18:45 לא סופי

הם היו עוברים מולי. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

מרחק של כמה עשרות ואולי מאות קילומטרים מהגג שלנו בתל אביב.

בקיץ, בעונה החמה של הנחיתות, הייתי יושבת שם ומסתכלת.

מחכה להם, כאילו אני נמצאת שם בתוך המטוס וגם בזה שבא אחריו ובזה שבא אחריו…

קדמה לזה הכנה מדוקדקת של שיחות למענה הקולי של מוקד ההמראות והנחיתות של שדה התעופה בן גוריון.

הייתי יודעת בדיוק מתי יגיע המטוס מפריס או מציריך או מלונדון. רושמת לי רשימות.

מתכוננת.

כשהוא היה מגיח פתאום, המטוס, מכיוון מערב וטס לכיוון מזרח, הייתי מתרגשת. נעמדת ומתבוננת.

כשזה היה ג’מבו הרעש שלו פילח את השמיים התל אביבים שלי ברעש מרגש של מנוע שעבר כבר דרך ארוכה מאוד.

היו אלו כמה הדקות שידעתי שאחרי דרך ארוכה של שעות לפעמים של יממה הוא פתאום מולי.

לי, זה לא היה מובן מאליו כל הנחיתות האלה.

לעבור ים שלם, אוקיאנוסים ולנחות בכזאת קלות.

הייתי מחפשת בעיניי דרך המשקפת את הסמל של חברת התעופה. זיהיתי אותה כבר מרחוק.

אל על, לופטהנזה, אלאיטליה, איברייה וזה הזנב עם הסמל של הקנגורו של חברת קוואנטס האוסטרלית, שהיה ממש נדיר בים של כל הנחיתות.

וזה מפראג וממדריד ומתאילנד.

כל הגלובוס מולי זנב אחרי זנב של מטוס.

הייתי נוחתת כל כמה דקות מיעד אחר. מכיוון אחר. מארץ אחרת. לבושה אחרת. מדברת בשפה אחרת. זה היה עושה לי נעים וזה ריגש אותי מאוד.

הפעיל לי את הדמיון בימי הקיץ החמים של החופש הגדול.

עד היום מטוסים שבאים מכיוון הים ומארצות רחוקות מרגשים אותי. מערבבים לי את הבטן.

לפעמים מרגש אותי יותר להסתכל עליהם נוחתים, מאשר להיות בתוכם.

שמונה עשרה שלושים ושתיים מפריס, סופי.

שמונה עשרה ארבעים ושלוש מציריך, סופי.

שמונה עשרה ארבעים וחמש מניו יורק לא סופי

שמונה עשרה חמישים מניו יורק, סופי.

לגמרי סופי.

 

כל כיוון במצפן הוא סיפור

המילה מצפן עושה בי כשפים מהיום שאני ילדה. משהו בה מסקרן אותי כל כך כמו סיפור אגדה.

הקוטב הצפוני, מדבריות, ימים ואוקיאנוסים, זריחות, שקיעות, מגלי ארצות, אוניות טרופות בלב ים, איים חדשים, יבשות…

גם אנשים שאיבדו את הצפון בחייהם ומצאו מצפן שכיוון אותם חזרה לדרך…כל דרך.

לכל אחד מאיתנו יש את מצפן החיים המיוחד שלו.

לאח שלי היה מצפן בצבע ירוק. הוא נח בתוך קופסת עץ ישנה וחבוטה ואח שלי שמר עליו מכל משמר.

זה היה מצפן שראה הרבה צפון בחייו, המחוג שבו היה כבר קצת עקום ואני לא בטוחה שהוא יכול היה להראות את הכיוון הנכון.

כשהייתי מחזיקה אותו בפעמים הספורות שאח שלי הרשה לי, הייתי עוצמת עיניים ונעלמת לעולם אחר.

כל כיוון במצפן הוא סיפור של השראה על מקומות, חלומות, מזג אויר, תרבויות, אנשים…

לכל כיוון יש את החיים שלו את התכונות שלו, את המקומות שלו, הם כל כך שונים אחד מהשני ארבעת הכיוונים אבל כל כך דומים.

ארבעתם יחד, מזרח מערב דרום וצפון מתחברים בסופו של דבר לכיוון אחד. הכיוון שנבחר ללכת בו.

לפעמים המצפן שלנו הוא גם מישהו אחר, שמגיע בדיוק ברגע הנכון ומכוון אותנו לצפון שלנו, לדרום למזרח או למערב.

אנחנו בסופו של דבר בוחרים את הכיוון שלנו והוא לא תמיד בהכרח צפון.

צפון זה רק במצפנים…

 

567

 

דקה ארוכה כמו נצח של ים

אני מרגישה שהוא מגיע. גדול, עצום וכל כך גבוה.

אני כבר לא רואה את אמא שלי. לפני שנייה היא הייתה כאן לידי, החזיקה לי את היד ועזבה.

והחברה שלי, גם היא כבר לא לידי…אני מסתכלת עליו ויודעת שעוד אלפית השנייה אני מתחתיו, שאין לי כבר לאן לברוח.

אני עוצמת את העיניים חזק. הכי חזק שאני יכולה ונעלמת.

שומעת באוזניים את המים ניתכים לי על הגוף בהדף עצום ומעיפים אותי כמה מטרים אחורה.

מרגישה את עצמי צוללת מתחת לגל והגוף שלי מנסה בכל כוחו לעלות למעלה ולא מצליח, עוד שנייה ממש עוד שנייה ואין לי אוויר, אני נחנקת. אני מתמוססת.

הוא עובר אחרי דקה ארוכה שנראתה לי כמו נצח של ים.

הראש שלי יוצא בחוזקה מהמים ואני חנוקה.

אני רואה את אמא שלי לידי ואת החברה שלי צועקת לעזרה בקול חלוש.

מסתכלת לאופק בעיניים צורבות ממלח, שותה חמצן לריאות ויודעת שיכולתי לא לראות יותר לעולם את האופק הזה.

“השמש כבר שוקעת”, אני אומרת לאמא שלי בואי נלך הביתה.

אני והחברה שלי מחזיקות ידיים חזק.

“הים הזה”, אמא שלי לוחשת כולה רועדת ומחבקת את שתינו.

השמש שקעה.

סופית.

 

ים, כחול , גלים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

מערב זה המקום שהשמש הולכת בו לישון

מערב. אני אוהבת את המערב. כיוון חיובי בכל שושנת הרוחות.

כיוון עם המון הקשרים ואסוציאציות לכל כך הרבה דברים בעולם שלנו. דברים גלובלים כאלה.

עבורי המערב זה המקום שהשמש הולכת בו לישון והאופק של הים ישר כמו סרגל.

מקום שהשמיים מתמזגים עם הים ולא משנה אם זה קיץ או חורף, נקודת ממשק קבועה.

מקום שהשמש שוקעת אליו עם תקווה שמחר יגיע יום חדש, מקום שמרגיע ומסעיר וסוער ומכניס שלווה וגם גלים גבוהים לחיי.

“הים הזה” כמו שאמא שלי אמרה, שאני אוהבת ללכת אליו בערב ולספר לו מה קורה איתי ולבכות לידו קצת…להתפרק.

“הים הזה” שאני אוהבת להסתכל עליו כל כך, במיוחד בחורף כשהאפור של השמיים מתמזג עם האפור של הים והגלים מתנפצים ומרטיבים לי את הפנים.

“הים הזה” עם הריח של המלח והצבעים הכחולים שהוא מחליף מדי יום בהתאם למצב הרוח של השמיים…

“הים הזה” שלעיתים רחוקות אני מרשה לעצמי לצלול בו קצת ואז להיזכר שהוא כמעט בלע אותי לעולמים כשהייתי ילדה…

אני אוהבת ים. למרות הכול.

מאוד אוהבת אותו.

 

ים, כחול , גלים, מצפן , כסא נוח מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

כשהייתי קטנה והיו אומרים שירושלים במזרח זה היה נשמע לי נורא רחוק

כמה פתקים נפלו על הרצפה.

עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות. האמנתי שכל פתק שנפל אולי הסיט את הבקשה שבו, את התפילה שבו למקום אחר.

לא ידעתי מהיכן הם נפלו אבל הרמתי אותם ביראת כבוד והחזרתי אותם לאן שמצאתי חריץ פנוי בין האבנים.

ואז אחד הפתקים נפל שוב מהחריץ ושוב החזרתי אותו והוא שוב נפל. הרמתי אותו ולפני שהחזרתי אותי לחריץ פתחתי אותו…

אסור אמרתי בלב אסור לי לעשות את זה, אבל לא התאפקתי, הוא כאילו ביקש שאקרא אותו.

כתב יפה ומסודר על פתק צהוב ומקומט. אני זוכרת את המילים האלה עד היום על הפתק הזה. מילה במילה.

אני בת 17 כולי מזיעה מהחום של הצהריים ומהמטפחת שהייתה לי על הראש. הבנות בכיתה שלי עומדות שם מצחקקות, כותבות פתקים על אהבות שהן רוצות לבקש שישלחו להן מאי שם.

עמדתי רחוקה מהן, חיבקתי את הפתק הזה שחתך לי פתאום את הלב והחזרתי אותו לחריץ הכי בטוח שמצאתי שם.

חשבתי שאולי אם הקראתי אותו בלב, המילים שלה יגיעו למי שלא יושב שם והוא יחזור אליה. ההוא.

ככה קיוויתי.

את הפתק עם התפילה שלי שמתי צמוד לפתק שלה.

אחרי כמה שנים התפילה שלי התגשמה.

במלואה.

 

הכותל המערבי,ירושלים, מטוס,, אהבה מצפן ,מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

כל כך הרבה רגשות יש בי אליה, לעיר הזאת. מכל מיני סוגים ומינים.

כבוד ואהבה ותוגה וקדושה, עיר שמהלכת עליי קסם אבל לא נותנת לי להתקרב אליה עד הסוף…תמיד משאירה לי פתח לברוח ממנה.

תמיד עושה לי כזה stop עם היד ואומרת לי: אל תתקרבי אליי יותר.

הסיפורים של הוריי על המגורים שלהם בנחלאות ועל הלימודים של אבא שלי באוניברסיטת ירושלים אחרי מלחמת השחרור, הם אולי הסיפורים הכי רומנטיים ששמעתי על ירושלים.

עד היום כשהם מספרים לי אותם אני מרגישה שזה אחד הגעגועים הכי מתוקים שלהם בחיים.

כשהייתי קטנה והיו אומרים שירושלים במזרח זה היה נשמע לי נורא רחוק “המזרח הזה” כמו המזרח הרחוק…

כשהיינו נוסעים אליה ועולים את העליות הייתי מרגישה שאני מגיעה לארץ אחרת. תמיד הרגשתי בה קטנה יותר, כי היה בה משהו כל כך גבוה וגאה.

היא השראה מאוד מיוחדת עבורי. תמיד לוקחת ממנה צידה לדרך, תמיד הביקור בה משאיר לי מחשבות לעוד הרבה ימים שלאחר מכן…במראות, באוויר שלה באנשים, בכאב שלה.

אני יכולה להיות בה כמה שעות לא יותר ואז אני רוצה לנסוע משם הביתה.

לא יכולה להישאר.

 

מזרח הוא מזרח

תמיד יש משהו אופטימי במקום בו השמש זורחת.

התחלות חדשות, תקווה חדשה, בוקר חדש לחיים על כל המשתמע מכך.

העיסוק שלנו אם מחר תזרח עלינו השמש, מעסיק אותנו המון במובן המטאפורי של המשפט הזה.

האם הזריחה לבוקר חדש תביא לנו יום טוב יותר, חיים טובים יותר, משמעות חדשה לחיינו?

אם רוצים להרגיש עוצמה של זריחה מהי, צריך להתכונן אליה. לשבת בסבלנות ובציפייה ולחכות לה, לתת לה להרגיש שהיא לא מובנת מאליה.

לראות איך פתאום היא עולה מההרים, מאחורי גורדי שחקים, משדה, ממדבר, מהמכונית, מהחלון שלנו בבית…

מאירה בבת אחת כמו קסם, שמיים של בוקר וטל באלפי צבעים כתומים ואדומים וורודים וצהובים…מסנוורת את העיניים ומלטפת לנו את הפנים בתקווה חדשה.

לא משנה איפה הייתי בחיי וראיתי את את הזריחה זה תמיד היה זה רגע מכונן עבורי, רגע מיוחד ומרגש.

רגע שהרגשתי שהוא חד פעמי אפילו שידעתי שמחר הוא יקרה שוב.

מזרח הוא כיוון עם כל כך הרבה משמעויות והבטים והשראות ותרבויות …כל כך הרבה מתורות הריפוי מקורן במזרח, יש במזרח משהו התחלתי, מזוקק, אמיתי, טהור, חדש, כמו זריחה.

אני מרגישה יראת כבוד למזרח, על כל המשתמע מכך.

הוא ההתחלה של הכול.

המזרח והמערב כל כך שונים אבל כל כך דומים. שניהם כיוונים של שמש.

קרניים מלטפות של עלות השחר, קרניים מלטפות של שקיעה…

שניהם כיוונים של תקווה, כיוונים של סיום והתחלות חדשות.

 

זן, שקיעה, ים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

צפון זה הכיוון של האגדות

עיניים כחולות וחודרות מביטות עליי, אני מסתכלת על החיה היפה הזאת בכלוב והעיניים שלי כל כך עצובות.

כולי מתכווצות רק מהמחשבה.

חיה נדירה שועל לבן, כמה יופי יש בה. אבל כאן בכלוב היא קטנה ועצובה כאילו היא יודעת. יודעת מה עומד לקרות. כל האינסטינקטים שלה מחודדים וכבויים בו זמנית.

אני גם כבר ידעתי ופתאום הביקור במדינה הצפונית הזאת, כבר היה לי אחר.

ידעתי שהביקור הזה הוא כבר זיכרון טעון שלא אשכח עוד לפני שהוא בכלל הפך לזיכרון.

מאז שאני ילדה יש לי משיכה עזה לצפון הקר, משהו ממגנט אותי לזה.

צפון, זה הכיוון של האגדות.

לא יודעת אם זה השלג או הקרח או ההרים או הדמיון הפרוע שלי…אבל יש בו משהו בצפון הזה כל כך מסתורי ומצד שני יש בו משהו מאוד ברור. לא סתם הוא הכיוון על פיו יישק דבר.

למצוא את הצפון, או לאבד את הצפון, כוכב הצפון, כמה אגדות יש סביב הצפון הזה.

תמיד הוא ממקד אותנו איפשהו, לכאן או לכאן. הוא נקודת מפגש, נקודה מאוד ברורה ומדויקת.

 

שלג, צפון, נורדי, מצפן, פרווה, קור, סקנדינבייה מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

אני על המטוס בדרך לקופנהגן ומרגישה שאני בדרך הביתה מרגישה שאני בדרך לצפון שלי.

שבוע לפני כן זכיתי בתחרות בינלאומית לעיצוב אופנה יחד עם עוד שתים עשרה סטודנטיות לאופנה מכל העולם.

והכל התערבב לי.

ההתרגשות, הגאווה, המהות של הנסיעה הזאת שבאותו רגע לא ממש הייתה ברורה לי…אפילו לא קצת.

הבית שהתגוררנו בו היה מרחק של חצי שעה מקופנהגן. בית חלומי עם בריכה ענקית, חוות סוסים, אירוח נפלא והרצאות של טובי המעצבים הדנים.

מאיתנו בתמורה ביקשו רק דבר אחד, שנעצב פריטי לבוש… מפרוות.

לא הסינטטיות. האמיתיות האלה שעושים מהחיות…

התחרות הייתה בחסות חברה של פרוות, הגדולה בסקנדינביה. ידעתי שאני מגיעה לשם לחודש שלם לעצב פריטי לבוש מפרוות אבל לא ממש הבנתי מה מחכה לי.

איבדתי את הצפון שלי לחלוטין.

את הסיור הזה שבו איבדתי את הצפון אני לא אשכח.

חיות שעדיין חיות, יפות כל כך ועצובות כל כך…עיניים כבויות אבל זועקות לעזרה. חיות שמסודרות בכלובים בחוות ענקיות, מוארות, נקיות, סטריליות.

חיות שגזר דינן מוות. מוות נקי. שלא יהרוס חס וחלילה את הפרווה היפה.

חודש שלם שהעיפרון שלי צייר, מעילים, ג’קטים, כובעים, ווסטים…

חודש שלם שכל עיצוב שעיצבתי הדמעות טפטפו על הנייר והעיניים של השועל הלבן היו מביטות בי מהציור, מתמזגות עם הדמעות שלי ומבקשות שאעזור לו לברוח.

לצפון לדרום למזרח למערב לא משנה לאן.

רק לברוח.

 

מדבר, מוות, חיות, שלג, גזע, צפון, מצפן ,מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

מעגל של צפון ודרום

אני עומדת באמצע מדבר על סולם, סולם גבוה ואינסופי.

יש לי פחד גבהים נוראי, אבל אני עומדת על הסולם באומץ ומסתכלת על הלמטה הזה.

רועדת מפחד שעוד רגע אפול לתוך הלמטה הזה, אבל לא מוותרת ומסתכלת למעלה, הכי למעלה שאני יכולה.

אני עולה בסולם עוד שלב ועוד שלב ואני תיכף שם, מושיטה את היד לקטוף אותם והם כל כך יפים…

ואז, בדיוק כשאני קוטפת לי כוכב …משהו מעיר אותי בבהלה מהחלום הזה.

יללה חזקה…

אני יוצאת מהאוהל שלי באמצע מדבר יהודה והוא עומד שם מולי.

השועל.

הוא מסתכל עליי בעיניים נוצצות וטובות כמו שני כוכבים זוהרים וכאילו מבקש שאהיה קצת לידו, שאארח לו חברה.

אני מסתכלת עליו ומחייכת, נזכרת בשועל הלבן ונסגר לי מעגל בלב, מעגל של צפון ודרום.

מעגל של מוות וחיים.

מעליי שמיכה של מיליוני כוכבים. תמיד רציתי לקטוף אותם. לעמוד על סולם ולקטוף כוכבים…

אין כמו מדבר להסתכל ממנו על כוכבים, אפשר ממש לשמוע אותם נוצצים. חיים. זזים. מדברים.

מדבר זה אולי המקום היחידי בכדור הארץ שאפשר לשמוע בו שקט במובן הכי ברור של שקט. שקט רועש של מדבר ולפעמים גם שקט רועש של סוף.

מדבר יכול להיות מקום מאוד אכזרי, צחיח, יבש, ממית… אבל זה גם מקום שמשרה שלווה. שלווה אינסופית.

לי הוא פותח את אישוני העיניים למרחבים הצחיחים, לניקיון, לצבעים, לצמחים, לרוח הזאת ששורקת באוזן ותמיד אני מרגישה שיש בו גם משהו אחר…

משהו של מעבר…משהו בראשיתי, משהו של תפילה.

במדבר כל טיפת מים שצצה מקבלת משמעות אחרת, כל חיה, כל ענן, כל עץ. כל כוכב.

טביעות רגליים שנראות בבירור בחול, טביעות של מישהו שכבר היה כאן לפנינו, חיה, זחל, נוודים…

מישהו שהשאיר לנו מצפן עם כיוון ברור לאן ללכת.

 

כוכב, צמחי מדבר, דרום ,מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: 18:45 לא סופי

 

18:50 סופי

אני מסתכלת על לוח הטיסות בשדה התעופה בן גוריון, כל העולם, כל ארבעת הרוחות כתובות על הלוח הזה וזה משתנה כל שנייה.

ההמראות הנחיתות, הרוחות, המטוסים, הכיוונים, האנשים, הכול זז, הכול נע, הכול קורה שם על הלוח הזה בקצב בלתי אפשרי.

שושנת הרוחות, ארבעת הרוחות, מצפן ענק בכל הקומבינציות האפשריות והכל מתאחד בסוף להכול, מגיע בסוף לכיוון שלו, ליעד שלו.

וסוף סוף אני רואה, 18:50 מניו יורק, סופי.

העיניים שלי כבר מוצפות.

הוא נחת והוא כאן.

וממש עוד שנייה אחבק אותו חזק.

הכי חזק שאפשר.

 

PicMonkey Collage666

Compass

מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest  לוח חדש שנוצר במקביל לכתיבת פוסט זה.
הלוח נקרא Compass – מצפן.
לוח שמדבר בתמונות על חיינו כמצפן אחד ענק, על ארצות רחוקות, רגשות, מראות, כיוונים….

 

מצפן

 

 

ספרו לי על מצפן החיים שלכם, איזה כיוון מושך אתכם במיוחד? מה מיוחד בכיוון הזה עבורכם? 

סיפורים מעניינים שיש לכם על מצפן במהות הרחבה של המילה הזאת, של השראה, של חלום ? מישהו בחייכם שהיה מצפן עבורכם שהראה לכם את הכיוון הנכון ומדוע הלכתם דווקא אחריו?

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.


מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב לכם באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.

הכי שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.

אתם ההשראה שלי…

תמרי סלונים ליבס 

תמונות מכאן, מכאן

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

 

61 תגובות

  • תמרי, פוסט כלבבי….טוב, אבל את הלוא ידעת שמאד אוהב את הפוסט הזה. ומה שמיוחד בפוסטים שלך שהם מעוררים אצלנו זיכרונות רדומים וסיפורים מהעבר צצים בזכות המפגש עם המילים שלך. הפסקה הראשונה גרמה לי להיזכר בפטיש שלי עם נושא ‘שדות התעופה’. אבא שלי הרבה לנסוע לחו”ל ואנחנו נהגנו לבוא ולאסוף אותו משדה התעופה. כל כך אהבתי את הדרך מגבעתיים לשדה התעופה, על כביש 461 שעובר באור יהודה ויהוד. על הכביש הזה שכן גם מלון אביה, בו הייתה בריכת שחייה אליה היינו הולכים מעת לעת. החוויה של הנופש בבריכת השחייה התערבבה לי עם האווירה בשדה התעופה הסמוך וכל נסיעה על הכביש הזה, בין אם לאסוף את אבי, בין אם ללכת לשחות עררה אצלי תחושה עילאית של חופש.
    מערב, אגב, הוא גם הכיוון האהוב עלי. בגלל הים – גם התיכון וגם האטלנטי.

    • ועוד משהו קטן על כיוונים. אם הייתי גיבורת על אז כח העל שלי היה חוש הכיוון. יש לי מצפן, שלא לומר ג’י.פי.אס, בילט אין בגוף.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      התיאור שלך, של הדרך אל שדה התעופה הזכירה גם לי נשכחות. מאוד התחברתי למה שתיארת כאן.
      גם אבא שלי היה טס המון ובעיקר לניו יורק ותמיד הדרך לשדה היתה מאוד מרגשת אותי בעיקר כי את יודעת… חיכיתי גם למתנות שלי….וגם כל המראות שבדרך. עד שמגיעים לשדה.
      בשדה, באולם מקבלי הפנים היתה מחיצה של זכוכית ענקית בין הנוחתים לאלו שחיכו להם. אני חושבת שזה היה מטעמי בטחון.
      לכל אורכה היו עיגולים קטנים וכשאבא שלי היה יוצא מאולם הנוסעים ורואה אותי דרך הזכוכית, היינו מתקרבים שנינו לזכוכית ונוגעים אחד בשנייה עם האצבע דרך החורים. אח”כ הוא היה יוצא והיינו מתחבקים חזק. זה היה טקס קבוע כזה.
      התלבטתי האמת אם לכתוב אותו בפוסט…בסוף ויתרתי.
      לגבי המערב, מבינה מאוד לליבך. את מערבית לגמרי וכשאת כותבת על מקומות עם ים, אני תמיד מרגישה שיש בך התרגשות ואהבה מיוחדת למקומות האלו.
      אוהבת אותך ותודה על התגובה המקסימה שלך שהזכירה לי עוד כל כך הרבה דברים…

  • את גורמת לעור שלי להיות כולו חידודין חידודין… מרגשת אותי. מסקרנת אותי. מרגישה אותך בכל אחד מהמצבים ובחלקם הגדול מזדהה. ירושלים עיר שמקסימה אותי ומפחידה אותי פחד מוות. כמה שעות של ביקור קסום ומהר לברוח הביתה משם. הים- האהבה הכי גדולה שלי אך עם יראת כבוד מהסכנות הצפונות בו. ממש לא מזמן הייתי יחד עם שחר מתחת לגל שאיים לטרוף אותנו לעולמי עד וכמעט ולא נחלצנו ממנו. המדבר כל כך מרגיע ומאפשר ועם זאת כל כך אכזרי ומסוכן. ובקרוב נהיה שם יחד את ואני עם עוד 240 נשים… ההתרגשות לקראת מטוס שנוחת. אולם מקבלי הפנים. סופי לא סופי. את משהו אחר את! אני חייבת לפגוש אותך לפני המדבר!.

    • תמרי הגיב:

      אביטל יקרה שלי,
      מעניין מה שכתבת על ירושליים, את ועוד כמה שהגיבו לי.
      תמיד שאני אומרת את זה אני קצת מתביישת, כאילו ירושליים וכאלה… את יודעת…כבוד לעיר הבירה שלנו.
      תיארתי מאוד בעדינות את תחושותיי לגביה זה הרבה יותר עמוק.
      לאחורנה היה לי “תיקון” נהדר כשהסתובבתי שם עם מישהי מקומית (דניאל גור המקסימה) והרגשתי פתאום משהו אחר ממנה, פחות כבד ומעיק. דניאל כל כך אוהבת אותה וזה עבר אליי. ועדיין אחרי כמה שעות רציתי כבר הביתה.
      לגבי הים, מפחיד. סיפור שאת חולקת כאן עם עוד כמה. כתבתי כבר שאיזה מזל שנשארנו לספר אותו 🙂
      והמדבר…ממש בקרוב! שמחה כל כך שנהיה יחד ושמחה שהשידוך שלי הצליח!!
      תודה על התגובה המרגשת שלך בטוחה שנתראה לפני…
      תמרי

  • צפי הדר ריכטר הגיב:

    מאד אוהבת את הכתיבה שלך. מקורית, יפה, מרפרפת בעדינות ואז נוגעת ישר בנקודות הנכונות.
    השראה במלוא מובן המילה.

    • תמרי הגיב:

      צפי קודם כל תודה רבה על מה שכתבת.
      שמחה לביקור שלך בבלוג שלי ומקווה שתישארי. אשמח מאוד לצרף אותך לקהילה הנהדרת שלי כאן.
      קוראי הוותיקים כאן תמיד אומרים לי שבפוסטים שלי יודעים עליי הכל, אבל בעצם לא יודעים עליי כלום וזה מאוד נכון…
      זה קשור לצורת הכתיבה שלי שכמו שכתבת מרפרפת ונוגעת בעדינות…
      שמחה שאהבת שמחה על ההשראה.
      תמרי

  • הרבה נושאים העלית כאן תמרי, כרגיל, וכרגיל אני מוצאת בהם תמיד נקודות השקה אפילו שצמחנו במקומות שונים לא רק גיאוגרפית…
    אני זוכרת את הישיבה אחר הצהרים בבית חמי וחמותי שניצב מתחת לקו הנחיתה של המטוסים, עושים “טוטו” של איזו חברה המטוס הבא. ידענו את השעות הקבועות של החברות הגדולות וכמו ילדים שמחנו תמיד כשצדקנו.
    ואני זוכרת את תחושת הטביעה, רק שאני הייתי בת 4 וטבעתי בבריכה ולעד, בכל פעם שאבא כעס עלי בגלל משהו, סלחתי לו כי נזכרתי שהוא משה אותי מהמים. כן, ובשיעור תורה ההוא שלמדנו את המילה “משה” חשתי את משמעותה בכל גופי…
    ומצפן – נראה לי שזה יחכה לפוסט משלי…
    תודה תמרי.

    • תמרי הגיב:

      רבקה יקרה,
      אני לא יודעת אם את מכירה את התצפית של ההמראות והנחיתות בכניסה למושב צפרייה (ליד יהוד), אני מלמדת שם ליד בכפר חב”ד ותמיד כשאני יוצאת או נכנסת למושב אני נעצרת לשטוף את העיניים שלי ביופי הזה.
      זה מקום כאילו לא “חוקי” קרוב מאוד ממש לגדר של מסלולי המטוסים ולכן הנראות שם היא יוצאת דופן ממש מעלייך בכל הגודל והעוצמה. ממליצה לך פעם למרות שאני בטוחה שהיית שם!

      לגבי הבריכה והטביעה, אני רואה שגם את עם הסיפור הזה. כל תגובה כאן כמעט. אף פעם לא חשבתי שכל כך הרבה חוו דבר כזה.
      איך את עם מים מאז? אני סקרנית….המשכת כרגיל ? או כמוני מפחדת לצלול בים או להכנס רחוק מדי…
      כמו שמיכלי כתבה כאן, אני חושבת שמי שכותב על נסיעות וכל כך מחובר למקום הזה של טיולים וטיסות ומפות ודרכים יש לו מצפן בילט אין בגוף ובלב….קוראים לזה אהבה טוטאלית למה שאתה עושה.
      תודה רבקה יקרה על התגובה שלך

  • Lian הגיב:

    היי תמרי
    איזה פוסט פיוטי ומרגש. היו חלקים מסויים שהרגשתי שאת כותבת עליי. שממש הזדהתי איתם. במיוחד העניין עם המטוסים…
    אולי את זוכרת שסיפרתי לך פעם שלמדתי בטכני של חיל האוויר. אחר כך גם שירות צבאי בחיל האוויר. במשך 5 שנים רעש ההמראות והנחיתות ליווה את ימיי ולילותיי. בשונה מרעשים אחרים, הרעש הזה דווקא נעים לי. כי אז אני מדמיינת , בדיוק כמוך, מקומות רחוקים. מרגישה שרואה הכל ממעוף הציפור.
    וכל ערב כמעט, במשך שנות לימודיי בטכני, הייתי הולכת להביט על מטוסים נוחתים או ממריאים. לא שבעתי מזה…
    ובצבא – גם כן. כל היום… כבר הגעתי למצב שלפי שמיעה הייתי יודעת איזה מסוק או מטוס חולף מעליי.
    אחר כך – עבדתי תקופה קצרה בשדה התעופה. לוח ההמראות והנחיתות היה כספר מרתק בעייני. גם האנשים. היוצאים והחוזרים. מדמיינת אותם יוצאים להרפתקאה, או לפגוש אדם אהוב.
    וגם היום טיסות מעסיקות אותי – בעבודה- סוכנת נסיעות….
    כשהייתי ילדה קטנה, ה”בימבה” שלי הייתה מטוס. והיו לי מטוסים של משחק, במקום מכוניות. גם שדה תעופה של בובות פישר פרייס.
    גם נמשכתי כמו אל קסם לספרים של ריצ’ארד באך….
    בקיצור, יש לי “קטע” עם מטוסים….

    גם שאר הדברים שכתבת ריגשו מאוד והתחברתי כמעט להכל. ממש כאילו כתבת מליבי. על המצפן ועל ירושלים.

    ואת בהחלט צודקת – צפון זה הכיוון של האגדות ?

    אז תודה לך על עוד רשומה נהדרת ומעוררת השראה. כי חיברת אותי לעצמי… מקווה שאת מבינה… ושם בפנים יש מקורות בלתי נדלים להשראה…

    • תמרי הגיב:

      הי ליאן כיף לי שאת כאן. אנחנו כבר צריכות להכיר נראה לי…:)
      קוראת אותך וזה פשוט מדהים לקרוא. את כל הממשקים וההזדמנויות בחייך שקשורים למטוסים, לשדות תעופה…
      ואת גם סוכנת נסיעות, וזה מוכיח שוב כמו שאנחנו כבר יודעות שתשוקה ואהבה למשהו היא זאת שמנחה לנו את החיים, מובילה אותנו למקום הנכון שלנו. אם לא נעסוק במשהו שאנחנו אוהבים, שחרוט לנו בגוף מילדות או נערות, בעיני זה בזבוז זמן, ממש כך.
      בטח שאני זוכרת שסיפרת לי על הטכני של חיל האוויר ועכשיו הכל מתחבר לי להכל כמו פאזל עלייך. מקסים ומרגש לקרוא אותך!
      מצטרפת לכל אהבת המטוסים שלך, את יודעת ששירתי בחיל האוויר בבסיס שכולו היה מהנדסי אוירונאוטיקה. בסיס שחקר תאונות מטוסים. בסיס קטן, סודי ומרתקקק. הוא כבר לא קיים.

      שמחה שאני מעוררת בך השראה וזכרונות, זו כל כוונת הבלוג הזה, ויותר מזה אני שמחה כי כל אחד שכותב לי כאן מעורר גם בי השראה לעוד כל כך הרבה דברים. אז תודה רבה לך על מה שכתבת לי. עשית לי נעים בלב.
      תמרי

  • יפעת פיירמן הגיב:

    הכתיבה שלך מעוררת תחושות רבות, מחשבות, זכרונות. הכתיבה שלך נוגעת בי.
    הסיפור על השועל הלבן כיווץ לי את הבטן.
    בים אני הייתי האמא. נכנסנו לים אני עם הבכורה אבא שלי עם האמצעי. גל עצום התנפץ עלינו, הפך אותנו, גילגל, הרגשתי איך ביתי נשמטת ממני ואז הגל עבר הרמנו ראשים, יצאנו המומים וחבוטים. החוויה הזאת לא מנעה מאיתנו לחזור פעמים רבות וליהנות מהים, היא כן השאירה לנו תזכורת לעוצמתו של הים.
    מזרח ומערב…בזמן האחרון, סוחבים הרבה מטענים. אני מקווה שנדע כולנו להאדיר את הטוב שבכל אחד מהם, שנדע למזג ולא לפלג, כמו שכתבת: “המזרח והמערב כל כך שונים אבל כל כך דומים. שניהם כיוונים של שמש.” תודה.

    • תמרי הגיב:

      יפעת יקרה,
      את יודעת שהפוסטים שלי עוברים המון המון סינונים ומפעלי זיקוק.
      אם הייתי כותבת את כל הזכרונות שלי בכל הפוסטים שעלו כאן כפי שהם קרו במציאות… אני חושבת שקהילת הקוראים שלי היתה מאוד קטנה.
      הזכרונות שלי על הים והשועל קשים מנשוא. עברו המון סינונים עד שנכתבו כפי שהם בפוסט הזה.

      לא הייתי רוצה להיות במקומך בים כאמא…נשמע הכי נורא שיכול להיות, מזל שלכם שזה נגמר אחרת.
      במקרה שלי אמא שלי היא היתה יותר חרדה לחברה שלי שהיתה באחריותה שאני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם…
      שמחה שאת כאן בבלוג שלי ותודה רבה מעומק ליבי על התגובה שלך המרגשת שלך.

      ואשמח כמובן אם תצטרפי לקהילה הקוראים הנהדרת שלי.
      תמרי

  • ציפי הגיב:

    וואו, כמה נקודות היו לי ממש קשות לקריאה, כמעט ובכלל לא קראתי את מה שעבר עלייך בחודש ההוא בקופנהגן. אין לי מושג איך שרדת ואיך יצרת שם משהו בסופו של דבר. אני חושבת שזה מזעזע שלקחו אותכם לסיור. זה נורא. אני רואה חיה בכלוב ואני מזדעזעת. לפני הרבה שנים חברה הביאה לי 2 love birds, זכר ונקבה, כמתנת יום הולדת. זה היה מאד מקורי, אין ספק. כל יום כשחזרתי הביתה מהעבודה הן היו צורחות, טיפות דם בכל הכלוב, כי הן רבו. ציפורי האהבה שלי. כעבור זמן קצר נסעתי עם ידיד לקיבוץ, שבו מגדלים ציפורים ושם שיחררתי אותן. הן עפו מהכלוב ואני הייתי הכי מאושרת שיש. הפלאת לכתוב על הכיוונים וככ דייקת. הזכיר לי את הרגע שקניתי את הדירה שלי והיו 2 דירות זהות פנויות – אחת בדרום מזרח והשניה בצפון מערב. והלכתי ביניהן והתלבטתי. ואז ראיתי שבדירה בצפון מערב מבצבץ הים. וחשבתי שיהיו לי שם שקיעות ורוח נעימה ובחרתי בה. וצדקת כשאמרת שלכל אחד יש את הצפון שלו, את הנקודה שלכיוון שלה הוא מתמקד. אני מתנחמת בכך שגם אם הכיוון הראשוני התברר כלא נכון לנו, או כמאכזב תמיד אפשר לשנות כיוון, לנסות לדייק את הפניה למה שמתאים לנו היום ולשנות. אהבתי לקרוא ולתאר אותך עומדת ומסתכלת על המטוסים הנוחתים במשקפת, זה ככ חמוד. הנחישות הזו שיש בילדים להשיג את מה שהם רוצים – היתה לך משקפת לראות את הצבעים! ישר חשבתי על השיר הנפלא של מאיר אריאל, על הרופא ששלח אותו לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. כשחושבים על זה זה באמת מרגיע. נשיקות

    • תמרי הגיב:

      קראתי אותך כמה פעמים עד שהרגשתי שאני יכולה לענות לך כמו שצריך.
      תגובה כל כך יפה ונוגעת.
      החיות….שתינו אוהבות אותן כל כך, כתבתי כבר כאן למישהי שהתיאור שלי עבר כל כך הרבה סינונים. זה היה כל כך נורא וקשה. אני ממש זוכרת את הריח של המקום הזה. ריח של מוות.
      את בטח מנחשת גם איך הרגו אותן על מנת שהפרווה תישאר שלמה ויפה. אסוצייאצייה נוראית ליהודייה וישראלית שביקרה בסיור הנורא הזה.
      בקבוצה של הסטודנטיות היתה בחורה מגרמניה ואני זוכרת איך בביקור בחוות האלה השאלות שלה תמיד היו מאוד ענייניות ומדוייקות כאילו לא מדובר היה בחיים של בעלי חיים.
      אני כותבת לך ושוב הגוף שלי עור ברווז. זו בהחלט אחת הטראומת שלי.

      לגבי הכיוונים המזל שהם תמיד שם ואפשר לבחור….לא תמיד מצליחים, לא לכולנו יש מצפן חזק וברור. אבל לפעמים דווקא הכיוון שאולי לא חשבנו הוא הנכון לנו. החיים מפתיעים אותנו חלק מהיוםי ומהכאב שלהם.
      חן דיברה כאן בתגובה שלה על השיר של מאיר אריאל ואכן מטוסים יש בהם המון רוגע. הפוך על הפוך אם חושבים על הרעש שלהם והעוצמה….

      חיבוק גדול ציפי יקרה שלי ותודה על התגובה היפה שלך…

  • Karen B הגיב:

    אף פעם לא חשבתי על החיבור שלי לכיוונים. כשגרתי בתל אביב מאוד אהבתי את המערב. אני אוהבת לראות את השקיעות בים, לצפות בשמש שוקעת אט אט, עד שהיא הופכת לנקודה ונעלמת. בדירה שלי אני אוהבת את הצד הצפוני. המרפסת וחלון גדול פונים לצד זה והוא תמיד שטוף אור ומגיעה ממנו רוח נעימה. הצפון בשבילי הוא גם חופש. במיוחד כשאני מבקרת את המשפחה בארה״ב וכולנו נוסעים לצפון, לנפוש למרגלות האגם. בשנים האחרונות אני פחות מחוברת למזרח ולדרום. הדרום מבחינתי משמעותו חום ושמש קופחת והמזרח, משמעותו שמוקדם… תודה על פוסט שגרם לי לחשוב על הכיוונים. אני מניחה שיש לי עוד מה לחשוב בנושא…

    • תמרי הגיב:

      קארן תודה רבה על התגובה שלך…שמחה שאת כאן.
      נולדתי בתל אביב וכמו שכתבתי גם לי יש חיבה יתרה ואהבה למערב. לים.
      גרנו ממש קרוב לים וזה היה הבילוי המועדף עליי מהיום שהייתי ילדה.
      כשקראתי מה כתבת הבנתי פתאום שמגורים משנים לנו מאוד את ההסתכלות על כיוונים והמשמעות שלהם בחיינו.
      כנראה בכל מקום שנגור נרגיש אחרת לגבי הכיוון שלנו. הכיוון של הבית, של החלונות, של הלב, של החיים.
      מזל שאנחנו משנים ומשתנים בחיינו, אחרת היה לנו משעמם…

  • גלית הגיב:

    תמרי פוסט כל כך יפה נוגע ומרגש. אהבתי כל מילה בו וכל תמונה בו. לומדת עליך כל פעם משהו חדש. לומדת ממך בכל פוסט עוד קצת על התהליך של השראה . מרגישה שהמילים שלי יהיו לגמרי גמלוניות לעומת המאסטרפיס שלך- אעשה זאת בקיצור: ירושלמית שמבינה בדיוק על מה את מדברת. ילדה קטנה שהכנרת סחפה והעבירה אותה לחוף אחר רחוק רחוק מאמא ואבא. ולגבי המצפן חסרת חוש כיוון לחלוטין בשטח. בחיים המצפן שלי תמיד זה הגורם האנושי.

    • תמרי הגיב:

      גליתוש,
      את אחת מהגורמים האנושיים הכי מצטיינים שפגשתי בחיים שלי….
      כולך מצפן ומגנט לאנשים. כתבת את עצמך במילים האלה.

      זו פעם ראשונה שתיארתי לי אותך בראש כילדה ועוד בסיטואצייה כל כך מפחידה….
      איזה מזל שהכנרת בכל זאת גם שמרה עלייך.
      לא זכרתי שאת ירושלמית ותל אביב הרבה יותר מתאימה לך 🙂

      תודה על התגובה שלך, שמחה שאת מגלה אותי לאט לאט, ככה צריך.
      אוהבתתת

  • חן סיון הגיב:

    עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
    ביקור חודשי בנמל התעופה
    זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
    ממריא דרך דמעה שקופה
    אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה
    .
    אני חשבתי שהשיר הזה עליי
    לגמריי התעלמתי מכל ההמשך, ושמדובר במישהו שמתשחרר מבית חולים פסיכיאטרי, ולא סתם משירות סדיר בצבא-של-מפונקות
    .
    אחרי שנה הלכתי לעבוד באל-על. הייתי דיילת אוויר שש וחצי שנים
    עד היום אני מתגעגעת לאורח החיים
    .
    אתמול בשיחת טלפון עם מכרה שקוראת אותי, היא אמרה לי:
    את ילידת הארץ? את לא באמת מכאן, נכון?
    אז – כן, אני ילידת הארץ
    ו… לא, היא כנראה צודקת – אני לא לגמריי מכאן.
    .
    הכיוון – מערב
    .
    אוי, והשועל החמוד הזה בעל עיני התכלת קרע אותי לחתיכות קטנות. איזה שברון-לב זה לזכות בפרס כלכך נחשק, ולהצטרך לעבוד (בתור הפרס) במקום שבו נוהגים בניגוד כלכך מוחלט למצפון שלך, בצפון הזה שהוא כל כך שלך.
    .
    צפון -> מצפן -> מצפון
    ובכל הכיוונים – השראה

    • תמרי הגיב:

      חנוש,
      תמיד שהייתי שומעת את השיר הזה הייתי תוהה…
      למה לראות מטוס ממריא זה סוג של תרפייה עבור מישהו, כמו רסקיו כזה רגעי לכל כך הרבה צרות ובעיות.
      ואם נקצין כמו בהמשך השיר, למישהו ששוחרר מבית חולים פסיכיאטרי…
      ציפי ענתה כאן על זה כי היא גם הזכירה את השיר שזה פשוט מרגיע. כמה פשוט. אבל זה כך.
      אני חושבת שמעבר למרגיע זה מרגש, זה מסיח את הדעת מכניס לריכוז, מטשטש מחשבות לא טובות.
      מטוסים נו….אין עליהם. אפשר לפרשן אותם ואת עצם הוויתם בכל כך הרבה דרכים.
      איזה כיף לך שהיית דיילת, אמרתי לך שזה היה אחד מחלומותיי…

      וגם אני אמרתי לך לא מזמן שאת לא מכאן, זה ממש ברור 🙂

      סיפור השועל נורא חנוש. תיארתי את זה כאן ממש בעדינות. תקראי מה כתבתי לציפי על זה. זו היתה אחת התחרויות הכי נחשקות בחו”ל. והיייתי בענניים שזכיתי בה. באמת כבוד גדול. בהמשך כל הביקור שם היה ההשראה שלי לקולקציית הגמר שלי שהייתה כולה מפרוות סינטטיות. מחאתי הפרטית לעניין. מעבר לזה אחת הטראומות של חיי.

      עכשיו אספר לך לגבי המצפן והמצפון. אחת הפסקאות כאן בפוסט שבסוף לא נכנסה, עסקה בקשר בין compass לבין compassion
      לכאורה שתי מילים שאין בינן שום קשר לשוני כלשהו מבחינת השפה האנגלית, אבל יש להן קשר גדול מבחינת המשמעות. זה גם לא משהו מדעי שפתי, אבל זה משהו שקראתי עליו המון מאמרים קצת רוחניים כשכתבתי את הפוסט וזה מרתק.
      אני אכתוב על זה פעם בהזדמנות ראשונה שתהיה לי מחוץ לבלוג. זה ממש ריתק אותי.
      בשורה התחתונה אני חושבת שמצפון, מצפן, חמלה, אהבה… קשורות זו בזו. קשר הדוק.
      מאחלת לשתינו ביקור חודשי בנמל התעופה…
      תודה אהובתי על התגובה הכרגיל נפלאה שלך.

      • חן סיון הגיב:

        וואו
        מעולם לא חשבתי על הקישור הזה Compass – Compassion
        לגמריי מעולה, ומעורר הירהורים וכזה מין ‘הממממ’
        ביקור חודשי בנמל-התעופה במטרה להתעופף מפה לכמה ימים, כן?
        את באה אתי לעבוד באלעל?
        אהובתי את בעצמך!

        • תמרי הגיב:

          גם אני לא חשבתי עליו עד שחיפשתי בפינטרסט את המילה compass ואז פתאום משהו שם חיבר לי את זה. זה היה ממש גילוי עבורי!!
          מקסים בעיני. המילןים האלה והמשמעות.
          אני שוקלת ברצינות לעבוד איתך באל על!! חשבתי על זה אתמול….על החלום הזה שלי של הדיילות שמעולם לא מומש.

  • נויה קומיסר הגיב:

    תמרי יקרה הכתיבה שלך מאוד מעניינת ונוגעת בי. גם אני מתחברת לזכרונות ילדות שלי שמחכה להורים שיחזרו מטיסה בתום שהות ארוכה ואולי ניראתה לי כילדה, שהות ארוכה ארוכה, מחוץ לארץ.הנסיעה מחיפה בקו האוטובוס, ההגעה לשה והציפייה שיגיעו ונתחבק.הנושא של כיוונים גם נוגע בי. אני אוהבת לנווט את עצמי תוך כדי שאני נעזרת בזכרון , באנשים שאני עוצרת בדרך ואפילו, בשמש . בשעות השונות שהיא בשמים ולפחות מכסה לי את נושא מזרח ומערב.היתר..זה כמו שנאמר..כבר בונוס. אז תודה שגם נגעת בצפון ובכאב הלב שהיה לך ליצור עושר כפוי מפרוות. לא יאומן כמה התקדמנו בנושא זה מאז ועד היום.אני מקווה שלפחות בחלקו הגדול של העולם כבר לא ידרשו ליצור על חשבון כאב של החי בטבע לצידנו.גם מאוד אהבתי את הכותרת לפוסט שלך..לא סופי. וכמו תמיד, את ממשיכה לסקרן אותי.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      אני חושבת שכבר פעם דיברנו כאן על הנסיעות של ההורים שלך. שהיה לך לא פשוט איתן. כל כך איתך בזה.
      (זה היה בפוסט שלי בבושקה, נזכרתי 🙂
      חיבוקים בשדה, נסיעה לשדה, ההתרגשות הזאת שיש רק שם. למה בעצם? הגעגועים? התחושה שאנחנו “כמעט” בחו”ל? אפשר לדבר על זה כל כך הרבה…

      לפי מה שאני חשה אותך וקוראת בפוסטים שלך, את לגמרי בנושא של כיוונים. זה חלק מהמהות שלך ושל מה שאת עוסקת בחייך. לכוון אנשים, דרכך, דרכם…

      החברה שבחסותה נסעתי לדנמרק עדיין קיימת ועדיין הורגים חיות בשביל עושר ואושר של בני אדם. אנחנו החיות הכי אכזריות בסופו של דבר לצערי. דברים התקדמו אבל זה עדיין שם וקיים.

      תודה שאת כאן, אוהבת תמיד לקרוא אותך. את מיוחדת במינך….
      תמרי

  • מקסים תמרי.
    מלאכת מחשבת הפוסט הזה.
    מצפן ושושנת הרוחות – מוטיבים שאהובים עלי מאד. והכתיבה שלך משובחת ומיוחדת. והיא כל כל החותמת האישית שלך עם כל מה שיש בה. ויש בה אינסוף. ממש ים 🙂 אהבתי מאד.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי יקרה שלי,
      תודה רבה על התגובה שלך, הקבלת את הכתיבה שלי לים וזו מחמאה מרגשת עבורי. אני כל כך אוהבת ים.
      כתבתי לך כבר בפייסבוק שפתאום נזכרתי שמצפן זה בעצם הסמל שלך לבלוג.
      הרי יש לך חיבה יתרה למצפנים ולכיוונים ולרוחות….במשמעות הכי עמוקה של העניין. מוטיבים שאכן אהובים עלייך מאוד.
      עניין אותי מה תגידי על השועל הלבן והשועל שפגשתי במדבר יהודה.
      מה אומר השועל?
      ספרי לי….

  • עפרה לרנר הגיב:

    תמיד כשאת אומרת לי וקצת שואלת על מה אני עוד אכתוב.. אני מחייכת בתוכי. יודעת עד כמה שזה הולך להיות משובח כמו שרק את יודעת, לקחת נושא ולתת לו פנים וזהות צבע ורגש להתייחס אליו בצורה מרתקת לספר סיפורים שנותנים לי להכיר אותך עוד ועוד ועוד וזה נפלא ומרתק, הנושא הפעם כמו בכל אחת נגע גם בי, שלא פעם מוצאת את עצמי באחד הכיוונים של שושנת הרוחות, נעצרת בכל פעם בכיוון אחר שמשפיע ונותן אור וצל על החיים, פוסט שמעורר הרבה מחשבות ותחושות תודה על כך. והויז׳ואלים כבר אמרתי לך את המילה שאני מרגישה לגביהם ?❤️

    • תמרי הגיב:

      אהובה,
      תמיד כשאני מקריאה לך את הפוסטים ואת מחייכת או אומרת לי שיש לך עור ברווז אני יודעת שאני בכיוון הנכון 🙂
      אין ספק שאת סוג של מצפן בחיי. מכוונת מייעצת מרגישה אותי. מתנה כל כך גדולה!
      ואת ללא ספק ים… מערב. כחול וירוק. צדפים, גלים, רוחות, שמש ושקיעות מרהיבות…על כל המשתמע מכך.

      תודה שאת בחיי. אוהבת הכי~!

  • מיכל אליאס הגיב:

    מקסים מקסים מקסים. כמה זכרונות, כמה חוויות, כיף לך שזכית בכל כך הרבה ואיך את זוכרת הכל? נשארתי עם סקרנות עצומה….

    • תמרי הגיב:

      מיכלי יקרה,
      כשהתחלתי את הבלוג לא הבנתי כמה ערך יש לזכרונות שלי. לא חשבתי שהם כל כך מעניינים.
      מזל שהבלוג הוכיח לי אחרת ופתאום הבנתי איזה אוצר יש לי.
      למזלי יש לי זכרון פנומנלי. לפעמים זה טוב ולפעמים לא. אני זוכרת הכלללל גם מה שלא צריך.
      אני בטוחה שגם לך יש זכרונות מרתקים את רק לא חושבת שהם כאלה….אשמח להסביר לך פעם איך הם כן 🙂
      תודה שאת כאן ותודה על המחמאות.
      תמרי

  • מצפן החיים שלי. איזה רעיון מופלא. קשה לי לומר מה המצפן חיים שלי. קל לי יותר לומר מה חשוב לי בחיי וקצרה היריעה פה מלספר.

    אבל אם בכיוונים עסקינן, אז הייתי אומרת שאני מכוונת את עצמי למפגשים בציר האופקי- מפגשים שביני ובין אחרים ומפגשים בציר האנכי- ביני ובין אלוהי, הטבע, הבריאה ועולמות “גבוהים”.
    יש אנשים שמרוכזים כל כך בציר האנכי, עד שהם שוכחים דרך ארץ. ויש אנשים שמצויים כל כך בחיים “האופקיים”, עד שהם מאבדים את החיבור העדין והרוחני לחיים.
    אני משתדלת להיות בכל הכיוונים כי כפי שהיטבת לתאר, בכל כיוון יש איכות אחרת.

    הפוסט שלך מביא עימו ניחוח עמוק של תנועה. מרגישה שיש בך כמו צורך לנוע הלאה, לכיוונים שונים, לחוויות ורגשות שונים וחדשים. מסע אינסופי שכזה.
    אין לי ספק שכל כיוון שתקחי, זה לבטח יהיה מסע מרתק ואני כמו אחרים, אהנה מתוצרי המסע.
    ואני מתה על מטוסים. ממש.

    • תמרי הגיב:

      כרינוש…
      אוהבת מאוד מאוד את החיבור שעשית כאן בין האנכי והאופקי, הצירים, מפגשים בין אנשים ובינך למפגשים בינך לבין העולמות הגבוהים. כתבת נפלא. ממש בא לי לצייר את זה.
      מאוד עמוק ומעורר בי שוב המון מחשבות על מקומנו ומקומם של דברים אחרים במצפן החיים הזה שלנו.

      בי יש תמיד צורך לנוע ולזוז. הפרעת ריכוז קטנה..:)קוצים בתחת והמון סקרנות.
      ומעבר לזה חיפוש אחרי כיוונים חדשים ותחושות חדשות…

      ואת מצטרפת לכל מעריצות המטוסים שכתבו כאן. ממליצה לך לקרוא את ליאן 🙂
      תודה על התגובה הכל כך יפה שלך…
      תמרי

  • אילנה הגיב:

    פעם ראשונה שלי.. הפלת אותי.
    איזה עומק. זרקת אותי אחורה לעבר, בלילי זכרונות על שירים מקומות ואסוציאות מעולמות אחרים.
    המצפן שלי היום הולך ומתחדד לכיוון של מצפן פנימי.
    הימים כל פעם מכוונים לכיוון אחר אבל אני במרכז ?

    • תמרי הגיב:

      אילנה יקרה,
      לפני הכל תודה שאת כאן ושמחה שאת כאן.
      ברוכה הבאה לבלוג שלי תודה רבה על התגובה שלך.

      לכל אחד יש את המצפן שלו, מצפן החיים וכמו שכתבת הוא מצפן פנימי, הוא רק שלנו והוא מנתב לנו את הכל.
      אפשר לקרוא לזה גם אינטואיצייה, רגישות ועוד כל כך הרבה מילים חשובות שמנתבות לנו את החיים.
      תמיד תהיי במרכז, רק ככה המצפן הזה עובד חזק וברור.

      מזמינה אותך להצטרף לקהילת הקוראים שלי. אשמח מאוד.
      תמרי

  • אסנת הגיב:

    תמרי, את יודעת לספר סיפורים בצורה כל כך מרגשת ומעניינת. אהבתי את הזום אין-זום אאוט במעבר בין הדיבור על המצפן הפיזי המונח בכף היד ואז מתרחבים החוצה לסיפור המיוצג בכל אחד מארבעת הכיוונים וחזרה פנימה. וכן, גם אני התערבלתי בים כמוך וכמו שאני רואה גם כמה אחרות פה…

    • תמרי הגיב:

      אסנת יקרה תודה על התגובה שלך….
      אני יכולה להגיד לך את התגובה שלי בעל פה, פשוט נפגש באמצע השכונה שלנו ונדבר….:)
      כותבת לך ואת כמה מאות מטרים ממני.
      מכיוון שצילום הוא חלק מחיי ממי שאני, התיאור של זום אין וזום אאוט כל כך קרוב לליבי והוא מושרש תמיד ובכל פוסט שלי. זו המהות של השראה במובן המגעי שלה אפילו..ככה מתחילים ללמוד על מקורות השראה בלימודי עיצוב.

      גם את עם הים?? אני ממש מופתעת כאן מכמות סיפורי הים…מזל שנשארנו לספר אותם.

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    תמרי, אני תמיד מגיבה לפוסטים שלך באופן פיזי. לפעמים דמעות, או חיוך. הפעם התקצרה לי הנשימה, אולי זו החוויה שלך עם הגל, אולי זה המעבר המטלטל בין כל הכיוונים, בין הר לים למדבר… לא יכולתי לקרוא בפעם אחת, זה היה לי סוער ומערבל. ויפה, ועמוק. אהבתי ללכת איתך בין שברי זכרונות ורסיסי חלומות.
    ולשאלתך, אצלי המצפן מאוד מאוזן, רוצה לכל הכיוונים וחוזרת תמיד למרכז, ללב… שלי

  • אורית אוליאל הגיב:

    איזה מדהים הפוסט, כמה כישרון יש לך לכתוב את מה שיוצא ונכנס ללב. בים אני זוכרת את התחושה הזו כל כך כילדה שלרגע זה הפעם הראשונה שיש תחושה של סיכון אמיתי, סוג של מוות פנים מול פנים. עכשיו כשאני אמא הים הזה כל כל יפה וכל כך מאיים מצד שני, לא לאבד את היד שלהם במים, או את הרעש המציץ מרחוק, והרעש של הגלים לפעמים הוא אזעקה… איזה יפה כתבת על המטוסים, כשאני כולכת בשדה אני מרגישה שעוברים האנשים לידי ואני שומעת מדמיינת את המחשבות שלהם, אני מסתכלת על הבגדים על הפנים ובאמת שיש שם ריח מיוחד… כמו בבטן המטוס. לגבי החיות וואו לא אני ואל בעלי מסוגלים ללכת לגן חיות, איך שאני נכנסת אני מרגישה שאני שומעת אותן מבקשות שאפתח להן את הדלת, במיוחד הציפורים ו המכרסמים שמנסים לצאת עדין בכל הכוח. אני כאילו מתכננת איך אני באה בלילה ופותחת לכולן את השער, לפעמים אם בטיול הילדים עוברים ליד חיות או בגן חיות שיקומי כזה, הילדים מתלהבים ואני לא יכול להתאפק ושואלת את הילדים אם היה לכם נחמד כל היום לא לצאת מריבוע קטן. הכי עצוב לי בגן חיות… והכיון שלי וואו זו מציאות שהבנתי שהחיים משתנים כמו המצפן, התחושות, הרגשות, האהבות. הפוטס שלך מדהים. תודה

  • קרן מירב הגיב:

    הפוסטים שלך הם כמו קטלוג.
    תמונה אחרי תמונה שמצולמות בכישרון יוצא דופן ומתחוללות ומחוללות בנפשו של הצופה/קורא.
    לי יש מצפן מאד חזק בגוף, הרגעים שהכי מפחידים אותי הם שאני מרגישה שאני צריכה כיול, כשהכיוון לא ברור לי בצורה עמוקה וודאית.
    הכתיבה שלך אהובה עלי כל כך.
    ההגשה, העדינות, התמונות, גם כשזה נוקב וישיר, זה ענוג בדרכו.
    אין כמוך תמרי. אין.

  • שלי פדן לורבר הגיב:

    תמרי יקרה, גם אני כמוך, ילידת תל אביב. מרגישה שהלב תמיד מושך מערבה לכיוון הדרך אל הים ואל השקיעות של חוף הילטון. העברתי שם אחרי צהריימים רבים עם ווקמן ומחשבות.
    תודה שהזכרת לי.

    • תמרי הגיב:

      שלי יקרה, אני מוצאת איתך כל פעם עוד נקודת ממשק.
      הלב שלי מושך לכל הכיוונים האפשריים, אבל תמיד המערב ותל אביב והים וחוף פרישמן וגורדון הם חלק מהלב שלי. מבינה כל כך על מה את מדברת כתל אביבית לתל אביבית.
      הים, הווקמן….לגמרי איתך. אולי אפילו עברנו אחת ליד השנייה….
      שמחה שהזכרת לי גם…חידדת לי את הזכרון…:)

  • לירון חרט הגיב:

    חיכיתי בסבלנות לשקט של יום שישי כדי להתמסר לפוסט הזה.

    הוא כרגיל בא בדיוק בזמן, ישר לתוך הלב. בדיוק כשאני מצאתי את הצפון שלי, סגרתי פרק ופתחתי חדש, ואני עומדת מתרגשת מהלא נודע מההרפתקה הזו שהסכמתי בכל כולי לצעוד בה, המקום שהלב נמצא בו.
    איזו סנכרוניות נפלאה.

    תודה לך על הסיפורים המרגשים.

    • תמרי הגיב:

      לירוני,
      מעניין שהתגובה הבאה אחרייך היא של לירון אלעד. מכירה אותה?
      אם לא ממליצה מאוד להכיר אותה. זה ממש אבל ממש לא במקרה שהיא הגיבה אחרייך.
      אסביר לך בפרטי 🙂
      את ללא ספק הגעת הביתה. את עוברת הרפתקאה, סינכרון, קבלה, הגעת לפרק חדש ומרתק בחיים שלך ולראות אותך בזה עם כל הלב שלך זה פשוט מרגש.
      שמחה שבאתי לך בזמן…(לא במקרה כמובן…)
      תודה על השיתוף בתחושות והתגובה היפה והמרגשת שלך!
      חיבוק גדול
      תמרי

  • לירון אלעד הגיב:

    תמרי המופלאה. כל פעם מחדש בדברייך ובדרך ההצגה שלך אותם יש קסם, יש פלא, יש טעמים מגוונים שמגיעים מכיוונים שונים. כמו שושנת הרוחות. שמדברת על הכל, טועמת מכאן ומשם, ומכל אלה מייצרת אחד שלם. כמו השראה.
    בשושנה יש קוצים אבל גם יופי וצבעים עזים, יש בה ריח ויש בה תשוקה, יש בה התחלה ופריחה ויש בה גם סוף. כמו בכל אחד מהכיוונים שתיארת. בשאיפה למזרח חדש וטוב, צריך לזכור להוקיר את המסתורין של הצפון, את השתיקות של הדרום ואת המערב על הסערות ועל התקוות שבו.
    באיחול לב אמיתי למציאת הכיוון הנכון עבורנו, כל אחת ואחד מאתנו.

    • תמרי הגיב:

      לירוני יקרה שלי,
      “בשאיפה למזרח חדש וטוב, צריך לזכור להוקיר את המסתורין של הצפון, את השתיקות של הדרום ואת המערב על הסערות ועל התקוות שבו….” איזה יופי כתבת לי.
      כמה נכון.
      אני מוקירה את המסתורין של הצפון בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו, אגדות…כולו אגדות וקסם.
      אוהבת לשתוק (מפתיע אבל אני מסוגלת :))בדרום להתמסר לדוק שקט הזה באוויר…והמערב הזה שהוא חלק מהילדות שלי בתל אביב. סיכמת את הפוסט שלי במילים שלך.
      אם אני מסתכלת עלייך לירוני בשנה האחרונה את בשושנת הרוחות שלך וזה פשוט מרגש לראות.
      מאחלת גם את מה שכתבת…שכל אחד ואחד מאיתנו ימצא את הכיוון שלו. אמן!

  • אירה הגיב:

    תמרי, אהובה
    שוב גרמת ללב שלי להתרחב ולהכווץ ושוב להתרחב. העיניים של השועל הלבן לא עוזבות אותי – כמו חץ בלב. הסיפור על הפתק, ממש יכולתי להרגיש אותו ואותך ואת הקסם של אותו הרגע והמצפן והמטוסים… כאילו וכתבת גם אותי.
    ההכרות איתך הכניסה הרבה אור וטוב והשראה ואמת לחיי. לא אשכח לך זאת לעולם. אוהבת אותך

  • תמרי הגיב:

    אירוש יקרה לי מאוד מאוד
    תודה על מה שכתבת לי כיווצת והרחבת לי את הלב במיוחד בשורה האחרונה.
    אור השראה אמת טוב….מילים שאני כל כך אוהבת. כל אחת ואחת מהן היא עולם ומלואו.
    כשהן מתקיימות בנו ונוכחות בחיינו השמיים הם הגבול, או בעצם השמיים הם לא הגבול הם הרבה מעבר….
    תסתכלי עלייך….:)
    ואף פעם אל תקחי אותן כמובנות מאליהן. תנצרי אותן. שמרי עליהן.
    יותר משמחה שהעברתי לך דרכי קמצוץ מהן. ריגשת אותי.
    תמרי

  • תמר מור הגיב:

    איזה כיף לצלול…. ופה באמת לקחת אותי לים. אני כלכך רואה את אמא שלך (למרות שלא פגשתי אותה מימיי) מחבקת אותך ולוקחת אותך הביתה וממלמלת בין השפתיים את ״הים הזה״… התיאורים שלך כלכך ויזואלים אבל גם לא.. יש לך יכולת לתאר במילים משהו שכל אחד יראה בדמיונו בצורה שונה. בקיצ – חוויה.
    בקשר לכוונים – את יודעת על מה אני חולה… כמובן על הצפון הקר המסקרן אבל גם על המערב. לפעמים אני חושבת למה לא נולדתי מערבה מכאן.. בארהב או באירופה. החידושים ואיך שהכל מתחיל שם עושה לי את זה נורא..
    ולסיום – מי נחת מניו יורק?!??! את חייבת לספר לי
    נשיקות

    • תמרי הגיב:

      תמרוללה,
      אמא שלי. מופיעה בכל כך הרבה פוסטים שלי.אם היא רק היתה יודעת….
      היא לא.
      אישה כל כך לא היסטרית, תמיד עם קור רוח ושלווה. גם במצבים הכי קשים. תמיד מרגיעה. כמו אחרי הים הזה…
      אחד החלומות שלי מהבלוג הזה זה לעשות פעם מחזה יחיד עם סיפורים מכאן.
      במקום שתמונות יספרו את הסיפור אני רוצה שמישהי תספר אותו על במה.
      מה דעתך?
      את לגמרי שילוב של מערב וצפון. ללא ספק. אבל כשאת מדברת זה ברור מאיפה את ואיפה את צריכה להישאר 🙂 כאן.
      וכמוך הבלוג שלך, צפוני מערבי לחלוטין.
      שילוב קטלני.
      מי נחת מניו יורק…נו באמת נראה לך שאגלה לך?? תמרולההה אחת

  • נולדתי בלי חוש כיוון. אני תמיד הולכת לאיבוד, גם עם מפות ואפילו היום עם הוויז. למה? לא יודעת. מצב נתון. למדתי לחיות עם זה ומאז שאני בזוגיות הוא למד לחבות לטלפון שלי בכל פעם שאני נוסעת בפעם הראשונה למקום חדש. נוא מוכן עם מפה לחלץ אותי טלפונית מתסבוכת הכבישים והדרכים שנקלעתי אליה. אין לי ספק שמשושנת הרוחות מערה הוא הכיוון שלי. ים. והרבה. לשחות בתוכות, לשבת מולו – לבהות, לכתוב, לקרוא ולאחרונה לצלם. מול הים למדתי לבחינות הבגרות שלי, מול הים נפרדתי מהאהבה הראשונה שלי, בים התגברתי על פחדים וצללתי בעיניים פקוחות. אני מתה על הגלים, כאלו שאפשר לרכב עליהם עד החוף. ים סוער יכול לשקף הלך רוח ים רגוע יכול להרגיע סערות פנימיות. ים מלוח יכול להכיל את הדמעות בלי לפגוע באף איזון, וכמו שאמר שלמה המלך “הים מוחק שמות כתובים בחול”. ץודה תמרי על עוד קסם כתוב ומצולם.

    • אוי ויי…סליחה על שגיאות ההקלדה…מזמן לא היו לי רבות כל כך. ותודה למקלדת של הטאבלט 🙁

    • תמרי הגיב:

      לפני חצי שנה הייתי בניו יורק והיד שלי אחזה את הנייד עם האלוהים של הכיוונים: הגוגל מאפס. (איפה מיכל כשצריכים אותה….)
      וכמה כמה התבלבלתי…יש לי זכרון נפלא ,פנומנלי ממש ואני יכולה להגיע למקום כי זכרתי דרך או כיוון אליו. צילמתי את זה בראש.
      אבל תני לי לנווט עם מפות אני משתגעת….אפלו הגוגל בלבל אותי עד דמעות….
      (בהזדמנות סיפור על ברוקלין ) בקיצור הכל בסדר איתך.
      מי צריך חוש כיוון. יש וויז גוגל הכל בסדר.

      אני רואה את התמונות שלך לאחרונה והחיבור עם הים שלך ברור לי עכשיו לחלוטין. את לגמרי מערבית בנשמתך.
      גם אני כמוך חוויתי עם הים הזה כל כך הרבה דברים….איך אפשר שלא.
      “הים מוחק שמות כתובים בחול”…כל כך מקסים ונכון.
      תודה שכתבת לי ליטלוש…ריגשת אותי מאוד ועוד הרבה מעבר….

  • טלי יחיה הגיב:

    תמרי,
    היכולת שלך לקחת נושא לפתוח, לחקור, להתכנס, לבדוק, לברר, והכל תוך כדי סיפורים אישיים היא יכולת מופלאה בעיניי..
    ועם זאת תמיד נשארים הפוסטים שלך מסקרנים עם טעם של עוד.
    ההתייחסות לכיוונים מרתקת אותי, כמו תמיד עוד פעם גרמת לי לחשוב, לבדוק למצוא את עצמי בתוך הכתוב.
    תודה לך תמרי יקרה.

    • תמרי הגיב:

      טלוששש,
      אני קוראת אותך ומנסה לקשר את זה לכל העשייה המוברכת שלך לאחרונה.
      הכרתי אותך כשהיית בכיוון מסויים ואני רואה ומתפעמת איך את כל פעם משנה כיוון בודקת כיוון אחר…לא מפחדת לשנות.
      המצפן שלך מאוד מדוייק ואת לגמרי הולכת בכיוון הנכון שלך.
      ברור לי שהמצפן שלך שלך בדרום. איפה שהלב שלך.
      בעצם הצפון הוא הדרום שלך….
      תודה על התגובה, שמחה שאהבת ושגרמתי לך למחשבות….בשביל זה אני פה 🙂

  • תמרי, איזה פוסט יפה. יכולתי לחוש את הרוחות מכל ארבעת הכיוונים, באות, ומלטפות ועוטפות, כי המילים שלך עוטפות, יש בכתיבה שלך כל כך הרבה נשמה. הסיפור שלך על הפרוות לא יצא לי מהראש כל כך מהר. איזה סיפור מיוחד, יש בו הכל: פרס, התרגשות, קונפליקט, החמצה. הוא מהמם. תודה (:

    • תמרי הגיב:

      הי איריס,
      אני מדמה את עצמי למנהלת של מפעל זיקוק קטן.
      תמיד כותבת בתגובות שכותבים לפוסטים שלי שאם הייתי כותבת את מה שקרה לי כמו שקרה במציאות לא בטוחה שהיו נשארים כאן בבלוג.
      הזכרונות שלי לא תמיד פשוטים…בלשון המעטה.
      כל זכרון עובר את מפעל הזיקוק שלי עד שהוא מגיע לרזלולוציה שאני מרגישה שהוא יכול להיות מסופר הלאה לקוראים שלי.
      מספרת לך את זה כי בסיפור של השועל המציאות עלתה על כל דמיון.
      זה באמת היה קשה מנשוא. נורא.
      תודה רבה מעומק ליבי שהגבת לי ושנכנסת לבלוג שלי…
      תמרי

  • חיה גולן הגיב:

    תמרי, נשארתי חסרת נשימה, כמעט בלי דופק. המסע דרך המצפן באויר, בים, ביבשה, לפת את ליבי. חיבורים כמו-בלתי-אפשריים שנשזרים למחרוזת יהלומים זוהרת כמו כוכבי הלילה שלך במדבר.
    מרתק ומרגש.
    כל פוסט אצלך הוא יציאה למסע הרפתקאות מופלא.

    • תמרי הגיב:

      חיה יקרה,
      ברוכה הבאה לחדר שלי, לבלוג שלי….
      אחד הפוסטים שלי אני הכי אוהבת…הוא נכתב בתקופה מאוד מסויימת בחיי וכמו שכתבת – יש בו מסע….ממש כך.
      כל הבלוג שלי הוא מסע, כתב סתרים לחיים שלי. למסע הפרטי שלי.
      התגובה שלך נעימה לי ומחממת לי את הלב….מאוד.
      תודה רבה שיצאת להרפתקאה איתי…תישארי לעוד. שמחה שאת כאן.
      בקרוב גם נכיר באמת…
      תמרי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *