צבעים

אני ממש לא מאמינה במתקשרות. זאת אומרת לא האמנתי. עד שפגשתי אותה.

היא אמרה לי הרבה דברים על עצמי, אבל דבר אחד שנאמר טלטל אותי, במובן הכי טוב של המילה.

פתאום כל החיים שלי רצו בסרט נע אחורה והסתדרו בפאזל מדויק חזרה. נפתרה התעלומה. או יותר נכון, נאמרה התשובה הסופית על משהו שאני כבר בעצם יודעת שנים.

“את מדברת עם צבעים מהיום שאת ילדה, צבעים זו השפה שלך, צבעים וצורות”.

מכירים את זה שפתאום מלא הבזקים עולים לכם ואתם פתאום מבינים למה הם קרו? אז ככה קרה לי כשהיא אמרה לי את המשפט הזה “מדברת עם צבעים”.

נשמע מצחיק לא? מדברת עם צבעים, אבל אני יודעת בדיוק למה היא התכוונה כי אני באמת מדברת איתם כבר שנים.

אני מצלמת בעיניים וזוכרת צבעים, הבזקים של צבעים, תתי צבעים. אוהבת מאוד לכנות צבעים בשמות מיוחדים.

ואני לא מתכוונת רק לצבע במובן המופשט של המילה אלה במובן הרחב.

צבע הוא לא רק צבע…כמובן מאליו. צבע היא מילה שמכילה בתוכה ים אינסופי של הכל. אנשים, מראות, זיכרונות, ריחות, טעמים, גוונים, רגשות וחיים.

קשת בענן גדולה ועצומה.

צבעים הם החלקיקים מהם מורכבת הנשמה שלי. וזה יוצא ממני כמו שנשמה יודעת להוציא. בהתפרצויות גדולות, או במנות קטנות ומדויקות.

אני חיה צבעים כהווייתם. הם ההשראה שלי. לא משנה אותם, לא מפריעה להם. נותנת להם את המרחב שלהם.

להשתנות, לדהות, להתקלף, להבריק, לשמוח, להעציב. לנשום.

צבעים הם רגש, הם שפה לכל דבר ועניין ומי שיודע לדבר בשפה הזאת קיבל מתת אל.

מתחת למדרכות פועם הלב של העולם

אחד הדברים המרהיבים בעיני זה להסתכל ממטוס על הצבעים שרואים למטה לפני הנחיתה.

לכל נחיתה יש את הצבע שלה, את התתרגשות שלה וכמובן את הצבעים המיוחדים של המדינה שבה אנחנו נוחתים.

אני אוהבת לנחות באירופה ולראות את הירוק הבוהק והנוצץ, את השדות בכל הגוונים והצבעים שמחולקים כאילו מישהו מדד כל חלקה בסרגל וצבע אותה בטוש.

אני אוהבת לנחות ביוון ולראות את הים המרהיב מסביבי עם האיים שצצים להם פה ושם ונותנים נקודות צבע בתוך הכחול כחול הזה.

אוהבת לעבור מעל הרים מושלגים וליהנות מהניקיון של השלג בפסגות ומהפחד שזה משרה עליי שתיכף אפול לכל הלבן הזה ואיעלם.

אבל נחיתה אחת לא אשכח לעולם והיא הנחיתה הראשונה שלי בניו יורק.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, והמראה שראיתי מבעד לחלון המטוס היה בלתי נשכח. שמור היטב בחדרי לבי.

חושך כבד. מתכוננים לנחיתה.

אני מתעוררת משינה טרופה של כמה שעות.

מסתכלת לרגע בחלון ופתאום בלי אזהרה מוקדמת בתוך החושך נפרש לפני שטיח שחור ועצום בגודל שהעין לא יכולה להכיל במבט אחד.  כולו שזור ביהלומים כסופים, כתומים, צהובים, אדומים, כחולים. מנצנץ כולו.

המטוס מתקרב לנחיתה והאורות מתקרבים אליי. מתקרב יותר והאורות גדלים כאילו עוד רגע אני טובעת בכל היהלומים האלה.

המראה פלאי מאין כמותו, לעין שלי קשה להכיל את כל הגודל המרהיב הזה. מרבד של צבעים, טקסטורות ואורות.

מארג אינסופי של קסם וצבעים.

לא סתם אומרים שמתחת למדרכות ניו יורק פועם הלב של העולם. ככה הרגשתי בנחיתה הזאת.

שאני נוחתת בלב של העולם והוא פועם באלפי כוכבים וצבעים יחד עם הלב שלי.

אפרוח קטן בביצה חמה ונעימה

צבעים בשבילי הם עולם ומלואו. הם משפיעים עליי, משמחים אותי, מעציבים אותי.

צבע הוא לא מילה הוא מהות.

לאנשים יש צבע, למוסיקה, למראות, לריחות, לכל דבר בעולם הזה. אני מאוד רגישה לצבעים גם במובן הרע של המילה.

צבעים יכולים לגרום לי אי נוחות, אי שקט, תזזיתיות. צבעים יכולים לגרום לי לשלווה לחיוך לרוגע.

כי מה זה צבע אתם יודעים? זה אפילו לא משהו. לא משהו מוגדר לפחות.

הגדרה של צבע במילון זה: “החזר של אור שבא מאובייקט כלשהו” וזאת גם הסיבה שכל אחד מתרגם צבע בצורה אחרת.

כל עין מקבלת את האור הזה בצורה אחרת ומתרגמת אותו למהות האישית שלה. לצבע שלה.

צבע הוא המפתח לחיים.

אני מאוד אוהבת להסתכל איך אנשים מתלבשים או מסדרים את הבתים שלהם ולא, אני לא בודקת אם הבגד הוא עדכני או לא וגם לא הבית, אבל צבע של בגד בהחלט אומר משהו על מי שלובש אותו וגם צבע של בית.

הכרתי בחיי כל כך הרבה אנשים כאלה וכאלה, ואני יכולה להגיד שהצבע אומר את דברו. תמיד. צבע הוא לגמרי ראי הנפש, ומי שלובש צבעים מסוימים בהחלט מודיע לסביבה מי הוא ומה הוא.

כך גם לגבי בית. כשאני נכנסת לבית ומרגישה את הצבעים אני ישר יודעת איך ארגיש בהמשך הביקור. זה מכה בי בשנייה. הצבעוניות, הריח האווירה.

מכלול שלם של הוויה אנושית.

לסבא וסבתא שלי הייתה דירה קטנה. כזאת של פעם. עם שני חדרים מרפסת שירות קטנה ליד המטבח ועוד מרפסת אחת שפונה לרחוב.

דירה תל אביבית טיפוסית של שנות השבעים.

הדירה שלהם הייתה צנועה ונהדרת. צבועה בצבעים מופלאים, ריחות של תבשילים, חגים, חום ואהבה. סבתא שלי נהגה להשאיר את הדלת מעט פתוחה ומי שבא לבקר פשוט היה נכנס בלי לדפוק בדלת.

הרצפה בדירה הייתה מרוצפת בבלטות צבעוניות בצבע חרדל וכתום עליהם היו פרושים שטיחים צבעוניים, ספות חומות והמון כריות צבעוניות רקומות.

היה ערב רב של צבעים בדירה הקטנה, אבל הכל השתלב להרמוניה נהדרת. לא בכדי הדירה של סבא וסבתא שלי הייתה תמיד מלאה באורחים, שכנים ונכדים.

בחדר השינה שלהם היה כיסוי מיטה מבריק בצבע צהוב בהיר. אהבתי להיכנס תחתיו ולחלום חלומות.

סבתא שלי הייתה שוכבת מצד אחד וסבא שלי מצד שני וככה היינו שוכבים במיטה מספרים סיפורים חולמים חלומות ומדברים. הרגשתי תחת הכיסוי הזה כמו אפרוח קטן בביצה חמה ונעימה.

בערב סבא וסבתא היו מכינים לי ארוחת ערב.

היינו יושבים במרפסת הקטנה שלהם, העגבנייה הייתה חתוכה לקוביות שוות ומדויקות והצבע האדום שלה היה מרהיב כמו שעגבניות ידעו פעם להיות.

החלמון בביצה הרכה שכל כך אהבתי היה צהוב ומבריק…וכמובן ריבת התות של סבתא שלי שבהקה בצבע בורדו מתוק  והתה…והלחם הטרי… וסבא וסבתא שלי שתמיד היו שם בשבילי…

במשך השנים טרגדיות פקדו את משפחתנו בזו אחר זו. הצבעים בדירה של סבא וסבתא שלי השתנו לאפור ושחור והדלת שלהם כבר לא הייתה פתוחה לכל אורח ושכן.

גם בית יכול לשנות את צבעיו וגם החיים…

ואני נשארתי עם צבעים עזים של געגועים. לסבא וסבתא שלי של פעם. לפני שהדלת נסגרה.

פירות יער לציידים

בהונג קונג נחתתי לפנות בוקר. אני פעם ראשונה במזרח הרחוק. נוסעת לענייניי עבודה. אני יורדת מהמטוס ומריחה ריח שאני לא מכירה. ריח חדש, ריח עם צבע. של מקום לא מוכר.

לוקחת מונית למלון שממוקם ברחוב הראשי של הונג קונג והולכת לישון כמה שעות.

בהמשך אני קמה, יורדת לרחוב כולי בהתרגשות שיא.

מסתובבת ברחוב נושמת את הריח החדש הזה של המזרח, מתחילה לסקור בעיניי, לצלם את הנוף, את האנשים, את החנויות ואת הצבעים.

העין שלי דרוכה מתמיד. אני נכנסת לחנות בגדים ומחפשת חולצה לאיש שלי.

לרגע חשבתי שאני במחלקת נשים. שאלתי שוב את המוכרת אם זו אכן מחלקת הגברים והיא ענתה לי בחיוך מנומס שזוהי המחלקה הנכונה.

אני עומדת ולא מאמינה למראה עיניי. שולחנות על גבי שולחנות עמוסים בערמות של חולצות גברים שנראו מרחוק כמו דפים צבעוניים.

הערמות היו בצבעים שעד לרגע זה לא ראיתי בחיי בשום מחלקת גברים ובשום חנות גברים.

ורוד על כל גווניו מבהיר ועד עז. סגול על כל גווניו, מג’נטה, אדום ואין זכר לכחול, לחום, לאפור, לירוק, לכתום ולשחור.

רק ורוד וסגול בכל הגוונים האפשריים. מראה מרהיב למערבית כמוני שעד לפני רגע חשבה שוורוד הוא רק מנת חלקן של הבנות.

כשיצאתי מהחנות (בלי חולצה כמובן) כי לא היה לי את האומץ לקנות לאיש שלי חולצה ורודה, הבנתי שוב כמה צבע לא קשור רק לאופנה הוא קודם כל קשור לתרבות, למקום, לזמן, לאנשים.

אני מודה שלקח לי חודשים להתאושש מהעניין. זה היה פשוט מקסים בכל מובן אפשרי ושינה לי את החשיבה בהינף של צבע.

בשורת הצבע הוורוד לגברים הגיעה לאחר שנה בערך לכל העולם. כנראה טיימינג ולוקיישן זה גם עניין של זמן ולכל מדינה יש את הטיימינג שלה, גם בצבעים מסתבר.

לקח לי אחרי זה עוד כמה שנים לשכנע את האיש שלי ללבוש חולצה ורודה אבל בסוף זה קרה. הוא לבש ואפילו אהב מאוד. עד היום.

אז למה ורוד נתפש כצבע של בנות? ולמה תכלת הוא רק של בנים? ויכוח עתיק יומין שמקורותיו עוד בימי קדם.

כן, הנושא הוא אבולוציוני לחלוטין. ובמהלך ההיסטוריה הוא חווה עליות ומורדות ונהיה מגדרי לחלוטין.

בימי קדם הגברים היו אחראים לצייד. לרוץ, לרדוף. העין שלהם התמקדה ביכולות אחרות כמו להתמקד אחרי עצם בתנועה. ציידים נו.

הנשים לעומתם היו המלקטות.

הן היו אחראיות לחפש פירות שבשלים למאכל, כמו תפוחים, פירות יער, העין שלהן הורגלה לעקוב אחרי הבשלה של פרי לראות מה הצבע הנכון לקטוף אותו, מתי הוא בשל לאכילה.

לא סתם צבעים כמו אדום, ורוד וסגול נתפשו עד היום כצבעים נשיים, כי רוב הפירות שהן ליקטו היו בגוונים האלו.

מחקרים טוענים שמאז, התפתח העניין שוורוד נתפש כצבע של בנות.

משהו ביולוגי לחלוטין שבמשך השנים לאחר מכן ולאורך כל ההיסטוריה השתנה עוד עשרות פעמים לכאן ולכאן.

היו תקופות לקראת המאה העשרים, שדווקא בנים לבשו ורוד כי זה צבע שנחשב מעורר ובנות לבשו תכלת, כי זה צבע ענוג ומרגיע.

בהמשך לאחר מלחמת העולם השנייה הפרסומאים, הסוחרים והמעצבים דאגו סופית לעניין הזה והנושא טופח מגיל ינקות. בנות לובשות ורוד ובנים תכלת.

בשורה התחתונה מכל האבולוציה הזאת, העיניים של הנשים בימי קדם הורגלו לפתח יכולת אבחנה חדה ומדויקת יותר לגוונים ותתי גוונים.  הרבה יותר מדויקת משל גברים.

נשים רואות צבעים הרבה יותר טוב מגברים.

והדשא של האישה לגמרי יותר ירוק מאצל גברים. זו עובדה מדעית.

משום כך גם עיוורון צבעים הוא מנת חלקם של הגברים. נדיר למצוא אישה עם עיוורון צבעים העיניים שלהן התפתחו להיות חדות ומדוייקות יותר.

אמרתי שצבע הוא רגש? הנה ההוכחה הכי טובה למה אנחנו הנשים כל כך רגישות. כי אנחנו רואות צבעים הרבה יותר טוב מגברים. עובדה מדעית.

סערה של אנרגייה

אני מאוהבת בקשת בענן. יש לי חברה שכל פעם שיש קשת בענן היא מתקשרת אליי גם אם זה בשש בבוקר ואומרת: “יש קשת! לכי מהר לראות” .

ואני רצה מהר לחלון לפני שהיא תעלם, מסתכלת, מצלמת ונושמת את כל הצבע הזה לריאות ולנשמה. זה כמו זריקה של אושר לכל השבוע. צבע לווריד.

אני מסתכלת עליה עד שהיא נעלמת כליל. לא מפספסת אף שנייה. וכשהיא נעלמת אני עצובה. אני יכולה לעצור את האוטו בצד של כביש סואן בשביל להסתכל על קשת.

פגשתי בחיי הרבה אנשים שחיים את חייהם מתוך קשת בענן.

בן אדם שנקודת המוצא שלו בחיים היא קשת בענן, החיים שלו יהיו הרבה יותר צבעוניים, עשירים ומלאים והוא כמובן גם מקרין את זה החוצה לסביבה שלו.

כי צבע הוא בעצם שפה. שפה אוניברסאלית שכולנו יכולים לדבר בה ולהקרין אותה החוצה מתוכנו ומאז בריאת העולם בעצם, בני האדם הכירו בכוחו של הצבע.

תרבויות העניקו לו כוח מיסטי שביכולתו לרפא ולהרוג.

ולכן אין זה פלא שבמהלך ההיסטוריה עד ימינו התפתחו תורות שלמות ושיטות שונות לטיפול בעזרת צבעים. צבע יכול לרפא, להרגיע, לגרום לנו להיות יותר נינוחים ושקטים עם עצמנו ועם הסביבה.

הרבה אנשים במצוקה מציירים, נעזרים בצבעים להרגיע את נשמתם ואת חייהם ברגעי משבר.

לכל צבע יש מסר משלו. כל צבע שאנו בוחרים בחיינו, מונע לחלוטין ממה שאנחנו מרגישים באותו רגע.

אני למשל…

שלא בא לי שיתקרבו אליי אני לובשת שחור…

בימים שבא לי ללבוש לבן אני מרגישה טהורה ויפה…

כשבא לי להרגיש קצת קטנה אני ישר עולה על ורוד.

וכשבא לי לישון טוב ולהירגע, אני הכי אוהבת פיג’מה בצבע תכלת.

אבל אם תשאלו אותי איזה צבע אני מבפנים? אני לגמרי אדומה. סוערת, מעלה דופק במהירות, מתרגשת, רגישה, מלאת אנרגיה, היפרית.

תחשבו רגע, איזה צבע אתם?  ולמה בחרתם דווקא בו? או שהוא בחר בכם?

ואולי אתם לא הצבע שהייתם רוצים להיות?

אז איזה צבע הייתם רוצים להיות?

להתגלגל בדשא עם מישהו שהכי אוהבים

בבית שגדלתי בו היו המון תמונות על הקיר .

אבל בתמונה הענקית הזאת היה משהו, אני בטוחה עד היום שהסתתר בה אריה גדול ומפחיד.

היא הייתה תלויה לנו ליד המרפסת. בליל של צבעים בגוונים של חום וכתום וצהוב ושחור כמו ג’ונגל מסואב. קשקוש ענק.

אבל משהו בתמונה הזאת קרא לי. כל פעם שהייתי עוברת לידה גם אם הייתי באמצע מחבואים או משחק שרצים בו בבית, הייתי נעצרת רגע.

מסתכלת, מפחדת וממשיכה לרוץ.

משהו בשילוב הצבעים שצוירו בכאוס מטורף הפחיד אותי. אבל באותה מידה גם גרם לי עונג. הייתי לגמרי בטוחה שהוא אורב לי, האריה שמסתתר שם ובסוף הוא יקפוץ מהתמונה ויאכל אותי.

פחד מענג אני קוראת לזה.

אפשר לפחד מצבעים? כנראה שאפשר. כמו שאפשר גם להתרגש מהם. צבעים מרגשים אותנו . וזו עובדה פיסיולוגית.

חשבתם פעם שהעובדה הפשוטה ששחור, צבע כל כך פופולארי בכל תחום אפשרי, לא ישכנע אף ילד שהחושך השחור בלילה הוא נעים.

שחור גורם לחלקנו פחד. במיוחד לילדים.

חשבתם פעם שהים, שיכול להיות כל כך כחול ומרגיע ושליו יכול להפוך בשנייה לים בצבע אפור, טורף ומפחיד שיכול לקחת איתו הכל לאבדון?

ואיך השמש האכזרית בקיץ שלא נותנת לנו להיישיר אליה מבט, פתאום בשקיעה הופכת לכתום הכי מענג בעולם ומרשה לנו להביט בה בשלווה עוד ועוד?

והלובן של השלג שגורם לעין שלנו להיפתח עד קצה גבול היכולת שלה ולהתפעם מכל הלבן הזה?

והירוק של העצים והדשא? מה יותר מרגיע להביט בכר דשא רטוב ורענן או להתגלגל בו עם מישהו שהכי אוהבים?

הסתכלתם פעם על יער אחרי שריפה קשה? השחור והחום ישר מפעילים לנו את בלוטות העצב, הפספוס והכעס.

ומה עם דם? כמה הוא מפחיד את חלקינו בגלל ההשלכות העתידיות שעלולות לבוא מעצם זה שאנחנו רואים אותו באדום הבוהק שלו? אתם יודעים שצבע אדום מגביר דופק?

למה אנחנו אוהבים להסתכל לשמיים בהירים בצבע תכלת צלול?

מה יש בכל הצבעים האלה שעושה לנו את זה?

יש בהם רגש ואנרגיה וכוח שמפעיל אצלנו את כל הגוף.

טוהר

אני מכורה לתכלת. אין לי הסבר. הוא פשוט צבע מופלא שמשרה עליי רוגע ושלווה.  ומכיוון שמבפנים אני ההיפך הגמור מרוגע ושלווה, לא במקרה אני הכי אוהבת אותו בעולם.

הוא כנראה מטפל באי שקט שלי בצורה נסתרת ומופלאה.

תכלת זה צבע טהור, צבע שמקושר עם טוהר ושמימיות. ועל פי האמונה השמיים התכולים הם משכנם של אלוהים והמלאכים.

אני בטוחה שזה צבע של מעלה, שנוצר בספירות אחרות. הוא מהלך עליי קסם מהיום שאני ילדה ומלווה אותי תמיד בכל צעד בחיי. לא עוזב אותי ואני לא עוזבת אותו. רומן נצחי.

אבל הצבע הכי מיוחד בעולם, הוא הצבע שנוצר לי בנשמה כשראיתי את ילדיי נולדים. והוא שלי בלבד.

צבע מיוחד במינו מזוקק מאלפי צבעים, מאינספור גוונים…

יש הכל בצבע הזה.

חלקיקים של תתי גוונים שכולם יוצרים דבר אחד מושלם: קשת בענן עצומה שמקשטת לי את חיי כל יום כבר ארבע עשרה שנה.

ואני רק רוצה דבר אחד… שהקשת הזאת תמשיך להיות שם תמיד. לעולמים.

יפה, נקייה, שמחה, מרהיבה ואינסופית …

והיא הצבע האמיתי שלי.

הצבע של החיים.

True colors

הלוחות הראשונים שלי ב – Pinterest החלו בהשראות של צבעים ומאז אני מודה קשה לי להפסיק. כיף גדול. כמה השראה, כמה ויז’ואל מדהים ומרתק יש על צבעים ב-Pinterest

אין כמו צבע כבסיס ללוח השראה, או לרעיון, או לכל דבר עיצובי אחר.

מזמינה אתכם ל- Pinterest שלי להסתכל על לוחות השראה שיצרתי מצבעים שאהובים עליי במיוחד.

אני מפנה אתכם ללוח בהשראה של קרם ולבן  לוח תכלת ולוח ורוד, אבל אם תשוטטו בלוחות שלי בפינטרסט תגלו גם לוח ירוק, צהוב, אפור, שחור/לבן, צבעוני .

אתם מוזמנים לבחור:) את הצבע האהוב עליכם.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם,  אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז איזה צבע אתם? אתם מקבלים השראות מצבעים? זכרונות צבעוניים שתרצו לשתף אותי?

אשמח לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל  tamariandme@gmail.com

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂

תודה על תשומת הלב  והכי שמחה שאתם כאן!

תמונות ודף השראה: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונה של ניו יורק בלילה מכאן