החולצה שלי רטובה מזיעה.
המאוורר מערבל את האוויר החם של הקיץ. חום בלתי נסבל.
הוא חורק המאוורר. וכל סיבוב שלו משמיע קול שמעצבן אותי עוד יותר.
חררר…חררר…
יותר מהר, תקראי מה כתוב. ועכשיו להאט יותר בשקט…פיאנו פיאנו…ששש…שששש…
המבט שלי מוסט כל רגע לחלון הדירה שלה, שמעתי קולות.
ציוץ כזה כמו של תוכי צרוד, או שהיו אלה אולי הענפים של העץ שחרקו עם הרוח החמה, או אולי מישהו סגר דלת…
אהבתי להקשיב לקולות שבחוץ מלשבת ליד הפסנתר בדירה שלה.
את בכלל לא מרוכזת. (היא צודקת).
תמר את שומעת מה שאני אומרת לך? היא מרימה עליי את הקול, והמשקפיים שלה שהגדילו לה את העיניים פי עשר בערך היו מסתכלות אליי כעוסות.
אני מסתכלת חזרה לתווים, מנסה לקרוא את מה שכתוב, מאטה, ממהרת, האצבעות שלי עייפות כבר. אני עושה המון שגיאות והיא ממשיכה להסתכל עליי במבט חמור.
הצלילים לא אחידים. לא הרמוניים.
וטיפות הזיעה מטפטפות ומטפטפות.
תמר!!! לנגן! תהיי מרוכזת.
די…מתי כבר ארבע וחצי. רוצה כבר שהשיעור יסתיים. רוצה כבר הביתה.
בכלל לא אוהבת את היצירה הזאת.
וממש לא אוהבת את המורה.
עושים חור גדול בגג
יום כיפור הוא יום שהיה מזקק לי את הרעש. מזקק אותו בתוך מבחנה שקופה ונקייה של שקט לעשרים וארבע שעות.
כאחת שכל השנה גרה בין אוטובוסים, פיח ותל אביב אחת רועשת, יום כיפור היה אי של שקט מבורך.
זה לא היה רק השקט ברחוב שלי זה היה גם האוויר. כאילו גם הוא שותק.
האוויר נהיה צח כזה, טהור כזה והוא היה מנקה לי את הנשמה מכל מיני דברים שהפריעו לה שם.
הנשמה שלי חיכתה כל השנה ליום כיפור. היו עניינים שרק אז בשקט הזה יכולתי לעשות בהם סדר. לחשוב עליהם ממקום אחר…להקשיב להם.
בשעה חמש וחצי אחר הצהריים הרחוב שלנו דמם. הרעש של האוטובוסים התחלף לו בקולות של אופניים, ילדים, שכנות מדברות…
אהבתי לשבת במרפסת שלנו. בקומה הרביעית הקולות היו עמומים יותר ויכולתי לגמרי להתמסר לשקט הזה. היום כשאני חושבת על זה, זה היה כמו קסם.
בבת אחת העיר שלי הפכה לכפר. קולות אחרים…צלילים אחרים…
פתאום שמעתי קולות . בכי של תינוק, מילמולים של אנשים, מים זורמים, ציפורים מצייצות….
כל החיישנים בגוף שלי היו מקבלים תפנית חדה ביום כיפור ומתחילים להקשיב.
במהלך יום כיפור אהבתי ללכת לבית הכנסת לראות מה שלומם של סבא וסבתא שלי.
הייתי עולה לעזרת הנשים יושבת לידה ומקשיבה…
בית הכנסת היה כולו לבן, רחש הטליתות, בגדים לבנים. קולות.
קולות של תפילה, של פיוטים, של בקשות, של סליחות.
ההד בבית הכנסת היה מרתק אותי לכיסא. הייתי עוצמת עיניים נותנת יד לסבתא שלי מקשיבה ומדמיינת איך כל הצלילים והקולות של החזן והמתפללים עושים חור גדול בגג של בית הכנסת ועולים כמו עמוד ענן ענקי לשמיים.
ענן לבן שכולו בליל אותיות, מילים, ניקוד, תווים, קולות המתפללים ועמוד הענן הזה חודר את השמיים ומגיע למקום כזה שבו כך הייתי מאמינה, מגשימים את כל התפילות שלנו.
אני יודעת היום שלא כל התפילות שלנו מתגשמות, אבל אני מאמינה עד היום שקולות של תפילה בכל מקום שהוא, בבית כנסת, בכנסייה, במסגד, בטבע, בלב מדבר הם מסוג הקולות שיש בהם כוח פיזי, כוח על טבעי ממש, והם יכולים להזיז ולטלטל הרים, גבעות, ימים ולבבות.
לאחר תפילת הנעילה הייתי חוזרת עם סבא וסבתא שלי הביתה והייתי יודעת שתיכף יסתיימו להן 24 השעות של מבחנת השקט שלי. הייתי מחכה כבר בציפייה לאוטובוס הראשון ולמכונית הראשונה שתזכיר לי שאני בתל אביב.
התגעגעתי לרעש שלי.
ג’ונגל אורבני
בשבתות, כשהייתי מתעוררת הייתי שומעת תרועות של פילים, דובים נוהמים, אריות שואגים, תוכים שורקים… גם בשבתות היה שקט בתל אביב. שקט יחסי אבל עדיין שקט שאפשר לי להתעורר לקולן של חיות.
כמה שאהבתי את זה. זה תמיד העיר אותי עם חיוך גדול. עכשיו כשאני כותבת את זה אני ממש יכולה לשמוע את הקולות האלה. הם חרוטים לי היטב בראש.
לקולות יש את התכונה הזאת להישאר לנו בראש.
אם היה יום יפה, היינו הולכים לגן החיות בשדרות בן גוריון לבקר את הפילים, הקופים, התוכים הג’ירפות והזברות. אני וסבא שלי יד ביד. גרנו ממש מרחק הליכה משם ותמיד זה ריגש אותי לדעת שאני גרה ליד גן חיות אמיתי.
צ’ופר תל אביבי כזה.
אני מודה שבימי חול זה העציב אותי שהחיות עומדות שם ונוהמות, צווחות, מקרקרות אבל אף אחד לא ממש שומע אותן. הן כל כך התאמצו, אבל האוטובוסים שעברו לידן והמולת העיר גנבה להם את כל ההצגה.
עד השבת הבאה.
קול
הכלי הכי משמעותי שלנו.
בכי זה הקול הראשון שבוקע לנו מהגוף כשאנו נולדים. ההברה הראשונה שלנו.
בהמשך חיינו הקול שלנו יקבל את האופי שלו, את הטון שלו את הצליל שלו. סערות ושמחות בחיינו יכולות בין רגע לשנות אותו. הקול שלנו הוא נייר הלקמוס שלנו. הרנטגן שלנו.
קול יכול לרפא, קול יכול להרוג. כמה כוח ועוצמה יש לקול בחיינו.
קול שבטוח בעצמו יכול להרים עולמות, קול רך יכול להשקיט לב שבור, קול של ילד יכול לנחם חיים שלמים, קול קר יכול לשתק אותנו…והקול של האהובים שלנו מלטף אותנו ברגעים הטובים וברגעים הפחות טובים.
תקשיבו לעצמכם. מהו הקול שלכם? לקול יש כל כך הרבה סוגים, גוונים, צורות, צלילים.
קולות ולא רק של בני אדם, גם של חיות, גם קולות של הטבע נשמעים למרחקים גם אם הם קולות שקטים. לקול יש תדר משלו.
אנחנו זוכרים קולות, של אנשים, של רגעים, של מישהו שאנחנו מתגעגעים אליו, כמו טעמים, כמו ריחות.
קולות זה זיכרונות.
הכי חזק שהוא יכול
אני רואה את החברה שלי יושבת לו על הברכיים והוא מלטף לה את השיער ואת היד ואז את הרגל…
היא מאובנת. יושבת עליו מחייכת אליו בחיוך מבוהל עם דמעות בעיניים והוא תופס לה את היד חזק ולא נותן לה לקום.
היה באמצע כיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) ארגז חול עם עץ שאהבנו לטפס עליו.
היינו באות לשם בקיץ לשחק. היינו בנות תשע וסוף סוף הרשו לנו ללכת לבד אחר הצהריים לכיכר מלכי ישראל.
היא טיפסה עם חצאית הג’ינס שלה על העץ והוא הסתכל עליה. האיש המבוגר עם הזקן והמכנסיים המרופטים ואז הוא שאל אותה איך קוראים לה ואמר לה שהוא ישמח אם היא תשב לו על הברכיים בספסל שהקיף את ארגז החול, ותספר לו איפה היא גרה.
ואני לידה. שומרת עליה. מסתכלת במה שקורה ולא יכולה לזוז. משותקת. לא יכולה לחשוב.
הוא מלטף אותה בשיער, ברגליים מתחת לחצאית…אני רואה שהיא קפואה. רועדת.
הוא מסתכל עליי פתאום, ושואל אותי בקול מתוק: איך קוראים לך ילדה? והיד שלו שאחזה ביד של החברה שלי מתחילה להתקדם לכיוון שלי. לכיוון הרגל שלי.
בשנייה שהיד שלו נגעה לי ברגל שמעתי קול. קול עצום כמו אלפי תופים. זה היה הקול הפנימי שלי שצעק לי הכי חזק שהוא יכול.
משכתי את היד שלה ותוך שנייה ברחנו משם לכיוון הבית שלי בריצה הכי מטורפת שרצתי בחיים שלי. לא הסתכלנו לאחור. רצנו. רק רצנו.
לא באנו יותר לכיכר לבד. ומאותו יום הוא כבר לא היה המקום המועדף עליי למשחק של אחר הצהריים.
את הסיפור הזה מעולם לא סיפרתי לאף אחד. הייתי משחזרת אותו ומדברת עם עצמי עליו עשרות פעמים בילדותי.
שנים הייתי חושבת מה היה קורה אילו…אילו הקול שלי לא אמר לי לברוח משם.
הקול שלי שבגיל הזה תמיד היה מדבר איתי בשיעורים המשעממים, או מרגיע אותי, או עוזר לי להכין תכנית פעולה איך להתחיל עם בנים…הקול הזה הפעם הציל אותי.
זה היה הקול של האומץ שלי.
אי של שקט
קול הוא ה ש ר א ה ענקית. השראה מלאה בצלילים, במשמעויות בצבעים…
המילה הנרדפת של קול היא צליל.
קול הוא גם אמירה, או דעה, קול הוא גם מהלך של נגינה, קול ראשון, קול שני…
קול הוא גם גובה של הצלילים קול בס או סופרן…או אלט.
הקול הפנימי “הקול” שלנו, הוא האני שלנו. זו היכולת הבלעדית שלנו לדבר אל עצמנו לקבל תשובות מעצמנו לנהל דו שיח עם עצמנו. אני קוראת לזה דיבור עם הנשמה שלנו. ההבדל היחיד שזה נעשה בשקט.
אי שם עמוק בתוכנו.
בסוד.
הקול הזה מייחד אותנו. רק שלנו. החבר הכי טוב.
מותר לכעוס עליו, מותר להטיף לו, להאשים אותו, לבכות איתו לצחוק איתו ולסגור איתו המון תשובות וחשבונות לעניינים לא פתורים. הוא בא איתנו לכל מקום ולא עוזב אותנו לעולם.
הוא הצליל הכי חזק שיש לנו בדממה, אי של שקש ברעש החיצוני של החיים שלנו.
הקול הפנימי שלנו יכול לקבוע גורלות, להחליט החלטות הרות גורל לגבי דברים בחיינו.
שווה להקשיב לו, גם למילים הכי שקטות שלו.
הוא דובר אמת.
בקשה קצת לא הגיונית
זה לא היה לילה קל.
אפשר להגיד מהלילות האלה שאני לא שוכחת. התחננתי שהוא יפסיק כבר לבכות. התינוק שלי.
תן לי לישון בבקשה. אני מתחננת אליו. האמת זו הייתה בקשה קצת לא הגיונית.
תינוק חדש בן חודש וחצי.
בחוץ גשם חזק, פברואר. כמה אני אוהבת את הצליל של הטיפות על החלון אבל הפעם גם זה לא עודד אותי. קר לי כל כך והוא בוכה. לא מרפה וכלום לא עוזר.
הבכי שלו מתחזק ומתחזק והעייפות שלי מתעצמת ומתעצמת. הוא נרדם לכמה דקות וקם וחוזר חלילה.
בבוקר אני רוצה לצאת מהעור של עצמי. אני אמא טרייה קצת מבוהלת מכל הלילה הזה, כל כך עייפה, מרוטה והוא עדיין לא נרדם. ניסיתי כבר הכול. לא הבנתי מה יש לו…
אני משכיבה אותו לידי במיטה ומייחלת שנרדם קצת שנינו ביחד.
“חצי שעה נסיך שלי” אני אומרת לו בקול שקט “מה אתה אומר… בבקשה בוא נישן קצת…אמא כל כך עייפה”.
ואז נזכרתי באמא שלי כשהייתי ילדה קטנה וזה יוצא ממני…
במעט שפיות שנשארה לי אני עושה לו קולות. כל מיני קולות. כל מה שאני יודעת. כל הרפרטואר שלי (ואני ממש טובה בלעשות קולות) אני מתחילה בקולות של חיות, אחר כך שורקת לו, צוחקת, מצקצקת, עושה לו קולות של רכבת ואוטו. והוא מסתכל ומקשיב לי.
אני מלטפת לו את הפלומה הרכה בראש שלו ומזמזמת לו קרוב לאוזן מנגינה שקטה ונעימה שזכרתי מאמא שלי.
אני רואה איך העיניים שלו לאט לאט נפקחות וגדלות. זזות מצד לצד.
הגוף שלו נרגע והידיים שלו כאילו רוצות להגיד לי משהו. הוא מסתכל עליי. לאט לאט הוא נרגע. הבכי מפסיק.
פתאום העיניים שלו נעצמות.
הוא נרדם.
וגם אני.
מגרש משחקים אחר הצהריים
כשאני רואה צבע כתום אני שומעת צליל של תופים. מעגל עצום של תופים. צלילים של תופים עמוקים ונעימים. כאלה שבא לך לרקוד איתם תנועות עגולות ושמחות.
וירוק בהיר זה צבע שכשאני רואה אותו אני שומעת ישר צלילים של מים. פכפוכי מים כמו גן זן יפני.
וכחול… ישר משמיע לי באוזן קולות של לילה. ינשופים, עטלפים, רוח ערב עם שריקה כזאת.
ואפור, אחד האהובים עליי יש לו קול של דממה נעימה, פס עדין של שקט שמקיף אותי ומעטר אותי.
שחור ישר משמיע לי צלילים של ריקוד. של רגליים מטופפות על רצפת עץ כבדה.
וחום… משמיע לי קולות שדומים לנשימות קצובות ואיטיות.
לבן זה קול של מרחבים, שלווה, משק כנפיים, גלי ים.
צהוב, זה קולות של צחוק, של ילדים, של מגרש משחקים אחר הצהריים.
כשאני רואה צבע אני מייד שומעת את הקול שלו.
לצבעים יש קולות.
הם בדרך כלל טועים
אני אוהבת למצוא מקומות עם הד.
לצעוק, לדבר ולקבל בחזרה את ההד שלי. את הצחוק שלי את הצעקה שלי. את הזעקה שלי.
כילדה קטנה הייתי מחפשת את ה”הד”. זה היה ברור לי שמסתתר שם מישהו והוא זה שעונה לי.
“ההד”. ישות כזאת.
בטיולים במדבר יהודה, במערות, בחללים ללא רהיטים תמיד הייתי מוצאת את ההד שלי.
הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו הד ולא קול, מבחירה או לא מבחירה. והיו רגעים בחיי שכל כך רציתי להיות קול וזה פשוט לא קרה. הקול נשבר, נתקע, השתתק והייתי רק הד.
הד של עצמי.
בימים שהייתי הד וחיפשתי את הקול שלי מחדש, חברה אמרה לי את המשפט הזה והוא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת בחיי Be a voice not an echo.
תהיי את, הקול שלך. האמת שלך. אל תשמרי את הקול שלך בבטן רק את מה שנראה לך לנכון. אל תקשיבי לקולות חיצוניים הם בדרך כלל טועים…
כמה שהיא צדקה.
אני לא הד יותר.
אני קול.
צלול וברור.
בשנת 1983 לקחה אותי אחותי לפארק הירקון בתל אביב להקשיב לסיימון וגרפונקל. אני כותבת להקשיב כי אני זוכרת שבעיקר הקשבתי.
ואז שמעתי את The sound of silence
לא ממש הבנתי את המילים שלו בגיל שהייתי בו, רק הקשבתי לצליל שלו. לקולות שבו. הוא עטף אותי בעוצמה שלו.
זה שיר עם המון פרשנויות שמדבר על הקול הפנימי שמנסה לצאת החוצה, ליצור קשר עם אנשים להשמיע קול, אבל לא תמיד הקול הזה נשמע, לא תמיד רוצים להקשיב לו. כל אחד מעדיף לפעמים להישאר בדממה שלו. באזור הנוחות שלו.
כשאני מקשיבה לו עד היום אני ישר במקום אחר.
אם אני אנסה לתאר לכם זה כמו מרחב עצום בלי סוף.
מרחב שכולו צבעים רכים, רגועים אבל מלאים בקולות, במחשבות, בתובנות ובהשלמות שהן לא תמיד פשוטות.
אחרי 6 שנים הודעתי לאמא שלי באופן חד משמעי שאני מפסיקה ללמוד פסנתר.
כמה אהבתי לנגן. בבית שלי. על הפסנתר שלי.
בלי זיעה קרה, בלי מאוורר מרעיש ובלי מורה לידי…
ואחד השירים שהכי אהבתי לנגן היה…
Hello darkness, my old friend,
I’ve come to talk with you again
Because a vision softly creeping
Left it’s seeds while I was sleeping
And the vision that was planted in my brain Still remains
Within the sound of silence.
Sound of silence
מזמינה אתכם ללוח שלי ב – Pinterest שממנו נולד הפוסט שקראתם. Sound of silence
זהו לוח שיתוף. לוח שאני מזמינה אליו עוקבים שלי מהעולם וכולנו שותפים לאותה השראה שאני יצרתי בלוח.
הלוח נולד מהשיר של סיימון וגרפונקל וכולו עוסק בהשראה של צליל, קול, שקט ודממה ומה הם בחיינו מזוויות שונות דרך תמונה צבע והשראה.
לפני שנה בדיוק עלה כאן בבלוג שלי פוסט מרגש בהשראת הביטלס שנקרא : Hey Jude מזמינה אתכם לקרוא אותו אם עדיין לא קראתם.
הוא מדבר על שירים ועל ההשראה שלהם בחיינו וזה כמובן מתקשר לי גם לפוסט שקראתם, אבל מזווית אחרת.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי מהו קול עבורכם? מהו צליל בחייכם? זכרונות מקולות? געגועים, קולות שלא יחזרו? האם אתם זוכרים קולות בראש? מהם הקולות שלכם בדממה? בשקט? ברעש?
אשמח כמו תמיד מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן איתי בחדר הפרטי שלי.
תמר סלונים ליבס (תמרי)
תמונות מכאן
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
איזה פוסט מהמם. השאיר אותי שקטה במיוחד.
העחה בי זכרונות כואבים במיוחד.
הזכיר לי שרציתי להראות לך את הלוח הסודי שלי orange ובעיקר גרם לי לרצות לצרוח.
אף םעם לא היתי הד אך עוד יותר התחזקה האמונה שיש להשמיע את הקול שלנו, האוטנטי.
תודה תמרי יקרה, תענוג
מתי יקרה שלי,
הפוסט הזה בעצם מדבר הרבה גם על שקט. וזה בעצם אחד הקולות הכי חזקים שיש.
אני כואבת את מה שכתבת לי כאן ואם תרצי פעם לספר לי אני ארצה לשמוע.באהבה.
אוהבת אותך תודה על התגובה.
תמר-
אפשר להנות מהפוסטים שלך גם בלי לקרוא אותם. הם חגיגה לעיניים, לפעמים בא לי רק להסתכל ולחכות… וזה ללא קשר לכך שאת כותבת מקסים ומרגש, מקורי וחם.
אין פה שורה תחתונה 🙂
כרגיל נפעמת מהכשרון הענק שלך.
תמר –
מאוד מרגש מה שכתבת לי.
בסדנת לוחות חזון דיברנו על זה שתמונה עושה את זה הכי טוב.
אני חושבת שדרך התמונות שאני שמה בפוסטים החוויה היא מיידית ולכן ההתחברות למילים באה רק אחרי וזה כל היופי כנראה…
זה מכין את הקרקע של הלב לקרוא את הפוסט.
תודה רבה על על המחמאות….מחממת לי את הלב.
פוסט מלא בצלילים ויחד איתו השקט. התמונות מדוייקות ואפשר להפליג איתן עד אין סוף.
מקסים!
הי רווית יקרה,
שקט הוא אחד הקולות הכי חזקים שיש. לפעמים יש בו הרבה יוצר עוצמה מקול.
שמחה שאהבת את התמונות ואת הפוסט בכלל…
ותודה רבה מעומק ליבי על התגובה שלך….
תמרי
הי רווית יקרה,
שקט הוא אחד הקולות הכי חזקים שיש. לפעמים יש בו הרבה יותר עוצמה מקול.
שמחה שאהבת את התמונות ואת הפוסט בכלל…
ותודה רבה מעומק ליבי על התגובה שלך….
תמרי
הקולות שלך אבל הם מעלים אצלי זכרונות ילדות פרטיים שלי
וברור שעוד משהו משותף חוץ מחתולים…. גם אני הייתי באותה הופעה של סיימון וגרפונקל 🙂
הי מותק שלי – הדס
כשאגיע אלייך ארצה לשמוע אם תרצי לשתף אותי על איזה זכרונות את מדברת…
מה עוד אנחנ חולקים במשותף חוץ מהחתולים. האמת נראה לי שעוד המון….
אלי נפגשנו בהופעה?….אולי אפילו עמדנו את ליד השניה….
הדס שלי אני מאוד מעריכה שכתבת לי.
תודה…נפגש בקרוב.
מה אומר, נאמר כבר הכל על הפוסטים שלך ובכל זאת…
מה שאת מפיקה בפוסטים האלה זה משהו ששווה לחכות לו.
את מפסלת פסלים במילים…
המצאת תחום חדש באומנות: משוררת פוסטים.
הדבר היחיד שחבל בפוסטים שלך בעיניי – זו התדירות…
אבל התשובה שלי לזה היא שלכל דבר טוב צריך את משך ההבשלה שלו.
אז אני מחכה
קישקשתא יקר….
יש תגובות שכותבים לי שאני מרגישה שאני צריכה לעכל, להפנים, להוקיר.
התגובה שלך היא בדיוק כזאת.
מפסלת פסלים במילים…משוררת פוסטים….אין לי מילים. באמת. ריגשת אותי כל כך. ליטפת וחיממת לי את הלב.
עם מילים כאלה אתה צריך בלוג משלך.
לגבי התדירות…
“להפיק” פוסט שלי לוקח זמן. שבועיים שלשה של כתיבה ועריכה ומחשבה. הבשלה לחלוטין. בתדירות אחרת חוששתני שהם לא היו יוצאים כאלה…
תודה רבה…
תמרי
תמרי, איזה פוסט נהדר שנוגע בכל כך הרבה נימי נפש! ההשוואה שלך בין קולות, או צלילים לצבעים – מעורר השתאות בעיניי. הרבה שנים לקולות היו עבורי צעדי ריקוד שונים. לכל צליל צעדי ריקוד אחרים. לא אהבתי לדבר על זה שמא ישמע מוזר. אבל איתך כלום לא מוזר לכל תחושה יש תקפות. מאוד כאב לי לקרוא על הכאב שלך. יכולה רק לשלוח חיבוקים ואהבה.
רבקה יקרה,
אחד הקטעים בפוסט שלצערי לא היה לי מקום כבר להכניס אותו דיבר על תופעה שנקראת סינסתזיה. אני אחזור לזה בפוסטים הבאים איכשהו. זה מרתק.
זה ערבוב חושים. אולי שמעת על זה.
אנשים שהחושים עובדים אצלם במקביל בצורה קצת אחרת. למשל את רואה צבע ומרגישה את הטעם שלו בפה.
ולכן מה שכתבת כאן טבעי לחלוטין. אני לא חושבת שיש לך את התופעה הזאת אבל הכי טבעי בעולם שתחושי קולות ותדמייני צעדי ריקוד. מה עוד שריקוד מיד מתקשר גם למוסיקה.
לא מוזר בכלל להיפך. מסתדר לי יופי.
אוהבת בחזרה עם המון אהבה.
תמר, ניגשתי להחליש את הטלויזיה כדי להתרכז בקולות שהשמעת לי דרך המילים שלך. איזה פוסט מרגש ומרתק. כתבת כל כך יפה ומיוחד, ומצאתי המון קווים משותפים (כולל ההופעה של סיימון וגרפונקל – קטע)
והקול שאני בוחרת לשתף הוא זה הפנימי שלי…..גיליתי לאחרונה שהוא חזק וברור יותר ושמחה שאני לומדת להקשיב לו.
עידית יקרה,
קודם כל ברוכה הבאה לבלוג שלי ואני ממש מקווה שתישארי כאן ותצטרפי לקהילת הקוראים המדהימה שמגיבה לי כאן ויוצרת דו שיח נפלא על כל הפוסטים שלי. הכי אשמח לקבל אותך כשותפה כאן:)
הקול הפנימי שלנו הוא בעצם הלב שלנו, הנשמה שלנו, הראש שלנו. הוא השילוב של שלושתם ובזכות זה הוא כל כך משמעותי ואקוטי. הוא המצפן שלנו.
תמשיכי להקשיב לו הוא תמיד דובר אמת!!
תמרי
אוהבת אותך. מרגש
אוהבת אותך בחזרה שרוני ותודה על כל המילים שלך אליי בימים האחרונים….
מקווה שהגעת בשלום הביתה….
בטוחה שעוד נתראה.
נשיקות
תמרי, הייתה לי הרגשה שהסיפור הזה שלא סיפרת מעולם יעסוק בנושא הזה ואני כל כך שמחה שהקול שלך הציל אותך, ממש חששתי לקרוא את הפוסט כי פחדתי שאונה לך משהו רע…כמו בסרט או ספר שאת חוששת שיקרה משהו לגיבורה האהובה….
מאד מעניין שיש לך לצבעם צלילים או לצלילים צבעים, כבר דיברנו על זה פעם לדעתי, כי אצלי למספרים יש צבעים שזה קצת כמו תווים…
והכי הכי אני שמחה שאת כבר לא הד, אלא שמצאת את הקול שלך!!!!
מיכלי,
את יודעת שהזכרונות שלי כאן תמיד עוברים “סינון” “זיקוק” כולל בסיפור שסיפרתי.
לא אונה לי ממש משהו רע אבל זו לחלוטין היתה טראומה להמשך חיי.
תראי מה כתבתי לרבקה על סינסטזייה נראה לי יש לך את זה 🙂 זה בדיוק מה שכתבת אנשים שרואים במספרים ובאותיות צבעים מוגדרים. זה מרתק.
תודה על התגובה יקרה שלי
פוסט מרתק סוחף סוער במיגוון הקולות שבו. תודה לשיתוף ולחשיפה שמעירים בי זכרונות של גן החיות אליו הגעתי לבקר ולצערי גם זכרונות מהיד והקול הפנימי שלך שהיה יותר חזק וברור משלי.
נויה יקרה,
אם פעם תרצי נדבר על זה. הלמת בי עם המילים שלך. ממש כך.
זו טראומת ילדות לא פשוטה שלי וכמו שכבר עניתי כאן לכמה היא עברה כאן סינון רציני.
במציאות זה היה הרבה יותר ממה שתואר….
תודה על התגובה הכנה שלך
תמרי
תמרי פוסט שקט על כל כך הרבה קולות. יותר מהכל התחברתי לחיבור עם התינוק החדש על ידי מוזיקה מרגיעה. חברה טובה שלי מצליחה להגיע עם מוזיקה לנפשם של כאלה שאיבדו את יכןלת של תקשורת , היא מספרת לי על רגעים קסומים כאלה של קול המחבר בין נשמות. אהבתי מאוד, אחזור לקרוא שוב
הי גלית,
אכן שקט כמוהו כקול.
ולעיתים כמו שכתבת, אנחנו זקוקים לאנשים שיעזרו לנו למצוא מחדש את הקול שלנו.
קול מחבר בין הנשמות ממש כך.
ומוסיקה היא אחת מהכלים הנפלאים לחבר בין הקול והנשמה.
תודה רבה על התגובה שלך!
שקט. לילה. כולם הלכו לישון. כמעט…אני הרי עוד כאן קוראת וכותבת….הכתיבה שלך תמרי נעימה וקולחת ומאתגרת מחשבה ורגשות . בשבילי קול הוא בעיקר געגוע. מוזר קצת….כשחושבת על זה. ואולי בעיקר משום שאחד הקולות הטובים והמנחמים ביותר עבורי כבר לא כאן. לפחות לא באופן המקובל….תודה על פוסט זה. הולכת לחשוב על צבעים וקולות…לל”ט
הי מירב,
האמת שעה נהדרת לקרוא את הפוסט הזה. בשקט בערב בלילה.
קול הוא געגוע גם עבורי. קול הוא זכרונות.
וזה ממש לא מוזר, כתבתי את זה בדיוק ככה גם בפוסט…גם אני מתגעגעת לקול מיוחד שנפרד מחיי לפני הרבה שנים. געגועים עזים.
תודה רבה על התגובה המרגשת שלך!
תמרי
בבקשה בבקשה תכתבי יותר…
חגית יקרה, את מקסימה….
אם הייתי כותבת יותר לא היית כל כך נהנית מהפוסטים שלי.
כל פוסט שלי זו עבודה מאוד מורכבת, המון מחשבה, כמו פאזל גדול.
אני עובדת על כל פוסט המון זמן ומשום כך הם כנראה יוצאים כמו שהם יוצאים….עושים חשק לעוד.
אבל מבטיחה להשתדל יותר:)
חיבוק גדול ממני ותודה!
תמרי
מרגש!!!
בתור ילדה תל אביבית, מותר לשאל באיזה רחוב היה בית הכנסת?
הי רחלי,
תודה רבה!
כמובן, בית הכנסת היה ברחוב שפינוזה.
אחת מבתי הכנסת היפים שיש בתל אביב.
נשארתי עם קול הלב, קול הלב שלי, שלך, של העולם, פוסט שמהדהד עם האינסוף, אחד עם דופק העולם, ובדופק העולם יש גאות ושפל, קול ודממה, פראות ועדינות, לכולם יש צלילים, תדרים, צבעים, רגשות, הכל חי, גם מה שכביכול לא.
הבאת את החיות הזו בפוסט שלך, כמו מנגינה, במילים הכל כך עוטפות חודרות מבינות מרגישות יודעות, במראות שישר נכנסות ללא פילטר ללב… הקול שלך כל כך יפה, נשמע ומהדהד ברכות ובעוצמה אדירה
אורית שלי,
אני חושבת שאמרנו כבר כל מה שאנחנו מרגישות. גם לגבי הקול הפנימי שלנו וגם בכלל….בשיחה שהיתה לנו.
כתבת לי כאן מילים מרגשות נוגעות ושזה ממך העוצמה של זה כפלה ומכופלת עבורי.
מרגשת את ונדירה ומופלאה ויש לך קול שלך יחיד ומיוחד!! אין הרבה כמותו.
מחבקת חזק חזק ומחזקת אותך ב ה כ ל!!
(דרך אגב מאוד רציתי לשלב את תמונת הצ’לן שנתת לי אבל לצערי היא לא יצא מספיק חדה וברורה. היא שמורה אצלי במקום מיוחד קרוב ללב)
מדהים!!!! ושאר המילים יבואו בהמשך, את אשפית המילים יודעת כל כך איך לגעת בכל נים ונים.
מתי כבר נפגש תגידי לי? לא הגיע הזמן לדעתך?
רותם יקרה לי מאוד תודה רבה על התגובה שלך.
לפעמים אני אומרת שהלוואי והייתי נולדת פחות רגישה…שהלב והראש שלי היו מתחלקים קצת אחרת בינהם.
אבל כשכותבים לי שכשאני יודעת לדעת בכל נים ונים אני אומרת שאולי בכל זאת טוב שאני כזאת…
רגישה כל כך….
הייתי צריכה לקרוא את הפוסט כשלושה פרקים. כל כך הרבה שמעתי בתוך השקט שהייתי צריכה זמן עיבוד. הקולות שלך חזרו אלי בשקט של הלילה, כשכולם כבר ישנו. מדהים איך זכרונות בקולה של אחרת מעוררים בי את שלי. תודה תמר.
ליטל כל כך יפה מה שהגבת לי.
וכמו שכבר כתבתי כאן, הפוסט הזה הוא בעצם על השקט ואיך מתוכו אנחנו מגיעים לקולות שבתוכנו ושסביבנו.
התלבטתי מאוד אם לקרוא לפוסט קולות, או לקרוא לו כמו השיר של סיימון וגרפונקל….הקול שבשקט.
כנראה שבסוף כל אחד לוקח את זה למקום שלו.
ושמחה שעוררתי בך את הקולות שלך…זו הכוונה.
תודה רבה על התגובה~!
היי פעם ראשונה שאני בבלוג. אהבתי ממש אתמה שכתבת, גרם לי לחשוב שכמו שאומרים כל צבע הוא אחר לכל אחד. למשל אצלי כחול זה ים חופש וכנפיים….בהחלט מיוחד. הרגע עם הבן שלך הקטן שבכה ריגש אותי עד דמעות. גם לי יש 4 ואני זוכרת במיוחד כשאחד מהם היה עם הוירוס הפה והטלפיים הרגשתי כל כך רע ואחרי זה הבנתי שלומדים עם ילדים משמעויות חדשות ועמוקות כמו קושי פחד או אושר. ככה ברגעים שהוא לא ישן ורק צרח מבכי שרתי לו את שלום עליכם מלאכי השלום של שירי השבת. התיאור שלך של בית הכנסת הכיפורים יפיפה ומדויק. וזו בדיוק הסיבה שהחלטנו לשמור שבת. אנחנו לא דתיים אבל זה מחזיר את הקולות..ובקשר לאיש הזקן הנוראים.איזה יופי שהוצאת את זה. זו דרך כל כך טובה לשחרר. נפלא ואמיץ
הי אורית וברוכה הבאה לבלוג שלי!
מאוד מרגש מה שכתבת לי בכל הרבדים.
הזדהית עם הזכרונות והמראות שלי והבאת אותם למקומות שלך.
זאת בעצם כוונת הפוסט הזה והפוסטים שלי בכלל, לגרום להזדהות ולהעלאת זכרונות של כל אחד ואחד מחייו שלו.
מקווה שתישארי כאן ותצטרפי לקהילת הקוראים והמגיבים שלי שיוצרים לי כאן בכל פוסט דו שיח נפלא והזדהות עם מילותיי.
תודה רבה רבה על התגובה שלך!
תמרי
תמרי היי. אהבתי את ההתייחסות לקול מזוויות שונות. התחברתי במיוחד למה שכתבת על יום כיפור בעיר. והתמונות שבחרת לשלב – מדהימות. בהחלט ביו חלק מחווית הקריאה.
הי ליאן,
תודה רבה ליאן וברוכה הבאה לבלוג שלי.
הפוסטים שלי תמיד בנויים מהסתכלות על נושא מזוויות שונות והתמונות הן כמובן חלק גדול מכל ההוייה והתחושה שהפוסט מעביר הלאה. בכל פוסט ופוסט.
מקווה שתצטרפי לקהילת הקוראים והמגיבים שלי, אני אשמח.
ושוב תודה רבה רבה על התגובה שלך!
תמרי
תודה.
הקול שלך נגע בנימי נפשי.
תודה רבה רוית, זאת הכוונה….בכל פוסט שלי. לגעת.
ואם זה נגע בך, הקול שלי, אז סימן שהצלחתי…:)
תמרי, מרגש ונוגע ללב כמו כל הפוסטים שלך. כל פעם שעולה פוסט אני מחכה שיהיה לי שקט כדי לקרוא אותו בעיון ובהקשבה מלאה למילים. הפעם זה קלע בול! תודה רבה ושוב, כמה כיף לי שהכרתי אותך. ♥
מיכלי תודה על הפרגון ותודה שאת קוראת אותי.
אני שמחה שאהבת את הפוסט ותמיד תמיד תקשיבי לקול שלך!!
כיף לי בחזרה שהכרתי אותך!!
איזה קונספט מעניין להעמיק בו, קולות.
אחת השאלות שאני הכי נשאלת כשאני מתקשרת קשורה לקולות- “מה זה אומר שאת שומעת? מי אומר לך?”… איך אפשר להסביר את הבלתי מוסבר?
אני חושבת שנתת תיאור מאוד טוב לקול הפנימי הזה, שיש לו גוון וצליל וטון, והוא מלווה אותנו כל חיינו.
תודה על עוד פוסט מרתק ונוגע.
לירוני אני משערת שמאז החזרה שלך משהו במאזן הקולות שלך התחדד והשתנה…:)
האמת מהצד שלי ….לכתוב פוסט רק על קולות וצלילים ולא לגעת בכלל במוסיקה…זו היתה משימה לא פשוטה עבורי אבל כנראה שעמדתי בה בכבוד.
לגבי קולות שנשמעים בנו אני מאוד מבינה על מה את מדברת. אני לא מתיימרת להיות מתקשרת אבל יש בי את היישות הזאת איפשהו.
ובאמת אין לזה הסבר, זה פשוט שם. לא צריך להסביר. מי שנולד עם זה זו מתנה.
תודה רבה על התגובה שלך אהובה.
מקסים תמרי. אין מילים. כתבת מדהים. ועכשיו אני מבינה למה אמרת לי שאני מכשיפה כשכתבתי לך שבשבילי קול הוא שקט. ועוד כתבתי לך את שם השיר 🙂 כייף גדול!
מיכלי שלי,
כן את לגמרי מכשפה והכי טובה שהכרתי עד היום….:)
שקט הוא לחלוטין קול…
וכשאנו מוצאים את השקט שלנו נמצא בו גם את כל הקולות שלנו, בתוכנו ומסביבנו.
אוהבת אותך ואת זה את כבר יודעת מזמן!
תודה!
תמרי…
כל קול (או מילה) שארשום כאן, לא יצליחו להמחיש ולהסביר עד כמה הכתיבה שלך מופלאה ומדוייקת בעיניי.
את פשוט מדהימה ומהווה את המקור הכי עשיר להשראה בשבילי.
תודה אהובה..
יעלי אני כל כך מתגעגעת אלייך את יודעת?
מתי כבר נתראה תגידי?
תודה על מה שכתבת לי. ריגשת אותי כל כך.
שמחה שאני השראה בשבילך…מה אני צריכה יותר.
תודה לך אהובה בחזרה!!
אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש מוזיקה פנימית משל עצמו שמתערבבת עם כל המוזיקה שבחוץ בצורה הרמונית כזו או אחרת.
הסצינה הראשונה עם המורה לפסנתר מזכירה לי מאוד את חוויות המוזיקה הראשונות שלי. אני מאמינה שזה גם פיצח את מה שקראת “הקול הפנימי” שלי.
הבאת קולות מסוגים שונים, הם באמת מקיפים אותנו מכל עבר- צריך רק להקשיב.
לכל אחד יש את הקול שלו וזו המוסיקה הפנימית שלנו.
ולהרבה שאני מכירה יש משיעורי מוזיקה מזכרת וחוויות שקשורות לקול הפנימי שלהם….
כי במוסיקה יש את הדבר הזה שיכול לגרום לקול שלנו לכל כך הרבה דברים…מי כמוך יודעת…
תמרי, מהמילים שלך יוצאים צלילים וקולות. המילים שלך מתנגנות בקצב בלתי מוסבר עם העיניים שרצות ורצות וגומעות את הטקסט למרחקים ארוכים ארוכים. החלק של כיכר רבין.. לא נותן בי מנוח.. מודה שנעצרתי שם עד שהצלחתי להמשיך ועם זאת, המסר של הקול הפנימי חזק כל כך ובהיר כל כך וחשוב כל כך. ואת מצליחה להעביר אותו דרך משקפיים עם נופים בלתי נגמרים של סיפורי חיים. נפעמת ממך כל פעם מחדש. את עוצרת נשימה.
הגרי,
קראתי את התגובה שלך שוב ושוב.
בכיתי מהמילים שלך.
וכיכר רבין, אחת מטראומת הילדות שלי וכמו שכתבתי כאן כבר לכמה, הסיפור שמסופר בפוסט הוא אחרי הרבה סינונים.
אחד מהזכרונות הבאמת לא פשוטים שלי….
אוהבת אותך תודה בילבי….
אחותי,
sound of silence בתרגום לעברית הוא קול השקט. כולנו יודעים הגיונית שלשקט אין קול. כך שבעצם צמד המילים קול השקט הוא אוקסימורון, כמו נס רגיל או מפלצת יפה. אבל את בכשרונך כי רב הצלחת בפוסט הזה להפיק המון צלילים מהמילה שקט ופתחת לנו את העיניים את האוזניים ואת הלב והנשמה. תבורכי אהובתי הכל כך מוכשרת.
אחותי היקרה שלי….כתבת כל כך יפה כמו שרק את יודעת.
מקסים ומלא במחשבה.
ולפוסט הזה הייתי אמורה לקרוא בשם של השיר.קול השקט. אבל אז זו היתה בחירה קלה מדי…מובנת מדי.
שמחה שהצלחתי לעמוד במשימה ולהביא מהשקט את כל הקולות או את קול הקולות 🙂
וממך לקבל כאלו מחמאות מה אני צריכה יותר. לכבוד הוא לי.
אוהבת אותך כל כך.
קול שבטוח בעצמו יכול להרים עולמות, קול רך יכול להשקיט לב שבור, קול של ילד יכול לנחם חיים שלמים, קול קר יכול לשתק אותנו…והקול של האהובים שלנו מלטף אותנו ברגעים הטובים וברגעים הפחות טובים.”….אני מודה הפעם קולו של הפוסט הכאיב לי …ניצול של ילד הוא מצב שאני לא יכולה לשאת והתפללתי שלא בך פגעו…הקול שלך באמת מאד ייחודי ואני רוצה לשמוע את קול השמחה והתשוקה ליצור. מזל טוב על התעוזה לצאת עם הבלוג להקריא ולהתחבר לקולותיהם של האחרים …בטוחה שתטיבי לעשות 🙂
נעמי יקרה,
מי כמוך יודעת שבבלוג יש דבר מרפא…דיברנו על זה שתינו כל כך הרבה.
נכון הסיפור שלי מהילדות בכיכר כואב לי עד היום.מאוד. ניצלו אותי ופגעו בנפש הרכה שלי. ילדה בת 9.
וכמו שכתבתי בפוסט מעולם לא סיפרתי אותו. כנראה כאן זה המקום שאחרי כל כך הרבה שנים הרגשתי הכי בטוחה לספר אותו ללא חשש. להוריד אותו מעליי לחלוק אותו…לפחות מהמעט שקרה שם. החשיפה שלו גם מאוד עדינה ומדודה. כמו כל זכרון שאני מספרת כאן.
בסופו של דבר הסיפור הזה בא לחזק כל אחד ואחד מאיתנו להשתמש ברגעים כאלה בקול האומץ שלנו ואולי זאת הנקודה האופטימית כאן. למצוא תמיד את הכוחות שלנו. את האומץ שלנו.
תודה רבה על התגובה הכל כך רגישה שלך….
תמרי,
איזה פוסט נפלא. הכי הרבה השראה מצאתי בחיבור בין המדיומים… בשימוש שעשית במילים הכתובות ובתמונות המצולמות בכדי לעורר קולות וצלילים – שממש קמו בי לתחייה בגוף בעת הקריאה. איזו מלאכת מחשבת של התבוננות, הקשבה ונתינה… תודה רבה.
הי חגית ברוכה הבאה לבלוג שלי:)
מקווה שתישארי כאורחת קבע ותצטרפי לקהילה הכל כך מדהימה ומחבקת שלי שקוראת ומגיבה לי.
כל הפוסטים שלי הם שימוש בכתיבה ובויז’ואל כיחידה אחת שמעבירה תחושות, השראה וסיפור אישי…..
וכן להגיע לפוסטים כאלה זו מלאכה לא פשוטה שדורשת הרבה מלאכה 🙂 מקדמה….
שמחה שאהבת והמון תודה על התגובה שלך!!
תמרי,
רקמת קולג” מרתק של קולות. כאשר התחלת לספר על קולות של חיות בר מביתך, הייתי בטוחה שמדובר בסוג של חלום. איזה כיף היה לך לגור לא רק קרוב לים אלא גם לגן החיות!
הקשבה לקול הפנימי מעניקה לנו חוכמה בלתי רגילה. כמה חבל שרובינו לא כל כך מקשיבים ולא מנסים להבין את המסרים החשובים הנשלחים.
אני שולחת חיבוק גדול לילדה הקטנה שמשכה בכוח את ידה של חברתה וברחה וכל נפשה.
הילה
הילה יקרה שלי תודה רבה על מה שכתבת…אחותי ז”ל היתה קוראת לקולות הפנימיים שלנו נורות אדומות מהבהבות..
משהו שצריך לשים לב אליו, להיות קשוב ל”הבהוב” של הנורות האלה. הן לא סתם מהבהבות. יש להן סיבה טובה.
ולגבי גן החיות היום כשאני חושבת על זה זה באמת כמו סיפור או חלום. לחשוב שבאמצע ת”א היו חיות בר. הזוי לגמרי 🙂
איזה כיף ששמרתי את הפוסט הזה לצפון. לשקט מעל הכנרת ולנוף הזה שמולי. הקולות שאני שומעת פה זה רק הציפורים ואוושת העלים… בתל אביב אין את הקולות האלה אף פעם… אולי רק בחמש בבוקר, אבל גם אז תהיה איזו משאית זבל או קטנוע שמוריד עיתונים.
הקולות ששמעתי הבוקר כאן מזכירים לי את הבקרים כשהייתי מתעוררת בבית של סבתא שלי בבית אליעזר בחדרה. הייתי בת חמש.
תודה שהעלית לי את הזכרון הזה.
נשיקות
איזה כיף ששמרתי את הפוסט הזה לצפון. לשקט מעל הכנרת ולנוף הזה שמולי. הקולות שאני שומעת פה זה רק הציפורים ואוושת העלים… בתל אביב אין את הקולות האלה אף פעם… אולי רק בחמש בבוקר, אבל גם אז תהיה איזו משאית זבל או קטנוע שמוריד עיתונים.
הקולות ששמעתי הבוקר כאן מזכירים לי את הבקרים כשהייתי מתעוררת בבית של סבתא שלי בבית אליעזר בחדרה. הייתי בת חמש.
תודה שהעלית לי את הזכרון הזה.
נשיקות
תמרולה, אין כמו הצפון לקרוא פוסט על קולות. שמחה מאוד שיצא לך לקרוא את הפוסט הזה דווקא שם.
אני תמיד כאן להעלות לאחרים זכרונות….
תמשיכי להנות…
נשיקות!
הפעם, למרות כל הקולות, צללתי לעולם הויזואלי שלך. הוא עטף אותי כמו ענן או נוצה רכה. מלטף.
הקול שלך נשמע למרחקים ברכותו ובדיוקו.
הזכרת לי שפעם כשגרנו באפקה, רק ביום כיפור הבחנו כמה רעש אפור יש מהאיילון שעובר בסמוך. בקיץ (או בחורף) הייתי סוגרת את החלונות ושומעת… שקט. פותחת – ונחרדת מעוצמת הרעש האפור ברקע.
קול. איזו מילה. מופלאה. שלוקחת למחוזות מרתקים.
בימים אלו אני מנסה למצוא קול שיגיע ממרחקים. רק כשאני עוצמת את העיניים וכשהדמעות כבר זולגות, אני יכולה לשמוע אותו. את אבא שלי…. אוהבת אותך.
עופריקי שלי,
בניגוד לריח או טעם קולות הם מסוג הזכרונות שלפעמים קשה לשחזר או להזכר בהם….לא תמיד אפשר לזכור קולות של אהובנו. בדיוק בטון ובניגון שהם דוברו.
אני בטוחה שהקול של אבא שלך קיים אצלך לעולמי עד בנשמה שלך ובזכרון גם את לא ממש זוכרת אותו בטון דיבורו המדויק….
ליבי איתך באובדן הזה שלא מרפה ובכאב הנורא.
לפחות נשאר לך ממנו קול פנימי חזק מזכרת נפלאה לכל החיים.
אוהבת אותך
תמרי יקרה שלי
.
פיניתי לי פנאי לקריאה שנייה של הפוסט הנפלא שלך, אבל מצאתי עצמי מעדיפה את הרושם הראשוני.
ריפרפתי על הכותרות והתעכבתי על התמונות.
כמו בכל הפוסטים שלך, כל סיפור שסיפרת מהדהד לי סיפור שלי: זה של יום כיפור בעיר הגדולה, אז קולותיהם של העוברים ברחוב הופכים כלכך רועמים באזניים נקיות מרעש המכוניות; זה של שבת בבוקר בעיר הגדולה, שהוא כמעט יום כיפור בשקט שלו; זה של הסכנה שנובעת דווקא מאדם…
.
על חיות הבר יש לי סיפורון קטן משלי: האיש שלי הוא מדריך טיולים. כשהכרנו היה ביתו בתוך בית ספר שדה אכזיב, שם העברנו ימים ולילות נפלאים. ליל-חורף אחד אני חצי מתעוררת לקול יללת התנים, שנשמעת ממש קרובה, ממש מחוץ לחלון. לא לגמרי ערה אני לא חושבת על זה שהוא לגמרי ישן, ושואלת אותו על התנים. אל תדאגי, הוא אומר מתוך שינה, הם לא יעשו לך כלום. עכשיו אני כבר ערה ושואלת: גם אם היית ער הם לא היו עושים לי כלום?
.
אבל בקריאת הפוסט הזה חשבתי על האימאג’ים שבהם את מאיירת את הטקסטים שלך.
לפני שנים למדתי איור, שם לימדה אותנו המורה, דנה שמיר, שאיור הוא הטלת אור על נושא.
זרקור. שמראה לנו את הנושא באור, אולי, אחר.
האימאג’ים שאת בוחרת כלכך בקפידה לא מתארים את המסופר במילים, אלא מספרים לנו סיפורים נוספים.
בפוסטים שלך יש סיפורים במילים וסיפורים בתמונות. המכלול עולה אלפי מונים על סך חלקיו.
.
ולכל אלה הוספת הפעם קולות. צלילים. ויצרת חוויה פוליפונית מופלאה ומשוכללת שאי כמותה.
Whatever you sense can inspire you
.
השיר הזה לבקשתך:
https://www.youtube.com/watch?v=Dx1XtKbEtfE
.
והשיר הזה לבקשתי:
https://www.youtube.com/watch?v=WoDamvrfUbQ
חן שלי, אוהבת אותך המון.
טוב….אז גם אני צריכה כמה ימים בשביל לקרוא אותך שוב ושוב כותבת לי, מספרת לי ומשתפת אותי בכל כך הרבה זכונות וחוויות.
הזכרון שהכי נגע לי בלב הוא הסיפור על התנים. ממש דמיינתי אותך שם באכזיב עם אהוב ליבך ועם הסצינה הזאת של הלילה. רומנטי בטירוף…(אני רומנטית) כמו סצינה מסרט. אני בטוחה שהזכרונות שלך משם מתוקים מאוד.
איור הוא הטלת אור על הנושא כמה נכון, וכך גם לגבי תמונות.
לעיתים הכנת המצרפים האלה של התמונות גוזלים ממני שעות רבות מאוד וימים רבים עד שאני מרגישה שהם מביעים את מה שאני מרגישה, בדרך כלל זה מה שאני מרגישה או מדמיינת אבל ממקום מאוד רחוק אבל גם כל כך קרוב.
עובדת כאן אך ורק עם הבטן שלי ושהיא מרגישה שזה זה, אני עוצרת.
תודה על השירים המופלאים ששמת לי כאן. כל אחד מהם הוא קול נפלא לרגשות שלי.
מתגעגעת….
אוסיף רק זאת: אחד מספרי הילדים האהובים עליי, מילדותו הצעירה של היורש הפרטי – לחש הקסמים – מכיל סיפור שאני לאו דווקא מתחברת אליו (סוג של מדיטציה מרגיעה לילדים, שנדמה כאילו נרקח להרדמה אפקטיבית), אלא שהוא קוסם לי בזכות העובדה שהאיורים היפהפיים מספרים סיפור אחר, סיפור של חלום.
לא מכירה את הספר הזה אדאג להכיר אותו כמובן….תודה חן שלי.
אה, כן. גם זה
https://www.youtube.com/watch?v=oCLpLWcX2cg
תמרי,
אני משוגעת על הכתיבה שלך. על הרגישות שלך.
את משוררת מדהימה.
קראתי ללא הפסקה פעמיים.
והתמונות ..הקולג’ים שלך הן יצירת אומנות.
קולות..כמה זיכרונות יש לי של קולות.
קול צלצול הפעמון הראשון בכיתה א’. קולות של שימחה. קולות של פחד- נפילות קטיושות במלחמה. קולות של מוזיקה שמזכירים לי אנשים אהובים. קולות של אושר- צחוק מתגלגל של ילדי. קול של שבירת הכוס בחופה. הקולות שלנו הן חלק ממכלול של רגעים. מהחיים
אוהבת אותך
סיוונוש…
את יודעת שזה פוסט שאם היו לי אינספור דפים….היה לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב עליו.
כי קולות כמו כמעט כל דבר שאני כותבת עליו בפוסטים הם מכלול של רגעים מהחיים שלנו.לחלוטין. בדיק כמו שכתבת.
תראי מה את רשמת לי כאן דברים שבכלל לא חשבתי עליהם…
במלחמת יום כיפור (עלייך עוד לא חשבו אני הייתי בת 4) היתה אזעקה בלילה שהעירה אותי משינה טרופה.
הוריי מהר קמו ולקחו אותי על הידיים לקומה השנייה בבניין שלנו לדירה של סבתא שלי. שם הינו יותר מוגנים. ואבא שלי ירד במדרגות ולא הדליק את האור ואני זוכרת שכששאלתי למה חשוך בחדר מדרגות, הוא אמר לי שאסור שהמצרים יראו אותנו.
היו המון אזעקות במלחמה הארורה הזאת אבל אני זוכרת את הקול רק של האזעקה הזאת…
הזכרת לי את זה פתאום….
תודה על כל המחמאות שלך חיבוק גדול אוהבת אותך.
לקחת אותי לכל כך הרבה מקומות עם הקולות בפוסט המדהים הזה שלך! תודה
אביטל יקרה,
קודם כל כשצלמת קוראת את הפוסטים שלי זה כבר עושה לי נעים בגוף….כי אני וצילום זו האהבה הכי גדולה שיש….
את יודעת שכשסיימתי צבא, עשיתי מבחנים כאלה של הכוונה מה אני צריכה ללמוד בחיים וכמובן שצילום יצא מקום ראשון ומנצח.
אבל רציתי להיות מעצבת אופנה….
שנים אחרי שרציתי לעשות הסבה, שוב עשיתי מבחנים כאלה ושוב יצא לי צילום.
צילום הוא חלק ממי שאני ומחיי. אני אמנם חובבת אבל מאוד מאוד אוהבת לצלם. מצלמת כל הזמן כל דבר.
אני בטוחה שבזכות היותך צלמת הפוסטים שלי נשמעים ונקראים אצלך אחרת….גם בזכות התמונות שמלוות אותן….
תודה רבה קודם כל שהגעת לבלוג שלי, שאת קוראת אותי….ושהצטרפת לקהילה הכל כך מדהימה שלי כאן שקוראת אותי ומגיבה לי.
שמחה הכי שנהנית מהפוסט הזה , על הקולות….יכולתי לדבר על הקולות שמצלמה עושה. אחד הקולות שאני הכי אוהבת.
אני ממש אשמח לשלב תמונות שלך באחד הפוסטים שלי יהיה לי לעונג.
בטוחה שנדבר או שנפגש בקרוב.
תמרי
ידעתי שאני צריכה קצת שקט וזמן לעצמי ורק אז לקרוא את הפוסט החדש. קולות. ככ צדקתי. בחרתי את הבוקר של יום האישה, ואחרי שפרסמתי את מה שאני חושבת על היום הזה, לפחות קצת, הגעתי לכאן. אני מדברת המון עם הקול הפנימי שלי, ואולי תתפלאי אבל יש פעמים שהוא גם טועה ומטעה. הוא מרגיע ונותן לי אישורים בזמן שהוא צריך לנער אותי, אבל לפחות אני מודעת לכך. את כותבת ככ נפלא, וכל פעם כשאת מעלה נושא אני מיד מתחברת לעצמי, לזכרונות שלי ולקולות. העלית המון נושאים שצריך לחשוב עליהם.מבחינתי כשאני חושבת על קולות אני חושבת על 3 סוגים – על הרחש של הים, על מוזיקה שאני לא יכולה בלעדיה ועל שקט. תודה על הפוסט הנפלא.
ואני קראתי את התגובה שלך אחרי שקראתי את הפוסט המקסים שלך ליום האישה…
היינו מסונכרנות.
לגבי קול פנימי….
בפוסט לא כתבתי את המילה הזאת, אבל ברור לנו שקול פנימי הוא האינטואיצייה שלנו. הבטן שלנו.
אני מאמינה תמיד שהיא מאותתת לנו למשהו בין אם היא טועה ובין אם לא. רוצה להסב את תשומת ליבנו….שנקשיב לה.
רחש של ים זה קול מדהים… רק עליו יכולתי לכתוב פוסט שלם…..
מוזיקה …גם עליה לא דיברתי בפוסט, בכוונה…שמתי לעצמי אתגר לדבר על קולות בלי להזכיר מוזיקה במובן הטהור של מוזיקה…לא היה לי פשוט, מודה.
ושקט..לפעמים זה הקול שאני מחכה לו….
תודה ציפי יקרה, על התגובה המקסימה שלך.
את תמיד גורמת לי לחשוב על עוד המון דברים הלאה….
קולות מהעבר, קולות מההווה וקולות מהעתיד שלנו…
הקולות שבלב זה מה שמשנה בסופו של דבר. צריך להקשיב להם….