו של דבר שביל לנשים אחרות ללכת אחרי החלומות שלהן, שיהיה לי מה להעביר הלאה. ואולי זה היופי בחיים, המתנות הבלתי צפויות שחלקן נולדות מכאב ומתהומות ומביאות בסופו של דבר פריחות וצמיחה.
הפוסט הזה הוא סיכום לתקופה את צודקת ואני מקבלת ממך את האיחולים לצאת לדרך חדשה.
שמחה אני יכולה להיות לך לקרקע ולחדד לך תחושות ורגשות, אני מאושרת וגאה בך כל כך על השנה הזו שלך. את מקשיבה לפעימות הלב שלך ומשם השמיים הם כבר לא הגבול…
אהובת לב שאת תודה על התגובה המרגשת שלך!!
פספסתי את הפוסט הזה כשפרסמת במקור, הגעתי אליו עכשיו אחרי שהעלית מחדש, וואו, הכי לא ספאם.
הרגשתי בזמן הקריאה שאני חייבת טוש מרקר כדי לסמן לי ולהדגיש משפטים שלמים שכאילו דיברו מתוך הלב שלי. צריכה לקרוא אותו שנית כדי למצוא אותם שוב. הפעם אבוא עם המרקר…
אחזור….
רותם יקרה,
אולי טוב שזה קרה, שמחה מאוד שאת כאן ושקראת אותו.
הרבה כותבים לי שהם ממרקרים את הפוסטים שלי (גם תגובה מעלייך כאן של נעמי) תוך כדי ואחרי…
וזה מאוד מרגש לשמוע.
הייתי שמחה אם תרצי לשתף אותי בהזדמנות, איזה משפטים היית ממרקרת בפוסט… מה מדבר אלייך?
אני מקווה שאת מנוייה לבלוג שלי ואם עדיין לא הכי אשמח אם תצטרפי לקהילת הקוראים שלי, כך לא תפספסי אף פוסט חדש שלי 🙂 בכל מקרה תודה שאת כאן!
I feel the earth move
I feel the earth move
Under my feet.
I feel the sky tumblin’ town, I feel the sky tumblin’ town, under my feet.
מתוך שירה של קרול קינג “I feel the earth move”
אני קוראת את הפוסט שלך ומזמזמת את השיר לעיל בזמן שאני קוראת על רעידת האדמה שלך…האדמה שלך זעה כמה וכמה פעמים בחיים ואני חושבת שהגיע הזמן לקצת יציבות “ותשקוט הארץ ארבעים שנה” ויחד עם היציבות אני מאחלת לך שהרגליים שלך יתרוממו מעת לעת מהאדמה והראש שלך יגיע לעננים או כמו שקולדפליי שרים “now my feet won’t touch the ground”
את הפוסט שלך קראתי בעת שהותי באירלנד, ארץ שהשפיעה עליך מאד וכעת גם עלי. ארץ בה מתחת לאדמה רוחשים כוחות מיסטים קלטים עתיקים שהופכים את כל המקום למכושף ומכשף. ארץ בה כמעט כל פיסת אדמה ירוקה, אך גם ידעה ימים לא קלים ויחד עם זאת לא איבדה תקווה. הפוסט הנוכחי שלך, מבחינתי, הוא המשך ישיר לפוסט אירלנד שלך.
אני רוצה לסיים את התגובה שלי על הפוסט העמוק הזה, אולי העמוק ביותר עד כה, בציטוט משירו של שלום חנוך “על פני האדמה”:
“הצמח הוא הזרע הוא הצמח
שצומח עם הזמן
והאדם הוא ילד הוא אדם
מתפתח עם הזמן
הארץ היא הבית שבארץ
שבנית עם הזמן
הנצח בוא הרגע הוא הנצח
שהספקת עם הזמן
ותגיד ‟ זמן, והזמן עובר
אם זה כאן או במקום אחר
ועוד עלה, עוד עלה נושר
על פני האדמה”.
אוהבת אותך!!!!
מיכלי יקרה שלי,
אני חושבת מאתמול מה לענות לך על כל המילים המרגשות שלך. אף פעם לא קראתי אותך כך לא רק בהקשר שלי.
אולי זו אירלנד שעשתה לך משהו, כישוף קלטי ללב… פתחה אותו עוד…
ואני לא מפסיקה לחשוב על צירוף המקרים הזה, שאת שם במקום הזה שאני כל כך מחוברת אליו (עכשיו הבנת למה) ואני מעלה את הפוסט הזה כאן בארץ. מבחינתי היית שליחה שלי שם, כמו תדר שלקחת איתך. התמונות שהעלית שם ליוו אותי עם סיום כתיבת הפוסט וגם כשהוא עלה.
כתבת לי שזה המשך ישיר לפוסט אירלנד שלי, לא חשבתי על זה בכלל… אבל אולי זה נכון במחשבה שנייה. באמת סיכום לכל כך הרבה דברים שקרו לי מאז שפוסט אירלנד עלה ומאז בכלל שביקרתי שם לפני כל כך הרבה שנים.
יש משפט אירי שאני מאוד אוהבת – Your feet will bring you to where your heart is
אנחנו מכירות את המשפט הזה בכמה וכמה ואריציות אבל כשאירי אומר אותו יש לו כוונה אחרת. שנים הם רצו להגיע למקום אחר ומיטיב על האדמה שלהם מקום שהלב ביקש ונלחם ובסוף הם הצליחו.
ואולי כך גם אני, הרגליים שלי בסוף הוליכו אותי לאן שהלב כבר היה. לאן שהלב רצה.
ותגיד זמן והזמן עובר… השיר הזה… יחד עם זה “I feel the earth move”
לומדת להבין כמה הזמן יקר לי, כמה כל רגע בחיים האלה משמעותי על האדמה הזו שלי שזזה בלי הפסקה, מקווה כמו שאיחלת לי שהשנה האדמה שלי תזוז קצת פחות, שתהיה יציבה וטובה אליי.
תודה מהלב שלי על מה שכתבת לי פה, אוהבת אותך בחזרה והרבה מעבר….
תמרי יקרה, לקח לי זמן לכתוב תגובה. קראתי את הפוסט שוב ושוב, על האדמה שלך, וחיברת אותי לאדמה שלי. מעולם לא הרגשתי את הכח המטלטל של המילים כמו בפוסט הזה. יש בו כל כך הרבה עומק ורבדים והצילומים הנפלאים שאני מרגישה אותם פיזית בגוף. הפוסט הזה מלווה אותי כבר כמה ימים, ולא עוזב, ודורש ממני לחפור באדמה שלי. הוא החזיר אותי בזמן, בתי הקטנה, שהיום בת תשע נקראת גאיה. אלת האדמה, האלה שממנה התחיל הכל. והיא אכן אלה. אך בערך מאותו הזמן, הרגשתי את האדמה שלי נשמטת, ורועדת ומאז אני מנסה לייצב אותה. ואולי בעקבות הדברים שעלו, החריש והאיוורור, הפיכת התלמים תשקוט הארץ…
אסנת יקרה,
תודה רבה וכמה אני מזדהה עם מה שתיארת כאן על הגעתה של גאיה שלך לעולם. כאילו כתבת אותי.
גם בתי הקטנה טלטלה את האדמה שלי כשהיא נולדה ובעצם מאז לידתה לפני שמונה שנים, האדמה שלי התחילה לרעוד. משהו התחיל לקרות לי. היום אני יודעת שהיא היתה קטליזטור למה שהיה שם כבר לפני, אבל ללא ספק היא האירה לי ובי כל כך הרבה דברים שסירבתי להביט בהם באומץ לפני שהיא נולדה.
לבתי הקטנה קוראים: נטע, הזרע הקטן שממנו צומח הכל… מתקשר לי גם לגאיה שלך, אלת האדמה.
לוקח שנים לייצב אדמה שנשמטת לנו מתחת לרגליים צריך הרבה עוצמות נפש וכוחות לעשות את זה… אבל זה לגמרי אפשרי. זה מתייצב בסוף כך או אחרת.
מאחלת לך אדמה מצמיחה וטובה בכל מה שליבך ירצה ויחפוץ.
תודה רבה על השיתוף המרגש הזה, חיבוק גדול אסנת!!
תמרי אהובה, ( 4 וחצי לפנות בוקר ) אני כבר שעה איתך אומנם רחוקה אבל מרגישה הכי קרובה, כל כך התרגשתי לקרוא את אמא אדמה שלך,נגעת בי בכל כך הרבה מקומות .
חושך כאן קצת קריר אני חושבת על השחר שעוד מעט יעלה ובמקום לישון אני ערה, אז תודה שהזכרת לי את אבא שלי שכבר איננו איתי 5 שנים ומאוד התגעגעתי אליו .
את פשוט נהדרת … מאיפה את מוצאת את המילים הכל כך יפות ועושה מהם מעדן .
תענוג לי לקרוא אותך
נשיקות .
***************
טוב, אז הגענו הביתה
סידרתי הכל
ועכשיו יש לי לספר לך סיפור קטן ….
– אני אוהבת להקריא לבעלי פוסטים שנוגעים לליבי
אבל …
בבוקר כשהתעוררנו במלון בשיקגו לפני הטיסה הביתה נתתי לבעלי את הפאל שלי
וביקשתי ממנו שיקרא לבד את הפוסט שלך כי הוא מאוד רגשן וגם רציתי שיכיר אותך קצת ולא רק
מהסיפורים שלי אותך , אז תמרי יקרה ואהובה שלי … גם ללב של בעלי ניכנסת אפילו ראיתי דמעה קטנה בצד עיניו.
אפילוג: טינקרבל
אינך יודע עד כמה אתה חזק,
עד שאין לך ברירה אלא להיות חזק.
בוב מארלי
לאה יקרה,
תודה רבה על כל המילים הטובות!!
כמה טוב יש בך זה לא יתואר. כמה נשמה ולב ואופטימיות. את כולך באה בטוב וזה מקרין מכל מילה שלך כאילו היית כאן ממש לידי.
מהתמונות שאת מעלה עם בו זוגך אני תמיד מרגישה אהבה גדולה, הכלה, כבוד הדדי ובעיקר תשוקה גדולה לעשות יחד דברים ולהיות זו עם זה. כל כך לא מובן מאליו בעולם הזה.
אני אגלה לך סוד, אחד הדברים שאני אוהבת זה להקריא את הפוסטים שלי למישהו שאני אוהבת.
אני תמיד אומרת שהגבר שאני רוצה וחולמת לעצמי הוא בין היתר כזה שאוכל להקריא לו שירים… לכן מה שכתבת כאן מאוד מרגש אותי.
מסרי לו תודה בשמי שהוא קרא ואהב, יש לך גבר מאוד מיוחד לצידך זה כבר ברור לי.
תודה על המשפט של בוב מארלי, הוא כל כך נכון… בראי השנים אני חושבת שאני מבינה את המשמעות הזו יותר ויותר לעומק.
מחכה שתבואו לביקור בארץ, מחכה להכיר אותך כבר!!
שמרתי לי את הפוסט הזה לשעה הזו, שעת אחר הצהריים בפריז. אחרי שפגשתי אנשים מקסימים בסיורים, אחרי שהתבוננתי בכל מיני אנשים במטרו ותהיתי מה סיפור חייהם (ממש כמו שאת עושה בבית הקברות), אחרי שהכנסתי עוגה לתנור והבית מוצף בריח שוקולד ווניל. המילים שלך תמיד מדהימות אותי, כל פוסט הוא מלאכת מחשבת שנראה לי כאילו את יושבת עליו חודשים. בעצם, את אכן עובדת עליו שנים כי בכל פוסט אני מרגישה ששזורים חייך. בכל פעם מזווית מעט אחרת, שמחה, כאב, עצב, אהבה, בכל פעם ממקום אחר. היכולת שלך לבטא רגעים, תחושות, ארכיטיפים מרגשת. חיבוקים
שרוני יקרה,
התגובה שלך עוררה בי כל כך הרבה מחשבות… משתפת אותך קצת…
את הבלוג שלי קוראים לא מעט מחוץ לגבולות הארץ בעיקר בארה”ב וגם בצרפת.
ולכן כשכתבת לי שאת קוראת אותו בפריז מאוד התרגשתי.
פתאום התחושה הזו שמילים באמת עוברות גבולות וימים. שזה באמת אפשרי לקרוא אותי בארץ אחרת… בבית אחר עם ריח של עוגת שוקולד טרייה…
ריגשת אותי מאוד.
הפוסט הזה נכתב חצי שנה, יום יום. ואולי כמו שכתבת הוא נכתב כל החיים שלי עד כה.
הוא עבר כל כך הרבה זיקוקים ועריכות במעבדות הכאב והרגשות שלי עד שהוא הגיע למצב שבו אפשרתי לו להוולד. שהרגשתי מוכנה.
אחד הפוסטים הכי לא פשוטים שכתבתי אבל הוא שחרר ממני המון דברים שכבר רציתי לומר ולהסיר מהלב.
ולגבי האנשים במטרו שאת מתבוננת עליהם…
לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאת סקייפ של כותבי תוכן ישראליים עם התסריטי קרייג בורטון שחי בלוס אנג’לס. בורטון כתב את התסריט לסרט “מועדון החברים של דאלאס”.
שאלתי אותו מה הדבר שבעיניו הכי חשוב בסיפור טוב והוא ענה לי: הדמות.
ואז במילה הזו שלו הכל התחבר לי להכל.
אותם אנשים במטרו שאת מתבוננת עליהם ותוהה מה הסיפור שלהם בעיני זה הדבר הכי מסקרן שיש.
היום אני יודעת בוודאות שלכל אחד בעולם הזה יש סיפור, כולנו דמויות מרתקות בסיפור החיים של עצמנו….
תודה רבה מהלב שלי על המילים הטובות והפרגון שלך שאני מחבקת באהבה רבה ממך, זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
תמרי אהובה, הכי הכי מכל המילים שאני רוצה לכתוב לך (ויש כאלו שמצטופפות לי בראש, עכשיו, מאות) נותרתי ככה עם איזו תחושה לומר לך שרק אדמה טובה ונדיבה כמו שלך, יכולה להחזיק את החיים, השינויים, המוות, האהבה, הסערה, את תועפות הרגש שהבאת. טינקרבל של השמים והאדמה את. חיבוק מוחץ.
דור יקרה ואהובה,
הכי הכי מכל המילים המילה שלי היא תודה. תודה רבה מהלב שלי על מה שכתבת לי ריגשת אותי ושימחת אותי.
ואולי זה הדבר הכי חזק שאני צריכה לשמוע כי לפעמים אני קצת שוכחת מזה… שהאדמה שלי כזו. שאני באמת מסוגלת להחזיק את כל מה שכתבת לי כאן.
לעולם לא נדע לאיזה חיים נוולד, אבל נוכל במהלכם להבין משהו קטן על החיים עצמם… על עצמנו, על האדמה שלנו ועל מה שהיא עבורנו ועבור אחרים.
ממעוף הציפור או אולי הפיות?
אוהבת אותך פיה בעצמך.
שלך באהבה
טינקרבל…
קראתי וקראתי וקראתי. חשבתי איך התחלתי ואיך המשכתי ומה אני היום. אם אף פעם לא עפתי מה זה אומר? שיש לי שתי רגליים על הקרקע? שתי נקודות מחברות אותי לאדמה-אחת מהן פגשתי ממש מזמן ומאז הוא איתי-האיש שאיתו אפשר להתפרק למליוני חלקים והוא תמיד יהיה שם-נטוע יציב, משולל בולשיט. תכלס אדמה. השניה אלה הבנות שלי-אלה שתמחו מהאדמה שהוא והמים שאני.לבד אני שקופה וחסרת צורה יודעת להיות דוממת ולא מאיימת אבל גם לסעור ולהרוס. הקסם מתרחש כשאני פוגשת אדמה . אני מחכה לראות מה יצא מהפגישה שלנו.
ריבי יקרה, תודה!
מאוד מרגש מה שכתבת על האיש שלך.
עוגן אמיתי, אדמה יציבה ובטוחה גם הבנות שלך. וכמו שכתבת, המפגש שלך איתו יוצר את השלמות. האדמה והמים. אחד החיבורים הכי הכי שיש. הפרייה הדדית וצמיחה.
ואם לא עפת עד היום… אף פעם לא מאוחר מדי זה תלוי רק בך… ממה שעיני רואות את לגמרי במעוף. הוא בקצב הנכון לך והוא (מסתבר) לגמרי אפשרי!
האדמה הראשונה שאני זוכרת היא אדמת חמרה, שיותר דומה לחול אדום. בקיבוץ שאבא שלי גדל בו והייתי נוסעת לקייצים אצל סבתא שלי היתה אדמת חמרה. היתה נכנסת לתוך הסנדלים תמיד, והיה נורא כיף לשחק בה ולפורר את הגושים שלה לחול דק דק, או לראות את הנמלים חוצות את מדבריות החמרה.
אד…..מה?
אני מנסה לחשוב למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיב לפוסט היפהפה הזה שלך, ונראה לי שאדמה בשבילי היא כבר לא מקום להתחבר אליו.
מהי המהות הזו שהיתה לי כל כך משמעותית לאורך חיי, ועכשיו איננה? אבדה לי? נדמה שהתרחקתי ממנה שנות אור, ועכשיו כבר איבדה מהחומר והפכה למושג מופשט.
הפוסט שלך הצליח לקרב אותי חזרה אל האדמה, עם כל קריאה עוד קצת ועוד קצת, את הופכת בה והופכת עד שהיא שוב חומר. כחומר ביד היוצרת. אני יכולה רק להתפעל (טוב, גם קצת לקנא) בך שנשארת כל כך קרובה אליה, כל כך מחוברת… וכל כך יכולה להביא אותה אלי דרך הפוסט. תודה אהובה, את שאר הדרך אצטרך כנראה להמשיך בעצמי.
“אדמה אדמתי
רחומה עד מותי ”
כתב אלכסנדר פן, ומי שנוסע להורים בטבעון, יכול עד היום לראות את אלכסנדר זייד על גבעות שייך אבריק – צופה למרחקים מעל סוסתו ממשיך לשמור על האדמה…
אהובה,
כנראה אצלנו זמן ההשתאות מבורך. קראתי את התגובה שלך לא מעט פעמים, אני מודה שהלב שלי התכווץ והתרחב כשקראתי אותך.
היו רגעים שהיה לי עצוב לקרוא אותך, הפער בין אדמת החמרה הרכה שתיארת, לחומר, עד למושג מופשט נשמעת לי כמו אבולוצייה שאין ממנה דרך חזרה.
אני עדיין מקווה שתוכלי להרגיש את האבולוצייה הזו בסדר הפוך (לשנות קצת את סדרי הטבע) ולחזור לעיתים גם לחמרה… למגע האדמה הזו.
אין לי ספק שזה אפשרי… אבל זו כבר שיחה למפגש ביננו שהלוואי ויקרה בקרוב.
שמחה שיכולתי לתת לך להרגיש קצת אדמה במילים שלי.
היום אמרתי לחברה שאם הייתי בגלגול אחר, הייתי רוצה לנהל רומן עם אלכסנדר פן… אוהב נשים ואוהב אדמה הוא היה. ומה היא אדמה בין היתר אם היא לא משולה לאהבה, לאישה, לעצמנו…
עשית לי חשק לראות את אלכסנדר השני, אלכסנדר זייד. אולי אסע לשם לומר לו שלום…
תודה על התגובה, כמו תמיד זמן ההשתאות שלך היה שווה הכל…
תמרי,
כמה עומק יש למילים, יש מילים שהן אדמה עמוקה ויש שפחות ואני הצלחתי דרך המילים שלך לגעת באדמה שבתוכי .
הפוסט הנפלא שלך גרם לי להרהר מחדש, איזו אדמה יש בתוכי, האם אני משקה אותה מספיק ואיך נראה השתיל החדש שאני מגדלת וצומח בתוכי.
למדתי שאת האדמה הפנימית שבי, אני נושאת לכל מקום, רק דורכת על אדמות שונות בדרך. האדמה בתוכי עם השנים מהודקת יותר, חומה יותר, עם גבולות יותר. תודה על פוסט שגרם לי להתרגש שוב ממילה אחת שגם אני מאוד אוהבת והחזיר אותי לעבודת גינון פנימית של לנקות, לנקש, לקושש ולטפח אותה שתהיה פוריה לכבוד השנה החדשה.
כמה שאני שמחה שאנחנו נפגשות ממש בקרוב ♥️
רוית יקרה,
לגעת באדמה שבתוכך. איזה משפט יפה. שמחה שהמילים שלי איפשרו לך לגעת בה.
אני חושבת שמדי פעם אנחנו חייבות לעצור ולחשוב על מה שכתבת… איזו אדמה יש בנו? והאם אנחנו משקות אותה במה שצריך? רובנו לא עושות את זה לצערי, לא מספיק.
אדמה היא כמו הלב, אנחנו נושאים אותה לכל מקום כמו שכתבת כל כך יפה למקומות חדשים, לאדמות חדשות.
המפגשים האלו בין האדמה הפנימית לחיצונית הם אלו שעושים את החים למעניינים, הם אלו שעושים את החיבורים… הם אלו שיוצרים אדוות להתרגשויות חדשות ולגילויים חדשים.
צריך רק להקשיב לפעימות האדמה….
תודה על התגובה היפה שלך ומתראות ממש בקרוב!!
תמרי היקרה מאד(קיים גם במילה אדמה)…פוסט עמוק וחזק מאין כמוהו…
כל כך חזק , שהייתי צריכה לאחריו להשתטח במיטה…ולחשוב עליו..ובזכותך לראשונה הצלחתי לתת לטינקרבל שלי להיות…לעוף איך שבא לה..להיות קיימת…לא מחזיקה באדמה כל חייה…כדי שהאדמה לא תזוז, תיסדק, תברח, כאילו אדמה יציבה היא הדבר הכי חשוב…לא..נתת לאדמה את הביטוי וההגדרה הכי רחבה שיכולתי לראות עד היום..את התפקיד שלה, המקור,הכח, אבל גם את חשיבות המרחב שמסביבה, היופי בלהתרחק ולשחרר אותה, ולגלות חיים בזוויות שונות קרובות או רחוקות ממנה, מתחתיה ומעליה..אפשרת לי בכתיבתך להיות בהמון שכבות, רבדים מרתקים שנתת להם מילים..
תמרי את מדהימה, ממש !! מכל הלב שלי!! יש בך כוח אדיר להיות, לעשות ולתת לכל זה מילים רקומות ברוך , ובעדינות…דרך כאב שמחה ויצירתיות טבעית…אוהבת אותך ❤️
רונית יקרה,
כתבת הכל כל כך יפה, ממקום של הלב שמבין את אשר עליו לעשות….
עוגן זו מילה שעולה לי בהקשר של מה שכתבת, לכאורה הוא עוגן… יציב חזק, נטוע היטב בקרקעית הים. מצד שני יש גם נקודת מבט נוספת להסתכל עליו. כמשהו שלא זז מספיק, משהו מקובע.
בהקשר של האדמה, כמה חשוב שהיא תהיה יציבה ומכילה תחת רגלינו, לפעמים אנחנו אוחזים בה כל כך חזק ולא מסוגלים לשחרר. כמה חשוב שהאדמה הזו לפעמים תזוז ותנוע ותחולל בנו רעידות אדמה קטנות, או גדולות כאלו שיאפשרו לנו להיות גם טינקרבל….
מאחלת לך אדמה יציבה ומכילה, אך כזו שגם תאפשר לך מרחב וכנפיים לעוף מעליה למחוזות חדשים… חיבוק גדול ממני!
אני זוכרת טיול לסיני שהמדריך לא הפסיק להגיד “פאצ’ה מאמא” שזו אימא אדמה ומשום מה זה צרם לי מאוד. אולי כי יש לי יחס מסוג אחד לאמא שהולידה אותי ויחס מסוג אחר לאדמה עליה נולדתי, מולדתי, מכורתי. לאו דווקא יחס של אהבה, אלא יותר שייכות. ואדמה מעולם לא העניקה לי יציבות, או מקום בטוח לנחות עליו, או מקום להטות בו שורשים.
הפיסקה בפוסט שמדברת על האדמה שמכסה את הקברים היא אחת המצמררות שקראתי. והאמיתיות. ככה זה. מעפר באת ואל עפר תשוב. ובין לבין, all we are is dust in the wind, שורה משיר שמתחבר להלך הרוח שנושב מהתמונות המעורפלות משהו שמלוות את הפוסט.
מחכה להמשך.
סוף סוף קראתי וכנראה אצטרך לקרוא שוב. כרגע פשוט (כנראה שלא במובן הזה) מרגיש לי מאד מאד עצוב. נותר עיצבון מעיק. הצבעוניות שטלי צולמה בסוף החזירה לי את הנשימה מהקריאה. זה היה פוסט מתחת לאדמה ומתחת לחגורה.