אני ממש לא מאמינה במתקשרות. זאת אומרת לא האמנתי. עד שפגשתי אותה.
היא אמרה לי הרבה דברים על עצמי, אבל דבר אחד שנאמר טלטל אותי, במובן הכי טוב של המילה.
פתאום כל החיים שלי רצו בסרט נע אחורה והסתדרו בפאזל מדויק חזרה. נפתרה התעלומה. או יותר נכון, נאמרה התשובה הסופית על משהו שאני כבר בעצם יודעת שנים.
“את מדברת עם צבעים מהיום שאת ילדה, צבעים זו השפה שלך, צבעים וצורות”.
מכירים את זה שפתאום מלא הבזקים עולים לכם ואתם פתאום מבינים למה הם קרו? אז ככה קרה לי כשהיא אמרה לי את המשפט הזה “מדברת עם צבעים”.
נשמע מצחיק לא? מדברת עם צבעים, אבל אני יודעת בדיוק למה היא התכוונה כי אני באמת מדברת איתם כבר שנים.
אני מצלמת בעיניים וזוכרת צבעים, הבזקים של צבעים, תתי צבעים. אוהבת מאוד לכנות צבעים בשמות מיוחדים.
ואני לא מתכוונת רק לצבע במובן המופשט של המילה אלה במובן הרחב.
צבע הוא לא רק צבע…כמובן מאליו. צבע היא מילה שמכילה בתוכה ים אינסופי של הכל. אנשים, מראות, זיכרונות, ריחות, טעמים, גוונים, רגשות וחיים.
קשת בענן גדולה ועצומה.
צבעים הם החלקיקים מהם מורכבת הנשמה שלי. וזה יוצא ממני כמו שנשמה יודעת להוציא. בהתפרצויות גדולות, או במנות קטנות ומדויקות.
אני חיה צבעים כהווייתם. הם ההשראה שלי. לא משנה אותם, לא מפריעה להם. נותנת להם את המרחב שלהם.
להשתנות, לדהות, להתקלף, להבריק, לשמוח, להעציב. לנשום.
צבעים הם רגש, הם שפה לכל דבר ועניין ומי שיודע לדבר בשפה הזאת קיבל מתת אל.
מתחת למדרכות פועם הלב של העולם
אחד הדברים המרהיבים בעיני זה להסתכל ממטוס על הצבעים שרואים למטה לפני הנחיתה.
לכל נחיתה יש את הצבע שלה, את התתרגשות שלה וכמובן את הצבעים המיוחדים של המדינה שבה אנחנו נוחתים.
אני אוהבת לנחות באירופה ולראות את הירוק הבוהק והנוצץ, את השדות בכל הגוונים והצבעים שמחולקים כאילו מישהו מדד כל חלקה בסרגל וצבע אותה בטוש.
אני אוהבת לנחות ביוון ולראות את הים המרהיב מסביבי עם האיים שצצים להם פה ושם ונותנים נקודות צבע בתוך הכחול כחול הזה.
אוהבת לעבור מעל הרים מושלגים וליהנות מהניקיון של השלג בפסגות ומהפחד שזה משרה עליי שתיכף אפול לכל הלבן הזה ואיעלם.
אבל נחיתה אחת לא אשכח לעולם והיא הנחיתה הראשונה שלי בניו יורק.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, והמראה שראיתי מבעד לחלון המטוס היה בלתי נשכח. שמור היטב בחדרי לבי.
חושך כבד. מתכוננים לנחיתה.
אני מתעוררת משינה טרופה של כמה שעות.
מסתכלת לרגע בחלון ופתאום בלי אזהרה מוקדמת בתוך החושך נפרש לפני שטיח שחור ועצום בגודל שהעין לא יכולה להכיל במבט אחד. כולו שזור ביהלומים כסופים, כתומים, צהובים, אדומים, כחולים. מנצנץ כולו.
המטוס מתקרב לנחיתה והאורות מתקרבים אליי. מתקרב יותר והאורות גדלים כאילו עוד רגע אני טובעת בכל היהלומים האלה.
המראה פלאי מאין כמותו, לעין שלי קשה להכיל את כל הגודל המרהיב הזה. מרבד של צבעים, טקסטורות ואורות.
מארג אינסופי של קסם וצבעים.
לא סתם אומרים שמתחת למדרכות ניו יורק פועם הלב של העולם. ככה הרגשתי בנחיתה הזאת.
שאני נוחתת בלב של העולם והוא פועם באלפי כוכבים וצבעים יחד עם הלב שלי.
אפרוח קטן בביצה חמה ונעימה
צבעים בשבילי הם עולם ומלואו. הם משפיעים עליי, משמחים אותי, מעציבים אותי.
צבע הוא לא מילה הוא מהות.
לאנשים יש צבע, למוסיקה, למראות, לריחות, לכל דבר בעולם הזה. אני מאוד רגישה לצבעים גם במובן הרע של המילה.
צבעים יכולים לגרום לי אי נוחות, אי שקט, תזזיתיות. צבעים יכולים לגרום לי לשלווה לחיוך לרוגע.
כי מה זה צבע אתם יודעים? זה אפילו לא משהו. לא משהו מוגדר לפחות.
הגדרה של צבע במילון זה: “החזר של אור שבא מאובייקט כלשהו” וזאת גם הסיבה שכל אחד מתרגם צבע בצורה אחרת.
כל עין מקבלת את האור הזה בצורה אחרת ומתרגמת אותו למהות האישית שלה. לצבע שלה.
צבע הוא המפתח לחיים.
אני מאוד אוהבת להסתכל איך אנשים מתלבשים או מסדרים את הבתים שלהם ולא, אני לא בודקת אם הבגד הוא עדכני או לא וגם לא הבית, אבל צבע של בגד בהחלט אומר משהו על מי שלובש אותו וגם צבע של בית.
הכרתי בחיי כל כך הרבה אנשים כאלה וכאלה, ואני יכולה להגיד שהצבע אומר את דברו. תמיד. צבע הוא לגמרי ראי הנפש, ומי שלובש צבעים מסוימים בהחלט מודיע לסביבה מי הוא ומה הוא.
כך גם לגבי בית. כשאני נכנסת לבית ומרגישה את הצבעים אני ישר יודעת איך ארגיש בהמשך הביקור. זה מכה בי בשנייה. הצבעוניות, הריח האווירה.
מכלול שלם של הוויה אנושית.
לסבא וסבתא שלי הייתה דירה קטנה. כזאת של פעם. עם שני חדרים מרפסת שירות קטנה ליד המטבח ועוד מרפסת אחת שפונה לרחוב.
דירה תל אביבית טיפוסית של שנות השבעים.
הדירה שלהם הייתה צנועה ונהדרת. צבועה בצבעים מופלאים, ריחות של תבשילים, חגים, חום ואהבה. סבתא שלי נהגה להשאיר את הדלת מעט פתוחה ומי שבא לבקר פשוט היה נכנס בלי לדפוק בדלת.
הרצפה בדירה הייתה מרוצפת בבלטות צבעוניות בצבע חרדל וכתום עליהם היו פרושים שטיחים צבעוניים, ספות חומות והמון כריות צבעוניות רקומות.
היה ערב רב של צבעים בדירה הקטנה, אבל הכל השתלב להרמוניה נהדרת. לא בכדי הדירה של סבא וסבתא שלי הייתה תמיד מלאה באורחים, שכנים ונכדים.
בחדר השינה שלהם היה כיסוי מיטה מבריק בצבע צהוב בהיר. אהבתי להיכנס תחתיו ולחלום חלומות.
סבתא שלי הייתה שוכבת מצד אחד וסבא שלי מצד שני וככה היינו שוכבים במיטה מספרים סיפורים חולמים חלומות ומדברים. הרגשתי תחת הכיסוי הזה כמו אפרוח קטן בביצה חמה ונעימה.
בערב סבא וסבתא היו מכינים לי ארוחת ערב.
היינו יושבים במרפסת הקטנה שלהם, העגבנייה הייתה חתוכה לקוביות שוות ומדויקות והצבע האדום שלה היה מרהיב כמו שעגבניות ידעו פעם להיות.
החלמון בביצה הרכה שכל כך אהבתי היה צהוב ומבריק…וכמובן ריבת התות של סבתא שלי שבהקה בצבע בורדו מתוק והתה…והלחם הטרי… וסבא וסבתא שלי שתמיד היו שם בשבילי…
במשך השנים טרגדיות פקדו את משפחתנו בזו אחר זו. הצבעים בדירה של סבא וסבתא שלי השתנו לאפור ושחור והדלת שלהם כבר לא הייתה פתוחה לכל אורח ושכן.
גם בית יכול לשנות את צבעיו וגם החיים…
ואני נשארתי עם צבעים עזים של געגועים. לסבא וסבתא שלי של פעם. לפני שהדלת נסגרה.
פירות יער לציידים
בהונג קונג נחתתי לפנות בוקר. אני פעם ראשונה במזרח הרחוק. נוסעת לענייניי עבודה. אני יורדת מהמטוס ומריחה ריח שאני לא מכירה. ריח חדש, ריח עם צבע. של מקום לא מוכר.
לוקחת מונית למלון שממוקם ברחוב הראשי של הונג קונג והולכת לישון כמה שעות.
בהמשך אני קמה, יורדת לרחוב כולי בהתרגשות שיא.
מסתובבת ברחוב נושמת את הריח החדש הזה של המזרח, מתחילה לסקור בעיניי, לצלם את הנוף, את האנשים, את החנויות ואת הצבעים.
העין שלי דרוכה מתמיד. אני נכנסת לחנות בגדים ומחפשת חולצה לאיש שלי.
לרגע חשבתי שאני במחלקת נשים. שאלתי שוב את המוכרת אם זו אכן מחלקת הגברים והיא ענתה לי בחיוך מנומס שזוהי המחלקה הנכונה.
אני עומדת ולא מאמינה למראה עיניי. שולחנות על גבי שולחנות עמוסים בערמות של חולצות גברים שנראו מרחוק כמו דפים צבעוניים.
הערמות היו בצבעים שעד לרגע זה לא ראיתי בחיי בשום מחלקת גברים ובשום חנות גברים.
ורוד על כל גווניו מבהיר ועד עז. סגול על כל גווניו, מג’נטה, אדום ואין זכר לכחול, לחום, לאפור, לירוק, לכתום ולשחור.
רק ורוד וסגול בכל הגוונים האפשריים. מראה מרהיב למערבית כמוני שעד לפני רגע חשבה שוורוד הוא רק מנת חלקן של הבנות.
כשיצאתי מהחנות (בלי חולצה כמובן) כי לא היה לי את האומץ לקנות לאיש שלי חולצה ורודה, הבנתי שוב כמה צבע לא קשור רק לאופנה הוא קודם כל קשור לתרבות, למקום, לזמן, לאנשים.
אני מודה שלקח לי חודשים להתאושש מהעניין. זה היה פשוט מקסים בכל מובן אפשרי ושינה לי את החשיבה בהינף של צבע.
בשורת הצבע הוורוד לגברים הגיעה לאחר שנה בערך לכל העולם. כנראה טיימינג ולוקיישן זה גם עניין של זמן ולכל מדינה יש את הטיימינג שלה, גם בצבעים מסתבר.
לקח לי אחרי זה עוד כמה שנים לשכנע את האיש שלי ללבוש חולצה ורודה אבל בסוף זה קרה. הוא לבש ואפילו אהב מאוד. עד היום.
אז למה ורוד נתפש כצבע של בנות? ולמה תכלת הוא רק של בנים? ויכוח עתיק יומין שמקורותיו עוד בימי קדם.
כן, הנושא הוא אבולוציוני לחלוטין. ובמהלך ההיסטוריה הוא חווה עליות ומורדות ונהיה מגדרי לחלוטין.
בימי קדם הגברים היו אחראים לצייד. לרוץ, לרדוף. העין שלהם התמקדה ביכולות אחרות כמו להתמקד אחרי עצם בתנועה. ציידים נו.
הנשים לעומתם היו המלקטות.
הן היו אחראיות לחפש פירות שבשלים למאכל, כמו תפוחים, פירות יער, העין שלהן הורגלה לעקוב אחרי הבשלה של פרי לראות מה הצבע הנכון לקטוף אותו, מתי הוא בשל לאכילה.
לא סתם צבעים כמו אדום, ורוד וסגול נתפשו עד היום כצבעים נשיים, כי רוב הפירות שהן ליקטו היו בגוונים האלו.
מחקרים טוענים שמאז, התפתח העניין שוורוד נתפש כצבע של בנות.
משהו ביולוגי לחלוטין שבמשך השנים לאחר מכן ולאורך כל ההיסטוריה השתנה עוד עשרות פעמים לכאן ולכאן.
היו תקופות לקראת המאה העשרים, שדווקא בנים לבשו ורוד כי זה צבע שנחשב מעורר ובנות לבשו תכלת, כי זה צבע ענוג ומרגיע.
בהמשך לאחר מלחמת העולם השנייה הפרסומאים, הסוחרים והמעצבים דאגו סופית לעניין הזה והנושא טופח מגיל ינקות. בנות לובשות ורוד ובנים תכלת.
בשורה התחתונה מכל האבולוציה הזאת, העיניים של הנשים בימי קדם הורגלו לפתח יכולת אבחנה חדה ומדויקת יותר לגוונים ותתי גוונים. הרבה יותר מדויקת משל גברים.
נשים רואות צבעים הרבה יותר טוב מגברים.
והדשא של האישה לגמרי יותר ירוק מאצל גברים. זו עובדה מדעית.
משום כך גם עיוורון צבעים הוא מנת חלקם של הגברים. נדיר למצוא אישה עם עיוורון צבעים העיניים שלהן התפתחו להיות חדות ומדוייקות יותר.
אמרתי שצבע הוא רגש? הנה ההוכחה הכי טובה למה אנחנו הנשים כל כך רגישות. כי אנחנו רואות צבעים הרבה יותר טוב מגברים. עובדה מדעית.
סערה של אנרגייה
אני מאוהבת בקשת בענן. יש לי חברה שכל פעם שיש קשת בענן היא מתקשרת אליי גם אם זה בשש בבוקר ואומרת: “יש קשת! לכי מהר לראות” .
ואני רצה מהר לחלון לפני שהיא תעלם, מסתכלת, מצלמת ונושמת את כל הצבע הזה לריאות ולנשמה. זה כמו זריקה של אושר לכל השבוע. צבע לווריד.
אני מסתכלת עליה עד שהיא נעלמת כליל. לא מפספסת אף שנייה. וכשהיא נעלמת אני עצובה. אני יכולה לעצור את האוטו בצד של כביש סואן בשביל להסתכל על קשת.
פגשתי בחיי הרבה אנשים שחיים את חייהם מתוך קשת בענן.
בן אדם שנקודת המוצא שלו בחיים היא קשת בענן, החיים שלו יהיו הרבה יותר צבעוניים, עשירים ומלאים והוא כמובן גם מקרין את זה החוצה לסביבה שלו.
כי צבע הוא בעצם שפה. שפה אוניברסאלית שכולנו יכולים לדבר בה ולהקרין אותה החוצה מתוכנו ומאז בריאת העולם בעצם, בני האדם הכירו בכוחו של הצבע.
תרבויות העניקו לו כוח מיסטי שביכולתו לרפא ולהרוג.
ולכן אין זה פלא שבמהלך ההיסטוריה עד ימינו התפתחו תורות שלמות ושיטות שונות לטיפול בעזרת צבעים. צבע יכול לרפא, להרגיע, לגרום לנו להיות יותר נינוחים ושקטים עם עצמנו ועם הסביבה.
הרבה אנשים במצוקה מציירים, נעזרים בצבעים להרגיע את נשמתם ואת חייהם ברגעי משבר.
לכל צבע יש מסר משלו. כל צבע שאנו בוחרים בחיינו, מונע לחלוטין ממה שאנחנו מרגישים באותו רגע.
אני למשל…
שלא בא לי שיתקרבו אליי אני לובשת שחור…
בימים שבא לי ללבוש לבן אני מרגישה טהורה ויפה…
כשבא לי להרגיש קצת קטנה אני ישר עולה על ורוד.
וכשבא לי לישון טוב ולהירגע, אני הכי אוהבת פיג’מה בצבע תכלת.
אבל אם תשאלו אותי איזה צבע אני מבפנים? אני לגמרי אדומה. סוערת, מעלה דופק במהירות, מתרגשת, רגישה, מלאת אנרגיה, היפרית.
תחשבו רגע, איזה צבע אתם? ולמה בחרתם דווקא בו? או שהוא בחר בכם?
ואולי אתם לא הצבע שהייתם רוצים להיות?
אז איזה צבע הייתם רוצים להיות?
להתגלגל בדשא עם מישהו שהכי אוהבים
בבית שגדלתי בו היו המון תמונות על הקיר .
אבל בתמונה הענקית הזאת היה משהו, אני בטוחה עד היום שהסתתר בה אריה גדול ומפחיד.
היא הייתה תלויה לנו ליד המרפסת. בליל של צבעים בגוונים של חום וכתום וצהוב ושחור כמו ג’ונגל מסואב. קשקוש ענק.
אבל משהו בתמונה הזאת קרא לי. כל פעם שהייתי עוברת לידה גם אם הייתי באמצע מחבואים או משחק שרצים בו בבית, הייתי נעצרת רגע.
מסתכלת, מפחדת וממשיכה לרוץ.
משהו בשילוב הצבעים שצוירו בכאוס מטורף הפחיד אותי. אבל באותה מידה גם גרם לי עונג. הייתי לגמרי בטוחה שהוא אורב לי, האריה שמסתתר שם ובסוף הוא יקפוץ מהתמונה ויאכל אותי.
פחד מענג אני קוראת לזה.
אפשר לפחד מצבעים? כנראה שאפשר. כמו שאפשר גם להתרגש מהם. צבעים מרגשים אותנו . וזו עובדה פיסיולוגית.
חשבתם פעם שהעובדה הפשוטה ששחור, צבע כל כך פופולארי בכל תחום אפשרי, לא ישכנע אף ילד שהחושך השחור בלילה הוא נעים.
שחור גורם לחלקנו פחד. במיוחד לילדים.
חשבתם פעם שהים, שיכול להיות כל כך כחול ומרגיע ושליו יכול להפוך בשנייה לים בצבע אפור, טורף ומפחיד שיכול לקחת איתו הכל לאבדון?
ואיך השמש האכזרית בקיץ שלא נותנת לנו להיישיר אליה מבט, פתאום בשקיעה הופכת לכתום הכי מענג בעולם ומרשה לנו להביט בה בשלווה עוד ועוד?
והלובן של השלג שגורם לעין שלנו להיפתח עד קצה גבול היכולת שלה ולהתפעם מכל הלבן הזה?
והירוק של העצים והדשא? מה יותר מרגיע להביט בכר דשא רטוב ורענן או להתגלגל בו עם מישהו שהכי אוהבים?
הסתכלתם פעם על יער אחרי שריפה קשה? השחור והחום ישר מפעילים לנו את בלוטות העצב, הפספוס והכעס.
ומה עם דם? כמה הוא מפחיד את חלקינו בגלל ההשלכות העתידיות שעלולות לבוא מעצם זה שאנחנו רואים אותו באדום הבוהק שלו? אתם יודעים שצבע אדום מגביר דופק?
למה אנחנו אוהבים להסתכל לשמיים בהירים בצבע תכלת צלול?
מה יש בכל הצבעים האלה שעושה לנו את זה?
יש בהם רגש ואנרגיה וכוח שמפעיל אצלנו את כל הגוף.
טוהר
אני מכורה לתכלת. אין לי הסבר. הוא פשוט צבע מופלא שמשרה עליי רוגע ושלווה. ומכיוון שמבפנים אני ההיפך הגמור מרוגע ושלווה, לא במקרה אני הכי אוהבת אותו בעולם.
הוא כנראה מטפל באי שקט שלי בצורה נסתרת ומופלאה.
תכלת זה צבע טהור, צבע שמקושר עם טוהר ושמימיות. ועל פי האמונה השמיים התכולים הם משכנם של אלוהים והמלאכים.
אני בטוחה שזה צבע של מעלה, שנוצר בספירות אחרות. הוא מהלך עליי קסם מהיום שאני ילדה ומלווה אותי תמיד בכל צעד בחיי. לא עוזב אותי ואני לא עוזבת אותו. רומן נצחי.
אבל הצבע הכי מיוחד בעולם, הוא הצבע שנוצר לי בנשמה כשראיתי את ילדיי נולדים. והוא שלי בלבד.
צבע מיוחד במינו מזוקק מאלפי צבעים, מאינספור גוונים…
יש הכל בצבע הזה.
חלקיקים של תתי גוונים שכולם יוצרים דבר אחד מושלם: קשת בענן עצומה שמקשטת לי את חיי כל יום כבר ארבע עשרה שנה.
ואני רק רוצה דבר אחד… שהקשת הזאת תמשיך להיות שם תמיד. לעולמים.
יפה, נקייה, שמחה, מרהיבה ואינסופית …
והיא הצבע האמיתי שלי.
הצבע של החיים.
True colors
הלוחות הראשונים שלי ב – Pinterest החלו בהשראות של צבעים ומאז אני מודה קשה לי להפסיק. כיף גדול. כמה השראה, כמה ויז’ואל מדהים ומרתק יש על צבעים ב-Pinterest
אין כמו צבע כבסיס ללוח השראה, או לרעיון, או לכל דבר עיצובי אחר.
מזמינה אתכם ל- Pinterest שלי להסתכל על לוחות השראה שיצרתי מצבעים שאהובים עליי במיוחד.
אני מפנה אתכם ללוח בהשראה של קרם ולבן לוח תכלת ולוח ורוד, אבל אם תשוטטו בלוחות שלי בפינטרסט תגלו גם לוח ירוק, צהוב, אפור, שחור/לבן, צבעוני .
אתם מוזמנים לבחור:) את הצבע האהוב עליכם.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז איזה צבע אתם? אתם מקבלים השראות מצבעים? זכרונות צבעוניים שתרצו לשתף אותי?
אשמח לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
תמונות ודף השראה: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונה של ניו יורק בלילה מכאן
תמרי,
את תמיד מצליחה לעורר אצלי זיכרונות ילדות שמי בכלל זכר שהם קיימים, כמו הצבעוניות בבית של סבא וסבתא שלי, כמו הצבעים בתמונות שהיו תלויים ליד המיטה שלי. כשהייתי ילדה “האנשתי” טושים צבעוניים – אדום וצהוב היו הבנות וכחול וירוק היו הבנים…עד היום יש לי סוג של הפרעה עם צבעים – למשל כשאני תולה כביסה אני חייבת לסדר את הבגדים על החבל לפי צבעים, זה מרגיע אותי…עושה לי סדר בראש….
והצבע האהוב עלי היא סקאלת הצבעים הכחולה – כולל סגול וטורקיז.
מיכלי יקירתי,
לגבי הטושים נורא צחקתי ממה שכתבת ולגבי הכביסה….זה עוד לא שמעתי מילא לקפל בארון לפי צבעים אבל על החבל? רשמתי.
שמחה שזה הזכיר לך דברים זה הרעיון בפוסטים שלי, שיעוררו מחשבה ויגרמו לכל אחד להגיע לזכרונות ולהשראה שלו.
תוה שאת תמיד כאן מפרגנת ומקסימה.
נשיקות
תמרי, זה אולי הפוסט הכי אהוב עלי עד כה. הביטוי מדברת בצבעים פשוט מטריף! איזו הסתכלות מעניינת על העולם.
צבעים הם כמו הדנא של העולם, החיים. היטבת כל כך לתאר את זה במשפט- “גם בית יכול לשנות את צבעיו וגם החיים…”
רוב חיי הייתי אדום. נמשכתי לצבע הזה כמו דבורה לצוף. איפשהו לפני 10 שנים, פתאום התחלתי להימשך לירוק. לא הבנתי מה לעזאלזל קורה לי. ירוק?! שנאתי את הצבע הזה ופתאום לא הפסקתי לחפש אותו סביבי. לימים גיליתי, שזה קרנ ביוק בתקופה שחליתי. התודעה שלי ידעה שהיא זקוקה לתדר המסויים של הצבע הזה כדי להחלים.
תקופת הירוק שלי הסתיימה ממזמן, עברה לטורקיז, תכלת (כמוך) ובשנים האחרונות, אני בעיקר עם כחולים כמו אינדיגו, רויאל וכו’.
אני מאמינה שצבעים טומנים בחובם הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. הם סביבנו כל הזמן, משפיעים עלינו גם מבלי שנדע.
אני מרותקת מהפוסט שלך, מהזכרונות שלך ששזורים כל כך יפה במרבד המילים והצבעים.
דרך ההסתכלות והניתוח שלך את הנושא הזה, היא מקורית כל כך ומרעננת. כל פעם שאני קוראת אותך, משהו בהסתכלות שלי על העולם קצת משתנה.
את אחד הצבעים שלי, תמרי.
כרינה יקרה שלי ואהובה,
מוזר אבל גם אני אדומה וגם חולת ירוק… שעברה בהמשך לתכלת וחבריו. למרות שירוק עדיין צבע מאוד נוכח בחיי. והאדום תמיד אצלי בפנים בילט אין באישיות. למרות שאין לי אף פריט לבוש או רהיט באדום.
אמרנו כבר שלא סתם יש לשתינו כל כך הרבה במשותף וכל פוסט אנחנו מגלות את זה מחדש. בין אם בפוסטים שלי ובין אם בפוסטים שלך.
אני שמחה להיות צבע בחייך ומקווה להישאר שם הרבה:) תודה תמיד על התגובות הכל כך מושלמות שלך שרק בשבילן שווה לי הכל.
אוהבת אותך!
תמר,
כמה צבעוני ועמוק הפוסט הזה, כתיבה מדהימה. מעוררת השראה ומחשבה. כיף לקרוא..
יש מצב שאני מכיר את החברה שמתקשרת כשיש קשת בשמים 🙂
איציק
תמר, זה מקסים, זרק אותי אחורה לזכרונות ילדות מבית סבא וסבתא בת”א וגם למחשבות – איזה צבע אני?
לובשת המון שחור ואפור אבל כמוך מבפנים אני מאוד צבעונית – צבעים חזקים.
פוסט מרתק ועמוק. נפלא!
איה יקרה,
אני חושבת שבית של סבא סבתא הם תמיד זכרון ילדות מאוד צבעוני אצל הרבה אנשים.
לגבי האפור והשחור מבינה מאוד לליבך, מה שחשוב שמבפנים את צבעונית!~ זה האיזון שלך וזה מאיר אותך תמיד.
ותודה רבה על הפרגון !
איזה תגובה מרגשת. תודה רבה יקירי!
בהחלט אתה מכיר את לוכדת הקשתות בענן והיא לגמרי היתה ההשראה שלי לפסקה הזאת :)אני נותנת לה לגלות בעצמה….
בכלל יש בפוסט הזה הרבה אנשים ששזורים כאן והם אפילו לא יודעים.
תמרי את פשוט מלקטת נפלאה. פיסות חיים ירוקות, אהבות אדומות וחיוכים צהובי מבט. איזה פוסט נהדר!! אהבתי. אוהבת. אוהב
קוקה יקרה רק עכשיו ראיתי שהגבת לי כאן.
אהבתי מאוד מאוד מה שכתבת לי. התרגשתי מאוד….מקסים.
תודה מכל הלב!!
היי תמר
קראתי וזאת הפעם הראשונה שנקרא בדרכי להכנס לקרוא.
כל כך נהנתי ואני כל כך מתחברת למה שכתבת.
ודרך אגב גם אני הכי מתחברת לתכלת.
אבל אולי תוכלי להסביר לי מה יש לי מללבוש בגדים אפורים ושחורים לרוב????
אורית
הי אורית,
שמחה שמצאת אותי….:)
איזה כיף שאהבת 🙂
את מוזמנת לבקר בבלוג שלי ולקרוא גם את הפוסטים הקודמים שיצא לך. בטוחה שתתחברי לעוד כמה נושאים שכתבתי עליהם עד עכשיו. את גם יכולה להרשם לבלוג וכל פעם שעולה פוסט זה מגיע אלייך למייל. אשמח מאוד.
לגבי התכלת זה צבע שמיימי ועבורי הוא באמת הרבה יותר מסתם צבע. צבע עם מהות עם עומק ושלווה.
לגבי הצבעים שאת לובשת…..
מה שחשוב זה הצבעים שיש לך בלב ובנשמה….אם הם צבעוניים… אז זה יאזן לך את מה שאת לובשת. ולפי איך שאני טיפה כבר מכירה אותך אני בטוחה שזה המצב….ואז הכל בסדר. תלבשי כמה אפור ושחור שאת רוצה….
תמרי, יקרה (אחרי 4 פוסטים שלך אני מרגישה שאני כבר די מכירה אותך, אז אני מרשה לעצמי לקרוא לך תמרי…)
הפוסט הזה שלך… כמה אנחנו דומות וכמה שונות. כמה אני לא זוכרת את עצמי אי-פעם אדומה, אבל אולי הייתי בלי שאזכור, וכמה שאני תמיד כחולה, אבל בזמן האחרון יותר מתמיד (אפילו אחת מסיסמאות האינטרנט שלי מכילה את הצירוף chinablue). וכמה שאני אומרת שאני בכלל לא אוהבת ירוק, אבל בעצם הירוק היחיד שאני לא אוהבת זה ירוק בנטון. וכמה…
כמה את מגיעה לתוך הלב שלי, ומצטרפת למקורות ההשראה שלי
את לא מתה על הריח של התכלת הבהיר הזה?
וגם – הבלוג שלך הוא אחד היפים לעין שראיתי
חן יקירתי,
התגובה שלך מאוד מאוד רגשה אותי.
אתחיל בזה שאת מפרגנת לי מכל הלב כל פעם מחדש על הבלוג ועל הפוסטים וזה באמת לא מובן לי מאליו.
ואת בכיף יכולה לקרוא לי תמרי זה נהיה לאחרונה השם שלי החדש:) אני ממש אוהבת.
אני חושבת שלכל אחד כמו שכתבת, יש תקופות בחיים של צבעים. פעם ככה פעם ככה ויש לזה תמיד הסבר למה זה קורה לנו. זה הכי כיף בעולם שאפשר כל פעם לאהוב צבע נוסף.
אני מתה על ירוק. בפוסט המקורי דיברתי עליו אבל בסוף בחרתי במלך שלי – התכלת. זה אכן צבע עם הריח הכי נעים בעולם. צבע של ענן ששפכו עליון מרכך כביסה נעים. משהו כזה…
ודרך אגב מקווה שראית בפינטרסט שלי את הלוח על china blue גם עליי השילוב הזה מהלך קסם עוד מימי שנקר. מתה על זה.
תודה חן מכל הלב!
תמרי נהדרת,
הזדהיתי עם כל מילה שלך… תענוג של פוסט!
צבע הוא דרך החיים שלי, השקפת העולם שלי, הצמיחה שלי עוד מילדות. אני מתרגמת הכל לפי צבע, אני נושמת את זה…
למדתי כל כך הרבה על הפנים הרוחניות של הצבעים, על התדרים שלהם וגיליתי עולם ומלואו שהוא פשוט מלא עומק והנאה.
תודה על פוסט מרתק!
הי גלי,
ראיתי רק עכשיו שהגבת לי גם כאן.
איזה כיף ותודה רבה מכל הלב שלי על הפרגון.
מאוד מעניין מה שכתבת לי ואני חושבת שפעם שקראתי על מה שאת עושה כמטפלת, נתקלתי גם בזה בנושא של צבעים.
אולי נדבר פעם על צבעים? אני מסוקרנת לשמוע מהצד שלך….
וכמובן מאוד שמחה שאהבת את הפוסט 🙂
תמרי,
איזה כייף לצלול איתך כאן.
יש פה כ”כ הרבה משפטים מדהימים. מזדהה במיוחד עם המשפט “צבע הוא לא מילה הוא מהות”.
את פשוט כותבת נפלא.
וואי איך נהנתי מהפוסט שלך…
דרך אגב גם אני משוגעת על הצבע תכלת, אפילו אחת המרצות שלי נהגה לקרוא לי “תכלת” במקום סיון. היא טענה שזה מה שאני מקרינה:)
מחכה לפוסט הבא 🙂
סיוונוש אוהבת את התגובות שלך 🙂 צבע הוא אכן מהות. והוא כל כך הרבה יותר מסתם צבע…כמעצבת פנים את מבינה הרי לגמרי על מה אני מדברת.
אני ממש מבינה למה קראו לך תכלת. צבע רך ונעים ונינוח וכל כך יפה. כמוך!:)
תודה רבה מכל הלב על הפרגון שלך נשיקות!!
תמרולה! (גם את תמרולה מה נראה לך?)
איזה כיף לקרוא את כל הצבע הזה מהמקום הלבן שאני נמצאת בו!!! לבן מושלג והררי ובוהק כמו ההוא שרצית לצלול אליו….
את תמיד מזניקה אותי לילדות שלי וזה נהדר…
כשאנחת עוד יומיים אחשוב עלייך מחלון המטוס…
נשיקות
תמרה
תמרולה תמר תמרה תמרוש מה שתרצי (רק לא תמי…)
תודה מהממת אי שם באלפים. מקווה שלא הסתנוורת מכל הלבן הזה.שמחה שמצאת לך זמן לקרוא את זה שם.
תחשבי עליי מהמטוס אני אשמח. גם בשמחה הייתי מתחלפת איתך….וטסה גם לשם
תודה מותק שלי
נשיקות בחזרה
תמרי שלום. שמחתי לקרוא את הבלוג בהמלצת שוש.
אשמח לקבל בלוגים בהמשך למייל שלי. ניסיתי להרשם אבל אני לא בטוחה שהצליח לי. תמשיכי לכתוב זה מעורר מחשבה וזכרונות ומקסים…שלך דנית.
דנית הי….איזה הפתעה נעימה שהגעת לכאן 🙂 כל הכבוד לשוש.
אני כל כך שמחה לשמוע שאהבת ונהנית מהפוסט ושיהיה לך זמן את מוזמנת לקרוא את הפוסטים הקודמים שלי שנמצאים כאן בבלוג. לא בבת אחת אחד אחד….
בטוחה שתהני מהם מאוד ולו רק בגלל העובדה שאת בכל זאת “קצת” מכירה אותי ולא מהיום…
אסתכל אם הצלחת להרשם ואם לא אארגן לך בשמחה את ההרשמה.
תודה רבה!
תמרי, אני מרגישה שמהבלוג הנפלא הזה אני לומדת עליך דברים חדשים. את נהדרת, מלאת כישרון לכתיבה. פשוט קסום הבלוג. נשיקות!
תודה אביבוש….שמחה שדרך הבלוג את עוד מגלה עליי דברים…:) חומר למחשבה…….
תמרי יקרה, אוהבת את הסיור המודרך הזה, איך שהובלת אותי, יד ביד, בתוך עולם צבעוני וחם, בלא בחוויות ורגשות שרק בא לי לצלול לתוכן. להיות איתך בנחיתה בניו יורק, להתרוצץ איתך בדירת שנות השבעים של סבא סבתא, לאבחן איתך דירות לפי צבעים, ולהכנס איתך למחלקת חולצות ורודות לגברים. מוכנה להיות שקופה, זעירה על כתפך. רק שתובילי אותי ולשמוע אותך מספרת תוך כדי.
עינתי יקרה…..
טוב….התגובה שלך חיסלה אותי סופית.
זה כמו שיר מה שכתבת לי. כמו סיפור קטן. התרגשתי נורא…
באמת שאין לי מילים….
מקסים
ותודה אהובה על הפרגון האינסופי אליי. כלום לא מובן לי מאליו בחיים האלה, כולל זה.
פעם קראתי באיזה מקום (וזה במילים שלי עכשיו) שהילדות היא אי שאנחנו נמלטים אליו באמצע החיים
הכתיבה והעולם שלך הם אי של טוהר ונחמה
מקלט של ילדות נצחית
תודה תמרי
נמי..כמה ריגשת אותי עם המשפט הזה. וכמה רגשת אותי בכלל.
מי כמוך יודעת כמה הילדות שלי הייתה אי של נחמה ושל טוהר ושל כאב. נגעת בי עם המשפט הזה עד דמעות.
הכל בחיים מתנקז בכנראה לאן שהוא צריך להתנקז.
רק עניין של טיימינג. והטיימינג שלי הוא לגמרי עכשיו.
אוהבת אותך הכי נמי תודה 🙂
מצאתי זמן לקרוא. והרגשתי שאת עוטפת אותי בכלמיני צבעים וגוונים. רכים, מלאי אהבה וטוב. מהזווית שלי, הפוסט הזה נוגה ונוגע. ומקסים. כ”כ מקסים.
אוהבת אותך. ותודה <3
עופריקי…אהובה….
אם מהזווית שלך ככה הרגשת סימן שעשיתי כאן משהו טוב.
הקדשתי לך את הפוסט הזה ביום הכי לא פשוט בחיים שלך וזה תמיד ישאר אצלי בלב הסימן הזה,
כמשהו סימבולי של אהבה גדולה שלי אלייך ואל מה שאת.
חיבוקקקקק
צבעת לי את הערב בחמימות…
https://www.youtube.com/watch?v=TGW3jeZCFcQ
משהו של deep purple שמשלים לי את האוירה.
זה נקרא ANTHEM. בעיברית – מיזמור
נירוש זוכר שהסוף של הפוסט הוא בהשראתך? מקווה שלא שכחת. אתה לגמרי שם.
שמחה שחיממת לך את הערב….
ותודה על השיר המקסים. אהבתי.
פוסט נפלא ורב גוני. אצלי אני רואה את זה בכביסה, את סקאלת הצבעים של אותו שבוע שמרמזת לי על הבחירות שלי ועל מצב הרוח. מתי הסקאלה היא שחורה אפורה ומתי צבעונית, פרחונית ומגוונת. גם בלבנים אגב…
זה באמת ככה. ואני מחפשת את ההרמוניה והסדר הפנימי הזה שמהדהד מהאנשים על כל גווניהם.
בברכת צבעים טובים.
וגם- הפינטרס שלך יפהפה ומלא השראה.
תודה.
לילי
הי לילי,
סקרנית איך הגעת לבלוג שלי? תגלי לי?:)
ולפוסט צבעים שחגג שלשום יום הולדת שנה…..כיף גדול שאת כאן ושקראת אותו.
את מאוד צודקת, צבעים הם מראת הלב, ומה שאנחנו לובשים והצבעים שאנחנו בוחרים לא רק לבגדים, הם ההשתקפת שלנו.
תודה רבה על התגובה שלך, מאוד אשמח אם תצטרפי לבלוג שלי ולקהילת הקוראים הנאמנה שלי.
יש כאן תמיד שיח מאוד מעניין ופוסטים בהמון נושאים של הלב שאני בטוחה שתאהבי.
מאחלת לך שבת שלום….
תודה
תמרי
וככה בשעת לילה מאוחרת התגלגלתי לבלוג שלך ומייד ה-“צבעים” משך לי את העין, וככל שהתקדמתי בקריאה החיוך הלך והתרחב עד שהיגעתי לפסקה על הקשתות ואמרתי לעצמי, וואללה, אני לא “ציידת הקשתות ” היחידה… מסתבר שחיות בקרבנו עוד ציידות קשתות שמבינות ואוהבות וכ”כ מחוברות לצבעים. התענגתי על כל תיאור של הצבע ואיך הוא מהדהד בך. כתיבה כ”כ צבעונית ומרתקת.
פשוט נהדר.
אילנה יקרה ברוכה הבאה לבלוג שלי.
מעניין שהגעת דווקא לפוסט על הצבעים, אחד הפוסטים הראשונים בבלוג שלי ואני אומרת תמיד שאין במקרה.
מאז כתיבת הפוסט הזה, חיי התגלגלו להרבה קשתות והרבה עננים והרבה מהכל ומעניין שדווקא הפוסט האחרון שכתבתי נקרא: גלגול, פוסט שנולד מנסיעה שלי לפראג ופתאום הוא כל כך חזק לי לעומת הפוסט הזה. גם בו יש צבעים אבל ממקומות כל כך אחרים בחיי. סוג של אבולוצייה שעברתי גם אני בשנתיים האלו. ולכן מרגש אותי שפתאום צצת לי דווקא בפוסט הזה. הזכרת לי מה עברתי מאז.
ציידת של קשתות, איזה כינוי יפה ואני מאוד שמחה להכיר אותך.
תודה שהתגלגלת לכאן.