את הגלימה שאת לובשת את עיצבת?
כן אני.
ואת עגילי הנוצות? את עיצבת?
לא, קניתי אותם.
ואת הצעיף את עיצבת? את ציירת עליו את העלים?
כן, אני.
עכשיו תראי לנו בבקשה מה הכנת…
אני מוציאה מהתיק בהתרגשות אילמת ובידיים רועדות שתי שמלות ומראה להם אותן.
אחת שחורה מקטיפה עם כפתורים אדומים ומחשוף ענק ואחת צבעונית כמו קימונו מבד סאטן עם כפתורים משולשים בצבע סגול.
אני מוציאה גם את הסקיצות שציירתי לפני שתפרתי את השמלות (או יותר נכון אחותי תפרה לי אותן) ומראה להם גם את הסקיצות.
העיניים שלהם בוחנות, לא רק את הבגדים שהבאתי ואת הסקיצות שציירתי אלא גם אותי.
מה אני לובשת, איך אני נראית, אני מספיק “שיקית” בשביל ללמוד כאן?
הם מסתכלים עליי ואני עליהם ובלב שלי יש רק בקשה אחת.
יופי תודה רבה תמר, בהצלחה.
בטח יש לו סיבה טובה
אחותי בלונדון.
אני יורדת לגן להביא את הבנות שלה. תאומות. בנות 5. מתגעגעות קצת לאימא.
אני מסבירה להן שאימא נסעה לטיול בלונדון ודודה תמר באה לשמור עליהן. נלך להאכיל חתולים, נצייר, נכין עוגיות, נרדם ביחד, נקריא סיפורים ואמא תביא להן מלא מתנות.
יהיה לכן כיף חמודות שלי מבטיחה לכן.
האינטרקום מצלצל. אבא שלי בדלת. אני שואלת אותו מה הוא עושה כאן סתם אחה”צ.
אסור לי לבוא לבקר?
ברור שמותר, אבל אני יודעת שאבא שלי לא בא סתם, בטח יש לו סיבה טובה.
הוא מסתכל עליי במבט רך, מוציא מהכיס הפנימי של הג’קט שלו 2 מעטפות. תראי מה קיבלת היום בדואר הוא אומר לי.
ואני רואה.
שתי מעטפות, אחת לבנה ואחת חומה.
אני פותחת את החומה. התקבלתי. לימודי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך.
אני פותחת את הלבנה. התקבלתי. לימודי תואר ראשון בעיצוב אופנה.
אני מחבקת אותו חזק חזק, העיניים שלי מתמלאות דמעות, הלב שלי מחסיר פעימה. אני מתרגשת. כל כך.
ומאותה שנייה, מאותו רגע כלום כבר לא נשאר כמו שהיה.
הבחירה הייתה פשוטה, אפילו לא התלבטתי.
פוזה כזאת של פריסאית תל אביבית
תמונה אחת שלא יוצאת לי מהראש.
אני עומדת בפריס ברחוב סאן ג’רמן, מטפטף עליי גשם של סתיו.
אני לובשת חולצת הוואי, מקושקשת בדפוס צבעוני של פרחים טרופיים ופלמינגו, מכנסי ברמודה בצבע כחול מזעזע, נעלי זמש בצבע טורקיז בוהק וגרביים צבעוניים באחד הצבעים של החולצה.
אני בשנה השלישית ללימודי האופנה שלי וכולנו, כל הכיתה בטיול שנתי בפריס. הכי חלום שיש.
מעצבים לעתיד, חייבים קצת השראה של חו”ל…
זאת הפעם הראשונה שלי בפריס ואני כולי נפעמת למול כל הדבר המדהים הזה שנקרא פריס. אחריה עוד היו פעמים רבות. רבות מאוד.
ז’ה טם יו פריס.
כמה שאני אוהבת אותך.
מצלמים אותי.
אני מתפקעת מצחוק נשענת על פנס רחוב שעמד לידי ועושה פוזה כזאת של פריסאית תל אביבית עם כל הבגדים המגוחכים שלי…
וקליק.
תמונה. לנצח.
הסתכלתי עליה לא מזמן. היא איפשהו באחד האלבומים אצל אימא שלי. זאת אני? כן. לגמרי אני. החיוך נשאר וגם הצחוק. התלתלים שלי היום יותר קצרים אבל הבגדים האלה??
איך לכל הרוחות העזתי להסתובב ככה…ועוד בפריס??
אני מחייכת לעצמי. איך העזתי??? העזתי ועוד איך.
ואיזה כיף זה היה.
נודיסטים באיזה כפר ביוון
בגדים… מאיפה בכלל להתחיל לדבר עליהם…אחת ההשראות הגדולות שיש.
זה כמו גברים אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם.
בניגוד לפרווה ונוצות אצל חיות שהביגוד שלהן הוא “בילט אין”, אצלנו בגדים, קודם כל ולפני הכל, נועדו להיות לנו לכיסוי גוף. להגן עלינו מחום וקור לכסות את מערומינו.
לפעמים אני תוהה בשאלת השאלות שהעסיקה ועוד תעסיק כל כך הרבה אנשים וחוקרים, מה היה קורה אילולא טעמו אדם וחווה מעץ הדעת.
הרי אמרו להם מפורשות שאסור.
אבל הם הלכו אחרי התשוקה שלהם לראות מה יקרה אם הם יעשו את מה שאסור.
אתם מבינים שאלמלא הם טעמו מעץ הדעת לא היו בדים, בגדים, אופנה, מעצבי אופנה, חנויות בגדים, נעליים, אביזרים. מסוגלים לדמיין את זה?
אני אוהבת בגדים אבל האמת, אני לגמרי יכולה לדמיין איך זה לחיות בלעדיהם.
מודה שלפעמים בא לי שהם לא יהיו.
זה די מתיש אותי לפעמים העניין הזה. כן מתאים לי, לא מתאים, כן באופנה לא באופנה, הצבע לא מתאים לי לפנים.
ואיזה נעל לנעול עם זה? ותכשיט ותיק…
לא עדיף להיות נודיסטים באיזה כפר ביוון ולהתלבט בשאלות הרבה יותר מהותיות. לפעמים לגמרי עדיף.
בגדים תמיד היו עניין.
הם סימלו מעמד חברתי, מצב כלכלי. אם אתה שווה או לא שווה. צבעים מסוימים ובדים מיוחדים סימנו עושר. כמו המותגים של היום.
בגדים קשורים קשר הדוק לתרבות שלנו, למסורת שלנו. פעם היית יודע על אדם מהיכן הוא לפי הבגדים שלו, המלבושים שלו.
היום אנחנו חיים בכפר גלובלי כזה עצום ורב וכבר יותר קשה לזהות. זה נהיה קשה משנה לשנה ככל שהכפר הזה גדל ומתעצם.
זה מזכיר לי את בובות העמים שהייתי אוספת כשהייתי קטנה.
מי שנועלת כפכפי עץ, חצאית שחורה וכובע משולש מכותנה לבנה, ברור שהיא הולנדית לא?
ומי שיש לה מטפחת צבעונית על הראש, חצאית רקומה עם פרחים וסינר היא רוסייה?
וקימונו ממשי כזה פרחוני עם חגורה עבה במותן, יפנית? ואולי סינית? פיליפינית?
וכובע פרווה שחור ומאורך הדור בג’קט אדום עם כפתורי זהב…טוב זה ברור… הוא לונדוני.
שומר המלכה….
It is all mine
הקול שלה היה עדין אבל יחד עם זאת תקיף.
אני שוב בפריס.
הפעם מטעם העבודה שלי. אני כבר מעצבת אופנה. נוסעת לקבל השראה מהעיר המדהימה והאופנתית הזאת. ריטואל חלומי שבמשך השנים שלי כמעצבת חזר על עצמו פעמיים שלוש בשנה.
להסתובב בחנויות, לראות תערוכות, תצוגות אופנה, לקנות מגזינים שווים ועדכניים. לנוח קצת מהשגרה, מהעבודה. לנשום עיצוב במיטבו, להסתכל על האנשים, ללכת לאיבוד ברחובות ולגלות רחובות חדשים…
לישון לילה שלם. להתגעגע קצת הביתה.
ז’ה טם יו פריס.
כמה שאני אוהבת אותך.
ינואר, קפוא בחוץ. אני לובשת מעיל דובון שחור, כובע צמר, כפפות ומגפיים. רועדת מקור. אבל מתרגשת.
החנות של בית האופנה לואי ויטון בשדרות שאנז אליזה. החנות עם התור הכי ארוך בפריס שמשתרך לו עד אינסוף.
חנות שכל כולה מותג אחד נחשב שהתחיל אי שם במאה ה 19, בחברה מתמחה לקופסאות ואריזות ונהפך עם השנים למושא אופנתי נחשק.
אני נעמדת בתור ומקווה שהוא יזוז מהר על מנת שאוכל לחזות בפלא הזה של לואי ויטון. סוג של מקדש.
תורי מגיע, אחרי שעה וחצי בגשם.
נכנסת. יורדת לקומה התחתונה.
מורידה את כפפות הצמר שלי והידיים הקפואות שלי נוגעות ביראת כבוד, בתיקים, בצעיפים, בבגדים…יש בחנות ריח רענן של עץ משובח, של ניקיון, של בושם. תמהיל משכר.
ממשיכה להסתובב בחנות, מסתכלת, בודקת, מצלמת בעיניים שלי רעיונות מעניינים…
ואז…
אני רואה שולחן עץ, נמוך ויפה עליו מונח זוג הנעליים היפה ביותר שראיתי.
נעלי סירה בצבע אפור בהיר. העור שלהן היה קצת מבריק וקצת מקומט. היה להן אבזם מיוחד כזה עם סוגר מתכת ועליו הסמל של לואי ויטון ועקב קטן ועדין. נעל ענוגה.מושלמת.
אני מרימה את הנעל הזאת מהשולחן ונוגעת בה, מלטפת אותה, רוצה למדוד אותה…זה כמו לגעת בכלי קריסטל יקר שעוד רגע ייפול ויתנפץ לי מהידיים.
ואז אני שומעת את הקול שלה, אנגלית במבטא אירופאי מצוחצח: Please don’t touch. it is all mine
אני מרימה את הראש ומסתכלת. והיא מולי.
היה לה שיער חלק ומוזהב אסוף לקוקו כזה עם סיכה שחורה. שמלת צמר ורודה ודקיקה. נעלי סירה כסופות וכל כולה זוהר, עדינות ויופי בלתי נתפס.
היא נסיכה. לוחשת לי המוכרת המטופחת שנעמדת לידי.
נסיכה אמיתית? אני שואלת.
אמיתית לגמרי, מבלגיה.
וכל מה שאת רואה כאן על השולחן הנעליים, התיקים, הצעיפים והבגדים זה שלה. דברים שהיא בחרה מהחנות. היא לקוחה מאוד חשובה שלנו, אז בבקשה מאדאם אל תגעי במה שיש על השולחן.
מרסי מאדאם.
אני שמה למוכרת את הנעל ביד, רצה בשיא המהירות במדרגות, בורחת לרחוב הגשום ולא מפסיקה לבכות ולצחוק לסירוגין.
בסך הכל בגדים, כמה כוח יש להם, כמה השפעה יכולה להיות להם עלינו, לנגן לנו על הנימים הכי עדינים הכי קטנים של הנפש. להזכיר לנו נשכחות.
אני שמה את כובע הצמר על הראש, רוכסת את מעיל הדובון שלי ונותנת לגשם לטפטף עליי.
הדמעות שלי זולגות, איך עמדתי שם במחלצות הכל כך לא שיקיות שלי מול נסיכה. אמיתית !
הרגשתי מבוישת, נבוכה…
למה לא הכינו אותי למפגש הזה…הייתי לובשת משהו אחר.
אני הולכת, מהר, בשאנז אליזה, החנות של לואי ויטון כבר הרחק מאחוריי ואז זה חוזר אליי.
אני נזכרת בשולחן הקטן שעמד ליד המיטה שלי בחדר של הוריי בו ישנתי כשהייתי ילדה קטנה. ממש קטנה.
לא היה לי ארון בגדים, במקומו היה לי שולחן עץ ישן ונמוך ועליו ציפוי כזה של אריחים לבנים. על השולחן הקטן הזה היו מסודרים כל הבגדים שלי.
כמה ערמות קטנות של בגדים. כמה חולצות, כמה מכנסיים וכמה תחתונים…זהו.
לא הייתי צריכה יותר. היה לי הכל.
הייתי לגמרי נסיכה.
הכי נסיכה בעולם.
חוקים אכזריים משלו
אופנה היא תעלומה בעיניי.
קם לו מישהו בוקר אחד, מישהו כזה שיש לו המון חזון והשראה בעולם העיצוב ומכתיב לנו מה ללבוש, איך ללבוש, באיזה צבע, איך לעצב את הבית, איך לרהט את הבית…
התעלומה היא שהמון אנשים יעשו את זה, ילכו לפי האופנה, התכתיבים.
ובעונה הבאה זה חוזר חלילה. קורבנות אופנה קוראים להם.
מעולם לא הייתי קורבן אופנה.
אני קשובה למה שקורה לטרנדים כמו שקוראים לזה בשפת העיצוב. אבל אף אחד לא יחליט בשבילי מה ללבוש, או איך לרהט הבית.
האופנה משתנה כל הזמן והיא נוצרת כל כולה מהשראה, מדברים שקורים בעולם, בהוויה, באוויר הכללי והכלכלי, ממצב רוח עולמי, ממלחמה, משלום, ממוסיקה, משחקנית מפורסמת שעשתה קאמבק, ממדינה בכותרות.
כל דבר הוא השראה לטרנד הבא, לדבר האופנתי הבא, לתכתיב הבא.
אפילו ליופי של אנשים יש אופנה.
מי שהיה או הייתה יפה לפני כמה עשורים לא בהכרח כבר נחשב/ת יפה לפי האופנה של היום. כי יופי גם הוא בר חלוף. כמו אופנה, כמו בגדים …כמו ספה…
לכפר הגלובלי יש חוקים אכזריים משלו.
פותחת את השקיות על הספה
אני מסתכלת עלייך בהערצה.
את לובשת מכנסיי צמר בצבע חרדל וסוודר קשמיר בדוגמת מעוינים. את נועלת נעלי עור קלועות עם שפיץ, על עקבי סטילטו והתלתלים שלך יפים ורכים.
פשוט יפה. הכי יפה בעולם.
חזרת מלונדון. הילדים קופצים עלייך בשמחה. המזוודות שלך מלאות.
בך.
אני מספרת לך על המעטפה הלבנה ואת מחבקת אותי חזק חזק ואני יודעת שהגשמתי חלום גדול, גם את החלום שלך.
ואת מראה לי את כל האוצרות שהבאת. והכל מריח מטעם משובח. כל בגד כל נעל כל תיק.
היית לי למקור השראה. עד היום. ליופי, לטעם בבגדים לנשיות ולטיפוח.
איך אהבתי שהיית באה לקנות איתי בגדים בדיזינגוף ולוקחת אותי לחנויות הכי שוות. איך אהבתי לראות את השלל שלך ממסעי הקניות בתל אביב בימי שלישי אחה”צ כשהיית באה אלינו אחרי העבודה.
היית פותחת את השקיות על הספה בסלון ומראה מה קנית. הייתי מסתכלת, בוחנת, ממששת, מחייכת, למדתי ממך כל כך הרבה…
לימדת אותי להיות אופנתית בלי להיות קורבן אופנה.
להשאיר תמיד את עצמי, את המיוחדות שבי.
כמו קעקוע קטן ואופנתי שנשאר לתמיד.
והוא רק שלי…
שיק קוראים לזה?
Paris Je T ‘aime
פריס אהובתי בירת הסטייל האופנה והעיצוב ומה לא בעצם…וכבר הבנתם כמה שאני אוהבת אותה. כמה השראה אני מקבלת ממנה.
מזמינה אתכם ל- Pinterest ללוח שלי Paris JeT’aime שמוקדש כולו רק לה. מגיע לה לגמרי.
ובהמשך לפריס וכמו שכתבתי בפוסט, מאיפה בכלל אפשר להתחיל לדבר על בגדים על אופנה על עיצוב…??
נושא כמעט אינסופי. או בעצם אני מתחרטת…לא כמעט… זה נושא אינסופי נקודה. וב – Pinterest אחד מהנושאים הכי הכי פופולאריים.
את ה– Pinterest שלי התחלתי מזה. מלוחות של אוספים, שהייתי רוצה שיהיו לי בארון. נעליים, בגדים, אביזרים, צעיפים…
(מזל שבפינטרסט המקום בלתי מוגבל, אז בפוטנצייה יש לי שם המון נעליים והמון בגדים:))
תציצו בלוח שלי בפינטרסט Style יש בו את כל הדברים שאני אוהבת.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה זה בגדים עבורכם? כיסוי גוף בלבד או השראה בפני עצמה? התרגשות? סיפורים מעניינים על בגדים ? על פריס? מה הייתם רוצים שיהיה בארון שלכם ולעולם לא יהיה?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמרי. ענוג מקסים וכל כך מרענן בחום והדביק הזה. תודה על דקות קסומות שמלוות בריח עדין של בושם פריסאי.
לרגע שכחתי מהקונוטציה של המילה סוודר לחום הזה….
תודה רבה על הפרגון שמחה שאהבת ותודה רבה שהגבת לי כאן!
זה התחיל ככה: קשמיר? סוודר מקשמיר? מה קורה לך תמרי? חם נורא בחוץ. אבל אני לא עומדת בפני הפוסטים שלך. ואז התחלתי לקרוא, וכרגיל, כמו בכל פוסט, אני נכנסת בדלת לעולם אחר. עולם של מילים, תאורים, מראות, צבעים. עוחם של דמיון ומחשבות וזכרונות. הכל כרגיל שזור, והפעם למעין חלום כזה. בזכותך הייתי כרגע קצת בחו”ל. דרך עיניים אחרות ומנצנצות. זה נחשב שהייתי בפריז? 😉
טוב… גם את כמו לאה עם ענייני הסוודר?
בחיי שחם נורא אבל באמת באמת שלא חשבתי על זה לרגע כשכתבתי את הפוסט או השתמשתי במילה סוודר. ועוד מקשמיר…ממש הגזמתי הפעם הא?
שמחה שאני גורמת לך תמיד להכנס לעולם שלי בצורה כל כך ציורית ונפלאה ואני ממש מקווה שנשתה יחד קפה בפריז. על אמת. וממש בקרוב.
ואת יודעת תמיד כמה שאני אוהבת אותך!! כאן, בפריז ….בלונדון…מה שתבחרי.
תמרי אין כמוך !!! פוסט נהדר !!!
מזכירה לך ש 14 שנה אחורה ,גם לנו היתה גיחה משותפת לפריז תערוכת הלבשה תחתונה , אני אז הייתי בהריון ….
וסתם במקרה הבן שלי חזר היום ,עם החברה שלו ,משבוע בפריז ואמר: אמא , זה המקום הכי רומנטי שהייתי בו … והוא
רק בן 17 ( :
זו עיר נהדרת …. וגם את ….
עיריתוש,
זוכרת וזוכרת ובטח שזוכרת. חדר מעל שוק האוכל ברובע הלטיני. את בהריון עם נדב, תערוכת הלבשה תחתונה ארוכה ומייגעת ומה תכלס בא לנו לעשות?? להסתובב, לראות, לקנות, לשבת, קפה…
הלכנו בערב לבודה בר לאכול זוכרת??
היה כיף. זאת היתה הנסיעה היחידה שנתנו לנו לטוס ביחד רק שתינו.
בן 17 וכבר בפריס עם חברה וכבר רומנטי?? בחיי שאני מקנאה בה..בחברה שלו. אפשר להיות שוב בת 17?
(בתכלס זה בערך הגיל שאני נמצאת בו מאז גיל 17) אבל את יודעת לגיל הכרונולוגי יש חיים משלו.
מרגישים שהוא הבן שלך…נהדרת בעצמך. תודה על תגובה מרגשת שהעלתה בי זכרונות מתוקים והרבה געגועים.
תמרי תמשיכי להיות כמו שאת, להעיז ולא להיות קורבן של אף אחד – גם לא של האופנה!
הילה אני תמיד, אבל תמיד כמו שאני 🙂
מה יותר מהבלוג שלי להוכיח את זה 🙂 אני הכי אני שיש!!
תודה שהגבת לי כיף תמיד לשמוע ממך!
תמרי,
הפוסטים שלך מצריכים ניתוק מכל דבר אחר, להתמסר למילים, לתיאורים לרגשות. ולתמונות.. איזה בחירות מדוייקות. ואני כל כך אוהבת את רגעים אלו של הקריאה של הפוסטים שלך.
הזכרת לי את הלימודים, את רגעי הבחירה ואת רגעי קבלת התשובה והלימודים.. ואגב, ואותי לא לקחו לפאריס..למרות שהייתי שמחה להיות מאוד באנגליה מעוז הטיפוגרפיה.
ולמה אני אוהבת את הבלוג שלך כל כך? הפוסטים שלך מוציאים מכל מיני תאים רחוקים את הזיכרונות שלי.
המשיכי לכתוב בעושר כזה.
אני מחכה כבר לפוסט הבא…
טלי תודה יקרה איזה מרגשת את!!
תודה רבה רבה על כל הפרגון שלך….אני הכי שמחה בעולם להזכיר לך לך זכרונות….רגעים. סימן שהבלוג שלי עובד עלייך טוב….:)
אני כבר בפוסט הבא…..במרץ….
נשיקות ונתראה אחרי החגים יש לנו כמה עניינים לדבר עליהם לא שכחתי:)
תמרי יקרה.
את בלוג האופנה קראתי ברצף מיד לאחר הבלוג הקודם. “מסר בבקבוק”
באמת קיץ וחם וסוודר קשמיר קשה לדמיין עכשיו.
אבל הכתיבה והסיפורים שלך מקסימים ואמיתיים כל כך.
ומתאימים לכל עונה וזמן.תמשיכי לכתוב .
מאוד כייף לי לקרוא
שלך דניתי.
תודה דניתי יקרה שאת עוקבת ומגיבה וקוראת ומפרגנת.
כיף לי!!
ממשיכה לכתוב ללא הפסקה….לא הולכת לשום מקום:)
תענוג לטייל איתך במחוזות פריז והפינטרסט ובמחוזות ההשראה האופנה הסיפור והסטייל, כל כך הרבה נאמר על פריז, וכל כך הרבה דמעטת ירדו שם ובגללה, אבל סיפור שכזה עוד לא קראתי. כמוקוסמת של זכרונות תווה חוט אחר חוט בזכרון ובהשראה. נהדר וממלא. והעיקר, תשארי כמו שאת, לא קרבן אלא מנהיגה
יוניתוש לגבי מנהיגה אני עובדת על זה, זה בהתהוות רצינית…
לגבי פריס, אולי פעם ניסע יחד….?
כרינה גם רוצה ועופרי וצבי בטוח ישמח להפגש איתנו שם לאיזה סיבוב וניקח את שרון הינרייך לאיזה קפה ועוגה….
נעשה כיף. ונקנה גם בגדים. מבטיחה! אני בוחרת לך!
קראתי ופשוט הוקסמתי. ככה כותבת פרנקופילית אמיתית!
צבי תודה רבה שהגבת כאן. תגובה ממך ועוד עם מחמאה כזאת ואוו….הוקסמתי בעצמי.
יש לי כל כך הרבה סיפורים על העיר הזאת מכל ביקורי שם.
“מעצבת בעיר הגדולה”….מה שכתבתי כאן זה באמת על קצה המזלג.
כמה פעמים הייתי בה, כל כך אוהבת אותה ומחוברת אליה. ולא מכירה עוד עשירית ממנה.
לא הייתי בה המון שנים, משפחה ילדים וכאלה….אבל היא בהחלט יעד מנצנץ ומפתה ואני בטוחה שאני ממש בקרוב נוסעת להתחבק איתה. מתגעגעת אליה מאוד!!
אבי היקר, נהג בצעירותו לטוס המון, לפחות פעמיים בחודש. בכל פעם הוא היה חוזר עם גבינות ושאר דליקטסים, סיפורים על מסעדות ושווקים מיוחדים ותמיד איזה בגד קטן בשבילי. הבגדים שהיה מביא לי היו תמיד בטעם משובח והיו שונים מכל מה שהיה אפשרלמצוא כאן בארץ. וכך, יצא לי שם ילדה עם סטייל בכיתה. זו שיש לה בגדים כמו שאין לאף אחד, “האירופאית” קראו לי. ואני, שערך עצמי היה רחוק ממני כל כך, אימצתי חזק חזק את השם שניתן לי וזה הפך להיות משהו שיכולתי להיות גאה בו.
והיום, אני כבר יודעת ששום דבר חיצוני לא יכול באמת לשנות הרגשה פנימית…. אבל בגדים הם עדיין כלי אדיר לביטוי עבורי. כמו הציטוט שהבאת- סטייל הוא דרל לומר מי את בלי מילים. כל כך נכון
מתי אנחנו נוסעות לפריז יחד?!
אהובה שלי ….הסיפור שלך נגע לליבי. מאוד. פשוט מ ק ס י ם!!
והמשפט שכתבת כל כך נכון.
מצד אחד הם לא יכולים לשנות הרגשה פנימית….מצד שני lets face it….
הם יכולים בשנייה לבטא תחושות ורגשות ואת מה שאנחנו. לא נדבר על שופינג.
זה רגעי, אני יודעת …אבל לפעמים זה מה שצריך….
אנחנו נוסעות ועוד איך! תקראי מה עניתי ליוניתוש…
נארגן קבוצה…:)
את מספרת סיפורים נפלאה! תודה על עוד סיפור משובח ?
היה כיף לחזור ולו לכמה דקות לפריז, הייתי בהרבה מקומות בעולם, אבל אין יפה, מעוררת השראה ומהלכת קסמים כמוה ❤️
הי לירון ברוכה הבאה לבלוג שלי. אפשר לשאול מאיפה הגעת אליו או איך את מכירה אותו?
תודה על המחמאות אני מודה שאני יודעת לספר סיפורים..אוהבת מאוד.
ומה שיותר יפה שכולם אמיתיים עד הפסיק האחרון 🙂
אף פעם לא האמנתי שיש לזכרונות שלי כל כך הרבה ערך ומשמעות גם אצל אנשים אחרים עד שלא התחלתי את הבלוג הזה.
ולגבי פריס מסכימה עם כל מילה שלך….אין עליה.
אני ממש אשמח אם תצטרפי לקהילת הקוראים שלי ותגיבי לי כשיתחשק לך…. אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורים וחוויות של הקוראים שלי, זאת ההשראה הכי גדולה שלי. זה מה שנותן לי את הכח והכיף בבלוג שלי.
תמרי היקרה,
כרגיל, מדהים, הולכת אותי במסלול מרתק, מפתיע, מלא בזוויות מבט, סיפורים מקסימים ואנקדוטות מהחיים.
אני כל כך נהנית מהפוסטים שלך, ומהדיון שנוצר אחריהם, התגובות כאן של הבנות למעלה מרתקות ופשוט מרגש אותי הדיון והמחשבות שאת מצליחה לעורר באנשים.
והלוח, הו הלוח, איך לומר… משובח, מלא בסטייל.
עינתי, תודה כתמיד על המילים שלך אליי…את יודעת שכל פוסט שאני מסיימת אני דואגת שלא ישארו לי זכרונות לפוסטים הבאים…את חושבת שיש דבר כזה? שייגמרו לנו הזיכרונות?
הדיון שאני מעוררת הוא המתנה שלי מכל הבלוג הזה. הכי גדולה.
אוהבת אותך המון….איזה כיף שהכרנו….
התאהבתי..
הי חגית,
תודה רבה….תגובה במילה אחת אבל עם המילה הכי מקסימה שיש.
שמחה שאת כאן….
בטוחה שתאהבי גם את שאר הפוסטים שלי ואת אלה שיבואו בהמשך… תמיד תמיד שמחה והכי מחכה לתגובות של הקוראים שלי!!
פוסט נהדר, ובהחלט מעביר את הקסם שבבגדים, אקססוריז ומה שביניהם. איך אומרים בפריז? שאפו!
הי שני וברוכה הבאה לבלוג שלי…
תמיד סקרנית לדעת ….
איך הגעת לכאן?? או דרך מי?
תודה רבה רבה על המחמאות, אשמח לראות אותך כאן גם בהמשך:)
מקסים, אבל בתור מי שהיתה אמורה להיות מחנכת לגיל הרך, כדאי שתשימי לב שגרביים זה בזכר, לא נקבה.
הי מרטינה,
אנחנו לא מכירות אז קודם כל שמחה מאוד שהגבת לי ותודה עוד יותר שאהבת את הפוסט.
אכן גרביים זה זכר. וזה תוקן.
הפוסטים שלי עוברים אינספור הגהות, לעיתים אפילו 40…הבלוג שלי מאוד מוקפד מבחינת הכל וגם בעברית שבו הוא מסופר.
אבל את רואה…כנראה שיש פספוסים גם כשעושים המון הגהות. אנחנו לא מושלמים וטוב שכך.
תודה רבה ששמת לב!
שקט,
הבוקר לאט עולה
סוף סוף הגיע הרגע בו אני בדייט צפוף עם הפוסט שלך…
את כותבת כ”כ מדהים ..מרגשת שכזו
והקולאגים? מה זה? את פשוט נדירה..
איך את עושה את זה? כ”כ מדויקים ומרהיבים
אין כמוך בעולם תמרי,
שיהיה יום קסום ונפלא
ממוש כתבת כאן מיני פוסט בפני עצמו….חייכת אותי מאוזן לאוזן.עם הבוקר שעולה והדייט הצפוף….
רגשת אותי כל כך כהרגלך. כזאת מפרגנת ומקסימה שאת.
אני נדירה?? תראו מי שמדברת.
תודה סיוונוששששש.
“לימדת אותי להיות אופנתית בלי להיות קורבן אופנה.
להשאיר תמיד את עצמי, את המיוחדות שבי
כמו קעקוע קטן ואופנתי שנשאר לתמיד.
והוא רק שלי” תמרי אהובה אנחנו חולקות את האובדן של אחות שהייתה מודל מעצב…שנים הייתי במרד נגד חוקי הבית ,,אני מדריכת טיולים הולכת עם בגדים קרועים..אבל בסוף זה חדר מתחת לעןר..אחות גדולה שהייתה עבורי איקון אפנה . .פוסט מאד מרגש ,אישי ונוגע.לומדת ממך לא לפחד מחשיפה ועל כך מגיע לך תודה .…
נעמי יקרה, הנה סוף סוף מגיבה לך גם מכאן…..למרות שכבר שוחחנו על הפוסט בפייסבוק.
תקראי מה אחותי הגיבה לי….
ממש מתחתייך…..זה יסגור לך מעגל.
אני חושבת שזה שהיית מרדנית עשה אותך אישה כל כך מיוחדת ומקורית. ועיסוקך בבגדים ובכלל זה הנצחון שלך על המרדנות.
את יודעת שהמורכבים ביננו הם האנשים הכי מעניינים שיש….
לגבי החשיפה, כל עוד היא באה ממקום של השלמה והכרת תודה על היכולת שלנו לחשוף את מה שבתוכנו, אני חושבת שהיא מבורכת.
תמרי אחותי המדהימה,
אז בפוסט הזה נתת מקום של כבוד לאחותך, זו עם הסוודר בדוגמת מעויינים. כמה אהבתי את האאוטפיט הזה. אני זוכרת שקניתי אותו בחנות בשם סוויטי ברחוב אבן גבירול בתל- אביב והייתי צעירה ויפה יפה. החזרת אותי לשנים האלה שאני לפעמים מתגעגעת אליהן. לנעורים , ליופי הצעיר, להורות לילדים קטנים , לחלומות לעתיד. הייתי חוזרת במנהרת זמן לשם.
הרבה דברים שנכתבים בפוסטים שלך משותפים לשתינו ונוסטלגיה וזכרונות נעימים עושים טוב בנשמה.
יש בך את היכולת לכתוב ולגעת בנפש והרבה פעמים מצאתי את עצמי קוראת ודומעת ולא כל אחד מצליח לעשות את זה בכתיבה. את כן.
אז תמשיכי אחותי הקטנה לכתוב ולהרעיד לבבות עם הפוסטים המרגשים שלך. אוהבת אותך.
נתתי לך כבוד של כבוד. כי באמת כל מילה כאן אמת לאמיתה.
שאת כותבת לי כמה את מתגעגעת לפעם…. אני יודעת כמה היית “שם” במקום הזה של היופי שלך ומה הוא עשה לך.
אבל כשאני רואה אותך במציאות, אני יודעת שהכל שם. לא הלך לשום מקום.
היופי שלך במלוא הדרו, הנפש הצעירה שלך שלעולם לא תתבגר והחלומות שניצבים לנגד עיניך חיים ובריאים, הילדים המדהימים והיפים שלך והנכדים שלך…ויותר מכולם את. כי אין הרבה נשים כמוך. מיוחדת כל כך.
ואם אני מצליחה להרעיד לבבות….גם לאחותי..אז כנראה אני עושה משהו טוב למרות הכל 🙂
אוהבת אותך בחזרה….
אהובתי
כל פוסט שלך הוא כמו פרק חדש ונוסף על חייך.. חלק מהסיפורים אני מכירה וחלק חדשים לי וזה כל כך כייף, מרגש וקסום לקרוא את החדשים.. בגלל שהפוסט עוסק באופנה כשקראתי צחקתי לעצמי ונזכרתי בכל המסעות שלנו בחנויות.. מגיעות לתא המדידה כל אחת בשלה..ומפליגות בדמיונות לאן נלך עם הבגדים… צוחקות בקול רם.. אלה שלידנו לא מבינות מה קורה לשתי המופרעות שמודדות לידן… אז שנמשיך לחלום.. למדוד בגדים תיקים ונעליים וכמובן להגשים.. אוהבת אותך מאוד
אני מחכה כבר לראשון לספטמבר או כמו שמישהי אמרה היום אלוהי ראשון לספטמבר….
ואז מבטיחה נעשה מסע קניות משעשע. אנחנו זקוקות לזה אחרי כל החופש הזה.שהיה הפעם משום מה קשה מהרגיל? יש לך הסבר למה?
לא צריך לחלום זה חלום שממש קל להגשים אותו. עליי 🙂 סגור.
אוהבת אותך הכי הכי
ולי דווקא הסוודר באמצע אוגוסט היה הכרחי- הרי היה לי קר וגשום בתור לחנות של לואי ויטון 🙂
תמר, פוסט מקסים במיוחד, אין על פריס- וגם אין עלייך, מקורית ושיקית להפליא. תמיד נראית מיליון דולר- גם בדרך למכולת…. תודה, כיף להתחיל איתך את היום!!
תמרררר איזה תגובה מקסימה כתבת לי….
כמה מחמאות…תודה רבה רבה….
משתדלת עם השיק… כנראה שבאמת זה משהו שסיגלתי לעצמי כבר שנים, זה חלק ממני ולפעמים כשאני לא רואה אותו חברות כמוך מזכירות לי שהוא קיים…גם בדרך למכולת…
איזה כיף לסיים איתך את היום (כי תיכף חצות )
אני נכנסת לחדר בקומה העליונה +.
טיפסתי ה-מ-ו-ן מדרגות וחיכיתי (מה שנראה כמו) המון זמן.
חם במסדרון.
אני מזיעה בתוך חצאית העיפרון שלי (אני עשיתי) התפורה מבד ריפוד של רהיטים בדפוס של יער טרופי.
יש גם מין מעיל ארוך שהולך עם החצאית הזאת, אבל חם היום. אני לובשת חולצה בגזרה מעניינת, שנקנתה בצבע זית, אבל לא אהבתי אותו, אז החולצה עכשיו צהבהבה. גם נעלי המוקסין שלי, שהבאתי מאמסטרדם.
מה, זה כל מה שהבאת, הוא שואל אותי באנגלי, למראה תיק הנסיעות העמוס שטיפס אתי במדרגות? התיק שופע בגדים מעשה ידיי. המעיל הטרופי, אוברול בצבע שנהב (אני ציירתי, אמא שלי תפרה) עם כפתורי זכוכית מיוחדים שהיו של סבתא שלי, סוודר אפור לגבר בסריגת יד, שמלה בצבע בורדו… לא זוכרת מה עוד
מה היית משנה בחדר הזה? הוא מראה לי תמונה של חדר עם מדרגות שיורדות אל תוכו… לשאלה כזו לא ציפיתי.
הוא בכלל מעצב רהיטים, ראש המגמה לעיצוב אופנה, והוא מאירלנד.
איך את מתחילה ליצור בגד? קודם יש לך בד ואז את מחפשת מה לעשות איתו? או קודם יש לך רעיון ואז את מחפשת עבורו בד?
לפעמים ככה, אני עונה, ולפעמים ככה.
ומה מקורות ההשראה שלך? הכל. סרט, ספר, תערוכה, אדם ברחוב…
לםני שנים אחדות, מעצב מוצר שעבדתי איתו שאל אותי על מקורות ההשראה שלי, ועניתי לו: בדים. אחר כך הרחבתי מעט: חומרים. חומרים טקסטיליים וחומרים בכלל.
.
ואז חיכיתי. לא נרשמתי לשום מקום אחר. לא לשום נושא אחר.
בפעם הראשונה שניגשתי לבחינות הכניסה, לא עברתי. אפילו לא הגעתי לשלב הראיון.
הפעם לא היתה להם ברירה. ידעתי שאם אגיע לראיון, אצליח. מאיפה הבטחון הזה???
.
.
פריס. ז’ה טם יו זה יופי של משפט.
היום גם אני, אבל היו לי שנים שממש ממש לא אהבתי אותה.
למה? אולי לא מצאתי את האנשים הנכונים לחלוק אותה איתם.
אולי כי פעם כייסו אותי בפריס, ומהרגע שנשארתי בלי כסף נעשיתי נוראה רעבה.
.
.
איזה כיף לך האחות הגדולה והיפה הזאת, והשיקית כלכך.
איזה כיף לך בכלל.
ואיזה כיף לי לקרוא אותך, שמעוררת בי את הזכרונות האלה שלי.
נו, מה אני אגיד לך שלא נאמר? מקסים, חמים ונעים, ניחוח חו”ל משהו והרבה זיכרונות שעוררת.
כשהייתי נערה אהבתי לגזור גזרות מ”בורדה” ולתפור לעצמי בגדים כי לא היה.
זה לא עיניין של כסף שגם לא היה אלא לא היה איפה לקנות.
אהבתי את הבגדים האלגנטיים אבל אף פעם לא הלכתי בצורה עיוורת אחרי טרנדים כאלו או אחרים.
תמיד הנוחות הייתה בסדר עדיפויות שלי.
תמרי!
שאלת אותי במקום אחר אם אני מחובבות פריז. אז אענה לך כאן – יש לי יחסים ארוכים של אהבה עם העיר המושלמת בעולם. כל מה שכתבתי עליה לא מצליח לבטא לגמרי את הערצתי לעיר, או למעשה לאדריכלים שבנו אותה וגרמו לה להראות כפי שהיא. יופי מושלם.
את כל הערים האחרות אני מודדת ומשווה לפריז. חלקן שאבו ממנה השראה ואז אני מחלקת ציונים להצלחתן – כן או לא.
הריח הזה שעומד באוויר שלה ומשתנה לפי העונות, היופי של האנשים החיים בה, הרחובות שמתחשבים בעוברים והשבים, הבניינים שמדברים אחד עם השני גם כשהם שונים, אפילו מאוד. בכל הטיולים הראשונים שלי ביקרתי בה ולו למעט זמן. ואז חדלתי. כי אמרתי שצריך להרחיב אופקים, לא להיות מקובעת. שמונה עשרה שנים של המנעות וכששבתי אליה – כאילו רק יום חלף. חזרתי הביתה.
וכמות תמיד כשאני קוראת אותך, גרמת לעוד מגירת זכרונות שלי להפתח. יהיה פוסט. תודה תמרי על שאת!
איך בחרתי לי את היום הכי קר אפור וגשום בשנה לקרוא בו על פאריז? ככה גם פגשתי אותה בפעם הראשונה-בשבוע האחרון של אוקטובר כשהטמפרטורות כבר היו קרות, קרות מידיי בשביל מי שהיגיעה מהלבנט עם בגדים שלחלוטין לא מתאימים לא לטמפרטורה ובטח לא לעיר. או כמה הרגשתי מסמורטטת בטיול ההוא-בג’ינס ונעלי הספורט הורודות שלי שאמנם התאימו למעיל שלי שהיה ורוד גם הוא אבל כל כולי צעקתי ” אני לא מפה. סתם תיירת”. כל אחת נראתה כאילו יצאה מגליון אופנה-כולן במיני ועקבים ושיער אסוף בקוקו נמוך בפפיון גדול (שיאי הטרנדים אז…). איך לא קר להן??? ערב אחד הלכנו לראות את בנין האופרה. רצה הגורל ובאותו יום התקיים של נשף שנתי כלשהו של האקדמיה הצבאית הצרפתית. המוני קאדטים צעירים במדים מצוחצחים ולצידן בנות הזוג שלהן לאותו ערב-בשמלות ערב חשופות צואר גב זרועות ורגליים. באותו רגע הבנתי שכנראה שיק הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת לא להרגיש קור)או לפחות ליכולת לא להראות את זה) והבנתי שאבוד לי..אז אחרי הפעם הזאת בכל פעם שנסעתי הקפדתי לקחת איתי בגדים “טובים” ו”יפים” כדי לא להרגיש כמו קלושר…
איכשהו קרה שרק היום הגעתי לפוסט הזה. הפוסט המקסים הזה עם כל השיק הפריזאי.
ובדיוק היום נתקלתי במשפט שהולך (בערך) ככה:
you never forget your first time in paris
וגם אני לא שוכחת את שלי, כמובן. תודה שהזכרת לי. ונהינתי כל כך לקרוא את הפוסט הזה. פינוק לשעת ערב.
ליען יקרה,
הפוסט הזה נכתב בשנה שעברה,אולי אז עוד לא הכרת אותי… 🙂 אבל זה היופי בפוסטים הם תמיד שם. מחכים.
את הפוסט הקדשתי אז לאחותי ענת.
כולה השראה עבורי. הדמות הנשית שמלווה אותי מילדות לצד אמא שלי.ובלבוש שלה תמיד יש משהו משם, מפריס.
ופריס….טוב מה יש לי לומר…מחכה כבר להיות בה שוב ולכתוב עליה פוסט מהמקום שאני נמצאת היום. זה יקרה השנה זה בתכנון.
והמשפט הזה מדוייק לגביה.
שמחה שהייתי לך לפינוק במילים שלי…
תמרי
חנצ’ו כמה זה סימבולי להגיב לך היום 4/7/18 שלוש שנים + חודש ימים כשאת עוד כמה שעות בתצוגת הגמר של שנקר!
וערב הקבוצה על יצירתיות…
ואיך איך פספסתי את התגובה שלך?? לא קרה לי בחיים ודווקא בפוסט כזה שמדבר על אופנה ועל שנקר…. נושא שכל כך קרוב אלינו. ואולי הכל לא במקרה והיום הזה הוא בדיוק היום לענות לך… הכל מתחבר להכל…
מעבר לזה שזה נשמע שהיית לבושה מקסים לראיון, את ההוא ששאל אותך אני מכירה…
ההוא מאירלנד. קראו לו טרי?
כשהייתי בת 16 אבא שלי לקח אותי לשנקר בשביל שהוא יראה את הציורים שלי. זה היה ברור לכולם שאני לגמרי בכיוון אבל אבא שלי רצה להיות בטוח… רצה שאני אהיה בטוחה.
האירלנדי שאל אותי באנגלית: את תופרת? אמרתי לו שמעט… אז הוא אמר לי את מאוד מאוד כשרונית אבל תתחילי לחבר בגדים של סבתא שלך ולתפור מהם בגדים חדשים. את חייבת להרגיש את זה באמיתי.
אני לא אשכח בחיים את המשפט הזה.
אפשר להרגיש את ההתרגשות שלך והמתח שאת מתארת שם והבגדים היפים שהכנת. אני כמוך, לא אשכח בחיים את היום הזה. ואת כל מה שבא אחריו…
ואחותי כבר בת 62 ועדיין יפה ושיקית… ולפריז אני כל כך מתגעגעת…
ולא, לא מוותרת על החיבוק שלך היום!