יש לי כפית עצומה ואני טועמת אותו. את הענן. ביס אחרי ביס אחרי ביס.
היה לזה טעם שנעלם תוך שניות, קצפת מיוחדת כזאת מלאה באוויר מתוק.
היו לי עננים אפורים עם טעם של פטל וענני נוצה עם טעם של מרציפן וענני כבשים עם טעם של קינמון.
עננים שמתחלפים לשלג.
לבן בחלום לבן.
פסגות אחרונות של חורף. פעם מכסים את הפסגות עננים ופעם לא. פעם שלג ופעם לא.
קצפת מתוקה בכל הטעמים שאני אוהבת.
ולאט לאט וכל כך מהר הכול נמס לו ונעלם. המרציפן הפטל, הקינמון, השלג…
והבלתי נראה מתגלה והופך פתאום לקטנטן, והקטנטן הופך לקטן והקטן הופך לבינוני והבינוני הופך לגדול והפרספקטיבה הופכת למציאות.
והרגע הזה, השנייה הזו כשהגלגלים נוגעים בעור של ארץ אחרת והכול פתאום גלוי, הוא רגע כזה ששום טעם של ענן לא ישווה לו.
והעור שלי נמס תוך שנייה כשהוא נוגע בעור של ארץ אחרת.
בכל נחיתה ונחיתה.
גשם חוטים כזה
ליטפתי את הבטן התופחת שלי.
היא זזה לי שם, כמו דגיגה קטנה במים. כמו טיפות הגשם הדקיקות שירדו עליי.
אני מרגישה אותה בבטן מתחת למעיל והצעיף וכל השכבות שלבשתי בשביל לא לקפוא מקור.
ובחנות הצעצועים המליס (Hamleys) בריג’נט סטריט (Regent street), קניתי לה פודל לבן עם רצועה ורודה ומילאתי לה בחנות ליד שקית של בגדים בצבע ורוד.
יורד גשם בלונדון. גשם חוטים כזה וכמה התרגשתי שעוד כמה חודשים היא שלי. הילדה שלי.
ורציתי שיום אחד נטעם יחד את הקצפת הזו ביחד.
המרציפן הקינמון והפטל.
יש שמש נעימה של אביב מהחלון של המטוס. אמא תראי כמה קצפת היא אומרת לי ומחייכת. היא כבר בת 12.
ואני חוזרת איתה ללונדון, לטעום את הקצפת הזו ביחד. היא כבר לא ממש אוהבת ורוד, רק צבעים של גדולה… ואת הפודל מהפרווה שקניתי לה בהמליס היא שומרת עד היום.
והיא שלי כבר 12 שנים.
לגמרי שלי.
מטושטשות בגוון ורדרד
הכרתי את כולם, שרתי את כולם הקלטתי אותם מהרדיו.
פול יאנג אהובי וניק קרשו ותאומי תומפסון וסינדי לאופר, אדם אנט… ועוד כל כך הרבה. כולם היו בחדר שלי באייטיס.
פוסטרים על כל פינה ועל כל קיר. עם לייסטים שחורים אחד למעלה ואחד למטה, שהפוסטר יישאר מתוח.
כשהייתי בת חמש עשרה לונדון הייתה על המפה. לא היה חסר לי אף תקליט של זמר בריטי מהתקופה הזו של האייטיס.
לונדון הייתה מאוד נוכחת בחיי בגיל הזה וכשידעתי שאנחנו בדרך אליה, באמת שלא הייתה מאושרת ממני. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי ללונדון. חלום שעומד להתגשם.
תמונה ממש מטושטשת באלבום לונדון שלי, ז’קט אפור עם פסים בכתפיים ותסרוקת מוזרה וקצוצה.
אני משלבת ידיים בכיכר טראפלגר (Trafalgar Square). סביבי יושבים המוני פאנקיסטים מכל הצבעים והמינים ואמא שלי עומדת לידי, שמה יד על הכתף שלי ומחייכת.
לא חייכתי בתמונה הזו רק הסתכלתי על זה שצילם אותנו וחיכיתי שהוא כבר יסיים כי התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
כשחזרנו לארץ הבנתי שכל סרט הצילום מהנסיעה ללונדון היה פגום וכל התמונות יצאו מטושטשות בגוון ורדרד.
לונדון מטושטשת, מעומעמת. גם אני. לא ברורה עדיין לעצמי…
גיל ההתבגרות, אמא שלי, מרד נעורים שבלונדון רק התעצם והתעצם. משהו שם עשה לי את זה להרבה יותר נוח. למרוד.
והאמת הייתי ילדה כל כך טובה.
ידעתי שאני רוצה לחזור אליה פעם לצלם אותה מחדש כמו שצריך, לנשום אותה אחרת.
בגיל אחר, ממקום אחר, כשאני אחרת. ברורה לעצמי, חדה. בזום הנכון.
ברגע הנכון.
ולא הפסקתי לצלם אותה אפילו לא לדקה.
מילים שכאן מרגישות לי אחרת משם
לכל עיר בעולם יש את התקתוק שלה. את הסיפור שלה. לניו יורק יש את התקתוק שלה, לפריס, ללונדון…
כשאני אומרת תקתוק אני מתכוונת לקצב, לתקתוק הזה שמרגישים קצת אחרי שמתרגלים למקום חדש, או מוכר, או כזה שנזכרים בו מחדש.
אפשר להרגיש תקתוק וסיפור של עיר מקולות האנשים, מהרעש של הרכבת, מהפארקים, מהמוניות, מהמדרכות שמספרות סיפור, מהשווקים, מבתי הקפה, מסיבוב בסופר שכונתי, מכל דבר מוכר ולא מוכר.
תקתוק של לונדון.
כנראה לא במקרה אחד הסמלים הכי מובהקים שלה זה שעון ענק, אפילו שניים. (גם זה של גריניץ’ Greenwich בדרום מזרח לונדון).
וזה לא שהם לא רצים כאן לעבודה, או לא ממהרים לשגרת החיים שלהם בדיוק כמונו, אבל יש כאן משהו כל כך מורגש ומדויק בתקתוק שלהם. בשעון שלהם.
זמן לונדון.
משהו מאוד מסודר וברור כזה שגורם לי לנשום ולהגיד שיש לי הרבה מה ללמוד מהם, על זמן.
אני מרגישה כאן שלווה, מרגישה שמחה, מילים שיכולות לשנות כל כך הרבה בתקתוק היומיומי שלנו, בזמן שלנו, בסיפור שלנו… מילים שכאן מרגישות לי אחרת משם.
היא מתרגשת כל כך כשהביג בן נגלה לפנינו.
היינו ממש מתחתיו ואפילו לא שמנו לב ואז שנייה אחת מספיקה להיישיר אליו מבט ולהתרגש.
גדול, מרשים, מוזהב עם כמה עננים שמקשטים לו את השפיץ למעלה ולהקת ציפורים שחוצה אותו במהירות.
זמן, מתקתק. לפעמים מהר ולפעמים לאט.
לפעמים אנחנו שמים לב אליו כל דקה ודקה ולפעמים שוכחים שהוא פה.
לפעמים מייחלים שהוא לא היה קיים ולפעמים משוועים שיהיה נוכח.
אבל הוא בעיקר עובר ועובר.
תמיד באותו קצב ובאותו התקתוק.
זה רק אנחנו שמשתנים.
תעודת זהות של בובות
היו לי בובות מכל העולם והן היו מסודרות על המדף בחדר שלי כאילו הן עומדות על המפה באטלס. אירופה משמאל, המזרח מימין, אסיה באמצע. אוסף בובות העמים שלי.
והיו את השתיים שהכי אהבתי.
את זו מפורטוגל שהחזיקה ביד סל קש קטן עם דגים עשויים מבד צמר ואת האחת והיחידה שעליה הייתי מסתכלת הכי הרבה. זאת מלונדון. של שומר המלכה.
זכרתי כל בובה ובובה, מי הביא לי אותה ומתי. תעודת זהות של בובות.
האמנתי גם (ואני מאמינה עד היום דרך אגב) שלכל בובה יש נשמה כזו או אחרת.
תמיד דמיינתי את בובות העמים נלקחות מהארץ שלהם במזוודה לארץ אחרת, במקרה שלי לישראל, וידעתי שאני צריכה לתת להן בית חם שלא תתגעגענה יותר מדי הביתה.
את בובת שומר המלכה קיבלתי מאח שלי כשהוא חזר מטיול ארוך באנגלייה וזו אחת המזכרות הבודדות שנשארו לי ממנו.
היה לה כובע פרווה שחור וגבוה ומעיל אדום עם חגורה בצבע זהב, והפנים של השומר היו פנים של בובה. עם עיניים נפתחות ונסגרות, ושפתיים מצוירות וריסים שחורים.
תמיד חשבתי שבארמון המלכה יש שומרי מלכה נשים, כי ככה הבובה הזו נראתה, כמו אישה עם מדים של גבר.
אהבתי כל כך ללטף את כובע הפרווה השחור, את כפתורי הזהב הקטנטנים על המעיל האדום לסגור ולפתוח לה את העיניים הקטנטנות שלה ובמשך שנים חלמתי שיום אחד אהיה בעיר הזו, לונדון, ואראה את השומרת עם הכובע הזה על אמת.
וראיתי את השומרים בארמון המלכה כשהייתי בת חמש עשרה בטיול עם אמא שלי והם נראו בדיוק, אבל בדיוק, כמו הבובה חוץ מפרט אחד שולי, הפנים שלהם היו של גברים.
גברים אמיתיים.
ואני בת חמש עשרה וכבר לא הסתכלתי על כובע הפרווה השחור והמצחיק הזה. רק על הפנים שלהם.
של שומרי המלכה.
אנחנו מסתכלות עליהם יחד מבעד לסורגים המוזהבים של ארמון המלכה (Buckingham Palace)
הם באים להגיד לנו Good morning עם הכובע והחליפה האדומה ופתאום הם מחייכים אלינו ואפילו קצת צוחקים.
לא כאלה רציניים כמו שהם נראים מרחוק. אפילו חמודים מאוד.
ברקע מתנגנות נעימות מהסרט ג’יימס בונד שמנגנת לנו התזמורת של משמר המלכה.
אני מחייכת וחושבת לעצמי שבלונדון כמו בלונדון, הכול נעשה באמת יותר נוח ומעבר לכל הרצינות יש כל כך הרבה הומור בעיר הזו.
הם צועדים לצלילי View to a kill מהסרט עם אותו שם של ג’יימס בונד, גברים בתחפושות, מתאפקים לא לחייך.
בדיוק כמו בובות העמים שלי על המדף.
אחרי המפגש עם חיילי משמר המלכה המשכנו לסיבוב בפארק סנט ג’יימס (St. James’s Park) הקסום שנמצא ממש מול ארמון המלכה.
יום ראשון.
אנחנו מתבוננות בילדים, במשפחות, בברווזים באגם, דוכני הגלידה, מעלינו שמש של אביב בלי ענן אחד, דשא ירוק…
ואני אומרת לה תסתכלי על השמיים, העצים, הפרחים. תסתכלי איך האנשים לבושים, מה הם אוכלים. מלמדת אותה לחקור קודם כל בעיניים.
להתבונן אני אומרת לה, זה לא להסתכל. תתבונני, אחר כך תסתכלי איך במקום אחר הכול אותו הדבר והכל כל כך לא.
הצבע של השמיים אחר, האור אחר, השמש אחרת.
אבל כולנו בני אדם, הכל מתחיל ונגמר בנו.
בסיפור שלנו.
את האפל את מה שאסור
תמיד תמצאו בכניסה לבית שלי ספריי צבע. תמיד אני מרססת משהו, מחדשת משהו.
משהו בריסוס של הצבע, זה כמו קסם שבשנייה הופך משהו למשהו אחר.
משהו ישן למשהו חדש, משהו מלוכלך למשהו נקי. והיא כמוני. תנו לה צבע ביד והיא מאושרת.
אנחנו מסתובבות בשורדיץ’ (Shoreditch) שבמזרח לונדון, ושם אני מבינה למה יש לי ריגוש כזה גדול לרסס.
אפילו שייקספיר נהג להסתובב בשכונה המקסימה הזו. שכונה שעד לפני שנים לא רבות נחשבה לסלמס של לונדון. ההארלם של לונדון.
אני חושבת שלכמעט כל עיר בעולם יש היום שכונה כזו, שעברה מהפך. שהפכה לשכונה אחרת בדיוק כמו הספריי הזה, שהופך משהו למשהו חדש ואחר, משהו עם ריח של צבע והתחדשות.
לא במקרה הפכה שורדיץ’ לאחת מהשכונות הכי מבוקשות.
הגרפיטי שמכסה כל כך הרבה קירות בה, הפך אותה למשהו מיוחד במינו בנוף של לונדון.
גרפיטי.
אומנות שפעם נחשבה לא חוקית, אומרת לנו המדריכה ואני אומרת לה שאני מעדיפה את הלא חוקי של הגרפיטי. את האפל את מה שאסור.
כשדברים אסורים, גם גרפיטי, הטעם שלהם הרבה יותר מתוק. יש ב”אסור” הזה את הפוטנציאל להפוך לדבר הכי נחשק שיש.
היא מחוברת לצבעים, לאומנות, לעיצוב… כל כך דומה לי והיא כבר הרבה מעבר.
אני מסתכלת עליה מהצד איך היא בוחנת כל קיר בעיניים החומות שלה, כל צבע. מקשיבה להסברים, מפנימה הכל.
אני יודעת שאם היה לי כאן עכשיו ארגז מלא צבעים היינו חוגגות שם על הקירות ומשאירות שם מלא ריסוסים של צבע.
שעתיים וחצי של סיור גרפיטי בשכונה הזו נתן לי להבין עוד יותר למה צבעים כל כך מרגשים אותי.
צבעים זו השפה שלי, גם שלה. הם מדברים אלינו. שפה שאנחנו מבינות מצוין.
צבעים שרוססו על קירות מתקלפים, מנהלים דיאלוגים סמויים, גלויים עם מי שמביט עליהם, עם הסביבה…
איזה קסם זה שצבע על קיר יכול להפוך אידיאולוגיה למילים, לסמלים, לציורים שהמסר עובר מהם בשנייה למי שמביט בהם.
אני אוהבת להסתכל על פגעי הזמן של הקירות שבעיני מייפים את הציורים האלה עוד יותר. מקלפים אותם, משנים להם צורה וגורמים לציורים האלו להיות מעניינים ועמוקים יותר.
כמו קמטים.
אולי אלמד אומנות בלונדון היא אומרת לי בחיוך אחרי הסיור. תבואי לבקר אותי? נשתה קפה בלונדון.
אני אבוא לבקר אותך. הרבה. המון.
רק תגידי מתי.
עוד עשר דקות לא אראה אותם לעולם
אני כריסטינה היא אומרת לי. נעים לי מאוד. יש לה שיער בלונדיני והיא לובשת בגדים לבנים.
ומהר מאוד הסתבר שיש לנו אהבה ענקית משותפת לחתולים ולחיות ומשם השיחה כבר גלשה למחוזות אחרים ומרתקים.
נכנסנו לחנות שלה בשוק קמדן (Kamdan market) ויצאנו אחרי שעה עם שרשרת ועליה תליון של אייל, המון חיבוקים ובידיעה שזה היה מפגש שלא יתקיים עוד בשום מיימד אחר.
לונדון היא נקודת מפגש לכל כך הרבה דברים.
אני מוצאת את עצמי כאן מדברת עם אנשים כמעט בכל מקום שאני מגיעה אליו. והיא מתבוננת בי ומחייכת. אמא מה יהיה איתך… לא משנה איפה תהיי את תמיד מדברת עם כולם וכולם מדברים איתך…
אני אוהבת נקודות מפגש. אוהבת להכיר אנשים גם כשאני יודעת שעוד עשר דקות לא אראה אותם לעולם. גם אם זה לרגע, תמיד משהו מהם יישאר לי. השראה.
אוכל בלונדון זו נקודת מפגש נפלאה מסוג אחר והיא הייתה לי טעימה במיוחד בשווקים כאן.
בורו מרקט (Borough Market), שוק אוכל משובח שהגענו אליו אחרי תערוכה נפלאה במוזיאון הטייט מודרן (Tate Modern) תערוכה של האמן רוברט ראושנברג.
תערוכה עם ריחות משכרים וטעמים וצבעים מכל הסוגים והמינים. והרבה דמעות שירדו לי כשיצאתי ממנה. אוכל גורמה לנשמה.
אמא, היא אומרת לי כשיצאנו מהתערוכה, יש בחיים דברים שאתה כל כך גאה לראות אותם ולדעת שזכית לראות אותם, שאתה פשוט בוכה מזה, מהזכות שנפלה בחלקך.
ואני מחבקת אותה. חסרת מילים למול הרגישות שלה והראייה שלה את העולם.
שוק בורו בדיוק כמו התערוכה של ראושנברג מלא בריחות משכרים ודוכני אוכל שבא לי לאכול בכולם. קנינו פיש אנד צ’יפס, פירות יער, אגסים וגלידה…
ולגלידה וגם לאגס תמיד יש טעם אחר במקום אחר.
אגס בטעם של לונדון.
אם אני צריכה בכל זאת לסכם מהי נקודת המפגש האהובה עליי בלונדון, זו ללא ספק האנדרגראונד (Underground)
נקודת מפגש שבה העיניים מדברות ומתבוננות והכל הופך לו לשיעור אנתרופולוגיה אחד גלובלי ומרתק. אני מתבוננת על האנשים. עולים, יורדים, נרדמים… איך הם מתלבשים, איך הם נראים.
גלובוס שלם, מרוכז בקרון אחד של נקודת מפגש אחת, שכל כמה דקות משנה את פניה לנקודת מפגש חדשה עם אנשים אחרים, פנים אחרות, שפות חדשות ובגדים אחרים.
לונדון עבורי איך שאני לא מסתכלת עליה, היא אחת מנקודת המפגש המרתקות שיש.
נקודה.
יותר שחור לבן מזה לא יכול להיות
הצבע שהכי בולט לעיניים שלי כאן הוא אדום. אדום בשחור ולבן.
מצאתי את עצמי בלונדון מחפשת בעין כל היום דברים אדומים אפילו בלי שהתכוונתי והם היו שם בכל פינה, בכל מקום בכל דבר.
באוטובוסים, ברכבת, בתאי הטלפון, בשלטים, במילים בתמרורים, במפות.
ואולי, כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות… אבל כשחשבתי על זה, כל האדום הזה שלה, הוא בעצם שחור לבן.
אף דבר אדום כאן לא משתמע לשתי פנים.
אזהרה זו אזהרה, שלט זה שלט, הסבר זה הסבר, התראה זו התראה כיוון זה כיוון, תחנה זו תחנה, והאוטובוס זה הכי אוטובוס שיש.
יותר שחור לבן מזה לא יכול להיות.
המצלמה שלי לא מפסיקה לצלם כאן. שלטים, אזהרות, הכוונות. כמה ברורים אפשר להיות אני שואלת את עצמי.
מסתבר שאפשר.
Mind the gap
בין רציף התחנה לדלתות הרכבת.
המשפט הזה תמיד נדבק לי לראש. אולי כי הוא חוזר על עצמו שוב ושוב עם כל רכבת שבאה, אולי משהו בטון ההחלטי של קרייני הכריזה.
אני לא יודעת להסביר אבל אני מוצאת את עצמי יורדת מהרכבת ולוחשת לעצמי את הצירוף הזה שוב ושוב:
MIND THE GAP MIND THE GAP MIND THE GAP
שימי לב לפער אני אומרת לעצמי. שימי לב.
ואם אני לא אשים לב? מה יקרה לי? אני עונה בלחש לקריין בתחנת הרכבת.
הוא לא עונה לי. אף פעם. הקריין הזה.
מזל שיש כל כך הרבה שלטים בלונדון ומזל שזה צבוע גם על הרצפה המיינד דה גאפ הזה…
פער… מרווח, אזור ריק, חלל, הבדל.
אפשר לראות פער או מרווח או הבדל, אבל זה לא משהו שאפשר לגעת בו בידיים, רק לראות אותו או להרגיש אותו או לדבר עליו.
מילה אמורפית כל כך ומצד שני מאוד ברורה, מוחשית.
הפער בין הרציף לרכבת תמיד מבהיל אותי מה יהיה אם באמת ניפול לתוכו שנייה לפני הרכבת? ואולי לא ניפול? ואולי נצליח לעבור אותו?
לפעמים כשהפער גדל גם אנחנו גדלים.
נושמים. משתנים. לפעמים הפער הזה כל כך חשוב כי הוא נותן לנו חמצן.
נשימה.
ספסל חום וכנסייה קטנה מאחורינו ואוטובוסים אדומים שעוברים ורוח נעימה.
שש אחה”צ השמש מלטפת אותנו.
אני והיא על הספסל בשכונת המפסטד (Hampstead) יש לידינו כמה שקיות של דברים שקנינו ובעיקר הרבה שלווה. שקט. בלי הסחות דעות.
מסוג הרגעים שלא חוזרים לעולם. רגע קוסמי של אמא ובת. רחוק מהבית אבל כל כך קרוב בלב.
וזו לא שיחה פשוטה. כי החיים שלנו לא תמיד פשוטים. אבל זו שיחה חשובה שיכלה להתקיים רק שם אולי, על הספסל בארץ אחרת, בפער הזה שבין ילדות לבגרות.
יש מקומות שמאפשרים את המרחב הזה להרגיש כך. להרגיש בטוח לדבר על הכול.
Mind the gap אני אומרת לה בטון בריטי מצחיק.
אמא באמת… כולם שומעים אותך.
בואי כבר נלך לרכבת… תיזהרי רק לא ליפול שם במינד דה גאפ הזה שלך היא אומרת לי וצוחקת.
ואני אומרת לה את אותו הדבר. אבל לי יש דמעות…
ובשנייה הזו אני יודעת שהיא שלי ואני שלה.
שגם אם לפעמים ניפול לפערים האלה הכול בסדר, יש לנו את הדבר החזק הזה שמחזיק את הכול יחד.
אהבה.
ללא תנאים, ללא מרווחים, ללא פערים.
כמה המלצות קטנות…
ראינו, עשינו וביקרנו בעוד כל כך הרבה מקומות שלא כתבתי עליהם כאן בפוסט. משאירה לכם עוד כמה המלצות…
שכונת המפסטד (Hampstead) היתה הדבר הכי טוב שקרה לנו בנסיעה הזו. שם ישנו, משם יצאנו לכל הפעילויות שלנו. הרגשנו שם בבית.
שכונה יפה ונעימה, נגישה לכל מקום שאליו היינו צריכות להגיע. מלאה בבתי קפה קטנים, חנויות יפות, הפנקייק הכי טעים בלונדון… היו ימים שפשוט בילינו שם את אחה”צ.
לא היינו צריכות יותר כלום רק לטייל בה.
מצפון לשכונה נמצא הפארק הגדול ביותר בלונדון המפסטד הית’ (Hampstead Heath) פארק קסום שחובה לבקר בו. אחד היפים שראיתי.
בתוך הפארק נמצא קנווד האוס (Kenwood House) בית מקסים מהמאה ה – 18. יש בו אוסף אומנות מרשים ויפה, בית קפה נהדר והרבה שלווה.
שכונת אנג’ל (Angel) לא רחוקה מהמפסטד. שכונה צעירה עם אווירה מיוחדת, חנויות שוות, אוכל טוב ומה לא… בילינו שם אחה”צ כיפי במיוחד.
המחזמר מלך האריות (The lion king) אין לי מה להוסיף מלבד העובדה שזה פשוט מ א ס ט ר פ י ס.
סקיי גארדן (Sky garden) לעלות לקומה 35 של הבניין המרהיב הזה ופשוט להתבונן על כל לונדון. תצפית נפלאה ומרתקת.
כמה תודות…
לחברתי הבלוגרית מיכל מנור אנגלופילית בנשמתה מהבלוג רואה עולם על העזרה המקצועית בהכנת המסלול לנסיעה שלנו.
לבלוגרית רבקה קופלר מהבלוג אוספת אוצרות על ההמלצות הנהדרות!
לשירה לוי אוצרת האוצרות על ההמלצה המשובחת לתערוכה של רוברט ראושנברג אחת התערוכות היפות שזכיתי לראות בחיי!
ותודה ענקית לחברתי היקרה תמר ובתה גילי שאיתן נסענו יחד לטיול זה. טיול בת המצווה של שתי הבנות שלנו. מזכרת ענקית לחיים.
הפוסט הזה מוקדש באהבה אינסופית לבת שלי נועה. תודה שאת ש ל י.
מוזמנים להציץ על לוח לונדון שלי ב – Pinterest ועל לוח חגיגי נוסף, מחווה ממני לאמן האמריקאי רוברט ראושנברג
אז תגידו…
איזו עיר גורמת לכם להרגיש בבית? נותנת לכם לנשום?
מהו התקתוק שלכם? איפה אתם בקצב הכי נעים ונוח לכם? בבית? במקום אחר? בתוככם?
לונדון? ספרו לי עליה מהעיניים שלכם… מהעיינים של הילדים שלכם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
כל התמונת בפוסט זה צולמו ע”י TAMARIANDME כל הזכויות שמורות
2 תמונות של רוברט ראושנברג מכאן
“אני אוהבת נקודות מפגש.”
לא יכול להיות משפט מדויק יותר מהמשפט הזה. והמרחב האינסופי שנקודות המפגש האלו מאפשרות לך והנתינה (“המחווה” 😉 ) שאת מאפשרת במפגש הזה.
<3
הי חגית,
נקודות מפגש, זה כמו המשחק קו נקודה מכירה?
כל פעם משהו מתחבר למשהו ואז למשהו חדש ויחד נוצרות כל פעם נקודות מפגש חדשות בחיים שלנו.גם אם הן לכמה דקות. גם מבט הוא נקודת מפגש…
זה אכן מרחב אינסופי וזה כל היופי בנקודות מפגש.
תודה רבה על המילים שלך…סקרנית לדעת מי את….
אוהו כמה שאת מכירה אותי ?
(המייל אצלך)
אני נמסה בתוך הצמר גפן-קצפת-מרציפן שלך, הלב שלי מתפוצץ מגעגוע ללונדון..ולמרות שאני מכירה את הטיול שלך על בוריו, החל משלב התכנון, דרך מה שפרסמת בפייסבוק והשיחות אונליין בזמן הנסיעה וכלה בסיפורים שלך עליו כשחזרת, עדיין לקרוא את הפוסט ביחד עם התמונות, ביחד עם הזכרונות שלך מכל מיני תקופות מרגש אותי בצורה אחרת משאר הפוסטים שלך. אולי בגלל שאני אנגלופילית, אולי בגלל שגם אני אמא לילדה בת 12.
הצלחת להעביר בצורה הכי מדוייקת את לונדון – על כל גווניה וצבעיה. לא רק האדום. פעם ניסע שתינו יחד ללונדון. אולי עם הבנות בגיל 16 ואולי רק שתינו לבד.
מיכלי אני הולכת רגע אחורה ומודה לך על היי ג’וד. כן עליו.
מהשנייה שגרמת לי לשוב ולשמוע ביטלס ויותר מזה לכתוב עליהם, אני חושבת שהבנתי כמה אני אוהבת את לונדון וכמה התגעגעתי אליה. זה היה ברור לי שאקח לשם את נועה לבת המצווה.
ולהיות בסביבתך זה מתכון בטוח להתחבר ללונדון…
שמחה שהצלחתי להעביר את לונדון כפי שגם את חווה אותה והיה לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב עליה, זו באמת עיר שלא נגמרת. וטוב שכך. עכשיו בא לי לקרוא שוב פוסטים שלך על לונדון ולראות מה אני מרגישה.
ניסע ללונדון, בשמחה, אפשר מצידי לכרטס כבר!
תודה רבה על תגובה מחבקת ומחממת לב 🙂
מה? להגיב? כאילו כאן ועכשיו?
כשהכל טרי מנצנץ מדמעות בעיניים? או אח”כ כשהכל קצת ישקע…
את, את קוסמת. של חיבורים, ומילים, ורגשות וזכרונות, וכל כך הרבה מעבר. אז את יודעת מה? אתחיל דווקא מהתמונות! יוווו הן שלך. וטוב שלקחת את המצלמה. זה נראה שהיא חלק ממך, איבר מאיבריך. פוסט עם תמונות שלך שיכולות להיות בפינטרסט ולעוף בעולם כולו.
איזה פוסט מקסים ומרגש, ועושה גם חשק ללונדון. ולחשוב בצבע ובאוויר ובטעם ובתנועה. טוב נו, לא יודעת מה עשית לי את.
קרני שמש בתוך לונדון הסגרירית! איזה יופי.
תודה על הסיור בנבכי הלב, המרווחים, הרכבות התחתיות והאמהות.
צודקת מאוד! גם אני נהנתי מהתמונות שהן שלך !!!
תודה רבה מיכלי, שמחה שאהבת את התמונות שלי. הפוסט הזה וגם האיימיש קודמו עם התמונות של אביטל אנגל הנהדרת, נתנו לי חשק לחזור ולצלם קצת בעצמי.
יש פוסטים שאני מצליחה לצלם יותר תמונות שלי ויש שפחות, מאוד תלוי כמובן בהשראה 🙂
עופריקי כיף לי לקרוא אותך שוב אחרי כמה ימים מאז שעלה הפוסט.
תודה ששמת לב לתמונות שלי מהעיניים שלך, זו מחמאה גדולה בשבילי כי את יודעת כמה אני אוהבת כשאת מצלמת. אני מאוד שלמה בהן ובעיקר בנחישות שלי לקחת את המצלמה.
היה לי קסם פרטי לראות אותן פתאום, לגלות בכלל מה צילמתי שם, להבין שכל דבר שצילמתי שם הוא בעצם רגש, או תחושה, או מילה.
זה משהו שהתחבר לי רק כשכתבתי את הפוסט.
תודה על כל המחמאות והחיבוקים כאן, שמחה שהיה לך נעים בסיור איתי בלונדון.
אוהבת אותך כל כך חברה שלי.
מדמיינת אותך בעיר הזו ומחייכת לי מקצה לקצה מקווה שבקרוב תצלמי לנו אוכל בלונדון ואת שתינו בסלפי 🙂
כמה אני אוהבת לקרוא בין השורות של מה שאת כותבת. את הגעגוע לאחיך ואת הכבוד לערך הזה שקוראים לו משפחה. כבוד מתוך מקום סובלני ומחבק ואולי זו המילה שהורגשה בי כשחשבתי על המבט שלך על שומרי המלכה חיילי הבדיל העדינים שבריריים וגם קשוחים ועל החנות המתוקה הזו המליס וששוורץ במנהטן שניסגרה. נועה שלך ואת וביחד שאתן טוות מרגש ומעבר לכל אלו יש לי בפוסט הזה ממש מפת דרך למשוטטי לונדון המאותגרים.. אז תודה להשראה ולקסמים שלך
נויה יקרה תודה רבה… נעים לי לקרוא אותך.
צריך להיות כל כך רגישים בשביל לכתוב לי: את הגעגוע לאחיך ואת הכבוד לערך הזה שקוראים לו משפחה.
אני תמיד אומרת שהבלוג שלי הוא כתב סתרים. חלק יותר גלוי וחלק צריך לפענח בין השורות.
ללא ספק מתגעגעת אליו ואליה (לאחותי)הבלוג הזה מאפשר לי בין היתר להתגעגע אליהם ולתעד אותם.
והבובה הזו עדיין אצל אמא שלי. כבר די מרוטה אבל עוד חיה וקיימת.
ולגבי מפת לונדון, אכן היתה מאתגרת וכיפית וקצת שונה מלונדון הקונבנציונלית. הודות למיכלי (מנור) שעזרה לנו עם המסלול ולתמר חברתי שנסעה איתי. שתיהן איתגרו אותנו בכל מיני דברים קצת אחרים ומקסימים של העיר הזו.
אני עם דמעות של התרגשות. מהפוסט הזה. מהעננים. מלונדון. מהבת שלך וממך. מהמרווח ומהעדרו ביניכן.
לי גם יש לונדון כזו שלי, שאני מחכה לחזור אליה ולהראות אותה לצמד החמד ולכל אחד מהם לחוד.
יעלי תודה רבה, אני חושבת שמקום הוא (כמעט) תמיד געגוע. למשהו.
“חופים הם לפעמים געגועים לנחל”. הכל מתחיל בזה. בנחל, במקור של הכל. בנו, בילדים שלנו.
ספרי לי על לונדון שלך? אני ממש אשמח לשמוע.
כמה מרגש לקרוא אותך תמרי. פוסט רגיש ומקסים. מזמינה כרטיסים ללונדון 🙂
איוש תודה רבה, אני חושבת שאמא לבנות מבינה על מה אני מדברת וזה לא משנה לאן נוסעים.
זה משנה החיבור הזה של אמא ובת…
ואני מאחלת לך לונדון בקרוב!! מקווה שהזמנת כבר כרטיסים:)
כמה הולמות אותך כנפיים פלא.
לוקחת את הפוסט כמו גלולה עם שחרור מושהה. מאוהבת בלונדון קשות והפוסט שלך זוחל לי מתחת לעור.
עוד אשוב ?
ידעתי שתאהבי את התמונה הזו…
לולא נועה ששכנעה אותי להצטלם שם, לא בטוחה שהייתי מצטלמת. כל כך קשה לי עם תמונות שלי. והאמת היחידה שיודעת לצלם אותי כך, זו רק נועה.
גלולה עם שחרור מושהה צוחקת כאן, מחכה לשמוע למה את מאוהבת קשות בלונדון…
תודה קרן אור שלי.
תמרי… לונדון היא את. איפה שאחרים רואים אפור את רואה המון אדום וורוד.
פעם הבחינו בין “טיפוס של פריז” ל”טיפוס של לונדון”. זוכרת? רק כשהייתי בלונדון אחת לרבעון מהעבודה הבנתי שאפשר גם וגם. לונדון קסומה ואקלקטית והפלא הזה עובר נהדר בפוסט. גם הילדה המופלאה וחדת האבחנה שלך. ולגבי “המליס”, הכרתי פעם בלונדון מישהו שעבד באמדוקס ואמר לי שאת עובדי אמדוקס אפשר לזהות בלונדון לפי גודל השקית, שהיא כגודל נקיפות המצפון על ההעדרות מהבית…
טלוש,
הכפר הגלובלי השמח שלנו מאפשר לנו להיות טיפוסים של כל מקום שנבחר וכמה שיותר אקלקטי מבחינתי יותר טוב. איזה כיף זה גם וגם נכון??
דמייני לך שמלה שיש בה גם את “הטיפוס” של לונדון גם של פריס וגם של ניו יורק?
מעניין מה היה יוצא:)
ולגבי המליס לדעתי היא חיה מאבות מיוסרים שנעדרים הרבה מהבית 🙂 רואים אותם שם בכל קומה ומכל מקום בעולם.
שמחה שאיפשרתי אדום וורוד בפוסט הזה, ראיתי בלונדון רק צבעים שמחים. לא זוכרת שום אפור שם 🙂 אני תמיד אופטימית 🙂
תודה על התגובה הכה כה מאתגרת ומקסימה שלך!
תמרי, את מעבירה חוויה בצורה מופלאה, נותנת טעם מיוחד וריח ומשמעות לכל רגע ורגע. האוויר, המגע, הצבעים, הנגיעה של גלגלי המטוס בקרקע. דברים שהתרגלתי להיות אדישה אליהם הופכים לרגע מתוק ומלא חיים. ילדות, געגוע וכאן ועכשיו הם ישות הרמונית שלמה בעולם שאת בוראת. חיברת אותי לאוסף בובות העמים של סבתי המאומצת (כן, היתה לי כזאת והיא יקרה לי מאוד עד היום). כיף לך שזכית לראות את התערוכה של רוברט ראושנברג. כיף לך שנועה שלך ואת כל כך מחוברות ודומות כנראה, מדברות בשפה דומה. כיף של פוסט. תודה רבה.
זיווה יקרה,
היופי בהשראה הוא להסתכל על הדברים הכי קטנים ולכאורה זניחים. מהם מגיעים הדברים הכי מעניינים.
הבת שלי אמרה לי השבוע: אמא, אפילו על סנדוויץ יש לך כל כך הרבה מה להגיד.
אדישות ממיתה השראה ולכן במקום הזה אני אף פעם לא אדישה. מתבוננת על כל דבר שנקרה בדרכי ומוצאת בו השראה. תמיד יהיה לי מה להגיד עליו או לצלם אותו. ככה בעצם בנוי גם הבלוג שלי. על התבוננות בדברים שלכאורה ברורים לנו מאליהם.
לגבי נועה שלי היא באמת מיוחדת במינה וכל כך דומה לי. כשהיינו בלונדון והיינו עוברות אפילו ליד גינה יפה ישר שתינו ביחד היינו אומרות אמא/נועה תראי איזה גינה יפה. אנחנו מתבוננות על אותם דברים ומאותו מקום.
ריגשת אותי מאוד בתגובה היפה שלך. תודה רבה רבה.
נ.ב. אוסף בובות העמים עדיין קיים?
״האמנתי גם (ואני מאמינה עד היום דרך אגב) שלכל בובה יש נשמה כזו או אחרת.״
הזכרת לי במילים האלה את המדריכה האינדיאנית שפגשנו באחד המסלולים שעשינו בעיירה הנקראת פייג׳ בארה״ב שסיפרה לנו שהם, האינדיאנים, מאמינים שהסלעים מדברים ביניהם, והחול והאבנים. ולכן יש לנהוג בכולם בכבוד.
וזה נחקק בזכרוני אולי בעיקר משום שמי שסיפרה לנו את הסיפור הקסום הזה והאמינה בו בכל ליבה היתה בסה״כ ילדה בת עשרים וקצת שגדלה על מסורת עתיקת יומין ועשירה.
היכולת שלנו לספוג ולנשום כל פיסת חו״ל כשאנחנו נמצאים בו, מרגשת בעיני. לא סתם מצאתן לכן את רגעי האינטימיות המיוחדים שלכן, שישארו שם לנצח, במקום אחר ושונה ומנותק. רק שם יש זמן ופניות מחשבתית להתרכז ברגע עצמו ובמי שחולק אותו איתנו.
פוסט מזכרת מהמם ומרגש. כיף!
תודה על השיתוף
ענתי אהובה ויפה, מדמיינת את המדריכה בכזו קלות ומתרגשת. לפעמים נדמה לי שהעצים והענפים רוקדים וכשאנחנו מסתכלים הם משחקים במשחק, קורצים זה לזה, ועומדים במקום. איזה ריקוד מופלא יש בטבע, במילים ובקשרים. חיבוק גדול גם מכאן.
נעים לי איך שאת יודעת תמיד להתחבר לדברים שאני כותבת וגם למה שאני לא. חיבוק
הי ענתי,
איזו תגובה מרתקת כתבת לי. את יודעת כמה אני אוהבת את המורשת האינדיאנית ומאמינה בהרבה דברים שהם מאמינים.
בדיוק כמו שכתבת, כמו הבובות שלי כך החול האבנים הסלעים. כולם מדברים ולכולם יש ישות זו או אחרת. אני חושבת שהיופי כאן שאנחנו בוחרים להאמין במה שהכי מרגיש לנו מחובר למיימד הזה.
נזכרתי בפוסט שלך על הגרנד קניון, היכולת לספוג כשאתה בחו”ל היא אחרת ומרגשת אותי כל פעם מחדש כך הרגשתי גם אני בפוסט שלך.
תודה רבה על המילים והחיבוק האינדיאני
יקרה שלי אני קוראת אותך מסלובניה מטיול הבת מצוה של ביתי, הפעם הראשונה בטיול משפחתי כל המשפחה עם אמא שלי,
אנחנו נזכרות הרבה בטיול הראשון שלה ושלי בשוויץ (אפרופו טקטוק) וכשכתבת על לונדון , לונדון בשבילי היא המקום שבן זוגי הציעה לי נישואים. והעיר שאני הכי מרגישה בה בנוח זאת וינה, והכי מתגעגעת לפריז של פעם. ואת כותבת מקסים ומרגש והייתי רוצה ללמוד ממך כל כך הרבה . כבר לוקחת מהפוסט הזה הרבה. נהנתי לקרוא אותך ותודה לך
הי מיכלי,
משערת שמאז התגובה שלך אליי כבר חזרתם. בטוחה שהיה לכם טיול מקסים!
זו הפעם הראשונה שנסעתי איתה לחו”ל יחד אחרי שנה מאוד לא פשוטה. כך שלטיול הזה היו הרבה מיימדים מעבר…כאלה שנזכור שתינו לתמיד.
איזו מזכרת נפלאה הצעת נשואין בלונדון, אז ברור שזו עיר שחרוטה לך בלב!
שמחה שנהנית מהפוסט שלי תודה על כל המחמאות ותודה על התגובה היפה שלך!!
קוסמוס, הצילומים שלך, הם מרגשים עד דמעות, כל כך מלאי רגש, צלילים ואותיות. והמרווחים, כבר גילית לדעת שאני לא יכולה לעמוד בפניהם, גם לא בפנייך. וגם כנראה לא בפניי לונדון.
והכי הכי אהבתי לראות אותך עם כנפיים זהובות, ציפורה כחולת לב רגישה ואוהבת כל כך?
לונדון עיר שמעוררת את המצלמה ואת החושים. כמו ניו יורק. היא עיר “נוסעת” כמו שכתבתי יש לה קצב מיוחד.
אי אפשר שלא לצלם בה כל רגע נתון. עושר ואושר גדול לאוהבי מצלמות באשר הם שם.
כמה התלבטתי אם לסחוב את המצלמה הגדולה שלי ואיזה מזל שכך היה.
ידעתי שתאהבי את תמונת הכנפיים שצילמה נועה.
היחידה שיודעת לצלם אותי בלי שאמחק את התמונה : )
תודה על תגובה מלאה בציפורים רבות יופי ואהבה….
מקסים תמרי. מלאכת מחשבת של ממש הפוסט הזה. כל כך הרבה פרטים, סיפורים וחוויות והכל מסתנכרן בסופו של דבר למשהו אחד שלם וגדול… לאהבה! לקפסולה מרוכזת ומדוייקת של האהבה שלך לעולם ולילדיך ולאנשים ולהשראה ובכלל. אהבתי מאד!
מיכלי יקרה,
אכן הרבה פרטים וזה עדיין לא חצי ממה שהיה לי לכתוב על העיר המתוקה והמקסימה הזו.
הרבה נשמט בעריכה כמו שאומרים…
הפאזל הפעם היה מאתגר במיוחד כמו המפה של האנדרגראונד, לחבר כל קו לנקודה… וליצור אהבה שלמה לכל מה שיש בליבי. שמחה שראית והרגשת זאת!
תודה על התגובה המחבקת שלך, אני יודעת שאת גם אוהבת את לונדון… איך אפשר שלא…
תמרי תמרי! ידעתי שאני צריכה להשאיר את הקריאה בפוסט הזה כשאני רגועה ובכל זאת קראתי אותו עם הרבה דמעות בעיניים. את לונדון למדתי לאהוב. שנאתי אותה ממש בפעם הראשונה, וחזרתי אליה לביקור פיוס שלא צלח ואחר כך, החליטו בשבילי, והיא הפכה כמעט לבית שני כי שם היה ליבי, וכשהלב שם אז אוהבים, ורואים את הפינות היפות והחמות. היטבת לתאר אותה עד כאב, אולי בגלל זה זולגות הדמעות מעצמן, את התקתוק המיוחד שלה, הלב הפועם שלה ויותר מכל, תיארת את האמהות שלך – ועל כך אני מחבקת אותך חיבוק גדול!!!
תודה יקרה על הכל!
רבקה רבקה יקרה שלי…
אני נהנית לקרוא את התגובה שלך כאן לאחר כמה ימים ואני רוצה להתוודות שאני עם דמעות.
מכירה הרבה שמספרים על לונדון מה שכתבת לי כאן.
לוקח לפעמים זמן להתאהב בה… אבל כשזה קורה זה לכל החיים.
לונדון רגשה אותי ושמחה אותי והעציבה אותי כשנזכרתי בנסיעה ההיא עם אמא שלי.
זה היה אחרי תקופה לא פשוטה שעברנו בבית. תקופה שמקבילה קצת למה שנועה שלי חווה איתי.
נזכרתי פתאום שהנסיעה הזו שהיתה לא רק ללונדון מוזכרת גם בפוסט שלי “היי ג’וד”. שם יש פסקה על הביקור בליברפול.
תודה על התגובה המרגשת שלך רבקה. הדמעות שלי זלגות מעצמן.
קוראת בלילה לבן
וגם בבוקר שחור
פוסט מרהיב
שמחמם גם כשכל כך קר בלונדון
קוראת ונשארת עם טעם מרציפן וקינמון
טועמת את הענן
ומתעטפת באדום, שחור ולבן
כמו בלוח ההשראה שלי
ואת המפסטד אוהבת בלב
הייתי שם עם אמא שלי
שם ישנו גם אנחנו
וזוכרת שיחה לא פשוטה אבל כל כך קרובה שם על ספסל
שהיה לי קשה להסתכל בעיניים
ובהמפסטד גרתי 16 ימים של אושר צרוף גם עם מיכל שהיתה החברה הכי טובה
ולרגע שוב בלונדון
בזכותך
ואיתך
כאילו בכלל לא עזבתי אותה
בחודש שעבר
או אפילו מגיל שנה וחצי
המבט שלך בתוכי
ורוצה שתראי את בובות העמים של עלמה
ואת פדיגנטון שקניתי מהמליס
דווקא בשבילי
עם מזוודה חומה
שבדמיוני מכילה את כל הטוב של לונדון
פדינגטון שהקריאו לי באנגלית לפני השינה
ועדין יש לי אותו
על אף שחסרים בו עמודים
פדינגטון שקניתי כשנדב במנשא
בכיס הקנגורו שלי
פדינגטון. שלי ממש קטנטן.
אולי 6 ס”מ לא יותר.
והוא כבר מרוט ומתוק ובן יותר משלושים.
וקניתי אותו במאדאדם טוסו בחנות המזכרות.
הוא נמצא באוסף המינייטורות שלי ותמיד מזכיר לי את הנסיעה הזו
עם אמא שלי.
אחרי שאח שלי נפטר ואבא שלי עזב.
וכמה לונדון שלי אז, היתה מחבקת ועצובה.
ולונדון שלך מחבקת ואדומה ושחורה
ואני ממש יכולה לדמיין אותך גרה שם
פעם וגם עכשיו. ועל הספסל עם אמא שלך…
כמה שאת מתאימה לעיר הזו. והיא לך.
לפעמים היא גשומה ואפורה ולפעמים השמש יוצאת ומחממת
ולפעמים היא מסתורית וספרותית,
ולפעמים היא אישה באדום ושחור,
שרוצה שכולם יראו אותה ויגידו לה איזה טוב שיש אותך.
כמה את יפה.
באדום ובשחור,
עם פדינגטון ובלי.
דניאל יקרה שלי
שתמיד תהיה לך לונדון בלב…
עם פדינגטון ונדבי ועלמה והמון צבעים וגשם ושמש.
זה פוסט שצריך לתת לו לשקוע, אז אשוב לקרוא שוב ולהרהר בו עוד. אני לא יודעת איך אבל הרגשתי שאני קוראת ספר זכרונות, כל הזמן חשבתי על ספר זכרונות. וכל כך עשית לי חשק לחזור ללונדון לפעם שניה, שבה הביקור יותר רגוע ונינוח, ואוכל להרגיש את התקתוק של לונדון.
ספר זכרונות עם מפתח ומנעול.
הזכרת לי נשכחות.
איך אהבתי את המפתח הקטן למנעול שתמיד היה נאבד לי בסוף….
מאחלת לך שתחזרי בקרוב ללונדון, עכשיו כשאני קצת מכירה אותך נועדתן ממש… שתיכן.
תודה רבה יפעתוש…
מקסים כל כך! לונדון מבעד עיניך ועיני בתך נראית כל כך נפלאה ומרגשת שבא לי לנסוע עכשיו!
תודה על פוסט יפיפה והמלצות חשובות.
הי נורית,
היא אכן נפלאה ומרגשת ובעיקר עושה שמח.
העיניים שלי תמיד כותבות את מה שהן רואות גם את הלב שלי…
שמחה שהרגשת כך, שהכל עבר כמו שראיתי וכמו שהרגשתי.
תודה רבה שקראת אותי, שמחה שאת בבלוג שלי ומאחלת לך לנסוע ללונדון ממש בקרוב!
וואו כמה יפה כתבת! החזרת אותי ללונדון, אהובה ישנה שלי, שקצת זנחתי בשנים האחרונות לטובת אירופאית אחרת, ופתאום נזכרתי כמה לונדון טובה אליי תמיד, וכמה נעים וצבעוני שם, ובזכותך נזכרתי בהאמפסטד ובשקט של השכונה, כתבת ככה שאפשר להרגיש את המקום תוך כדי קריאה. והתמונות שלך פשוט תאווה לעיניים ולכל החושים!
הי נירי,
שמחה שאת כאן.
איזה שם יפה יש לך. לבן שלי קוראים ניר.
לאיזה אירופאית אחרת התמסרת? אני סקרנית…
לונדון טובה לכולם.
חוץ מלאנשים שמעדיפים שמש על גשם. או לא חובבים אפור. למרות שאני ראיתי בה רק צבעים.
תודה שכתבת לי שהחוויה עברה, שהרגשת כאילו את שם. תודה על כל המחמאות לתמונות שלי, נעים לי מאוד לשמוע. מאחלת לך שתחזרי אליה… נראה לי שאת מתגעגעת 🙂
יוו תמרי, איזה כיף של תגובה לתגובה. בשנים האחרונות אני וליבי בברלין, יש בה משהו באווירה שם שאני מאוד נמשכת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת לבד. ומעניין הקטע עם הצבעים, כי גם אני, בכל הפעמים שהייתי בלונדון, ראיתי בה הרבה צבעים, אפילו כשהיה קפוא וסגרירי, עדיין, מלא צבעים. עיר אהובה ונפלאה, אתמול התחיל להירקם לו, בזהירות רבה, הביקור הבא שלי שם <3
נירי ידעתי שתגידי לי ברלין.
עדיין לא הייתי בה אבל לגמרי בתוכניות שלי.
שמחה שאת בהתעוררות לונדון, ספרי לי איך היה כשיהיה…:)
איזה פוסט מקסים, בדיוק לפני חודש חזרתי עם הבת שלי משבוע לונדון קסום שכזה אחרי שהיינו שם בטיול בתמצווש מעולה לפני שנתיים, החלטנו שזו העיר שלנו יחד, יש בה אווירה נעימה ומקבלת במיוחד
הי אילת,
הרבה אמהות ובנות נסעו ללונדון. גם סביבנו. אולי ה-יעד הכי מבוקש לאמא ובת השנה.
תקראי מה כתבה כאן ריבי הולצמן אני חושבת שהיא תיארה במדוייק איך לונדון מרגישה לנו…
דומה לתחושה שלך.
תודה רבה על התגובה שלך איילת שמחה שבאת לבקר אותי!
תמרי האהובה. ישבתי איתך על הספסל וטיילתי איתכן בפארק. הייתי הציפור הקטנה שליוותה אותכן 🙂 אבל באמת, איזה טיול מושלם. חגיגה שלווה של אמא ובת, ואפילו שברור שהיו גם מליון מצבי רוח אחרים, והיתה עוד אמא וילדה, עדיין אני מתארת לעצמי כך את הטיול שלכן. טיול של חוויות, של למידה, של התבוננות. ככ התיברתי למשפט שלך. ככה אני חיה-מתבוננת. כמעט ולא מסתכלת. הכי קשה לי עם עיניים. אני תמיד מחפשת אותן וזה אסור, אני יודעת. לונדון, שהייתי בה 4 פעמים, מתמלאת מטיול לטיול בתוכן אחר וחדש ונפלא מקודמו. לונדון, שאחרי שלנתי בה בשורדיץ רציתי רק לגור שם בשורדיץ. עוד לא כתבתי את הפוסטים על הטיול האחרון. הם עוד נבחשים. החוויות היו חזקות. אני חושבת שזה טיול וחוויה שהבת שלך לא תשכח מעולם. תמיד מדברים על ארגז כלים שיש לכל אחד מאיתנו. הטיול הזה נכנס לשם, אני יודעת. אין פעם בעולם שאני יוקדת לאנדרגראונד ולא חושבת על מיינד דה גאפ, דברנו על זה פעם, אצלי זה מלווה בפחד גדול, ואנחת רווחה כשאני בפנים-או בחוץ. אפילו הצעידה ליד הפסים גורמת לי לאי נעימות בגלל הטראומה ההיא, אבל, מתגברים. כמו על כל דבר אחר. שמחה ששיתפת, חיכיתי לקרוא על החוויות שלכן.
באחת מהירידות שלנו לאנדרגראונד, זה היה אחה”צ בשעה חמש הרגשתי שהקרקע נשמטת לי.
היו שם מליוני אנשים באחת התחנות הכי עמוסות, הכי סבוכות. מלאה עיקולים תת קרקעיים ועוד מדרגות ועוד פניות ימינה או שמאלה. ונתתי לנועה יד חזק כל כך ממש השארתי לה סימן.
אם יש משהו שמלחיץ זה הרגעים האלה. בארץ זרה בין מליוני אדם. עמוק באדמה.
ומה יקרה אם? אם היד תישמט והיא פשוט תבלע לי שם בין כולם? אפילו עכשיו כשאני כותבת לך את זה כואבת לי הבטן.
גם אני נושמת לרווחה כשאנחנו יוצאים ממעבה האדמה. אני מאוד אוהבת את הנסיעה עצמה בדיוק כמו שתיארתי כאן.
אבל את המסביב בתחנות עמוסות וגדולות, קשה לי להכיל.
מתאים לך לגור בשורדיץ ציפי אהובה. להתבונן על הכל, והקפה והאנשים והצבעים. שכונה חיובית ואופטימית. כמוך!
תודה על השיתוף והתגובה המרגשת שלך!
באופן מפתיע את לונדון עדיין לא זכיתי לראות במו עיניי אבל כפי שהיא מצטיירת במילותייך וצילומייך, היא ממש קוראת לי לבוא בשעריה כבר…
מילים של צמר גפן מתקתק מהולות במה שאסור וגנוב ומלהיב עוד יותר. מרווחים של נשימה, רגש, אהבה ואימהות עוטפת ומאפשרת צמיחה. אהובה את.
אביטלוש,
אני אהיה בציפייה דרוכה אם תסעי ללונדון, לראות מה המצלמה שלך תתעד בה. אני חושבת שנועדתן ומאחלת לך שתסעי לשם מהר מכפי שאת יודעת.
מה שאסור ומה שגנוב, אולי זה חלק מהפאזל של לונדון.
המותר האסור, הפעם העכשיו. השמרונות הפתיחות באמת שיש בה שכבות שכבות של אושר ומסתורין…
איזו תגובה יפה כתבת לי. תודה צלמת יפה!!
חייבת לספר לכן!!!!!!! קראתי כעת סיפור נפלא לא מתחיל ולא נגמר, אני עדיין בתוכו, מהלכת על ובינות עננים, מסרבת להתעורר, כי כשאני קוראת, אני חולמת ומדמיינת ורואה, מריחה ומדברת את הדמויות, המקומות, ואת תמרי הנהדרת שבנהדרות, לקחת אותי לשם. לא במזוודה, לא בטיסה, במילותייך שלך, רקמת לי סיפור שאחזור אליו שוב ושוב ושוב, לא ארפה, כמו שמיכת פלאים להתכסות בה, שמיכת ילדות, ולא אחלוק כי זה הרגע שלי. כמה עושר, צבע, ריח, שבילים אינספור ודמויות לחקור, תובנות לאמץ ולהתענג, הו פשוט להתענג. תודה רבה על כל שאת, הינך, מביאה לעולמי. מדפיסה לי עותק עם חלב וקינמון ליד המטה!
אוצרת האוצרות,
מכאן אני רוצה לשלוח לך ספל חלב חם עם קינמון שיביא לך האחד ולא האחר מאשר ראושנברג…
דמייני רגע… נכון רגע שווה?
מעניין אם הוא היה שותה חלב עם קינמון?
הלוואי והיו לי הקסמים לארגן לך רגע כזה כי כל כך מגיע לך~!
שירה התגובה שלך תלווה אותי להרבה זמן. יש אנשים שכותבים לך וזה כמו שמיכה נעימה, כך
אני מרגישה מהתגובה שלך שקראתי אותה כבר יותר מכמה וכמה פעמים. מרגישה שעטפת אותי בחום ובנשיקות. כפי שאני עטפתי אותך.
תודה על האוצרות והמילים ועל מה שאת. אוצר.
לונדון שלך, לונדון שלי. לונדון לא שייכת לאף אחד ועדיין גורמת לכל כך הרבה אנשים להרגיש בה נוח. כמו כוס תה חם, נעלי בית מצמר וצעיף משבצות. כבר חמש פעמים ביקרתי בה, כל ביקור שונה וכל הביקורים כולם נמצאים יחד בתוך הפוסט המכושף הזה-הילדה שבבטן שנסעה איתי ללונדון (שתיהן!), הגשם, הפארקים, והתקתוק-צליל נסתר שמי ששומע אותו הוא רק מי ששעונו הפנימי מעוון על אותו תדר בדיוק. קוסמת מילים את.
ריבי ריבי…
עשית לי דמעות. כתבת כל כך יפה…
תיארת אותה בדיוק. אבל בדיוק. תה חם, נעלי בית וצעיף משובץ. אולי העיר שמרגישים בה הכי בבית שיש.
מתרגשת לקרוא שגם אצלך הן היו בבטן שלך… בעיני זו חוויה קסומה במיוחד לחזור איתה לשם. גדולה.
תודה על התגובה המקסימה שלך. ואני חושבת שכל עיר שאנחנו מבקרים בה נשאר בה משהו מאיתנו, כך אני מאמינה. נקודה אנושית שלנו. חותמת שנשארת … מזכרת מאיתנו.
נכנסתי לתמונות בפינטריסט ונשאבתי עם הצינורות והמסילות לחוויה הלונדונית המיוחדת שתיארת.
קצת כמו מכונת זמן שדרכה אפשר להרגיש את כל נקודות המפגש בנקודות הזמן השונות, שהיו בעבר ושיהיו בעתיד.
הי מיכל, כיף שאת כאן ברוכה הבאה.
שמחה שחווית את המסע שלי גם דרך הפינטרסט, ממנו אני מתחילה כמעט הכל.
שמחה שהרגשת בדיוק את מה שניסיתי להעביר בתמונות שם ובפוסט, מנהרת זמן, נקודות מפגש ומיימדי זמן שונים.
יש לך עיניים רגישות מאוד… איזה כיף שכתבת לי את זה תודה!!
תמרי, הכתיבה שלך נוגעת ומרגשת כתמיד. את מצליחה להעביר במילים את הקסם הזה- של לונדון, של הקשר במיוחד בין אמא ובת, של ריחות וצבעים וגעגוע. נהניתי מכל מילה.
שני מה שלומך?… כיף שאת כאן.
שמחה לקרוא אותך ולדעת שהצלחתי להעביר את לונדון כמו שדמיינתי. היה לי עוד כל כך הרבה מה לספר ולכתוב עליה אבל אני משאירה גם לעצמי זכרונות משלי 🙂 בטוחה שעוד אספר עליהם בהמשך…
תודה רבה על התוגבה והמילים הטובות שלך!
איזה פוסט מרגש ומחבר. אני אוהבת את לונדון היא כל כך נהדרת. ואמיתית. ובועטת. ומרתקת. ומשתנה. וצבעונית. את אמא מקסימה. ורגישה. והעובדה שאת מלמדת את הילדה שלך להתבונן ולא רק לראות אומרת הרבה. נהניתי לקרא ועכשיו בא לי גם מהקצפת הזאת. וגם לחפש את כובע הקטיפה השחור שקניתי לי בלונדון לפני עשרים וחמש שנים…
יוניתוש מצאת את כובע הקטיפה שלך? 🙂
לונדון יש בה הכל. אחת הערים הכי מרתקות שיש עם הכי הרבה מה לראות ומה לעשות.
לא נגמרת לעולם ורק משתבחת ומשתבחת.
מה שיפה בה שתמיד יש בה את התמצית שתישאר כמו שאנחנו זוכרים מגילאים יותר צעירים.
השומרים, הפארק, אוקספורד טראפלגר…היא שומרת לך על הילדות שלך גם את תחזור אליה בגיל 80.
כך הרגשתי בה.
מאחלת לך לטעום את הקצפת בקרוב עם תמר …זה עובר ממש מהר.
תודה רבה יוניתוש
מעבר לאהבה שלי ללונדון, ולתמונות הנהדרות שלך, זרקת אותי אחורה לדירה בה גרנו כסטודנטים בת”א. לא הכרתי את ראשנברג לפני כן, וכשראיתי (אני חושבת שבחנות האוניברסיטה) לוח שנה עם עבודות שלו – נעתקה נשימתי. כל חודש שעבר נתלש מהלוח אחר כבוד ומצא לו מקום באיזו פינה בדירה. אני חייבת לבדוק אם שמרתי את התמונות
הי טל,
סיפור לוח השנה של ראושנברג מקסים מבינה לליבך.
הוא באמת מדהים ולראות אותו ב “חי” זו חוויה לכל החיים. שמחה שזכיתי לזה יום לפני שנסגרה התערוכה.
מעבר לזה תודה רבה על המחמאות והתגובה! שמחה שבאת לבקר אותי כאן.
ריחפתי בתוך ענני הקצפת הלונדונית שרקמת לנו כאן….. הגעת לי בדיוק בדיוק בזמן לתכנון הטיול השנתי שלי עם המתבגרת (13.5), כל תונה הציפה את בלוטות הטעם והמילים שלך חברו יחד לקינוח מושלם (מישלין), תודה לך על פוסט משובח. אם זו לא חוצפה אשמח להמלה על לינה
ליבנת
ליבנת יקרה,
תודה רבה על התגובה והפרגון, שמחה לשמוע שנהנית מהקינוח שלי:)
בטוחה שיהיה לכן טיול מושלם.
לגבי לינה ממש לא חוצפה, בשמחה.
http://www.premierinn.com/gb/en/hotels/england/greater-london/london/london-hampstead.html?INNID=LONHMP&ARRdd=30&ARRmm=07&ARRyyyy=2017&NIGHTS=1&ROOMS=1&ADULT1=2&CHILD1=0&COT1=0&INTTYP1=DB&SID=4&ISH=true&BRAND=PI&CID=GHF_IL_localuniversal_desktop_LONHMP
אחרי שראיתי את הכותרת הייתי בטוחה שיהיה הרבה אחריה. לא רק בגלל שאת מאלו שמדברים ומראים למה התכוונת אלא כי זה זרק אותי למשהו שלי אבל לא מלונדון. תמונה שיש לי בספר שלי כבר מלפני שנה כשחידשתי אותו. אם תסתכלי ותתבונני בה תביני הכול אבל מאחר ואני לא יכולה לצרף אותה פה אשלח לך בפרטי. פוסט מדהים ומשאיר טעם של עוד הרבה קצפות, גרפיטים ותמונות..
שמחה שהפוסט שלי זרק אותך למקומות שלך.
הכוונה בפוסטים שלי שזה יקח את הקורא למקום שלו למה שזה מזכיר לו, להשראה שלו.
ואם אפשר כמה שיותר רחוק…
אמרתי לך כבר הבוקר שהמשפט המושלם ששלחת לי Wait behind the line יוצר לי דו שיח חדש בראש.
אז תודה עליו.
גרפיטי מתוק כך הרגשתי מהתגובה שלך, תודה מענטשית יקרה!
משב רוח מרענן. תמיד, והיום במיוחד!
הי חן, תודה רבה שקראת ושמחה שהיום במיוחד הייתי לך למשב רוח רענן (חם היום מאוד : )
mind the gap, זה מסוג הדברים שעוד מהדהדים בראש הרבה זמן אחרי שחוזרים. וכמו שכתבת, לכל מקום יש את התקתוק שלו וגם את המשפט שלו. כשהייתי בסין, זה היה משהו שהכריזו ברכבות, ואחותי ואני כל כך אהבנו את זה, לא היה לנו מושג מה הכרוז אומר (רק בערך…) ובכל פעם שהיו משמיעים את ההודעה, היינו חוזרות אחריה בהנאה ובשיבושי לשון. פעם אחת חזרנו אחריה קצת יותר מידי בקול רם וקצת יותר מידי בהתלהבות וגררנו גל של צחוק ממקומיים ברכבת.
אוי, תמרי, תודה שהזכרת לי את זה. לא ששכחתי, אבל כשכתבתי לך, זה החייה שוב את הסיטואציה. ואלו הרגעים שאני הכי אוהבת בטיולים, זה מה שהולך איתי אחר כך, יותר מביקור בכל המקומות ההיסטוריים והתיירותיים. יותר מהכל, אלו הרגעים הקטנים האלו שמשלבים את התקתוק האישי שלנו בתקתוק של העיר. רגעים שבאותו הרגע לא נראה בכלל שהיו משמעותיים, אבל הם ענקיים, כי זה מה שנשאר. כמו הטעם בפה אחרי שאוכלים ענן 🙂
לונדון שלך כל כך מיוחדת, דרך העיניים והנשמה שלך, נהנתי מאוד לקרוא. גם אני, אגב, אוהבת את המפסטד. גיליתי אותה “במקרה” בטיול הראשון ללונדון. נכנס לי לראש ג’וק שאני רוצה ללכת לראות היכן אמא שלי גרה ועבדה כשהיא הייתה בת 20+, אז יצאתי למסע רגלי בהמפסטד ושם נראה לי שהתחלתי לאהוב לשוטט. כי לא עשיתי משהו “תיירותי” אבל היה כל כך מעניין וכיף להסתובב בשכונה, לראות את הבתים והגינות והחנויות וזה השפיע על האופן שבו אני מטיילת עד היום.
תמרי, כתבת , כהרגלך, פוסט שנכנס ישר ללב ולנשמה. וכמו כל שאר הפוסטים שלך, ברור לי שעוד אשוב אליו. תודה.
ליען יקרה,
אני צוחקת כאן. הבת שלי והחברה שלה שאיתה נסענו אימצו שתי מילים שהיו אומרים במעלית של המלון שהתגוררנו בו בהמפסטד והן כל הטיול היו אומרות אותו בחיקוי מדוייק של הקריינית במעלית.
door open (משערת שזה בכל מעלית כמעט בעולם לטובת אנשים כבדי ראייה)
אתמול הן אמרו אותו מלא פעמים והתפקעו מצחוק ובשנייה כמובן חזרתי להמפסטד ולמלון שלנו וחייכתי.
זה בדיוק מה שסיפרת על אחותך וגם על הרגעים האלה שלכאורה הם לא היו משמעותיים אבל הם ענקיים! כי הם לעולם ישארו חלק ומזכרת מהטיול, לפעמים הרבה יותר מבניין מעניין או ממזכרת שקנינו. כל כך יפה מה שכתבת, דייקת גם את התקתוק שלי לגביי הרבה דברים בטיול שלנו לשם.
והמפסטד נהדרת כל כך. לא צריך כלום רק לטייל בה.
תודה רבה על התגובה המקסימה שלך. עונג לקרוא אותך ליען. מעוררת מחשבה שאת.
אם לא הייתי מעולם בלונדון והייתי קוראת אותך הייתי טסה לשם בשנייה זו.. כל כך יפה, מרגש, עמוק ומלטף.. כל כך לונדון שלך ושל נועה, שמחה בשבילכן על החוויה המיוחדת רק לשתיכן.. והצילומים שלך כמו שרק את מסוגלת להבחין בפרטים ולצלם בכזאת רגישות. מחכה לטיול המשותף שלנו שחייב להגיע!
חזרתי.
בבית המלון בו שהיתי בלונדון, היה כרוז מוקלט במעלית. איש זקן, חומל וחביב היה אומר: PLEASE MIND THE GAP.
הייתי מחייכת לעצמי בכל פעם שהייתי שומעת אותו.
בתוכי הייתי שומעת אזהרה רכה כזו, “הי אתם שם, יש מרווח בין הדברים, תהיו בתשומת לב”. זו לא הייתה רק אזהרה, זו הייתה ממש הזמנה. בכל פעם אמרתי לעצמי שאני חייבת להקליט אותו. 4 מילים ועולם.
לצערי לא הקלטתי, אבל הגוף שלי הקליט מסתבר. אני שומעת אותו את האיש הזקן בחוכמתו בכל פעם מחדש.
הפוסט שלך החזיר אותי לאותו הלך רוח, טיול עם הבת שלך, בין כל המרווחים. האימהיים, ההוריים, הנשיים.
שימי לב לGAP אהובתי. יש שם 3 מילים ועולם.
תמרי הכ”כ יקרה
המילים והתמונות הוורדרדות שלך ממיסות אותי .
ולונדון אף פעם לא חיכתה לי, כי ניו יורק תמיד עקפה אותה והתיצבה לדרוש את שלה בראש הרשימה .
וורוד מעולם לא היה הצבע שלי.
ביס אחרי ביס , של קצפת מלאה באוויר מתוק- טעמים, עננים, צבעים, ריחות בשווקים.
נקודות מפגש עם א נ ש י ם- גדלים,זזים, פערים, נ ו ש מ י ם
אהבה ללא תנאים עם נועה שלך.
תודה ששיתפת ברגעים הטובים של החיים 🙂
מרגישה בכל החושים שהעור של לונדון נגע בשלי.
טובה יקרה הגעת ללונדון? איזה כיף לי.
כשאני חושבת על זה כבר כתבתי על לא מעט מקומות בבלוג שלי…
וזה משמח אותי.
את יודעת שיש לי חיבה יתרה לבלוגים של טיולים ומסעות… ( אני מדמיינת שאני גם קצת בלוגרית של מסעות).
לונדון אהובה עליי מאוד. היא עיר שנותנת לי אוויר וחיוך. ועם נועה היא נתנה לי בדיוק את מה שהיינו צריכות אחרי השנתיים האחרונות שעברנו.
נתנה לנו חיבוק.
יש לנועה חברה מאוד טובה שגרה בניו יורק (אצלם התארחתי בפוסט של ניו יורק) ואחד היעדים לבת מצווה כלל גם רעיון של נסיעה לשם. אבל היא לא רצתה, רצתה לונדון.
שמחה שבסוף נסענו לקצפת המתוקה.
לתפוח הגדול והטעים נגיע גם… ברגע הנכון.
תודה שכתבת לי טובה, שימחת אותי ממש. שמחה שאהבת לטייל איתנו בלונדון שנגעתי לך בעור…
סוףסוף קריאה שלישית ואני יכולה להגיב
זיכרון אחד:
אימא שלי המציאה מין עוגה, ואריאציה על עוגת למון מרנג. את הלימון החליםה באשכולית, הפחיתה משמעותית מכמות הסוכר, ואיחדה איכשהו בין שכבות תערובת הפרי לבין הקצף. זאת היתה עוגת יומולדת 19 שהבאתי לחברים בבסעס חיל הצודיעין אישם במרכז הארץ. פ. מייד כינה אותה עוגת ענן, בגלל המרקם, שעונה על ההגדרה ‘נימוח’ יותר מכל דבר אחר שטעמתי בחיי. השם נשאר אצלנו במשפחה כל עוד אמי היתה אופה.
.
זיכרון underground: בגיל 16 הגענו ללונדון כחלק ממסע משפחתי. זו היתה הפעם הראשונה שחזרנו אליה, מאז שעזבנו 11 שנים קודם, אחרי שהיה של שנתיים וחצי.
שלושה ימים היינו תיירים ואורחים וחברים, וביום הרביעי נכנסתי אל תחנת הרכבת התחתית. ריח העשן והטחב הישן היכה בי. קניתי במכונה חפיסה קטנה של שוקולד קדבורי עם צימוקים ושקדים. הרגשתי בבית.
.
בעוד פחות משבועיים אני נוסעת ללונדון עם היורש. טיול בנים, עם ביקור באולפני וורנר ובמוזיאון המדע, וגם בשורדיץ’ ובמוזיאון העיצוב ובקובנט גארדן. אנחנו כבר מתרגשים
חנצ’ו,
איזה כיף לקרוא אותך אחרי שחזרת כבר מהנסיעה עם היורש, חיכיתי עם התגובה שלי אלייך, קראתי אותה יותר מפעמיים, אין לי הסבר למה משהו הרגיש לי לחכות איתה.
אולי חיכיתי שתחזרו? ואולי ראש השנה זה בדיוק הטיימינג להגיב לך.
חלק ממה שכתבת כאן, כתבת בפוסט היפה שלך על לונדון ומעבר להכל אני שמחה בשביל שתינו שחווינו את הנסיעה הזו. איתם.
מתנה יקרה מפז להם ולנו.
התגובה של הילה גוזני שכתבה לי אחרי ביקור שלה בלונדון פתאום התחברה לי לפוסט שלי ושלך ולכל הדברים שכתבנו אחת לשנייה… תקראי אותה אם יצא לך.
אוהבתותך!
נפלאות דרכו של העולם. בדיוק חזרתי לארץ מביקור חטוף אצל חברים טובים ב- Hampstead Garden Suburb. התהלכנו בגנים המדהימים של השכונה, ביקרנו באתר מהסרט נוטינגהיל (הבית הענק הלבן) ואפילו קצת ב-Camden Market.
מזג האוויר ממש חייך אלינו, בילינו שני ימים בלונדון ללא אף טיפה של גשם, שמיים כחולים, כחולים. פשוט מתנה. כל כך כיף היה לטייל עם החברים הכל כך שלנו. ממש זמן איכות. חבל מאוד שמחלה היא מה שהביאה אותנו לביקור…
“אני והיא על הספסל בשכונת המפסטד (Hampstead) יש לידינו כמה שקיות של דברים שקנינו ובעיקר הרבה שלווה. שקט. בלי הסחות דעות.
מסוג הרגעים שלא חוזרים לעולם. רגע קוסמי של אמא ובת. רחוק מהבית אבל כל כך קרוב בלב.”
כאשר אנו יודעים להיות נוכחים ברגע, לעצור, לנשום ולחוש אותו באמת, השמחה יודעת למצוא אותנו. שבעולמנו העמום מעטים הרגעים בהם אנו נעצרים לטעום את הרגע… לעצור ולנשום את החיים. להתענג באריכות באמצעות חושי הנשמה המחודדים.
אני שמחה כל כך שמצאת רגעים יפים בלונדון לבלוט זמן איכות עם בתך. חג שמח יקירה☺
הילה
הילה יקרה,
דרכי העולם יודעות בדיוק מה הן עושות.
כמובן שלא סתם חזרת מלונדון ועוד מהמפסטד ואז הפוסט שלי חייך אלייך.
והנה אני מגיבה לך בעיצומו של ראש השנה, חג שדיברתי עליו רבות השבוע בהקשר של ה- רגע. של המקום הזה בחיים שצריך להסתכל על מה שיש עכשיו בהווה ולא על מה שהיה או יהיה.
אני בטוחה שהביקור שלך בלונדון הביא המון אנרגיות טובות למי שנסעת אליו, הוא כנראה היה זקוק לך לידו מקווה שזה יסתיים בבריאות טובה ושהמחלה תלך לה.
בעולמנו העמום כמו שכתבת והלא פשוט הזה, אנחנו לא תמיד מוצאים את הזמן לטעום את הרגעים האלה ולהוקיר אותם והכוונה כמובן לרגעים הכי פשוטים וקרובים אלינו.
הבילוי שלי על הספסל עם נועה שלי היה בדיוק רגע כזה. את צודקת. מזוקק ומאושר.
והיו עוד רבים כמותו בטיול הזה.
שנה טובה ומאושרת הילה תודה שכתבת לי מתגעגעת אלייך!
חודשיים.
חודשיים הפוסט הזה פתוח אצלי בנייד וכל כך הרבה קורה ולמרות העניין והמשיכה לא סיימתי לקרוא אותו עד עכשיו.
וכמו תמיד, אני מתרגשת איתך וכל כך מרוצה מהזדמנות הפז הזו, להכנס לך לתוך הראש ולטייל לך במסדרונות של המוח, כי את כזו מכניסת אורחים לתוך המיינד שלך. המיינד דה גאפ שלך.
מה אני אגיד, תמונות משגעות, נראה טיול בת מצווה טו ריממבר, איזה כיף לנועה ולך, איך זכיתן!
אני את לונדון גיליתי מחדש רק לפני שנה כשנסעתי לשבוע העיצוב עם ענבל שותפתי והתאהבתי. עד אז הייתי כזו מין סנובית של ניו יורק, ואחרי לונדון אמרתי וואלה, זאתי נותנת פייט 🙂
תודה תמרי, על היופי הקסם וההשראה
מיה אני מאוד שמחה לקבל תגובות על פוסט גם אחרי חודשיים ושנה וזה קורה כאן הרבה…תמיד זו הפתעה כל כך נעימה.
את התגובה שלך אני רואה רק עכשיו וכן, זו הפתעה מאוד נעימה בבוקר שלאחרי ראש השנה.
מכניסה אורחים למיינד שלך, את יודעת כמה אני אוהבת את משחקי הלשון שלך, זה מקסים.
גם אני מעריצה אדוקה של ניו יורק אבל אני לגמרי מסכימה שהלונדונית הזו נותנת לה היום פייט שווה מאוד. כך הרגשתי גם אני.
הטייט מודרן מבחינתי הוא אחד מהמקומות הכי שווים על הכדור הזה לפחות במה שקשור בתרבות ואומנות. מתחרה לי מאוד חזק עם המומה שלי.
וזה רק פייט קטן 🙂 .
אבל האמת למה צריך לבחור… אפשר להחליט ששתיהן שוות כל אחת בדרכה שלה.
היה לנו טיול טו ריממבר, רצינו להישאר שם איזה שנה ולא לחזור…
שתהיה לך ולי שנה הכי טובה מלאה במקומות טו ריממבר כאלה שנכנסים למיינד ולא יוצאים 🙂