מקומות שהייתי – ניו יורק חלק א’

מקומות שהייתי

מקומות שאהיה

מקומות שחלמתי

ללה לנד

מקומות שאני זוכרת

מקומות ששכחתי

מקומות שאני מתגעגעת

מקומות רחוקים

מקומות קרובים

מקומות כואבים

מקומות אבודים

פנטזיה

מקומות לבקר

מקומות לעזוב

מקומות להישאר

מקומות לאהוב

 

בנשמתי אני ציפור.

עפה מעל ארצות חמות וקרות, רואה נופים, אוקיינוסים ויערות, נושמת שלגים ושרב.

לפעמים נחה מהמסע הארוך על איזה עץ ביער גשם, על שפיץ של קתדרלה ברומא, על מגדל גבוה בארץ חמה ואקזוטית, על מרפסת ישנה ורומנטית בפריס בתוך אדנית של סיגליות…

על ספסל בסנטרל פארק.

אני יושבת שם.

איתה, איתי, על הספסל בסנטרל פארק.

מאכילה אותה בפירורים מהסנדוויץ’ שקניתי כמה דקות קודם בסטארבאקס, נושמת את האוויר הקר שלפני החורף, מסתכלת על הציפור, מסתכלת על עצמי פנימה.

מחייכת לעצמי, עדיין לא מאמינה שאני באמת כאן בניו יורק.

שעפתי עד לפה עם הכנפיים שלי מעל האוקיינוס, מעל השרב והשלג…

עשרים שנה התגעגעתי אליה.

הרבה יותר מדי.

 

מקומות

מילה כללית כזאת, אבל תוך שנייה מעלה בנו כל כך הרבה הבזקים, זיכרונות, ריחות, געגועים.

מקומות זו השראה גדולה ומעצימה אפילו אם זו פינת רחוב, או בית קפה, או סמטה קטנה בעיר שגדלנו בה, או שדה נטוש ליד הבית.

כמה עוצמה יש בזיכרונות על מקומות שהיינו בהם שביקרנו או שגדלנו בהם או כאלה שנלקחנו לשם באמצע החיים.

כמה חלומות יש לנו על מקומות שאנחנו רוצים להיות בהם, לבקר בהם, לחיות בהם.

מה עם מקומות של דמיון כמו ללה לנד, מקומות של פנטזיה…

גם הם נחשבים מקומות בעיניי ואני חושבת שלפעמים בלעדיהם, לא היינו יכולים להגיע למקומות האמיתיים בחיים.

הם החלומות שנותנים לנו את האפשרות להגיע למקומות האלה.

 

PicMonkey Collage 567

 

מקומות להאמין בהם…

יש משהו ביציאה מרכבות תחתיות שבעיניי הן כמו מתנת יום הולדת שמשתוקקים לפתוח.

בייחוד כשיוצאים מתחנה של רכבת תחתית בפעם הראשונה.

אני עולה במדרגות ממעמקי האדמה, בין המון אנשים ואז אני רואה את זה. את הדבר הזה שלא הכרתי ולא ראיתי שנייה לפני.

פתאום לראות את “זה”, את פיסת העיר שנגלית אליי ודווקא בתחנה הזאת ודווקא בשעה הזאת של היום, זה קסם.

בניו יורק זה פשוט שם הקסם הזה, בכל תחנה ותחנה.

כשיצאתי מתחנת Penn בפעם הראשונה ברחוב 34 על השמינית, הדמעות הגיעו מהר מאוד…

אולי כי לא הייתי בה עשרים שנה, אולי כי הייתי בה לבד ואולי כי לא נסעתי עם עצמי לחו”ל המון שנים.

ראיתי את הרחוב, את החנויות את האנשים והדמעות שלי הפכו לחיוך ענק…

נשמתי עמוק…

ידעתי שבשנייה הזאת אני פותחת את מתנת יום ההולדת הזאת שנגלתה אליי כשעליתי מהתחנה ומתחילה את המסע שלי בניו יורק.

אני מתחילה ללכת בה, לנשום אותה. הולכת שעות, העיניים שלי שותות הכל, הלב שלי מעכל, הבטן מתערבלת משמחה.

אני מנסה לדייק את התחושה הזאת…

מה העיר הזאת עושה לי? מסעירה אותי, מרגשת, נוגעת, מפתיעה, מחייכת אותי…

הכל מתאר את מה שהיא עשתה לי בכל המסע הזה בה וזה היה לגמרי מסע עבורי, אבל מה שבאמת הרגשתי הכי חזק בבטן שלי שזאת עיר שנותנת לך להאמין, להאמין שהכל אפשרי.

שאין דבר שאי אפשר לחלום ולהגשים כאן.

כשהגעתי לתחנת הרכבת בערב אחרי שעות של הליכה, נצנץ מולי פתאום שלט ענקי באלפי אורות שהיה כתוב בו Believe ואז האמנתי שמה שהרגשתי לגביה מדויק.

הכל אפשרי. רק צריך להאמין.

 

999

מקומות ללכת לאיבוד…

להגיע למקום חדש ופשוט ללכת קצת לאיבוד. בעיר הזאת זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש.

ללכת לאיבוד.

ולא שזה פשוט ללכת בה לאיבוד כי היא ממש מסודרת העיר הזאת, כמו מחברת משבצות.

היופי בללכת לאיבוד אלו ההפתעות שלא כתובות בספר או בגוגל דברים קטנים כאלה שצצים לך בדרך…

מרפסות, גינות, גרפיטי, ילדים בחצר בית ספר שאתה לא מכיר, חנויות שכונתיות…

וחשבתי לעצמי, כשאנחנו קטנים ללכת לאיבוד זה אחד הדברים הכי המפחידים שיש וכשאנחנו גדלים, זה ללא ספק אחד הדברים הכי מקסימים שיש.

הכל תלוי כמובן איך מסתכלים על זה.

באותו יום אחרי סיור נפלא שעשיתי במוזיאון המטרופוליטן, החלטתי לחצות את כל הסנטרל פארק ברגל, מסע קטן בפני עצמו.

השלכת שם כבר לקראת הסוף כתומה ומרהיבה, הסנאים מקפצים, אנשים מטיילים עם הכלבים וזוגות אוהבים שוכבים על כר הדשא העצום שלמרגלות גורדי השחקים ומתחממים במעט השמש שנשארה שם בשעה ארבע אחר הצהרים.

בין כל הסנאים והילדים שנסעו לידי באופניים והרוח שהעיפה עליי את עלי השלכת והשבילים והשלטים…הלכתי קצת לאיבוד.

הגעתי לשביל צדדי שלא היה בו אף אחד.

ואז פתאום הם עמדו מרחוק ושברו את כל שגרת הפארק. נעמדתי ולא זזתי צעד אחד יותר. חתן וכלה.

הם היו רגע כל כך יפה בשעה הזאת של היום הוא החזיק לה את השובל והצלם צילם אותם ככה, עם השובל באוויר שעף קצת ברוח.

צילמתי אותם מרחוק וכשעברתי לידם חייכתי אליהם ובירכתי אותם.

הם עצרו לרגע, חייכו אליי ואמרו לי תודה כאילו הודו לי שהייתי שותפה לרגע הזה שלהם.

הם לא ידעו כמה שמחתי שפגשתי אותם.

כמה שמחתי שהלכתי קצת לאיבוד.

 

PicMonkey Collage 44

מקומות של אומנות…

אחד הקורסים שהכי אהבתי כסטודנטית לעיצוב אופנה היה תולדות האומנות. זה משך אותי כמו אש סקרן אותי, עניין אותי.

כנראה בגלל שבאומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה, תמיד יש את מה שהיה וכל שנייה יש כבר משהו אחר, הכל זז, הכל זורם, הכל מתחדש, כמו שאני אוהבת.

יש אקשן באומנות וזה כבר ככה כמה אלפי שנים.

אני מאוד אוהבת אומנות, זה בדמי. מאוד אוהבת גם מוזיאונים, אבל בדרכי שלי.

פיתחתי שיטה עם עצמי, פשוט לראות את מה שמעניין אותי בלי להרגיש לא נעים.

לא לוקחת אוזניות עם הסבר, לא קטלוג על התערוכה החדשה, פשוט הולכת, מסתכלת, קוראת אם אני רוצה את מה שכתוב על הקיר ליד כל תמונה או מיצג, מפנימה ומקבלת השראה ממה שהבטן שלי פוקדת עליי: תמרי תעצרי כאן ואני עוצרת באותה שנייה.

המפגש שלי עם המוזיאון לאומנות מודרנית Moma היה אחד המפגשים הכי מרתקים שהיו לי בשנים האחרונות.

מעולם לא הייתי שם לפני ואני חייבת להגיד שהתחברנו אני והמומה הזאת מהר מאוד… זה מוזיאון נפלא, מעצים, סוער, מעניין, מפתיע, סקסי משהו.

חמש קומות של עונג צרוף. חמש קומות שכל קומה שסיימתי, שמחתי שמחכה לי עוד קומה לראות ועוד קומה.

היה גשם בחוץ ומדי פעם הצצתי באחד מהחלונות העצומים שם והסתכלתי על ניו יורק כל פעם מזווית אחרת, אומנות בפני עצמה.

כל קומה השאירה אותי עם מחשבות לגבי כל כך הרבה דברים, הייתי מרותקת שם.

ראיתי תערוכה נהדרת של פיקאסו ואת הפסלים הנפלאים שלו שאת חלקם אני מכירה מצוין מהמוזיאון שלו בפאריס, תערוכה של אומנות דרום אמריקאית, תערוכה על מוסיקה ועוד כל כך הרבה…

אבל התערוכה שממנה הכי התרגשתי היא התערוכה של הצייר ג’קסון פולוק.

בעיניי הצייר שהכי מזוהה עם ניו יורק. עמדתי שם והרגשתי שאני שם, איתו ועם כל הקנבסים העצומים שהוא היה מצייר. לי הם מזכירים את ניו יורק בקצב, בצבעים ובאנרגיה שלהם.

פולוק, אקספרסיוניסט פורץ דרך שאת טפטופי הצבע שלו על מרחבי קנבסים אימתניים אני פשוט מעריצה מאז ומתמיד, אומנות מודרנית שבאה מהבטן ולכאורה חסרת היגיון אבל יש בה כל כך הרבה היגיון.

כשראיתי את הקנבסים שלו על הקירות הרגשתי שאני חלק ממשהו מאוד גדול, אולי מההיסטוריה של המאה הקודמת המאה שבה נולדתי עד כמה שזה נשמע מצחיק.

הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר מפעם אני ופולוק. התמונות שלו פשוט חדרו לי לבטן ונשארו בה.

כשסיימתי לראות את המוזיאון הרגשתי שזכיתי במשהו.

אני חושבת שיש מקומות של אומנות שאתה פשוט מרגיש בהם שלם.

ככה הרגשתי במומה.

שלמה.

 

PicMonkey Collage 444

מקומות של בנות…

יש מקומות שרק בנות יתרגשו מהם. שרק לנו הבנות הם ירטיטו את הלב או יגרמו לנו לחיוך דבילי ומאושר לכל היום.

אחרי ארוחת בוקר מדהימה וניו יורקית בבית קפה שווה אחד עם שם צרפתי בכלל… התחלתי את היום המקסים הזה שבסופו חיכה לי הדובדבן והוא היה לגמרי עם קצפת.

סוהו, נוהו, איסט ווילג’, גריניץ’, אוניברסיטת ניו יורק, כיכר וושינגטון ומלא שמש שהייתה כל כל כך טובה אליי כל הטיול הזה.

בעיני, אחד האזורים הכי יפים ומגוונים שיש בניו יורק אם לא ה – אזור.  זה המקום שהרגשתי את ניו יורק מהבפנוכו שלה.

שכונת חיים ניו יורקית מלאה בהכל. אזור שוקק, שמח, מבנים ניו יורקים נפלאים של פעם צבועים בצבעים חמים, קצת פחות גובה ויותר עומק.

חנויות מקסימות, בתי קפה שכונתיים והמון אנשים שיודעים לגמרי מה הם לובשים.

לא רציתי שזה ייגמר אבל כן רציתי להגיע למקום הזה לו חיכיתי כל היום ואז הגעתי… לרחוב Perry מס’ 64…

השמש כבר הייתה לקראת שקיעה ואני עומדת ומחייכת חיוך ענק.

בדירה שם למעלה ברחוב Perry קארי בראדשו הציצה עשרות פעמים לראות אם מיסטר ביג מחכה לה למטה.

במדרגות של הבניין המקסים הזה היא עלתה מאות פעמים עם האאוטפיטים המדהימים שלה והנעליים של ג’ימי צ’ו…

כמה דמעות זלגו על המדרגות האלה, כמה נשיקות, כמה חיבוקים, כמה אהבות וצחוק וחברות.

צילמתי מכל זווית אפשרית את הבניין המקסים הזה שיש לי ממנו כל כך הרבה זיכרונות, שכולם אומנם פיקציה של סדרה אחת “סקס והעיר הגדולה” אבל מה לעשות שזאת ה – סדרה האהובה עליי בכל הזמנים ואם מדברים כבר על השראה ניו יורקית אז פשוט צריך לראות את הסדרה הזאת, הכל שם.

לפני שהלכתי משם חיכיתי עוד קצת…

אבל מיסטר ביג לא קרא לקארי. סמנתה, שארלוט ומירנדה לא באו לקפה וגם היא בעצמה, קארי… לא גרה שם יותר.

אבל אני את שלי קיבלתי, כי לרגע ורק לרגע עצמתי את העיניים ודמיינתי שתיכף מיסטר ביג בא לאסוף אותי למסעדה שווה במכונית השווה שלו והנעליים של ג’ימי צ’ו לא לחצו לי…

אפילו לא קצת.

 

PicMonkey Collage

מקומות של אהבה…

אחרי ששעה וחצי הסתבכתי עם הרכבות הגעתי אליו כבר קצת עייפה.

אבל יש משהו בגשר הזה, שמיד משפר לך את מצב הרוח ופותח לך את העיניים והלב לרווחה.

את גשר ברוקלין בנו כארבע עשרה שנה והוא נפתח סופית במאי 1883.

הוא אחד משלושת הגשרים שמקשרים בין מנהטן לברוקלין ומיד כשעליתי עליו הרגשתי משהו אחר. יש בו משהו רומנטי משהו של פעם…הכי גשר שיש.

לא סתם הוא אחד מהגשרים היפים בעולם. גשר תלוי, עשוי אלפי טונות של פלדה וכולו רצפת עץ ישנה ומשופשפת שמדי פעם צצות בה חותמות שחורות.

ככל שמתקדמים בו למעלה נגלים משני צדדיו המראות האלה של ניו יורק שאני שוב עומדת מולם ולא מבינה איך העיר הזאת כל כך יפה. זה קו האופק היפה בעולם ואני לא משוחדת (טוב, אולי רק קצת).

אני הולכת על הגשר. כמה יופי וכמה עוצמה יש בו אולי זה בגלל האנשים המחייכים שהולכים עליו, אולי זה בגלל מיצר האיסט ריבר שזורם לו מתחתיו, אולי זה בגלל הסגנון הגותי שמקשט אותו בכזאת שיקיות ואולי זה בגלל הכל.

אומרים שחייבים להתנשק על גשר ברוקלין שזה מביא מזל ואם הייתי סופרת את כל הנשיקות שראיתי על הגשר הייתי עשירה מאוד…להתנשק על הרקע של קו האופק היפה בעולם, מה צריך יותר.

הוא מקום של אהבה ושלווה ואתה פשוט מרגיש את זה כשאתה הולך עליו, הוא ממש מחבק אותך.

כשירדתי ממנו בואך מנהטן נכנסתי לסטארבקס ושתיתי שוקו חם להתחמם קצת מהקור, להכיל את כל ההליכה על הגשר הנהדר הזה.

סטארבקס, עוד אחד מהסמלים של העיר הזאת וחשבתי על זה שלא סתם הסמל של סטארבקס זו נימפת ים יפה וענוגה שכולם נפעמים ממנה… מסתדרת לי מצוין עם ניו יורק.

ניו יורק היא כמו אישה בעיניי, הכי יפה שיש.

 

PicMonkey Collage2222

מקומות קרובים מקומות רחוקים…

לא הכנתי את עצמי לביקור בגרנד זירו.

לא ידעתי מה עשו שם מאז, מה מסתתר בשני הבורות האלה באדמה שנוצרו על לא עוול בכפם.

שמעתי מרחוק מים. המון מים שזורמים בעוצמה זהירה. אלפי נחלי מים. כמו מליוני דמעות.

כשהתקרבתי ראיתי שהמים מתנקזים לשני בורות שחורים ומרובעים שנמצאים בעצמם בשני בורות מלבניים ועצומים ששם היו מגדלי התאומים.

הבורות והמים המתנקזים אליהם נותנים לך תחושה מצמררת שאתה ממש שם כשזה קורה.

ליטפתי את השמות המוזהבים שהיו חרוטים שם מסביב לאנדרטה העצומה והמעצימה הזאת וחשבתי על איך זה שקרוב נהיה רחוק…איך אני עומדת כל כך קרוב לכל כך הרבה שמות ואיך השמות האלה כבר כל כך רחוקים.

נזכרתי בביקור שלי במגדלי התאומים לפני עשרים שנה.

הלכתי אז ברחוב ולא הבנתי איך הכל מוצל בשעה 12 בצהריים. אמרו לי להרים את הראש ולהסתכל גבוה. זה היה פלא בעיניי איך שני המגדלים האלה מנצחים אפילו את השמש של הצהריים.

בסוף הם הפסידו, אפילו לשמש.

אז אין צל יותר איפה שהיו המגדלים והכל מואר פתוח ומלא בשמש אבל משאיר אותך עם צל כבד בלב ועם המון מחשבות על החיים שיכולים להיות כל כך מפתיעים, כל כך קצרים.

כמה הכל שביר, כמה הכל קרוב אבל בשנייה יכול להיות כל כך רחוק.

PicMonkey Collage 555

מקומות של כולם …

ניו יורק היא עיר של מהגרים וזה שם בכל פינה.

ברחוב, בסאבווי, בשפות ששומעים בכל מקום (ומנסים לעשות מבטא ממש טוב שלא יחשבו שאתה מהגר או תייר) כי בניו יורק הכי היה בא לי שיחשבו שאני מניו יורק!

באחת מהנסיעות שלי במונית, נהג המונית הפקיסטני שאל אותי מאיפה אני ובלי להסס זה יצא ממני ואמרתי לו: מפה, מניו יורק.

מכיוון שלשנינו היה מבטא ממש לא של ניו יורקים, הוא האמין לי לגמרי והתחיל קצת עם שאלות. מה אני עושה, איפה אני גרה…מזל שהגענו ליעד שלי והשאלות שלו לא המשיכו, כי הסיפורים שהמצאתי לו מה אני עושה כאן ומאיזה אזור אני כבר הצחיקו גם אותי.

“אני בלוגרית, גרה בסוהו והבלוג שלי עוסק ביוגה והשראות מהמזרח”.

“אני לא ממש יודע מה זה בלוג, אבל הודו זה ליד פקיסטן את יודעת גברתי?” בטח שאני יודעת אמרתי לנהג בחיוך גדול וירדתי מהמונית, בלוגרית ניו יורקית גאה. מהסוהו.

כמה שעות אחרי אכלתי במסעדה אסיאתית נפלאה ביוניון סקוור וכשהסתכלתי על הקירות שלה הן היו מכוסים בתצלומים מקסימים של הודים ופקיסטנים וכהי עור וסינים… שהזכירו לי את נהג המונית מאחר הצהרים.

מקום של כולם…כבר אמרתי.

 

PicMonkey Collage4466

מקומות של פנטסייה…

ריקוד, אקרובטיקה, מופרעות, מוטרפות, מים, אוויר, אש, מציאות, חלום, פעלולים, תיפופים, ללה לנד, שירים, מוסיקה, צעקות, תאורה מרהיבה… הכי פנטזיה שיש.

אני באמת לא יודעת איך לתאר את זה חוץ מזה שזו הייתה אחת ההופעות אם לא ה- שראיתי בחיי. נדירה וחד פעמית.

לילה לפני שחזרתי ראיתי את ההופעה הזאת Furza Bruta היא נקראית.

עמדתי לגמרי בללה לנד הפרטי שלי עם עוד מאה איש, באולם עגול וחשוך וכאילו לשעה לא הייתי פה בכלל. הפרידה הכי טובה שיכולה היתה להיות לי מניו יורק.

אחרי ההופעה המדהימה הזאת עשיתי ריווינד בראש על כל העשרה ימים שלי שם, על עשרות תחנות הרכבת שעליתי וירדתי מהן, הגשרים, האנשים, סטאר באקס, קארי בראדשו, גורדי השחקים, המומה, המטרופוליטן, הסוהו, המסעדות ובתי הקפה, ג’קסון פולוק, ההייליין, מדיסון, סנטרל פארק, נהר ההדסון, הים, בטארי פארק, שווקי האוכל, ברוקלין, חנויות נהדרות…ועוד כל כך הרבה מקומות וחוויות שלא סיפרתי כאן.

והכל כמו תמיד התחבר לי להשראה אחת, למסקנה אחת…

השתכנעתי סופית שלעולם יש לב והלב הפועם של העולם הוא ללא ספק תחת המדרכות של ניו יורק. הוא פועם בעוצמה עשרים וארבע שעות ביממה.

פעימות הלב שלה מתגברות ככל שאתה נשאב יותר לעיר הזאת.

הלב שלה דופק חזק יחד עם דפיקות הלב שלי, פעימות עצומות וקצובות מלאות בכל מה שהיא…

בכל מה שאני.

 

PicMonkey Collage77777

אני מקדישה את הפוסט הזה באהבה גדולה לדינה בר ולמשפחתה.

New York

מזמינה אתכם הפעם ל – Pinterset  שלי להציץ על הלוח של ניו יורק.

אחד מהלוחות הראשונים שלי שם ואחד האהובים שלי. לוח השראה שכולו…היא.

 

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי על ניו יורק שלכם?  עיר אחרת שעושה לכם את זה? מקומות שאתם אוהבים ? מקומות אחרים? מקומות של ללה לנד? מקומות שאתם זוכרים?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

תמר סלונים ליבס (תמרי)

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

כל התמונות  TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות סקס והעיר הגדולה מכאן מכאן, גשר ברוקלין מכאן מכאן מכאן, קולאז’ ציפור תמונות מכאן מכאן קולאז’ גרנד זירו מכאן

 

55 תגובות

  • מיכל בן משה הגיב:

    קראתי פעמיים!! מקסים!! בטוח אשוב לקרוא בו שוב.. לפני הטיסה בקיץ. פוסט סוכריה!!

    • תמרי הגיב:

      מיכלי,
      תודה רבה על מה שכתבת. שמחה שאהבת…
      מחכה לך לפני הקיץ, מבטיחה לך קערה מלאה בסוכרייות!
      תמרי

  • נויה קומיסר הגיב:

    איזה פוסט מקסים! קראתי,הסתקרנתי, דמיינתי ונהניתי מהמלל ,מהתמונות ומהמחשבות שאת משתפת בהן . נהניתי גם מהמחשבות שהחלו להתרוצץ לי בראש. זכרונות שיש לי ממנהטן מטיול זוגי, מטיול עם ההורים, מטיול עם ילדת הבת מיצווש שלי. אני בטוה שעוד אשוב לפוסט הזה כי הוא כמו חלום.אין חשק להתעורר ממנו . אני כבר שולחת אותך ליעד נוסף ..זה הטיול הכי זול שטיילתי לי לאחרונה. בזכותך ..ממש חסכת לי את רכישת הכרטיס ומאידך העשרת אותי בשלל הרב שאספת ושיתפת מהטיול שלך.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      איזה תגובה מקסימה…
      הכי צחקתי מהתגובה שלך.
      הייתי מתה למקצוע כזה…לנסוע למקומות בעולם ולהעביר חוויות מחשבות ותחושות לאנשים כאילו הם באמת שם.(ללא ספק זה גם חסכוני).
      שמחה שהצלחתי לעשות את זה בפוסט הזה…
      (אני מקווה שקראת את הפוסטים שלי על תל אביב על אירלנד ועל פריס כי אני חושבת שתרגישי די דומה והנה חסכתי לך עוד שני כרטיסי טיסה לחו”ל….:)
      תודה רבה רבה על התגובה שלך!

  • אחד הפוסטים הכי מהממים שקראתי מעולם שמתארים עיר! אני חייבת להתוודות למען ההגינות, לא אהבתי את ניו יורק בפעמים שאני ביקרתי בה, אבל ברגע זה מה שהכי מתחשק לי בעולם זה לצאת מאחת מתחנות הרכבת שלה ולחוות אותה דרך העיניים שלך – כמו ציפור במעופה, כמו כוכבת סרט או סידרה שנשכחה ברחובות העיר והלכה לאיבוד ו את -את מצאת אותה! זה בדיוק מסוג הפוסטים שבגללם אני מתחילה לחלום מקומות שאני רוצה לבקר בהם!!! תודה ענקית תמרי על הכשרון הרב שלך!

    • תמרי הגיב:

      רבקה תודה איזה מחמאה ענקית ממך (ולי אין בלוג על טיולים….אולי טיולים אבל מסוג אחר )
      וניו יורק. את יודעת… זה תמיד ככה, או שאוהבים או שלא.

      אני חושבת שלניו יורק צריך לבוא בגיל מסויים. יש גיל שרק ממנו בעיני אפשר להכיל אותה כמו שהיא. היא באמת לפעמים בלתי ניתנת להכלה עם כל מה שיש לה להציע ולהראות. זה לדעתי משתבח עם השנים מה שמרגישים כלפייה. וגם אם לא אוהבים את כולה תמיד אפשר למצוא בה משהו שכן אוהבים.
      את לדעתי תשתגעי מברוקלין. כמו שברוקלין עכשיו. מדהימה.
      שוב המון תודה על התגובה המרגשת שלך ועל הפרגון הענק!!

  • מירב הגיב:

    תמרי יקרה, כל משפט שלך זה מסע, כל רווח זה המשך.
    כל כך מתאים לך לנח באדנית של סיגליות. עכשיו תהיה לי תמונה כזאת קבועה כל פעם שאני מדברת איתך.
    פוסט נפלא ומרגש. ואחזור אליו שוב זה בטוח. אוהבת אותך.

    • תמרי הגיב:

      מירבי…יקרה לי כל כך…
      הייתי מתה לנוח. גם באדנית של סיגליות וגם בכלל. הבעיה היא שאני לא יכולהההה.
      מין בעיה כזאת במפעל שייצר אותי.
      חייבת לזוז כל הזמן.
      לפעמים לא ברור לי איך אני יושבת שעות על פוסטים, זה הדבר היחידי בחיים שהצליח להושיב אותי בלי לזוז.
      אוהבת אותך המון מחכה לך אצלי ממש מבקרוב!!

  • יעלי הגיב:

    תמרי….
    את מדהימה! את מוכשרת בטירוף!!!
    קראתי את ניו יורק חלק א׳..
    חיכיתי לקרא את זה כבר מאז שהיית בניו יורק.. מניחה שאני לא היחידה..
    מרגיש לי שאת נמצאת בתקופה נפלאה עם עצמך. איזה כיף. כמה אור ועם זאת, כמה אמיתית, כמה חיים. דופק פועם ברקע, ריגוש, שלכת, טעמים שונים ומקצב של ריקוד כזה.. ממש כמו המקצב שבו רשמת את הדברים, מאוד דומה לתנועה של ניו יורק. קצב אחר.
    ממש הרגשתי את זה בין המילים שלך.

    פשוט ומהמם.

    • תמרי הגיב:

      יעלי,
      התגובה שלך היא פוסט קצר בפני עצמו, כתבת לי כל כך יפה. כל כך מרגש.
      לא התכוונתי שלפוסט יהיה מקצב של ניו יורק אבל מעניין שאת לא הראשונה שאומרת לי את זה.
      זה כנראה יצא ככה ממני, כי ככה זה באמת היה וככה הרגשתי. הפוסט שלי על תל אביב אני חושבת מאוד מזכיר את התחושה של הפוסט הזה. בתור תל אביבית מלידה, אני חושבת שתל אביב היא לגמרי ניו יורק קטנה.

      אני בשנה מאוד אחרת בחיי. את צודקת. עם הרבה פעימות בלב, גם שלכת והמון אור.
      מחכה כבר להכיר אותך. מאוד.
      נשיקות

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    יההה. איזה פוסט מושלם. התחברתי לכל מילה. גרתי בניו יורק שמונה שנים, וחזרתי לפני שמונה שנים. לא הייתי שם מאז והגעגוע זורם בדמי. זו עיר שהיא יצור חי. אני ממש מבינה את ההקבלה לאישה, אני מתגעגעת אליה כמו אל חברה הכי טובה. איזה כיף לך! עכשיו מתחשק לי עוד יותר לעשות את הקלוז’ר הזה. כתבת נהדר

    • תמרי הגיב:

      הי מיה,
      זו עיר שהיא יצור חי. אפשר לאמץ?? איזה משפט נכון וכל כך מדייק אותה. היא לגמרי יישות חיה ונושמת.
      הסכמנו על אישה…חברה…
      לחלוטין.
      מקנאה בך שחיית בה. איזה כיף לך.
      הבטחתי לעצמי כשהייתי שם לגור בה שנה מחיי. שמתי את זה גבוה ברשימות שלי. ומכיוון שאני מאמינה שמחשבה יוצאת מציאות אז ללא ספק זה גם יקרה לי. ברגע הנכון. אולי אלמד שם משהו נחשק שתמיד רציתי…צילום, קורס בישול שווה, כתיבה….
      באנגלית זה בטוח יותר סקסי 🙂 ומסעיר.
      תודה רבה שכתבת לי, היה לי לעונג לקרוא אותך.

  • חן סיון הגיב:

    מקומות
    חלומות
    תמונות
    מתנות
    הגשמות
    …מצמיחות לנו כנפיים
    .

    בפעם הראשונה שביקרתי בניו-יורק היה שש בבוקר. כל הלילה לא ישנתי כי עבדתי. הייתי דיילת אוויר באלעל. נכנסתי למיטה והתאמצתי לישון. והתאמצתי. והתאמצתי. ונשברתי. קמתי
    בעשר בבוקר יצאתי מהמלון במיד-טאון הדי-משעמם של העיר, והתחלתי ללכת. העיר הזאת צומחת סביבי בכל צעד שאני עושה. עד אחר הצהרים כבר היינו חברות טובות. הלכתי לישון
    .

    את הביקור במומה הייתי מתחילה מלמעלה. בקומה החמשית שכנה מחלקת העיצוב: אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב טקסטיל, אופנה, רהיטים, אופניים, סכו”מ, אסלות… קסדות. מה לא?
    ולאט לאט הייתי יורדת למטה. רואה את חבצלות המים האיקוניות של מונה (שלושה קירות ענקיים שבדמיוני/זכרוני עדיין מסתחררים סביבי), את כל ההיסטוריה של אמנות המאה העשרים… יורדת קומה ועוד קומה, עוצרת לארוחת צהרים במזנון המפנק ומקנחת בסרט אפריקאי איזוטרי בקומת המרתף.
    מאז הוא עבר שיפוץ מסיבי. הוא שונה? או דומה?
    .

    בכל שש וחצי השנים שעבדתי באלעל, בכל עשרות הביקורים שלי בני-יורק, מעולם לא ביקרתי במגדלי התאומים. תמיד הייתה הפעם הבאה, שבטח אגיע אליהם. והבאה אחריה. מה יש למהר? הרי הם תמיד יישארו שם…
    .
    .
    .
    כנפיים, תמרי. כנפיים
    וגעגועים

    • תמרי הגיב:

      חן מקסימה אחת, כרגיל כל תגובה שלך זה פוסט מרגש בפני עצמו.
      לא ידעתי שהיית דיילת…פשששש…איזה כיף לך! כמה רציתי להיות דיילת עוד אחד מהחלומות שלי שאאלץ לקחת איתי לאן שלא הולכים מפה…
      היו לי בכיתה בשנקר שתי דיילות על קו ניו יורק תל אביב ותמיד היינו מקנאות בהן על כל הבגדים והאיפור והסיפורים. תמיד הן נראו גלמור כאלה, עם ניחוח אחר.

      גם אני התחלתי את המומה מקומה חמישית כלפי מטה וכשירדתי וראיתי את חבצלות המים מלמעלה זה היה באמת מחזה מרהיב, כן הן עדיין שם.
      לא הייתי במומה עד הפעם הזאת ולכן אני לא יודעת להגיד לך אם שיפצו אם השתנה….
      לפי מה שתיארת נראה לי שזה די אותו דבר.
      לגבי התאומים, מוזר. כנראה זה לא היה Meant to be במקרה שלך. מאמינה בזה מאוד.
      מתה שיהיו לי כנפיים…
      מתראות ממש בקרוב….איזה כיף לנו.

  • ציפי הגיב:

    כמעט בכל עיר שביקרתי בה, בעולם, התאהבתי. לניו יורק שמור לי מקום מיוחד. היא העיר היחידה שמיד הרגשתי בה בבית. וגם כתבתי את זה בפוסט הראשון שלי על ניו יורק. ועדיין, היא מסעירה, מלהיבה, מטמטמת חושים, כמו שכתבת, בכזו רגישות ודיוק. הלכתי איתך לכל מקום, גם בפייס, ונזכרתי בטיול שאני עשיתי, בסמטאות, במומה, באוטובוסים ובמטרו. וכן, מאז אני מתץגעגעת לניו יורק, ואולי אתן לעצמי מתנה השנה ואשוב אליה שוב.
    מחכה לפוסט הבא שלך.

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקרה,
      כשנפגשנו הבנתי ממך כמה את אוהבת את העיר הזאת. איך אפשר שלא….
      כתבת כל כך יפה, אני חושבת שלמרות הגודל שלה אתה באמת מרגיש בה כמו בבית.
      הרבה אולי לא יסכימו איתנו אבל הרבה מאוד גם כן 🙂
      ממה שהספקתי להכיר אותך באמת נועדתן את והיא….
      תודה אהובה….

  • מיכל מנור הגיב:

    אני כל כך אוהבת ערים….ואת פשוט לקחת אותי למסע מופלא בניו יורק ויכולתי לחוש אותה דרך המילים והצילומים שלך. חן הקדישה לך שיר וגם אני חייבת, כי ניו יורק הייתה השראה לכל כך הרבה יוצרים:
    https://www.youtube.com/watch?v=bpsVSLUOCGA

  • מירב הגיב:

    הי תמרי, היית מאמינה שאפשר גם כמעט לבכות מגעגוע לעיר ?? לרחובות, לפינות הקסומות, לחוויות ולנשמה המיוחדת שלה. גרתי בניו יורק פעם אחת שנה…ופעם אחת 4 שנים. 4 שנים של אושר מופלא. של אינסופ הפתעות והרפתקאות וטיולים . ניו יורק היא המצפן שלי. הלוואי והייתי יכולה לבקר יותר…כשחזרתי אליה אחרי 12 שנה לא יכולתי להפסיק לחייך ולהתרגש. אוהבת אותה והיא מחזירה אהבה. פוסט מקסים-אמיתי-מרגש. תודה תמרי היה כייף לטייל איתך ?

    • תמרי הגיב:

      הי מירב,
      טוב, לשאול אותי על געגוע…. אני חושבת שכל הבלוג שלי מדבר על המילה הזאת בכל מיני אופנים.אחת המילים שחוזרות כמעט בכל פוסט שלי.
      ברור שאפשר לבכות מגעגוע לעיר. עיר בעיני זו יישות. או כמו שמישהי כתבה כאן זה יצור חי ואני כל כך מסכימה עם זה.
      איזה כיף לך שגרת שם!!!!
      היא לגמרי מחזירה אהבה. וזה קרב לי מהשנייה שראיתי בשדה התעופה כאן את השלט של העליה למטוס שכתוב עליו ניו יורק.
      כבר חייכתי!!
      תודה רבה מירב על מה שכתבת לי, מקסים ומרגש.

  • לאה הגיב:

    וואי וואי תמרי איזה יופי של פוסט.
    את הרי יודעת מה ניו יורק בשבילי קצת דיברנו על זה. ותיארת כל כך יפה שזה קו הרקיע הכי יפה.
    היתה לי הזכות לראות את קו הרקיע הזה כשעוד מגדלי התאומים עמדו על תילם בשעות הערב. נקודות המבט היתה מאליס איילנד (היינו שם לחגיגת/מסיבת בת מצווה) . ולרקוד לצלילי השיר של פרנק סינטרה ניו יורק ניו יורק ולראות את מנהטן נפרשת מוארת היתה שם את ההרגשה הכי חזקה שאתה יכול לעשות הכל בעיר המופלאה הזו. מחכה לפרק ב’.

    • תמרי הגיב:

      הי לאה,
      אני חושבת שמי שגר שם כמה שנים מרגיש אותה אחרת, למרות שבעיני היא אף פעם לא מובנת מאליה ולא גרתי שם מעולם. (אבל זה בתכנון 🙂
      את ללא ספק מחוברת אליה בכל נפשך ומה שתיארת כאן נשמע רומנטי ומרגש לחלוטין. ממש יכולה לדמיין את זה…
      מאחלת לך שעוד תרקדי שם שוב ומהר 🙂
      מוזמנת לחלק ב’ עלה לפני כמה שעות.
      נשיקות ותודה רבה על התגוב ההמקסימה שלך!

  • תמרי,‏

    הידעת שנולדתי בנו יורק? הוריי גדלו בעיר הזאת וכל משפחתי המורחבת הייתה גרה שם. הוריי ‏התחילו לנדוד מערבה כאשר הייתי רק בת חודש וחצי אבל לאורך כל חיי חיכיתי לביקורים למשפחתי ‏ולעיר הגדולה. היו כמה שנים שחורות כאשר היה מפחיד לנסוע ברכבת התחתית ולטייל במקומות ‏מסוימים.‏

    פגשתי שם את בתי לאחר טיול תרמילאים בדרום אמריקה ושבוע ימים הסתבנו בעיר המדהימה הזאת ‏וטעמנו מכל מחזמר אפשרי! אנו כה אוהבות את ההפקות האלו…‏

    ‏”להגיע למקום חדש ופשוט ללכת קצת לאיבוד. בעיר הזאת זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש.”‏

    אני כל כך אוהבת ללכת לאיבוד במקומות חדשים ואף מוכרים ולגלות אוצרות ובנו יורק יש שפע ‏אוצרות. גם אם אני אמשיך לבקר בנו יורק כל שנה אני לעולם לא אגלה את כולם…‏

    ‏”אני לא ממש יודע מה זה בלוג, אבל הודו זה ליד פקיסטן את יודעת גברתי?” בטח שאני יודעת אמרתי ‏לנהג בחיוך גדול וירדתי מהמונית, בולגרית ניו יורקית גאה. מהסוהו.”‏

    אהבתי את רוח השטות שלך. אני מאחלת לך עוד שנים רבות של טיולים ומשחקים בעולך הקרוב ‏והרחוק כאחד. הרי גם אצלנו בארץ ישראל היפה יש עוד המון פינות מדהימות המחכות רק שנגיע…‏

    Thanks for a crisp morning walk in your colorful dream‏♥‏

    הילה

    • תמרי הגיב:

      הי הילה יקרה,
      לא ידעתי שנולדת בה….עכשיו בכלל אני מתרגשת.
      להיוולד בניו יורק נשמע איך להגיד… לגמרי “זה”.
      שמחה מאוד שאהבת את הפוסט, לשמוע את זה ממישהו שמכיר אותה הרבה יותר ממני זו מחמאה.
      וכמו שאמא שלי אומרת…מה כולם ממהרים לנסוע לחו”ל, יש כאן בארץ שלנו עוד כל כך הרבה דברים יפים לראות…
      נכון….:) אמא שלי בטוח תשמח להכיר אותך 🙂
      תודה על התגובה שלך ובמיוחד על המשפט החלומי באנגלית…

  • גלית הגיב:

    ניו יורקרית שאת – פוסט משובח וצילומים שמקשטים אותו כמו אבני חן בשרשרת. הכי אהבתי את מקומות של בנות. ממש קיוותי שמסטר ביג יגיע. תודה שהבאת לנו את פעימות הלב של העיר דרך הלב שלך – מקסים תמרי.

    • תמרי הגיב:

      הייתי מתה להיות ניו יורקרית….ללא ספק אנחנו מתאימות אני והיא 🙂
      ומיסטר ביג…כנראה היה עסוק.
      הוא גם לא כזה חתיך כמו שהוא היה בואי נודה באמת….
      אבל עדיין מוכנה איזה קפה איתו ….אין לי התנגדות….את מומנת גם 🙂
      תודה גליתוש!

  • צוק רבקה הגיב:

    לקרוא את הפוסט ובראש מתנגנת המנגינה ניו יורק….ניו יורק…..
    התחברתי ליציאה מהמטרו והציפייה לתגליות החדשות ברחוב, היופי הטבעי של הסנטרל פארק…..מוזיאון המומה סוכריה על מקל ובעיקר השוטטות הבלתי סופית ברחובות העיר הגדולה
    תודה על ההנאה שהענקת לי בבוקר זה

    • תמרי הגיב:

      הי רבקה,
      תודה רבה על התגובה שלך.
      מאוד ציורית ומרגשת. אני מסכימה איתך….
      הלכתי בה והתנגנו לי המון שירים בראש. גם שנכתבו עליה וגם בכלל.
      היא באמת מפעילה לך את כל החושים….
      שמחה שאהבת את הפוסט, כיף גדול.

  • עירית מור הגיב:

    איייי כמה יפה !

  • אילת הגיב:

    התגובה המיידית לפוסט הזה היא ממש פיסית – פוסט חזק, עם מקצב מעולה, רצף נפלא, פיוטי, אורבני, אישי…. יפהפה. מאיפה אני מתחילה? מהתמונות? מהסיפורים שהם לגמרי ניו יורקיים אבל גם לגמרי שלך. אני כל כך אוהבת את עולם האסוציאציות שלך, אני לא מכירה עוד מישהו שיכול לכתוב שלצאת מהרכבת התחתית זה כמו לפתוח מתנה……. יוווווווווו את מדוייקת ומרגשת ברמות!
    זיכרון קטנטן שלי מניו-יורק (הייתי שם לפני תשע מאות שנה בערך), אנחנו פוסעים בסנטראל פארק, לא זוכרת מאיפה ולאן, ואיפשהו בדרך עברנו ליד חבורה של נערים ונערות שעמדו ושרו. זה היה נורא נורא יפה. כאילו סתם רגע, אבל הוא נשאר איתי והוא הרגע שהעיר הזו נתנה לי.
    אז תודה שהזכרת לי את שלי, וששיתפת את שלך.
    אני הולכת לקרוא אותו שוב…

  • כרינה ובר הגיב:

    מעולם לא הייתי בניו יורק. זה מצחיק כי גרתי בארה”ב, אבל בסיאטל שרחוקה ממנה פיזית, אבל גם קונספטואלית.
    כולנו מתגעגעים למקומות שהיינו בהם או רוצים להגיע למקומות חדשים. הכמיהה לחזור למקום ידוע נובעת ממה שהרגשנו כשהיינו שם בפעם הראשונה. עבורך להיות בניו יורק אחרי 20 שנה, היה גם לראות את כל מה שעברת במהלך כל השנים הללו.
    נשמע שעברת מסע מרתק והאמת היא שעשית לי חשק

    • תמרי הגיב:

      הפתעת אותי עם ניו יורק….הייתי בטוחה שכשגרת בארה”ב נסעת לבקר שם…
      מאוד נכון מה שכתבת.
      לפני 20 שנה הגעתי אליה אחרי מסע מאוד גדול במערב ארה”ב. הייתי כבר עייפה כשהגעתי אליה וביליתי בה 3 ימים. הרגשתי כל השנים האלה שזה לא היה זה….שאני חייבת לחזור אליה “באמת” ולנשום אותה כמו שצריך. ללא ספק הפוסט הזה הוא בין היתר גם
      על זה. על מה שעברתי ב 20 שנה עד שחזרתי אליה.
      תודה על התגובה היפה שלך.

  • ריקי הגיב:

    כמה נשמה יש בפוסט הזה. דומה שמתחת את הקצב המהיר של ניו יורק. תענוג לקרוא , כיף לדמיין ולחזור לשם יום אחד במבט יותר איטי. ממתינה לפוסט הבא. שבת שלום!

    • תמרי הגיב:

      הי ריקי,
      את יודעת, היו לי שם ימים שהלכתי ממש לאט. קימצנתי.
      והיו ימים שממש הלכתי מהר כאילו מישהו מוליך אותי שלא אפסיד כלום.
      מה שבטוח שאיך שלא הלכתי יש לה קצב משלה…. :)והוא מהיר מאוד.
      מאחלת לך להגיע אליה…
      הפוסט הבא עלה לפני כמה שעות. ניו יורק חלק ב’. ראיון שערכתי שם עם בלוגר ישראלי. ממליצה לך להציץ.
      תודה מעומק ליבי על התגוב ההמרגשת שלך!
      תמרי

  • תמר הגיב:

    חיכיתי לשבת בצהריים כשהילדים ישנים וטוב שכך… איזה קטע זה לקרוא על העיר מהעיניים שלך. במיוחד שהייתי שם לפני חודש והכל כלכך שונה… זה כמו שיר שכתבת. והתמונות זה מנגינה. וכל זה רק חלק א׳??? טוב. האמת עשרה ימים זה ה מ ו ן לניו יורק. כי כל דקה שם המוח מתמלא בכלכך הרבה נתונים וחויות. בשבילי זה קצת מעייף. המוח שלי נטרף… במיוחד בהריון כשאני לא יכולה לעשן משהו או לשתות כדי להאט את התגובות שלו.
    סקרנית. נשיקות.

    • תמרי הגיב:

      תמרולה תודה אהובה שלי…את כל כך צודקת ובגלל זה עשיתי את הטיול הזה לבד ולא בהריון….
      כדי שאוכל למקסם הכל בשקט ובשלווה שלי. כולל כל מה שכתבת שאסור לעשות בהריון…(גם את זה עשיתי)
      אחרי עשרה ימים הרגשתי גם שהגעתי למיצוי. והשארתי לי מלא דברים לראות לפעם הבאה.
      או לשנה שאני מתכוננת לגור בה. זה בwishlist שלי לגמרי.
      ניו יורק חלק ב’, ראיון שערכתי עם יובל מהבלוג: שירה אכילה שמתגורר וחי בניו יורק. עלה לפני כמה שעות. אני חושבת שמאוד תאהבי.
      יכולתי לכתוב עוד ארבעה פוסטים עם כל המקומות שעוד הייתי וביקרתי אבל רציתי גם לשמור לעצמי כמה דברים….

  • לירון חרט הגיב:

    פתחתי וסיימתי עם השיר המרגש ששמת בתחילת הפוסט.

    כשאני מגיע שוב למקום אחרי הרבה זמן יש לי תחושה של היכרות מחדש, גילוי, והפוסט הזה עשה לי לחשוב טיול שכזה, למקום מוכר אבל לא מוכר.

    ניהנתי מאוד מהטיול הזה שלקחת אותנו לתוכו ❤

    • תמרי הגיב:

      הי לירוני,
      אחותי, אחראית על ההגהות בפוסטים שלי. אמרתי לה לפני ששלחתי את הפוסט הזה להגהה ראשונה אצלה, שיש בהתחלה שיר… אז היא אמרה שזה לא שיר, זו רשימה.
      אולי היא צודקת….
      יש כל מיני מקומות ברשימות שלנו שצריך לחזור אליהם פעם, כמו רשימת מלאי כזאת…
      ויש מקומות שממש לא הייתי רוצה לחזור אליהם…במובן הכי פילוסופי של המילה.
      מילה מאוד מתעתעת מקומות….מילה עמוקה מאוד עם המון משמעויות.
      מאחלת לך להגיע למקום כזה….אחר…חדש ולא מוכר. הכי כיף שיש. דרך אגב, אני חושבת שאת ממש בדרך למקום הזה 🙂
      ממליצה לך גם ללכת בו קצת לאיבוד…
      נשיקות ותודה שהגבת לי

  • נעמי איצקוביץ הגיב:

    אני מתחילה ללכת בה, לנשום אותה. הולכת שעות, העיניים שלי שותות הכל, הלב שלי מעכל, הבטן מתערבלת משמחה.

    אני מנסה לדייק את התחושה הזאת…,תמרי פתאום דרך עיניך גילתי את הגעגוע לטייל ,לצאת למרחב האהוב הלא מוכר…טיילת אני בנשמתי וחמש שנים לא ארזתי את תרמיל הנדודים…..תחילה פחדתי לפתוח את הפוסט שלא יעורר נרדמים מרבצם …עכשיו שפתחתי נשבתי ועכשיו אני מטיילת בדמיון …תודה על פריז ,אירלנד וניו יורק:)

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה,
      אני יודעת שאת טיילנית נפלאה וחוקרת נפלאה.
      את אוהבת כמוני צבעים, מראות ודברים שסוחפים את העיניים שלנו למחוזות אחרים.
      אני לא יודעת אם היית בניו יורק אבל אני בטוחה שתתאהבי בה בשנייה שתנחתי בה.
      פתחי את תרמיל הנדודים וסעי כשתוכלי. זה כמו חמצן מזוקק לנשמה….
      חיבוק גדול אוהבת אותך

  • תמריקה,
    כרגיל עם הפוסטים שלך אני מרגישה שאני אתך שם בכל רגע ודקה ובכל חוויה, צבע, תחושה וריח.
    אפילו הרגשתי את הקור ברחובות ואת האנרגיה שלך משתנה בהתאם לאבני הדרך אותן פגשת במסעך הניו יורקי – חלקן מתוכננות ואחרות כשפשוט הלכת לאיבוד.
    והתמונות היפות והמיוחדות משתלבות אף הן באופן קסום.
    אכן…פעימות הלב…ליבנו…הן דבר שמהדהד תמיד ובכל מקום. אנחנו הן… והן אנחנו בכל מקום בו נהיה. ובאמת ישנם מקומות שמהדהדים איתנו באופן מושלם כפי שניו יורק עשתה עבורך.
    ואני כמוך מאמינה לחלוטין שעולם הפנטזיות מאפשר ונותן לנו כוח ודלק להגשים וליצור את המציאות שלנו…
    תודה רבה על פוסט קסום.
    באהבה רבה,
    מיכל

  • תמרי הגיב:

    מיכלי,
    “אכן…פעימות הלב…ליבנו…הן דבר שמהדהד תמיד ובכל מקום. אנחנו הן… והן אנחנו בכל מקום בו נהיה. ובאמת ישנם מקומות שמהדהדים איתנו באופן מושלם”.
    אפשר לאמץ את המשפט הכל כך יפה הזה?

    נגעת כאן בדיוק בלב ליבו של הפוסט הזה.
    פעימות הלב נלקחות איתנו לכל מקום שנהיה, גם למקומות של פנטזייה. לא משנה לאן ניסע ולאיזה מקום אנחנו תמיד הולכים עם עצמנו, מה שיש לנו בלב תמיד ילך איתנו. שמחים, עצובים, מהורהרים, מאושרים….
    מתחלפת רק התמונה….
    תודה על התגובה הכל כך מדוייקת שלך
    אוהבת…

  • זיוה הגיב:

    תמר, את כל כך יצירתית בכתיבה, בעיצוב ובכול. את ציפור חופשייה ומשוחררת, ובשבילי המעוף הזה שלך הוא השראה. סיפרת על ניו יורק ובעצם סיפרת המון על עצמך. תודה, תודה.

    • תמרי הגיב:

      הי זיוה יקרה,
      אני לגמרי ציפור, את צודקת ואני כל כך שמחה שהמעוף שלי יכול לתת לאנשים אחרים השראה. אני חושבת שזאת אחת הסיבות שרציתי את הבלוג הזה, להעביר הלאה, לתת ממני השראה לאנשים אחרים.

      כל הבלוג הוא על השראה דרך עצמי. הרבה פעמים אומרים לי שכל היופי בו שאני בעצם מספרת על עצמי אבל לא יודעים עליי הרבה.
      תודה שבאת לכן זיווה ואני הכי אשמח אם תצטרפי לקהילת הקוראים שלי שמגיבים לי כאן וגורמים לי כל כך הרבה אושר כבר כמעט שנה.
      או כמו שכתבה חן סיוון כאן מעלייך..
      מדורת השבט…:)
      שוב המון תודה על התגובה שלך!

  • סיון הגיב:

    סוף סוף זה קרה. זמן איכות אני ואת. זאת אומרת אני והבלוג המהממם שלך.
    חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן. אני חושבת שפתחתי את הפוסט שלך אולי 5 פעמים, אבל כל הזמן לא הצלחתי להיות קשובה אליו ששני זעטוטים רצים לי בין הרגלים.
    את יודעת, אף פעם לא הייתי בניו יורק. אין ספק שזה וי בגדר חובה. במיוחד עכשיו 🙂 תודה רבה ששיתפת. שכתבת. שריגשת. שנתת לי תחושה לרגע שאני שם.
    אוהבת אותך

    • תמרי הגיב:

      סיוונוש…
      את בניו יורק, טוב זה לגמרי יתלתל אותך תרתי משמע…
      אני חושבת שאנשים שבאים ממקום של יצירה ועיצוב מסתכלים עליה קצת אחרת, בעיניים אחרות…
      אולי יודעים לקחת ממנה מחוזות ומראות אחרים וליישם אותם אחר כך בהמשך בכל מיני דברים…
      היא כזאת, פשוט נותנת לך לקחת, רק תקחי.
      מאחלת לך שתיסעי לשם, אני חושבת שיש גיל לנסוע לשם. להכיל אותה.
      תודה על מה שכתבת לי….
      אוהבת אותך בחזרה.

  • מינה הגיב:

    מזל שלא קראתי את זה קודם. גיליתי את זה במקרה לגמרי כי נכסתי להגיב על האיימיש. זה מה שאני אוהבת – ללכת לאיבוד בבלוגים ולא לקרוא דווקא את מה שמזמינים אותך לקרוא. כמו להסתכל על תמונות במוזיאון שהם לא בסיור של המדרכיה. פוסט נפלא נפלא ועושה לי חשק לכתוב את ניו יורק עוד ועוד.לא יאומן. כאלו אני קוראת את עצמי. תודה מותק על זה. יום טוב

    • תמרי הגיב:

      הי מינה,
      שום דבר אינו במקרה ואני קוראת אותך כמה שעות אחרי שחזרתי מפראג. כל הטיסה דיברתי עם הזוג שישב לידי ואמרתי להם שיש ערים כמו פראג שהן קסומות ויפות ומרתקות,
      אבל יש עיר אחת (רק אחת) כמו ניו יורק, שאתה פשוט רוצה לחזור אליה עוד ועוד ועוד.
      גם אני אוהבת ללכת לאיבוד ולמצוא דברים חדשים…הכי כיף.
      בטיול הזה הגעתי לגרנד זירו ומשם טיילתי בבטארי פארק. כשהסתכלתי בשעון אחרי כמה שעות היה שמונה בערב.חשוך וקר.
      אני לבד לחלוטין, פותחת את הגוגל שלי ומגלה שלהגיע לתחנת הרכבת שלקחה אותי כל ערב חזרה ללונג איילנד, יקח לי להגיע ברגל 3 שעות.
      ואז הבנתי שממש הלכתי לאיבוד. זה היה ללכת לאיבוד פחות מוצלח, אני מודה. הרגשתי כבר בדידות וקצת מפחיד.
      מונית אחד ועשרים דקות לתחנת הרכבת הרגיעו אותי מיד…
      וגם אני כשקראתי על ניו יורק שלך הרגשתי שכתבת אותי…
      מתי קפה בניו יורק?

  • Tova הגיב:

    תמרי המאוד טובה 🙂 תודה על החברה
    בתחילת אפריל כשחזרתי מביקור בעיר האהובה, ציפור רבת יופי , עשתה לי הכרות עם הבלוג שלך (ביחד עם A New York State of Mina ו שירה ואכילה בניו יורק למתקדמים ) . קראתי ומייד נדלק הקליק הזה. שמרתי בפייבוריט לקריאה שנייה ושלישית …כשבכל פעם אני מגלה דברים חדשים עלייך ועלי…הקולאז’ים/ החיבורים של המקומות עם הזכרונות והתמונות הכ”כ יפות שבא לבכות. מילים כמו “מחייכת אותי”, “תחנות הפתעות” ( גם חברה שלי גרה “בלונג איילנד” ואני יורדת ב”פן סטיישן” )…אני מציירת את אותן תחושות ממש באותם הביטויים 1:1. העיר הזאת שאני אוהבת ללכת בה לאיבוד לבד, לשוטט פה לעצור שם … בלי תכתיבים, בלי זמנים, בלי מדריכים … ככה סתם. כן, אותה עיר שלך שלי שפועמת לנו ומוציאה מאיתנו את הדברים הטובים .
    לקח לי זמן להגיב /לעכל את כל הטעמים, הצבעים והתבלינים שטפטפו לתמונה הפולוקאית הגדולה, על רקע הנוף הכי יפה. חיכיתי לפנות לנו זמן איכות בעיר שטובה אלינו 🙂
    תודה על המסע הניו יורקי הזה, שאני קוראת בשלישית ומרגישה בו לגמרי ” תמרי ואני ” בעיר הגדולה.

    • תמרי הגיב:

      טובה יקרה,
      מרתק אותי לטייל איתך פעם בניו יורק.
      אני חושבת שיש לשתינו מין כמיהה כזו למקום הזה. משהו אפילו בלתי מושג קצת למרות שזה מושג במרחק של כרטיס טיסה.
      אולי משהו רומנטי כזה?
      כמו גבר לא מושג…? (למרות שניו יורק היא לגמרי אישה כמו שכתבתי בפוסט)
      אנחנו אוהבות בה את אותם הדברים, הפשוטים.שמותר בם לנגוע. ללכת לאיבוד לשוטט. בלי תפריט, בלי כלום פשוט להנות ממנה. כמו שהיא מאפשרת.
      דרך אגב לכל עיר שאני מגיעה אני אוהבת להסתובב כך… ובניו יורק זה פשוט מתבקש.
      שמחה שאהבת לקרוא אותי, אני יודעת שבעיניים שלך המילים והתמונות שלי קיבלו גוון אחר יותר עמוק, יותר נקי.
      תמרי ואני בעיר הגדולה אהבתי מאוד… אולי אפתח בלוג כזה רק לטיולים 🙂
      מחכה לניו יורק שלך…גם לשלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *