Nothing is absolute. Everything changes, everything moves, everything revolves, everything flies and goes away
( Frida Kahlo)
אמרתי את השם שלך: פרידה.
בלי להסס.
בלי לחשוב אפילו לשנייה.
תהיתי ביני לבין עצמי למה אמרתי אותך, אבל בלב ידעתי במדויק למה השם שלך יצא ממני כל כך בקלות.
אם הייתה לך את האפשרות להיות דמות אחרת, אישה אחרת, מי היית רוצה להיות?
פרידה עניתי לה, פרידה קאלו.
פרידה? הציירת הנכה?
לא הנכה…
פרידה האישה. האמנית. הלוחמת. המיוחדת. החזקה. הצבעונית. היפה. הרגישה. הכאובה. היצירתית, היצרית, החכמה.
קומי למראה היא אמרה לי והסתכלי על עצמך לרגע.
והסתכלתי עליי וראיתי אותי. כמו שאני.
פרידה ישבה שם מרחוק על הכורסא וחייכה אליי את החיוך המיוחד שלה. חיוך מאופק שאף פעם לא היה עד הסוף… אבל היה בו הכל, את כל העיגולים כולם.
אלו של השמחה ואלו של הכאב.
פרידה אמרתי לה, תישארי קצת… אני צריכה אותך איתי.
והיא נשארה.
מטפסת עד לפסגה של האוורסט
עיגולים של שמחה.
הם שם, מהשנייה שהדופק הקטנטן שלנו מתחיל לפעום.
השמחה מתחילה עמוק מבפנים ומשם מאירה לעולם כולו. מתפרצת כמו הר געש, רדאר ששולח אותות לאלו שחיים לצידנו ואיתנו.
היא מחייכת, היא צוחקת, היא מתפקעת.
לפעמים קולה לא נשמע היא עמוק פנימה, אבל אפשר לראות ולהרגיש את כל כולה. בעיניים המבריקות, בשפת הגוף, בזקיפות הקומה, בחיוך, בהתרגשות.
שמחה טהורה גורמת לי להרגיש שהרגליים מתנתקות מהאדמה, שאני עפה, הולכת על עננים ומטפסת בקלילות עד לפסגה של האוורסט (בלי מסכת חמצן).
שמחה היא תדר, כוח מניע, הריקוד של הלב.
שמחה בשבילי היא חלק בלתי נפרד מאהבה.
אהבה לעצמי, לאלו שגורמים לי להרגיש שמחה, אהובה, נאהבת. אהבה לילדיי, לעיסוק שלי…
השמחה שלי נובעת מאהבה טהורה. ולא, אני לא יודעת לזייף אותה, את השמחה.
אני יודעת להרגיש אותה רק באמת כשהיא כאן.
לפעמים אני מרגישה את השמחה בעוצמות גדולות אחרי המבול, אחרי הסערות, לפעמים היא תגיע אליי אחרי שחשבתי שכבר אין סיכוי…
ופתאום…
ולפעמים פשוט אשמח בלי שום סיבה, פשוט כי ככה. כי בחרתי להיות שמחה.
לשמחה אין הסבר מלבד הרגע הזה שאנחנו בוחרים להיות בה. שמחה היא לא רק תוצאה של משהו שחווינו, היא גם החלטה לחיים.
מוכרחים להיות שמח (מוכרחים להיות שמח?)
כשהכל פשוט. פשוט.
כמה שמחתי ביום שהכרנו, כמה התרגשתי משמחת האהבה.
כמה שמחתי בחתונה שלנו.
כמה אני שמחה על הזכות שניתנה לי לשמוח מאהבה.
כמה שמחתי כשראיתי אתכם נולדים מתוך הגוף שלי פעם ועוד פעם ועוד פעם.
כמה אני שמחה לראות אתכם גדלים, יפים, מוצלחים, אהובים, שמחים בחייכם.
כמה אני שמחה במשפחה שלי.
כמה אני שמחה לעשות את מה שאני אוהבת בחיי.
כמה אני שמחה מהיכולת שניתנה לי ליצור.
כמה אני שמחה בידיים שלי שיודעות לגעת. שיודעות לחבק ולעטוף.
כמה אני שמחה כשאני מגלה שישנתי לילה שלם.
כששימחתי, כשעזרתי למישהו. כשפתרתי בעיה.
כמה אני שמחה לפגוש חברה אהובה, לקנות לי משהו שעושה לי טוב.
כמה אני שמחה להיות אהובה, נאהבת אוהבת. כמה אני שמחה לעשות אהבה.
כמה אני שמחה לראות את הים בחורף, כמה אני שמחה כשהחורף כאן.
כמה אני שמחה לנסוע ולגלות מקומות חדשים וגם מוכרים.
כמה אני שמחה לראות אנשים שאני מתגעגעת אליהם. גם אם הם יושבים חדר לידי.
כמה אני שמחה לדעת שאני בריאה ושלמה, שאני יכולה לנשום.
כמה אני שמחה לדעת שהשמש זורחת כל בוקר והירח מאיר בלילה. שאני יכולה לראות, לשמוע, להריח לטעום.
כמה אני שמחה לראות אותי במראה מחייכת, יפה, זקופה ,צוחקת.
כמה אני שמחה כשהכול פשוט. פשוט.
כמה? אני לא יודעת כמה.
אני לא יודעת לכמת שמחה או למדוד אותה…
אני רק יכולה להרגיש אותה.
שמחה ומשמחת.
זה זמני, היא תחזור
נולדתי ילדה שמחה. ילדה עם עיגולים של שמחה.
השמחה הייתה יוצאת ממני כמו מתנה שרציתי לתת הלאה לאנשים שזקוקים לה. אנשים פחות שמחים, או לא שמחים בכלל. זיהיתי אותם ממרחקים.
כילדה קטנה, אף פעם לא חשבתי שיגיע הרגע שאבקש מעצמי לתת לעצמי שמחה. זה היה כל כך ברור לי מאליו שהיא שם ולא משנה מה.
השמחה שלי.
יכול להיות שלקחו לי היום את השמחה? שאלתי את הבובה מתחת לשמיכה.
היא הסתכלה עליי בעיני הבובה שלה וחייכה אליי את החיוך הקבוע. זה זמני, היא תחזור.
היא לא יכלה לנגב לי את הדמעות (היא רק בובה) אבל הקשבתי לה. לא היה מישהו אחר בסביבה.
הייתי בת שמונה ואני זוכרת את הפיג’מה שלבשתי, את השמיכה שהתכסיתי בה, את הריח שהיה בחדר ואת הקולות מחוץ לחדר.
זוכרת את הנשימות הקצובות מתחת לשמיכה את הזיעה והמחנק.
זוכרת את הלילה ההוא. כל דקה ודקה. עד שנרדמתי.
ולאחריו היום ההוא כשהטלפון צלצל ובישר לנו פעם ועוד פעם את הנורא מכל.
הבנתי שוב ושוב כילדה כנערה וכאישה, שהחיים שלי כבר יהיו אחרים, הבנתי ששמחה יכולה גם להילקח באופן זמני, ששמחה לא מובנת מאליה.
ששמחה יודעת להתערבב מצוין עם עוד רגשות ותחושות כמו עצב, כאב, פחד, אומץ.
למדתי לשמור ולחבק את השמחה גם ברגעים שהיא התחבאה עמוק בלב, ברגעים שהיא פחדה להציץ חזרה החוצה.
לגמרי חמוץ אפילו מר
היינו יושבים על המיטה. והוא היה מביט אליי בעיניים היפות שלו.
את לא יכולה לשמוח קצת?
הוא היה מעביר ברפרוף את האצבע שלו על השפתיים שלי ואז עושה את עצמו טועם את האצבע… חמוץ הוא היה אומר לי ומחייך, לגמרי חמוץ, אפילו קצת מר.
הייתי מרימה אליו את העיניים ורק מהשאלה הזו השפתיים היו מתרוממות למעלה, מחייכות חיוך גדול והצחוק המתפקע היה מגיע ומתערבב לו עם הדמעות.
כמה אהבתי שהוא היה עושה לי את זה, בודק אם אני מתוקה או חמוצה… זה היה כל כך מתוק מצידו.
הוא היה מנשק לי את הדמעות ואז מנשק אותי בפה וידעתי בשנייה הזו שיש לי כל כך הרבה על מה לשמוח והדמעות היו הופכות בין רגע למתוקות, השמחה הייתה באה יחד עם הנשיקה, שמחת האהבה.
אני מפחדת אמרתי לו, שיום אחד לא תהיה כאן יותר לחבק ולעטוף אותי.
אני כאן. הוא חייך אליי.
אומרים שאהבה יכולה לרפא כאב, שאהבה לא מכאיבה רק משמחת.
אז אומרים.
מוכרחים להיות שמח?
השמלות שהיא לבשה היו הדוקות על המותניים הצרות והבליטו את הגוף היפה והאצילי שלה.
אהבתי אותה מאוד ויותר מהכול שמחתי שהיא כל כך אוהבת אותי בחזרה.
היו לה שמלות פשוטות ויפות מבדים מיוחדים. שמלות עם רקמה, עם הדפסים של פרחים וגם כמה שמלות כהות.
הכאב בחייה נטמע לאט. כל פעם יותר ויותר מהר והשמלות הפרחוניות הפכו להיות כהות וחלקות.
אל תראי לאנשים שאת עצובה או שכואב לך. את שומעת?
אני שומעת….
אבל מה אני אעשה עם כל הדברים שלפעמים לא שמחים או כואבים לי?
כשיבואו אנשים שימי בארון את כל הדברים העצובים שלך.
לכמה זמן?
אפילו לשעה, לעשר דקות כמה שצריך.
כשהאנשים ילכו תוכלי להמשיך להיות עצובה. אולי אפילו תצחקי מזה בסוף… או תצעקי.
סבתא שלי הייתה שמחה.
אבל הארון שלה היה מלא עד גדותיו.
עיגולים של כאב
כאב הוא שיממון עצום בלב. צונאמי אימתני.
אין לי הסבר ממשי לכאב שלי מלבד תחושת הכאב עצמו.
מסמרים ונוצות, יתדות שחודרות עמוק את כל שכבות העור וננעצות עד העונג הבא.
כאב ועונג לעיתים שלובים זה בזה, מזינים זה את זה.
לגרד את הפצעים עד זוב דם, עד שיכאב לנו עוד ועוד…
כשהמוח מבין את עוצמות הכאב, הלב מתכווץ כמו אפרוח קטן שמחפש מחסה, כמו סירה בלב ים שמחפשת מסתור מהסערה.
אנחנו לא מזמינים אותו, את הכאב הזה, ברוב המקרים הוא מגיע לבד. מטלטל את הגוף והנפש למקומות לא מוכרים, לסמטאות חשוכות.
לפעמים הוא בא בכל העוצמות בשביל להראות לנו משהו, ללמד אותנו שיעורי חיים משמעותיים.
כאב עד כמה שהוא מכאיב ופוצע יכול להיות הזדמנות לצמיחה, לשינוי, להתבוננות מחודשת על עצמנו וגם לצד אלו שאנחנו אוהבים.
כאב הוא לא ממש רגש, זו יותר תחושה, חוויה, חלק מהקיום וההוויה האנושית שלנו.
כל עוד יהיה קיום למין האנושי יהיה כאב, תהיה אהבה, יהיה אושר, שנאה, עצב. רגשות ותחושות שכולם קשורים זה בזה בקשר הדוק.
כולם מזינים זה את זה.
פיג’מה ורודה וסומק בלחיים
היא חיבקה אותי חזק לפני שנפרדנו. תמרי היא לחשה לי באוזן אני כל כך מפחדת.
את בידיים הכי טובות שיש…
אני יודעת היא אמרה לי וחייכה חיוך שבור.
הפיג’מה הוורודה והסומק על הפנים שלה לא הסגירו דבר ממה שיתרחש למחרת בבוקר.
אם לא היו מעלינו ניאונים של בית חולים זו יכלה להיות סצנה של שתי אחיות שפשוט נפרדות לכמה ימים עד המפגש הבא.
רציתי לצרוח את נשמתי מכאב. אהההההההההההההההההההההההההההההההה…
הסתובבנו קצת במחלקה, דיברנו, נתתי לה יד והרגשתי בתוכי את האובדן שדופק לנו (שוב) על הדלת. ממש עוד מעט.
שמחתי לגעת בה למשש אותה, להריח אותה, לראות שהיא עוד כאן לידי. זקופה ויפה.
חיבקתי אותה חזק, נפרדתי ממנה בנשיקה. יהיה בסדר הכל יהיה בסדר.
מעולם לא חציתי כל כך מהר עשרות מסדרונות מוארים בניאונים ואנשים עם פיג’מות ורודות ותכולות.
כל מה שרציתי זה לצאת החוצה לאוויר הפתוח של הלילה ולתת לכל הדמעות שלי כבר לצאת…
זה הגיע בלי הודעה מוקדמת כמעט בלי הכנות.
הפיג’מה הוורודה.
הניאונים.
חצי שנה והיא לא הייתה פה יותר.
אין לי פיג’מות ורודות ואני הכי לא אוהבת אור של ניאונים.
נטמע במחזור הדם
זה היה לוקח לי כמה שניות כשהייתי מתעוררת. ואז זה היה מכה בי.
שהיא לא פה.
שהוא לא פה.
שהם לא פה.
בשנייה שזה היה חוזר לי לזיכרון זה היה מגיע, לופת לי את כל הגוף מקצות הרגליים עד הגרון כמו תמנון שחונק אותי בזרועותיו.
שיתוק.
עיגולים של כאב. צורבים וכואבים.
הלב היה מתחיל לדפוק והרגליים היו מאבדות מתחושתן… והגרון לא מסוגל לדבר או לבלוע.
הייתי קמה ליום שלי ומבינה שהם לא כאן ולא יהיו יותר, חלק משגרת יומי החדשה.
עם השנים והזמן שעבר הכאב נטמע במחזור הדם שלי, בחדרי הלב.
רק המוח לא מצליח להבין עד היום.
איך?
שורט לנו את הנשמה
געגועים ואובדן הן מילים שקשורות קשר הדוק לכאב.
מהשנייה שהאובדן מתרחש, מגיע הגעגוע ועימו הכאב. הזיכרונות נוצרים ברגע אחד. אלו שילוו את הכאב הזה. את השבר בלב.
לפעמים המוות לוקח את אהובינו מאיתנו אך לפעמים אלו פשוט נסיבות החיים, אנשים שאהבנו נעלמים מחיינו, נפרדים והולכים מאיתנו.
כיצד נחיה בלי לראות אותם שוב? בלי לחבק בלי לגעת? בלי לדבר?
הכאב החותך בידיעה שלא נראה או נרגיש אותם שוב, שהם לא יהיו חלק מהחיים שלנו הוא כאב בלתי נתפס.
לוקח לגוף נפש שלנו זמן לעכל את זה. או שלא.
כל אובדן משמעותי וקרוב שורט לנו את הנשמה, מייסר אותה ומעורר בנו געגוע עז. געגוע כזה מעיד על כך שיש אהבה גדולה וטהורה בליבנו.
אנשים שמסוגלים לחוות כאב הם אמיצים בעיניי הרבה יותר מאלו שאטומים אליו, שמדחיקים אותו שחיים בהכחשה לקיומו.
אומרים שזמן יכול לרפא כאב משמעותי. מניסיוני זמן רק עובר. זמן ממסך, זמן מעמעם.
זה מה שהוא יודע לעשות.
אי אפשר לרפא כאב, כמו שאי אפשר לרפא אהבה או שנאה. הכאב מוצא לו מקום ושם הוא נשאר.
אך עם חלוף הזמן אפשר למצוא נחמה בדברים שיוכלו לרכך אותו, לדבר אותו ואיתו.
עם דברים שיאפשרו לנו להרגיש הקלה, נשימה.
כמו המילים שאני כותבת כאן, בבלוג.
מילים שמרפאות אותי.
שני צבעי מים
שמחה וכאב אינם קצוות או הפכים, הם לא מתנהלים על קו ישר בחיי, הם עיגולים.
לפעמים העיגולים חופפים והכאב נטמע בשמחה והשמחה בכאב, הם מזינים זה את זה, כמו שני צבעי מים שמתערבבים בידיים לצבע חדש.
כמו בחיוך הזה של פרידה שהוא גם וגם…
זה קורה כשאני נזכרת ברגעים שהם היו כאן. נזכרת בחוויות שחווינו יחד, בשמחות של יום חולין.
ולרגעים הכאב נעלם כלא היה. קסם כזה.
עיגולים של שמחה ועיגולים של כאב זה לפעמים כמעט אותו העיגול…
מתקרבים.
מתרחקים.
חופפים.
מתנתקים.
ושוב חוזר חלילה…
אפילוג
כבר הרבה זמן שאני מדמיינת איך זה להישאר אני אבל להרגיש קצת פרידה.
כבר כמה שנים שאני מסתכלת באלפי התמונות שלך ומנסה להבין קצת אותי, דרכך.
את התפר הזה בין הכאב לשמחה.
את אחת הדמויות שהכי הושפעתי מהן, השראה.
חיית חיים כואבים ושמחים ביחד. היה שם הכל. את התשוקה הזו שלך לשתות את כל הצוף של החיים.
גם את הרעל.
המראה המיוחד שלך, הבגדים והאביזרים היו הביטוי המיידי למה ולמי שאת באמת.
היצירה שלך, התעוזה והאהבה האינסופית שלך לדייגו, היו למקור שמחה וכאב עבורך, היו עוגן לעונג הבא.
עד המוות הבלתי נמנע.
אני מסתכלת עלייך במראה מחייכת אליי מרחוק ונדמה לי לרגע שהחיוך שלך שלם פתאום.
אני מחייכת אלייך בחזרה. ואני שמחה.
תודה שנשארת.
איתי.
.Pain, pleasure, and death are no more than a process for existence
.The revolutionary struggle in this process is a doorway open to intelligence
Frida Kahlo
תודה ענקית מעומק ליבי לאנשים המוכשרים והנפלאים שותפיי לפרוייקט!
מזמינה אתכם לפוסט מיוחד של מאחורי הקלעים בו תוכלו להכיר אותם מקרוב ולקרוא על התהליך שעברנו מאחורי התמונות.
כאן בלינק מאחורי התמונות – עיגולים של שמחה עיגולים של כאב
מצלמי האופנה הבכירים בארץ, פוטותרפיסט ובלוגר. מוזמנים להיכנס לבלוג הנפלא שלו עדו לביא- צילום מחולל שינוי.
סטייליסטית הפרויקט – הילה חילו עמרני
סטייליסטית מובילה בתחומה, מתמחה בבידול ויצירת ערך לאנשים, מותגים, ארגונים באמצעות קוד לבוש, אופנה וסטיילינג.
תודה מעומק ליבי:
איפור – מילי מזרחי
עיצוב שיער –רביד פלג
The Frida Project. Circles of joy circles of pain
מוזמנים להציץ על הלוח שיצרתי ב – Pinterest בו תוכלו לראות את כל תמונות הפרוייקט.
The Frida Project. Circles of joy circles of pain
אז ספרו לי…
מהי שמחה אמיתית עבורכם, מה עושה אתכם שמחים?
איך אתם מתמודדים עם כאב?
איזו דמות מעוררת בכם השראה או הזדהות? מה הייתם מספרים לה לו יכולתם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם, זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
כל התמונת בפוסט זה צולמו ע”י עידו לביא כל הזכויות שמורות
(תמונת פרידה מתוך הספר Frida Kahlo at home /Suzanne Barbezat)
בובה פרידה Hayo haya
תמרי, תמרי, כבר הרבה זמן לא בכיתי מבלוג של מישהו כמו שבכיתי עכשיו.. באת לי ביום הכי מדויק שאפשר עם הפוסט הזה, עזרת לי לפרוק את הכאב שלי מאובדן של חברה יקרה שאני עדיין לא מבינה איך חיים בלעדיה. בעיקר הבנתי שהכל קשור בהכל, שמחה ועצב וכאב, וכנראה כך זה תמיד יישאר. התמונות שלך מופלאות ומדויקות ברגישות שלהן, המסר עובר כל כך חד. כמה נהניתי לקרוא אותך היום. תודה ❤
נירי קראתי את התגובה שלך ראשונה ובכיתי כנראה יחד איתך… לקח לי קצת זמן לחזור לכאן ולכתוב לך.
אני זוכרת שקראתי על החברה שלך שסיפרת עליה… הלב שלי הבין הכל.
החיים ימשיכו בלעדייה כי אלו החיים שלך מעכשיו ובאמת מה שנותר זה לתת לחיים להיות, לשמוח במה שהיה לכן יחד, לזכור את הרגעים האלו ומזה לייצר שמחה למרות הכאב הנורא שהיא השאירה בך, החלל הזה שלא מבינים מה לעשות איתו… המון ריק שמוצף בכל כך הרבה – יש.
בסוף הלב מקבל את זה ומוצא לזה את המקום הראוי והחיים כטיבם של חיים ממשיכים…
איך שנבחר לחיות אותם. איך שתבחרי.
תודה רבה על התגובה המרגשת שלך, חיבוק גדול ואני תמיד כאן אם תרצי לדבר…
פוסט מצמרר תמרי. מצמרר בכנות שלו, בחשיפה, גם אם היא לא חשיפה של פרטים, זו חשיפה של הנפש. הנפש הערומה מאחורי הבגדים הצבעונים של פרידה.
השילוב של התמונות בתוך הטקסט גאוני. אין לי מילה אחרת להגדיר את זה. אהבתי לעקוב אחר ההתפתחות של הצילומים בהתאם להתפתחות בפוסט. כרוניקה של כאב ידועה מראש.
אבל יש גם ניצוץ של אופטימיות, של אור בקצה המנהרה – בחלק מהתמונות בהן את פרידה, את מאד מזכירה את נועה ובוקע ממך זיו הנעורים וזיק של שמחה.
על השאלות ששאלת בסוף הפוסט אני צריכה קצת לחשוב ובטח אענה לך עליהם בפלטפורמות אחרות.
תודה מיכלי אהובה, על הכנות ועל התגובה הכל כך מרגשת שלך.
הנפש הערומה מאחורי הבגדים של פרידה, זה בדיוק זה. ועדיין הנפש העירומה שלי כאן בבלוג היא עדיין כל כך מוגנת לפחות במושגים שלי.
שומרת עליה ומזקקת אותה על מנת שאוכל לכתוב לכם כאן את הדברים ממקום שלא ארגיש ערומה. זה אפילו פרדוקס שכזה אם אני חושבת על זה לעומק, נתת לי עוד נקודה למחשבה. ואולי זה קשור למקום של החשיפה שכל אחד מרגיש אותו אחרת?
זיו הנעורים וזיק של שמחה, מאחלת לעצמי שתמיד אוכל להיות במקום הזה, מקום של הרבה אור וקבלה עצמית.
ולגבי נועה שלי,… שמחה שהזכרת את זה. אתן לה לקרוא את זה עוד כמה שנים ואני מקווה שאז היא תקבל את זה באהבה, את הדמיון ביני לבינה. היום היא לא תמיד רואה אותו כשאומרים לה את זה….
יקח לי עוד זמן לעכל.
בנתיים רק לומר לך תמרי, כמה את אמיצה.
את מסתכלת לנו עמוק בעיניים של הלב.
אוהבת אותך.
תודה דור יקרה שאת, תודה שקראת.
לגבי האמיצה לומדת לקבל את התשורה הזו מכם, לפעמים לא מבינה על מה ולמה אבל כנראה שאזדקק לעוד זמן בחיי להיות מסוגלת לומר את זה על עצמי.
עיניים ולב שני האיברים האהובים עליי בגופי שלי ובכלל אצל אנשים. גם ידיים.
משם מגיע האור והחושך.
תמרי, כתבת כל כך נוגע ומרגש. התובנה ששמחה וכאב שזורים זה בזה היא חשובה, כי יש בכל אחד מאיתנו חלקים שמחים וחלקים כואבים, ההזדהות עם חלק אחד מגדילה אותו על חשבון השני. אם אני מתבוננת בחיי, נולדתי ילדה עצובה והמסע של חיי הוא למצוא את השמחה, לתת לה מקום, להרשות לעצמי להיות שמחה. נכון ששמחה היא רגש כל כך בסיסי ועדיין יש לא מעט שחיים בקרבנו חיים שלמים כמעט בלי לחוש קמצוץ ממנה.
יש כ”כ הרבה סיפורים בפוסט שלך ועוד אחזור לקרוא בו, ובקריאה ראשונה המילים עם התמונות שלך, “מחופשת” לפרידה הולכות יד ביד. שמתי לב איך בזמן האחרון פרידה קאלו הפכה לטרנד, למוצר צריכה. הפנים שלה מודפסות על אינספור גאדג’טים. זה מעורר בי דחייה. אבל הפרוייקט שלה מגיע ממקום של ריפוי עצמי ושל אותנטיות.
מזכיר לי את ציור הקיר של אמן הרחוב קוברה שראיתי בניו יורק של פרידה ודייגו. כתבתי על הקיר הזה בבלוג שלי ודימיינתי מה שניהם היו לוחשים לי, מילים מעודדות.
אילנה יקרה, תודה על התגובה הרגישה שלך.
להיוולד ילדה עצובה זה משפט שמטלטל אותי, לא יכולה לדמיין אפילו את המקום הזה כילדה. כי באמת נולדתי ילדה כל כך שמחה.
אני לא יודעת מה עדיף … להיוולד עצובה ולחפש שמחה או להיוולד שמחה ובבת אחת היא נקלחת מאיתנו.
כנראה שכמו שכתבתי, אי אפשר למדוד או לכמת את הרגש או את החוויה הזו. זה מה שהלב מרגיש, התודעה הנשמה… חוויות החיים שלנו. וכל אחד במקום שלו עם השמחה העצב והכאב שלו. זה לא מדיד בשום צורה… לא בר השוואה.
מישהו שמאוד אהב אותי פעם אמר לי כשהיינו נוסעים באוטו: תסתכלי החוצה תמרי שלי יש אנשים שלא יודעים מה זו אהבה כמו שלנו, מה זה להרגיש את זה… זה לכאורה כל כך מובן לנו מאליו שזה שם אבל זה כל כך לא. זה הזכיר לי מה שכתבת שיש אנשים שלא חוו בחייהם קמצוץ של שמחה. זה כל כך עצוב בעיני… לחשוב שזה אפשרי. שזה קיים.
ממה שאני חווה אותך את בהחלט יודעת לגרום לעצמך לשמוח! להתפעל, לחקור, להתבונן לכתוב… ליצור. הדברים האלו מביאים לך שמחה ומעוררים בך את העיגולים האלו שדיברתי עליהם בפוסט. אני מרגישה שהם באיזשהו אופן הריפוי שלך.
לגבי פרידה, אני אוהבת אותה שנים רבות מאוד. הפיכתה לאייקון עד כדי מגנטים למקרר גם לי לא עשה נעים. ועדיין…
כשבאתי לפרוייקט הזה ביקשתי בקשה אחת ממי שהיה לצידי: להישאר תמרי. רציתי אותה קרוב לידי כהשראה של חיים ולא של חיצוניות. הכל נעשה מאוד בעדינות ממקום שהרגשתי שלא איבדתי את זהותי שלי. גם בבגדים. השיחזור היה מאוד עדין. קרוב ורחוק.
אשמח לראות את צילום הקיר של פרידה ודייגו. אכנס לראות בבלוג שלך.
מאחלת לך מכאן להמשיך את מסע השמחה שלך!! אל תפסיקי!
תמרי אהובה, איך שהתחלתי לקרוא היה ברור לי שהעיינים לא ישארו יבשות . את מתארת כל כך יפה את החיים (אם אפשר לקרוא לזה יופי ) המטפורה של העיגולים כל כך מדויקת. העברת אותי מסע על החיים ממש , על השנה האחרונה שעברנו , אני מתמודדת עם המוות בלקיחת ערכים מהאדם שחיי איתי עשרות שנים . זה למדתי השנה מרחלי מס , כנראה שעשיתי את זה גם בעבר אבל השנה היא חידדה לי זאת. אני כל כך גאה בך על הכתיבה היצירה התמונות הנוכחות ושולחת לך חיבוק הכי גדול שאפשר , עיגולים עיגולים של חיבוקים
מיכל יקרה,
אני יודעת שעברה עליכם שנה לא פשוטה במקום הזה ובהמשך למה שכתבת אני חושבת שהחיים יפים למרות הכל, כאב ואובדן הם תמיד הזדמנות לחיים.
לצמיחה, לשינויים, לקבלה, להשלמה ולהתבוננות קדימה על מקומות חדשים שמהם אפשר רק לגדול ולצמוח.
אני חושבת שבמותם אלו שאהבנו היו רוצים שנצמח ולא נשקע בכאב. לוקח שנים להבין את זה, מי כמוני יודעת אבל כשזה מגיע ההכרה הזו עושה לנו פלאים.
תראי אותך השנה עם הסטודיו החדש עם עצמך… כמה נפתחת וכמה את פורחת…
שמחה שקראת, שהזדהית קצת מהמסע הפרטי שלך. תודה על כל המחמאות והפרגון, כל כך שמחה שאהבת את הפוסט.
תודה יקרה , לגבי הפורחת עוד צריכה לחשוב על זה (: אני מרגישה שיש לי את המקום שלי הפיזי אבל עוד רוצה להתפחת מעבר…
עצם פתיחת הסטודיו שלך זה התחלת הפריחה מבחינתי, תמיד אומרת שאי אפשר להאיץ תהליכים. יש פריחות שצריכות את הזמן שלהן…
שצריכות לצמוח בקצב שלהן. מבטיחה לך שהכל בדרך מיכלי והכל כבר כאן.
העיקר שאת בתנועה. דברים לא עומדים במקום…
תודה רבה אהובה מקוה וחושבת שאת צודקת
כמו תמיד
נוגע
מחלחל
עוטף והודף
נוגע מחלחל עוטף והודף…
אמרת הכל… שמחה שזו התחושה שהרגשת, סימן שזה חלחל, נגע ועטף.
תודה אהובה!
תמרי אהובה.
בוכה איתך על האין. על הכאב.
שמחה על העצה הטובה של סבתא. אני הולכת לאמץ אותה. נראה לי שאפשר לחיות ככה יותר טוב.
הייתי רוצה שתהיה מילה אחת לכאב של הלב ומילה אחרת לכאב של הגוף. את זה האחרון אני מקבלת ביתר קלות, כי אני יודעת שהרגע שאני הכי אוהבת בחיים הוא הרגע שאני שמה לב שהכאב חלף. אין כזה רגע בכאב של הלב.
פרידה. פרידה ראויה להתייחסות עמוקה יותר. אני ודאי אמצא את הרגע המתאים לכך.
רבקהל’ה יקרה,
סבתא שלי היתה אישה מיוחדת, העיניים שלה היו מקומטות מדמעות וכאב, גם הגוף שלה.
אני שמחה שהיא לא “זכתה” לדעת (שגם) נכדתה נפטרה. אחותי. לשמחתי היא נפטרה שנים רבות לפני.
זכתה לאבד את שניה נכדיה אחי ובן דודי שטבע ועוד מכאבי החיים שהקיפו אותה… בעיקר דברים לא פשוטים בתוך המשפחה שלנו.
אני לא יודעת אם היא חיה יותר טוב, אבל אני חושבת שזו היתה ההגנה שלה בשביל לא להשבר לחלוטין. בשביל להישאר שמחה בכל זאת.
הייתי רוצה שתהיה מילה אחת לכאב של הלב ומילה אחרת לכאב של הגוף…
אם רק היית יודעת כמה המחשבה על זה רצה במוחי כשכתבתי את הפוסט. תהיתי כל הזמן ביני לבין עצמי איך אני כותבת על זה ועל זה. האם לבדל האם זה אפשרי… האם זה נכון?
אני חושבת שענית לי בדיוק את מה שהרגשתי. שהם לא זהים. כאבי הגוף והלב.
ועדיין הם מחוברים לפעמים זה בזה בקשר הדוק… מזינים זה את זה.
הרגע שאני הכי אוהבת בחיים הוא הרגע שאני שמה לב שהכאב חלף. אין כזה רגע בכאב של הלב.
תודה על המשפט המכונן הזה. תמצית הפוסט כולו.
כמה שאני אוהבת אותך….
לא יודעת למה, אבל כבר במילים הראשונות בניוזלטר ידעתי שכתבת על פרידה קאלו. אולי זאת התמונה, או שמשהו הדהד לי כזהה למחשבות ולרגשות שהיא עוררה גם בי. היא הייתה אחת הנשים המיוחדות שהילכו כאן על פני האדמה.
יש כאב שמשנה חיים. שברגע שהוא נוצר את מבינה שהוא כאן כדי להישאר ושום דבר לא ירפא אותו ולכן שום דבר לא יחזור להיות שוב כפי שהיה. ומידי פעם אפשר להרגיש שמחה טהורה, בלי מחסומים. מידי פעם. הלוואי שיותר.
ולשאלתך, איזו דמות מעוררת בי השראה או הזדהות, יש לא מעט. אני לא חושבת עליהן כל הזמן, אבל משהו בהן מעורר בי רגשות חזקים: הזמרת ג’ניס ג’ופלין וסופרת הילדים ביאטריס פוטר.
תודה שאת כאן ?
ליען יקרה,
מתחילה דווקא מהסוף, ישר חייכתי כשנזכרתי בפיטר הארנב של ביאטריס פוטר.
האיורים שלה, הטבע שהיא כל כך אהבה, אנגלייה, מאוד ברור לי למה היא דמות שמעוררת בך השראה. לפחות כך נדמה לי…
יש כאב שמשנה חיים, וברגע שהוא נוצר הוא כאן להישאר, כתבת הכל צלול ובהיר.
אני חושבת שהכאב הגדול והנוכח הוא כמו שכתבת בידיעה ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה… במקום הזה, בשבר הזה שחוצה לנו את הלב נמצאים הזכרונות והגעגועים. וכמה כמה זה כואב.
השמחה ממוסכת מאותו הרגע ויעבור עוד זמן רב עד שנוכל להיות בה שוב. ומנסיון וזה רק יהיה קרוב למה שהיה לפני. רק קרוב.
תודה על התגובה החכמה והמרגשת שלך….
תמרי אהובה, כמה יפה לך פרידה. אני יודעת על אהבתך אליה וזה לגמרי מסתדר לי עם עולמך הנשי אהבת האופנה שבך החוש האסטטי עגולי הכאב והשמחה. כמה את יפה תמרי, ואמיצה! כמו פרידה גם את חושפת את נפשך בצילומי פרוטרט חודרים ובכך מאפשרת לנשים אחרות להתחבר למי שהן. הפקה מדהימה, זה כבר מזמן לא בלוג? המצאת פלטפורמה חדשה. כל כך נהדר בעיני, אוהבת
גליתוש אהובה, תודה שאת כאן. המילים שלך תמיד תמיד יקרות לי ומשמעותית לי.
פתאום שכתבת לי על פרידה הבנתי עוד כמה דברים שקשורים בחיבור שלי אליה שבכלל לא חשבתי עליהם…הארת לי אותם. תודה על כל המילים הטובות והמחבקות שלך.
וגם סקרנית לדעת: זה כבר מזמן לא בלוג? המצאת פלטפורמה חדשה. אז מה את חושבת שזה? ספרי לי….
סקרנת אותי מאוד.
תמרי… כל כך קשה תמיד להגיב לך לפוסטים. נדמה שאמרת את כל מה שיש להגיד בעולם הזה ועכשיו צריך איזו דממה מהדהדת כזו כדי לעכל את הכל. ובכל זאת, אי אפשר לעבור ליד פוסט כזה בלי להגיב. להגיב לכישרון שלך, שמוצא את המילים המדויקות, אלו שנוגעות, מסירות שכבה דקה ומתעתעת של בסדר מעל לפני השטח ומגיעות לכל מה שמתחת. לדמעות. לרגשות שמתערבלים. יש לך מתנה ואת חולקת אותה עם כולנו. תודה על זה. לא זכרתי להוריד את המסקרה לפני וכרגיל עשית לי שבילים שחורים עדינים במורד הלחיים. וגם הרבה שמחה בלב. תודה גם על זה. וההפקה, כמה יפה היא, גם כמו המילים – מדויקת ותפורה היטב. את משהו מיוחד מאוד.
מיה אהובה,
הרבה אנשים שאני מכירה עלו לי כשכתבתי את הפוסט הזה ואת בינם.
אני חושבת עלייך לא מעט בהקשר הזה השנה, בתפר הזה בין לבין…
וגם הסקסופון הגיע משום מה… והמוסיקה והאובדן שחווית לפני שנה. הכל התערבב לי שם בין השמחה לכאב. המוסיקה של הכל יחד.
עוברת במעבר חד למסקרה ומקווה שיום אחד ובקרוב אכתוב פוסט שהיא תרד לך בשבילים של צחוק. מאחלת את זה גם לעצמי.
תודה שאת – את, תודה על כל המילים הטובות והמחבקות. אוהבת אותך מאוד.
תמרי, איזו פרידה שאת.
כמה יופי, כמה עושר יצירתי, כמה השראה, כמה אמיתות, כמה כנות לא מתפשרת, כמה עצב וכמה כמה אהבה.
אמרת כל כך הרבה ואני כל כך מתחברת למעגלים. איך אי אפשר אחד בלי השני. איך הכל סובב יחד, קשור, תלוי, מחזק, נתלה על. פרוייקט מאלף וכל כך מתאים לך. אני עוד אקרא כמה פעמים כדי להעמיק ולראות עוד מבין המילים ומבין התמונות. התמונה הפותחת של הידיים עם השמלה הירוקה פשוט מופלאה ומרגשת. התחברתי אליה מנימי ליבי. תמונה עגולה, שלמה ומשלימה עם החיים. תמונה שלך חזקה, יודעת ומודעת. לגמרי אמיצה ומוכנה.
בהמשך לברכת יומהולדתך, מגיעה לך אהבה גדולה (כן, זו מילה שמדברת גם אלי המון). האהבה צורות ופנים רבות לה, הנה תגיע אחת נוספת בקרוב – אני חשה את זה עבורך.
את מדהימה. מילאת אותי ממך בפוסט הקסום הזה. חיבוק ענקי.
יעלי איזו פרידה אני… ענית לי על השאלה הזו וריגשת אותי כל כך.
איך אני שמחה שאת כאן, התגעגעתי. ותודה על התגובה הכל כך יפה ונוגעת שכתבת לי.
במהלך כל הצילומים תהיתי כמה פרידה אני רוצה להיות וידעתי דבר אחד פשוט שאני רוצה להיות אני. רק אני.
אני רוצה אותה מולי שתביט עליי שתיתן לי כח והשראה. וכך היה.
אני מאוד אוהבת את התמונה עם הידיים. ידיים ועיניים הם הלב החיצוני הפועם שלנו….
אפשר לראות דרך ידיים ועיניים מי אנחנו, מה אנחנו מרגישים, מה עברנו בחיים… מראות הלב. ולפרידה היו ידיים מלאות משמעות, אפשר היה לראות דרכן את כל החיים שלה.
לגבי האהבה, זה פוסט בנפרד, מחבקת את האיחול שלך, ללא ספק משאת נפשי להיות באהבה גדולה ומטיבה בחיי. אני יודעת שיש בי כל כך הרבה מה לתת בה וכל כך הרבה מה לקבל בחזרה. אני בטוחה שממש בזה הרגע אנחנו מחפשים אחת את השני… גם אני מרגישה שהיא קרובה.
תמרי יקרה שלי,
הגרון חנוק מדמעות. קראתי הכל בנשימה אחת. גמעתי את המילים שלך הכואבות והכאב שאני מחזיקה בתוכי צעק ממני החוצה. רק מי שחווה כאב של מוות ופרידה ממישהו אהוב מבין את עצימות הכאב הזו.
לפני שבועיים צפיתי בראיון של קובי מידן עם בתו של עמוס עוז, פניה עוז זלצברגר כי כל סופר טוב צריך פצע מדמם, מרפסת (או עליית גג) וסבתא (שתספר סיפורים). כמו שסיפרתי לך, גם אני נמשכת כבר שנים לדמותה של פרידה. האשה החזקה הזו שהיא השראה גדולה. אייקון. התמונות הנפלאות שלך בדמותה/בדמותך כמו נבלעו לי בתוך המילים שלך. היית צריכה אחרי הקריאה לחזור אליהן בנפרד. היה לי קשה גם וגם. וואהוווווו חייבת לשבת לקרוא הכל שוב, רגע לאט ושוב להסתכל על התמונות. את כל כך מוכשרת בעשייה שלך. מאחלת לך יותר ימים של שמחות חולין ופחות כאב. שהעשייה, המילים, הצבע, האומנות, האנשים, האהבה ימסכו את הגעגוע שבך. ממשיכה לעקוב בהנאה אחרייך נהדרת שכמוך.
חני יקרה ואהובה,
לקח לי כמה ימים לכתוב לך… מסוג התגובות שמכווצות אותי ומרחיבות לי את הלב בו זמנית.
הכאב שאת מחזיקה בתוכך, אני לא יודעת על מי ועל מה אבל הרגשתי מהמילים שלך כמה הוא כואב לך. התכווצתי איתך. נשמע קרוב ומלא בגעגועים. טרי.
כשכתבתי את הפוסט, תהיתי ביני לבין עצמי האם אנשים שלא חוו כאב של מוות ופרידה ממישהו אהוב יוכלו להבין את התחושות האלו שכתבתי עליהן? האם זה אפשרי. אני חושבת שלא…
זה כמו אהבה ענקית, או לידה, עד שלא מרגישים אותה בכל הגוף לא יודעים איך זה, כך גם כאב.
כל סופר צריך פצע מדמם, אמירה שאני לחלוטין מתחברת אליה, כתבתי גם בפוסט שכל כאב הוא הזדמנות לחיים ומתוך כאב אפשר ליצור, אפשר להתרפא, אפשר לצמוח. אפשר להיות בשיא היצירה אפילו שבלב אתה בשפל של עצמך.
אני יודעת את זה מהמקומות האפלים שלי, מהבלוג הזה. אני חושבת שאם לא הייתי חווה כאבים בחיי שפצעו אותי כך לא הייתי מסוגלת לכתוב את מה שנכתב כאן בדרך שזה נכתב. אפשר לומר שלא הייתי אני.
בכאב יש גם נחמה, יש מתנות לחיים. כשמבינים את זה מתבוננים עליו אחרת…
תודה על האיחולים, הכל כבר קורה וזה רק משתפר והולך למקומות טובים ושמחים!
תמרי,
הפוסט מהדהד בי, העיגולים שולחים אדוות, אני ממש מדמיינת ויזואלית את העיגולים, את הערבוב של הצבעים, את הגלים של הכאב והשמחה. כתבת מרגש, הצילומים יפייפיים, והמדהים ביותר עבורי הוא שלצד הכאב צפה לה אופטימיות בין השורות.
תודה
נ.ב – סבתא שלי גם אורזת את הכאב בארון כשבאים אורחים
אדג’ית יקרה,
אני רואה שאנחנו חולקות סבתות דומות? שלי לצערי כבר לא כאן שנים רבות. תשמחי בשלך כל רגע ורגע… שהיא עוד כאן.
יש מה ללמוד מהן אני חושבת. גוד וייבס, פייק איט אנטיל יו מייק איט זו גדולה בעיני בכל הקשור לשמחה. מי שיודע לעשות את זה…
תודה על מה שכתבת לי, ריגשת אותי מאוד.המילים שלך תמיד מאוד יקרות וחשובות לי.
ופתאום בא לי לצייר את העיגולים האלו עם צבעי מים… או לצלם וידאו ארט עליהם… חושבת על זה.
נ.ב. האופטימיות תמיד שם, נולדתי איתה. רק לפעמים היא הולכת.
ואז חוזרת.
תודה על הכל… עלייך במיוחד.
לא פלא שהפוסט הזה נכתב במשך כמה חודשים. יש כאן נתחי נשמה וחיים שלמים.
כשקראתי את מה שכתבת על הכאב והחיים איתו, נזכרתי שהיינו נוסעים, אבא שלי, אחותי ואני, לאסוף את אמא שלי מהעבודה בבית הספר. היה שם כביש, ראשי לגמרי, שבאמצע שלו היה עץ. אפשר היה לעבור מימין או משמאל לו. לעץ או לדרך זה לא היה משנה. הוא פשוט היה שם. אני חושבת שככה זה גם עם כאב כזה. הכביש ממשיך לקרות מימין או משמאל לו, והוא נותר שם. צריכה דעתו של אדם להיטרף כדי לרצות לעבור דרכו. ראיתי פעם אחד שניסה. העץ עצר את חייו של אותו אחד על המקום, בעוצמה משתקת. מעניין איפה עובר הגבול של המטאפורה הזו.
והתמונות משגעות ונוגעות.
יעלי יעלי…
גרמת לי לבכות עם התיאור הזה שלך, של העצים.
מושלם, שלם, שבור, חזק… יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך על זה וכמובן שישר תיארתי את זה בראש. את המכונית שיכולה לעבור מכאן או מכאן ומה קורה אם היא תחליט לעבור דרך העץ. או יותר נכון בתוך העץ… מה ישאר?
אנשים נטרפים מכאב, מאבדים את דעתם לדעת. זה קורה וזה יקרה כנראה עד קץ העולם הזה.
לפעמים לעבור דרך העץ זו אפילו לא בחירה. זה קורה כי אי אפשר אחרת…
הלב נשבר, הנפש מרוסקת, התהום קורצת מתמיד…
וחשבתי על זה שאולי אפשר לעבור דרך כאב אבל לא בתוכו…
לעבור דרכו עדיין משאיר את האפשרות שנצא מזה?
לעבור בתוכו זה אולי הסוף. לא רואה דרך חזרה.
ואולי למטאפורה הזו אין גבול, רק בחירות שאנחנו עושים או לא עושים…
ראיתי פעם אחד שניסה. העץ עצר את חייו של אותו אחד על המקום, בעוצמה משתקת.
אז כזה בדיוק.
תודה יעלי נפש רגישה ומרתקת שאת!
כמו להתפשט מהעור ולחשוף את כל הנימים, את קצות העצבים, אלה של העונג ואלה של הכאב האינסופי.
קראתי עצורת נשימה.
ניני יקרה,
זה באמת כמו להתפשט מהעור וזה לחשוף (רק) את קצות העצבים.תיארת הכל במדוייק…
החשיפה הזו עד שהיא כאן מונחת לפניכם, עוברת עשרות עריכות ומפעלי זיקוק קפדניים לכל המילים והרגשות ותיאור האירועים. במשך חודשים רבים.
אני תמיד אומרת שאם הייתי כותבת את הכל כאן בבלוג כפי שזה קרה בדיוק במציאות מבט מול מבט, אנשים לא היו קוראים אותי.
הכאב היה גדול וחד מדי.
תודה רבה שכתבת לי וקראת. התגובה שלך כל כך רגישה ויפה.
מכל תמונות הרוח, הכי נגעה לי זו עם עידו , כשאת מביטה בו, יפה וצהובה, ומלוחלחת עיניים.
מכל הרגעים, הרעדת כשסיפרת על רגע אובדן השמחה – זוכרת אותו שבעה תיים
והתמונה של הבובה, ואת כלה בשחור, חופרת את מה שקבור
מעגלים של כאב, מעגלים של שמחה,
אין שלם מלב שבור
תודה על הפרויקט הססגוני, היצירתי, הפרידאי, המעגלי הזה שלך תמרי. תודה על אסופת הכשרונות שאיגדת יחד לכדי יצירה מרהיבה נוגעת ומדמיעה.
צילום בשבילי זה מצב מדיטטיבי, השראתי, מן מצב חוץ-גופי שמבקש לשמר את היופי שבאדם, את הרגע החולף, השמח או זה הכואב.לתפוס משהו אותנטי בזמן. וכשהרגע מיתרגם למזכרת חזותית, למשהו שאפשר לחזור אליו, למן קפסולה של תמצית החוויה, אז אני מלאה.
יולי שלי,
מכל תמונות הרוח, איזו הגדרה מושלמת…
גם אני אוהבת את התמונה הזו עם עדו, זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי.
הפעם האחרונה שהוא הניח עליי את המצלמה המשובחת שלו היתה בחתונה שלי ומאז את יודעת…
הוא לא צילם אותי מאז וזה באמת מרגש להתבונן על זה פתאום ולהבין כמה החיים האלו עגולים, הכל חוזר, הכל נסגר, נפתח הכל בא והולך כמו שאמרה פרידה.
מה שמרגש ומטלטל ואת זה גיליתי תוך כדי הכתיבה, שעדו היה האחרון שצילם את אחותי יעל תמונה כשהיא בריאה ויפה. תמונה שלה מהחתונה שלי שתלויה אצל הוריי למזכרת על הקיר.
היא נפטרה שנה אחרי החתונה. ופתאום הבנתי ששוב המעגל נסגר.
אני כותבת עליה כאן, ובעצם עדו מצלם אותי כשרוחה שורה עלייה, שכאב אובדנה צורב לי את העור בכל תמונה ותמונה. זה היה גילוי מטלטל מאוד עבורי, משהו קוסמי לחלוטין.
מעבר לזה תודה על המילים שלך, המרגשות הנוכחות. את תמיד יודעת לגרום לי להתבונן שוב על הכל בעוד זוית בעוד נשימה…
עבורי צילום הוא משהו מדיטטבי גם כן, איתך בתחושה הזו, של שימור הרגע, היופי, השמח והכואב וגם צילום כתגמול אסתטי שפשוט עושה לנו טוב… בלי שום סיבה אחרת.
צילום זה פלא מבחינתי… סם החיים שלי.
תמרי היפה. אני מחכה למילים שלך מאז שרמזת לי שהן בדרך, בעקבות התמונה שהעלית.
החזקתי את הדמעות עד שהגעתי לסבתא שלך, שהייתה שמחה עם ארון מלא.
את מתארת כל כך יפה, תמרי היפה, את האושר והכאב ומערכת היחסים בינהם. אני מבינה אותך דרך המילים שלך ומבינה אותי וחוזר חלילה.
ואני יודעת שעוד אשוב למילים שלך. יש בהן נחמה.
והתמונות, כל כך יפה לך להיות פרידה – זאת האמיצה והלוחמת …
שמחה בשבילי זה שמש, עיר חדשה, לונדון, תובנה, אהבה וחיבוק, תשומת לב, פלירטוט, חיוך, הילדים שלי, הצלחות קטנות וגדולות, לקום בבוקר למרות ובגלל…
ועם הכאב אני מתמודדת לבד. לפעמים הוא שקט, ולפעמים הוא מרים ראש ולמדתי לתת לו להיות ולחיות משעה לשעה, מרגע לרגע, לנשום, להשתבלל, לדמוע.
תמרי, אהובה, בליל של מילים יצא לי פה אבל את עם האינטואיציות שלך כבר תדעי אותי ואת כוונותי. תודה לך על הפוסט הנפלא הזה. על האומץ וההשראה. חיבוק גדול.
כמה את יפה!
נורית יקרה שלי,
יודעת אני כל מילה ומילה שכתבת לי הרבה מעבר למילים עצמם…
כמה יפה תיארת את הדברים שעושים לך שמחה, מזדהה עם כולם, כל אחד ואחד מהם…
לגבי הכאב את אמיצה וגיבורה, לא מובן מאליו היכולת והמודעות לחיות איתו ולנשום אותו כשהוא צף.
ומכאן מהלב שלי אני רוצה שוב להודות לך על שתי המילים האלו שאמרת לי לפני שנתיים…
תמיד אזכור את הרגע הזה שאמרת לי אותן, הוא היה מכונן עבורי.
אוהבת אותך מהרגע הראשון נורית היפה, תודה על התגובה המרגשת שלך!
תמרי יקרה, קראתי אתמול את המילים הכנות והחשופות שלך. זה היה הדבר הראשון שבחרתי לקרוא אחרי שבועיים של נתק בהודו. אחרי שבועיים של התבוננות פנימית. הפוסט שלך תפס אותי שם, בבטן הרכה. פוסט מדהים בעיניי. הכתיבה, ההשראה, הצילומים. מחכה כבר לפוסט הבא שלך.
גלית יקרה,
מנסה לדמיין אותך קוראת את הפוסט הזה אחרי הודו, מקום שלא ביקרתי בו עדיין אך ברור לי שהשמחה והכאב שם שזורים זה בזה כמעט בכל דבר שיש. אין מקריות… כנראה זה היה הטיימינג הנכון לקרוא אותו.
תודה על המילים הטובות שכתבת לי, מקווה שנתראה בקרוב ונמשיך לדבר על התבוננות פנימית… אני בעד.
הפוסט הבא … עוד כמה חודשים, הוא כבר כתוב בחלקו אבל יש עוד דרך לעבור… שמחה שאת כאן!
תמרי אהובה שלי, עוד אין לי מילים רק המוני עיגולים של עצב ושמחה שנפגשים, נחתכים, חופפים. המילים שלך כולן, גרמו לתנועה עזה של כל העיגולים כולם בלב שלי. והקטנה שבבטן זזה גם היא לאורך כל קריאת הפוסט.
התמונות- כל כך את בפרידה. מזהה אותך בכל אחת ואחת ונפעמת איך דרך אחרת הגעת את לקדמת הבמה.
אהובת לב,
פתאום הזכרת לי את ההריונות שלי, את העיגולים האלו בבטן שכל כך אהבתי. ואולי אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו בהריונות שלי זה לזה. לתנועות האלו. עיגולים של שמחה טהורה, נקייה, זכה.
תודה על המילים העגולות והרכות שכתבת לי כאן.
התמונות של פרידה, כל כך אני בפרידה… זה המקום שאפשר לי לכתוב את הפוסט הזה. נוכחת ולא נוכחת.
לידי אבל לא במקומי. ואני לא במקומה. רק רוח כזו מנשבת, השראה, חיבוק ,אומץ. אהבה אליה… מרחוק ומקרוב.
.
קראתי בנשימה עצורה את הפוסט המיוחד והמרגש שלך. מעריצה את היכולת שלך לכתוב כל כך אישי ועדיין לשמור על הפרטיות שלך. יש לי חברה שמתמודדת עכשיו עם פרידה מאח אהוב ואני חווה איתה את כל הרגשות שהיטבת לתאר בפוסט. שלחתי לה את מה שכתבת כמובן. כשאין נחמה אולי הידיעה שאתה לא לבד עם הרגשות שלפעמים מאיימים להטביע אותך יש בה משהו מרגיע ושומר על שפיות.
תמר יקרה,
לכתוב אישי ולשמור על הפרטיות שלי, נגעת במקום הכי חשוב שלי כאישה כותבת.
זיקוק הרגשות, הזכרונות, לוקח לי חודשים רבים של עבודה עד שאוכל להביא את זה כך כפי שזה, החוצה לעולם.
לשמור על עצמי וגם עליכם כקוראיי.
אני תמיד אומרת שאם כל מה שנכתב בבלוג היה נכתב ללא מפעל הזיקוק שלי, אני לא חושבת שמישהו היה יכול לקרוא אותי, זה היה כואב מדי, צורב מדי. קשה מדי.
לגבי חברתך, ליבי איתה… הפרידה הזו קשה כל כך, הידיעה הזו שזה יקרה בסוף הרגע הזה שלא יתראו עוד לעולם היא בלתי נתפסת עד השנייה האחרונה ועוד שנים רבות אחרי.
תמיד יש תקווה שאולי הכל לא באמת קרה… המוח מסרב להאמין, אבל הלב יודע הכל. אין נחמה, אבל חייבים להמשיך הלאה. או שלא. זו הבחירה שלנו.
בינתיים אני בטוחה שהיא נוצרת כל דקה ודקה שהם יחד….
תודה על התגובה המרגשת ועל השיתוף. ואני כאן אם היא תרצה לדבר. בשמחה.
כמה רגש ברשימה אחת, נשפך כמו מים מהמילים, מהצילומים. וואו.
אי אפשר להישאר אדישים לשום דבר שאת עושה.
את נפש כל כך מיוחדת, תמרי.
מאחלת לך רק עיגולים גדולים של שמחה.
ענבלוש, תודה רבה רבה, ריגשת אותי. פעם שנייה השבוע.
מאחלת לי את מה שאת אחלת לי, המוני עיגולים של שמחה. מה צריך יותר הכל מתחיל משם…
חיבוק גדול אהובה שאת!
נ.ב. ומאחלת לי/לנו גם קפה השנה. כאן או שם מה שיבוא קודם.
מה לכתוב? נאלמתי כלפי חוץ ובפנים הכל סוער, מפורק ומורכב.
אלו לא עיגולים אצלי, זו צורת האינסוף ששזורה לה בצורה לא סימטרית ובכלל לא הרמונית, בלי יכולת להיפרד ואני? אני בכלל לא מתמודדת.
<3
כתבת הכל גיתוש אהובה. הפירוק וההרכבה הם המתנה שלך אליי… כמה הם עזרו לי להבין את התהליך שעברתי בפוסט הזה.
תודה שאת- את. עבורי.
צורת האינסוף זה דימוי גאוני לא חשבתי על זה, אני בהחלט יכולה כמוך להסתכל על זה (גם) דרך הצורה הזו… האינסוף… ממש מרגישה את התנועה של זה בלב שלי.
סירקולציה הלוך וחזור. בלי יכולת להפרד.
בדיוק, גית, צורת האינסוף
תמרי שבלב.
צמרמורות בכל הגוף.
צמרמורות בתוך הנשמה.
האמת האמיתית שרציתי לכתוב את שמך אתמול בשאלון. אחת מבין שלוש שהשפיעו עלי. פרידה ואובדן ליוו אותי כל החיים. ובעוצמות גבוהות בחודשיים האחרונים. תודה לך שאת כאן. לאהוב ולהזכיר. מעגלים של שמחה אהבה וכאב. אני אוהבת אותך
אדווה יקרה. שבלב.
רצית לכתוב את שמי בשאלון… ? מה נותר לי לומר מלבד לחייך לעצמי ולהתרגש על המחשבה הזו שלך.
לדעת שזה אפשרי.
אפשרי להיות מי שאנחנו באמת ובתמים למרות הכל, אפשרי להעביר את המקום הזה הלאה ולתת כח לאנשים אחרים.
ואולי מהכל זה הכח והמתנה שהכאב נתן לי בחיי. היכולת לצמוח ולהצמיח אחרים…
תודה שאת כאן להזכיר לי את זה, אוהבת אותך בחזרה ורואה אותך צומחת. גבוה.
וואו תמרי… וואו וואו וואו ושאפו רציני על הפוסט-הפקה-עולם שלם שיצרת ברווח שבינך לבין פרידה קאלו.
המשפט שכתבת על כך שהשמחה והכאב לא מתנהלים על קו ישר אלא מעגלי הוא חזק בתיאורו. הרגשתי אותך דרכו.
אוהבת אותך ואוהבת את כתיבתך.
והצילומים כמובן מעשירים כאן את העומק ואת המלים בעוד ממדים, כאילו כל זה כבר קרה. כאילו פרידה היתה אתך. ופשוט עכשיו היא לא. כמו הגיבורים הנוספים בפרק הזה שלך, בסיפור של חייך.
גאה בך מאד מאד מאד על יצירת האמנות שיצרת כאן, יצירה רבת זרועות.
לירוני אהובה,
חשבתי כל כך הרבה על הפרוייקט המשותף של האיימיש. הוא היה לי לסמן ימני בכל ההפקה הזו.
פתאום הבנתי כמה למדתי מאז, כמה השתפרתי וכמה האיימישים שהייתם, היו לי להשראה ענקית גם להפקה הזו.
כמה מסר יכולים להעביר בגדים, מבטים, תחושות…
בפרוייקט האיימיש לא הצטלמתי אפילו לא תמונה אחת, לא היה סיכוי שאראה את עצמי החוצה.
העובדה שעלה כאן פוסט שלם עם תמונות שלי, זו ההוכחה שעברתי תהליך משמעותי, ארוך, עמוק. תודעתי כואב ושמח וזה הדבר הכי חשוב לי מהכל. שאני מסוגלת היום “להראות את עצמי ” לעצמי… ממקום שלם ואוהב.
תודה שאת בחיי, תמיד אוהבת לשמוע ולהקשיב לך. כתבת לי כאן דברים שלא ברורים לי מאליהם. מאוד עוצמתיים עבורי לכאן ולעכשיו שלי ולהמשך הדרך שעוד ממשיכה… תודה אהובת לב שאת.
תמרי יקרה,
המילים שלך מרפאות. באמת.
והעולמות שאת יוצרת, שפה, דימוי, תחושה, מלאים וקסומים.
תודה על פוסט נהדר.
קרן יקרה,
אני חושבת שאחד הדברים שעושים לי את העיגולים האלו בלב של השמחה, זו הידיעה שהם עוברים הלאה גם לאנשים אחרים. שזה אפשרי.
שהמילים האלו יכולות לרפא עוד אנשים מלבדי… זה פלא שאני כל יום שואלת את עצמי מחדש איך זה קורה. הכי לא מובן מאליו בחיי.
תודה רבה שקראת ועצרת לכתוב לי, המילים שלך מחזקות!!
אהובה
הכנתי את הפוסט הזה בטאב נפרד על המחשב, רציתי לשמור אותו ליום שישי בצהרים, זמן אחר בקצב אחר.
אפילו ששיתפת אותי קצת בתהליך וחיכיתי לו מאוד, לא בלעתי אותו מהר אלא שמרתי אותו לקינוח של השבוע.
תמרילי את אחד האנשים העמוקים שפגשתי וככה כמו שאת, רואה עמוק, מבינה עמוק, חושבת עמוק, אוהבת עמוק, גם שמחה עמוק וכואבת עמוק.
כל פעם שאת מספרת על חוויות האובדן שחווית הלב נצבט. אני לא יכולה אפילו לדמיין את הרגשה. מרגיש לי כמו בור עצום שבולע את כולך עד שאין.
הפוסט שלך חיכה לי ככקינוח של השבוע שהיה. הוא לא מתוק בכלל. מתוק הוא לפעמים טעם טיפש. טעם זול לעניים. הפוסט שלך הוא רב טעמים רגשות וצבעים. רקחת יצירת מופת, יצירת אמנות עגולה ושלמה, שיש בה הרבה חללים של כאב והרבה מלאות של שמחה. מרקם כזה מיוחד של לב שוקק חיים.
אני כל כך שמחה שנכנסת שבת והכתיבה שלך בליבי, ממלאת אותי. אוהבת אותך תמרי. תודה על מי שאת.
עינתי שלי,
את יודעת שיש מילים שגם אם הן לא יכתבו הן עוברות כמו חוט דק ועדין ביני לבינך.
והכל נאמר ונכתב ודובר ונרקם לו בשיחות שהיו לנו אחרי שקראת את הפוסט.
ואני נזכרת כמובן בפרידה שרקמתי אצלך בסדנה שהתעקשתי שתייצרי לי במיוחד את דמותה לרקמה. זה היה ברור לי שרק אותה ארצה מולי כשהחוטים ירקמו להן… ידעתי כבר אז שזה יגיע כל ההמשך שנכתב כאן.
מתוק הוא לפעמים טעם טיפש, איזה משפט חכם ורגיש… אני תמיד מעדיפה לערבב אותו עם מלוח עם חמוץ בשביל שארגיש שהוא יותר נוכח, יותר מעניין. יותר עמוק.
זה בדיוק כמו כתיבה, לא להשאיר אותה שטוחה תמיד לחשוב כמו בטעמים, כיצד אפשר להעמיק אותה, לתבל אותה להרגיש אותה.
מעבר לזה אני מחבקת אותך חזק אהובה שלי על המילים החמות הטובות המרגשות והמלטפות שכתבת לי ולא רק כאן, אלא לאורך כל הדרך שלנו יחד.
ההכרות שלי איתך זה אחד הדברים הכי משמחים שקרו לי… שמחה נקייה וטובה של אהבה וחברות.
תודה שאת בחיי עינתי.
איזה פוסט מטלטל. נעתי בין שמחה לעצב, למר ומתוק, בין מחשבות וזכרונות שלך. אבל דוקא השאלה שלך תפסה אותי: מוכרחים להיות שמחים? היום אני במקום שאני מבינה שכדאי לי להוציא מהלקסיקון את הח.מ.ץ. = חייבת, מוכרחה, צריכה. אני לא חייבת/מוכרחה/צריכה כלום לעצמי ולאף אחד. המילים הללו הם חלק מתדמית שאנחנו חושבים שיש להציג כלפי חוץ. מה יחשבו עלי אם לא אהיה תמיד שמחה? מה לעשות שיש בי גם עצב, ומר, ומתוק וחמוץ, ואני כל הטעמים ביחד, וזה היופי שבי? אז תמרי, אז ממש לא חייבת להיות שמחה, אבל – אני אוהבת לראות אותך שמחה, כי את מקרינה על כולנו כשאת במקום הטוב הזה.
נורית יקרה,
מוכרחים להיות שמח… משפט שליווה אותי כל הפוסט הזה.
נזכרתי שכשהייתי ילדה והייתי שומעת את השיר הזה (אמא שלי מאוד אהבה לשיר אותו) הייתי מרגישה אי נוחות.
אולי הלחן הכלייזמרי שלו שלא ממש אהבתי ואולי כי כילדה הבנתי שכל דבר “שמוכרחים”כבר טומן בחובו משהו לא אמין או לא הכרחי או שלא נרצה לעשות.
אני שמחה שאת לא במקום הזה יותר של המוכרחה צריכה חייבת…
מיותר.
מכביד.
מעיק.
גם אני לא שם…
מאחלת לנו להיות שמחות ומאושרות!! תודה על התגובה החשובה שלך!
רובדים רובדים, כמו שכבות של בגדים, רק הרבה יותר עמוק!
נראה לי שהביוגרפיה הלא פשוטה, האובדנים, הכאבים, לצד האהבה והשמחה ממנה באת ושממלאה אותך בכל היבט, ומציצה ומבצבצת גם היא מכל סיבוב של עיגול בחייך, נצרפת לאישיות מרתקת, עמוקה רבת כישרונות ויכולות, שאני, באופן אישי מאד מאד מעריכה ואוהבת ?
ומקסים ומרתק לקרוא את מאחורי הקלעים, ואת מה שכתבו עדו לביא והילה חילו שעשו עבודה נפלאה !! והצליחו לבטא את העומק והתוכן שקיים בעולם העיצוב , אם בצילום, אם בבגדים, ואיזה כלי ביטוי מופלא שהם בידיים הנכונות !
דלית יקרה שלי,
רובדים ורבדים… ופתאום נזכרתי שבכלל למדנו פעם עיצוב אופנה שתינו וכמה הכל מתחבר לשכבות ולרבדים ולרוכסנים ולכל מה שמתחבא בכיסים ובלב.
ונזכרתי בתיקים שהיית מעצבת וחשבתי כמה תיק במובן המטאפורי הוא מקום שלעיתים מסתתרת בו שמחה ולפעמים גם כאב. תמונות של אנשים שאהבנו, פתק אהבה ששמרנו, משהו קטן שקיבלנו והוא תמיד בתיק שלנו להזכיר לנו משהו…
תודה על התגובה מעומק הלב והנשמה ותודה שאת בעיגול של חיי. אוהבת אותך עוד מאז…
אחחח יא תמרי. הכתיבה הפתלתלה, מסע בנפתולי הזיכרון, בעיגולים של הכאב והשמחה שמשורטטים מעליהם ומתערבבים.
פוסט של אור וחושך והחריכים שביניהם. ופרידה, כה הולמת את מידותיך. בטח היתה מעגלת חיוך שמח חכם.
מקווה לך עיגולים של שמחה ואור. הרבה אור. אז הנה גם שיר
יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהָאוֹר/ רחל חלפי
יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא
שירי אהובה שלי,
חשבתי מה לענות לך על השיר המפעים הזה, שכבר מודפס ותלוי מול שולחן העבודה שלי.
חשבתי על החרכים בתריס חדר השינה שלי ואיך בבוקר של שמש העור שלי הופך להיות צבוע בפסי שמש רכים…
והדמעות שלי זולגות מלקרוא מה שכתבת לי… תודה על המילים שלך. שנגעו בי כל כך .
אני משאירה לך כאן שיר שאני כל כך אוהבת. שיר שפעם הקדישו לי בגעגועים רבים.
מבחינתי הוא מתערבב לו עם השיר שלך ויוצר בי משהו חדש.
געגוע של אור, כזה שיש בו תקווה. כזה שאפשר לשקול אותו בזהב למרות הכל. למרות ובזכות הכאב והשמחה.
כל הנהרות
הולכים אל
הים והים
אינו מלא
כי כל
הנהרות חוזרים
אל הנהרות.
תאמינו לי.
זה סוד
גאות ושפל.
זה סוד
תורת הגעגועים.
(אבות ישורון)
תמרי יקרה- אני מתקשה להכביר במילים, במיוחד כתגובה לפוסט כל כך נוגע ומרגש, שתפס אותי בדיוק בימים מאד רגישים בחיי האישיים. הצלחת לגעת, לרגש, לגרום למחשבות שונות שקשורות אלי גם עם המילים וכישרון הכתיבה יוצא הדופן שלך וגם בעזאת הויזואליה המקורית והיפייפיה שבחרת.
טלי יקרה אני חושבת שאמרת הכל, קוראת אותך מהשורות ובתוך המילים שכתבת.
אני שמחה שנגעתי בך באיזשהו אופן… ואולי זה לא במקרה שקראת את הפוסט בימים האלו שאת מתארת…
מילים יודעות מתי להגיע, מתי לעבור הלאה.
אני מקווה שהכל יהיה טוב, שהכל ימצא את מקומו הנכון…
חיבוק גדול!
“שמחה בשבילי היא חלק בלתי נפרד מאהבה. אהבה לעצמי…”
אמרת הכול. שמחה כזאת היא הישג עצום וגדול
.
אני קוראת אותך מההתחלה. מהפוסט הראשון כאן בבלוג.
הכתיבה שלך מרתקת, אניגמטית, מספרת טפח ומסתירה טפחיים
ועדיין מי שקורא.ת אותך בהתמדה,
עוקבת אחרי לוחות הפינטרסט שלך ומעט אחרי האינסטה
יודע.ת משהו על נקודות מפתח בחייך,
לא מעט על שני האובדנים הגדולים,
קצת על הילדים,
מעט על השבר הגדול
לא מעט על מקורות ההשראה
וגם על הגעגועים.
.
שוב ושוב אני מתפעלת מדרכי החשיבה המורכבות שלך,
מהחיבורים שקיימים אצלך בין מילה (מגלה-לא-מגלה) לתמונה (מסתירה-לא-מסתירה)
ומהאופן שאת בונה לעצמך “גוף של יצירה” Body of Work –
אומנית מוכשרת מהשורה
כשהבלוג הזה הוא (לפחות לעת עתה) הגלרייה שלך, הוצאת הספרים והבמה.
שוב ושוב אני מתפעלת מהדרך הטיפולית שאת נוקטת כלפיי עצמך
מהחזרה על הסיפורים הקשים, הכאבים, האובדנים
בדרך שנכונה ומדוייקת לך.
שוב ושוב אני חוזה באנרגיות היצירה החיוביות ששופעות ממך
כשאת ממשיכה לעניין גם את הקוראות.ים אותך
.
כשאני קוראת פוסטים בבלוג שלך אני תמיד מוצאת בדברייך את עצמי
חוויות דומות, מקבילות, שונות או סותרות.
משחקת ביני לביני פינג-פונג עם הפוסט שלך.
לעולם אני לא יכולה להישאר אדישה
גם עכשיו לא.
בניגוד לפעמים קודמות הפעם אני לא מוצאת,
אלא מהרגע שקראתי את המילים הראשונות בפוסט הזה אני מחפשת.
מחפשת אל עורה.ו של מי הייתי רוצה להיכנס, ולא מוצאת.
מחפשת אצלי, בתוכי, בחיי ובהווייה שלי את השמחה
את מקומה, את עצם קיומה.
השמחה שאת מתארת נדמית לי ברגע זה לתחושה שלה אני קוראת לאחרונה “הודייה”
.
כאבים ואובדנים כמו שלך לא חוויתי, וקשה לי אפילו לדמיין
אם כי את תמונת האחיות – האחת בפיג’מה ורודה – תחת אורות הניאון חקקת בלבי.
מבלי שפגשתי אותה אי פעם, את יודעת עד כמה כואב לי על אימך בהקשר לאובדנים שלכן
.
לפני שנים רבות, בסיפור שנכתב שוב ושוב בתוך ראשי, ועדיין לא ירד אל קובץ או דף
שאל אותי איש אחד, קרוב מאוד באותו רגע, ועדיין כמעט זר
“יש לך חרטות? יש דברים בחייך שהיית רוצה, בדיעבד, לשנות?”
סיפרתי לו על אהבה לא ממומשת מהעת האחרונה (אז)
ואז אמרתי שכל מה שעבר עליי עד אותו רגע הוא חלק ממי שאני עכשיו
ממש ברגע זה – ועל כן אין חרטות.
כל שבריר שנייה הוא פיסה בפאזל
אריח זעיר בפסיפס האינסופי ההולך ונבנה של חיי.
.
ככה את. המילים שלך הן אריחי הפסיפס
הפוסטים שלך – תמונות שרקומות ממילים
שבהן את מציירת את האור, את הצבע ואת החושך והצל בחייך.
את אכן מתנה
.
על ההפקה – שם
אהובה,
אני מגיעה לתגובה שלך אחרי ימים רבים שאני קוראת תגובות ומגיבה וכותבת וחושבת ועושה אחד ועוד אחד לכאב ולשמחה וגם מחסירה אותם זה מזה… ומבינה שוב שכאב ושמחה באמת לא נמדדים, לא נשקלים, לא ברי השוואה. הם פשוט מה שהם ברגע שהם.
והתגובות שלך הם תמיד עבורי סיכום של הכל, את יודעת את השפה המדוברת שלי, מסתכלת על הכל במבט על, במבט אישי, במבט מקצועי… במבט נשי… הכל שם במילים שלך. תמיד נותנת לי עוד זוויות, עוד מראות סביבי וזה מרגש אותי מאוד להתבונן עליהן.
מגלה לא מגלה, מסתירה לא מסתירה, יותר מהכל, זה כאן. במילים האלו. הן נוצרו מעצמן בלי שום הכנה או הכוונה או כוונה…
היום אני יודעת שזה המקום ששומר ומגן עליי והוא נוצר מתוך עצמי. מעצם הכתיבה. בשביל שאוכל כמו שקראת לזה לבנות את “גוף היצירה” שלי (יצירה מילה ענקית עדיין משתאה שאמרת את זה כך) אך להישאר שלמה עם עצמי. בתוך עצמי. שאוכל לחוץ על “פרסם” ולהיות שקטה.
הודייה היא שמחה, אני מאוד מזדהה עם המקום הזה, אני חושבת שככל שאני מתבגרת המקום הזה של ההודיה לחלוטין קשור גם בשמחה שלי.
ולגבי הסיפור שלך על ההוא…
אהבה לא ממומשת זה אחד הכאבים הכי חזקים שיש. כך לפחות מחיי שלי.
וזה ישאר ללא ספק חלק ממי וממה שאני עד נשימתי האחרונה ועד בכלל…
תודה חנצ’ו על המבט, על החיבוק על התובנות… על האהבה. על התגובה הכל כך חזקה ומאירה שכתבת.
שמחה שהכרנו ושמחה שאת כאן בדרך הזו שלי…
רק מילה אחת, אכן יצירה!
תודה רבה אהובה! רק מילה אחת ת ו ד ה !!
כשאישה מרגישה שפרידה היא חלק ממנה, זה מראה עד כמה היא מאמינה בכח של עצמה. ביופי, בעצמה וביצירתיות. תמרי, מהיום שהכרתי אותך, כזו את בדיוק. חזקה, יפה, כנה, אמיצה ויצירתית בטירוף!
הכח שלך במילים הוא עצום ואינסופי. כן, גם מרפא.
הכרתי אותך ואת המילים המרפאות שלך ממש בתקופה שאבא שלי נפתר לפני ארבע שנים. ואת, דרך המילים שלך עזרת לי לתפור ולפרום את כל הרגשות שלא ידעתי איך לגעת בהם. עזרת לי ללטף את הכאב, לתת לו מקום של קבע ולא לחפש זמן בשעון שירפא. התובנה הזו שאין מרפא, ושצריך לדעת לפנות מקום לגעגוע הזה, היא בעצמה מרפאת.
כל כך התחברתי לכל מה שכתבת שם. הכנות הרגשית שלך, היא שם בכל מילה. הפוסטים שלך ממכרים תמרי. התמונות מהפנטות. אני מתחילה להבין שיש משהו בהפקות העצומות של הפוסטים שלך שעוד יובילו אותך קדימה וגבוהה כל כך. זה קונספט נפלא!
הפוסטים שלך בבלוג, בשבילי הם כמו לפתוח מתנה בכל פעם מחדש. לכן שמרתי לי את הקריאה לזמן פנוי כשאין אף אחד סביבי ומתמוגגת על כל תמונה ומילה. תודה על יצירת האומנות הזו שהכנת עבור כולנו. מאוד אוהבת אותך ואת כל העיגולים שבך.
כשאישה מרגישה שפרידה היא חלק ממנה, זה מראה עד כמה היא מאמינה בכח של עצמה.
יעלי אהובה אם רק היית יודעת כמה התלבטויות היו לי… מי אני שאכנס לנעלייה או אחשוב שהיא חלק ממני…
ואז הבנתי שהיא לא הנושא כאן היא רק הרוח, ההשראה, המקום הזה שהייתי צריכה עבורי בשביל להיות מסוגלת לעבור את התהליך הזה.
היא נתנה לי כח להאמין שאני יכולה.
נפגשנו בנקודת חיים כואבת שלך, גם שלי כל אחת מהמקום שלה.
אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו ואת אלו שבאו אחריה… והיום שאת כותבת לי שאז המילים שלי עזרו לך בתהליך אני מחייכת, כי אני בעצמי הייתי במקום כל כך כואב. מרגש אותי לקרוא את זה ולחשוב על זה בפרספקטיבה שלי היום בחיים.
וכן לכאב אין מרפא אבל כמו שכתבת כשמפנים לו מקום ומבינים את זה, זה חלק מהריפוי האפשרי שלו.
אני מרגישה היום שכל כך השתניתי כאן בבלוג מרשה לעצמי יותר, לעוף יותר גבוה… ומי יודע לאן זה יביא…
מקווה ויודעת שרק למקומות טובים ומסקרנים… זה בדרך. כשכותבים לי מילים חזקות ומחזקות כמו שכתבת לי, נותר לי רק להגיד לעצמי שזה אפשרי, באמת שכן.
תודה יעלי אהובה על הכל, בעיקר שהכרנו בזכות המילים. הרווחתי אוצר.
הלוואי ונתראה פעם באמת.
תמרי מופלאה ונדירה,
חיכיתי עד לסופ״ש כדי שאוכל לצלול לפוסט שלך. אמנם הצצתי ולקחתי טעימה לפני מס ימים, אך הרגשתי בחטא ?.
המילים שלך, שנבחרו בוודאי בקפידה ובטח לאורך זמן בדיוק כמו התמונות וההפקה המדוייקת והמרשימה הזו שלך, ראויות לתשומת לב אישית.
אז שבתי כדי לקרוא שוב ושוב, להביט מקרוב בתמונות הנהדרות שלך כפרידה, ולהנות מהעומקים שיש רק לך.
לא פעם ולא פעמיים אמרתי לך וכתבתי שעולמות הפנימיים של שתינו מחוברים בהרבה נקודות, והיה מרתק לראות זאת שוב גם הפעם.
עצב ושמחה ושמחה ועצב, לגמרי תדרים משלימים. וככאלה השלמה היא מילת המפתח בהם. לפעמים אנחנו כאן לפעמים שם. הכל בסופו של דבר חולף. יש הנאה גדולה בשמחה, ובכאב יש פוטנציאל ריפוי.
הפוסטים התהליכיים שלך מעוררים מחשבה, מזיזים מחשבות, מלאים בהנאה רוחנית וויזואלית.
שאפו עלייך מלכת המילים. מצפה ומחכה לפוסט הבא ???
ענבלוש אהובה,
האמת? שחיכיתי לך כאן… תהיתי בין היתר איך את עם פרידה בחייך והאם היא דמות שאת מחבבת?
תגלי לי ?
תדרים משלימים, דיברנו עליהם לא מעט את ואני בכמה וכמה מימדים, אני שמחה שגם כאן מצאת אותם בין המילים שלי… בין המחשבות שלך. שלנו… בין מה שאנחנו חולקות בכאן ובעכשיו וגם בעולמות שמעבר.
אני חושבת שיש הנאה גדולה בשמחה כשהיא באה אחרי כאב שחווינו. משהו בה מרגיש אחר, עמוק יותר, בטוח יותר, מוקיר. אולי אפילו משתאה… עוצמות גדולות מאוד. חוויתי את זה כמה פעמים בחיי וזה מרגיש כמו ריחוף נפלא.
תודה שאת כאן אהובה תודה על כל המילים הטובות, המחבקות הקרובות. לא רק כאן, כל השנה…
Love you
טוב פיניתי לי שעה וקראתי בעונג, מטיילת איתך בין מילים לתמונות… פשוט לא יודעת איפה להתחיל! בגודל הפקה, בפרידה קאלו, במילים, בשמחה, בכאב, בפתיחות, בחשיפה, בריפוי, ברעיון, בפוטותרפיה, בצוות המוכשר שעטף אותך! בקיצור אהובה אני מוצפת ושמחה איתך ובשבילך על הריפוי שעברת באמצעות ההפקה האישית ועוצמתית הזו. מבינה עכשיו את התהליך שעברת, מילדות בעלת עיגולי שמחה, להתבגרות במציאות שהולידה עיגולי כאב והתהליך שעברת במיזוג הזה בניהם. תיאור כל כך ויזואלי למונחים כל כך מורכבים! מדהים באמת.
מאחלת לך עגולים של שמחה לרוב, את מדהימה! ♾? שבת שלום לך אהובה ?
שמש יקרה שלי,
אני שמחה שהתגובה שלך כאן, תישאר לצידי ואיתי בכל פעם כשאחזור לקרוא בפוסט הזה.
הפרוייקט הזה אכן עשה לי הרבה עיגולים של שמחה, תהליך של קבלה, של השלמה של יכולת להתבונן בעצמי ולהגיד לעצמי כמה מילים שפעם לא הייתי מעלה על דל מחשבתי. לא הייתי מספיק בשלה לחשוב עליהן אפילו… לא העזתי.
תיאור כל כך ויזואלי למונחים כל כך מורכבים… ואולי יותר מהכל זה המשפט. סיכמת הכל…
זו המתנה שקיבלתי כנראה, היכולת להעביר מילים ורגשות מתמונה ולהיפך… מתנת חיים.
תודה שכתבת לי, את כולך עיגולים של שמחה!!
איזה מזל שהמילים חיברו את העיגולים שלנו כך באמצע החיים ❤️? שמחה להיות לך עיגול של שמחה
באמת מזל! שמש גדולה שאת עבורי!
תמרי, מתרגשת ומעריכה כמה אומץ וכמה כוח נדרש ממך להתמודדות, לשימת הרגשות וחוויות האובדן על השולחן, שוב ושוב, במהלך התיעוד המגוון הזה. הנושא קשה מאד עבורי ומזדהה עם רגשותייך באופן הדוק.
הפקת הצילומים מעוררת התפעלות עזה, יפהפיה? ומרגשת בצורה בלתי רגילה. נחרטו בקרום לבי המילים היפות, הקלילות, והרגשות הקשים, גם יחד. בוודאי יציפו ויבעבעו עוד ועוד. לבי אתך.
אורית יקרה,
המילים שלך חשובות שלי מאוד, תודה מעומק ליבי שכתבת לי אותן, תודה על הפרגון והמחמאות הטובות.
אני מבינה שזה נוגע בך במקומות שלך בחיים, אני מאחלת לך מכאן מה שאני מאחלת תמיד לעצמי, הרבה עיגולים של שמחה שיתעגלו לך בלב ויצאו החוצה לעולם… עיגולים שיעגלו לך ובך גם את מה שכואב וצורב.
שמחה שהשארתי לך מזכרת קטנה בלב מהפוסט הזה.
תמרי האהובה. קראתי ושוב קראתי. ראיתי את התמונות שלך ושל פרידה, הרגשתי איך הן מתחברות למילים ואת ופרידה והן הופכות לאחת. הכאב והצער הגדול והשימחה. מילים ואותיות ומבט וחצי חיוך. תנועה קלה של הסנטר, קמטים במצח ועיניים. עיניים מדברות. אני אוהבת עיניים, לא רק בגלל שהן חלון נפש שלנו. הן מדברות בשפה מיוחדת. אפשר לחייך אבל העיניים תמיד יתרגמו את הלב. פרידה שלך לא צוחקת בקול רם ולא מחייכת חיוך מלא. בפוסט הזה פרידה חושבת, כועסת, כואבת מהרהרת הרבה ומעט מאד מחייכת, חיוך קטן, שמניע למחשבה נוספת. אני יודעת שיש ימים ורגעים שמחים גם לפרידה וגם לך. אני מרגישה כאן בעיקר את הכאב, בעיקר את האובדן שלא יחזור. קראתי הרבה על פרידה קאלו ועל מערכת היחסים המורכבת שלה עם דייגו ריברה. היה שם קושי רב אבל גם אהבה ענקית. בפריז חיכיתי שעות בקור עז לתערוכה המופלאה של הציורים שלה. תערוכה שאף פעם לא אשכח אותה. הציורים שלה נהדרים, וברור שדייגו שניסה לא מעט להשתיק אותה, אולי הצליח בעבר אבל היום הקול שלה נישמע. אני מבינה למה פרידה נוגעת בך כל כך. הכאב הפיזי שלה הפך גם לנפשי, הכאב הנפשי התערבב עם הפיזי והפך גם הוא לפיזי. ועדיין היא הצליחה. הצליחה לשמוח, להפוך לאייקון אופנה, לא ויתרה לעצמה ולסביבה שלה, הציגה בתערוכות, היתה אש בוערת מבפנים והעיניים שלה הראו את זה ודברו על כך. פעם שמעתי שרק מי שמסוגל לשאת כאב גדול ואובדן מקבל אליו כאב גדול ואובדן. אני יודעת שאת אחת מאלה שיכולים. התמונות שלך ושל אחותך בבית החולים הן תמונות כואבות ככ, בלתי נתפסות. את נשארת בחיים אחרי הכל, נשארת לספר עליה ועליו. נשארת כדי לספר לנו על הרגשות שלך ועל הכאב וגם על השימחה. אני מודה לך על כך. מודה לך שאת מצליחה לפתוח ככה את הלב ולפתוח לי את העיניים. באהבה.
ציפי אהובה,
יש לי צמרמורת מהתגובה שלך. קראתי אותה כבר כמה פעמים…
קראתי על פרידה שנים רבות, אני מכירה כל נקודה בחייה כל אבן דרך, כל דבר שהיא נגעה ועשתה.
מקנאה בך שראית תערוכה שלה, מקווה להגיע גם אני פעם לבית שלה במכסיקו. לסגור את המעגל הזה עם עצמי ואיתה. לגעת בה מקרוב.
ופתאום דרכך אני מרגישה אותה עוד פעם, קצת אחרת, השיקוף שעשית כאן ביני לבינה הוא מרגש כל כך עבורי. שמת לב להכל. גם לדברים שעשיתי לא במודע שפשוט יצאו ממני כך.
האהבה שלה לדייגו בין היתר העצימה אותה למה שהיא היתה, איזו אהבה ענקית היתה להם. למרות הכל. כואבת עד אימה ומשמחת עד לעונג הכי גדול שיש.
היא ראתה אותו בת 15 בתיכון, מצייר על קירות בית הספר שלה ציורי קיר ואמרה לחברות שלה: איתו אני אתחתן.
הוא היה גדול ממנה בשלשה עשורים לפחות. והיא התחתנה איתו. שנים אחרי כשהיא כבר נכה.
ואולי מהכל זו התמונה הכי חזקה שיש לי בראש. הנחישות שלה… והאמונה.
התמונות שלי ושל אחותי עברו כל כך הרבה סינונים ועדיין זה כל כך כואב. ואולי זו ההוכחה כמו שכתבת שאנשים שיכולים לשאת כאב מקבלים אותו בחיים…
משפט עצוב ונכון.
תודה רבה על התגובה הזו, היא נשארת איתי חזק בלב.
תמרי, אשפית את. אשפית של מילים, של חיבורים, של סיפור סיפורים, קולאז’יסטית של רגשות, רעיונות, תחושות וחושים. קראתי לאט ובתשומת לב, התבוננתי בך. פתחת בפני חור הצצה מרתק ולא מובן מאליו. כזה שיש בו קפיצות בזמן והיפוכי מבט. פנימה והחוצה, עלייך ועלי, על זכרונותייך שמעוררים את זכרונותיי, עול כאבייך שמעוררים חמלה רכה שמחבקת ואוהבת.
תודה עמוקה.
חיה יקרה,
תודה עמוקה על התגובה הזו שרקמת אותה כל כך יפה במילים שלך, ריגשת אותי. אני מרגישה בין השורות שלך הרבה עומקים וזכרונות שנטמעו בך לתמיד, אני כאן לעורר אותם גם אם לעיתים זה לא פשוט.
לזכרונות שלנו גם אלו הלא פשוטים, יש ערך עצום בריפוי, בקבלה שלנו את החיים במורכבותם וכפשוטם. מי כמוך יודעת גם דרך מה שאת עוסקת בו בחייך.
תודה על החיבוק ותודה שעצרת לקרוא ולכתוב לי.
תמרי או תמר בשבילי…
היטבת לבחור בצלם הכי רגיש שיש לתאר את הרגשות הכי כנים שלך בהפקה כל כך מדוייקת. משובח כמו יין טוב! מילים שנוגעות ודוקרות וכואבות…
חיים….והצילומים והנפקה יפייפיים!
ופרידה קאלו היא חתיכת השראה מלאה בהכול!
תודה רבה יקירי, שמחה ומתרגשת שעצרת לקרוא אותי.
כשקוראים לי תמר אני (עדיין) מסתכלת לראות אם קוראים לי, כבר לא בטוחה שמתכוונים אליי…
אני יודעת היום שתמרי יכולה לכתוב את מה שנכתב כאן. תמר לא יכלה… היא לא היתה מספיק אמיצה.
פרידה היתה המתווכת בין שתינו.
ופתאום נזכרתי שאתה מכיר את עדו כמובן… ואיך כל המעגלים נפתחים ונסגרים לנו בחיים…
איזה כיף לקרוא אותך, תודה על כל המחמאות והפרגון. מתגעגעת!
את תמיד מרגשת אותי במילים, אבל הפעם ריגשת גם בתמונות.
יפה לך פרידה, אבל הכי יפה, זו פשוט את, בלבן בלי שום מסיכות.
את מרגשת, נפלאה ומעוררת השראה, בדיוק כמו פרידה, אבל בדרך שלך.
קרן יקרה,
העובדה שאני מסוגלת להעלות פוסט עם תמונות של עצמי היא הדבר הכי מרגש שקרה לי בתהליך הזה.
כל כך קשה לי עם תמונות שלי, להתבונן על עצמי. שנים שלא הייתי מסוגלת.
את יודעת כמה אני אוהבת תמונות, כמה אני אוהבת לצלם, אבל בכל מה שקשור לתמונות שלי היה לי מחסום גדול.
התמונות בלבן כאן הן באמת המקום הכי שלי… הכי אני. כשאני מתבוננת עליי אני יודעת שעברתי דרך ארוכה מאוד. עד עכשיו.
כואבת שמחה. יש בה הכל….
תודה שאת כאן אהובה תודה על התגובה היפה שלך!
מכירה את התחושה. גם אני מתקשה עם תמונות של עצמי וגונזת המון מהן. את יפה ונפלאה בכל צורה ופורמט. ואת תמיד את. מרגשת. נפלאה.
תודה רבה קרן, את מקסימה ומרגשת אותי מאוד.
אני חושבת שאם פעם תרצי… תאפשרי לעצמך שמישהו עם עיניי זהב ולב ענק יצלם אותך…
עשיתי את זה לפני שנה כמתנה ליום הולדת 48 שלי ומאז בעצם הבנתי שאם עומד מולנו מישהו שאנחנו בוטחות בו ונפתחות אליו, פתאום נפתח גם משהו בנו.
שלם שהרבה יותר גדול מסך חלקיו… מנסיון. יש לזה אדוות על כל כך הרבה דברים מעבר לתמונה…
לא מוצאת את המילה שתוכל להגדיר אותך, את עולם ומלואו, את עולם שכולו רבדים ושכבות, בכל פעם נחשפת פיסה מחייך בצורה מהפנטת, שמחה, עצובה, מצמררת, בועטת.. מרתק לעקוב ולראות אותך נשאבת פנימה ומוציאה את האני שלך בכל פעם בצורה שונה, זה מפעים בעיניי, יכולת באמת מיוחדת ששמורה רק לך!
והתמונות, כמה את יפה כפרידה, וכמה את יפה כאת (-: זוכרת כשראיתי לראשונה, נעצרה נשמתי והרגשתי אותך עד כמה את שמחה להיות פרידה לכמה שעות וכמה אני שמחה להרגיש את זה איתך..
מאחלת לך אהובה שלי שהדרך שלך הכל כך מיוחדת תראה אור ממש בקרוב ( את יודעת על מה אני מדברת) אין לי ספק שזה קרוב, אוהבת על על מה שאת והרבה הרבה מעבר. ❤️
אהובתי שלי,
היום ראיינו אותי לפוד קאסט (שנקרא:”שפכטל” של שתי נשים מקסימות ומוכשרות מעצבת הפנים קרן בר והאדריכלית מיטל פומרנץ) הפוד קאסט היה על השראה וחזון ומילים…
וכשניסו לספר מה אני עושה כמובן שהשיח התארך לעוד משהו ועוד משהו…
בסוף הראיון שאלתי אותן אם הם עכשיו יכולות להגדיר מה אני עושה והן ענו לי: את עושה תמרי. זה מה שאת עושה.
זה התקשר לי למה שכתבת שאת לא מוצאת מילה שתגדיר אותי…
ואולי טוב שכך שכל הזמן זה משתנה, ומתעגל ומשנה צורה אבל במהות מי כמוך יודעת מי זו תמרי.
לא מכאן מהבלוג… ממעמקיי העומקים כמו שאף אחד לא יודע ומכיר. מהיום יום מהימים מהלילות… מהשיחות מהשמחה מהדמעות…
היית חלק מהותי בפוסט שלי, בכתיבה, בהתייעצויות, בבחירת התמונות, כמה כיף לי שאת איתי.
תודה על כל מה שאיחלת לי, בטוחה שכך יהיה, לא יכול להיות אחרת.
תודה שאת כאן רואה אותי כמו שאני… אוהבת אותך הכי בעולם!
הרבה מחשבות מתרוצצות בראשי ותחושות בגופי.
“עיגולים של שמחה” (עיגולים של כאב) הוא אחד השירים שנוגעים בי עמוק עמוק, ואני שרה מתוך תוכי.
אחרי קריאת הפוסט התחדדו לי כמה דברים שמסבירים לי את הנגיעה המיוחדת.
חשבתי עלי. אין לי דמות כזו, כמו שפרידה קאלו עבורך. קיבלתי השראה משתי נשים עיקריות בחיי שהן לא דמויות מוכרות לכלל, אלא שלי. כתבתי על זה פעם, למגירה. אולי הפוסט ה”מוסלק” הזה ייקבל חיות, בהשראתך.
חיבוק גדול אישה עוצמתית. כל רגש את מביעה ומעבירה בעוצמה רבה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אתי יקרה,
לפני הכל ברוכה הבאה לבלוג שלי.
את השיר עיגולים של שמחה שמעתי שנים רבות, הוא נכתב הרבה אחרי שאחותי ואחי נפטרו והוא היה לי לעמוד אש להרבה תחושות ורגשות שפעמו בי. במיוחד שהסיפור של דסי קשור במחלה מהם שניהם נפטרו.
שנים רבות לא הקשבתי לו וכשסיימתי לכתוב את הפוסט הוא חזר אליי ופתאום הבנתי שהוא היה שם תמיד וללא ספק משהו בו נטמע בי.
אני חושבת שפרידה היא דמות שמאפשרת לי להתבונן על כאב ושמחה, היא כמו נייר לקמוס, או מסנן, או מתווכת…
אבל אם אני מתבוננת על חיי אז ללא ספק אמא שלי היא דמות שקשורה בנימי נפשי, דמות להערצה ולהערכה.
ובשונה מפרידה לא הייתי רוצה להיות היא, אבל הייתי רוצה לדעת ואני יודעת שיש לי ממנה כמה דברים לחיים. חזקים ומשמעותיים.
תודה רבה שכתבת לי אהובה, מילים חמות וחשובות ותגובה שנשארת איתי קרוב.
עגולים של כאב אני מכירה מקרוב, אני חושבת שמגיל אפס. עגולים של שמחה לימדתי את עצמי בגיל ממש מאוחר אחרי שהרבה שנים סברתי שזאת פשוט מי שאני- עצובה. לתפיסתי לא היו לי סיבות לשמוח וזה העציב אותי עוד יותר.אני חושבת שהתחלתי לשמוח (לאט ובזהירות…) כשהרגשתי שיש לי איזושהיא שליטה בחיים שלי-שהם לא מנוהלים על ידי אנשים אחרים או כוחות עליונים ושגם אם יקרו דברים “לא טובים” הם יסתדרו בסוף וגם בהם אפשר יהיה לשמוח. קצת כמו פרידה שלך-שבתוך כל הכאב והבאוס של הדברים שנפלו עליה יצרה לעצמה שמחה ואור ויופי. פרידה היא השראה גדולה שמסתכלים עליה מהזוית הזאת-של לנהל את החיים למרות ועל אף כל מה שלא בשליטתינו. כשהייתי ילדה התעסקתי בזה הרבה-אילו… אילו נולדתי להורים אחרים, אילו היינו גרים במקום אחר, אילו היה לי חבר….זה עיסוק הרסני כי הוא כל הזמן רואה את החסר. כתבת על זה בדיוק ובכשרון כל כך גדול-החסר תמיד שם, לא הולך לשום מקום. יש געגוע לאהובים שאינם, יש כאב על מה שהחיים “סידרו” לנו אבל השמחה שם-צריך לפנות לה מקום ולפעמים אפילו לעבוד בה. עיגול גדול של שמחה הכניסה לחיי ההכרות איתך תמרי אהובה.
אילו, אם, אולי… מילים שאין לנו שום צורך בהן.רואות את החסר כמו שכתבת…
בעיני הן בדיוק המקום של העונג והכאב שגרים יחדיו על אותה נקודה במוח שלנו.
מילים שמגרדות פצעים, שמכאיבות… מה היה קורה אילו ואם ואולי? כל כך מכירה את זה ממני בגילאים הרבה יותר מבוגרים.
כילדה המילים האלו מעולם לא היו בלכסיקון שלי, מבחינתי היית שמחה בהכל בכל מה שהיה לי.
כשאני קוראת אותך כילדה שחשה כך הלב שלי מתכווץ. חושבת איך זה לגדול כך במקום שתמיד “חסר”…
כשאנחנו מבינים שהחסר יהיה שם, שהגעגוע יהיה, שהחיים סידרנו לנו את מה שהם סידרו נשאר לנו לבחור בשמחה.
זה שיעור מאוד קשה של חיים מי כמוני יודעת, אבל כשמצליחים להטמיע אותו הוא יכול לשנות לנו את כל התודעה.
זו עבודה קשה אבל יש לה שכר שווה… את כבר יודעת את זה.
תודה שנכנסת לעיגולי החיים שלי ריבי אהובה.
“אנשים שמסוגלים לחוות כאב הם אמיצים בעיני הרבה יותר מאילו שאטומים אליו .שמהדקים אותו שרויים בכחשה לקיומו.”
יותר מאי פעם עשית תמרי חיבור בין שני עולמות שלך.עולם המילים שלך ששרט והכאיב לי.( והייתי צריכה לברר לי למה הוא כל כך שורט אותי).
ועולם היצירה.הכישרון שלך להיכנס לעולמה של פרידה , התעוזה להיכנס לנעלי הכאב דרך הלבוש וההזדהות שלך.
אחד הםוסטים החזקים ביותר שלך שכאמור שרט את לבבי.
נעמי יקרה,
אני מבינה את הכאב, את השריטה, את מה שהמילים עשו לך. יודעת היטב ממעמקי ליבי.
ועדיין מקווה שמצאת בין המילים שלי גם את האופימיות ששתלתי שם… את קרני האור שהכאב יכול בדרכו שלו להביא לעולם.
תודה על המילים הטובות, לי ולפרידה… תודה שהגבת לי בכנות ומהלב. אוהבת אותך.
תמרי, ולפעמים מרגיש שהמילים שלי יהיו קטנות מדי מכדי להעביר את הרגש… וכמעט יצאתי ולא כתבתי לך כלום… כי חשבתי לעצמי שאחטא אם רק אומר לך כמה נגעת, כמה מזדהה, כמה בכיתי, כמה השראה ויופי ספגתי מהפרויקט הקסום הזה, כמה עונג, כמה הרגשתי את הנפש העדינה והמיוחדת ששוכנת בתוכך, כמה לרגעים רציתי לחבק אותך… אפילו להכיר אותך יותר ואז הבנתי שניה לפני שהחטא יהיה לא לכתוב לך בכלל…
עיגולים של אהבה שיקיפו אותך יקרה ?
דבורה יקרה,
זו פעם ראשונה שאת בבלוג שלי אז לפני הכל ברוכה הבאה. שמחה מאוד שאת כאן.
המילים שכתבת כאן את יודעת… בכל מילה מסתתרות עוד כל כך הרבה מילים יקרות וחשובות.
אמרת הכל וריגשת אותי מאוד!
שמחה שהרגשת את מה שהרגשת, זו הכוונה במילים ובכתיבה שלי וכנראה גם חלק מהיעוד שלי…
לגעת באנשים ולאפשר להם להתחבר למקומות האלו דרך סיפור החיים שלהם.
אני מאוד אוהבת לחבק ולהכיר אנשים חדשים שמסקרנים אותי מקווה שנכיר פעם מחוץ למסך.
שולחת לך חיבוק (בינתיים) מכאן…. ותודה מהלב שלי שעצרת לקרוא אותי.
יצרת פה פרוייקט מאד מיוחד. פרידה אמרה שהיא מציירת פרחים כדי שלא ימותו. כי כך הם נשארים להם חיים, צבעוניים ומריחים. מה שכתבת, צולמת, שיתפת, שימחת, כאבת, שפכת, חלקת, הארת, הכאבת, עושים טוב לנשמה. אחד השאלות בבניית מותג, אחרי שבחרת דמות להזדהות איתה, היא איך נראה לך שהדמות היתה פועלת, מרגישה, עושה. לא יודעת אם במודע או לא עברת תהליך מיתוג אישי אותנטי ועמוק שבגלל שהוא אפוף ערכים ורגש יכול לגעת בהרבה אנשים ותחומים. מאחלת לך רק טוב. תמונה אנסה לצרף בפייס כי אי אפשר פה.
תודה רבה מינה יקרה, אני חושבת שבהמשך למשפט הנפלא של פרידה… אני מרגישה שגם המילים הן עבורי כלי שמשאיר הרבה דברים בחיי “חיים” בשביל שהם לא ימותו או יתמוססו או ישכחו.
לגבי תהליך המיתוג, לרגע לא חשבתי על זה…. פרידה עבורי היא מעין קול פנימי שעזר לי להביע הרבה רגשות ומחשבות בנקודת הזמן הזו של חיי.
לצד זה מכיוון שזה לא בא ממקום מודע אני מאוד מתחברת למה שכתבת כאן. חשבתי הרבה בזמן הצילומים והכתיבה מה פרידה היתה אומרת, או חושבת או רוצה לומר לי.
אגלה לך סוד שהפוסט הזה בהתחלה נכתב כמו שיח ביני לבין פרידה, כמו חלופת מכתבים. זה איפשר לי לכתוב את מה שחשבתי שאולי היא היתה אומרת לי.
בסוף הרגשתי שאת הדברים שהיא אולי היתה אומרת לי אני רוצה להשאיר אצלי…
אשמח לשמוע ממך יותר על מה שכתבת לי, זה מעניין מאוד….
בינתיים תודה ענקית על התגובה המרתקת שלך, הרבה חומר למחשבה.