סודות

סוד, אישה מאחורי דלת, פרחים לבנים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

כמה קשה לשמור סוד,
כמה קשה לספר סוד,
כמה קל לספר סוד,
כמה קשה לחיות עם סוד,
כמה קשה לקבור סוד,
לנעול סוד,
למות עם סוד.

אני הופכת את המגירה שלי ולא מוצאת אותו. אני חייבת למצוא אותו, פשוט חייבת.

כמה שטויות אני שומרת במגירה הזו אני ממלמלת לעצמי. הידיים שלי מוציאות כל נייר, כל פתק, כל חפץ…אולי המפתח שם?

אולי הוא על הרצפה? מתחת לשולחן?

חייבת למצוא את המפתח הזה…חייבת. למה הוא כל כך קטן…

אני מתכופפת מתחת לשולחן הכתיבה, מזיזה את הנעליים שלי, את פח האשפה האדום, מוציאה מתוך פח האשפה את מה שהצטבר בו, אולי המפתח שם?

מחפשת בין הארגזים שבחדר שלי, מאחורי הארון…

אין מפתח.

פותחת את ארגז הכלים ומוציאה משם פלייר. מצמידה אותו חזק למנעול ומושכת אותו בכל הכוח עד שאני שומעת את השבירה.

אני פותחת אותו.

מגיעה לעמוד הזה שהייתי חייבת לקרוא, קוראת אותו עוד פעם ועוד פעם. נושמת, עוצמת עיניים חזק. הכול היה כתוב שם. כל מה שקרה.

רציתי לקרוא את זה לפני. להיפרד בפעם האחרונה מהסוד הזה.

אנחנו אורזות את הדירה שלנו, אני ואמא שלי.

אני עוברת לגור עם החבר שלי ואמא שלי עוברת משם לעיר אחרת.

חמישה יומנים כתבתי בתיכון. כולם עם מנעול ומפתח, כמה שמרתי על המפתחות הקטנטנים האלה. כולם נראו אותו דבר, ידעתי לזהות כל מפתח לאיזה יומן הוא שייך. שמרתי עליהם כמו מפתחות ששומרים על חדרי אוצר.

כולי שם ביומנים האלה שלי. בימים הטובים, בימים הרעים, בימים שלא היו לי סודות ובימים שהסודות מצאו רק שם מקום לנוח, בלילות שלא נרדמתי, בימים שחייכתי ובימים שבכיתי. זה היה החדר הסודי שלי, המקום היחידי בעולם שהוא באמת רק שלי.

הוא…

הצליח לפתוח את היומן הזה ולקרוא את הסוד הזה שלי כשהייתי בבית הספר.

הוא חיטט לי ביומן בלי רשות. קרא סוד שאסור היה לו לקרוא.

הוא צעק עליי באמצע הרחוב, כשחזרתי מבית הספר ושאל איך זה יכול להיות שזה מה שעשיתי לו…

ואני עניתי לו שאיך זה יכול להיות שהוא קרא ביומן שלי בלי רשות.

אני מחזיקה בחמשת היומנים. כולם עבי כרס. כולם שמורים ויפים.

מלטפת אותם בפעם האחרונה, בודקת שכל המפתחות במנעול וזורקת אותם לפח.

לא אורזת אותם בארגזים שלי.

כמה אני מצטערת.

שזרקתי אותם.

את הסודות שלי.

סוד, כחול, גבר ואישה מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

 

לתת למישהו חלק מהלב שלנו

סוד.

מילה כזאת סודית. הכי סודית שיש בעולם.

סוד טוב, סוד רע, סוד אפל, סוד כמוס, סוד מטלטל, סוד של הפתעה, סוד צבאי, סוד משנה חיים, סוד משנה סדרי עולם.

יש סודות שיכולים להפוך את חיינו אם הם יתגלו.

לפעמים בסתר אנחנו משוועים שהם יתגלו, "במקרה" בלי שהתכוונו.

סודות שהם רק שלנו, סודות שמספרים לנו, רזים, סודות שראינו בעיניים.

סודות שבאו מכאבים, משמחות, מפחדים, מסדקים, מדברים שקרו לנו ופחדנו לספר, סודות מהילדות, מאהבות אסורות, סודות של נקמה, של שקרים, של אהבה לא ממומשת, של חיים כפולים, סודות של כמיהה, של בגידה, של מחתרת, של תשוקה, של פנטסיות…של דברים שהיינו רוצים אבל הם סוד. רק שלנו.

לספר סוד למישהו זה לתת למישהו חלק מהלב שלנו ולבטוח בו שהסוד שלנו שמור ונעול אצלו.

סוד שמספרים לנו הוא אורח בגוף שלנו. לא הזמנו אותו אלינו, לא בחרנו בו. מישהו בחר אותו בשבילנו.

כולנו רוצים לשמוע סודות, אבל לא כל אחד רוצה לשמור סודות. מסוגל לשמור סודות. לפעמים לשמור סוד זו מעמסה גדולה מדי. עול כבד.

יש סודות שצוללים למעמקים שלנו, שם הם נשארים לעד. שמורים ונעולים.

ויש סודות גם שלנו על עצמנו, שלא משנה כמה זמן יעבור, הם תמיד למעלה בגרון שלנו, תקועים שם כמו גוש, משוועים לצאת ולהשתחרר מאיתנו החוצה ואנחנו לא מסוגלים לשמור אותם יותר.

 

picmonkey-image56789

אני כבר לא שומעת כלום

היד שלי קטנה. האצבעות קרות מהרוח.

אנחנו יושבות על ספסל בגן השעשועים כמה רחובות מהבניין שלנו בתל אביב. הסתיו כבר כאן.

אמא שלה ואמא שלי מדברות על הספסל ממול. על מה הן מדברות? אני שואלת את עצמי…מה הן מספרות שם אחת לשנייה, למה אמא שלי מחבקת אותה? ולמה אמא שלה בוכה?

אני מסתכלת על החברה שלי והלב שלי יודע שאם אספר לה את הסוד הזה היא בטוח תהיה חברה יותר טובה שלי. תאהב אותי יותר. תשתף אותי בכל המשחקים בבית הספר בהפסקה.

אני מחזיקה את היד הקטנה שלי על הפה ואומרת לה: תתקרבי רגע אליי.

מצמידה את השפתיים שלי לאוזן שלה.

הפה שלי לוחש ולוחש. אני לא עוצרת, לא מפסיקה. מגלה לה הכול.

העיניים החומות שלה נפתחות וגדלות ואז בבת אחת היא מעיפה לי את היד קמה ומסתכלת עליי. הפנים שלה אדומות והעיניים שלה בורקות.

את בטוחה? זה מה שהם אמרו עליי?

כן אני בטוחה, אני עונה לה בלחש מה את חושבת שאני אומרת לך סתם?

ככה הם אמרו לי באמת שסיפרתי לך הכול.

ואני רואה שהדמעות שלה זולגות והיא מתחילה לצעוק ולצרוח ולבכות ולרוץ בכל גן השעשועים ולבעוט באבנים.

בשנייה שהיא קמה מהספסל ידעתי שטעיתי.

מה חשבתי לעצמי. רק רציתי שהיא תאהב אותי יותר.

איתך גמרתי היא צועקת לי את מבינה? את מ ב י נ ה? את לא קיימת יותר מבחינתי.

אין תמר.

את ילדה רעה  זה מה שאת. את לא חברה שלי יותר, ככה לא מתנהגת חברה.

אני רואה את אמא שלה קמה מהספסל ומנסה להרגיע אותה. אני כבר לא שומעת כלום.

לא את הצעקות שלה, לא את הרוח באוזניים שלי. הכל מתערבב לי: הקולות, החושך, הרוח, המילים שאמרתי לה.

מרגישה רק את היד הרכה של אמא שלי מחזיקה את היד שלי ומקימה אותי מהספסל.

למה תמר? למה לא התאפקת?

למה סיפרת לה את זה?

כבר חושך בואי נלך הביתה.

 

סוד, מזוודה, ילדה ליד הים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

יהיו שם בטח טריליוני סודות

ספרים ומחזות שקראתי, סרטים שראיתי, סיפורים ששמעתי…

סודות. אחת ההשראות המרתקות והמסקרנות שיש. כמה חומר גלם טמון בסודות, במילה הכל כך מסתורית הזאת.

סודות כמוסים שהתגלו ונלחשו במקומות הכי לא אפשריים, לפעמים גם במקומות הכי לא אנושיים.

במרתפים, בצינוק, בבונקרים, בבורות, בלילות ירח על גגות, בשדות נטושים, במנזרים, בכנסיות, בבתי כנסת עזובים…

כמה סודות מתוקים של אהבה ושל תשוקה ושל בריחה ושל מחבוא נלחשו באסמים, בעליות גג, כמה סודות נצעקו ונזעקו ונקברו בדממת מוות ביערות חשוכים וקרים, בארצות אי שם…

במערות, במדבר, בחופים של ים, במעמקים של ים…

כי גם לסודות יש את המקומות הסודיים להלחש בהם.

 

ציפור ליד חלון, אישה ליד ים סוער, ילדה עם פרחים על העניניים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

 

אני חונה את האוטו ורצה אליו. ריצה מטורפת.

אני לובשת מעיל גשם ותרמיל אדום על הגב. אני זוכרת את היום הזה. כל כך זוכרת, כל שנייה ושנייה בו.

שמש של חורף אפור, פברואר. כמה ימים לפני יום ההולדת שלי.

נעמדת מולו, כולו אפור ולבן ושחור כמו השמיים וקצת תכלת עכורה שמבצבצת.

אתה שומע? אני צועקת לו. תקשיב לי עכשיו! אני כאן!

אתה שומע אותי??? והקול החזק שלי נהיה חלוש ושברירי.

אני רוצה לספר לך סוד, אבל תבטיח לי שאתה לא מספר אותו לאף אחד. אני לא מחכה שהוא יבטיח לי.

אני מתיישבת על החול הלח ומספרת לו ה כ ל. בלי לנשום, בלי לחשוב, בלי לסנן.

סוד שהייתי צריכה לשחרר ממני. שישב לי כבר בתוך הפה כמה שנים. שלא היה לי יותר מקום להכיל אותו בגוף שלי.

הים סוער וגועש. המילים שלי נאחזות בגלים ונעלמות איתן הרחק.

אני נושמת את האוויר הקר לריאות, עמוק. מרגישה מותשת כאילו רצתי מרתון.

מרגישה הקלה. זה סוד של שנינו עכשיו, אני לוחשת לעצמי.

מיום שאני ילדה קטנה הוא מקשיב לי, הים.

הייתי מספרת לו הכל. את מי אני אוהבת בכיתה, את מי אני ממש לא אוהבת. סודות ששמעתי על אחרים, סודות מצחיקים, סודות טיפשיים, סודות כואבים…

בגאות בשפל, בקיץ בחורף, תמיד הוא שם בשבילי תמיד פורש לי גלים של ים ומחבק אותי אליו.

ים בשבילי הוא ישות. יש לו נשמה, יש לו לב, אוזניים, עיניים, ידיים…הוא רואה הכול ושומע הכול ומכיל הכול. אין גבול להכלה של ים. לים יש לב ענק ואינסופי, אוקייאנוסים של לב.

ים הוא המקום הכי בטוח בעולם לספר סודות. כל הסודות שמורים איתו לעולמים והוא לא יספר אותם אף פעם.

אם היו סופרים את כל הסודות שכל הימים בעולם שמעו לאורך ההיסטוריה כולה, יהיו שם בטח טריליוני סודות…

הוא יודע הים.

להקשיב.

וגם לענות.

 

יער, עיניים, tell me, אישה בים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

 

כשאנחנו מגלים סוד למישהו ולא משנה בני כמה אנחנו, ילדים, בוגרים תמיד יש שאלות נלוות, התניות קטנות לפני גילוי הסוד וגם אחריו…

לא תגלה נכון? אתה מבטיח לי? תשבע/י לי שלא תגלה/י, אסור שתגלה/י את הסוד הזה. אף פעם אין לנו אמון במאת האחוזים שהסוד לא יתגלה גם אם הוא שמור אצל היקר לנו מכל.

כי סוד יכול לפעמים לצאת בלי כוונה ולפעמים בכוונה. ברגע שהוא עבר למישהו אחר אין לנו שליטה על הסוד הזה יותר.

כשהסוד הוא שמח הרבה יותר קל לו לצאת…סודות שמחים הם סודות שתחומים בזמן מוגדר והם בדרך כלל סודות של הפתעה לפני משהו, יום הולדת, נסיעה, הריון מתוכנן…אלו סודות שסופם מלכתחילה להתגלות בבוא הרגע.

כמה מסיבות הפתעה נהרסו כי לא הצליחו לשמור את הסוד שלהן, או כמה הריונות התגלו, או כמה מסיבות יום הולדת…ונסיעות מפתיעות לחו"ל…

ככל שהסוד שלנו נהיה פחות ופחות שמח הסבירות שהוא יצא קטנה וקטנה והאחריות לא לגלות אותו גדלה וגדלה.

יש סוד שאנחנו מגלים למישהו שאנחנו מראש יודעים שהוא לא ישמור אותו אבל זו המטרה. שהוא יעביר אותו הלאה למי שכיוונו אליו.

לפעמים כשאנחנו מספרים את הסוד למישהו הוא רק המתווך שלנו כדי לצעוק את מה שאנחנו רוצים לומר – החוצה. אנחנו רוצים שהוא יצעק בקול רם את הסוד שלנו כי אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה בעצמנו.

לגלות סוד בכוונה זה סוג של נקמה. לפגוע במישהו, להרע לו. לדעת שגילוי הסוד שלו יטלטל את חייו ואת חיי זה שסיפר לנו אותו.

יש סודות שהתגלו בכוונה והצילו חיים שלמים ויש סודות שנשמרו והרסו חיים שלמים…

 

אישה מול מראה מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

כדורי גומי, בובות קטנות, מחזיקי מפתחות

אני מרימה את היד גבוה ותופסת סוכרייה. מתפקעת מצחוק.

רצה לקצה השני של החצר שלנו בתל אביב ומנסה לתפוס עוד סוכרייה ועוד סוכרייה. מבול של סוכריות.

לפעמים אני תופשת ולפעמים אחותי ולפעמים השכן שלי מקומה שלישית זה שלומד איתי בבית הספר.

וככה שוב ושוב וכל סוכרייה כזאת שנזרקת מלווה בשיר בשפה שאני לא מכירה. כולנו צוחקים. היא משוגעת לגמרי, אחותי אומרת לנו.

היא עומדת מולנו מרחק של כמה מטרים, בדירת המרתף שלה, וממלמלת לעצמה שירים בפולנית.

יש לה שיער שיבה, חצי קרחת. תמיד עם אותה שמלה פרחונית ונעלי בית.

אבל על הידיים והרגליים יש לה תמיד לק אדום יפה, ושרשרת עם תליון שחרוט עליו שם, שתלויה לה על הצוואר.

בואי לידי, אחותי אומרת לי היא בטח תזרוק עכשיו צעצועים קטנים.

אני נעמדת מולה ואנחנו מחכות. היא ממלמלת משהו בפולנית ואז זורקת עלינו צעצועים קטנים. כדורי גומי, בובות קטנות, מחזיקי מפתחות.

ואז בבת אחת היא צועקת שנלך משם ונכנסת הביתה. ריטואל שהיה חוזר על עצמו כמעט כל יום. לא ידענו איך קוראים לה והמצאנו לה שם: דה לה נומה.

לפנות ערב כשהיינו יורדים לחצר, הייתי רואה אותה בקצה המרפסת שלה. יושבת מכונסת ובוכה וממלמלת שוב שירים ומחזיקה את השרשרת שלה ביד חזק.

היינו מתגרים בה וצועקים לה שתזרוק שוב עלינו אוצרות אבל היא הייתה בעולם שלה לא הסתכלה עלינו.

יום אחד שמעתי את אמא שלי אומרת לאחותי שהיא מתה.

השכנה מצאה אותה. מהתקף לב.

הצטערתי פתאום על כל מה שעשינו לה, הצטערתי שאף פעם לא אמרנו די והנחנו לה להיות בעולם שלה.

את הסוד שלה ראיתי מהתחלה. ראיתי שאין לה ילדים שבאים לבקר אתה וגם לא נכדים וגם לא חברות וגם לא בעל.

ראיתי שהיא צוחקת כמו משוגעת ושרה ואז צועקת כאב נורא בשפה אחרת.

ראיתי שהיא הייתה פעם אישה יפה כל כך והשרשרת עם השם שתולה לה על הצוואר יקרה לה מכל.

הסודות שלה נשארו ביערות, אי שם באדמה בארץ אחרת שמדברים בה פולנית.

הבעל האהוב שלה שנפל כאן במלחמה, הילדים שלא היו להם מעולם.

ראיתי ושמעתי את כל הסודות שלה.

מרחוק.

 

סביונים, עיניים מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

 

סודות ירוקים בעציצים

אנחנו יושבות במרפסת היפה שלה אי שם וצופות בשמש ששוקעת. היא כל כך אוהבת קקטוסים. יש לה אוסף עצום בכל הגדלים ובכל הצורות. מלאים קוצים הקקטוסים, מגנים על כל הסודות הירוקים שטמונים בעציצים. שלא יגעו, שלא יתקרבו.

את קורנת אני אומרת לה.

אני? היא עונה לי בחיוך ומורידה את הראש. השיער הג'ינג'י שלה מבריק מהקרניים של השמש. היא לובשת שמלה ארוכה עם רקמה של פרחים. היא נראית בת 16.
הכל בסדר…? תסתכלי אליי…

ששש…היא עושה לי עם האצבע על הפה. אסור שהוא ישמע.

ישמע מה? מי ישמע? אני שואלת בלחש… אני לא יכולה לגלות לך זה סוד.

איך אני אוהבת שעושים לי את זה…רומזים לי שיש סוד ואחר כך לא מגלים.

לנחש אני אומרת לה עם חיוך? את יודעת שאני אלופת הניחושים…

לא… אל תנחשי. את לא תגלי במילא.

השיחה ממשיכה, על הילדים שלנו, על העבודה שהיא עזבה לא מזמן ועל הנסיעה הקרובה שלהם לארץ אחרת לתמיד.

והיא מדברת ופתאום הדמעות שלה זולגות. היא מלטפת חזק את הבטן שלה.

קשה לה עם הנסיעה הזאת אני חושבת. כמה היא קשורה לארץ הזאת ולהורים שלה ואליי ולחברות שלה.

אולי זה הסוד? שקשה לה עם הנסיעה ולא נעים לה להגיד לו? שהיא הייתה מעדיפה להישאר כאן? אולי היא חולה?

כמה היא יפה. אבל משהו קרה לה.

ואז אני מבינה, הכל. היא לא הייתה צריכה לספר יותר כלום וגם לא שאלתי.

הדמעות, טון הדיבור שלה, הגעגועים שלה למשהו, למישהו עוד לפני שהם בכלל נסעו מכאן. הליטופים העדינים על הבטן.

חיבקתי אותה חזק. כולי רועדת.

ואמרתי לה שטוב שהם נוסעים. הכי טוב. שהיא באה משמיים הנסיעה הזאת. כן משמיים היא עונה לי והחיבוק שלה מתהדק והבכי שלה מתחזק.

כל הגוף שלה מספר ומדבר את הסוד שלה.

לעשות לכן קפה הוא שואל ? היא מחייכת אליו ומשחררת מהר את החיבוק שלה ממני.

כן, תעשה, בטח, אני בדיוק נפרדת מתמר, לא יודעת אם נתראה כבר. קשה לי אתה יודע, הפרידות האלה מהחברות שלי…

בטח שאני יודע והוא מחבק אותה חזק. יהיה לנו טוב שם הוא לוחש לה.

היא מסתכלת עליי ואני יודעת שהיא חצויה מבפנים, זועקת. המבט שלה…אני מחייכת אליה ומהנהנת והיא יודעת שהבנתי הכל.

אני מכירה אותה הכי טוב בעולם. אפילו שאז על הספסל בסתיו, סיפרתי לה מה אמרו עליה הבנים בכיתה וידעתי שאבא שלה עזב את אמא שלה בשביל אישה אחרת ובגלל זה אז בגן השעשועים, אמא שלי חיבקה את אמא שלה וליטפה לה את היד…

אף פעם לא אמרתי לה שאני יודעת מה הסוד שלה, לא על אבא שלה ולא זה של עכשיו.

הם נסעו אחרי חודש ולא חזרו יותר לארץ.

היא לא דיברה איתי יותר מאז.

אני שומרת לה על כל הסודות עם מפתח קטנטן ומנעול.

אולי היא תבקש אותם פעם בחזרה.

ואולי לא.

 

ילד בשדה, קקטוסים, סודות מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

 

Secret

מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest
Secret לוח שכולו מדבר בלחש סודות, סודות של אהבה, של רגשות, של מילים.

לוח פינטרסט בנושא סודות מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: סודות

 

גלו לי סוד…(מבטיחה לא לגלות)
אתם אוהבים שמספרים לכם סודות? איך אתם בלשמור סוד? סודות ששינו את חייכם, ששימחו אתכם, ששמרו עליכם? סודות ילדות? של אהבה? של הפתעות?

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.


מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.

שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…

אתם ההשראה שלי

תמרי סלונים ליבס 

תמונות מכאן

קולאז'ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

61 תגובות

  • אילנה הגיב:

    אני חצויה בענייני סודות. מצד אחד יש כאלה שאני לא מצליחה לא לגלות ומצד שני, יש כאלו שלא משנה מה יקרה לעולם לא אגלה. לא יודעת מה המדד פשוט כך קורה. כנראה שלכל סוד יש את הגורל שלו כשהוא כבר מגיע אליי.
    איזה תענוג לקרוא.

    • תמרי הגיב:

      אילנה יקרה,
      את לגמרי מאוזנת נראה לי….לא חצוייה.
      לכולנו יש את הסודות האלו שאנחנו שומרים מכל משמר שלעולם לא נוכל לגלות ואת אלה שאנחנו מגלים.
      כתבתי בפוסט שככל שהסוד שאנחנו שומרים לא פשוט במהותו, היכולת שלנו לגלות אותו קטנה וקטנה…עד כדי בכלל לא.
      נשמור אותו יותר קרוב וכנראה גם לא נגלה אותו לעולם.

      לכל סוד יש את הגורל שלו, כך כתבת וכל כך אהבתי את המשפט הזה. מאמינה שסוד שאמור להתגלות בשביל לשנות משהו בחיינו יתגלה ועוד איך, כך הוא כך.
      תודה רבה על התגובה היפה שלך
      תמרי

  • אהובת לב, קראתי ובכיתי והתרגשתי כל כך, והכי אהבתי את הידיעה, שלכל אדם סוד אחד, שישבור את ליבך…

    • תמרי הגיב:

      שרית ריגשת אותי, תודה שהגבת לי.
      גם לי יש סוד שישבור לב של כמה קרובים בחיי,
      וגם לך…ולמי לא בעצם…?
      סודות… לא משנה איך נסובב אותם ונסתכל עליהם, ברוב המקרים הם כואבים.
      תודה אהובה
      תמרי

  • את מדהימה כמו תמיד. מדקקת ומדקדקת כל מילה עד לזיקוק אמיתי. אני גדלתי על סוד שלא הבנתי למה הוא כזה, ואחד הכלים שלי לעצמאות היה להפוך אותו ללא סודי. לכולם גיליתי, התאמנתי על טון הדיבור שלי כשאני מגלה אותו ועד היום, כל פעם שאני מספרת אותו למישהו חדש שעדיין לא שמע, אני מרוויחה עוד כמה סנטימטרים של עצמאות. אסור שיהיו סודות. זה לא עושה טוב. צריך לדעת מראש, שאם המעשה, אסור שיסופר אז אסור גם לעשותו. ככה פשוט.
    תודה תמרי על העונג.

    • תמרי הגיב:

      כשאנחנו גדלים לתוך סוד שאסור לספר והרבה פעמים זה משהו שההורים שלנו מנחילים לנו מינקות, אנחנו לפעמים לא באמת מבינים למה ואיך, מאמינים להורינו שהם יודעים על מה הם מדברים.
      זוכרת כמה כאלה שחרוטים לי בלב שסבתא שלי הנחילה הלאה בלי להבין בכלל את הנזק שזה גורם.
      כשבגרתי, החלטתי גם אני שיש סוד שצריך להשמע ולהאמר ומה שכתבת כאן על העצמאות כל כך מובן לי ומוכר לי.

      יש מעשים שאנחנו עושים ולא נותנים את הדעת עליהם באותו הרגע. רק אחרי זה אנחנו מבינים כמו שכתבת שאם אסור שהוא יסופר אז אסור היה לעשותו. אבל לפעמים זה כבר מאוחר מדי….

      תודה רבקה יקרה שלי כמו תמיד על התגובה החכמה ומעוררת המחשבה שלך.
      תמרי

  • ציפי הגיב:

    תמרי, פוסט ככ ככ ככ מלא ומרגש! אין משהו בלי סודות ולפעמים סוד לאחד הוא משהו פשוט לאחר, וכתבת בכזו פתיחות על הסוד שגילית ומה היתה התוצאה. אני חושבת שזו התלבטות, לפעמים איומה, אם לספר משהו שיודעים, כשיש לכך תוצאה הרת אסון, ולעיתים בטוחים שהתוצאה תהיה לטובה וזה לא כך. כשניצן היתה קטנה, ככ הרבה פעמים הייתי יושבת איתה ומלמדת אותה, מנסה, מה מספרים ומה לא ומה זו רכילות, ומה יקרה אם תרכל ותספר סודות. שעות של חיבוקים והגנה עליה כשמשהי שהיתה חברה טובה וסיפרו לה הכל פנתה כנגדה, ואוף, כמה החיים קשים. כשהייתי קטנה כמעט לכולם היה יומן. רק לי לא. לא הרגשתי צורך, ולא שלא היו לי סיפורים וסודות, העדפתי לשמור את הכל בלב ובראש ולא להוציא החוצא. בניתי חומות סביבי, והן היו היומן הכי מאובטח בעולם. אחכ כשבגרתי כבר הצלחתי לכתוב את חלק מהסודות וחלק מהסיפורים וזה מה שבעצם ריפא הרבה דברים, הרבה סודות. אחכ כבר יכולתי לספר ולשתף, וזה עזר לחיים להיות יותר קלים. אין ספק שיש לכולנו סודות, סיפורים קטנים או גדולים שאנו חושפים מעט מהם למעט אנשים קרובים ואני מרגישה שזה נכון, ולכל אחד יש את הנכון שלו. לא לכולם החשיפה נוחה או טובה. אין לי ספק שכשאנחנו כותבים, בכל פלטפורמה שהיא, ואנחנו מלאי סודות ולא מפוענחים, אנחנו פחות כנים ופחות ברורים ואז גם פחות מעניינים ולא נותנים משמעות למי שקורא אותנו. האיזון הוא שחשוב. האיזון בין חשיפה לשמירה על חלק מאיתנו, שאולי נקרא לו סודות, ועעם כל אלו נאפשר לצד שקורא אותנו להכיר אותנו ולאהוב את מה שהוא קורא. לפעמים אני חושבת שלא סתם אני אוהבת פיונים. הם הפרחים שיש בהם הכי הרבה שכבות. לי כותרת רכים שעוטפים האחד את השני בעוד ועוד שכבות עוטפות ומגוננות. מגישה לך פיון ורוד ורך בתודה על הפוסט שלך.

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקרה שלי,
      קראתי את התגובה שלך כמה וכמה פעמים, את מדברת כאן על דברים על כך חשובים ומהותיים בהקשר הזה.
      כמה עדינות יש בתגובה שלך וגם הרבה כאב.

      מה מספרים ומה לא?
      מה זה לספר סוד? האם רכילות היא לגלות סוד? האם לגלות סוד זה תמיד בהכרח רע כל כך או הרבה פעמים כמו שכתבתי גם בפוסט, זה יכול לשנות חיים לטובה? אולי דווקא השמירה שלו היא הדבר הרע והמזיק כמו רעל בגוף שלנו.
      כמה ניואנסים דקים ועדינים אנחנו צריכים להעביר לילדים שלנו בהקשר הזה. התחברתי מאוד למה שכתבת כאן על השיחות שלך עם ניצן.
      לכתוב, כל דבר זו כבר לספר משהו על עצמנו. האם זו חשיפה או האם זה סוד שאנחנו מגלים? כמו שכתבת האיזון הוא מה שיקבע.
      בדיוק כמו הבלוג הזה שלי שכולו סודות שמתגלים ונחשפים אבל במינונים שאני בוחרת לגלות אותם.
      תודה על הפרח היפה שנתת לי, מחזירה לך באהבה זר שלם שלהם….
      תמרי

  • וואו איך שמרת על הפוסט הזה בסוד ממני כל כך הרבה זמן? את אלופה בלספר סודות ובעצם לא לגלות אותם…אני עדיין רוצה לדעת מה סיפרת לים ומה כתבת ביומן…אהבתי את הקלוז'ר בסוף הפוסט, הפך את הפוסט לשלם.
    אני ממש גרועה בשמירת סודות אודות מסיבות יומולדת – לא מתאפקת ומגלה לבעל המסיבה מראש ומנגד אם אני חושדת שמישהו מתכנן לי מסיבת הפתעה אני אחקור אותו עד שהוא יישבר ויגלה את הסוד. בשאר הסודות ביקום אני מאד אמינה ושומרת סוד.
    הסוד הוא המפתח למרבית מהסיפורים, המחזות והתסריטים, ברגע שיש סוד יש עלילה.
    אחד הסיפורים שעולים לי בראש בהקשר של סוד הוא הסיפור על המלך מידס ואוזני החמור – מצרפת לינק אליו:
    http://www.cet.ac.il/history/masa/sixth/greece/midas-ears.asp
    ובעודי כותבת עולה לי גם שמו של סרטו המצוין של מייק לי 'סודות ושקרים".

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      מה כתבתי ליומן…שאלת השאלות וגם מה סיפרתי לים….אבל אם אגלה לך אז מה הסוד בזה?
      אולי פעם בארבע עיניים אספר לך אחד מהם…
      אם יש משהו שאני לא אוהבת, זה לשמור סודות על מסיבות הפתעה, זה תמיד מלחיץ אותי שאגלה בטעות, שאאהרוס משהו שאנשים עמלו עליו כל כך קשה…אבל מתאפקת בכל זאת לא לספר.
      כתבתי כאן כבר בכמה תגובות שבעצם כל הבלוג שלי הוא גילוי סודות שלי. מבחירה. וביכולת כמו שכתבת לספר ולא לספר….בלוג זה בעצם מקום לגלות סודות נכון?
      לא הכרתי את הסיפור על המלך מידס תודה רבה, אהבתי מאוד.
      ולגבי סודות שקרים, אני חושבת שראיתי אותו יותר מחמש פעמים בחיי והוא כל פעם מצמרר ומרגש אותי.
      הסרט מדבר בדיוק על כך, שאם היו מגלים אולי את הסוד הנורא שם…זה היה משנה את החיים של כולם ולטובה….
      תודה מיכלי יקרה שלי על התגובה שלך

  • מיכל אגם אליסון הגיב:

    גרמת לי לכל כך הרבה מחשבות ודמעות . הבנתי לעומק למה אני כל כך אוהבת את בן זוגי. הוא שומר סוד. אף פעם לא יספר דברים גם לא בטעות . אני אוהבת לשמוע סודות כי אני יודעת שזה יקל על מי שסיפר ויודעת שאשמור אותם אצלי. פוסט מרגש מאוד מאוד. ממש כמו לקרוא ספר. תודה לך

    • תמרי הגיב:

      מיכל, שמחה שאת כאן.
      אומרים שאת הפוסטים שלי צריך לקרוא עם טישו, וכל אחד באמת לוקח את זה למקום שלו בחיים, כל פוסט שלי נוגע במקום אחר…בדיוק כמו ספר (גם זה יקרה השנה אני מקווה)
      אחד הדברים הכי חשובים בבן זוג לחיים, לחבר לחיים, הוא היכולת שלנו לסמוך עליו שישמור סוד. אמון קוראים לזה. ואם הוא יודע לשמור סוד, ללא ספק הוא איש שאפשר לסמוך עליו במאת האחוזים…
      זכית…!!
      כתבתי בפוסט שכולם אוהבים לשמוע סוד אבל לא כל אחד מסוגל לשמור אותו, לפעמים העול רב מדי וכבד ולכן מה שכתבת על גילוי סודות, היא קרן אור נעימה בכל הסוד הזה.
      תודה רבה על התגובה המרגשת שלך…
      תמרי

      • מיכל אגם אליסון הגיב:

        תמרי, מודה שחזרתי לחפש את התגובה שלך לתגובה שלי מפני שמהתגובות שלך מחכימים. לומדים כל יום משהו. הלב מתרחב. מחכה לספר… אל תשכחי לספר לי שיצא לאור. ממש מחכה להיפגש במציאות ובטוחה שזה עוד יקרה אכתוב לך בפרטי.

        • תמרי הגיב:

          מיכלי כמו שלוקח לי לכתוב כל פוסט כזה כמעט חודשיים….בעבודת כתיבה יום יומית,
          כך גם התגובות שלי לוקחות לי זמן. אני עונה עליהם בריכוז ובתשומת לב למי שכותב לי אותן….לוקח לי זמן לעכל, לחשוב לענות….
          שווה לחכות להן, כך אומרים לי…:)
          הספר יגיע, מקווה השנה זה לגמרי בתכנון שלי. הוא יגיע אין לי ספק.
          ונפגש. גם זה יקרה בקרוב!

  • היכולת הקסומה שלך לספר ולא לגלות … אניגמה של מילים שמחוללות סערת רגשות בכל פוסט שלך מחדש.
    קוסמת מילים מכשפת שאת ?

    • תמרי הגיב:

      אביטל יקרה לי מאוד….
      אנגימה של מילים.
      אם היית יודעת כמה אני אוהבת את המילה אניגמה…על כל הקשריה והאסוצייאציות שהיא עושה לי…
      אספר לך פעם על זה.
      קוסמת ומכשפת….מוכנה להיות…לעזור למי שצריך בעולם הזה.
      תודה על המילים שלך, על הסערות שאת מחוללת גם בי כשאת כותבת אותן.
      תמרי

  • מיטל כהן שילה הגיב:

    וואו תמרי! ראשית את כותבת מדהים! הצלחת לרתק אותי אני בד"כ לא קוראת הכל עד הסוף…
    הפוסט הזה עורר אצלי מחשבות על סודות שהיו ושעדיין ישנם.
    איזה כיף לפגוש כזה כשרון.
    תודה….

    • תמרי הגיב:

      מיטל יקרה,
      תודה רבה שקראת, שמחה שריתקתי אותך. סודות תמיד ישנם בנו תמיד יהיו.
      אם לא סודות שסיפרו לנו למשמרת, אז סודות שלנו על עצמנו.
      לפעמים יש סודות שטוב לשמור.
      תודה על המחמאות והמילים הטובות אליי…כיף לשמוע.
      תמרי

  • מירב טבקמן הגיב:

    כמה חזק ועוצמתי. סוד. מילה קטנה עם כל כך הרבה יכולת השפעה.
    קראתי ובכיתי

    • תמרי הגיב:

      מירב יקרה,
      סוד היא באמת מילה קטנה. קטנה מאוד. וכמה כמה היא גדולה.
      כמה היא באמת יכולה להשפיע על החים שלנו לכאן או לכאן….
      תודה על התגובה שלך, תודה שקראת.
      תמרי

  • שירלי הגיב:

    תמרי היקרה, המוזיקה במילותיך מהפנטת אותי וממש מחזירה אותי למחשבות על הילדות, על סודות שהתבקשנו לשמור, על האמונות שלנו לגבי סודות וכמה חשוב לבחון את כל אלה כבוגרים ולהעביר לדור הבא מטען קל יותר… תודה.

    • תמרי הגיב:

      שירלי יקרה,
      אמונות לגבי סודות זה משפט מאוד מעניין, לא חשבתי על זה לפני.
      מה אנחנו מעבירים לדור הבא בכל הקשור לדבר הכל כך לא פשוט הזה.
      ערכים של אמון, של חברות, של איפוק….זה נושא רחב ויש עוד כל כך הרבה מה להגיד עליו…
      תודה רבה על התגובה היפה שלך שירלי, שמחה שקראת אותי.
      תמרי

  • Lian הגיב:

    סודות…יש לי כמה שלא אגלה לעולם. ויש אנשים שיודעים את הסודות שלך גם בלי שתספר.

    אחרי שחברתי נפטרה הרגשתי שנשארתי לבד עם הסודות שלה. קצת היו לי למעמסה או למשא. כי היא איננה. ועכשיו רק אני יודעת. בינתיים למדתי לחיות איתם בשלום. הם חלק ממני. הם החלק ממני שהוא שלה.

    פוסט יפה. ומדוייק. וגם קצת עצוב ונוגה. אולי בגלל מה שהוא מזכיר לי.
    בכל מקרה נהניתי לקרוא.

    • תמרי הגיב:

      ליען יקרה,
      קוראת בצער על החברה שלך שנפטרה והשאירה לך סודות שלה…
      אחותי שנפטרה השאירה גם לי הרבה סודות, את חלקם קשה לי לשמור כבר המון שנים ועם חלקם אני חיה בשלום.
      לאט לאט כמו שכתבת הם הפכו לחלק ממני, החלק שלה שהוא בי. בתוכי.
      תודה רבה על התגובה המרגשת שלך, עוררת גם בי עוד שאלות שקשורות בנושא הזה….
      תמרי

  • Galit shul הגיב:

    תמרי, תענוג לקרוא ולהרגיש איתך ביחד את עולם הסודות.
    היה לי סוד ענק עם חברה, כל פחדנו שיגלו שאפילו להגיד את המילה סוד פחדנו לבטא , אז החלטנו לקרוא לזה דוס ( ירושלמיות)
    סוד מטופש מעולם של ילדות בכיתה ב׳ .
    תודה על הפוסט והתמונות . שמורת טבע שאת?

    • תמרי הגיב:

      גליתוש,
      זו כבר לא פעם ראשונה שאת מזכירה בתגובות שלך אליי הבזקים מהילדות שלך בירושליים.
      ונראה לי שהייתי רוצה לשמוע על זה עוד ועוד.
      את מסקרנת אותי. מדמיינת אותך שם ילדה בירושליים, עם החברה והסוד הזה שלכם.
      מה עלה בגורלו? הוא התגלה למישהו הסוד הענק הזה? ואולי בכיתה ב' הסוד הכי קטן נראה לנו כזה ענק…..
      שמורת טבע עוד לא קראו לי, ריגשת אותי מאוד….

  • תמרי האהובה, הים העצום, האוקיינוס של הלב, חבר משותף לסודות שלנו, שמחה שלפעמים הם נפגשים, חולקות אחת עם השנייה אני כמו שצף קצף מעלה הכול ואת בשלך במסתורין עם מילים שעוטפות ושוקעות אי שם עמוק במעמקים ומשאירה אצלי תמיד טעם של עוד לגלות ממעמקיי הים את סודותייך הרבים והמרתקים. את האוצרות שטמונים בך, שמחה שאת חולקת אותם ומשתפת ומפליגה איתך למקומות רחוקים. תודה על ההשראה ?❤️

    • תמרי הגיב:

      נתלי יקרה,
      מה יהיה עם הים הזה תגידי? איזה מזל שהוא תמיד שם…נאמן לכל.
      מקנאה בך שיש לך אותו קרוב ויום יומי ואת יכוה לגלות לו סודות מתי שאת רוצה ולצלם אותו ולחבק אותו….

      סודותיי עוד רבים, כנראה יסופרו כאן עוד הרבה זמן, מעולם לא חשבתי שאי פעם יהיה להם ערך כה רב ומשמעות מעבר להיותם זכרונות בחיי.
      תודה על היותך, על המפגש איתך, תודה על כל המילים שלך שנוגעות בי ועושות לי כל כך נעים בלב…
      תמרי

  • מתי כהן הגיב:

    תמרי אנובה,

    עוד פוסט מטלטל שנוגע לי במקומות הכי רגישים.
    הסודות שלי רבים הם. חלקם מוצאים את דרכם אחוצה באמצעות תמונות, מילים, מעשים.
    חלקם עדיין בפנים שיתכן ולעולם לא יראו אור יום.
    מאז ומתמיד היתי אשת סוד של רבות מחברותיי ובכלל.
    אנשים שונים שתפו אותי הסודותיהם. לפעמים היו מצבים מגוחכים שאותו איש שיתף בסוד ועם הזמן כנרטה התבשל ושיתף את כל העולם ואני עדיין שמרתי על שפתיים חתומות.
    יש משקל כבד להיות אשת סוד. לא קל בכלל.
    לפעמים הופכים לאדת סוד בלי כוונה, בלי רצון בכלל, בלי להיות מקורבים, כאילו נבחרנו בר כוחינו.
    לפעמים אלו סודות שקשה לשמור כי הם מטלטלים את העולם הפנימי, מכניסים ספק וחוסר אמון.
    לפעמים אלו סודות קסומים שכיף להיות הקופסה שבה הם שמורים.
    תודה על עוד פוסט מרגש ונוגע.

    • תמרי הגיב:

      מתי יקרה שלי,
      יש משקל כבד להיות אשת סוד. כמה נכון ואין לי ספק מההכרות שאת בדיוק כזאת. אחת ויחידה. כספת.
      זה המשפט שאני לוקחת ממך ובעצם עליו נכתב כל הפוסט הזה.
      לא קל לשמור סוד לא פשוט, עול כבד שלא תמיד בחרנו בו. שלא תמיד רצינו בו.
      אני חושבת שכמטפלת את יודעת שכשאנשים מפקידים בידייך את הסודות שלהם, את כמו קופסת קסמים, כמו תיבת אוצר שמישהו מפקיד בידייך את היקר לו.
      בעיניי למטפל זה אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש, להיות תיבת אוצר שכזו לאנשים אחרים.
      זכית…..
      תודה על התגובה הרגישה והיפה שלך
      אוהבת אותך המון!

  • זיוה הגיב:

    תמרי, כל כך מורכב עולם הסודות. לשמור בבטן זה משא כבד והגילוי לפעמים גורם לאסון. תיארת את המורכבות הזאת כל כך יפה. התפעלתי מאוד מעצם העובדה שכתבת חמישה יומנים שמנים. הייתי פעם במפגש עם אמן, שאמר שאמן הוא מי שחווית חייו חשובה לו מספיק כדי לבטא אותה. בשבילי בהגדרה הזאת נמצאים גם אנה פרנק וכל כותבי היומנים. אמנם היומן נכתב בדרך כלל בסתר, אבל הוא נכתב וגדל וצומח. אני, שתמיד אהבתי לכתוב, לא כתבתי מעולם יומן, אולי כי לא הרגשתי מספיק ראויה ולא חשבתי שהחויות שלי חשובות. והיום אני מבינה טיפה יותר, יודעת להעריך את מה שיש, להצטער על מה שאין ולקבל. הייתי מתה לקרוא קצת ביומנייך.

    • תמרי הגיב:

      זיווה יקרה,
      אמן הוא מי שחווית חייו חשובה לו מספיק כדי לבטא אותה…
      משפט חכם ואמיתי. אני מאוד מסכימה עם זה. למרות שאף פעם לא חשבתי שגם כתיבת יומנים יכולה להחשב ככזאת. אולי את צודקת….כתיבת יומן, לא כתיבת ספר היא. זה בא ממקום אחר מקום שהוא לא מתוכנן או מוגדר מראש, מלבד הרגע הזה שאתה מרגיש שאתה חייב לשבת ולכתוב בו, להוציא את אשר על ליבך.
      אולי זו האומנות שבעניין….הכתיבה מהמקום הלא אמצעי הזה. הספונטני.
      מאז שהבלוג שלי עלה, אנשים אומרים לי שפתאום הם מבינים כמה ערך יש לזכרונות שלהם. אין זכרון שהוא לא ראוי או חוויה שהיא לא ראוייה.
      כך אני רואה זאת.
      היית מתה גם לקרוא חזרה את יומניי, פספוס גדול שזרקתי אותם בטח ובטח אם הייתי יודעת שביום מן הימים אגיב לך כאן על פוסט שלי….:) בבלוג משלי.
      תודה זיווה על התגובה המעניינת והמרגשת שלך…
      תמרי

  • תמרי, בכל פעם שאני מסיימת לקרוא פוסט שלך, הנימים הפנימיים שלי מהדהדים כל כך חזק שנדמה שעוד שניה הם יתפקעו. גם הפעם זה קרה. אני כספת סודות מעולה ונעולה היטב.
    אשתף רק שנזכרתי בשיר הזה של לאה גולדברג (מהספר "שלושה אגוזים"):
    "היה היו שלושה אגוזים
    ובתוכם סודות ורזים
    והיה מי שיפתור את סודם
    אין כמותו מאושר בעולם"
    (או משהו כזה)
    גם עם הסודות שלי ככה.

    • תמרי הגיב:

      יעלי,
      קודם כל מתי כבר נפגש? אני חושבת שהגיע הזמן.
      ספרי לי איך חיים עם כספת סודות מעולה ונעולה היטב? מנסה לתאר לי את זה נשמעת משימה לא פשוטה….
      רציתי לדבר בפוסט על המילה: רז, רזים. מילה שהיא סודות אבל ממקום כל כך מתוק וילדי.
      אבל תכלס רז זה סוד איך שלא נסובב את זה. זו מילה שהומצאה כנראה בשביל הילדים שאצלם הסודות הם בפרספקטיבה אחרת לחלוטין…
      בשיר המתוק שצירפת לי כתוב: והיה מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם….
      מה את אומרת סוד זה דבר פתיר? משהו שיש לפתור אותו? אולי סוד זו בכלל חידה?
      כמה שאלות השארת לי כאן…צריכה עוד פוסט על זה…
      אוהבת אותך אפילו שעוד לא נפגשנו. זה יגיע בקרוב!!
      תמרי

  • חמוטל הגיב:

    כמה אני אוהבת את הפוסטים שלך. כל פעם זורקים אותי למקומות אחרים. והפעם: לילדותי בקיבוץ (שזה מקום מלא סודות ורכילויות), החברות מלאת הסודות עם החברה הטובה מהתיכון, היחס האמביוולנטי שלי לסודות, והצורך הכמעט בלתי נשלט שלי לדעת הכל… וגם הפוסט זרק אותי לסוד – חצי סוד משפחתי, שאף אחד עדין לא מדבר עליו בפה מלא (אולי צריך לעשות על זה סרט… שיתחילו לדבר… ? ). בקיצור, הפוסט מרתק, מרגש, נוגע, מעיף, מלטף… הכל. כמו סודות. תודה ?

    • תמרי הגיב:

      חמוטל יקרה,
      אני חושבת שקיבוץ הוא באמת אחד המקומות הכי "סודיים" שיש אבל מצד שני יש שם תמיד איזון לסודות בדמות הרכילות.
      בדיוק כמו שכתבת. לא בכדי שרוצים לדבר על מקום שכולם יודעים על כולם הכל אומרים : מה זה קיבוץ כאן?
      לכולנו יש איזה סוד משפחתי שלא מדברים עליו, יש סודות שראוי שישמרו ויש כאלה שכמו שכתבת אולי הגיע זמנם לצאת לאור.
      תודה על כל מה שכתבת לי, את כל כך רגישה וחכמה. מחכה לסרט שתעשי איתי. מחכה בקוצר רוח.
      אוהבת
      תמרי

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    תמרי, את זוכרת את הדיל שלנו בענייני המסקרה? זה האיפור היחיד שאני שמה, והפוסטים שלך תמיד עושים לי שבילים שחורים דקים במורד הלחיים. את מצליחה לגעת ולרגש. אני תמיד חושבת הרבה דווקא על נעמי שלי (האמצעית, בת 5.5) כשאני קוראת אותך, אולי זה כי יש לה נפש כזו רגישה, סוערת ופיוטית ואת תמיד גם קצת מציגה את תמרי הילדה שמזכירה לי אותה… היום הבנתי שדרך הכתיבה שלך פשוט מזכירה לי סרטים, קאט – והמצלמה עוברת לסצינה אחרת במקום שונה ובזמן אחר, אבל הכל נרקם לסיפור אחד וזה כל כך יפה ❤️

    • תמרי הגיב:

      מיה יקרה שלי,
      היום המסקרה שלי נמרחה לגמרי….לא עזר כלום. הדמעות האלה שלי מרחו לי הכל.
      אולי פשוט אנחנו צריכות לשים אחת עמידה למים מה את אומרת? 🙂
      דמעות זה דבר נפלא בעיני, הם שייכות לאנשים חזקים ורגישים.

      כתבת לי כבר כאן על נעמי שלך כמה פעמים ואני ממש סקרנית להכיר אותה, מרגישה גם דרך המילים שלך שיש לנו במשותף דברים לי ולה.
      ילדים מאוד אוהבים אותי אני אשמח את תבואי איתה אליי למפגש 🙂

      תמרי הילדה תמיד כאן, תמיד אצלי, גם בגיל 46. לא רוצה ללכת וטוב שכך היא מזכירה לי את מה שלפעמים רציתי לשכוח ונותנת לי כח לדבר ולכתוב על זה.
      אם תחשבי על זה כל הבלוג שלי זה סודות שיוצאים לאור….וכן הוא ערוך כמו סרט במובן מסויים. הציעו לי גם לעשות פעם סרט או הצגה על הבלוג הזה וגם ספר…
      זה יקרה בעיתו. אין לי ספק.
      תודה רבה שכתבת לי, אוהבת אותך עמוק בלב את כבר יודעת…

  • אסנת הגיב:

    תמרי, הפוסטים שלך נוגעים עמוק בבטן. כל פעם שיוצא פוסט חדש אני נמשכת לקרוא אותו ועם זאת חוששת ממה שאמצא שם, שהוא יהיה מטלטל מידי עבורי. אני מתחילה לקרוא ולרגע רוצה לוותר אבל נשאבת ורוצה לדעת את ההמשך. לא קל לחיות בצילו של סוד ואני מסכימה עם רבקה שעדיף לנו בלי סודות אבל זה משהו שמבינים רק בדיעבד.

    • תמרי הגיב:

      אסנת יקרה,
      מה שכתבת כאן משותף להרבה אנשים שקוראים אותי.
      אבל כמו שכתבת, בסוף נשאבים לקרוא ולשמוע מה היה ההמשך….שמחה שאת לא מוותרת וקוראת אותי עד הסוף.
      לא קל בכלל לחיות בצילו של סוד כמו שכתבת, לא לזה ששומר אותו ולא לזה שמספרים לו אותו…
      וכמו כל דבר בחיים, מבינים רק בדיעבד הרבה דברים, גם על סודות.
      תודה על התגובה היפה והכנה שלך.
      תמרי

  • תמרי שלי זה פוסט שהוא ספר (בכלל הפוסטים שלך הם ספר) אבל ספר הסודות הזה שלך פה (ובטח עוד שמורים לך מלא בזיכרון ובמילים של היומנים שלא שמרת) הוא ספר שקוראים בנשימה אחת. בלי לעצור. בלי להפסיק. הל הסודות האלה שלנו. הם מתערבבים פה במילים של החיים. החזרת אותי לפעם. החזרת אותי רחוק. החזרת אותי קרוב. כל הזמן מתנגן לי בראש השיר "יש דברים שרציתי לאמר ואינם נענים לי" של יהודה פוליקר. כי כולנו אוצרים בתוכינו סודות. גם את אלה הגלוייל ביותר. שאנשים עם עיניים כמו שלך יודעים להרגיש ולראות. את קסם תמרי. אני כבר קניתי. את יכולה לרשום אותי ולהודיע לי כשהוא יוצא. אפילו אם זה יהיה בסוד ❤

    • תמרי הגיב:

      הגרי,
      מתחת לכל הבילבי השובבה שלך אני תמיד יודעת שיש לך דברים שרצית לומר ואינם נענים לך….
      אז אגלה לך עוד סוד. גם לי. בדיוק כמו שכתבת. כאלה ממקומות רחוקים וקרובים. כאלה שאני לא יודעת מה לעשות איתם.לא נענים לי.
      ואיזה שיר זה…..כל כך יפה ונכון. פוליקר בכלל הוא אחת האהבות שלי. הזכרתי אותו גם בפוסט הקודם שלי בהקשר של חלון לים התיכון.
      את יודעת שיש לי סודות שאני תמיד אומרת שאולי על ערש דווי בזקנה טובה, אלחש אותם למי שיהיה לידי. יש לי תמונה כזאת בראש.
      והספר, כן הספר….הוא יהיה לחלוטין מקווה השנה. מרגישה אותו חי ונושם.
      תקבלי עותק מתנה עם לב ענק ממני!!
      אוהבת אותך בילבי תודה על מה שכתבת לי וריגשת אותי מאוד!!

  • מקסים , נהנתי מכל מילה, את כותבת מדהים!

    • תמרי הגיב:

      הי סיגל,
      ברוכה הבאה לבלוג שלי.
      תודה רבה שהגבת לי ועל הפרגון. שמחה שאהבה את הפוסט.
      מקווה שתישארי איתי…:)
      תמרי

  • אולה הגיב:

    איך את תמיד מצליחה לגעת …

    • תמרי הגיב:

      אולה יקרה,
      נועדתי לגעת באנשים…כנראה.
      כך אני מרגישה ויודעת.
      תודה רבה שאת קוראת אותי….ותודה על התגובה הנוגעת….לפעמים לא צריך יותר מכמה מילים….
      תמרי

  • carina weber הגיב:

    סוד הוא משהו שמפקידים בכספת ליבו של אדם אחר. משתף הסוד חייב, כמעט ואין לו ברירה להפקיד אותו אצל שומר הסוד כי הוא לא מסוגל לשאת אותו יותר לבד בעצמו. ההפקדה העדינה הזו יכולה להוריד את העומס ולהחזיר ולו במעט את הנשימה. מהרגע שהסוד הופקד, מיד נולדת גם שותפות גורל הסוד. וזו שותפות קדושה מאין כמוה. יש עכשיו 2 אנשים שמופקדים על שמירתו של הסוד.

    כשמישהו מפקיד את צפונות ליבו אצלי, אני מוצאת לו פינה מיוחדת במחסן הסודות שבליבי. מסתבר שיש לי מחסן די גדול. מאוחסנים בו מאות אם לא אלפי סודות של אחרים. יצא לי שם של מאחסנת סודות אמינה ואיכשהו, הלב מצליח להתרחב יותר ויותר, להכיל עוד ועוד סודות. אז המחסן גדל וגדל מדי שנה ושנה. יש שם אולם אחד מיוחד שבו מאוחסנים הסודות שלי. יש שם הרבה כאלה כי כמעט ולא הפקדתי משלי אצל מחסנים של אחרים. יותר מדי שותפויות סוד שהתפרקו ועלו על שרטון.

    בחרת נושא נפלא. הכתיבה שלך, יודעת לקחת נושאים שאצלי כבר ממזמן מאובקים ולהפיח בהם חיים.

    • תמרי הגיב:

      כרינה יקרה,
      בורכת לעסוק בעיסוק שמהותו היא להקשיב לאנשים, לשמור את סודם בחדרי חדרייך, במחסנים שלך שבלב.
      בעיני אין דבר יותר יקר מזה לדעת שאנשים מפקידים אצלך את צפונות ליבם ויודעים שאת מאחסת אותם ומכילה אותם.
      כמה מחברותיי עוסקות בטיפול זה או אחר וללא ספק זה אחד הדברים שהכי שמעתי מהן שגורם להן לאושר והתרגשות במהות הזו של להיות מטפל.

      לגלות סוד צריך לדעת למי לגלות ללא ספק, לצערי האכזבות רבות מההצלחות במקרה הזה מי כמוני יודעת גם כן.
      תודה על התגובה היפה שלך, תודה על מה שכתבת לי.
      תמרי

  • יעל עיני הגיב:

    סודות, זה משהו שלמדתי, במיוחד בשנים האחרונות, שהוא בעיקר פוגע. הוא מכביד על הנשמה ובלי לדעת הוא מכביד על כל מי שמסביבו. לפעמים אפילו במשך דורות סודות משפיעים.
    כתבת מקסים, קולח וזורם.
    וכן, בעיני סודות זה מסוג הדברים ש"חייבים לדבר עליהם"

    • תמרי הגיב:

      יעל תודה רבה על התגובה שלך וכמו שכתבתי בפוסט וגם את כתבת את זה, לשמור סוד זה עול, זה מכביד.
      לא כולנו יכולים, רוצים או מסוגלים.
      סוד שלא מתגלה יכול לשנות חיים שלמים וגם ההיפך….וסוד שמתגלה יכול לטלטל עולמות.
      כל הבלוג שלי זה בעצם חשיפה של הסודות שלי אם אני חושבת על זה…
      אני מדברת עליהם….לחלוטין.

  • נויה קומיסר הגיב:

    פוסט מעורר מחשבות. כמו תמיד בפוסטים שלך. נזכרתי בסודות שלי. ביומנים. במשהו שכתבתי פעם ביומן וחבר ראה, ונעלב ממש. כבר היה קשה לקחת בחזרה את המילים שהוא קרא. כניראה שעם השנים אני מבינה שאם באמת אני רוצה לשמור על סוד, אז פשוט..לשמור אותו רק איתי. גיליתי לאחד/אחת..הסוד כבר כמו בתפוצת זרעים יעוף כמו הסביונים ברוח.אז ברגע שהתובנה הזו איתי, גם לסוד יש יותר קלילות. הוא כמו סוג של הילה סביבי. סוד מחזק. לא כזה שמרגיש לי שאני נידרשת להסתיר. להיפך..כמו קרום של חלב. מחובר אלי. תודה שאת מעוררת בי קסמים בכל פעם שאני איתך בסודות שלך.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      אני מאוד אוהבת סביונים….
      הדימוי שלך כאן קנה את ליבי, כמה זה נכון. סודות יכולים לעוף כמו תפוצת זרעים ברוח. ברגע שנחליט לספר אותם זה כבר באמת לא בשליטתנו…כמו הזרעים שעושים להם פווווו….והם מגיעים לאן שהם עפים.
      מסכימה שסוד זה גם דבר שמחזק, לכל אחד יש את הסודות שלו, שאפשר לשלוף כמו שפן בכובע בכל רגע נתון ולהפתיע את כולם….או שלא. לשמור אותם מחוברים אלינו ולשאוב מהם אנרגייה טובה וכח.
      וזה באמת אך ורק בידיים שלנו…
      תודה שקראת את הסודות שלי…

  • תמר הגיב:

    תמרררררררררררוש איזה פוסט!!! כלכך נכון. כלכך אמיתי. הסודות השמחים שכיף לספר… והסודות הפחות שמחים שקשה לשמור לעצמך.. ואני מודה. חטאתי וסיפרתי לפעמים. ואחכ – רגשות האשמה היו קשים ורק רציתי שהגלגל יחזור לאחור ולא אספר… זו כנראה התבגרות. שאתה כבר מבין שזה לא שווה לספר סוד שיכול לפגוע במישהו…
    את קולעת בול. אין עליך. נשיקות.

    • תמרי הגיב:

      תמרוללה,
      הסודות השמחים שכיף לספר ובזכותם למילה סודות יש גם צד שמח….
      כי סודות זו באמת מילה לא פשוטה…
      אני חושבת שכשאנחנו ילדים, מלמדים אותנו לשמור סוד, זה חלק מכישורי החיים שלנו.
      רובנו עוברים התבגרות כמו שכתבת, בשביל להבין שסוד ברוב המקרים… לא שווה לגלות אותו אם הוא יפגע במישהו…
      לפעמים רוצים שהגלגל יחזור כמו שכתבת ולפעמים משהו בגילוי הסוד שלנו עשה טוב למישהו אחר בלי שהתכוונו בכלל.
      תודה על התגובה תמרוללה….סודית שכמותך

  • גלית יהב הגיב:

    פוסט מסתורי ומענג…
    יש לי את תכונת הבונקר, לשמור בתוכי דברים שאחרים מספרים לי, מבלי להעבירם הלאה.
    לא כי אומרים לי "אל תספרי לאף אחד".
    אני לא מעבירה הלאה, כי זה לא שלי. זה של מישו אחר, שהעביר לי משהו כי "לשמור" לו, ואני יודעת לשמור.
    אז מעבירה למגירה של "השמורים" במוח, ולרוב אפילו שוכחת מזה.
    באופן אישי אני לא אוהבת סודות, וחושבת שבכלל אין לי כאלה.
    סוד, אפילו קטן קטן, מצליח לעשות חורים עמוקים בגוף, ואני רוצה את הגוף שלי מה שפחות מחורר.
    תמרי, ריגשת מאד עם הפוסט הזה.
    לקחת אותי אחורה, לגיל ההתבגרות, לרגע בו הבנתי לראשונה, והחלטתי מייד, כי החיים שלי יהיו משוללי סודות, ואכן הצלחתי לעמוד בהחלטה שלי… <3 תודה!!!

    • תמרי הגיב:

      גלית יקרה,
      כשכתבת על המגירה של השמורים נזכרתי במגירות של ציפור הנפש.
      לכולנו יש את מגירת השמורים הזאת אבל לצערי לא כולם יודעים לשמור עליה כמוך…
      אני מעריצה אותך שכתבת שבכלל אין לך סודות, יש איזושהי תחושת שחרור בדבר כזה…ככה זה מרגיש לי.
      מה עם סודות שלך על עצמך שרק את יודעת גם כאלו אין לך?
      לא יודעת אם עדיף להיות משוללי סודות ומשוחררים מהעול הזה….
      או אולי שווה לשמור כמה… בשביל האתגר שאנחנו מסוגלים לשמור סוד…
      צריכה לחשוב על הסוגייה הזאת, כנראה כמו בכל דבר גם סודות צריך לדעת לאזן…או לשחרר…
      ולגבי החורים העמוקים בגוף…זה פשוט משפט מרגש וכואב וכל כך נכון.
      תודה רבה מהלב על התגובה שלך גלית, נהניתי מאוד לקרוא אותה
      תמרי

  • סיון ליבנה חכים הגיב:

    תמרי,
    איזה פוסט… כמה סיפורים מרגשים.
    קוראת אותך ותוך כדי חושבת על סודות. מהרהרת מה הם עבורי.
    מודה שאני אוהבת מאוד להקשיב לאנשים. אוהבת לעזור ואיך שהוא יצא שאני אשת סוד של רוב חברי. מה שנכנס לא יוצא. מצד אחד זה משמח אותי שיש להם איפה לפרוק, מצד שני אני לרוב נשארת עם משקל קצת עודף. כבד לי לפעמים. אז בשורה התחתונה אני לא משוגעת על סודות. פעם אחת חשפתי סוד גדול. הייתי בת 16 וזה סוד שהייתי חייבת לספר לאמא של החברה הכי טובה שלי כי זה היה משהו מסוכן בריאותית עבורה. אני לא אשכח את היום הזה. את הדופק. הקושי לגלות, לספר את הסוד. החברה שלי מאותו יום לא דיברה איתי. לקחתי את הסיכון הזה כי אחרת לא הייתי מסוגלת לחיות עם עצמי. עם השתיקה מבלי לנסות לעזור לה.
    אז בשורה התחתונה אני וסודות חברים אבל הייתי שמחה לקצת חופשה מהם
    ??
    נשיקות

    • תמרי הגיב:

      סיוונוש,
      רק היום ראיתי את התגובה שלך על סודות…
      סודות זה משקל עודף…אני כל כך מסכימה עם זה.
      כתבתי בפוסט שזה עול שלא תמיד היינו רוצים אותו, אבל לפעמים פשוט מספרים לנו סוד ואז הוא נהיה עול בעל כורכנו.
      גם אני לא משוגעת על סודות…מאוד אוהבת לשמוע אותם אבל להכיל אותם פחות….
      שומרת עליהם בעל כורכי. יש מחיר לשמיעת סוד.
      לשמור עליו. חזק.
      החברה שכתבת עליה מדברת איתך היום? יצא לך להסביר לה למה היית חייבת לגלות את הסוד שלה?….מעניין….בפרספקטיבה של שנים אם היא הבינה….
      מאחלת לך לשמור רק סודות טובים…
      יש כאלה? (לדעתי ממש קצת ….)
      תודה מתולתלת על התגובה המקסימה שלך…

  • ממש לפני כמה ימים היתה לי שיחה על סודות עם חברה.
    היא אמרה שאין לה סודות.
    מעניין מתי הדברים שאנחנו לא מספרים, ותמיד יש כאלה, הופכים להיות ״סוד״.
    כשממש חשוב לנו שלא ידעו?

  • Karen B הגיב:

    איזה פוסט מעורר מחשבה. אני גרועה בלשמור סודות של עצמי… אני כנה מידי. אבל אם מבקשים ממני לשמור משהו בסוד. אין סיכוי שאגלה…

  • שירה פורר הגיב:

    מלמדים אותנו שיש סוד טוב וסוד רע. אך האמת היא שלמבוגרים אין סודות טובים (אלא רם מדובר על משהו זניח כמו מסיבת הפתעה). עצוב לי לחשוב על אדם מבוגר שלא מצליח שלא חש שהוא מסוגל או אין לו עם מי לשתף ולחלוק מידע אישי ורואהנלנכון לשמור זאת בסוד. מהסביבה. מהילדים. מהחברים. לצערי סודות טובים שמורים לילדינו בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *