נימי הלב

זה פוסט על אהבה.

והוא היה אמור להתחיל אחרת לגמרי.

מבחינתי לכתוב פוסט על אהבה זה לגעת בציפור הנפש שלי. משהו שלגביי הוא לא מובן מאליו.

לא מצאתי התחלה ראויה לפוסט. כל התחלה שהתחלתי לא נראתה לי מספיק עוצמתית להעביר את מה שאני מרגישה.

אבל כנראה לכל דבר יש את הרגע שלו והרגע הזה קרה אתמול.

ואולי הפשטות שברגע הזה היא כל מה שהייתי צריכה.

אני נוהגת ברחוב הראשי של השכונה שלי. שעת אחר צהריים מאוחרת. האוטובוס של ההסעה מהתיכון נוסע לפניי.

אני רואה מרחוק נער גבוה ויפה יורד מההסעה, נראה בן 15 לא יותר.

לידו נערה, באותו גיל. יש לה שיער ארוך ויפה ושניהם הולכים עם הילקוט על חצי כתף. מסתכלים אחד על השני.

ופתאום אני רואה איך היד שלו לאט לאט נכרכת על הכתף שלה. בעדינות, ברכות. היא מחייכת אליו והם הולכים ככה, עד שכל אחד פונה לרחוב שלו.

אני רואה הכל מרחוק, כמו סצינה מסרט. כמו שורה מסיפור אהבה.

הנשימה שלי נעצרת לרגע.

יש משהו ברגע הראשוני הזה, הטהור הזה, שאין לו מקום, זמן, או גיל, רגע צלול.

זה הרגע הזה שבו מתחיל הכל ולא משנה איפה אתה או בן כמה אתה…

 

בכל הנימים בכל התכים בכל הצבעים

נימים.

נימים של הלב.

עדינים ודקים. כמו חוטים. נקשרים זה לזה, נשזרים זה בזה, נקרעים, נפרמים, חזקים.

חוטים אדומים של אהבה.

רקמה תמיד מזכירה לי אהבה.

חוטים שנרקמים בעדינות על בד, יוצרים משהו חדש, משהו שעוד לא הכרנו, משהו מסקרן שסופו לא ידוע.

הידיים שיורדות בעדינות מעלה ומטה בתוך הבד ונשמרות לא להידקר, שהכל יצא הכי יפה שאפשר, כמו שתכננו כמו שדמיינו…

ברקמה יש סודות, יש הפתעות, כאלה שיתגלו רק כשהיא תרקם ותגדל.

סודות של צבעים, של דוגמאות, כאלו שרואים רק מקרוב וכאלה שרואים רק אם מתרחקים מהרקמה.

לפעמים המחט דוקרת. טיפת דם מבצבצת ומכתימה את הרקמה.

ולפעמים יש קשרים ופלונטרים והיד שהחלה את הרקמה היפה בעדינות וברכות מתייאשת ולא רוקמת יותר.

רקמה אפשר לרקום ימים, חודשים וגם שנים עד שתהיה מרהיבה ושלמה ומלאה בכל מה שרצינו. בכל החוטים, בכל הנימים, בכל התכים בכל הצבעים.

לפעמים אנחנו עוזבים אותה באמצע ולא חוזרים לרקום אותה יותר לעולם.

ולפעמים אנחנו מתחילים רקמה חדשה…

מהתחלה.

 PicMonkey Collage600

 

משהו עם הבעה צבע וגוף

אם הייתי צריכה לבחור מילה שמגדירה אותי ואת חיי ללא ספק הייתי בוחרת בלי להסס במילה אחת: א ה ב ה. 

אני בטוחה שאם היו יכולים לעשות שיקוף מיוחד ללב שלי או להסתכל בתוכו היו רואים מיד שהמילה הזאת חרוטה על הלב שלי, שלא אגיד צרובה עמוק ויסודי בכל השפות. גם אלה שאני לא יודעת.

כל דבר שאני אוהבת בחיי מגור חתולים קטן ועד לבנאדם שאני אוהבת, כולם יקבלו ממני אהבה אמיתית, מזוקקת וכנה.

פשוט אהבה במובן הכי טהור של המילה.

קיבלתי בחיי מתנה עצומה, את היכולת לאהוב. את הזכות לאהוב.

לצערי יש אנשים שלא נולדו עם המתנה הזאת וכשאני פוגשת כאלה ליבי יוצא אליהם.

אני רואה לפעמים אנשים ואני יודעת לפי המבט שלהם, לפי ההליכה, שהם לא זכו לאהוב. אני מרגישה מבורכת שאני רואה אותם  ומצד שני כל כך עצובה בשבילם.

אני יודעת מה הם מפסידים ולא מבינים מה זה לאהוב, מה זה לחבק, מה זה להרגיש אהבה.

חשבתם פעם שאהבה זו מילה כמו עוד כל כך הרבה מילים אבל כשמדברים עליה זה כאילו מדברים על ישות, על משהו שאפשר להחזיק אותו בידיים.

משהו מוחשי. משהו חי. משהו עם מהות מאוד חזקה. משהו עם פנים. עם הבעה. עם צבע. עם גוף.

נורא קל לכעוס על המילה הזאת, לבכות אותה, להעריץ אותה, לאהוב אותה.

לעיתים היא בורחת לנו מהידיים, יקרה מפז, מפרקת, בונה, מאכזבת.

מלאה בכל הרגשות האפשריים. גם בשנאה.

אהבה זה בעצם רגש שעשוי מאינספור רגשות.

 

PicMonkey Collage7

מערבבים לי עוגה בבטן

השער הכחול של הגן נפתח בחריקה.

שמש של תחילת ספטמבר, היד שלי מחזיקה חזק את היד של אמא שלי ופתאום אני רואה אותו.

היה לו שיער בלונדיני לבן כזה. קרן שמש האירה לו את השיער והוא ממש נצץ. לא חושבת שעד אותו רגע בחיי ראיתי שיער כזה בהיר.

הסתכלתי על הילד הזה והיד שלי בתוך היד של אמא שלי התחילה להזיע.

גם הבטן שלי התחילה לכאוב כאב נעים שלא הכרתי כאילו מערבבים לי עוגה בבטן. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לשבת רגע שאני לא מרגישה טוב.

העיניים שלי לא זזו ממנו. היו לו עיניים חומות וגדולות ופתאום הוא הסתכל עליי, אבל רק לרגע.

ואז הוא חזר לשחק קצת בחצר ליד אמא שלו. רציתי שהוא יסתכל עליי עוד פעם.

אבל אז הגננת ביקשה מההורים ללכת ונכנסנו לגן.

מאותו רגע ובמשך כל השנה הוא היה מושא אהבתי.

מעולם הוא לא שיחק איתי וגם בקושי דיבר איתי. הייתי נועצת בו מבטים כשהיינו יושבים במפגש הבוקר, מסתכלת על כל תנועה שלו, על כל תזוזה, על כל חיוך.

מה הוא לובש, מה הוא אוכל ועם מי הוא משחק.

כל כך רציתי שהוא יסתכל גם עליי פעם, שהוא יציע לי לשחק איתו בקוביות, או בחצר בכדור אפילו שאהבתי רק את פינת הבובות ואת פינת הציור.

אם הוא רק היה מבקש, בשנייה הייתי בונה איתו בקוביות אבל זה לא קרה.

קרני השמש של ספטמבר התחלפו לעלי שלכת של סתיו שנשרו לנו בחצר של הגן, העלים עפו מהרוח החזקה בחורף וצמחו ירוקים באביב.

ובסוף השנה כשקרני השמש היו כבר קרני שמש של קיץ, הסתיימה השנה בגן. הוא עדיין לא הסתכל עליי ולא שיחק איתי.

כמה שאהבתי אותו. הכי חזק שאפשר אפילו שהייתי רק בת חמש וחצי.

הוא היה האהבה הראשונה והנכזבת שלי.

אהבה ראשונה נחרטת תמיד בלב והיא ההתחלה של כל האהבות שלנו. הטובות, החזקות וגם העצובות.

מאז לא ראיתי אותו והוא בטח מעולם לא ידע כמה אהבתי אותו וכמה כאב הוא גרם לי וללב הקטן שלי.

הלב הקטן שלי חשב שאם אוהבים מישהו כל כך חזק אז ברור שהוא יחזיר לו אהבה. לי, זה היה מובן מאליו.

מזל שהבנתי בגיל כל כך צעיר שזה ממש לא כך.

 

PicMonkey Collage111

יותר מנשיקות אותיות מערבלות נשמות
More than kisses letters mingle souls
-John Donne-

אני אוהב/ת אותך…
צירוף המילים הכי נאמר בעולם. בכל השפות.

וזה ממש לא משנה באיזו שפה הוא נאמר, צירוף המילים הזה והאותיות שבו מערבל לנו בשנייה את הנשמה.

זה צירוף המילים היפה ביותר, המרגש ביותר, המעצים ביותר, המדויק ביותר, המתוק ביותר, המופלא ביותר עלי אדמות, אבל הוא יכול להיות גם הכואב ביותר, המתסכל ביותר, המייאש ביותר, העצוב ביותר.

כשצירוף המילים הזה נאמר, אתה ישר מצפה לתמורה. שהצד השני ירגיש ויגיד לך את אותו הדבר.

יש מחויבות באמירה הזאת. התכווננות. אבל זה לא תמיד קורה כמו שאנחנו רוצים ומייחלים.

כי אהבה איך להגיד… היא כל כך אינטימית אבל היא גם כל כך חשופה, כל כך שבירה. היא יכולה להפיל אותנו לתהום הכי עמוקה בלי יכולת לצאת יותר, למקום הכי אפל.

אבל היא גם יכולה לתת לנו כנפיים מדהימות לעוף למקום הכי גבוה, הכי יפה הכי מעצים.

אהבה יכולה לבוא ברגע אחד של חיים כמו סערה, כמו אש, כמו גל עצום באוקיינוס ששוטף איתו הכל.

אהבה יכולה גם לבוא לאט, להרגיש, לחשוב אם זה המקום הנכון עבורה ולהחליט אם להישאר בו או לא.

 

PicMonkey Collage1

ניו יורק וושינגטון ודיסנילנד

חלוק האמבטיה שלה עליי. אני מלטפת אותו. בעדינות. אני יושבת בסלון ולא יכולה לעשות כלום. לא יכולה לצחוק ולחייך ולשחק.

לפני יומיים היא העירה אותי קצת לפני שהשמש זרחה, נתנה לי חיבוק ארוך ונשיקה ואמרה לי שהיא תחזור מהר.

חיבקתי אותה בחזרה ואמרתי לה שאני אתגעגע אליה. שמעתי את הדלת נטרקת ואת הרעש של המונית למטה.

אמא שלי נסעה להרבה זמן. ליתר דיוק לארבעים יום. טיול שהיא דחתה המון שנים עד שכבר הייתי קצת יותר גדולה. בכיתה א’.

היא הסבירה לי כמה ימים לפני הנסיעה שאם לא עכשיו זה כבר לא יקרה ושהיא חייבת את זה לעצמה.

ואני הנהנתי שאני מבינה ושתיסע ושתביא לי המון מתנות מדיסנילנד והיא חייכה וחיבקה אותי חזק כאילו הודתה לי שהרשיתי לה לנסוע. עד אותה נסיעה לא נפרדנו.

לא הייתה לי תחושה של זמן אם ארבעים יום זה הרבה או קצת אם זה יעבור מהר או לאט.

אבל אחרי יומיים שהבטן כאבה לי במין כאב כזה והלב שלי גם, הבנתי שאני רוצה אותה בחזרה וכדאי שזה יהיה מהר.

הימים עברו לי ממש לאט, הכי לאט,  לאט…ל א ט.

הלכתי לבית הספר כרגיל כל בוקר, למדתי, שיחקתי בהפסקה, חזרתי הביתה, אכלתי, עשיתי שיעורים לפעמים באה אליי חברה.

אבל זה לא היה אותו דבר, ממש לא. על הכל היה לי מסך כזה, ששינה לי את הכל מסך שלא הכרתי.

געגוע קוראים לזה?

כל כך התגעגעתי אליה. השיחות היו מועטות וקצרות. היה יקר לדבר אז עם ארה”ב והגלויות שהיא שלחה לי מניו יורק ומוושינגטון ומדיסנילד הגיעו הרבה אחרי שהיא חזרה.

הימים עברו בסוף…כל הארבעים. אבל הם עברו בייסורים, כמה התגעגעתי אליה, כמה רציתי אותה כבר. את אמא שלי.

אני עומדת בשדה התעופה.

הייתה זכוכית כזאת ענקית שחצצה בין אלו שיוצאים מהטיסות לבין אלו שמחכים להם.

היא תכף תצא, אחותי אומרת לי בחיוך ומלטפת לי את הלחי, אני כבר לא מקשיבה, הבטן שלי כבר כואבת היא מלאה בפרפרים שעפים מהר מהר בכל הצבעים ובכל הצורות.

ואז היא יוצאת משם ואני רואה אותה דרך הזכוכית, את אמא שלי והיא כל כך יפה ושזופה ומחייכת ולובשת בגדים שאני לא מכירה.

היא מחייכת אליי בהתרגשות והזכוכית מפריעה לה לחבק אותי. אנחנו נפגשות כמה שניות אחרי זה מעבר לזכוכית ומתחבקות…

חיבוק ארוך, תמצית של אהבה טהורה בין אמא לבת, אני לא עוזבת את החיבוק הזה. אולי החיבוק הכי ארוך שהיה לי בחיים.

עד היום אפילו שעברו ארבעים שנה מאז ואני כבר אמא בעצמי ואני כמעט בגיל שבו היא נסעה אז, זה עדיין אחד מזיכרונות הילדות הכי מעצימים שלי, הכי מחשלים שלי.

זה אחד מהגעגועים הכי עצומים שהרגשתי בחיי והוא שווה בעוצמתו לגעגוע שיש באהבה לגבר או לאישה. לאהבה שאין לה גבול.

בשנים שאחרי, אני מודה שלא סלחתי לה. הפרידה הזאת הייתה קשה מדי עבורי.

בדיעבד הבנתי שהנסיעה הזאת הצילה אותה.

היא הייתה כל כך זקוקה לה בנקודת הזמן הזאת של חייה ולמרות הקושי הרב שלה לעזוב אותי לכל כך הרבה זמן, היא ידעה שזה עכשיו או לעולם לא.

 

מלאים באדרנלין טהור

כמה שאני אוהבת פרפרים הם תמיד עושים לי את זה. גם האפורים והפשוטים.

יש משהו אצילי בפרפר משהו מלא בהשראה.

אולי זה הרפרוף העדין של הכנפיים שנראות כאילו הן עשויות מקטיפה עדינה…אולי זה העיניים הקטנות והרגליים הדקיקות….

פרפרים לבנים תמיד נראים לי כמו פיסות בד קטנות שעפות להן, מרחפות להן באוויר.

כמה פרפרים עפים בבטן כשמתאהבים, כשמתגעגעים, כשמתרגשים מאהבה למשהו, למישהו? ספרתם אותם פעם?

אולי מיליון פרפרים אולי יותר?

אתם יודעים, אלו לא סתם פרפרים. אלו פרפרים שיכורים מלאים באדרנלין טהור.

הם עפים מהר…עד הלב…עד הגרון…

ואז יורדים שוב לבטן התחתונה ולבית החזה ומתערבבים לנו עם הכל. עם דפיקות הלב, עם הזוהר בעיניים, עם הכמיהה שתיכף זה יקרה המשהו הזה.

ואז הם יוכלו סוף סוף לעוף החוצה מהבטן שלנו בפרץ מטורף של אהבה, לרפרף בכנפיים שלהם ולעוף גבוה גבוה.

 

PicMonkey Collage6

ממש מקרוב הכי מקרוב

העין שלי לא מרפה. היא ממוגנטת לחור של מנעול הדלת בחדר שלי ושל אחותי. החבר של אחותי בא מהצבא שעה קודם  ושמחתי איתו כל כך.

אכלנו ארוחת צהריים, שמענו קצת סיפורים על קורס הקצינים שלו ואז ביקשו ממני יפה לא להיכנס לחדר שלי ושל אחותי.

אחרי חצי שעה כשהדלת עדיין הייתה סגורה הבנתי שמשהו מתרחש שם… אחרת למה אמרו לי לא להיכנס, אולי קרה משהו לאחותי?

התקרבתי בשקט לדלת והצמדתי את העין שלי לחור המנעול.

הם ישבו על המיטה של אחותי מחובקים חזק. מדי פעם הוא נישק אותה והיא אותו והיא ליטפה אותו בשיער ואז הם עוד פעם צחקו ועוד פעם התחבקו והיא שמה לו את הראש על הכתף.

הסתכלתי ולא יכולתי לעזוב, רציתי להבין מה בדיוק קורה שם.

ואז בבת אחת רצתי משם. ידעתי שאני רואה משהו שאף פעם לא ראיתי. לא ממש הבנתי או עיכלתי מה שהעיניים שלי ראו שם.

נשמתי מהר, הראש שלי נזכר שוב ושוב במה שראיתי לפני רגע אולי אסור היה לי לראות את זה.

אבל זה סיקרן אותי כל כך,  הסוד הזה.

הם יצאו מהחדר אחרי שעתיים והיה להם חיוך מיוחד על הפנים, הלחיים שלהם היו ורודות.

תמר מה נשמע מה את עושה, הוא אמר וליטף לי את השיער.

אני? …שום דבר מיוחד עניתי לו. אני עושה שיעורי בית באנגלית והלב שלי דפק חזק הכי חזק.

כשהתבגרתי הבנתי שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אהבה ממש מקרוב.

הכי מקרוב.

 

PicMonkey Collage0

 הכל מתחבר להכל

אומרים שאני חבקנית.

אני מודה שאני כזאת, חבקנית על. הכי אוהבת בעולם לחבק את מי ואת מה שאני אוהבת וכשאני מדברת על חיבוק אני מדברת גם על חיבוק כמטאפורה כביטוי של אהבה.

לחבק חזק את מי שאתה אוהב, את מה שאתה אוהב, את החיים שלך, את מה שאתה עושה את החלומות שלך.

חיבוק אמיתי וחזק זה בעיני מהות האהבה. בחיבוק יש הרבה יותר משתי זרועות שנכרכות על גוף.

יש בו המון כח שעובר מאחד לשני.

יש בו את החמלה, התשוקה, השמחה, הגעגוע, השלווה ולפעמים גם את הפרידה.

לא סתם אומרים שצריך להתחבק ולחבק הרבה יותר מכמה פעמים ביום.

כשמחבקים מישהו חזק, הכל פתאום מתחבר להכל…נשמה לנשמה, חוטים דקים שנשזרים אחד בשני, נימי הלב…

כמו מחט עדינה ודקה שמחברת את הכל ביחד.

בדיוק כמו ברקמה…

רקמה של אהבה.

Heartstrings –  נימי הלב

מזמינה אתכם הפעם ל – Pinterset  שלי להציץ בשני לוחות היקרים מאוד לליבי. שניהם מדברים על אהבה כל אחד מזווית שונה.

Love and fire לוח שכולו אהבה, תשוקה ומה שבינהם.

Heartstrings זהו לוח שיתוף. לוח שהקמתי והזמנתי אליו חברים שלי מה –  Pinterest לנעוץ בו יחד איתי. זה הלוח שנתן לי את כל ההשראה לפוסט הזה.

לוח שמדבר על אי השלמות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו ואיך האהבה שייכת לכל זה, זהו לוח שאהוב מאוד על אנשים שמגיעים אליו והרבה מבקשים ממני להצטרף לנעוץ בו.

תהנו…

תמר  ליבס ( תמרי )

לכידה

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי, מה היתה האהבה הראשונה שלכם? מה המילה אהבה מסמלת עבורכם? זכיתם לאהוב? אכזבות מאהבה? תובנות? מחשבות?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות: מכאן

 

70 תגובות

  • סיון הגיב:

    חבקנית יקרה,
    חיכיתי לפוסט הזה.
    את כולך אהבה ונתינה.
    משוררת שכמותך.
    אוהבת אותך

    • תמרי הגיב:

      מתולתלת יקרה שלי….סיוונוש….
      תודה רבה רבה.
      הפעם את ראשונה בתגובות לכבוד הוא לי….
      הלוואי והייתי משוררת או סופרת או כל מה שמייחסים לי….
      מי יודע אולי גם זה יגיע פעם….
      סופרת זה קצת בחזון שלי אז מקווה שהוא יתגשם 🙂

  • נויה קומיסר הגיב:

    איזו כתיבה רגישה ומרגשת.חוויתי איתך חזק את נסיעת 40 הימים. מזכירה לי נסיעה דומה של הורי ומגיל דומה. החיבור לפרפרים המקסימים היה כול כך טבעי. לו היית פרפר אולי הייתי חוברת אליה? פוסט קסום מארץ האגדות שבהן הנסיכות אמיתיות ואחת מהן זו..את

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה….
      כבר דיברנו וסיפרת ועדיין מה שכתבת לי מרגש אותי מאוד.
      אני כל הזמן חושבת על הפער בין מה שההורים שלנו חשבו לבין מה שאנחנו כילדים הרגשנו.
      הם נסעו וחשבו ואמרו שיהיה לנו כיף ונשאר עם סבתא וסבא….ואולי זה מה שהרגיע דווקא את ההורים. אבל אותנו ממש לא.
      הרבה כתבו לי שהם הרגישו כמוך….גם כאן יש עוד תגובה על כך.
      אני חושבת שאולי אלו היו זמנים אחרים, הנתק היה הרבה יותר קשה.
      כמו שכתבתי בפוסט, הגלויות הגיעו כשאמא שלי חזרה ולדבר בטלפון היה נדיר ולא ממש זמין.
      מצד שני, אני חושבת שאם היום הייתי משאירה את הבת שלי בת החמש לארבעים יום (אין מצב) התגובה שלה היתה זהה לשלי מלפני ארבעים שנה למרות הטכנולוגייה והזמינות של היום.
      געגוע זה געגוע. אין לו זמן ואין לו מקום…. זו אותה ההרגשה ועל אחצ כמה וכמה וכמה געגוע של ילדים.
      ובקשר לנסיכה…
      אני מסמיקה
      לגמרי…:)
      תודה נויה…

  • אילה רז הגיב:

    אהבתי את איך שאת כותבת על אהבה…

    • תמרי הגיב:

      אילה יקרה,
      משפט מקסים מה שהגבת לי.
      תודה שאת קוראת אותי זו לגמרי סגירת מעגל עבורי ועדיין אפילו לא נפגשנו להשלים פערים 🙂
      מקווה שזה יקרה בקרוב!
      תודה רבה מכל הלב.

  • יעלי הגיב:

    תמרי- התאהבתי.
    בך.
    לא מכירה אותך בכלל, מלבד הדברים שאת מפרסמת, אבל תכף אסביר…
    את לוקחת מילים ובדרך של קסם, כמו פיה אמיתית מהאגדות, את מחברת אותן אחת לאחת ונוגעת לי (שוב) הכי הכי עמוק בלב.
    הרגשתי הפעם שהתאהבתי בך, ולו רק בגלל שהגשתי שכתבת אותי. לאורך קראת הפוסט הזה, היה בתוכי קול שאמר: רגע אחד! זו בדיוק אני! אני הייתי צריכה לכתוב את זה…
    אז הבוקר, לצד כוס הקפה שלי- התאהבתי בך, בזכות זה שגרמת לי להיזכר כמה אני אוהבת גם אותי.. ואת כל האנשים שלי.
    תודה אהובה❤️️

    • תמרי הגיב:

      יעלי יעלי….
      טוב את איך מצאת אותי כאן ולמה כבר סגרנו אתמול.
      עכשיו אני יכולה לענות לך מכאן (זה החדר הפרטי שלי) שהתגובה שלך היא לא סתם עבורי.
      היא איזשהי חותמת לגבי הרבה דברים שקשורים בי ובבלוג, דברים נפלאים שלכאורה ברורים לי ואני יודעת אותם אבל לפעמים אתה צריך תגובות כמו שלך בשביל להרגיש שלם איתם.
      גרמת לי להרגיש שלמה.
      תמיד תמיד תאהבי את עצמך ראשונה ומשם הכל יזרום נקי וצלול לכל אלו שאת אוהבת ושאוהבים אותך בחזרה.
      אחת מעובדות החיים שלצערי הרבה לא מבינים אותה.
      (זה היה אמור להיות גם כתוב בפוסט הזה אבל אז נזכרתי שזה כבר מופיע בפוסט שלי על חברות….:)
      שמחה שנגעתי בך… כמו פיה? או הכי פשוט כמו תמרי….
      ושמחה שאת כאן. כיף גדול עבורי.
      חיבוק גדול ממני…!

  • מיכל מנור הגיב:

    לא דיברנו עוד על אהבה ולא ירדנו אל סופה….צריך הרבה אומץ ושאר רוח כדי לכתוב פוסט על אהבה ולך יש משניהם וכך הצלחת לרקום ביד עדינה ובטוחה פוסט מעניין, מקורי ומעורר הזדהות.
    אהבתי מאד מאד את התמונות שמתלוות לפוסט, הפעם, דווקא הן היו, מבחינתי, ליבו של הפוסט.

    • מיכלי כתבת מקסים כל כך.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      לפעמים אני זקוקה לזמן שלי להכיל את כל מה שנכתב לי ונאמר לי.
      אני מודה שהייתי זקוקה להמון אומץ לפוסט הזה והמילים שלך מחזקות אותי שכתבתי אותו כמו שהייתי צריכה.
      הוא עבור כמה וכמה שינויים ועד שלא קראתי אותו והרגשתי אותו נכון ומרגש קודם כל לי, לא העזתי לפרסם אותו.
      הייתי נייר הלקמוס של עצמי.
      אני מאוד שמחה שהגבת על התמונות כי לי הן לא פחות חשובות מהתוכן, הן מקבלות תשומת לב כמעט כמו הפוסט עצמו.
      זה פוסט שהתחיל מלוח בפינטסט (כמעט כמו כל פוסט שלי) אבל זה באמת לוח מיוחד במינו עם תמונות שאפילו אני עמדתי משתהה מה הצלחתי למצוא עבורו. עולם ומלואו, רקמה שלמה של תמונות אהבה.
      תודה מיכלי, התגובה שלך מאוד יקרה לליבי.

  • שרון הגיב:

    WOOOOOOOOOOOOOOOOOW כמה אהבה בפוסט אחד, מרגש כל כך ועם זאת כל כך לא מתוק ודביק.
    כיף גדול לקרוא אותך, אוהבת.

    • תמרי הגיב:

      שרוני את יודעת שבדיוק בגלל מה שהגבת לי כאן חיכיתי 14 פוסטים לכתוב אותו.
      פחדתי.
      להיות מתוקה, דביקה וכל המילים האלה שנקשרות למילים של אהבה ולדברים שאנשים כותבים עליה.
      כנראה שבכל זאת כל אחד ואהבה שלו והמילים שלו עליה ושמחה שעברתי את המכשול הזה.
      (מודה, זה לא היה פשוט).
      תודה שהגבת לי…
      אמרתי לך לפני שבועיים שאני מרגישה אותך כבר ויודעת שתאהבי.
      צדקתי 🙂

  • מירב גביש הגיב:

    רציתי לכתוב לך משהו אחר. כשהגעתי להכל מתחבר להכל. שכחתי.
    נתקעתי על המילה חבקנית והכל התחבר לי. החיבוק שקיבלתי ממך השבוע היה מלא אהבה. ומרגש בדיוק כמוך.
    את מדהימה אותי כל פעם מחדש.

    • תמרי הגיב:

      גבישס שלי….
      זה לא משנה מה כותבים זה משנה מה מרגישים בלב… את יודעת….
      תודה על כל הצ’ופצ’יקים המתוקים שאת מרעיפה עליי במלים הכל כך טובות שלך.
      איזה כיף שהכרנו! מחכה כבר למפגש שלנו…
      חיבוק ענקקקקקק

  • גלית הגיב:

    כתוב מקסים, התחברתי מאוד למטאפורה של הרקמה. גרמת לי לחשוב על הריקמות בחיי. מטאפורה טובה היא יצירה בעצמה. כי היא גורמת לנו להבין את החיים טוב יותר.
    תמרי – יצירתית ורגישה עדינה ומחבקת – אוהבת אותך!

    • תמרי הגיב:

      גליתוש,
      לפעמים לוקח זמן להגיב….צריך לעכל הכל. אפילו לי….
      אהבתי שכתבת הריקמות בחיי….מקסים….נכון רקמה אנושית אחת חיה. כולנו. כמו בשיר הזה של חווה.
      ומטאפורה היא לחלוטין יצירה בעצמה….
      מתה על מטאפורות כידוע לך.
      אוהבת אותך מאוד מאוד!!

  • אהובה,
    את באמת חבקנית אלופה! השבוע הרגשתי את זה על בשרי 🙂 ואמרתי לעצמי ממש את אותם הדברים שאת מספרת פה. החיבוק שלך אמיתי, חזק ואוהב. כייף למי שאת מחבקת אותו/ה. אני רואה שגם מירב גביש נהנתה השבוע 🙂 וזה היה אפילו באותו היום.

    ובכלל הפוסטים שלך מעוררים בי תמיד המון אסוציאציות ומעלים בי ריחות, תחושות וזכרונות ובעיקר מין כייף כזה של קסם ונעימות. והיום תוך כדי קריאה עלה לי השיר הזה שהמון שנים לא שמעתי ומיד שמתי לי אותו ברקע כדי להמשיך לקרוא יחד איתו…תקשיבי לו…בטוחה שתאהבי גם…
    https://www.youtube.com/watch?v=J94-_w9ARX0

    וחוצמזה נדמה לי שכבר הספקתי לספר לך שאני מאד מחוברת לפרפרים. אז שמחתי שכתבת עליהם וצירפת את התמונות המיוחדות הללו.

    וגם…נזכרתי בגעגועים הפרטיים שלי בתור ילדה לאבי שהיה נוסע לחו”ל לעשות עסקים. וזה היה ממש כואב בגוף הגעגוע הזה. ואמא שלי מספרת שכשהייתי ממש קטנה אמרתי לה: “אני כ”כ מתגעגעת לאבא…ועבר כ”כ הרבה זמן ששכחתי את הפה שלו” ובתרגום חופשי: שכחתי כבר איך הוא נראה.

    ונזכרתי גם בברק הילד שאהבתי בגן. שהיה יפה תואר ומנהיג….ולא הייתי מצליחה להירדם בלילות מרוב אהבה איליו.

    בקיצור, פוסט קסום. וכייף ללכת לישון עם האנרגיה המופלאה הזו.

    לילה טוב יקירה.
    חיבוק גדול 🙂 והמון אהבה לך!

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      כשאני אוהבת מישהו או מישהו עושה לי אנרגיות טובות החיבוק הזה שלי פשוט בא ככה בלי להתאמץ.
      ואת לגמרי עושה לי אנרגיות טובות של אהבה.

      הרגת אותי עם השיר….הוא כאילו מתוק (לא כאילו הוא באמת) אבל יש בו באמת רחש כזה ומנגינה ומילים של אהבה תמימה ויפה כמו של פעם. …שמעתי חייכתי והתענגתי עליו. הזכרת לי נשכחות על הסדרה קוז’אק. לא ידעת שטלי סאבאלאס היה גם זמר 🙂 למדתי משהו חדש.

      זו כבר פעם שניה שאת מגיבה לי על פוסט ומזכירה את אבא שלך בהקשר נורא יפה ומרגש….אני מרגישה שהוא איש מאוד מאוד מיוחד עבורך חוץ מהיותו אבא שלך.
      ספרי לי עליו כשנתראה. אשמח לשמוע.
      היית ילדה מאוד מאוד מיוחדת אני כבר לומדת אותך מהתגובות אליי…והפכת לאישה כזאת.
      תודה שאתה כאן מיכלי
      אוהבת….מאוד.

  • מתי כהן הגיב:

    תמרי, מאז פוסט הראשון שלך אני מחכה בקוצר רוח לפוןסטים שלך.
    אהבה – איזה נושא ואיך את מגישה אותו, איך חיברת בין הדברים, בין חווית האהבה הראשונה שלך לבין עדות שלך לאהבה, לבין געגוע ותשוקה וחיבוק.
    כל כך אוהבת את השילוב של התמונות בכל פוסט – מדהימה שכמוך.
    הכתיבה שלך מופלאה – תכתבי והרבה.
    חיבוק ממני, חבקנית גם כן

    • תמרי הגיב:

      מתי יקרה,
      תודה רבה, איזו מדהימה את.
      את יודעת שכל החיבורים כאן נולדים מעצמם. אני לא מתכננת אותם.
      הם נולדים בכתיבה עצמה כאילו הם חיכו שאקרא להם ואחבר אותם ביחד. לפעמם כשאומרים לי על
      החיבורים האלה אני לא מבינה למה מתכוונים….אני יודעת שהם קיימים אבל זה כאילו מובן לי מאליו.
      תודה על הפרגון והאהבה שאת מרעיפה עליי מתי…
      והכי שמחה שאת קוראת את הבלוג שלי…
      אני כותבת כל הזמן
      התמכרות קשה 🙂

  • גית הגיב:

    הגעגוע במילים… מכמיר לב ממש.
    העונג שבפוסט חדש… תודה!

    • תמרי הגיב:

      חגית תודה רבה, יש משהו בסיפור עם אמא שלי שהוא לגמרי מכמיר לב כמו שכתבת…
      במציאות זה היה הרבה הרבה יותר מכמיר….וקשה. כל מילה כאן עוברת אצלי טיהור וזיקוק בשביל שאתם תקראו אותה נכון. ממקום פחות כואב.

      ויותר מזה שפוסט חדש גורם לך עונג…
      אז עשיתי את שלי!! 🙂

  • עופרי זוטא הגיב:

    ידעתי. ראיתי. הרגשתי. נשמתי. אותך ואת הפוסט. אבל אפעם אני לא יכולה לדעת באלו מילים תבחרי לרקום את הפוסט שלך.
    כבר כתבתי פעם, את רוקמת מילים למסמך שאפשר לגעת, לחוש ולהריח. איך אמרת, כמו להיות בסרט – אני נכנסת מבעד לדלתות הבלוג שלך ממש כמו לבד-המסך בקולנוע. נוגעת – לא נוגעת.
    כל פסקה חוזרת לפסקאות שאני כותבת על ליבי שלי. אנחנו משחקות בפינג פונג לא נראה.
    לא יודעת מה זאת אהבה, מעולם לא ניסיתי להגדיר אותה. אבל החיבוק שלנו, שלך שלי, ההוא הראשוני, וגם אלו שהגיעו אחריו, הם אהבה מזוקקת. אני יכולה לנוח בחיבוק שלך ולקבל ממנו כוח. תמרית החבקנית האהובה שלי.
    המשיכי לכתוב במתוך תשוקה ואהבה למה שאת עושה. והמון כבוד. למילים.

    • תמרי הגיב:

      עופריקי…כמה אני אוהבת את התגובות שלך כאן הם כמו פוסט בפני עצמו.
      את תמיד מתארת לי איך את נכנסת לבלוג כאילו יש לו דלת וידית וכמו בנארניה… הגעת למקום אחר.
      זאת הכוונה בבלוג הזה, להתנתק קצת, לחשוב על דברים אחרת ממקומות אחרים….שמחה שהיפרית כמוך מסוגלת להירגע אצלי בנארניה לכמה דקות.

      ולגבי אהבה ממש לא צריך להגיד אותה. רק להרגיש. שהיא שם אז יודעים. את בטוח יודעת על מה אני מדברת….

  • כרינה ובר הגיב:

    אני מבינה את הקושי לכתוב על אהבה. הרגשתי אותו חזק כשכתבתי עליה. מין חרדת קודש שכזו.
    הבאת אהבה בכל כך הרבה צורות, סוגים ומינונים. אהבה רומנטית, אהבה של אמא, געגוע, מיניות. דרך כולם אנחנו עוברים בחיינו ולומדים מה היא.
    יש לי תיאוריה כזאת, אין לי דרך להוכיח אותה, אבל אני דווקא מאמינה שכולנו זכינו באהבה מתישהו וגם זכינו לאהוב.האנשים הללו שעליהם את מדברת, הם כן ידעו אהבה. אך היא נלקחה מהם, בפתאומיות, ללא הסבר והשאירה אותם חלולים. גם אצל נוכחת האהבה, אך היא נוכחת בהיעדרה.

    אבל למה לדבר על היעדר אהבה. יש מקום שבו קיימת אהבה והיא גדולה וחזקה. היא קיימת פה ביני לבינך.
    אוהבתותך

    • תמרי הגיב:

      כרינוש….קושי לכתוב על אהבה. כמה נכון. איך לא?
      מצד אחד חרדת קודש מצד שני נושא פרוץ שכולם אמרו עליו את דברו.
      כמה פחדתי מהפוסט הזה, כמה שיכתובים ותיקונים…
      חשבתי הרבה על הפוסט שלך על האהבה כשכתבתי אותו כמו שאמר קלפטר בשיר שלו:
      “האהבה שלי היא לא האהבה שלו”
      כל אחד והאהבה שלו ומה שהוא מרגיש ומה שהיא עושה לחייו ולנשמתו.
      את בליבי ובנשמתי….

  • חן סיון הגיב:

    תמרי אהובה. אהובה.
    .
    הפוסט הזה שלך, כמו כל הפוסטים בבלוג המופלא הזה שלך, מעורר בי המוני תגובות וצדדים משלי לפריטי הפסיפס הממלאים אותו, לקשקשים על כנפי הפרפרים. אבל כל התגובות והצדדים והפיסות נראים לי, הפעם, מיותרים.
    אוהבתותך וזהו (וגם מחכה סופסוף לחיבוק)

    • תמרי הגיב:

      אז סוף סוף נתחבק כשתבואי אליי לסדנא!! איזה כיף.
      אני יכולה לשער או להרגיש מה הפוסט שלי עשה לך מכל מיני דברים שאני כבר יודעת עלייך…
      לפעמים לא צריל להכביר במילים…
      זה משאיר לי לדמיין המוני מחשבות על הפסיפסים שלך שקשורים באהבה….
      נתראה ממש בקרוב!!

  • “קיבלתי בחיי מתנה עצומה, את היכולת לאהוב. את הזכות לאהוב.
    לצערי יש אנשים שלא נולדו עם המתנה הזאת וכשאני פוגשת כאלה ליבי יוצא אליהם”

    אני ככ מתחברת למשפט הזה.
    חיים בלי אהבה הם חיים ריקים, בודדים ומרירים.
    יש בחיי דמות כזו והיא משופעת באנרגיות שליליות בגלל זה.
    אני מנסה להתחמק מחיצי הרעל שלה ולהתרכז במה שחשוב ושאת זיקקת במשפט אחד – “קיבלתי בחיי מתנה עצומה, את היכולת לאהוב. את הזכות לאהוב”

    • תמרי הגיב:

      שירי יקרה,
      נכון מה שווים החיים האלה בלי אהבה….
      כמו שכתבת הם חיים ריקים בודדים ומרירים.
      גם אני מכירה כמה אנשים כאלה עליהם רמזתי בפוסט הזה והם בדיוק מה שתיארת.
      שרק נמשיך לאהוב….תמיד!
      תודה שהגבת לי:)

  • מיכל אליאס הגיב:

    פוסט נוגע ללב ברמה אחרת. מה הילדים שלנו מרגישים כשאנו מחליטים לממש את עצמנו? נגע בי הכי עמוק שרק ניתן בדיוק בזמן זה של חיי.
    תודה רבה תמרי על הנושא, שכביכול כל כך מובן מאליו, אך גם כל כך מורכב. ♥

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      התגובה שלך מאוד ריגשה אותי.
      יש לי כל כך הרבה מה לענות לך על זה ואולי על חלק מזה כבר התחלנו פעם לדבר…
      זה באמת נושא מובן מאליו אבל כל כך לא…בגלל זה כל כך קשה לכתוב עליו. כי מה עוד אפשר לחדש.
      שמחה שזה עורר בך חוט של מחשבה…
      ונמשיך לדבר על זה פעם עם קפה…
      באהבה גדולה!

  • תמרי של אהבה. כל כך רגישה את. אפילו המילים שלך, הן מילים של אהבה. שמרתי לי את הפוסט הזה כמה ימים לפני שקראתי בו. כי בשביל המילים שלך אני צריכה זמן עם עצמי. זמן טהור. והנה אני כאן קוראת ונרגשת, מתמלאת בפרפרים האלה, נזכרת באהבות שלי, באלה שהיו, באלה שכבר לא, בגעגועים, אלה שהיו ואלה שתמיד יהיו. ואת נוגעת. כל כך נוגעת בהם, בנימים האלה, בחוטים האלה של האהבה שלי.
    המון זכרונות העלית לי. יפים וצעירים. מחוייכים ומרגשים. ודווקא הזיכרון הכי חזק שעלה לי הוא לא פרטי שלי, אבל הייתי שותפה לרגע שלו. יש לי שני חברים, חבר וחברה. הוא אהב אותה. ממש ממש אהב אותה. עד כלות כמעט. היא לא אהבה אותו. לפחות לא כמו שהוא רצה.. ואחרי חודשים רבים, כשהבין שנסיונותיו לשווא הם. הוא שחרר. הוא הביא לה מתנת פרידה, לאהבה שלא התממשה. המתנה היתה חלוק ורוד, צמרירי ורך. והיו רקומות עליו המילים: “ולמי שתהיי, חייו מלאי שיר”. וזה היה רגע בו לאף אחד מהנוכחים לא נותרו מילים ואף עין לא נשארה יבשה. סיפור אהבה.
    את מדהימה. אוהבת אותך ❤

    • תמרי הגיב:

      הגרי,
      יש תגובות כמו שלך שגם אני צריכה את הזמן שלי לעכל.
      רק שעד שאני עונה לך עכשיו כבר נפגשנו, ודיברנו וצחקנו והסיפור הזה סופר לי ממך בקול אנושי והוא עדין מפעמים אותי גם כשקראתי עכשיו שוב את התגובה שלך.
      זו באמת אהבה ללא תנאים וכמה הסוף של הסיפור הזה קורע את הלב..זה פוסט בפני עצמו.
      איזה כיף היה להיפגש להכיר אותך ….תודה שזה התאפשר.
      אוהבתותך את מקסימה כל כך !!

  • קלטתי אותך כבר מזמן מלקטת את התמונות ללוח הזה וניסיתי לדמיין מה עובר לך בראש, לאן תקחי אותנו הפעם, אילו סיפורים ישזרו שם. הלוח כולו רכות, טוהר, נקיון, אהבה לגוף ולגופניות, ארוטיקה. כל לוח שלך זו תערוכה, שיש בה קווי אופי וקונספט, וכשהולכים ממנה אל הכתיבה שלך וחזור ללוח הכל מתחבר לשלמות אחת.
    תמרי את כותבת מקסים כל כך. אני מקנאה בך על הזכרונות המדוייקים שלך, על היכולת לכתוב כל כך אישי ומשוחרר. על החופש להביא את עצמך, באמת, כפי שאת. כולך נימי נימים, דקים, עדינים שבהם זורמת אהבה חכמה ורגישות.
    אוהבת אותך ומחכה לחיבוק המובטח. מזל שהוא קרוב ממש.

    • תמרי הגיב:

      עינתי…
      כנראה לכל תגובה יש את הרגע שלה….
      אם הייתי יכולה לערבב פוסט חדש מזה ומהפוסט שהעלית היום זה מה שהייתי עושה….לחלוטין. ולא סתם כנראה שאני עונה לך היום.
      הבית שדיברת עליו בפוסט שלך שזור לי כאן בין השורות שלי בלי ששמים לב….או שכן?
      אולי רק הרגישים באמת…ימצאו את הדקויות האלה….בין השורות…..
      תודה ע התגובה שלך עינתי שלי שכמו תמיד כל מילה שלי רק תקלקל…

  • תמרי יקירה,

    את רוקמת אהבה בכתיבתך…

    “פתאום אני רואה איך היד שלו לאט לאט נכרכת על הכתף שלה. בעדינות, ברכות. היא מחייכת אליו והם הולכים ככה, עד שכל אחד פונה לרחוב שלו.”

    “נימים של הלב. עדינים ודקים. כמו חוטים. נקשרים זה לזה, נשזרים זה בזה, נקרעים, נפרמים, חזקים.”

    “אז היא יוצאת משם ואני רואה אותה דרך הזכוכית, את אמא שלי והיא כל כך יפה ושזופה ומחייכת ולובשת בגדים שאני לא מכירה. היא מחייכת אליי בהתרגשות והזכוכית מפריעה לה לחבק אותי. אנחנו נפגשות כמה שניות אחרי זה מעבר לזכוכית ומתחבקות…”

    “חיבוק ארוך, תמצית של אהבה טהורה בין אמא לבת, אני לא עוזבת את החיבוק הזה. אולי החיבוק הכי ארוך שהיה לי בחיים.”

    “כמה פרפרים עפים בבטן כשמתאהבים, כשמתגעגעים, כשמתרגשים מאהבה למשהו, למישהו? ספרתם אותם פעם?”

    “הם ישבו על המיטה של אחותי מחובקים חזק. מדי פעם הוא נישק אותה והיא אותו והיא ליטפה אותו בשיער ואז הם עוד פעם צחקו ועוד פעם התחבקו והיא שמה לו את הראש על הכתף.”

    “לחבק חזק את מי שאתה אוהב, את מה שאתה אוהב, את החיים שלך, את מה שאתה עושה את החלומות שלך.”

    תודה על החיבוק החם המלווה את סיפורייך. גם כאן המסך מפריד בינינו אבל אני שולחת לך חיבוק חם אש 🙂

    הילה

    • תמרי הגיב:

      הילה יקרה,
      לפעמים כשקוראים שלי מצטטים לי משפטים מהפוסט זה מרגיש לי כאילו זה פוסט של מישהו אחר, מודה שיש בזה קסם גדול כי זה נותן לי להסתכל מהצד קצת על הפוסט מהזווית של מה עשה לקוראים את זה, איזה משפטים היו החזקים ביותר עבורם….מענין עד מרתק עבורי.
      תודה שקיבצת לי הכל לתגובה המקסימה שלך….חומר למחשבה…
      קיבלתי את החיבוק ושולחת בחזרה לגמרי את שלי אלייך 🙂

  • תמר מור הגיב:

    עוד יש לי דמעות בעיניים…. בדיוק עכשיו כשהיינו בחול, לאדם שלי היה ממש קשה… הוא ממש העלה חום מגעגוע.. וזה כלכך הזכיר לי אותי. כשאמא שלי נסעה עם אבא שלי לחופשות הייתי סופרת את הדקות וממררת בבכי בכל זכרון וריח שלה. רק שומעת אותה בטלפון ופורצת בבכי תמרורים. ממש שבורת לב הייתי. ואחותי היתה צוחקת עלי ולא מבינה למה אני כלכך עצובה… זאת היתה אהבה כזאת. כמו זאת מתארת. היכולץ שלך לשים במילים את הרגשות פשוט מטורפת.
    זהו.
    דמעות.
    ביי.

    • תמרי הגיב:

      תמרולה….את נראית קשוחה אבל אני מזמן יודעת שאת רגישה…מאוד.
      ממש מדמיינת אותך קטנה ובוכה וזה עושה לי דמעות מחדש…
      כנראה כשההורים נוסעים המשפט יהיה כיף עם סבתא …לא ממש מצליח….
      תגובה סוף תודה! מתה עלייך!

  • תמר הגיב:

    טוב תמרי…. לפעמים כל מילה מיותרת. כפי שכתבתי לך בפרטי- זה כ”כ ברור לי מאליו שכמעט שכחתי להגיד- הפוסט לא פחות ממהמם והתמונות מאלפות ומעלפות. את אומנית אמיתית. נשיקות.

  • איה הגיב:

    טוב היה שווה להשאיר את הפוסט ולהמתין שארגיש קצת יותר טוב. מהרגע ששלחת לנו טיזר הבנתי שאת מתכוונת לכתוב על אהבה וממש בדקתי כל הזמן אם כבר פרסמת את הפוסט. פוסט נהדר, רגיש ומרגש, עושה חשק לאהבה.
    זוכרת את עצמי כילדה קטנה מחכה בכל פעם לאבא שלי שיחזור מאחת מנסיעות העסקים שלו לו”ל. הלב לא יכול היה להכיל את הגעגועים האלה.
    היום יש לי ימים כאלה, שהבנות לא אצלי, והפרפרים האלה של הגעגועים מסתובבים אצלי בבטן, מחכה שהן יחזרו.

    • תמרי הגיב:

      איה יקרה ,
      את נורא מרגשת אותי בזמן האחרון.
      יש בך המון עומקים שאני מכירה כל פעם עוד קצת ועוד קצת…. המון רגישות וחמלה….
      כיף לקרוא אותך!
      אני חושבת שאם היה לך בלוג אישי היינו נהנים ממך מאוד….
      חיבוק גדול איה’לה….תודה שאת כאן.

  • טוב.. אני חייבת עוד אחת.. את יודעת, יש שיר של יהונתן גפן (שהוא בכלל אהבה גדולה שלי) שהולך איתי מילדות. שיר אהבה ופרידה (ופרפרים) והוא נורא מרגש אותי תמיד, בכל פעם מחדש:
    סיפור קצר / יהונתן גפן

    בין הצדפים בחוף
    אותך מצאתי ואותך איבדתי
    מה כבר היה בעצם
    קיץ אחד של קסם
    אחר כך מסך של גשם

    ילדה הייתי
    לשתות רציתי
    את כל הים

    בעננים חולפי
    אראה פנייך ואלך אחריך
    לזכרון קרוע
    אל ארץ הגעגוע
    מבלי שאשאל מדוע

    ילדה הייתי
    לראות רציתי
    את כל הים

    והייתי רוצה לגעת
    בכל אניה נוסעת
    היום אני כבר יודעת
    מה הוא שמר לי
    כשהוא אמר לי
    האהבה היא פרפר שעף לו
    סיפור קצר

    את שמך על החוף
    השחפים כתבו לי
    הגלים מחקו לי
    כמה קשה לסלוח
    לאיש שבחר לברוח
    לפני שנתחיל לשקוע

    ילדה הייתי
    לבכות רציתי
    את כל הים

    אז אחרי הלילה המהמם הזה, אני מקדישה לך אותו פה באהבה ענקית ❤

  • עפרה לרנר הגיב:

    ממי שלי
    מחכה כבר לרגע הזה שנשב בכל פעם במקום אחר ותקריאי לי אותו.. את האוצר החדש שנולד, יודעת עליו עוד קודם אבל לא יודעת בעצם כלום עד שאת מקריאה לי אותו וזה מרגש…מאוד… הפעם מרגש במיוחד א ה ב ה אולי שמך השני (-: במילה כמו בך יש כל כך הרבה צדדים ומראות רגשות וסימני שאלה וסימני קריאה ומה לא בעצם..עולם שלם בכל פסקה ובכל סיפור את מראה מהי אהבה עד כמה עוצמתית היא כואבת מעוררת מרגשת.. אוהבת אותך על כל זה ועל עוד כל כך הרבה
    תודה אהובה שלי

    • תמרי הגיב:

      כנראה שאת לא היחידה שאוהבת שאני מקריאה לך את הפוסטים…
      זה כמו לחבק ילד שלך אז זה יוצא הכי אמיתי שיש…. הכי מהלב….
      תודה שאת מקשיבה לי ולא רק לפוסטים…
      אחותי האהובה.. :)אוהבת אותך….

  • נעמי איצקוביץ הגיב:

    “קיבלתי בחיי מתנה עצומה, את היכולת לאהוב. את הזכות לאהוב….”תמרי קיבלת מתנות רבות לגעת בנימי הנפש ככה בלי חשש,להעז לרגש ,לאהוב להיות.תודה על רקמת רגשות שהגשת ככה באהבה רבה ….אני טווה את נימי הכתיבה על אחותי .יום אחד אפרסם ולך יהיה מקום של כבוד ביכולת הזאת להיפתח …..

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה,
      קורצנו שתינו מאותו חומר שנקרא רגישות….אפלו רגישות יתר יתר…
      אנחנו חולקות עוד דברים כואבים ולכן ההבנה שלך בהרבה פוסטים שלי היא כאילו את מכירה אותי מאז ומעולם….יודעת לגעת בנימי הלב בתגובות שלך….
      שמחה שהכתיבה שלי מעודדת אותך ללכת צעד אחד קדימה לפתיחות עם עצמך…זרמי עם זה זה יגיע מעצמו.
      חיבוק גדול
      תמרי

  • רפאל הגיב:

    תמרי-תי,

    החיבור שלך הוא מעין נווה מדבר, משב רוח מרענן בעולם קר ומנוכר, עולם שבו תמצית חיינו מתנקזת לאיזה גולם, שבו אנו קוראים את החדשות ובאמצעותו אנחנו מתוודעים לאחרים, הוא המורה שלנו, המפה שלנו והמצפן שלנו לחיים.

    הגולם הקטן הזה מהווה תחליף כמעט לכל צרכינו, הוא מעמיד בפנינו אינסוף אפשרויות, והוא גוזל יותר ויותר מזמננו היקר, מעצמיויותינו, מערכינו, עד שאנו – פשוטו כמשמעו – מאבדים צלם אנוש.

    החיבור שלך מחזיר לנו את השפיות, מחזיר אותנו לימים שבהם לא בחרנו לנו אהבות ללילה או לשעה מתוך גלרייה של תמונות ורשימות מכולת… אל הימים שבהם אהבה היתה תוצאה של מפגש אקראי בין שני אנשים, שבמהלכו נזרע אותו זרע, שמבחיתנם היה הכי יקר והכי מיוחד בעולם,כזה ששום דבר לא ישווה לו ושום דבר לא יאיים עליו . הם שמרו עליו מכל משמר, טיפחוהו והשקוהו, תוך ידיעה, שזוהי רקמה של קשר, שיש לה ישות משל עצמה, יציר כפיים של שני אנשים, אהבה ללא מצרים.

    החיבור שלך החזיר אותי אל הרבה תחנות בחיים, שכל אחת מהן יכולתי למצוא איזושהי נקודת השקה: נער ונערה, שירדו מהאוטובוס; הילד נשוא אהבתך בגן; רקמות; פרפרים; אחותך המסתגרת בחדרה עם בן זוגה; געגועים לאמא, שנסעה לחו”ל (איתם הכי הכי הזדהיתי!). הוא פורס סקפטרום רחב של מציאות, שהאהבה נוטלת בה חלק:מרגעי ההתאהבות אל דינאמיקה של קשר, מאהבה זוגית לאהבת הורים וילדים.

    יותר מכל, החיבור שלך עשה לי טוב. שוב הצלחת לרגש אותי…

    • תמרי הגיב:

      רפי….
      אתה כותב מדהים כמו שזכרתי וכמו שידעתי.
      מה שכתבת כאן זה מטלטל, וכל כך נכון… אני משערת שאני גם יודעת מאיזה מקום כתבת אז זה וזה באמת עצוב שהגענו למצב הזה.
      לבחור לנו “אהבה” מגלרייה של תמונות …וכל מה שמשתמע מזה. זה דור אכזר בכל מה שנוגע לאהבה….מציאות לא ברורה, לא אפשרית לעיתים. פלסטית משהו.
      תודה רבה על כל המילים הטובות שלך אליי . לא מובן לי מאליו ואני שמחה שוב שנפגשנו בסוף כאן. סגירת מעגל נהדרת לשנינו.
      תודה על התגובה הכל כך מרגשת שלך…
      תמרי

  • ציפי הגיב:

    קראתי פעמיים, כי בפעם אחת אי אפשר להספיק הכל. כיף שאני יכולה להגיב על כל קטע, כי באמת בכל קטע שאת כותבת יש משהו שנוגע. בעצם יש בכתיבה שלך משהו מכשף כי היא גורמת למי שקורא אותך להרגיש שנגעת בו, ולחשוף מעט מעצמו. אז שאפו ליכולת הזו שלך, ותודה, כי כיף לקרוא את מה שאת חושבת ומרגישה ולייצר הפסקה כזו של מחשבה על מה שמסביב. אהבה זה דבר ככ גדול, ענק, עם משמעויות עמוקות, ואפילו שטחיות, וזה משהו שאנחנו גדלים עליו ולתוכו. אני מנסה לחשוב שכולנו יודעים לאהוב, גם מי שנורא קשה לו בסוף, ככה אני מקווה, האהבה מגיעה גם אליו. נכון שצריך להיחשף, להגיע לנימים הדקיקים, להתיר פלונטרים. לפעמים ההתרה הזו משותפת, וזה חלק מהאהבה. לפעמים היא שלנו לבד עם עצמנו. וכן, גם לאהוב את עצמנו זה חלק מהסוד. הסוד של האהבה. היום כאשה בוגרת ואמא אני יודעת כמה אמא שלך צדקה כשנסעה, ומבינה לגמרי כמה זה היה קשה. אני גם יודעת כמה החיבוק חשוב, להרגשה של חום ולהרגשה של בית. להרגשה של אהבה. שולחת לך חיבוק חם וציור של לב.

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקרה,
      עכשיו אחרי שנפגשנו אני כבר יודעת כמה אהבה ורגישות יש בך. ולא שלא הרגשתי את זה אבל במציאות זה יוצא ממך לגמרי.
      אהבה זה דבר ככ גדול, ענק, עם משמעויות עמוקות, ואפילו שטחיות – את כתבת….
      אני חושבת שיש בדור הזה אהבה שטחית…
      אבל אז זו כבר לא אהבה בעיני.
      תקראי מה כתב לי רפאל…שהיום בוחרים אהבות מתוך גלרייה של תמונות….
      אהבה נהייתה פלסטיקית….וזה עצוב.
      כמה סיפורי אהבה מדהימים היו פעם, שהיינו שומעים מההורים מסבא וסבתא, אני מרגישה שכבר אין כאלה היום..את הפאטוס הזה של אהבה כמו שהיה פעם….
      ולא, לא כולם יודעים לאהוב. לאהוב זו אומנות בעיני. זה משהו שאו שיש לך או שלא…
      מתה על לבבות יש לי אוסף…
      שולחת לך המון בחזרה!!
      נשיקות וחיבוק ענק ממני..אחשוב עלייך כשאשב ואשתה קפה בתפוח…:)

  • לירון הגיב:

    תמרי, חיכיתי לרגע של שקט כדי לקרוא, אני כל כך אוהבת לגלות אותך דרך הסיפורים שאת מספרת
    גם דרך הטקסט וגם דרך התמונות. מוצאת הרבה פעמים אותי בסיפורים (בתפאורה קצת שונה אך עם אותם קווי דמיון),
    וזה מעלה זיכרונות מתוקים 🙂
    תודה על הקסם הזה.
    לירון.

    • תמרי הגיב:

      לירוני,
      עכשיו אני יודעת שגם לך יש לך סיפורים נהדרים ומרתקים….
      עכשיו אני סקרנית לשמוע אותם גם…:)
      מחכה לך לקפה….
      תודה על הכל
      את מקסימה ומיוחדת במינך….

  • גלית יהב הגיב:

    אחרי שריגשת אותי בתגובתך על פוסט שכתבתי, ישר עשית לי חשק למצוא דברים שכתבת. חפרתי לך בבלוג, ונשאבתי פנימה.

    והפוסט האחרון שלך, זה שאני מגיבה עליו עכשיו, הוא לגמרי סיכום ביניים ממצה ומשקף את מי שאת: אשה מלאת אהבה.

    כל פוסט שלך, כל אחד ואחד, הוא מלא אהבה. אהבה לילדיך, לאירלנד, לאוספים, לאמא שלך, לאבא שלך, לאחים שלך, לזכרונות…

    והזכרונות שלך כלכך חדים וברורים, ומשתקפים בכתיבתך בצורה אסוציאטיבית אך מאורגנת להפליא, כמו פאזל, שהולך ומתחבר.

    הנאה צרופה לקרוא אותך, תמרי.

    תודה.

    ועכשיו אני הולכת להציע לך חברות בפייסבוק. לא רוצה לפספס אף פוסט….

    גלית

    • תמרי הגיב:

      הי גלית,
      גלית תודה רבה, זה תמיד מרגש אותי לקרוא מה כותבים לי אנשים שעדיין לא נחשפו לבלוג שלי.
      אז קודם כל ברוכה הבאה ותודה שקראת והגבת לי ממש ממש שמחה.
      כמו שכתבתי בפוסט, אהבה צרובה לי ומקועקעת לי על הלב. אני תמיד אומרת שנולדתי בלי ראש רק עם לב….
      לפעמים הייתי שמחה אם היה ליותר ראש ופחות לב.
      ואולי דווקא בגלל זה הבלוג הזה כתוב ככה ומוגש ככה, כי כל מה שכתוב כאן הוא רק מהלב שלי. שם אני מסננת את הכל ואז כותבת את הפוסטים.
      את יכולה להרשם לבלוג ולהצטרף לקהילת הקוראים המקסימה והמחבקת שלי כאן. ככה בטוח תקבלי את כל הפוסטים למייל ותוכלי תמיד לפטפט איתי כאן ולהגיב לי.
      הכי אשמח לשמוע אותך כאן לפעמים כי מאוד אהבתי איך שאת כותבת!
      תודה שוב שהגבת לי
      תמרי

  • לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא פוסט חדש, אבל מה זה משנה? הוא כל כך נכון לכל רגע בו הוא נקרא, כי הוא כתוב בכנות שכזו… לא נושא פשוט לכתוב, על אהבה… אני מודיעה לך שאני אתחמק ממנו ככול שאוכל, צריך הרבה יותר מאומץ כדי לגעת בו… ואת נגעת בו כל כך יפה! תודה תמרי.

    • תמרי הגיב:

      רבקה יקרה,
      כל פוסט הוא חדש עבור מישהו אם עדיין עוד לא קראו אותו…
      אז שמחה שיצא לך לקרוא גם אותו.
      מאוד קשה לכתוב על אהבה. את צודקת.
      חיכיתי מעל שנה עד שהיה בי האומץ והיכולת המילולית והנפשית לכתוב על זה…
      אני מרגישה שפעם אכתוב על זה חלק ב’. לא אמרתי עוד את כל מה שהייתי מסוגלת להגיד על המילה הזאת…

  • תמרי. קראתי אותו שוב ואני פה כדי לכתוב לך כמה אני מזדהה עם כל נושא החיבוק. חיבוק אומר המון. כמעט הכל. ואני תמיד נחשבתי לחבקנית…. בקרוב יחד במדבר?

    • תמרי הגיב:

      כבר התחבקנו בערב בלוגריות אבל זה לא ממש נחשב את יודעת…
      🙂 חיבוק יש בו הכל. אנשים שמתחבקים זה אומר עליהם כמעט הכל…הכוונה לחבקנים. כאלה שממש רציניים בעניין.
      בקרוב במדבר…
      מחכה מאוד!

  • אורית אוליאל-קרווניסטית הגיב:

    וואו איזה פוסט. אנ מגיעה מתחום הבימוי ובכל פעם שאני קוראת פוסט שלך אני רואה אותו על הבמה, נושם חיי בסצנה. כל םעם יש לי דמעות ואת והמלים שלך והאותיות שלך מעלים בי משהו מהעבר שקופץ לו בכוח. ועכשיו שאני אמא כאילו הזכרונות שאתמתארת כילדה מתלבשים מחדש בצורתם של הילדים. פתאום אני מבינה מבט נבוך של הבן של שרה ילדה יפה, כאילו כמו ציירת אבל כותב ישבת שם לידו לכתוב את הרגע המדויק הזה. אני חושבת על היום אני יושבת בחתונה של חברה מהעבר ועל היכולת הזו לאהוב כל כך ברגע של חיבוק בין כלה לחברה, כמו שכתבת הזרועות מתחבקות ואז בכי בכי של אהבה שמכניס בתוכו כל כך הרבה פסיסי זכרונות. אל תפסיקי לכתוב אני מחכה לזה כל פעם מחדש, לדמיות האלו לרגעים האלו, שעולים על הבמה ומופעים מולי הופעה פרטית של אושר ואהבה.

    • תמרי הגיב:

      אורית יקרה,
      קוראת את התגובה שלך ומחייכת…
      את יודעת שמהיום שהבלוג שלי עלה אין כמעט פוסט שלא כותבים לי שצריך להמחיז אותו.
      כבר דיברו איתי כאן על ספר, על מחזה, על סרט…
      בנשמתי אני שחקנית..אפילו ייעדו לי ללמוד בבית צבי ואני חייבת להגיד לך שבמסתורי נפשי יש בי כמיהה להיום פעם על במה במונולוג יחיד עם חלקים מהבלוג שלי.
      מרשה לעצמי לחלום ורוצה גם להגשים.
      לפעמים אני נעצרת רגע ואומרת לעצמי שאלו הזכרונות שלי וכולם קרו לי באמת ורק כאן בבלוג הבנתי כמה ערך יש להם.
      כמה הם חיים ונושמים כמו שכתבת.
      מאוד מאוד רגשת אותי עם מה שכתבת לי אורית…תודה ממעמקי ליבי.
      אולי תביימי אותי פעם במחזה יחיד שלי….אני יותר מאשמח….

  • תמרי
    אהבה היא מילה ענקית והפרשנות שלך פשוט מרגשת ומעוררת המחשבה
    מקסים ומרגש

    • תמרי הגיב:

      ירדנה יקרה,
      שמחה לפגוש אותך כאן בבלוג שלי.
      אהבה זו ה- מילה.
      אין מילה שמחליפה אותה בשום שפה ובשום מצב….
      תודה רבה מעומק ליבי על מה שכתבת לי….

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    Note to myself: להוריד ת׳מסקרה לפני שאני קוראת אותך. תמיד.
    את מעירה בי קשת של רגשות ותמיד תמיד יש דמעות מעורבות. משהו בדרך המיוחדת שבה את כותבת, בשילוב של הזכרונות מפעם עם המחשבות של היום והאסוציאציות שרודפות זו אחרי זו כמו גלים… שובה אותי. כשאת מדברת על תמר הילדה, אני תמיד חושבת על נעמי שלי, היא בת חמש וחצי, וגם כזו שרואה וזוכרת הכל. חוצמזה, כל הזמן התנגן לי בראש: ״כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה״ ואפילו מחשבות על שלגיה. תודה, אני אוהבת להתרגש, ואוהבת לקרוא אותך

    • תמרי הגיב:

      את יודעת מיה שכל סיטואצייה שי לי עם ילדיי, במיוחד עם הבנות שלי אני תמיד אומרת לעצמי שאם יום אחד הן יכתבו בלוג אני סקרנית ואפילו קצת חוששת ,
      איך הזכרון הזה יכתב שם. או איך הן יזכרו אותו.
      זה קורה לי דווקא כשאנחנו בדין ודברים ולא ברגעים הטובים שלנו…הן גם כמוני רואות ושואבות הכל.
      כשקראתי על נעמי שלך זה ישר הדהד לי גם.
      כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
      המשפט מהשיר הזה – אם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו. משפט המדבר בעיני בין היתר על אהבה….
      כשהיא הולכת מאיתנו היא ממיתה אותנו קצת אבל תמיד משאירה בנו חלק ממנה.
      היא חזקה מהכל בתנאי שהיא אמיתית וכנה…
      Note back: אני לא זזה בלי מסקרה. ושאני בוכה היא ממש משחירה לי את הפנים אבל יש בזה תמיד משהו משחרר.
      אוהבת להסתכל על עצמי עם מסקרה שחורה מרוחה אל תשאלי אותי למה (בתנאי שרק אני רואה)
      תודה על מה שכתבת לי…את יקרה לי מאוד מיה.

  • ענת הגיב:

    כל מילות האהבה שפירטת בפוסט ורק כשהגעתי לסוף ודיברת על החיבוק הבנתי מה היה החיבוק שלי בשבילך בסדנא. גם הזכרת את זה מספר פעמים עוד אחרי ורק עכשיו אני מבינה למה. הא, בכלל לא ידעתי. חיבוק תמרי ותודה. פוסט רך, נוגע, נעים ומרגש עד דמעות (בחלק עם אמא)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *