פס שחור בתוך העין

נו את באה כבר?

היא נכנסת.

מותר לי כבר לנסות, אפשר?

אני עומדת בחדר האמבטיה מחזיקה את העיפרון השחור ומחכה שאחותי תמרח לי אותו בתוך העין.

רוצה כבר את הפס השחור הזה שייתן לי חותמת שהנה אני כבר נערה ולא ילדה ומותר לי קצת להתאפר. אני יודעת זה בסך הכל פס שחור בתוך העין…

אבל עבורי זה היה פס של התבגרות.

אחותי עומדת לידי באמבטיה. אני מסתכלת עליה בהערצה. כמה שהיא יפה.

אל תזוזי. היא אומרת לי. אני מרגישה את היד שלה מציירת לי בעדינות את הפס השחור.

אני מסתכלת במראה. העיניים שלי נראות קצת אחרת פתאום.

יפה לי אני שואלת?

ואז אני מעזה לשאול: אני יפה?

פתאום היה חשוב לי לדעת.

את יפה, אחותי עונה לי. יפה מאוד.

אני ממש לא חשבתי ככה. היה לי כבר את הפס בעין אבל כל התמונה הכללית שלי במראה לא נראתה לי בכלל.

והרגע ששאלתי את אחותי אם אני יפה היה רגע מכונן בחיים שלי כנערה, יותר מאוחר כבחורה, כאמא וכאישה.

שאלה שליוותה אותי מאז ועד היום. את מי לא בעצם?

לכאורה, השאלה הכי בנאלית של נערה בת 13 אבל כמה משמעות יש בה, כמה תובנות, כמה תשובות, כמה שאלות ותתי שאלות…

בכל גיל שאני נמצאת בו היא מקבלת את המשמעויות שלה, את התשובות שלה את הפרשנויות שלה.

ככל שהתבגרתי התשובה לשאלה הזו הייתה כן ואת הכן הזה כבר ידעתי לענות לעצמי.

לא הייתי צריכה לשאול אותו יותר.

 

PicMonkey Collage 88888

 

עט עם ציור של דגל שוויץ

אמרטו.

ליקר שקדים שהאיטלקים ממש אוהבים לשתות. משקה אלכוהולי בבקבוק זכוכית מרובע בצבע חום כהה.

יש בו מתיקות ומרירות וטעם של מרציפן והוא חריף ומלא בטעם כזה שנשאר לי עד היום בפה. טעם שמזכיר לי כל כך הרבה.

אני בטיול בת מצווה. עם אמא שלי. אירופה הקלאסית בעשרה ימים בקבוצה שחוץ ממני ומעוד ילדה לא היו בה עוד ילדים.

הקבוצה שלנו יושבת באוטובוס לעוד נסיעה ארוכה. אנחנו חוצים את הגבול מאיטליה לשוויץ.

המדריך שלנו מכריז במיקרופון שמי שישתה בקבוק אמרטו שלם עד שנסיים לחצות את כל המנהרות בין איטליה לשוויץ יזכה בפרס.

לא ברור לי עד היום איך גם אני הייתי כלולה בתחרות הזאת. באמת שאני לא זוכרת…

ואיך אמא שלי הרשתה את זה… אמרטו זה בכל זאת ליקר אלכוהולי.

אבל המדריך הזה היה שווה את המאמץ.

זה היה כל כך מר וחריף ומתוק אבל הייתי חייבת להראות לו שאני בוגרת.

מהשנייה שראיתי אותו בשדה התעופה קרה לי משהו. משהו בגוף. שנשאר עוד הרבה חודשים אחרי שחזרנו מהטיול הזה.

היום כשאני חושבת על זה אני מבינה שזו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני כבר נערה שמשהו מתרחש אצלי. זו לא הייתה התאהבות.

הוא לגמרי יכל להיות אבא שלי, הוא גם בכלל לא היה הטעם שלי אם אני חושבת על זה היום…אבל היה בו משהו. בטון הדיבור, בסמכותיות, בהומור, בבגדים שהוא לבש. ממש הערצתי אותו.

זו הייתה תחושה של סקרנות. הוא סקרן אותי. מאוד סקרן אותי.

ה – מדריך.

הייתי מסתכלת עליו כל הטיול במבטים חדים וארוכים. בוחנת כל בוקר מה הוא לובש מה הוא אוכל, עם מי הוא מדבר…

הוא ידע לדבר איטלקית שוטפת וזה בכלל עשה עליי רושם עצום, וכל הנשים בקבוצה גם אלו הנשואות היו מדברות וצוחקות איתו.
(לפלרטט…מילה שלמדתי יותר מאוחר)

כל מנהרה שהאוטובוס עבר בה שתיתי עוד מהמר מתוק הזה. אני זוכרת צחוק מאוד גדול שלי ושל כל אלו שהיו סביבי, אני זוכרת קרני שמש חמות מהשמשות של האוטובוס והמון מנהרות ארוכות ונופים ירוקים שעברנו בהן בנסיעה הזאת.

לא סיימתי בקבוק שלם של אמרטו, אפילו לא חצי אבל כמעט הקאתי את נשמתי כשחצינו את גבול שוויץ.

משום מה, בערב כשהגענו למלון הפרס הוענק לי. מהמדריך.

קיבלתי עט עם ציור של דגל שוויץ, חיבוק ונשיקה על הלחי.

עד היום אני זוכרת את הנשיקה הזאת. מהמדריך.

הנשיקה הראשונה שקיבלתי בחיי מגבר שלא היה אבא שלי או קרוב משפחה.

נשיקה אחרת. מתוקה מרירה.

 

PicMonkey Collage 6666

 

ממש כמו שלגייה

אמא שלי בצעירותה הייתה יפה כמו שחקנית קולנוע.

התמונות שלה בשדרות בן גוריון בתל אביב עם האחים שלי, עם האודם האדום והבגדים היפים, אלו התמונות שלה שאני הכי אוהבת בעולם.

אהבתי ואני עדיין כל כך אוהבת להסתכל בתמונות שלה. היא הייתה כמו פרסומת מהלכת לנשיות ולאמהות.

לא היו לה הרבה בגדים, אבל מה שהיה היה טוב. “שמלה טובה” כמו שהיו אומרים פעם. חליפה טובה.

היא לא ממש אהבה להתאפר ובמשך השנים גם אודם כבר לא היה לה.

אבל בחיוך שלה, תמיד היה ועדיין יש אור, אור גדול של יופי פנימי טהור.

“תהיי טבעית היא תמיד הייתה אומרת לי, זה הכי יפה”. את לא צריכה איפור ולא כלום.

מהיום שהייתי קטנה היא תמיד הייתה אומרת לי שאני יפה. היא דאגה להזכיר לי את זה במיוחד בגיל ההתבגרות שממש כבר לא חשבתי כך.

תראי איזה עיניים יש לך כמו שקדים, והגבות שלך מצוירות ויש לך עור בהיר כמו חרסינה ושיער כהה ושפתיים אדומות ממש כמו שלגייה.

וככל שהיא אמרה לי את זה יותר, זה עצבן אותי יותר.

רציתי שיער חלק ולא את התלתלים שלי, ועיניים כחולות במקום החומות שלי ואף אחר וגבות אחרות, והבנתי שככל שאני מתבגרת אני פחות ופחות מרוצה מעצמי, בטח לא חשבתי שאני הכי יפה.

הייתי בחברה טובה. בודדות היו החברות שלי בגיל ההתבגרות, בצבא וגם באוניברסיטה שלא רצו להחליף משהו בעצמן במשהו אחר. יותר שווה.

תמיד קינאתי באלה שאהבו את עצמן, שחשבו שהן יפות והן לא בהכרח היו יפות ביי דה בוק, לפעמים אפילו רחוקות מזה. פשוט היה בהן תמיד את הביטחון הזה מבפנים, שבקע מהן ונתן להן להרגיש הכי יפות בעולם והוא קרן מהן והיה איתן בכל מקום שהן היו מגיעות אליו.

 

7777

 

שדה ענק ורענן

הבנים בכיתה שלי היו תמיד מתגודדים סביב אותה בת. אחת שלא הבנו מה הם מוצאים בה בכלל. היו בכיתה שלנו בנות הרבה יותר יפות ממנה.

לא היה לה שיער מעניין, לא גבוהה במיוחד לא עיניים כחולות, לא תלמידה מי יודע מה, אבל היא תמיד הייתה שמחה וצוחקת תמיד העבירה דאחקות עם הבנים, תמיד קרן ממנה משהו ותמיד הקול שלה השתנה כשבן בכיתה היה פונה אליה והחיוך שלה היה נהיה מבויש מתוק כזה.

הבנים לא עמדו בקסם שלה. נפלו לרגליה, גם אחר כך בתיכון.

פשוט היה לה את זה. את היופי הזה.

למה אנחנו תמיד לא מרוצות ממה שיש…מהערבוב הזה שנוצר בבטן של אמא שלנו ונשאר איתנו לכל החיים. מתנה כזאת שאי אפשר להחליף.

חבל שלוקח לנו שנים להגיע למסקנה הזאת אבל אנחנו כבר יודעות שהיופי הזה הוא לא בשיער או בגבות או באף, הוא אך ורק היופי שיש לנו בפנים. וכשהוא יוצא בכל הכוח הוא מביא איתו את הכל, את האש והשמחה והאהבה והרוך והליטוף והחמלה והחושניות והעוצמה וכל מה שיש במילה הזאת…אישה.

מילה עוצמתית, חזקה ויחד עם זאת כל כך שברירית ורגישה.

זו מילה שהיא הרבה יותר ממילה, היא השראה ענקית מלאה במהות. במהויות.

אישה תמיד מזכירה לי משהו שצומח, משהו מלא ביופי ופריחה, כמו שדה ענק ורענן שזקוק לגשם וטל שישקה אותו בשביל שהוא יצמח ויפרח ויגדל.

שמתם לב כמה מילים מתחבאות במילה אישה? אש, איש, שי, שיא…כל מילה מלאה במהות ענקית שמתקשרת לנשיות.

אש התמיד. אש שנולדת איתנו הנשים, משהו חזק מלא בחום ובצבעים.

כתומים, אדומים, צהובים…אש שמחממת, שמאירה, שגדלה, אבל גם ששורפת אם לא נזהרים ממנה.

יש אש שמאוד קל לכבות ויש אש עוצמתית ששום דבר בעולם לא יוכל לכבות אותה.

ויש אש קטנה שבוערת שנים באותה עוצמה אבל שום דבר לא גורם לה להתעצם ולגדול כי גם אש צריכה כח וחומר בערה בשביל לבעור, בשביל לחמם, בשביל לגדול, בשביל להאיר, בשביל לצמוח.

אנחנו אוהבות לאהוב את עצמנו ואוהבות שאוהבים אותנו. אוהבות אהבה. אהבת גבר, אהבת אישה, אהבה של חברות, של ההורים שלנו.

בלי אהבה השדה הירוק והפורח לא יצמח, לא יגדל, לא יפרח.

זה הטל שמשקה את השדה הזה שנקרא אישה.

אלו חומרי הבערה לאש שלנו.

 

PicMonkey Collage000

 

ירוק כחול כזה

אנחנו יושבות על צוק מול הים.

השמש במערב תיכף שוקעת. שתינו שזופות מכל היום הכיפי הזה, יום של קיץ באמצע החורף.

מסתכלות איך השמש שוקעת, ואיך כל האנשים על החוף מתחילים לקפל הכל ולחזור הביתה.

כמה קטנים הם נראים מלמעלה, מהצוק.

היא חלשה. אני מחזיקה לה את היד. חזק חזק והיא לי.

לבשתי עדיין את בגד הים שלי ועליו שמלה כזאת של קיץ עם דפוס של פרחים בכל צבעי הקשת.

היא לבשה ג’ינס קצר וגופייה לבנה עם דפוס של סנופי שהסתירו רק במעט את הרזון שלה. פעם כשהייתי רוצה לעצבן אותה הייתי אומרת שיש לה פולקעס.

והיא מה זה הייתה מתעצבנת…

אבל כבר לא נשאר מהן כבר הרבה. מהפולקעס שלה וגם לא מהידיים וגם לא בכלל.

על הראש היה לה כובע מקש עם סרט מנוקד שכיסה את מה שכבר לא היה שם.

הקרניים של השמש האירו לה את הפנים הרזות והעיניים הירוקות שלה נצצו מהקרניים וקיבלו את הצבע של הים. ירוק כחול כזה. היא הייתה כל כך יפה. אחת הבחורות הכי יפות עם הנשמה הכי יפה שהכרתי.

מה את אומרת היא שואלת אותי פתאום, אני אחיה?

ואז היא לחשה לי באוזן …כי אני כל כך מפחדת למות וראיתי איך תוך שנייה השמש הגדולה שלה שוקעת שוב לתוך הנשמה הרכה והכואבת שלה.

עצרתי את הדמעות שלי, צחקתי והסתכלתי עליה….את??? בטח שתחיי, אין אפשרות אחרת וחיבקתי אותה חזק.

את לא מבינה כמה כח יש בך אמרתי לה בחיוך ומבפנים הכל כבר נשבר בי.

קמתי ועמדתי מולה ובקול הכי גדול שנשאר בי צעקתי לה: את לביאה! את חזקה! את מלאה בעוצמות ואת תלחמי בזה עד שתבריאי! את מבינה???

אין אפשרות אחרת!!

והיא נלחמה, כמו לביאה, בכל העוצמות שהיו לה…

אבל הייתה אפשרות אחרת.

הבת שלה יושבת אצלי במטבח והיא כל כך דומה לה. בכל תנועה, בטון הדיבור, בחוכמה, ביופי.

הגנים הנפלאים שלה עברו אליה כמו שצריך.

מדוייקים ומכאיבים.

 

PicMonkey Collage6

 

כפות הרגליים נוגעות בחול

היו שנים עם רגעים שהתגעגעתי כל כך להיות אישה. במובן הכי טהור של המילה.

הלידות שלי לקחו לי בהינף יד את התואר הזה והזכירו לי שאני מעכשיו אמא… והאישה שבי תחכה עכשיו קצת.

והיא חיכתה. בסבלנות.

האישה שבי.

והייתי אמא הכי אמא שיש.

לפעמים אחרי ימים מתישים וארוכים כשהיה משתרר השקט הזה שכל אמא מחכה לו בערב, הייתי יושבת אחרי הנקה ארוכה ובגדים עם ריח של חלב, ומדיח ואוכל למחר וכביסות והשכבות…

עוצמת עיניים עייפות, מניחה ראש לאחור על הספה וכל מה שרציתי באותו רגע זה ללבוש שמלה שחורה ויפה, לפזר את התלתלים שלי, לא להיות כל כך עייפה, לצאת מהדלת ולא לחזור לכמה שעות, אולי לכמה ימים.

להיות קצת אישה.

אהבתי להסתכל על עצמי מהצד ולראות אותי עם השמלה השחורה הזאת, כאילו אני מסתכלת על סצנה מסרט.

יושבת על חוף ים בערב, מסתכלת על הגלים, שותה יין, כפות הרגליים נוגעות בחול. יש מוסיקה נעימה מהמסעדה ליד, הרוח עושה לי נעים בפנים.

השמלה לא באמת הייתה חשובה כאן, אלא יותר ההרגשה שזה נתן לי כמו שחרור כזה, כמו אישור כזה. שלמרות הכל אני יכולה לחזור לאישה שבי.

אפילו אם זה לכמה דקות.

כאילו בדקתי שהיא עוד שם. איתי.

והיא לגמרי הייתה.

 

PicMonkey Collage999

 

מילים של אישה

החודש חוגג הבלוג שלי שנה. סמוך מאוד ליום הולדתי ה 46.

כשהתחלתי לכתוב אותו, לא האמנתי מה מילים יכולות לעשות. תמיד האמנתי במילים אבל לא האמנתי מה הן מסוגלות להוציא ממני, החוצה, לעולם.

המילים כאן בבלוג נתנו לי להבין השנה סופית את מה שבהרבה הזדמנויות בחיי לצערי שכחתי. הבנתי שהיופי שלי מתחיל קודם כל בי. כמו אור שהוא רק שלי והוא לא תלוי באף אחד.

אור שבמהלך תקופות בחיי היה כל כך חזק וברור, לפעמים הוא כבה או הבהב, אבל תמיד הוא היה שם ותמיד הוא יישאר.

אור גדול שדולק לי בלב ומאיר החוצה באלפי גוונים וצבעים.

האור של הבפנוכו שלי.

 

PicMonkey Collageצצצצצ

 

S h e

מזמינה אתכם הפעם ל – Pinterset  שלי להציץ על  הלוח  She

לוח שכולו אישה…מכל מיני זוויות.

לוח מלא ביופי וחמלה ובכל מה שהמילה הזאת עושה לי באופן אישי,  רכות עוצמה ואהבה.

 

 

12493391_10153737384468930_6105920420044514016_o wwww

 

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי מהי האישה שבכן? האש? השיא? השי? האיש?  מהי המילה הזאת עבורכן? אישה שהיא השראה עבורכן? אהבת אישה? אהבה לגבר?  מה משקה את השדה שלכן ?

ולגברים שקוראים אותי, מהי אישה עבורכם?  המהות שלה? המשמעויות של המילה אישה? אהבת אישה?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן איתי.

תמר סלונים ליבס (תמרי)

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

כל התמונות  מכאן ומכאן  

תמונה שלי צלמת: שירן כרמל

תמונות של אמא שלי בשדרה, צולמו אי שם בשנות החמישים ע”י הצלם: וילר

49 תגובות

  • כרינה ובר הגיב:

    פוסט שהוא כולו אשה. הוא יפה ומבויש, עוצמתי ועגול.בא מפנים החוצה בדיוק כמו אותו האור שאותו את מתארת כל כך יפה.
    אני קוראת את הפוסט וחושבת שהוא התגלמות של כל התמונות שאת אוספת בפינטרסט.
    אני מיד מזהה תמונה שלך. את אוספת הרבה נשים, תשוקה, גוף, רכות. פתאום אני מבינה את ההקשר של כולם דרך הפוסט הזה. התמונות והמילים שלך הם פסיפס של מי שאת.
    זה פוסט שהייתי רוצה לקרוא כשאני הייתי נערה. הוא היה עוזר לי מאוד בשנים שבהם הכל מתבלבל ומתבלגן.
    זה פוסט אמיתי, חשוף ואין לי ספק שכל אשה תתחבר אליו בכל רמה אפשרית.
    היה לי עונג לקרוא אותו.

    • תמרי הגיב:

      התגובה שלך כרינה היתה התגובה הראשונה לפוסט הזה. וכל מה שכתבת כאן מאוד נגע בי וכל כך נכון.
      אני מודה שזה פוסט שכתבתי המון זמן, גם בראש וגם בלב וגם בבטן והיה לי לא פשוט להוציא אותו לאור.
      זה נושא שמאוד מאוד רציתי לכתוב עליו מהיום שהבלוג שלי קיים וכנראה זה בדיוק הזמן שהוא היה צריך להעלות, לא דקה לפני. עיגלתי הרבה דברים כאן שרציתי לחשוף, “התביישתי בכוונה”, הרי כל זכרון שלי נכתב תמיד בפוסטים שלי מזוקק באלפי מבחנות עד שהוא נכתב כמו שהוא. על אחת כמה וכמה פוסט כזה.

      נשים בעיני זה קסם. אולי בגלל זה כמו שכתבת רוב התמונות שלי בפינטרסט הן של נשים וכל מה שמביע אישה מהמקום שלי, עם עצמי ובכלל….פלא הבריאה. מקור העולם. בלעדינו הרי לא היינו כאן בכלל….
      תודה רבה על התגובה היפה והכנה שלך.

  • נויה קומיסר הגיב:

    מרגשת החשיפה שלך.מאפשרת להרגיש ולהכיר את כולך במרחבי זמן מישתנים. הכתיבה המחבקת שלך אודות אמא שלך והזכרונות החמים ממנה אינה דבר מובן מאליו .אוהבת מאוד לצלול לפוסטים שלך. מסקרנת אותי גם הילדה שתיארת.הכאב שלה לצד האופטימיות שלה ושלך נישארו צרובים .תודה לפינת השראה .צבעת עבורי את שלל אותיות הפוסט בהרמוניה והשלמה לצבעי הצילומים והתמונות.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      משהו בתגובות שלך תמיד גורם לי לעצור ולחשוב שוב על הכל.
      את יודעת לבחור מילים כל כך מדוייקות ונכונות. כל כל אמיתיות.
      אמא שלי אשה מדהימה, חזקה ומחבקת. עברה חיים מלאי אובדן ועדיין נשארה אופטימית. כל חיבוק כאן ממני אליה היא הרוויחה כל כך ביושר. אישה באמת מיוחדת.
      תודה על התגובה המחבקת שלך….
      תמרי

  • תמרי בא לי פשוט להדפיס את כל הפוסטים שלך לספר ולהיכנס איתו מתחת לפוך. את כותבת פשוט נפלא וכל פוסט יפה יותר מקודמו. יפה מן הפנים אל החוץ שאת. נשיקות!

    • תמרי הגיב:

      אפרתוש גם כשאת כותבת את מלאה בצבעים ובחום…
      כל כך ריגשת אותי עם התגובה שלך, תגובה חמה ואוהבת כמו פוך….:)
      רוצה ספר, מאוד רוצה. ויהיה.
      תקבלי עותק כמובן 🙂
      חיבוק גדול והמון תודה שהגבת לי!!

  • לירון חרט הגיב:

    מרגש, נוגע, חשוף ומעורר זיכרונות והרהורים. את מצליחה ליצור שוב ושוב את התמהיל המופלא הזה.

    כמה מורכב זה להיות אישה.. חושבת שכל אישה תמצא את עצמה בפוסט הזה, בסיפורים או בתמונות, או גם וגם.

    • תמרי הגיב:

      לירוני, כמה שאת צודקת….
      כמה מורכב להיות אישה אבל עם כל המורכבות אני עדיין חושבת שזכינו להיות נשים 🙂
      מתנה גדולה.
      מחכה שתתחילי גם לצייר נשים…תחשבי על זה.
      תודה יקרה שלי על התגובה שלך…

  • מהממת! זה מה שיש לי להגיד.
    חבל לקלקל את החוויה והאנרגיה שעוברת ממנו וממך כמובן… במילים.
    פוסט מושלם! כמוך!
    א ג ד ה !!! 🙂

    • תמרי הגיב:

      מיכלי לא צריכה ממך הרבה מילים מרגישה את הכל ככה, ממך אליי.
      תודה על כל המילים הטובות שלך והאנרגייה שלך שעוברת עליי בשנייה רק מלקרוא אותך….
      חיבוק גדול אוהבתתת!!

  • לירון אלעד הגיב:

    תמרי, את מתנה.

    • תמרי הגיב:

      לירוני את מתנה בעצמך.
      אחת המתנות היפות שקיבלתי השנה…
      תודה יקרה שלי על המפגש הקוסמי הזה שהכיר לנו אחת את השנייה.

  • זיוה הגיב:

    תמרי,
    הלב שלך מלא באור גדול. את יודעת לגעת. את יודעת לספר סיפור. סיפרת על עצמך ושלחת אותי אל עצמי. עכשיו אני צריכה לחשוב ולעבד לפני שאספר לך על השדה שמשקה אותי. העיקר שהצלחת לעורר בי איזו אש. זה מה שחשוב, שתמיד יבער משהו. היכולת הזאת שלך לגעת מעוררת קנאה והשראה. הקולאז’ים שלך יפהפיים. מזל טוב לך ולבלוג היפהפה בן השנה (מה, רק שנה?). תראי לאיזה מחוזות הגעת. שנה אחת ואת כותבת בקול כל כך צלול ורגיש. וואו.

    את מרבה לכתוב על השראה, ואני עוד לא בטוחה מה היחס שלי למילה הזאת. היא נראית לי גדולה ובעלת פוטנציאל לזיוף. לא יודעת להסביר למה. אבל כשאני קוראת אותך אני יודעת שהכתיבה שלך היא השראה בשבילי: ישירה, אישית, מדויקת, מספרת על התבגרות, על פס בתוך העין, על מי שאת. אז זה כנראה מה שהיא – תמרי&מי.

    • תמרי הגיב:

      זיווה יקרה,
      זכרון שלנו הוא גם סיפור, סיפור שמשאיר לנו השראה לכל החיים. טובה, מעצימה, כואבת, נוגעת, מצחיקה.
      אני תמיד אומרת שהשראה זה הדבר הכי קרוב אלינו, כמו זכרון. כמו סיפור שאנחנו אוהבים.

      התחלתי את הבלוג הזה כי רציתי לדבר על השראה עיצובית, שמשם בעצם אני באה מעיצוב אופנה ותראי לאן התגלגלתי… בדיוק למה שכתבת – למי שאני.

      ואת צודקת השראה זו מילה עצומה ולפעמים לא יודעים מה לעשות איתה כי היא לא באה באמת ממקום נכון ואמיתי.
      במקרה שלי ההשראה הביאה אותי למקום הכי מזוקק שלי בחיים והסיפוק הכי גדול שלי זה לקרוא תגובה כמו שלך שמרחיבה לי את הלב ונותנת לי שוב את החיזוק שאני עושה את זה נכון וממקום נכון.

      מאחלת לך שתמיד תבער בך האש, שמרי עליה כמו על אוצר יקר.
      בלעדייה אין כלום, גם לא השראה.
      תודה מעומק ליבי זיווה על התגובה שלך.
      ריגשת אותי מאוד.

  • עירית מור הגיב:

    אין מילים, לקחת את כולן , אירגנת מושלם !! מנווולת שכמותך !!

    • תמרי הגיב:

      בומי,
      הזכרת לי שעדי היתה קוראת לי מנוולת בדלתא….
      ונביילה….
      זוכרת?
      תודה עיריתוש עשית לי חיוך ענק עם התגובה שלך! כיף לי להיות מנוולת כל עוד זה בקונוטציי כל כך חיובית 🙂
      מתי כבר נפגשות???

  • מיכל מנור הגיב:

    תמרי, זה פוסט חזק, מורכב ובעיקר חשוף. נטול מסיכות ונטול איפור שלוקח כמה ימים לעכל.
    פוסט שהוא כמו תמונות קצרות מתוך סרט.
    מעורר מחשבה והזדהות. בעיקר הזדהיתי עם הפסקה “רגלים נוגעות בחול”.
    מאחלת לך בלוגולדת שמח ואוטוטו גם יום הולדת שמח.
    תמשיכי לכתוב לנו…
    אוהבת,
    מיכל

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      סוף סוף מגיבה לך מהחדר שלי, כאן.
      אני בונה עלייך כמפיקה של הסרט בלוג שלי דיברנו על זה כבר פעם….:) לוקיישנים יפים וכאלה…..

      רגליים נוגעות בחול ….אולי יצרתי כאן איזה משפט שהרבה הרבה הרבה נשים מזדהות איתו. כמה מליונים זה בטוח.
      החוכמה בעיני זה לדעת להודות בזה וכאן המליונים די יצטמצמו 🙁
      התלבטתי מאוד מה יגידו על המשפט הזה אבל בינתיים כולן בעדי…יש הזדהות רבה.
      אוהבת בחזרה המון !!
      תודה על הכל….אמשיך תמיד להזכיר לך את זה~~!

  • מיכל אליאס הגיב:

    תמרי, כמו תמיד! בלוג מרגש, אמיתי ונוגע ללב. נהנתי מאד ♥ תודה רבה על הכל

    • תמרי הגיב:

      מיכלי יקרה,
      תודה רבה ואיזה כיף לי שאת קוראת אותי 🙂 ומפרגנת.
      שמחה שאהבת.

      אוהבת אותך ותודה שאת כאן איתי 🙂

  • יעל רוזנולד יניב הגיב:

    פוסט מתוק ומריר ומרגש ומעורר מחשבה. ונשי. ויפה כל כך.

    • תמרי הגיב:

      הי יעל,
      הכתיבה שלי מאוד אסוציאטיבית, אני אף פעם לא חושבת מה יתחבר למה או מה יהיה קשור למה.
      אני כותבת מה שאני זוכרת. ואז רואה מה יצא ואם הכל מתחבר.
      כשכתבתי על האמרטו שהוא מריר מתוק, זה היה הקטע הראשון שכתבתי לפוסט כבר לפני כמה חודשים.
      רק אח”כ הבנתי שכל הפוסט יצא מריר מתוק.
      בדיוק כמו שכתבת לי…..
      תודה רבה על התגובה היפה שלך….
      תמרי

  • מירב הגיב:

    מרגשת כל פעם מחדש. המילים שלך מחייכות כואבות, מלטפות וחושפות. תודה חברה יקרה.

    • תמרי הגיב:

      מירבי…תודה יקרההה שלי.
      את בעיני דוגמא ומופת לנשיות, לאש התמיד.
      ככה אני רואה אותך. הכי אישה שיש.

      תמרי

  • גלית הגיב:

    תמרי, לקח לי כל כך הרבה זמן להבין מה הפוסט שלך עשה לי. והייתי צריכה לקרוא פעמים. ונעצבתי נורא מהירוק כחול הזה . ויצאתי מהורהרת מכל כך הרבה פסקאות. הכי שימח אותי הסוף, תמונתך היפה והמוארת. האמת הפשוטה . האור שבלב. אופטימיות .
    אוהבת אותך אישה יפה .

    • תמרי הגיב:

      גליתוש,
      הפוסט הזה נכתב המון זמן.
      כל פוסט שלי הוא לידה מאוד ארוכה אבל הפעם זה היה הריון ארוך מהרגיל. אז כנראה שגם לקרוא אותו צריך יותר מפעם עד שהוא מתעכל.

      הירוק כחול הזה עצוב לי לכל חיי….
      אבל למדתי גם ממנו לשאוב כוחות, אולי בזכות היכולת שלי לכתוב עליו.זה לגמרי שחרר משהו בכל הכאב הנורא הזה.
      תודה על התגובה שלך הנדיבה והמפרגנת.
      את אישה נדירה ורגישה ותודה על הכללל!!

      תמרי

  • תמרי, הייתי צריכה לקרוא כמה פעמים כדי שאהיה מסוגלת לחבר מילה למילה בתגובה. זה הפוסט הכי מפותל שכתבת, לפחות בכמות הפיתולים שעשה לי בלב. הרבה זכרונות העלית בי תוך כדי קריאה, הרבה שאלות סתומות שלא קיבלו תשובה במשך השנים, אולי חלקם עוד ייכתבו בזכותך, הרי אמרתי לך שאת מקור השראה.
    דבר אחד חשוב אני רוצה כבר לומר: החוויה שלך שאמא אומרת לך שאת יפה, היא אחת החוויות הכי חזקות שיכולות להיות, בייחוד בגיל ההתבגרות. כיף לך. את אשה יפה בכל המובנים!

    • תמרי הגיב:

      רבקה יקרה,
      קודם כל אני שמחה כל כך שהצטרפת לקהילת הקוראים והמגיבים שלי.
      תודה רבה, זה מאוד משמח אותי, מאוד אוהבת לקרוא אותך.

      כמו שקראת בפוסט, כשאמא שלי היתה אומרת לי שאני יפה הייתה מגיעה ישר התגובה ההפוכה ממני.
      תמיד חשבתי שהיא אומרת לי סתם בשביל “לעודד” אותי. בגיל ההתבגרות לא מאמינים לשום מחמאה….
      (אולי רק מהבנים בבית הספר…)
      כשאני אומרת את זה היום לבת שלי בת ה 11 והיא פוסלת אותי בשנייה, אני לא מבינה איך זה שהיא לא רואה כמה שהיא יפה. יש לה תגובה בדיוק כמו שהייתה לי לאמא שלי. זה גנטי כנראה 🙂

      שמחה שהפוסט עורר בך מחשבה וגרם לך לפיתולים.
      קחי ממנו את המסר למרות הכאב שבו, כתבתי את זה כאן גם לזיווה.
      שתמיד תמיד תבער בך האש שלך. שמרי עליה שלא תכבה או תקטן.
      תני לה לבעור. תעשי דברים שאת אוהבת ושעושים לך טוב בלב~! ותמיד תמיד תהיי את!.
      חיבוק גדול רבקה ושוב תודה רבה וברוכה הבאה לקהילת הקוראים שלי:)

  • שלומית פז הגיב:

    תמרי יקרה,
    מסכימה איתך: אין כמו מילים.
    ושלך הן רכות, מלטפות, נוגעות, אווריריות, נמסות ומתוקות כמו ״צמר גפן״ וורוד על הלשון.
    את מופלאה וכותבת את עצמך בצורה מושלמת. יחד עם הקולאז’ים שלך נוצר פה משהו שהוא לא פחות מקסם.
    תודה ❤️

    • תמרי הגיב:

      הי שלומית יקרה,
      שמחה שאת כאן.
      תגובות כמו שלך, תמיד עושות לי צמרמורת. כי הן מזכירות לי למה בכלל התחלתי עם הבלוג שלי….

      אם אני מצליחה לגעת באנשים עם שני הדברים האהובים עליי, מילים ותמונות וליצור איזשהו קסם…אז עשיתי את שלי.
      תודה מעומק ליבי על התגובה הכל כך מרגשת שלך.
      תמרי

  • עפרה לרנר הגיב:

    אהובתי, יחד עם שאר המגיבות כאן גם לי לקח כמה ימים לעכל ולהכיל את הפוסט המרגש הזה.. זהו נושא כל כך רחב ועמוק שנוגע בכל אחת מבפנים.. את יודעת לקחת את המילים הנכונות לחבר אותן לזקק אותן ולחשוף אותן בצורה כל כך נוגעת בועטת חזקה ומרגשת.. החיבור של התמונות אל המילים הוא כמו פאזל מושלם ומרהיב.. את אמיצה מאוד ואני אוהבת אותך מאוד

    • תמרי הגיב:

      את יודעת את הכל.
      כל מילה שאגיד לך כאן מיותרת….אומרת לך אותה כל יום כשאנחנו מדברות.
      פשוט תודה שאת- את.
      אוהבת הכי

  • תמרי יקרה,
    אתחיל דווקא לא מהעיקר, אבל אולי בעצם זה העיקר.
    מפוסט לפוסט אני שמה לב שיש משהו שעובר מאוד חזק בחוויות החיים שאת מספרת- איזה קשר מאוד משמעותי ומחזק עם בני המשפחה שלך. יש משהו מעורר השראה וקנאה כמעט במשפחתיות של המשפחה ההיא שלך. יחס של הערכה, בטחון, קרבה, וחוזק.
    חוצמזה, אני צופה בלוח ההולך ונבנה שלך וידעתי שוהא יהיה משו משו. ואכן כך. אין דבר יפה מהגוף הנשי. לא יעזור בית דין. אוהבת את תמונות הגלוי-נסתר שבחרת, את המונוכרומטיות הענוגה והדרמטית, את קוי המתאר והקימורים הנשיים. כל כך הרבה אסתטיקה!
    הפוסט הזה מופלא, אוהבת את הדרך שלך לספר סיפור. את כובשת. מרתקת. רק מדמיינת אותך מקריאה בעל פה… ונהנית אפילו עוד יותר.

    • תמרי הגיב:

      עינתי,
      את כותבת לי על המשפחה שלי וזה מעין הפוך על הפוך כזה.
      אנחנו משפחה כל כך כאובה ולמודת סבל. הוריי גרושים, אחי וגם אחותי לא בחיים משפחה ממש לא להתקנא בה. המון אובדן מכל מיני סוגים והמון כאב. לא מאחלת לאף אחד.
      ומצד שני….
      יש להתקנא בנו כנראה על הכח והעוצמה בכל הסופות הקשות האלו. ועל הרצון להמשיך לחיות לא תחת הצל הכבד, אלא לצידו.
      אנחנו מאוד קשורים אחד לשני. מאוד מכילים. מאוד זקוקים אחד לשני.
      אז מה שכתבת בעצם כל כך נכון ורק אחת עם לב רגיש כמו שלך יכולה להגיד דבר כזה.

      זה לא נכנס לפוסט מחוסר מקום אבל היתה לי פסקה על הגוף הנשי שהיה ונשאר מקור ההשראה הגדול ביותר אי פעם לציירים, אומנים, משוררים וסופרים. ולא בכדי. כמו שכתבת. לפחות העברתי את זה בתמונות.
      מקווה שממש בקרוב תוכלי להקשיב לי מספרת את כל הפוסטים כאן….זה על האש….
      תודה עינתי שלי.

  • יונית הגיב:

    פוסט מאוד עוצמתי ונגע, ואני הכי הכני הכי שמחה ששמת בסופו את התמונה שלך. כמו שאת. מוארת. מבפנים ומבחוץ. עברת מסע מאוד גדול בשנה הזאת והמילים היו לך לעזר, מאחלת לך שבשנה השנייה של הבלוג המילים ידביקו אחרים בדבר הזה שיש לך להציע.

    • תמרי הגיב:

      יוניתוש,
      כשהכרנו הסיכוי שאשים כאן תמונה שלי היה אפס.
      היו לי תמונות, אבל הן לא הפיצו את מה שהתמונה הזאת מפיצה, אור.
      אור שיצא במהלך המסע שלי השנה.

      מאחלת לעצמי בדיוק את מה שכתבת לי ש”המילים ידביקו אחרים “…
      רק מלקרוא את התגובות כאן ובכל פוסט שלי אני מאמינה שזה יקרה. הכי מאמינה.
      תודה על הכלללל!
      תמרי

  • וואו, איזה פוסט. טלטלת אותי מהתרגשות לכאב לכוח.
    המעברים שלך הטיחו אותי מצד לצד ואהבתי את זה.
    תודה על המילים ומזל טוב על שנה להולדת הבלוג.

    • תמרי הגיב:

      הי אביטל,
      נעים להכיר 🙂 תמרי.
      שמעתי עלייך קצת ממיכל (אדמתי) ומיונית, ואפילו ראיתי תמונות חלק מהתמונות שלך מאוד אהבתי!! מקסים!

      שמחה שכתבת לי כאן ושאהבת את הפוסט.
      אם הוא טלטל אותך…. זאת הכוונה ברוב הפוסטים שאני כותבת. לטלטל. לתת מקום למחשבות אחרות, להסתכל על דברים אחרת ממקומות אחרים. גם ממקומות פחות “נוחים”.

      תודה רבה שהגבת לי אביטל והכי אשמח אם תצטרפי לקהילה הנהדרת שלי כאן שקוראת ומגיבה לי.
      מבטיחה שיהיה לך כאן מעניין.
      תודה מעומק ליבי
      תמרי

  • נעמי איצקוביץ הגיב:

    “היא חלשה. אני מחזיקה לה את היד. חזק חזק והיא לי.”
    אני קוראת אותך תמרי וחשה חלק במסע המשותף אותו אנו נושאות .
    הדמעות מציפות את פני .אני אסירת תודה לך על השיתוף ,על התלת ממדיות שעולה מהפוסט.
    ואת בסופו של הפוסט יפה מאי פעם .מוארת בטוהר פנימי .
    תמרי יצרת בלוג שהוא מסע בקבלת העצמי על כל רבדיו. בלי קליפות .ובזכות האומנות שבך והעידון הפנימי הוא נגיש לנו הקוראים. תבורכי .

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה,
      יש תגובות שלוקח לי זמן לעכל ולענות עליהן….
      כמו שלך.
      את באה מעולם של מילים של שפה של רגש….ושל הכלה.
      מי כמוך מבינה על מה דיברתי בפסקה “ירוק כחול” וחבל שאנחנו חולקות משהו משותף כל כך כואב. היינו מוותרות עליו בשנייה אם רק היה אפשר.
      תודה על כל המלים הטובות שלך, על הפרגון וההערכה למה שאני עושה ויוצרת בבלוג שלי.
      אין כמוך.
      תודה מעומק ליבי נעמי על התגובה הכל כך יפה שלך.

  • ציפי הגיב:

    תמרי היפה. זה נכון, כמו שכתבת, ששנים ארוכות לוקח לנו להבין מי אנחנו, ושבעצם כל אחת מאתנו יפה, כי היופי מגיע בעיקר מבפנים. אם היתה לנו את ההבנה הזו לפני שנים, אני בטוחה שלכל הנשים באשר הן היו נחסכות שנים של בעיות עם עצמן. מקווה שההכללה שלי תובן. התמונה שלך בסוף נפלאה ומוארת והתמונות של אמא שלך נפלאות ומוארות, בדיוק כמו שתארת. הזדהתי עם ככ הרבה דברים שספרת כאן, והכל ככ חשוף ואישי ומדויק וכואב. התמונות לאורך כל הפוסט מסבירות ומתארות ללא מילים ומעבירות באופן נפלא את מה שאת מדברת עליו. אני בטוחה שאקרא אותו שוב.

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקרה ויפה שלי….
      כן, בדיוק כמו שכתבת כל דבר בחיים שלנו הוא לרוב בהסתכלות של “בדיעבד”.
      הלוואי והיינו חכמות יותר בגילאים מסויימים להבין כל כך הרבה דברים…על יופי, על החיים, על זוגיות… לא חסר על מה.
      אני נפגשת עם זה הרבה לאחרונה במפגשים ייזומים וגם אקרעיים עם אנשים שלמדו איתי בבית ספר.
      הם אומרים לי דברים על עצמי שאם הם היו אומרים אותם בבית ספר או בתיכון זה היה מסדר לי הרבה דברים בראש. דברים שאף פעם לא חשבתי על עצמי, למען האמת חשבתי בדיוק ההפך.
      תודה שאת כאן ותודה על מה שכתבת….
      אוהבת אותך.

  • תמרי,
    מזל טוב! קשה לי להאמין שאכפתי אותך בסיבוב. בסוף אוקטובר חגגתי שנה לכתיבת הבלוג שלי.‏
    ‏”חבל שלוקח לנו שנים להגיע למסקנה הזאת אבל אנחנו כבר יודעות שהיופי הזה הוא לא בשיער או בגבות ‏או באף, הוא אך ורק היופי שיש לנו בפנים. וכשהוא יוצא בכל הכוח הוא מביא אתו את הכל, את האש ‏והשמחה והאהבה והרוך והליטוף והחמלה והחושניות והעוצמה וכל מה שיש במילה הזאת…אישה.”‏
    ‏”המילים כאן בבלוג נתנו לי להבין השנה סופית את מה שבהרבה הזדמנויות בחיי לצערי שכחתי. הבנתי ‏שהיופי שלי מתחיל קודם כל בי. כמו אור שהוא רק שלי והוא לא תלוי באף אחד.”‏
    מדהים הצמיחה, היופי והעצמה היוצאים מכתיבת בלוג. אני מאחלת לך שכן תזכי לכתוב עוד הרבה בלוגים ‏יפים, שתמשיכי לאהוב את עצמך, שתמשיכי להיות אור גדולה ושתמיד תהיי גאה בך ומוכנה לתלות את ‏התמונות היפות שלך על דפי הבלוג.‏
    ישר כוח!‏
    הילה

    • תמרי הגיב:

      הילה יקרה,
      תודה על מה שכתבת.
      אכן בלוג מקום לצמיחה, לקבלה של עצמך, להשלמה עם מי שאתה.
      הוא אולי המקום היחידי בו אנחנו באמת יכולות לעשות מה שבא לנו, אנחנו הקובעות…..:)

      אני חושבת שהנצחון הקטן שלי בפוסט הזה הוא באמת התמונה שלי. שמתי אותה בלי להסס בלי לחשוב כן או לא. מהמקום הכי שלם ואוהב עם עצמי.
      לפני שנה…..אין מצב שזה היה קורה.
      שמחה שהכרנו בזכות הבלוגים שלנו…:) איזה כיף!

  • תמר הגיב:

    טוב זה אחד הפוסטים שלך בעיני. מכל הבחינות. קודם כל האימאג׳ים מ ד ה י מ י ם ורק מלהסתכל בהם בא לי לבכות… ואחכ הטקסט.. רצחת הרגת ריגשת טישטשת לי את הרגש. הייתי מתה לראות את אחותך. אפילו תמונה שלה.
    כיף לבנות שלך שיש להם אמא כמוך. אני בטוחה שהן מעריכות או לפחות יעריכו בבגרותן מה יש להם שלא לכולן יש…..
    נשיקות.

    • תמרי הגיב:

      תמרולה מאוד מאוד ריגשת אותי עם התגובה הזאת שלך. אחותי המדהימה…כמה אני מתגעגעת אליה. אין יום ואין רגע שאני לא חושבת עליה…
      אחפש לך תמונה שלה ואראה לך. הכי לא דומה לי בעולם. רק בתלתלים.
      מוזר שאיכשהו את שומעת על הבת שלה(האחיינית שלי) מאמא שלך. זה קטע הזוי ומקסים בעיניי.
      יש כל כל הרבה רגעים ממרום שנותיי כאמא שאני בטוחה שאני לא עושה כלום כמו שצריך…אבל כנראה שאולי בכל זאת אני כן עושה משהו טוב.
      אבל כמו שכתבת, הן ידעו את זה יותר מאוחר בחיים…בדיעבד וזה לא פחות חשוב
      תודה תמרולה שלי

  • עדית הגיב:

    תמרי, עשיתי לי הפסקה ובחרתי לקרוא עוד פוסטים שלך. מתחילה להכיר אותך כל פעם עוד קצת. מתוך המילים המופלאות שלך שהן מרגשות מאד. מוצאת כל מיני קווי דמיון ביננו וזה מדהים. ואיזה אומץ לספר על המדריך הזה בכזאת טבעיות, התחברתי כל כך ולא הייתי מעיזה לכתוב את זה לעולם. כמוך. ופעם אם תירצי תספרי לי מי היתה האחת עם הגופיה של סנופי. תמשיכי לכתוב…..

    • תמרי הגיב:

      הי עידית וברוכה הבאה לבלוג שלי.
      מקווה שהצטרפת אליו רשמית לקהילת הקוראים והמגיבים שלי. אשמח מאוד
      אני מרגישה חיבור מאוד גדול למה שאת עושה הרבה קווי דמיון בין שתינו ובטוחה שהתגובות שלך כאן תמיד יעשירו את השיח:)
      אנשים שקוראים את הפוסטים שלי אומרים שאני מספרת על עצמי כל כך הרבה אבל בעצם הם לא יודעים עליי כלום.
      ולכן גם כשאני חושפת משהו….זה תמיד אחרי סינון מדוייק של פרטים שהם לא רלבנטיים לפוסט.
      האחת עם הגופייה של סנופי זו אחותי ז”ל. שהפוסט שלי “אירלנד” הוקדש לה ולאחי ז”ל (שעליו מסופר גם בפוסט שלי אוספים של החיים)
      אירלננד זה אחד הפוסטים הכי נקראים שהיו בכלל השנה בבלוגיספירה. ממליצה לך מאוד לקרוא אותו.
      תודה שהגבת לי מעומק ליבי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *