לפרק ולהרכיב, להרכיב ולפרק
תמיד הייתה בי את הסקרנות להיות דמות אחרת. לארח אותה בלב שלי ולהתארח אצלה.
משהו מרתק אותי במקום הזה. לבחור את הדמות ולהחליט מה לקחת ממנה ומה לתת לה מעצמי (אפילו בלי שהיא יודעת).
דמותה של פרידה משכה אותי עוד הרבה לפני שהיא הפכה לאייקון כל כך נחשב. ככל שנשרו השכבות והתגלו הגילויים על חייה, הבנתי מה יש בה שכל כך משך אותי ואלו לא היו (רק) הבגדים והציורים שהיא ציירה.
פרידה היא סופת הוריקן.
חוסן וכח מעוררי השתאות למול חיים כואבים וכמעט בלתי אפשריים, נאמנות ומסירות לעצמה, אומץ ותשוקה לחיים, יצירתיות ויצריות.
אחד הלוחות הראשונים שפתחתי בפינטרסט היה על פרידה. נתקלתי שם לראשונה במשפט שלה שמדבר על הזמניות בחיים שלנו, על השינויים והתנועה.
משפט שחרטתי על חימר בתקופה קשה בחיי והוא תלוי ליד שולחן העבודה שלי. מנטרה יומית שמזכירה לי להיות תמיד בתנועה יחד עם התנועה של החיים עצמם.
.Nothing is absolute
.Everything changes, everything moves, everything revolves, everything flies and goes away
פוטותרפייה ומה שמעבר
אני כותבת כאן בבלוג ארבע שנים על כאב ועל שמחה מכל כך הרבה הבטים וחוויות בחיי, אך אף פעם לא באמת “פרקתי והרכבתי” הכל למקום המדויק הזה בעצמי, מקום שאבין בו יותר לעומק מהם שמחה וכאב עבורי.
פחדתי לגעת בזה.
כשהגיע הרגע, היה לי ברור שדמותה של פרידה וההשראה שהיא עבורי, תעזור לי בתהליך “הפירוק וההרכבה”.
ראיתי אלפי תמונות שלה, קראתי עליה, הקשבתי לה…
החיים שהיא חיה העבירו לי מסר. עיגולים של שמחה, עיגולים של כאב. כיצד הם התערבבו ובאו לידי ביטוי ביצירתיות, בבגדים, בצבעים, באהבה, בתשוקה וברצון לטרוף הכל למרות הכל.
זה פרויקט של פוטותרפיה. תחום שאני קשורה אליו בנימי ליבי, מעולם לא למדתי אותו וגם לא קראתי לו בשם.
העיסוק וההתבוננות הבלתי פוסקים שלי בתמונות, ולצד זה המצלמה שמלווה אותי באופן בלתי פורמאלי מגיל צעיר, הם סוג של פלא עבורי.
תמונות מרפאות ומלטפות אותי, מאפשרות לי ליצור שיח עם עצמי בלי להסביר דבר.
בפרוייקט הזה בפעם הראשונה בחיי, אני עוברת תהליך כזה למול תמונות של עצמי, תהליך של ריפוי. נוגעת במקומות שלא העזתי לגעת.
מתבוננת על עצמי בחיוך דרך דמותה של פרידה שנתנה לי יד ולקחה אותי לאן שביקשתי ללכת.
משהו כבד השתחרר בי פתאום. אני מרגישה שלמה, יפה, שמחה…
בעצמי.
עדו לביא – צלם הפרוייקט, פוטותרפיסט, בלוגר
את עדו הכרתי כשהייתי בשנה ג’ ללימודי עיצוב אופנה בשנקר, הוא היה סטודנט לצילום ב”הדסה” ירושלים.
הסטודנטים לצילום חיפשו סטודנטים לעיצוב אופנה ולהיפך, על מנת שנחבור לפרויקטים סטודנטיאלים משותפים של צילום ואופנה.
אני זוכרת שפרשו לפנינו תמונות וביקשו שנבחר צלם שהתמונות שהוא צילם עושות לנו משהו. בחרתי מייד בתמונות שצילם עדו. היה בהן משהו אחר ומיוחד.
חברנו לשמחתי ללא מעט פרויקטים כסטודנטים, כשהאחרון בהם היה פרויקט אישי וקרוב, צילום החתונה שלי ב- 1996.
מאז נפרדו דרכינו לשנים רבות והיה לי ברור שעדו יצמח להיות אחד מצלמי האופנה המובילים בארץ.
קריירת צילום מפוארת ומעוררת השראה של עשרים שנה ועדו לחלוטין מצלמי האופנה המובילים והמוכשרים שיש לנו כאן. צלם שידו בעשרות ומאות קמפיינים, שערים, כתבות ומה לא…
והיקום כמו תמיד, מעגל עיגולים ומחבר אותם מחדש.
המפגש המחודש שלנו לפני כמה חודשים מרגש אותי מאוד וזה קרה בדיוק ברגע הנכון לשנינו… בצומת חיים.
אני רק רוצה להישאר אני, אמרתי לו. זו הייתה הבקשה שלי לפני שהמצלמה התחילה לתקתק.
עדו לביא – סיפור של מסע שהצטרפתי אליו
מדי כמה שנים אני מגיע לארגז הנוסטגליה שלי… שם בין פנקס החוגר לתעודת הבגרות שלי שוכבת תמונה.
ובתמונה זוג ביום חתונתם – מהימים שבהם צילמתי חתונות. הזוג יפה, צעיר ומאושר כדרכם של זוגות ביום חתונתם.
זו התמונה היחידה שנשמרה לי מכל אותם זוגות שצילמתי אז. למה? – לאלוהים פתרונים , אבל התמונה איתי, מסמלת תקופה.
עם השנים באופן די מוזר היא שומרת איתי על קשר התמונה… בשנתיים האחרונות אני והתמונה מתקרבים אט אט.
אשתי היא החוט המקשר הפעם, אני התמונה והבחורה שבתמונה מתחילים סוג של ריקוד, מהוסס, מגשש, כמעט ללא מילים.
עד לפני כחודשיים בה נפגשנו שוב, 23 שנה אחרי התמונה ההיא.
שנינו כבר לא צעירים מתרגלים לקידומת 05 מלמעלה ומלמטה.
המפגש משמח, טעים אבל מסתובב סחור סחור ורק לקראת סופו פרידה מצטרפת אלינו, התמונה מתחילה להתבהר ובעיניים של תמרי נקווית לחלוחית.
התחלנו מסע, תמרי ואני, מסע רגיש, עדין ומורכב בו נדרשתי לכישורי הצילום ואהבת האופנה שבי מצד אחד. בצד השני חבשתי את כובע הפוטותרפיסט בו ניסיתי ללוות את תמרי בתהליך ארוך ועמוק שעצב ושמחה שוררים בו, משתרגים אחד בשני, לפותים חזק חזק זה בזה.
ניסיתי להיות קשוב, לתת לדברים לנוע בקצב ובאופן שתמרי רוצה וצריכה.
זה סיפור של מסע שהצטרפתי אליו לקטע מן הדרך הארוכה בחיפוש אחר משמעות שמלווה את תמרי מיום הולדתה כך נדמה.
היה לי לעונג!
הבלוג: עדו לביא – צילום מחולל שינוי
עדו באינסטגרם
הילה חילו עמרני – סטייליסטית הפרוייקט
מתמחה בבידול ויצירת ערך לאנשים, מותגים, ארגונים באמצעות קוד לבוש, אופנה וסטיילינג
את הילה אני מכירה מתחילת הדרך. הכרות שהחלה בסדנת לוחות החזון שלי לפני שלוש שנים ומאז לא נפרדנו.
היא אחת המוכשרות והמחוננות בתחום וככל שאני מכירה אותה יותר כך היא מסקרנת אותי יותר. הילה חיה בגדים, במובן הכי עמוק של המילה הזו. חיה.
היא מספרת אותם, מחוברת אליהם בנשמה הרבה מעבר להיותם בגדים. קשר כל כך חזק ועמוק שניכר בכל מה שהיא עושה.
לפני כשנתיים היא חברה אליי לפרויקט האיימיש שעלה כאן בבלוג וכבר שם הבנתי את היכולת המופלאה שלה להתבונן עמוק פנימה ולספר את הסיפור של הדמות. היא מחברת, מלקטת, רוקמת ותופרת הכל עד אחרון הפרטים.
כשהצעתי להילה להיות הסטייליסטית של הפרוייקט בעיקר קיוויתי שהיא תגיד לי כן…
הילה חילו עמרני – כשבגד פוגש את הנשמה משתחררים בחלל חלקיקי קסם
זו לא פעם ראשונה שתמרי מבקשת ממני לספר על עצמי, ואני מודה שזה לא תמיד פשוט…
אך דווקא מהמקום הזה, נוצרת אצלי סקרנות להבין איפה זה פוגש אותי?
תמיד הקשבתי. בעיקר לאחרים. לא התבלטתי, לא שמתי את עצמי במרכז או השמעתי את קולי. ולצד זה תמיד חשבתי אחרת מכולם, מחוץ לקופסה.
בכל מה שקשור בלדבר את עצמי הייתי לייט בלומרית. היום אני אומרת את דעתי וקולי נשמע, הדרך הרבה יותר ברורה לי.
הבגדים והלבוש הם הדרך שלי לספר לעולם מי אני גם ללא מילים, דרכם אני מצליחה לתרגם את הסיפור האישי שלי בצורה הכי אותנטית שיש.
אני מאמינה גדולה שכשבגד פוגש את הנשמה עם תיווך קטן ומראה של הנפש, משתחררים בחלל חלקיקי קסם ונוצר שם סיפור.
משהו בדמות שלובשת את הבגד משתחרר.
הגוף מקבל מימד אחר, הנשמה נפתחת, הגוף מזדקף והוא מתחיל לספר סיפור.
הבגד אינו רק אופנה, טרנד, כסות, או בעל ערך פונקציונאלי… הבגד הוא כלי ביטוי ראשון במעלה.
הוא זה שמבטא את נימי הרגש, מעצים או מסתיר את האישיות שלנו, דרכו אנחנו יכולים לבטא את מי שאנחנו.
בבגד יש משהו מאוד קונספטואלי וכשזה נכון – זה בועט בבטן.
כשתמרי פנתה אלי לספר אותה דרך הדמות של פרידה היא ביקשה להישאר “היא”, שהזהות שלה כתמרי תישאר.
בחוויה שלי הייתי צריכה לפענח את תמרי בפרידה, וחששתי מאוד לברוח לדמות הידועה והמוכרת… פרידה היא דמות רב גונית עם פנים רבות וזהות מאוד ברורה, אך יחד עם זאת יש בה עצב, כאב גדול ופינות נסתרות שקשות לפענוח.
אני קצת מתחילה להעלם… כי איך אפשר להישאר תמרי בתוך פרידה הכל כך ברורה ומובהקת? לא לגמרי ידעתי מה אני עושה, אך הבנתי שיש כאן תהליך שאני צריכה לעבור.
היה אותי ואת תמרי ונצמדתי לזה. הקשבתי לתמרי, התבוננתי בה, נכנסתי לה ללב ולראש ופשוט בניתי את הסיפור שלה ללא מילים.
ואז זה קרה… איסוף הפריטים בזה אחר זה, חשיבה קלה כמה רחוק אני יכולה ללכת או כמה קרוב.
קצת אסקפיזם למחוזות פינטרסט וספרים על פרידה, הם אלו שהובילו אותי לשמוע את הסיפור שלה דרך התמונות.
ואז ארזתי סופית את המזוודה לצילומים.
מפריים לפריים הצלחנו להוציא בדיוק את הפנים של תמרי שנשארה תמרי, אבל הרגישה לכמה שעות שפרידה מצטלמת יחד איתה. יד ביד.
פנים אחרות, חדשות, מוכרות וגם לא מוכרות.
אז אם אני בכל זאת נענית לתמרי ומספרת על עצמי, אני חושבת שזה הסיפור שלי. לספר סיפורים של אנשים באמצעות בגדים. ללא מילים.
אני יודעת להוציא את הדמות הזו שמפחדים לפעמים לעורר ולגעת בה, את אותו קול שרוצה להישמע, את המסר שרוצים למסור, את אותו קול ייחודי, את יצירת הבידול, להישאר אנחנו.
מיוחדים וייחודים.
אז תגידו…
הייתם מחליפים את החיים שלכם עם דמות אחרת? לכמה דקות או שעות? ספרו לי עם איזו דמות.
מהן תמונות עבורכם מעבר לתיעוד רגעים? חוויתם פעם תהליך טיפולי של פוטותרפיה?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם ? זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
תמונה תמרי עם חולצה ירוקה: עדו לביא © כל הזכויות שמורות
צילום תמונות מאחורי הקלעים: הילה חילו עמרני, מילי מזרחי, תמרי סלונים ליבס © כל הזכויות שמורות
תמונה הילה חילו: תמר קראוון © כל הזכויות שמורות
תמונת פרידה מתוך הספר Frida Kahlo at home /Suzanne Barbezat
בובה פרידה Hayo haya
מרתק לקרוא על מאחורי הקלעים, בעיקר אחרי שנחפשים לעוצמות של הפוסט הראשון. אהבתי מאד שנתת במה גם למי שלקח חלק במיזם להשמיע את קולו ולספר על המסע מהזוית שלו.
הדמות שאני מתכתבת איתה ואולי הייתי רוצה להתחלף איתה לזמן מה או לפחות ל”התחפש” אליה היא הצלמת לי מילר, שהייתה אהובתו והמודל של מאן ריי ולאחר מכן צלמת מוערכת בפני עצמה.
https://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Miller
תודה מיכלי, שמחה שסוף סוף אני מגיעה לתגובה שלך כאן.
אחד הדברים המשמעותיים בפרוייקטים מהסוג הזה זה כמובן לתת במה מי שהיה שותף לו, בלעדיהם זה לא היה קורה או נראה או מרגיש כך.
לגבי הדמות שבחרת…
לי מילר אחת הדמויות המרתקות וצלמת נפלאה של התקופה ההיא…מהכרותנו אני מאוד מבינה למה היית מוכנה להתחלף איתה…. פורים מתקרב מציעה לך לשקול את העניין ואחר כך מי יודע אולי תמצאי איזו מנהרת זמן ותוכלי להיות היא לכמה שעות. לנסוע לאי שם בהסטוריה.
תודה על האפשרות להציץ על מאחורי הקלעים של הפרוייקט ולקרוא על נקודת המבט של הצלם והסטייליסטית.
זה הרבה מעבר לפוסט בבלוג, יש כאן בהחלט תהליך של ריפוי, של קבלה עצמית דרך דיאלוג ושיח פנימי עם דמות מעוררת השראה. כשלכל זה יש ביטוי ויזואלי דרך ההעמדה, התלבושות והצילום עצמו.
ולבסוף, הפרסום ברבים, שקוראים כמוני יכולים להיכנס לבלוג, לצפות, לקרוא, לחוות. לקחת משהו מזה לעצמם.
הדבר הראשון שאני לוקחת ממך זה חלום שהתגשם. עשית משהו שחלמת עליו זמן רב, משהו שרצית לעשות, היה גם משהו שעצר ובלם, אבל הינה התגברת על המכשול, עשית, נגעת, למדת, צמחת. הרחבת עוד קצת את עיגולי השמחה.
זה נהדר, תמרי!
אני מאוד אוהבת “מאחורי הקלעים” של פרוייקטים.
תהליכי עבודה מעבר למסך מרתקים אותי תמיד. לומדים מזה המון ובעיקר זה עושה קלוז’ר מצויין להרבה שאלות.
שמחה שאהבת את הפרוייקט הזה, אני תמיד באה בכתיבה וגם דרך הויז’ואל ממקום שרוצה להעביר את זה הלאה, שכל אחד יקח מזה את מה שמדבר אליו בסיפור הפרטי שלו.
את פרידה אני אוהבת שנים, הרעיון לפרוייקט הוא מהתקופה האחרונה כמה חודשים אחורנית. לא ידעתי בדיוק מה ואיך אבל בסוף הכל התחבר לי להכל כשאני ועדו הצלם חידשנו קשר אחרי שנים ואז זה קרה… ברגע הנכון.
תודה רבה אילנה על התגובות המרגשות והפרגון מהלב כאן ובפוסט הראשי.
תמרי יקרה- אני מודה ומתוודה שהפוסט הסה שבו איפשרת לנו להציץ ולהתוודע אל מאחורי הקלעים של התהליך ושל הנפשות הפועלות היה מרתק ומרגש. תודה!!!
תודה רבה טלי גם מכאן שעצרת לקרוא שהתרגשת ושכתבת לי… שולחת לך מכאן חיבוק גדול !
תמרי זו יצירת מופת מפעימה ומרגשת
כמה אני שמחה על התוצאה המדהימה על הפוסט המרגש והצילומים הנפלאים
אני שמחה עוד יותר על הדרך, על תהליך הכתיבה, על ההפקה ובניה של כל הפרטים ליצירה שלמה ומדוייקת.
רואה כאן את ההצצה למאחורי הקלעים, רואה שעבדת עם אנשים מוכשרים יצירתיים ומדהימים, עבודת צוות אמיתית
שלעיתים לנו העצמאיות כל כך חסרה…
אני לא חושבת שחוויתי פוטותרפיה, אבל המילים שלך לצד הצילומים מצליחות לגעת בי עמוק, בעדינות ובהרבה חמלה.
תודה על החוויה
עינת.
עינתי סוף סוף מגיעה לענות לך גם כאן…
יצירת מופת צירוף מילים שאני משתאה למולן תודה רבה על המחמאה הענקית לכולנו! לכל מי שלקח כאן חלק.
אני חושבת שהדרך לפרוייקט כזה שיש בו המון רגישות ועומקים, חייבת להיות מלווה באנשים מוכשרים ובעיקר עם לב ונשמה.
פוטותרפייה זה תהליך מרתק, במיוחד כשמושא התמונה הוא אתה, זו מתנה מאוד גדולה לעצמי לעבור תהליך כזה. ועדו לחלוטין היה ברגע הנכון להעביר אותי את התהליך הזה דרך הצילום.
כשהגיעו המילים לצד התמונות הכל הפך לדבר שלם. התהליך הושלם מבחינתי…
מקווה שתחווי אותו גם פעם ממקום שיעשה לך טוב!
תודה שעצרת לכתוב גם כאן, עינתי אהובה.
קודם כול אני מסתכלת על התמונות
תמיד
בכל מקום ובכל הקשר
ורק אחר כך קוראת את המילים
מה הן מסבירות
אילו מילים התמונות מאיירות. מאירות
אילו סודות התמונות מסתירות?
בתמונות שלך בפוסט הזה (כלומר, ההוא) הבחנתי ראשית שלא “התחפשת” לפרידה
גם לא “נכנסת לעורה”
אלא הלבשת את רוחה על עצמך, על עורך, על רוחך ונפשך
בעזרת הא.נשים הנהדרות.ים שעבדו איתך.
אחרי שראיתי את זה היה מעניין לקרוא שבמסע הזה אל תוככי פרידה
הקפדת לשמור על מי שאת, על זהותך בתוך המסע המופלא והמרתק הזה.
גם עכשיו, אחרי שקראתי שוב ושוב את הפוסט
ושוב את ה”מייקינג אוף”
נשאר בי מולו משהו חמקמק, נוכח ונעלם
שם ולא שם
.
את תמריפרידה.
יותר משאת נטמעת בה את מטמיעה בך מהות שאת סופגת ממנה.
גם כשאני כותבת את זה במילים קשה לי מאוד לדייק את המחשבה
.
נעים ומעניין לקרוא את דבריהם על החיבורים איתך
על העבודה המשותפת
על התהליך
ועל השמחה שבעשייה
– הנה היא גם כאן, השמחה
.
הדמות, האיפור, הסטיילינג, הצילום? מאסטרפיס!
נהדרים אתם, כולכם: תמרי, עדו, הילה, מילי, רביד.
תודה רבה חנצ’ו על התגובה המאירה שלך… את קולטת ה כ ל בסנסורים החדים שלך.
אז אספר לך שכשהתחלנו את המחשבה מה ואיך, הפגישה שלנו הסתיימה בכמה משימות שכתבתי לי על פתק:
לחפש בדים עם רקעים מעניינים
לחפש שטיח אתני מיוחד
לקנות קקטוס גדול
להביא כורסת קטיפה או ספסל עץ או שולחן מעניין…
רשמתי הכל וכשנסעתי הביתה פתאום הבנתי שלא. שממש לא,פתאום דפק לי הלב… הבנתי שזו לא “עוד” הפקה על פרידה, כי כאלו יש מאות בעולם ובארץ.
אלו מילים שרוצות תמונות, שלי.
להישאר בהן אני עד כמה שאפשר ורוחה של פרידה תרחף מעל…
עברתי מסע מעמיק לתוך עצמי לברר עד כמה קרובה או רחוקה תהיה כאן פרידה. בדמותי.
צלצלתי לעדו אחרי כמה ימים ואמרתי לו שאני רוצה להיות אני.
לא רוצה “הפקה”, לא רקע פרחוני, לא כורסא ולא קקטוס. רוצה הכי פשוט שיש.
הוא הסכים איתי והבין הכל…וכך המשכנו בתהליך…
הכל מסביב היה אחיד ופשוט. ורק אני השתנתי קצת בין פריים לפריים.
גם מהילה ביקשתי וגם ממילי המאפרת ומרביד מעצבת השיער שישמרו עליי, שהכל יהיה במינון עדין שיהיה לי מקום בו לעצמי. שלא יחברו לי גבות או יציירו לי שפם או יעמיסו עליי המוני פרחים…
תיארת את זה מושלם: שמרתי על זהותי ועדיין זה נשאר חמקמק, נוכח ונעלם שם ולא שם…
שמחה שזה עבר כך, זה בדיוק מה שרציתי ותכננתי. סימן שהצלחנו במשימה!!
תודה על העין החדה והמתבוננת ועל הלב הרגיש, על המחמאות ועל זה שכתבת גם כאן, שחקרת וראית כל פרט ופרט. אוהבתותך!!
כה שאני אוהבת מאחורי הקלעים. מתגלים בהם סודות קטנים, מילים שלא נאמרו קודם, הומר ומחשבות של מי שתרם והיה שם לסדר, לארגן, לאפר, לצלם, להכין. פוסט נהדר, ואני שמחה שיצרת אותו, כי הוא מקסים ועומד בפני עצמו. היה מרתק לקרוא הכל ומה שהעושים בדבר חשבו והרגישו. תודה על השיתוף. הפוסטים שלך נכתבים הרבה זמן, בעיקר כי הם לא בדיוק פוסטים, הם בעיני אבן של חיים, אבנים שבונות בית, בית שהוא המקור לחיים. מקור להגנה ולבטחון. מקום שממנו את יוצאת ואליו את נכנסת. כשקוראים את מאחורי הקלעים מבינים כמה מחשבה וכמה מעשים יש בכל פרויקט שלך, כמה אנשים נכנסים לבית הזה. תודה על השיתוף.
גם אני מאוד אוהבת מאחורי הקלעים (וגם פספוסים של מאחורי הקלעים).
שם נמצא האקשן של הכל, אף פעם אין לדעת איזו בדיחה נזרקה שנייה לפני שהמצלמה תקתקה פנים נוגות…
תיארת את זה נפלא, יש שם סודות קטנים.
כבר לא מעט כתבו לי שהבלוג הזה והפוסטים שבו הם כבר לא בלוג אלא משהו אחר, אני תוהה מה זה? אני חושבת שזה אולי כמו שכתבת? אבנים שבונות בית שהוא מקור לחיים. הגדרה שמאוד מרגשת אותי.
כאחת שמכירה גם את הבית האמיתי שלי, מי כמוך יודעת כמה בית עבורי הוא מקום קרוב ואינטימי. ולצד זה כמה אני אוהבת להזמין ולהכניס אליו, אנשים שאני אוהבת, גם לזה האמיתי וגם לזה שבלב.
תודה אהובה שעצרת לכתוב לי גם כאן, התגובה שלך מהדהדת בי.
היה מרתק לקרוא על האנשים והתהליך שמאחורי הקלעים.
ולשאלתך, לא הייתי מתחלפת ולו לרגע אחד עם אף דמות. לא הייתי מתנגדת להצטלם ככה, אך לא להתחלף.
ותהליך של פוטותרפיה עשיתי פעם לעצמי מבלי לדעת שיש לזה שם. זה היה סיפור מהסרטים. פגשתי צלם, שגילו מעל 80. הצטרפתי אליו ליום צילומים בו הוא הסביר לי כל פעולה שעשה. נשבתי בקסם ושאלתי אם יקבל אותי כתלמידה. הוא שמח על האפשרות כמעט כמוני והתחלנו ביחד מסע מופלא בו הייתה לו הזדמנות לעסוק שוב בלימוד צילום, ועבורי היה זה תהליך ריפוי שנזקקתי לו והבנתי זאת רק בדיעבד. כל שיעור נמשך והתארך שעות מעבר למה שסיכמנו. יצאנו לטבע וללילה כדי ללמוד בשטח, תוך כדי שאני דואגת שהוא לא יתעייף יותר מידי. שישים שנה הבדילו ביננו. בהתחלה אפילו לא הייתה לי מצלמה… והוא בדיוק נסע לתל אביב, נתתי לו כסף והוא בחר עבורי מצלמה “יד שנייה” ממקום אמין. המצלמה הזאת עדיין איתי. מזכרת. המצלמה בה צילמתי את התמונות שריפאו את חיי.
אז למה אני מספרת לך את כל זה? אולי פשוט כדי להגיד לך שאני מבינה. ?
שמחה שהגעתי לענות לך סוף סוף.
ליען איזה סיפור…!! האמת שקצת פחדתי בשבילך כשהתחלתי לקרוא. שישים שנה הבדל… יצאתם לטבע, ללילה נשמע כמו סצנה מסרט מתח.
כשסיימתי לקרוא את הכל הבנתי מה עברת איתו והוא איתך, מסע של שניכם. של הלב.
תהליך מטלטל והכרחי שהגיע לך לחיים ברגע הנכון, מרגש גם מה שסיפרת כשהוא נסע ובחר לך מצלמה…
ואת מספרת לי את זה כי את מבינה.
גם אני מבינה אותך.
תודה ששיתפת אותי.
גם אני, כמו אחת המגיבות, אוהבת מאוד לקרוא על מאחורי הקלעים, ובמיוחד כשהוא מורכב מכמה אנשים. לכן נהניתי עד מאוד מהפוסט הזה, שמביא קולות של אנשים שונים מתחומים שונים, שמאוחדים על ידי פרויקט אחד. מקסים מצידך (ולא מפתיע) שנתת לכולם במה פה. פוסט מפעים.
במקרה הזה, אני שמחה על המאחורי הקלעים אפילו יותר, כי את הלפני הקלעים לא הייתי מסוגלת לקרוא לעומק. נגעת שם בכאלה קצוות – שמחה ענקית ועצב תהומי – שלא יכולתי יותר מאשר לרפרף. אני פחות אדם של רגשות – גם מבחינת לחוות רגשות חזקים (אפילו אם הם חיוביים), ובטח מבחינת לא לחלוק את שלי ולא לחלוק עם אחרים את שלהם – ולכן הפוסט ההוא היה לי קשה מדי. אני שמחה בשבילך שאת מסוגלת לזה, ושמחה בשבילי שאני לא 🙂 . ואני שמחה שכתבת את הפוסט הזה, שנתן לי הצצה לפרויקט המדהים שלך, אבל בלי רגשות מאיימים 🙂 .
ושמחתי גם להגיע לבלוג של עדו. מעניין שם.
לאה יקרה,
רק עכשיו מצאתי את התגובה שלך כאן… משהו טכני לחלוטין, לא ראיתי אותה לפני.
תודה רבה שקראת/רפרפת/ הקשבת…ועצרת לקרוא, להביט ולכתוב לי, זה כבר משמח אותי מאוד!! תודה על התגובה היפה שלך.
אני אוהבת מאוד לתת במה לאנשים, לחלוק, לשתף לעשות יחד דברים. זו באר שמתמלאת בהמון דברים טובים לכל מי ששותף וידו במלאכה.
מאמינה שאהבה מביאה אהבה בכל דבר בחיים. הפרוייקט הזה לא היה מה שהוא לולא הקשר האישי והערכה המקצועית שיש לי לכל אחד ואחת שם.
בהמשך למה ששיתפת אותי לגבי הרגשות ואיך הם בחייך, אני חושבת שרגש זו חוויה שכל אחד חווה בעוצמות שלו, סנסור מאוד רגיש.
אני מספרת בפוסט (כמו בכל פוסט בבלוג) על אחותי ז”ל וברמיזה גם על אחי ז”ל…
מאחי אהובי יש לי הרבה מתנות בעיקר אלו של העיצוב והחשיבה היצירתית, ומאחותי אחת המתנות שהיא השאירה לי לחיי הוא המשפט: תעשי מה שאת מרגישה.
אפשר להגיד שזה המפתח לחיים שלי. אני עושה מה שאני מרגישה…
תודה על ההצצה הזאת! זה מסקרן ומלמד ומרגש מאד. למרות ההתעסקות שלי בילדות באילו (what if…) אף פעם לא חשבתי על דמות שאני רוצה להיות היא או איך זה יהיה להיות היא. אפילו בפורים לא הצלחתי להכנס לדמות שהתחפשתי אליה ותמונות הם בכלל נקודה מאד רגישה אצלי. פוטותרפיה השאירה אותי לפחות בחוויה של משהו לא טוב לא מיקצועי וממש לא תרפיה (וסליחה מכל מי שעוסק בנושא-זה הנסיון שלי).