מסע

כמה פעמים ישבתי על חוף הים ודמיינתי שזה קורה לי.

עשרות ואולי מאות פעמים.

כל פעם כשאני בים יש לי את התחושה הזאת שהנה עוד רגע הוא מגיע.

הבקבוק.

מאיפה הוא יגיע, הבקבוק, עם המכתב… ולמה אני בת המזל שהוא יגיע דווקא אליה.

רק מהמחשבה התרגשתי.

איזה מסע עובר הבקבוק הזה מהרגע שמישהו זרק אותו ועד שמישהו מצא אותו.

יש לו התחלה למסע של הבקבוק הזה אבל לא בטוח שיש לו סוף.

אוקיינוסים, ימים, סערות, סופות, גאות, שפל, גלים, גשם, שמש, שוברי גלים, סלעים, זרמים.

מי לא רוצה למצוא בקבוק שעבר כזה מסע ובתוכו מכתב.

עם בקשה. עם אהבה. עם תפילה.

 

באיזה ארמון של לואי ה – 14

הייתי רואה בשקיקה את הסדרה מנהרת הזמן.

מי לא זוכר את דאג וטוני שיצאו למסע במנהרת הזמן והגיעו כמעט לכל תקופה אפשרית בהיסטוריה של האנושות.

הייתי יושבת מול המסך, כוססת ציפורניים ותמיד עלה בי אותו חשש ואותה דאגה.

מה יהיה אם הם לא יחזרו מהמסע במנהרת הזמן שלהם להווה.

מה יהיה גורלם אם הם יישארו חס וחלילה בתקופת ימי הביניים בצל הרומאים הברברים, או בתקופת האדם הקדמון בתוך איזה פה של דינוזאור או יעלו לגרדום במהפכה הצרפתית.

תמיד הייתה עולה בי המחשבה איפה אני הייתי מוכנה להישאר אם המנהרה תתקלקל ולא תחזיר אותי הביתה.

אולי עם דאג וטוני באיזה ארמון של לואי ה 14, עם שמלה כזאת שווה ומשתה מושחת ומטורף שנמשך עד אינסוף?

או בעצם, אולי הייתי מוכנה להישאר עם דאג וטוני, אבל רק עד שמישהו יתקן את המנהרה ובכל זאת ייתן לי לשוב הביתה מהמסע שלי בזמן.

יש כמה תקופות בחיי שהייתי שמחה לעשות אליהן מסע קטן חזרה. רק לכמה ימים.

לראות מה התחדש, לחשוב איזה מסע עשיתי מאז ועד רגע זה. מה הייתי משנה ומה לא הייתי משנה.

תארו לכם אם אפשר היה לעשות את זה.

לחזור אחורה במנהרת הזמן לאחד המסעות שלנו בחיים אחרי שכבר עברנו אותו או חלק ממנו ולראות איפה אנחנו היום, כלומר איך המסע הזה המשיך, ממשיך או הסתיים.

חוץ ממסע החיים שנולדים ומתים אף מסע לא בטוח, באף מסע לא נדע מה מחכה לנו. מה נגלה בו.

כוחו של מסע בעיני הוא הגילוי, השכבות שנפתחות אט אט, ההפתעות שבדרך, הצמתים שמבקשים מאיתנו לפנות לכאן או לכאן, האומץ, הפחד, השמחה. כל מנעד הרגשות שיש לנו צצים ועולים להם במסעות החיים שלנו.

 

PicMonkey Collage3

 

אמא שלי עמדה על המרפסת שלנו בתל אביב וצעקה

המזגן עבד חלושות בחדר הקטן במשרד הרישוי בתל אביב.

אבא שלי פתח את הדלת ואמר בקול התקיף שלו: אתה עכשיו מוריד את הבת שלי לטסט!

לא ייתכן שבחורה צעירה בגילה, חיילת בחיל האוויר, נכשלה בשמונה טסטים!

רב הבוחנים הרים את הראש מערמת הניירות שלו, הניח לרגע את הסיגריה בצד, הסתכל באבא שלי במבט חד  ואמר: אין בעיה אדוני, עכשיו אני מוריד אותה לטסט.

הוא ירד כאחוז דיבוק, מזיע במדרגות הצרות ואמר לי לבוא אחריו.

בלי לחשוב פעמיים, ממש כמו אבא שלי שפרץ למשרד שלו בלי לחשוב פעמיים, הוא הכניס אותי לאוטו לטסט.

תשיעי.

נכשלתי כמובן.

אפילו שהייתי על מדים.

של חיל האוויר.

המסע שלי לקבל רישיון נהיגה התחיל בגיל 17 בכיתה י”א, והסתיים ביום שהשתחררתי מהצבא. ממש אחרי הבקו”ם.

בטסט עשירי.

ארבע שנים מפרכות מתישות, מתסכלות. לעיתים מצחיקות אבל לעיתים קורעות לב ועצובות.

כולם, אבל כולם סיימו י”ב עם רישיון ורק אני ממשיכה ללמוד עוד שנה ועוד שנה, עוד תיאוריה (כי הקודמת כבר פג תוקפה) עוד טסט ועוד טסט. אני מתגייסת לצבא ואני ממשיכה ולא מתייאשת. אסור היה להתייאש.

רציתי רישיון נהיגה. הכי רציתי. זה הפך כבר לחלום. כמה דמיינתי את הרגע הזה שאומרים לי עברת טסט. מה אני אעשה עם עצמי, אני אצעק… אבכה… אצחק…?

בהמשך זה כבר לא היה הרישיון, אלא זה היה מסע. המסע שלי. אחד מהמסעות החשובים בחיי ואני גאה בו עד היום כל פעם שאני מתניעה את המכונית שלי.

מסע מחשל, מסע של נחישות. של לא לוותר לעצמי. להוכיח לעצמי שאני יכולה, שאין סיבה אחת בעולם שלי לא יהיה רישיון נהיגה. גם אם אצטרך ללמוד נהיגה שש שנים ולעבור עשרים טסטים.

כל הסאגה הזאת לא הייתה קשורה לכישורי הנהיגה שלי אלא לחוסר מזל, לבוחנים עייפים ויש לציין לעיתים גם נוראים, בהתרגשות ובסתם דווקא כזה שנטפל אליי.

הבוחן שהעביר אותי הסתכל עליי ועל ערמת הטפסים שלי עם החותמות האדומות של “נכשל” ואמר לי בקול רגוע ונעים: תמר, איך לא עברת תשעה טסטים, אין סיבה בעולם שלא תעברי.

ואני אומר לך, את תעברי.

הוא היה האיש הטוב במסע הזה שלי. אני זוכרת אותו עד היום.

אימא שלי עמדה על המרפסת שלנו בתל אביב וצעקה בכל הרחוב שלבת שלה יש רישיון נהיגה. רק בשביל הרגע הזה היה שווה.

ואני…לגמרי צעקתי כשהודיעו לי שעברתי טסט. וגם בכיתי. וגם צחקתי.

הרווחתי את זה ביושר, כל כך ביושר. בדם יזע ודמעות. המון דמעות.

גם אחרי 26 שנה אני עוד גאה בעצמי שלא התייאשתי במסע הזה. יצאתי ממנו הכי חזקה בעולם הכי נחושה והכי גאה בעצמי.

 

PicMonkey Collage2

 

מסע.

מילה כל כך קטנה. רק שלוש אותיות. אבל כל כך עצומה וגדולה. מילה מרתקת, שואבת, מסקרנת. כמה השראה יש במילה הזאת.

תחשבו רגע על המילה מסע, כמה מילים עולות לכם בראש כשאתם חושבים עליה.

לי עולות ה מ ו ן.

מסע הוא בעצם מעבר ממקום למקום של מישהו. הוא יכול לחזור לנקודת המוצא שלו בתום המסע או שהמסע הזה הוא בעצם מעבר למקום אחר.

מסע יכול להיות גם אילוץ והוא יכול להמשך שעות, ימים, חודשים או שנים.

טיול למשל הוא גם סוג של מסע אבל שנועד אך ורק להנאה, לחופש ובסופו בדרך כלל חוזרים לנקודת המוצא שלנו.

ומסע בזמן…טוב זה כבר מדע בדיוני. תשאלו את דאג וטוני.

אני כל כך אוהבת את המילה הזאת, מסע. אפילו כשאני הוגה אותה יש בה איזה דוק של מסתוריות של אופק מסקרן. משהו בצירוף האותיות.

לא בכדי המילה משא כל כך מתחברת לנו לעיתים גם למילה מסע .

אנו משתמשים במילה מסע לתאר דרך, כמטאפורה. דרך שעשינו שחווינו שעברנו בה דברים, דרך שלימדה אותנו אי אלו תובנות.

מסע של חיים, כמה מסעות, אינספור מסעות. עצובים, שמחים. טובים, פחות טובים, מעצימים, מלמדים, מרגשים.

חלק מהמסעות היו או עדיין כמשא בחיינו.

אנחנו בעצם סוג של מגלי יבשות. מגלים כל פעם משהו חדש במסעות החיים שלנו.

כל אחד וספר המסעות שלו.

 PicMonkey Collage7

רכבת לילה לקהיר

האוטובוס יצא מתל אביב בשבע בבוקר. אנחנו סוף סוף בדרך. כמה חיכיתי לבוקר הזה.

הבגרויות מאחוריי. התיכון מאחוריי. הצבא עוד קצת רחוק…אני בטיול ראשון של חופש. של אהבה. בלי אמא ואבא. רק אני והוא.

יושבת לצד החבר הראשון שלי באוטובוס למצריים והשמיים הם הגבול.

וכל מה שאני רוצה, זה פשוט להרגיש את זה. את תחילת המסע הזה שלי שהופך אותי בין רגע מתלמידת תיכון לבחורה שרוצה לטרוף את החיים כאן ועכשיו.

האוטובוס מגיע לגבול רפיח ומתחיל לחצות את סיני. כמה חיכיתי לראות אותה.

היא כל כך יפה סיני. אחד הזיכרונות המושלמים שלי. הים הטורקיזי, הרוח ששורקת לי באוזן, החולות הזהובים, האנשים על החוף, החושות, הריחות.

עד רגע זה מעולם לא ביקרתי בסיני והעיניים שלי פקוחות לרווחה, שותות את כל היופי המזוקק הזה.

בהמשך הנסיעה שמתי עליו ראש ונרדמתי.

לפנות ערב הגענו לקהיר.

בילינו שבועיים חלומיים במצריים. הגענו לפירמידות, נסענו ברכבת לילה ללוקסור וגם חזרה ברכבת לילה לקהיר.

הגענו עד לדרום, לגבול סודן, לסכר אסוואן, שטנו בנילוס…טיילנו יד ביד ברחובות קהיר, צחקנו, אכלנו, השתוללנו, רקדתי ריקודי בטן… ישנו יחד, אהבנו.

אחד הטיולים הרומנטיים והמקסימים שחוויתי בחיי.

זה לגמרי היה החלק הראשון והמרגש במסע הארוך שלי כאישה.

עם חבר ראשון, עם אהבה ראשונה.

 

PicMonkey Collage4

 

תוכלי לדבר שם כמה שאת רוצה

היינו נוסעים באוטו.

אהבתי לקרוא את השלטים שראיתי מחוץ לחלון המכונית.

ב נ ק …ד ו א ר… מ כ ב ס ה…

הייתי קוראת לאט ובלב את האותיות. אהבתי אותיות מהשנייה שידעתי לזהות אותן והן אהבו אותי.

“היא מדברת בלי הפסקה כמו אישה מבוגרת. הילדים בגן לא מבינים מה היא רוצה מהם. ”

אימא שלי לא הבינה מה הגננת תמר רוצה ממנה.

מה שהיא רצתה להגיד לאימא שלי זה שאין לי מה לחפש יותר בגן. אפשר לדלג על שנה ולהעלות אותי לכיתה א’.

ועליתי. בת 5 וקצת.

התגעגעתי מאוד לגן שלי. לפינת הבובות, לפינת הציור. אבל המילים ניחמו אותי. עודדו אותי. הרגשתי שמצאתי אוצר חדש.

את עצמי.

המסע שלי בדרך השפה, בדרך האותיות ובדרך הכתיבה התחיל ממש שם כשהתחלתי כיתה א’ והוא לא מפסיק עד היום. מסע ארוך, נעים, עוטף, מחזק נחוש ובטוח.

אולי המסע הכי בטוח שיש לי בחיים.

מסע שהוא חלק מהותי ממני. ממי שאני.

מהרגע הראשון זה דיבר אליי. לכתוב חיבורים דמיוניים, שירים, סיפורים, ברכות לימי הולדת.

שנים על גבי שנים ניהלתי יומן אישי עם כל הסודות הכי כמוסים .

מחברות שלמות בכתב ידי הצפוף מלאות בכל מעמקי הלב שלי. אהבות, אכזבות, רכילות, תסכולים, התרגשות, דמעות.

אהבתי כל כך  להקריא נאומים בסוף שנה ובימי הזיכרון מול כל בית הספר, לכתוב ולערוך ספרי מחזור בתיכון, להרצות…

וכמה אני אוהבת לדבר…

כל ענייני השפה היו אצלי כנראה “בילט אין” מרגע לידתי והם שלי לעד. הכי שלי.

לפני כמה שנים פגשתי במסע הזה שלי מישהו ששאל אותי למה אני לא כותבת בלוג. זה תפור עלייך, מתאים לך כל כך. נולדת לזה. תוכלי לדבר שם כמה שאת רוצה. צחקתי. לדבר כמה שאני רוצה כבר נשמע מעולה.

בלוג? לא ממש ידעתי מה זה בלוג. מה עושים שם, על מה כותבים. אבל אזרתי אומץ ופתחתי בלוג צנוע באחד הפורטלים הבודדים שהיו אז.

כתבתי פוסט אחד, העליתי אותו ואחרי כמה ימים שהחלו להגיע תגובות מחקתי את כל הבלוג ונעלמתי.

נבהלתי מעצמי.

כמה שנים עברו עד שהבנתי שבמסע כמו במסע, לכל דבר יש את הזמן שלו, את הרגע הזה שאתה מבין שהוא כאן והוא הגיע והוא שלך וצריך לחטוף אותו בשתי ידיים לפרוש כנפיים ולעוף.

הכי רחוק שאפשר.

מה עושים עם הסימנים במסע? עם הפיתויים במסע? מקשיבים להם…מסתכלים בהם…מתעלמים מהם…מחבקים אותם… מתגעגעים …עוטפים אותם ולא עוזבים…משחררים…

רק בדיעבד נדע אם הם היו סימנים ששינו לנו את החיים, או שנבין, שהם החיים עצמם…

ואני…

מחכה שפעם עוד יגע לי בכף הרגל הבקבוק.

בים.

ואחרי שאקרא את מה שכתוב שם במכתב המגולגל שעבר מסע כל כך ארוך, בוודאי יתחיל מסע חדש.

גם לבקבוק וגם לי.

כי סוף מסע, הוא תמיד התחלה של מסע חדש, של דרך חדשה, של יבשות חדשות, של איים אבודים…

של תשוקות…

וחלומות…

 

PicMonkey Collage5

אני מקדישה את הפוסט הזה באהבה גדולה ובהערכה אין קץ ליונית צוק.

לפני שנה היא נתנה לי יד מלאה באומץ בבטחון ובאמונה בי ואמרה לי: בואי.

ואני באתי. לא הססתי לרגע.

לולא היא, המסע הזה שלי שאותו אתם קוראים כל פעם בפוסט חדש כאן בבלוג שלי, לא היה קורה.

אין במקרה בשום מסע. הכל מחכה לנו בדרך והבחירה אם לתת יד או לא היא רק בידנו.

תודה רבה אהובה שלי על היד שלך ועל האמונה בי.

עוד על יונית תוכלו לקרוא כאן יונית צוק הבלוגריסטית

Message in a bottle

מסע, עבורי מילה מלאת השראה, משמעות וסקרנות.

האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בהקשר לנושא של מסע היתה מכתב בבקבוק. בקבוק שעושה את מסעו בים. ימים חודשים ואולי שנים…

מזמינה אתכם הפעם לקבל השראה  מהלוח שלי  בפינטרסט  Message in a bottle  לוח שיתוף שהזמנתי אליו את חבריי העוקבים לנעוץ בו יחד איתי תמונות.

זהו לוח על אשה, ים, בקבוק, מכתב וחלומות….

מה יש בו בבקבוק ומיהי האשה הזאת….כנסו ותראו.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם., 

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי, מה זה עבורם המילה מסע? האם היא מסע או משא? מסעות מעניינים שעברתם אל עצמכם? מסעות שנסעתם אליהם? מסעות שאתם עדיין חולמים שהם יקרו?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל  tamarnadav@bezeqint.net.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמוונת לפוסט מכאן, מכאן, מכאן

המשפט בלוח שבסוף הפוסט נכתב ע”י : William Faulkner

43 תגובות

  • סיון הגיב:

    תמרי,
    איך הפוסטים שלך תמיד מרגשים.
    סיפורים מהחיים.
    הכי אהבתי את סיפור הטסט..סיפור נחישות נוגע
    איזה מזל שהכרתי אותך ושנחשפתי לבלוג המדהים שלך…
    והקולאגים..טוב נו ..אני מעולפת:)
    נשיקות

    • תמרי הגיב:

      סיוונוש,
      אני חושבת שסיפורים מהחיים הם הכי שווים…
      תזכרי את זה תמיד גם בבלוג שלך:) זה עושה תמיד את ההבדל מסיפור לסתם סיפור…גם אם זה סיפור על מעבר דירה…
      תודה אהובה על כל הפירגון והעילפון….כיף גדול !
      נשיקות בחזרה…..

  • מיכל מנור הגיב:

    גם אני כל כך אוהבת מסעות והמילה מסע פורטת לי על הנימים הדקים שנעים בין געגוע לכמיהה.
    .
    מצחיק שגם אותי היא לוקחת אל מחוזות המילים – אל ספרי המסע הרבים שקראתי, לאו דווקא ז’ול וורן וחבריו, אלא יותר ספריה של אדית נסביט או סדרת נרניה, הרפתקאות של ילדים רגילים שחיים באנגליה שלפתע הופכות למסע אל ארץ הדמיון.

    ומסע בזמן זה בכלל הפנטזיה הכי גדולה שלי. יש לי בראש כבר פוסט שמוקדש לנושא. ומכל המסעות בזמן, הכי הייתי רוצה את האפשרות לחזור לתקופות שונות בחיי, לחוות רגעים מסוימים שוב ואולי לקבל החלטות אחרות….

    פוסט מקסים, הצלחת ללכוד בבהירות ורב חן את כל המשמעויות במושג ‘מסע’ ועוררת בי המון השראה.

    תודה יקירתי שאת מאפשרת לנו לצאת איתך למסע….

    • תמרי הגיב:

      מיכלי, סוף סוף מגיעה להגיב לתגובה הנפלאה שלך…
      את בטח כבר בדרך למסע הסקוטי שלך.
      הרגשת בדיוק כמוני אם ככה, לחזור בזמן, לתקופות בחיים ואולי לקבל החלטות אחרות…לחשוב אחרת על דברים…
      הלוואי והיינו יכולים.
      בשביל זה כאמור המציאו את מנהרת הזמן. אם תמצאי אותה תקראי לי….ואני באה איתך.תוך דקה.
      אני בטוחה שיש בך גרעין או גלגול קודם של מגלי יבשות, כותבי ספרות מסעות, וחוקרת ארצות.. אחרת איך את מסבירה את הכל…נזכרתי פתאום בנוטינג היל שהיתה לו חנות ספרים לספרי מסעות בלבד. נראה לי שהיית חוגגת שם או כמו שאני מכירה אותך בטח כבר ביקרת בה….אוהבת שאת במסע שלי…וד”ש לסקוטלנד ממני.
      נשיקות

  • גית הגיב:

    כמה חיכיתי לפוסט נוסף (-:
    המסע הוא מה שמבדיל אותנו מכל השאר… ההבנה שאנחנו זזים והנוף הוא שנשאר מאפשר לנו לבחור.
    שלחתי מספר בקבוקים כילדה, מעודי לא קיבלתי, אבל סבלנותי איתי.

    • תמרי הגיב:

      הי חגית,
      איזה כיף לשמוע שמחכים לפוסטים שלי. תודה יקרה.
      אני באמת לא נחה…ובזמן כתיבת שורות אלה אני כבר באמצע הפוסט הבא. שווה לחכות…
      כמה את צודקת או במילים אחרות השביל אותו שביל אנחנו אלו שמשתנים….
      באמת שלחת בקבוקים ואללה? תתאזרי בסבלנות. תקווה זו מילה בין החשובות שיש, אמצי אותה תמיד ותראי שזה יקרה. אני גם מחכה למרות שלא שלחתי אף בקבוק בחיי….
      אם יגע בך פעם בקבוק ספרי לי טוב?? סבלנותי איתי 🙂
      תודה שאת כאן ומגיבה לי….שמחה מאוד.

  • עפרה הגיב:

    קראתי.. לאט.. שלא יגמר לי המסע הזה.. כל פוסט שלך הוא בעצם מסע של ממש, את לוקחת אותנו הקוראים בכל פעם למסע אחר של זכרונות.. חוויות.. ותחושות שלעיתים עם הזמן טיפה נשכחות או נעלמות ואת כמו במטה קסם שואבת אותנו חזרה כל אחד והתחושות והמסעות שלו ואין נפלא מזה!
    גם אני מחכה שיום אחד יגע בי הבקבוק (-: תודה אהובתי על כל מה שאת מצליחה להעניק לי דרך הבלוג המדהים שלך

    • תמרי הגיב:

      אהובתי ….
      כמה כמה כמה כיף לי שאת במסע שלי. היום נפגשתי עם ד”ר מיכל אדמתי המקסימה והמרתקת והיא גם אישרה לי את מה שאנחנו יודעות…ומדברות עליו שנים… שאין במקרה. בכלום. מה שצריך לקרות קורה.
      מי שאנחנו צריכים לפגוש אנחנו נפגוש.
      ומי שאהבנו בכמה גלגולים אחרונית נאהב ונמצא אותו גם בגלגול הזה.
      מעניין מה היינו בגלגול הקודם? …הבטן אומרת לי שהייתי סופרת ואת היית מאיירת לי את הספרים. או היית הצורפת האישית שלי במאה 18….? אז שמחה הכי שנפגשנו בגלגול הזה. במסע של שתינו. מבטיחה לך שיגע בך הבקבוק. אין מצב שלא. הוא כבר נגע בך לדעתי…תחשבי על זה.
      אוהבת הכי!

  • עירית מור הגיב:

    וואו תמרי , ללא ספק התאמנת עם השפה ואת מלהטטת בה …. מקסים !!

    • תמרי הגיב:

      תודה עירתוש….
      לא יודעת אם אני מלהטטת בשפה….
      מנסה פשוט לדבר את מה שאני מרגישה כנראה יוצא מזה איזה להטוט….:)
      תודה שוב שאת כאן קוראת אותי ומגיבה….
      כנראה את במסע שלי לתמיד.
      גם אם את מגיחה לי כל 10 שמה שחשוב שאת עדיין כאן.
      נשיקות בומי 🙂

  • איך כל פעם מחדש, הקריאה בעוד פרק בבלוג שלך, מכניסה אותי ל… מסע. מסע בזמן, בדמיון, מסע למחשבות ולזכרונות שלי. מסע בשבילי חייך עם נקודות ציון שמביאות רגעי שמחה, דמעות, התרגשות ושלל רגשות. כל פעם משהו אחר.
    איך הצחקת אותי עם סיפור הטסט. אין ספק שהיית נחושה. ומדהים איך מילה טובה, מיד עושה את ההבדל.
    מסע בזמן, מסע במילים. אליך וממך.
    אוהבתותך כם פעם מחדש.

    • תמרי הגיב:

      עופריקי,
      כל מילה טובה ממך עושה את ההבדל בדיוק כמו הבוחן שלי בטסט.
      זה מוזר איך אנחנו מכירות בקושי שנה אבל את מכירה אותי כבר כל כך טוב דרך הבלוג שלי. תארי לך הייתי צריכה לספר לך הכל בע”פ…היית משתעממת ישר מכל ההסטוריה שלי.
      כשאני רוצה משהו אני נחושה. אבל רק באמת באמת כשאני רוצה אותו.
      תשוקה קוראים לזה?
      אני חושבת שבלי תשוקה למשהו שבאמת רוצים בו, אין נחישות ולהיפך….מה דעתך?
      אוהבתותך המון שאת כאן איתי שהצטרפת אליי למסע שלי ואני לשלך.
      יש לנו עוד ים חיים לעבור יחד. ולא רק דרך הבלוג….
      מבטיחה שיהיה מעניין….משתדלת לפחות 🙂

  • תמר מור הגיב:

    הוייי………. איזו אנחה יוצאת ממני בסוף הפוסטים שלך.. כאילו התעוררתי מחלום. מפרק של “נשים קטנות”… לא?
    אני לא מאמינה לך שטיילת במצריים ככה. השורשים שלי נמצאים במצריים ונורא חבל לי שאני לא יכולה לטייל שם היום. אבא שלי עוד הספיק. חודש לפני המהומות בתחריר.
    את מרגשת, וסוחפת. כמו התמונות שבחרת בכשרונך הרב… אוהבתותך

    • תמרי הגיב:

      איזה אנחה…תמרולה….את עוד צעירה לאנחות. מהסוג הזה לפחות.
      פרק של נשים קטנות..תודה איזה מחמאה מטורפת……מטורפת….אחד האהובים עליי.
      אני חושבת שבמנהרת הזמן הייתי מתה להיות שם לכמה ימים בתור ג’יין.
      רק צריכה להתאמן קצת על המבטא שלי….
      על מצריים כבר דיברנו…חלום של מדינה. הלוואי אמן שתזכי להיות בה. תגנבי שם…..
      וכמה אני אוהבת אותך את יודעת נכון?
      וכמה כיף לי שהכרנו את יודעת נכון?
      הכי בא לי לחבק אותך עכשיו מקווה שאממש את זה בקרוב 🙂

  • כרינה ובר הגיב:

    גם אני אהבתי את טוני ודאג. הייתי יושבת ומתמלאת בהתרגשות גדולה, מחכה לראות לאן הם יגיעו.
    אני חושבת על המשאלה שלך לחזור בזמן לנקודות בעבר ולשהות שם. האמת היא שאת עושה את זה. כולנו עושים את זה. לא צריך מנהרה, יש לנו את הזיכרון שצרוב בתוכנו ואת היכולת
    לדמיין ולחשוב שהם בעצם הרכב שלנו במסע בזמן. את יכולה לחזור לכל רגע ולהישאר שם ואפילו לתקן או להשלים. לסלוח.
    אחד המשפטים האהובים עלי הוא- חכם השביל מההולך בו. זה לא באמת משנה לאן יקח אותך המסע שלך, מה שחשוב הוא מי את כשאת הולכת לאורכו.
    אנחנו זוכים לבחור את שותפינו למסע של החיים שלנו. אני שמחה שבחרתי בך…

    • תמרי הגיב:

      כרינה שלי….
      חיכיתי הרבה זמן לענות לך מכאן… בפרטיות….
      אני חושבת שדרך הבלוג שלי אני חוזרת להרבה נקודות בעבר שלי ושוהה בהן.
      חלק אני מסוגלת לתקן ולהשלים וחלק לא. כנראה לכל דבר יש גם את נקודת הזמן שלו לתקן ולהשלים….
      אני הולכת במסע שלי הפרטי וללא ספק אני בודקת בו כל כמה שנים את עצמי ….את מי אני…מה השתנה בי. מה חדש אצלי…המסע ממשיך, מסע החיים כמובן שאני משתנה….זה כל היופי, הכאב, והמסתורין במסעות.
      תודה והכי שמחה שבחרת בי אהובתי . אם עשית בחירה טובה? ימים יגידו….את יודעת…:) נראה לי שלא תתחרטי…

  • עינת הגיב:

    תמרי יקרה,
    אתחיל דווקא בלוח הפינטרסט שעיצבת, כמו תמיד, בכל כך הרבה טעם והקפדה על כל פרט בפאזל גדול ומשגע.
    אני מביטה בלוח ורואה הבטחה. ציפיה. משהו שווה, אחר, לא צפוי, שיגיע מלב ים אל החוף, שיבהק במי הים העכורים המעורבים בחול וצדפים ויציע דרך חדשה…. יציאה מסע.
    אם הייתה לי מכונת זמן הייתי רוצה לבקש ממנה לצאת למסע לפגוש אותך. הרי היינו ילדות פלוס מינוס באותו הזמן, לדעתי יכולנו להיות ממש חברות טובות 🙂

    • תמרי הגיב:

      עינתי…
      כל אחד שטוב לנו איתו בחיים ויש לנו חיבור מיוחד איתו אני מאמינה שזה לא מעכשיו.
      זה משהו שכבר היה פעם במקום אחר בזמן אחר…משהו שהייקום דאג ודואג לשמר הלאה. ככה אני מרגישה איתך עינתי.
      תודה שהגבת לי על הלוח ….את מוזמנת להתחיל לנעוץ בו. אני כבר סקרנית!!
      בטוחה שהיינו חברות מופלאות….בטוחה שהיינו הנציגות הבלתי מעורערות של וועדת קישוט בית ספרית.
      אוהבת אותך המון. תודה על התגובות המופלאות שלך שתמיד מחייכות ומרגשות אותי.

  • יונית הגיב:

    אין דבר מרגש יותר מפוסט שמוקדש, במיוחד כשמדובר על פוסט של מסע. זה החיים, מסע אחד גדול, שביל ענק עם שבילים מסועפים. יש כאלה שהולכים במסלולים האלה עוורים ופוקחים את עיניהם רגע לפני שהם סוגרים אותן לתמיד, ויש כאלה שנולדו עם עיניים גדולות שרואות ומרגישות הכל, יש כאלה שנפקחות להן העיניים באמצע הדרך ואמורים: עד כאן, מעכשיו, אחרת, ויש כאלה שבכל הזדמנות הופכים אבן אחר אבן ומחפשים את עצמם במסע ללא מוצא. תמר אהובה, שמחה שלקחת עמך שק של אומץ ותחילה מסע עם אמונה, זאת את שיצרת את המסלול הזה שמעיף אותך רחוק רחוק רחוק וגורם לך לפרוח. מסע של אלפי מילים. מרגשת. אוהבת’תך ומאמינה בך.

    • תמרי הגיב:

      יוניתוש….אמרנו כבר הכל, נוצרת וחורטת על ליבי את התגובה שלך….
      מי אם לא את אחראית כאן להכל….
      המסע שלי עוד כל כך ארוך אבל לפחות הוא כאן, הוא התחיל וזה הכי מרגש שיכול להיות.
      תודה שגרמת לי לפרוח, לזרוח, לשמוח, שזרקת עליי שקים של מילים שיש בהן את כל מה שהייתי צריכה….את כל הצידה לדרך.

      את שלי לתמיד.

  • אילת שירי הגיב:

    תמריייי איך אני אוהבת את הבחירות שלך. איך כל הסיפורים הקטנים שלך שלכאורה לא קשורים בכלל אחד לשני, מקבלים ממך את ההקשר הכללי, והם חלק מתמונה שלמה. בעיני את אוצרת של תמונות, ואוצרת של סיפורים. תמונות את אוצרת בפינטרסט, וסיפורים – בבלוג. המון רגשות עוררת בפוסט הזה – – – תודה שהזמנת לצאת איתך למסע..

    • תמרי הגיב:

      איילת יקרה ומקסימה….
      יש משהו בתגובה שלך שמרגש אותי עד עכשיו…כאילו את לידי ואומרת את כל המילים הכי נכונות שקשורות בי.
      מילים שמתארות הכל ונוגעות לי בנימי הלב.
      תמיד אני חוששת שהסיפורים אכן לא קשורים, לא מתאימים, אבל מנסה לרקום אותם בחוט דק של קשר, של אהבה ושל רגש.
      תכתבי יותר אני כל כך מחכה לפוסטים ממך!!

  • טלי יחיה הגיב:

    תמר, תמרי.
    לפוסטים שלך אני צריכה זמן מיוחד, זמן שלי בשקט עם עצמי ללא צפצופים מפריעים, או קריאות מאחור, כך אני מצליחה להתכנס לתוך המילים והשפה העשירה שלך, לסיפורים. בכל פוסט את מזכירה לי כל מיני נקודות מן העבר שקצת שכחתי, כאילו את מעלה על הכתב רגשות שאני כבר שכחתי. מודה גם אני הייתי כל פרק במתח, אבל כל כך ברור שהם יחזרו, את מצליחה לתת לתחושות שלי לצוף בתוך זכרונות ממש רחוקים…
    מסע, אוהבת את המילה, והסבת את תשומת ליבי גם לצליל: מסע, מסע.
    איזה פוסט נהדר, ואיזו נחישות עם הטסט…
    מסע ונחישות.

    • תמרי הגיב:

      טלי יקרה,
      הדבר האהוב עלי זה שאומרים לי שלפוסטים שלי צריך זמן שקט…זמן מיוחד. לא יכולה לייחל למחמאה יותר גדולה מזו.
      הכוונה בבלוג שלי היא לגרום לקורא בדיוק את מה שכתבת שלי…להזכר קצת בעבר שלנו בזכרונות, לצחוק מדברים שכבר שכחנו מהם ולתת לכל זה כמה דקות של שקט עצמנו בלי המולת היום.
      כי כל זכרון שלנו הוא סיפור וכל סיפור הוא חלק מחיים שלמים….
      תודה יקירתי על תגובה מרגשת ומקסימה….

  • גלית הגיב:

    תמר נפלאה שאת, כמו הפינטרסט של כך גם הבלוג , מארג של מילים שמסיע אותי למקומות אחרים , מפגש עם זכרונות אישיים שכנראה משותפים לכולם. היה או לא היה. אסוציאציות שלוקחות אותי לתוך עצמי . שילובים מיוחדים שקורים רק אצלך. מקסים

    • תמרי הגיב:

      גליתוש…
      את במסע שלי. זהו, לא יכולה לברוח ממני כבר 🙂
      את כל כך מפרגנת, אוהבת, תומכת. כמה חוכמה פנימית יש בך. כל פעם את מאירה אותי מחדש. במילה, במשמעות ובראייה קצת אחרת על דברים.
      תודה על הכל ועוד הרבה מעבר לזה….לא סתם הכרנו ממש לא סתם…
      אוהבת אותך המון!!

  • לאה הגיב:

    תמרי, קסום! תודה שלקחת אותי למסע איתך. גם אני מתחברת למילה המיוחדת הזו שמקפלת בתוכה התרגשות,פחד, חוויה, אהבה ועוד ועוד. מחכה לקרוא את הפוסט הבא לראות לאיזה מסע תקחי אותי הפעם.

    • תמרי הגיב:

      לאה יקרה,
      בתור אחת שיש לה פוסט בשם הזה ממש רציתי שתגיבי לי….את מנהלת מסעות מדהימים בכל פוסט שלך ואני תמיד נהנית לקרוא אותך.
      אכן מילה מיוחדת, טעונה בכל כך הרבה…..מהכל. כל אחד לוקח ממנה את המילים שלו. מילות המסע שלו. ספר המסע שלו.
      שמחה שנהנית מהמסע שלי והמסע הבא כבר בדרך. עובדת על זה….
      תודה רבה שהגבת לי כאן 🙂

  • נעמי איצקוביץ הגיב:

    “מסע מחשל, מסע של נחישות. של לא לוותר לעצמי. להוכיח לעצמי שאני יכולה, שאין סיבה אחת בעולם שלי לא יהיה רישיון נהיגה. גם אם אצטרך ללמוד נהיגה שש שנים ולעבור עשרים טסטים.”..תמרי עם המשפט הזה הלכתי השבוע אל האתגרים האישים שלי של התקופה זאת .הפוסט שלך ,כמו תמיד נגע בי וריגש אותי מתוך הכנות שבו …הנחישות והאמונה בעצמך היא ללא ספק המתנה שקיבלת ממסע הטסטים ואת זה העברת הלאה . תודה לך:)

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה,
      כבר כתבתי לך כמה ריגשת אותי עם התגובה שלך ואני כותבת לך שוב גם מכאן.
      עם תגובות כמו שלך יש לי צידה לדרך לעוד כל כך הרבה פוסטים….ומסעות….
      שולחת לך שקים של נחישות. כמה שתרצי. אהיה ספקית הנחישות שלך….:)בשמחה!
      נשיקות תודה שהגבת לי כאן!

  • תמר פוסט מקסים. גם אני אוהבת מסעות, משתוקקת לטייל ולגלות פנימה והחוצה כאחד. כמה מצחיק שפתחת בלוג ומחקת את כל הסימנים כאשר העזו להגיב!

    • תמרי הגיב:

      תודה רבה הילה יקרה. אהבתי את המשפט שלך ולגלות פנימה והחוצה כאחד. משפט מקסים.
      גם אותי מצחיק שהיה לי פעם בלוג לכמה ימים…..
      כנראה זה באמת עוד לא היה הזמן שלו….
      לא כנראה….בטוח!:)

  • עופר הגיב:

    תמר איזה פוסט אמיץ ומרגש! יש בו הרבה מאוד החשפות של מישהי שעברה חתיכת מסע בחיים… אני קורא ומדמיין ואומר לעצמי כמה אמת וכוח יש במה שכתבת ותיארת בשפה כל כך כנה ועם זאת כל כך מיוחדת… הטסט העשירי… התחושה של אולי יהיה לי עוד נכשל… והכוח לשאוב את האמונה ולהצליח בזכות מבט אחד מנחם…
    התמוגגתי מתיאור אמא שלך עומדת במרפסת וצורחת בשמחה… מה אמרו התל אביביים הצפוניים ברחוב? …
    נופי סיני הם המקום בו קשרתי את קשר הזוגיות עם נועה והוא המקום שהיטבת כל כך לצייר כמקום הבריחה האולטימטיבי… כמה אני מתגעגע אל הנופים של סיני… כמה מסע עברנו מאז…

    • תמרי הגיב:

      תודה יקר שלי…
      אני רואה אותך מהצד כבר שנים על גבי שנים ונפעמת בעצמי מהמסע שאתה עברת ועדיין עובר. פשוט מדהים. אתה השראה עצומה לגבי מה זה מסע ומה הוא יכול לשנות בחיינו. אני מקווה שאתה מבין את זה בעצמך, איזו דרך מופלאה עברת.
      אנחנו עוברים בחיים שלנו כאלה מסעות גדולים וגם קטנים (שהם לא פחות חשובים)..
      אבל רק כשאנחנו מתבגרים או עוצרים לרגע אנחנו מבינים מה עברנו, מה חווינו…כמה המסעות שלנו היו קריטיים להמשך החיים שלנו. כמה דברים למדנו מהם.
      ולגבי סיני יש לי חלק גדול במסע הזה שלך ואני מברכת על זה כל יום. אני בטוחה שתחזרו לשם יום אחד לשחזר את הרגעים שם….
      אוהבת ….תודה שהגבת לי.

      • עופר הגיב:

        כן יקירתי
        יש לך בהחלט חלק מרכזי ברקמת הדרך של המסע הארוך והמרתק שעברתי ועדיין אני עובר אל עבר היעד…
        תודה גדולה לך!
        באהבה!

      • עופר הגיב:

        כן יקירתי
        יש לך בהחלט חלק מרכזי ברקמת הדרך של המסע הארוך והמרתק שעברתי ועדיין אני עובר אל עבר היעד…
        תודה גדולה לך!
        באהבה!

  • דנית סלומון הגיב:

    תמרי היקרה.
    כמו שאמרתי. אני צריכה זמן איכות כדי לקרוא את הבלוג שלך.
    אז קראתי את “מסע בזמן” או מסר בבקבוק כמו שאת קוראת לו ומאוד נהנתי.
    אני תמיד רואה אותי ואותך כילדות קטנות.
    גם זה סוג של מסע לזמן העבר.
    את כותבת מקסים. יהיה ספר ?מכל הבלוגים?

  • מירב גביש הגיב:

    נהיה לי ריטואל קבוע לקרוא אותך בסופשבוע. את פשוט קסם.
    יוצאת איתך למסע כל פעם מחדש.

    • תמרי הגיב:

      מירבי …
      בדיוק שלשום במאסטרמיינד, סיפרתי שאני כל כמה ימים נכנסת לבלוג לעשות קצת סדר ולראות מה חדש….
      גם אם לא עלה פוסט חדש אני תמיד מוצאת כאן הפתעות.
      כמו מה שכתבת לי….
      אני הכי שמחה שהצטרפת למסעות שלי…תודה אהובה!

  • חן סיון הגיב:

    הפעם באמת נראה שלא קראתי את הפוסט הזה. איך זה קרה? אין לדעת…
    אז
    מחשבה אחת קצרה: למדתי שהגדרת הרומנטיקה היא בכמיהה לא ממומשת… כך אני קוראת את חלום המכתב בתוך בקבוק (שגם לי היה. ברור). רומנטיקה טהורה.
    .
    וצירוף מילים אחד: תחנה בזמן
    .
    ומילה אחת: מסעית

    • תמרי הגיב:

      מסעית מילה מקסימה, מאמצת כמובן.עשית מהמשא מסעית 🙂
      ולגבי רומנטיקה זו כמיהה לא ממומשת. אני נוטה להסכים איתך…
      לפעמים היא מתממשת לרגע, לרגעים… אבל זה תמיד נשמע משהו בלתי מושג, או אפילו קצת אמורפי. כזה בלי גבולות…
      אני מודה שיש בי הרבה רומנטיות במהותי, אבל במינונים הנכונים….
      הפוסט הזה הוא ללא ספק תחנה בזמן…
      ואין כמו לקרוא פוסטים ראשונים שלנו להבין איפה היינו ולאיזה תחנה הגענו כרגע… זה קסם.
      תודה אהובה. את לחלוטין במסעית שלי…

  • ריבי הגיב:

    על כל פוסט שלך שצץ אצלי בפיד אני שמחה, ותמיד הם באים באיזשהוא תזמון מושלם וקוסמי, כאילו היקום מכוון אותם. חלק גדול מהמסע שלי היה משא. משא ממש כבד שאפילו לא ידעתי שאני סוחבת. רק התפלאתי איך זה כל כך קשה ולא הגיוני. המסע שלי היום הוא גם מסע להפטרות מהמשא-לשחרר את כל מה שנדבק אלי ואין לי יותר צורך בו-אולי הוא היה טוב פעם, סוג של ערכת השרדות-אני לא צריכה אותו יותר. זה לא פשוט להתעורר בוקר אחד ולגלות שאני מתחילה מסע חדש-בלי מורה דרך, בלי מפה-רק עם רצון (שגם הוא משהו חדש)-אבל זה בדיוק כמו שתארת עם הטסט-עוד פעם ועוד פעם עד שזה יקרה. אני אצחק? אבכה? ימים יגידו.

    • תמרי הגיב:

      ריבי את יודעת שזה מרגש אותי שקראת פוסט שלי מלפני שנתייים?
      אני חושבת שאת מבינה מה עברתי מאז… ואני חושבת שבנקודת הזמן שלך הוא באמת בא לך בזמן. בדיוק.
      לגבי המשא אני חושבת שאת לחלוטין נפרדת ממנו השנה, משתחררת לא ממשא אחת אלה מכמה…ואת כבר מבינה שעם רצון אפשר להגיע רחוק!!
      יש לך הרבה מורי דרך לא כולם מוגדרים לך כך, אבל הרבה אנשים שאת פוגשת השנה הם מורי הדרך שלך למסע שלך.
      ואת תצחקי ממש ולא תבכי מבטיחה לך….
      תודה שקראת והגבת… שימחת אותי מאוד!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *