זה הרגע להודות ואני מודה: לא אהבתי מתמטיקה, לא אוהבת מתמטיקה ולא אוהב מתמטיקה.
אבל משהו אחד טוב יצא לי מהמקצוע הזה. הכי טוב.
הכרנו בתיכון ביום הראשון של תחילת כיתה י’. הוא היה חדש אצלנו בבית הספר המורה ביקש ממנו לחלק לנו את ספרי המתמטיקה.
לא עבר איתנו מהיסודי או מהחטיבה. לא הכרתי אותו שנייה לפני כן בחיי.
כשהגיע תורי לקבל את הספר הוא הסתכל עליי, נתן לי את הספר בחיוך מקסים ושאל אותי : איך קוראים לך?
אמרתי לו , תמר.
ולך?
הוא אמר לי איך קוראים לו והתחיל להתפקע מצחוק. ואני מחייכת אליו והחיוך הופך לצחוק מטורף ואני מתפקעת יחד איתו. ושנינו צוחקים סתם בלי סיבה.
שני ילדים בני חמש עשרה שעוד לא ידעו שהם יחלקו את חייהם בחברות כל כך אמיצה עוד כל כך הרבה שנים.
אם אני מסתכלת לאחור – ויש הרבה לאן במקרה שלנו, באמת שעברנו המון ביחד. אני מכירה אותו כמעט כל החיים שלי ועדיין כשאנחנו נפגשים זה כמו פעם בכיתה י’.
למרות שלשנינו יש כבר ילדים בגיל שבו אני והוא הכרנו. לא השתנה כלום, רק הספרות של הגיל שלנו.
חֲבֵרוּת טהורה. אח שלי לכל דבר ועניין, חבר שלי לחיים.
אוהבת אותו, מאוד.
אבל עדיין לא אוהבת מתמטיקה.
במסננת המרהיבה הזאת
חֲבֵרוּת זו מילה גדולה.
גדולה כמעט כמו אהבה. או משפחה. או חיים.
השתייכות למשהו. שייכות למישהו. למישהי. קשר. אהבה. שנאה. אחווה. תשוקה. חיים. זוגיות.
כל כך הרבה מילים נכתבו על חֲבֵרוּת ובשם חֲבֵרוּת .יש לחֲבֵרוּת כל כך הרבה פנים וצורות.
בשבילי חֲבֵרוּת זו מילה חשובה. הכי חשובה. אני מאמינה שחֲבֵרוּת היא ציר לכל דבר בחיים. בתנאי שהיא אמיתית וטהורה.
היא עוטפת אותנו כמו שמיכה רכה, מחבקת אותנו כשצריך, מתגעגעת אלינו, מחכה לנו שנשוב. אוהבת אותנו, מאמינה לנו, קשובה אלינו, בוכה איתנו צוחקת איתנו, משתוללת איתנו, מנשקת אותנו, דואגת לנו.
ולפעמים היא גם כועסת מאכזבת ומפוררת אותנו לחתיכות ולעיתים נעלמת גם בלי לחזור .
ולפעמים אנחנו אלה שמשחררים אותה ולא רוצים שהיא תחזור יותר. לעולם.
את החברים שלי לאורך השנים שנשארו קרובים לליבי, ליקטתי וסיננתי במסננת העצומה הזאת שנקראת חיים.
הם נשארו לצידי ואני לצידם. חלקם נעלמו קצת וחזרו, חלקם תמיד שם גם אם אנחנו לא מתראים, או לא מדברים הרבה, אבל הם נוכחים בחיי בכל רגע נתון.
יש המון זוהר סביב המילה הזאת כמו איזה כוכב שביט מנצנץ ומאיר. זו מילה כמעט קדושה. חברות אמיתית היא דבר קדוש בעיני. שאין לה תחליף.
Ask yourself: Who is your best friend? For me, everyone or anything that makes me feel safe that makes me laugh that makes me feel happy,that hugs me when I cry, that miss me when I’m gone…
לחמול ולחבק גור קטן
בשנת 1979 התרחשה בפרס המהפכה האסלאמית והאייתוללה ח’ומייני תפס את השלטון בפרס והפך על פניה את עתידה של פרס.
את רָאמֶש פגשתי באותה השנה. עיניים יפות ועצובות. שיער קצר ועגילי זהב גדולים באוזן.
ילדה לא יפה במיוחד שנראתה כמו עוף זר ומוזר בבית הספר היסודי שלי בתל אביב.
היא הגיעה אלינו בכיתה ג’.
היא לא הפסיקה לבכות. כל היום. לא ידעה מילה אחת בעברית. רק להגיד שקוראים לה: רָאמֶש.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה בחצר של בית הספר הרגשתי שבא לי לחמול עליה כמו גור קטן. לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר.
היא הייתה מסכנה. מרוטה. אבודה. טרוטה. הייתה מדי פעם מחייכת ומוקירה כל מבט שהילדים היו זורקים לעברה.
היא לא הבינה שהילדים גם היו מקללים אותה או צוחקים עליה על השפה המוזרה שהיא דיברה.
ואני ראיתי הכל מרחוק וגם מקרוב והבטחתי לעצמי שאהיה חברה שלה . הכי טובה שאוכל.
והייתי.
כמה שיכולתי.
הייתי מסבירה לה בידיים את המשחקים בחצר, הייתי נותנת לה יד. מחייכת אליה.
רָאמֶש הייתה אסירת תודה. היא הייתה מחייכת אליי ואומרת לי בעיניים העצובות שלה, תודה.
לימדתי את רָאמֶש מה שידעתי, קצת מילים בעברית, קצת שיעורי בית. הזמנתי אותה אליי הביתה והשתדלתי כמה שיכולתי להנעים את זמנה בהפסקות, לגונן עליה מפני הילדים.
עפתי על עצמי.
אני ילדה בת תשע על גג העולם כי הרגשתי שאני עושה משהו הכי טוב עבורה לאותו רגע בחיים שלה.
יום אחד היא לא באה יותר לבית ספר. המשפחה עזבה לארה”ב.
עד היום אני זוכרת אותה במדויק. כל פרט ופרט בפנים שלה, בקול השבור שלה וגם את החיוך וגם את הדמעות שלה.
אני חייבת לה הרבה. והלוואי והיה לי איך לומר לה את זה. היא לימדה אותי את אחד השיעורים הכי חשובים שלי בחיים על חֲבֵרוּת.
יש לי בלב עד היום מקום בשבילה אפילו שהיינו חברות רק כמה חודשים.
לכו תבינו בנות
הרגשתם פעם מה זה להיות חברה בדרגה 8? אני כן.
בבית ספר יסודי היו כמו בכל כיתה, את מלכת הכיתה וסגניותיה. ולמרות שהייתי תמיד ילדה אהובה ואהודה לא הבנתי למה מלכת הכיתה וסגניותיה אהבו לדרג את החברות שלי איתן במספרים ברורים ומדויקים.
הן היו מגיעות פעם בכמה ימים עושות מעין ישיבה קטנה ומדרגות את הבנות בכיתה ונאמנותן לפי מספרים.
זה כמובן היה משתנה…היו ימים שהייתי חברה שלהן בדרגה 8…היו ימים שהייתי 7…היו גם ימים שהייתי 9… אבל לחברות בדרגה 10 אף פעם לא הגעתי. לא הבנתי למה.
הרי לא עשיתי להן כלום, התנהגתי תמיד בסדר…לא הבנתי איך אפשר לדרג חברות במספרים.
אז זהו…שאי אפשר ולכן זו לא הייתה מבחינתי חברות משום סוג שהיא.
ממש לא מזמן פגשתי במקרה אחרי המון שנים את מלכת הכיתה, הייתה לנו פגישה מאוד מרגשת ומצחיקה. הזכרתי לה את סיפור החברות שנמדד במספרים שהיא הייתה ההוגה שלו והמבצעת.
היא לא זכרה אפילו על מה דיברתי או שפשוט התביישה להיזכר רק אמרה לי: אותך הכי אהבתי. את היית החברה האמיתית שלי.
לכו תבינו בנות…..
בית בתוך הלב שלי
חֲבֵרוּת היא השראה עצומה בחיים שלי.
כמה אני אוהבת את החברות שלי. כל אחת מהן היא סיפור של אהבה מבחינתי, סיפור חיים, השראה על אמהות על זוגיות. על התמודדות, על משברים, לידות, אהבות, סודות ומה לא.
אני לומדת מכל חברה שלי משהו. תמיד. כל אחת מהן היא עולם ומלואו עבורי ואני שומרת עליהן מכל משמר.
מבחינתי חברות – אם רוצים שהיא תשמר צריך להשקיע בה. להשקות אותה, לאהוב אותה, לחבק אותה, להיפגש איתה. ואתם יודעים החיים לא תמיד מאפשרים – השגרה, העבודה, המשפחה.
אבל כשאני נתקלת בכוכב נוצץ חדש ומיוחד שמאיר אליי אני תמיד מתפתה מחדש כמובן…
את אחת מהחברות הכי מעניינות שהגיעה אליי לחיים הכרתי בבית הספר של הבת שלי.
היא הגיעה אליי לחיים להראות לי משהו, משהו גדול מאוד. היום כשאנחנו כבר לא בקשר אני יודעת שזה היה התפקיד שלה, להאיר לי משהו בדרך שלי וללכת.
לפעמים בחברות חדשה יש התאהבות והתרגשות כמו בחברות בין גבר לאישה. פרפרים, שיחות שלא נגמרות, הכרות מעמיקה, מבוכה. התרגשות.
ואני חיזרתי אחריה.
היה בה משהו רענן, חדש מפעים. אמא מדהימה. אשת חיל, מוצלחת, יפה. מצחיקה. שנונה. חכמה. זה נצץ אצלה. כמו כוכב.
אני מודה שהיא שברה את ליבי. לא נענתה לי… או לא נענתה לי לפחות כמו שקיוויתי. לא הבנתי. הרי לי בדרך כלל לא מסרבים כשאני מציעה חברות…
אפשר להגיד שאפילו כעסתי. מאוד. לא הייתי מוכנה לקבל את מה שהיא הציעה לי. זה לא הספיק לי בתור החברות שלה קיוויתי. רציתי יותר. הרבה יותר. והייתי מוכנה להשקיע בקשר הזה. הרבה מאוד.
אבל כמו בכל מערכת יחסים לא הכל הולך כמו שמתכננים או רוצים. לא תמיד הציפיות תואמות את המציאות. וכמו בכל מערכת צריך לדבר, להסביר.
ידעתי שאם לא תקרה “שיחת ההבהרה” הזאת. זה ייגמר. מצידי לפחות. חד וחלק. אחרי המון התלבטויות קיימתי את השיחה הזאת.
הסברתי מה בעצם אני רוצה, מה אני מצפה, למה התאכזבתי. למה כעסתי. למה אני שואפת. והיא הקשיבה והבינה. וענתה. וקיבלה.
החברות שלנו החזיקה עוד שנה והסתיימה.
לפעמים בחברויות יש אי הבנות, לפעמים אנחנו טועים, לפעמים זה מתאים רק לפרק זמן מסוים ולפעמים זה פשוט בא לא בשביל להישאר.
רק להאיר.
אחותי הלא ביולוגית
“אולי אין דבר כזה כמו חברים טובים וחברים רעים – יש רק חברים, אנשים שניצבים לצידך כשאתה נפגע, ועוזרים לך לא להרגיש לבד. אולי כדאי לחיות למענם.
אולי כדאי אפילו למות למענם, אם זה מה שנגזר.
אין חברים טובים ואין חברים רעים. רק אנשים שאתה רוצה, שאתה צריך להיות איתם. אנשים שיבנו את ביתם בתוך ליבך” (הסופר סטיבן קינג)
היא הוציאה את הילד שלה מהגן שבו גם הבן שלי היה ואני זוכרת במדויק, שהסתכלתי מרחוק על הבחורה שנעלה נעלי לק אדומות וילקוט קטן על הגב גם הוא באדום לק.
אמרתי לעצמי בלב, שבטוח היא עוסקת במשהו שקשור לעיצוב אם היא מסתובבת בכזה אומץ עם תיק ונעלי לק אדומות.
וזה סיקרן אותי.
את החברות האמיצה שלנו התחלנו כשלוש שנים אחרי, כשחיפשתי מעצבת גרפית לפרויקט שעשיתי ומאז לא נפרדנו, כבר 15 שנים.
היא אחותי הלא ביולוגית לחלוטין. חברת נפש, אהובת ליבי והרבה מעבר. היא נוכחת בחיי יום ביומו ואני בשלה. היא יודעת בדיוק מה אני אוהבת, מה עושה לי שמח או עצוב. היא לידי ואני לידה בכל דבר ועניין. מתייעצות, משתפות, מחבקות ברגעים הטובים שלנו והפחות טובים.
היא אשת סודי.
המשפחות שלנו כבר מזמן נהפכו למשפחה אחת גדולה. ושתינו יודעות שלא משנה מה יהיה אנחנו תמיד כאן אחת למען השנייה.
שלוש תכונות הכרחיות בעיני לחברות אמת: אמון, נאמנות וקבלה ללא תנאים.
לחברות יש גם תנאי מאוד חשוב והכרחי, לגרום לשני הצדדים להיות מאושרים.
יש חברויות מאושרות שנגמרות בתום שלב בחיים שלנו. כמו אחרי צבא או אחרי תיכון או אחרי שעוזבים מקום עבודה. יש חברויות שפשוט מתאימות אך ורק לסיטואציה שבה הן נוצרו.
אני מכירה חברויות שנגמרות באכזבה גדולה, בכעס גדול ובשיברון לב שנשאר איתנו לכל החיים ויש כאלה שפשוט מתמוססות כי מלכתחילה הן כנראה לא היו משהו מיוחד.
יש חברויות שנוצרות בגיל מוקדם ונשארות איתנו לכל החיים כמו חלק מהגוף שלנו.
כמה חברים יש לכם מכיתה א’ למשל. או מהגן. או מהצבא. כמה פעמים אותו חבר או חברה הפכו לאהובים שלנו ולבני זוג בהמשך החיים… או לאויבים שלנו.
יש חברויות “הפתעה” שפשוט צצות לנו סתם כך באמצע החיים, הופכות את מסלול חיינו למשהו אחר לחלוטין ונהפכות לסיפור אהבה גדול מבלי שהתכוונו בכלל.
חברויות ששורדות את פגעי הזמן יכולות להמשך עד נשימתנו האחרונה.
להן יש הכי הרבה כוח והן מועטות ומשובחות.
ארטיק סוכריות ותות גינה
מכירים את השיר “אני אוהב” של הכבש השישה עשר? אז נכון שיש שם את השורה “אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי”?
וואלה? הכי אוהב אותי?…מה עם גלית עם הצמות ועוגות גבינה וארטיק וסוכריות ותות גינה?
במשך שנים אני מודה העדפתי עוגות גבינה וארטיק וסוכריות ותות גינה. לא העדפתי “אותי”.
יש תקופות בחיים שאנחנו מסתדרים עם עצמנו יותר ויש תקופות שפחות וזה תלוי בכל כך הרבה גורמים. אבל אם אני חוזרת אחורה בזמן אני מודה שהחברה הבאמת הכי טובה שלי בחיים היא בעצם אני.
היא תמיד שם, איתי. לפעמים מדברת איתי ומייעצת לי ולפעמים גם לא. אבל אף פעם לא נוטשת אותי. נאמנה לי עד קץ הימים.
לקח לי הרבה שנים להשלים עם קיומה ולאהוב אותה אבל בסוף הצלחתי.
אנחנו מבלות זמן איכות בעיקר כשאנחנו לבד. הזמן הזה הוא שקט מופתי אחת עם השנייה שבלעדיו אני לא יכולה להמשיך לפעמים בדברים שאני צריכה לעשות.
חייבת את הזמן הזה פעם ב…לעשות ריסט על הכל. לסגור את כל הכפתורים של תמר ופשוט להקשיב לתמרי שגרה אצלי בגוף.
לשמוע מה היא מספרת, מה עבר עליה מה נעשה… מה התוכניות…לצחוק איתה… לבכות איתה…לדאוג איתה ולאהוב איתה.
לא כל אחד יכול להיות חבר של עצמו, אבל מי שמצליח זוכה בחבר אמת לכל החיים.
תחושות, רגשות ונימי הלב…
חֲבֵרוּת היא נושא מאוד גדול להשראה עיצובית ולהשראה בכלל. זה לא נושא “ממשי” שאפשר לגעת בו כמו שמדברים על צבעים או על פרחים. זה הרבה מעבר. זה נושא רגשי לחלוטין שמעביר בנו המון תחושות ומחשבות מהמון סוגים, חלקן טובות וחלקן פחות.
הפוסט הזה ולוח ההשראה שלו מאוד אתגרו אותי. מי שמכיר כבר את לוחות ה– Pinterest שלי, יודע שאני מאוד אוהבת לעסוק בהשראות שהן אינן מוחשיות. שהן משהו מופשט כמו רגשות ותחושות.
ויז’ואל במקרה כזה, של נושא מופשט, מאוד עוזר למקד מחשבה ולחשוב מה ההשראה הזאת יכולה להביא לנו.
מפנה אתכם היום ללוח ההשראה שלי ב- Pinterest על חֲבֵרוּת : Best Friends לוח שכולו ויז’ואל ומילים שנגעו בי בהקשר לנושא של חֲבֵרוּת שממנו גם בניתי הפעם את הקולאז’ים ודף ההשראה לפוסט זה.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי מי החברים שלכם? מי תמיד לצדכם גם אם העולם יתמוטט? איזה השראה לכם יש מחֲבֵרוּת טובה או לא טובה?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
לוח השראה וקולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונה ראשית ללוח השראה -מתוך המגזין papier mache
photographer Anna palma
קולאז’ ילדות קטנות תמונה 1 מכאן תמונה 2 תמונה 3 תמונה 4
קולאז’ שחור לבן תמונה 1 תמונה 2
קולאז’ צבעוני תמונה 1 תמונה 2 תמונה 3 תמונה 4
אפשר להיות חברה שלך?
מצחיק, בדיוק שאני כותבת לך את התגובה על הפוסט המקסים שלך, נכנסת ביתי עם חברתה הטובה מגיל 4….ואני תוהה, בעקבות הקריאה, מה יקרה לקשר ביניהן עוד שלושים שנה…
אני אוהבת מאד את החיבור הייחודי בין האישי ליצירתי, הפוסט הזה מבחינתי הוא ההמשך הישיר של ההרצאה שלך על פינטרסט, אז אני הולכת לראות את דף ההשראה ובינתיים גם נעצתי את הפוסט בתיקיית ‘בלוגים אהובים’…
מיכלי בכיף תהיי חברה שלי….:) את כבר בדרך הנכונה 🙂
לגבי החברה מגיל ארבע, אני מאמינה שהקשר ימשך….קשרים כאלה לא מוותרים עליהם בכזאת קלות.
תודה שוב שאת תמיד כאן מצטיינת כראשונת המגיבות של הפוסטים שלי. התגובות שלך תמיד נכנסות לי ללב.
חיבוק גדול את מקסימה .
פוסט נהדר ומרחיב לב ומרגש. אהבתי במיוחד את הסיפורים על החברויות שמתחילות באמצע החיים, דרך הגן ובית הספר של הילדים. זה באמת נדיר. הפוסט לגמרי עושה חשק להציע לך חברות…
נמי יקרה שלי…
את יודעת שהתגובה הזאת שלך היא הרבה מעבר לתגובה עבורי. אני הכי מאושרת בעולם שנתתי לך להכנס לעולם שלי כאן בבלוג, לפני שהפוסט עלה.
כמה למדתי ממך, מההארות שלך, מהתובנות ומההערות הכל כך נכונות. הפוסט יצא כזה וכל כך הרבה בזכותך.
תודה רבה נמי שלי. את באמת משהו מיוחד במינו ואני יודעת את זה מהרגע שנולדת….:)
פוסט ממש חשוב ויפה. בעיקר ההשלמה של להיות חברה עם עצמך. Dove עושים הרבה פרסומות בקונספט הזה של לאהוב את עצמו. משהו שיש בו חסך עולמי. תודה. נהניתי לקרא ולשוטט בתיקית הפינטרסט
חברה טובה היא אחת שלא לוקחת את החברות כמובן מאליו.
אחת שמתייחסת לתהליך, שסבלנית למורדות, ששמחה עם העליות, שלא מוותרת בקלות.
את מספרת כמה חשוב היה לך להיות חברה אמיתית כילדה, מדהים לראות איך החברות מלווה אותך, באינספור וריאציות בחיים, סוג של די אן איי, חלק מהזהות שלך.
הם זכו, החברים שלך לאורך החיים, בחברת אמת. תודה על ההשראה.
עינתי יקרה שלי…שום דבר בחיי אינו מובן לי מאליו. אולי הגיל את יודעת…..אולי מה שעברתי בחיי…אני מתייחסת לכל דבר ביראת כבוד כי מחר כבר הכל יכול להשתנות. ככה גם בחברות.
חברות היא בהחלט אחד ממנועי החיים שלי. את צודקת. היא לגמרי חלק מהדי אן איי שלי. תכונה מופלאה שירשתי מאמא שלי. ואני מודה לה על כך כל יום.
אם החברים שלי זכו?…..הם יעידו. זה כבר לא מתפקידי. מקווה שכן 🙂
את יקרה לליבי ותודה כמו תמיד שאת מגיבה לי כאן ומפרגנת לי….
פוסט מהנה שגורם לך לחשוב על האנשים הכי חשובים בחיים , אהבתי מאוד והתמנות נהדרות עוד אחזור אליהם, תודה תמר
וואו. מרגישה נצנוצים בלב. כתבת יפה כל כך. מרגש כל כך. כמעט בכל סיפור יכולתי לראות גם את עצמי. חברות זו מילה עם כל כך הרבה משמעות ודייקת אותה בצורה מעוררת השראה והרבה זכרונות. נוגע. תודה!
איזה פוסט יפיפה… ענוג ונוגע ומלא כנות ואמת שנוגעת בבטן הרכה ובלב החזק.
פשוט כיף לקרוא אותך. תודה.
גלי מקסימה שאת באמת….גם כאן מודה לך ממעמקי הלב שלי על התגובה המרגשת שלך והמילים הטובות שלך….תודה שאת קוראת אותי. כיף ומרגש.
פוסט מחמם מהנה ומאיר, הזכיר לי נקודות זמן קסומות בחיים שלי, הזכיר לי את ההודיה הגדולה ואת עצמי 🙂 תודה 🙂
אורית 🙂 מקווה שאת רואה את התגובות שלי (הגבתי לך גם בפוסט הקודם על הצבעים). איזה כיף שאת קוראת אותי.
אני חושבת שהפוסט הזה מעלה לחלוטין המון זכרונות או כמו שכתבת נקודות זמן קסומות….(משפט מקסים) וכל אחד אכן מזדהה בו עם הזכרונות האישיים שקרו לו בהקשר.
כפי שכתבתי חברות זו מילה ענקית ועצומה שמלווה אותנו מהיום שאנחנו זוכרים את עצמנו עד היום שאנחנו נפרדים מהעולם הזה. שמחה שהזכרתי לך נקודות זמן קסומות. זו המחמאה הכי גדולה מבחינתי.
תודה !
לו הייתי רואה אותך בזה הרגע ממש, הייתי מחבקת אותך חזק חזק, כמו שאנחנו מתחבקות, שלא לומר מקווצ’צ’ת אותך. שומרת לי עוד קצת ממך בשבילי.
את יודעת, בחודש האחרון אני בוכה כל יום. אז גם עכשיו אני בוכה, כמו אהבלה מול המחשב. ואני לא ממש יודעת למה, אולי כי זכיתי בך.
חברות היא מילה אדירה, מיוחדת שמכילה כ”כ הרבה. בדיוק כמו שסיפרת וכתבת, כהרגלך כ”כ יפה ומרתק. לי יש חברת אמת אחת, שאנחנו מכירות מהרגע שנולדנו. טוב, בהפרש של שבוע. כן, נולדנו בהפרש של שבוע, באותו הקיבוץ, וזו חברות מיוחדת. מאז אנחנו יחד. ויש לי גם חברות אמת חדשות וטריות, מעגל מיוחד של חברויות שנולד בפרלמנט שלנו. שמילים לא יכולות להסביר… אוהבתותך חברה שלי. אוהבת מאוד.
חברות היא מושג חשוב כל כך. רק מלשמוע את המילה הזאת, אני מתרגשת. יש הרבה קלישאות שקשורות למושג הזה כמו “חברים טובים נמדדים ברגעים קשים”. קלישאות, בדרך כלל נכונות אגב. אבל בעיני חברות נמדדת גם ברגעים הטובים.
אני חושבת שחברות היא פילטר שדרכו אפשר לבחון משהו אחר לגמרי בחיינו. באמצעות חברות, אשפר להבין מה היחסים שלנו עם אמון. אמון בנו, בעולם, באנשים. אם ני מסתכלת אחורה על חיי, אפשר לראות תקופות של חיבור עמוק ואמיתי עם אנשים ולעומת זאת, תקופות של שברונות לב קשים. מי שהייתי בכל אחת מהתקופות האלו, היא מישהי עם דרגת אמון אחרת בכל פעם.
אחד הדברים הכי מרגשים בעיני, היא חברות שנרקמת בגילאים יותר מבוגרים. לוקח לה יותר זמן “להתניע” ולקבל את הצבע המיוחד שלה, אבל מה שהכי מאפיין חברות בוגרת, זה התנאי השלישי שלך- “קבלה ללא תנאים” וזה בעיני התבלין הכי הכי הכי חשוב בכל קשר מכל סוג.
כשאני מתחילה לקרוא אותך, אני נסחפת אחר התיאורים שלך וממש נכנסת לסצינה שאותה את מתארת. אני יכולה ממש לראות אותך עם ראמש, או בישיבת דירוג ממש החברות. אני רואה אותך מביטה מהצד ומפעילה את כל קשת החושים והרגשות שלך שתמיד מונעים ממקום נקי וזך.
תמרי, הפוסט נפלא, מאוד מרגש. הקולאז’ים שלך הם מלאכת מחשבת של רגישות ואסתטיקה.
יקרה שלי….לוקח לי תמיד זמן להפנים את התגובות שלך אליי שהן בעצם מיני פוסטים בעצמם…
אז גם התגובה שלי מעט מתארחת כאן…
רק שהכל שוקע אני יכולה להגיב לך.
אז מה דעתך? אנחנו נחשבות חברות שרוקמות חברות בגילאים מאוחרים?
כל כך אוהבת מה שאת כותבת לי תמיד, כי את מאירה אותי בעוד זוויות שיכלו בקלות להיות פוסט על חברות פרק ב’…
תודה על ההתיייחסות לקולאז’ים שלי. הם גם חשובים לי לא פחות מהפוסט כידוע לך וכמובן שמי אם לא את שמה לב גם לזה…
אוהבתותך
את כותבת מדהים וכמעט אותי
אני נעצרתי כאן, בחברויות “הפתעה” החברויות עם הכי הרבה אהבה…
“את כותבת מדהים וכמעט אותי”….איזה משפט מקסים ומעורר מחשבה….רגשת אותי מאוד.
חברויות הפתעה גם עליי אהובות במיוחד…יש בהן הכי הרבה אהבה, התרגשות, תשוקה וסקרנות לבאות …
מאחלת לך שתחווה/תחווי חברות כזאת כמו שאני חוויתי….
או שבעצם חווית כבר בגלל זה נעצרת במשפט הזה 🙂
תודה רבה מכל הלב על התגובה שלך..כיף גדול
מסכימה עם כל מילה. זה נושא שלא חושבים עליו ביומיום. זה מובן מאליו עד שקורה משהו…
תודה שגרמת לי לחשוב ולהעריך מחדש.
שירי יקרה תודה רבה….
את יודעת וגם אני יודעת שעל הרבה נושאים לא חושבים ביום יום כי הם לכאורה מובנים לנו מאליו….
אז אני שמחה שהדלקתי לך נורה קטנה
שנתתי לך חומר למחשבה….
מחדש…..:)
תמרי פשוט מקסים! אין ספק שאת כישרון אחד גדול והכתיבה שלך מרתקת ומרגשת.
אהבתי והתחברתי מאוד!!!
דורצ’י את מקסימה…תודה על כל המילים שלך אליי ותמיד תזכרי שיש לך חלק מאוד גדול בבלוג הזה:)
אני זוכרת את זה כל הזמן כשאני פותחת את הפינטרסט….ונזכרת איך התחלתי אותו….
אהובתי כשאני חושבת על זה לדעתי השנה אנחנו סוגרות עשור… עשור של חברות שבאמת הגיעה בהפתעה כך באמצע החיים ונשארה ותישאר לנצח.. הפוסט כל כך נוגע.. כנה..מרתק… כואב ומלא באהבה לדבר הענק הזה שנקרא חברות. אוהבת אותך חברה שלי תמיד. תודה ענקית שאת שלי.
לגמרי עשור…מי היה מאמין הא?
כמה הפוסט הזה מדבר עלייך ועלינו….וזו באמת כבר מעבר לחברות. זו משפחה.
וכל מה שכתבת הדדי לחלוטין
אוהבת….
ושוב!!!!! כל כך נהניתי! תגובות הגוף שלי מעידות עד כמה. חיוכים, צחוקים, צמרמוו
תמרי היקרה
קראתי את נושא החברות המקסים שכתבת….אני מאוד אוהבת .
מעניין לקרוא ולחשוב על מה שכתבת. תמשיכי את פשוט גדולה מהחיים
שלך דנית.
דנית יקרה, תודה רבה רבה על התגובה שלך ממש שמחה שאת כאן ושאת נהנית מהפוסטים שלי:)
אני אמשיך ועוד איך….זו רק ההתחלה….:)
שוב תמר. גם הפעם כל כך נהניתי. פשוט פוסט שיש בו הכל ושנוגע בכל אחד מאיתנו. צחוק, התרגשות, צמרמורת, זכרון ישן, חוויות חדשות. הכל נכתב בצורה מושלמת, שאני רק רוצה לקרוא עוד ועוד ושוב ושוב, כי כל פעם אני רואה משהו חדש, אחר. תודה רבה ☺
מיכלי זה כל כך כיף לי שאת קוראת את הפוסטים שלי…ונהנית מהם ומגיבה.
רק בשביל זה שווה לי הכל.
(אני יכולה לגלות לך סוד…שאפילו אני קוראת את הפוסט שלי כל כך הרבה פעמים גם לפני בעריכה כמובן וגם אחרי שאני מפרסמת אותו ועדיין מגלה דברים חדשים….:)
תמרילה, אני גם ככה מרגישה אחותך בגלל השם שלנו…
כל פעם שאת מפרסמת פוסט אני חייבת למצוא לי את העשר דקות השקטות האלה כדי לתת לפוסט את מלוא הכבוד הראוי לו – אי אפשר לקרוא אותו ברמזור באייפון, או בפארק כשהילדים מנג’סים. רק כשאני לגמרי שלך.
תודה על מחווה חברית.
נשיקות.
את יודעת תמרולה….את כל כך אנרגטית כמוני לחלוטין. אנחנו צריכות לזוז.. לעשות….היפריות לא?
לפעמים קשה לי לדמיין אותך בכלל יושבת עשר דקות בשקט 🙂 גם את עצמי קשה לי לדמיין ככה….
אז אני מאוד מוחמאת שהפוסט שלי גורם לך לשבת קצת בשקט ולקרוא אותו….
ואת יודעת כבר שאני אוהבת אותך….
…יאמר שאת לי חברת אמת! ברגעים הטובים של חיי ואולי הכי טובים- עצם העובדה שהכרת לי את נועה, ברגעים המאושרים והעצובים, במקומות ובשיחות, ברגעי המשבר הכה רבים שהיו בחיים של שנינו, בעיקר בצחוק שגרמת לי בימים הקשים והבודדים…אין עלייך! חברת אמת!
כפי שהיטבת לתאר: “מבחינתי חברות – אם רוצים שהיא תשמר צריך להשקיע בה. להשקות אותה, לאהוב אותה, לחבק אותה, להיפגש איתה. ואתם יודעים החיים לא תמיד מאפשרים – השגרה, העבודה, המשפחה.” אבל..ופה “האבל הגדול”
אם רוצים לשמר אותה אז משמרים ומטפחים אותה. אני יודע שהחברות שלנו היא כזו שתמיד נשמר, גם אם נעבור מדינות…מה ששסביר להניח לא יקרה…באהבה!
יקירי איך אתה מרגש בתגובה שלך. תודה!!
אני מאמינה שכל מה שעברנו שנינו כבר כל כך הרבה שנים זה הבסיס להכל.
מזה נבנית חברות אמת. מהרגעים הטובים והפחות טובים ומהחוויות ומכל המסביב.
ונכון שלא מתראים הרבה אבל מספיק לנו איזה וואטס אם אחד מצחיק עם בדיחת “שנקר” ושנינו כבר יודעים על מה מדובר ומתפקעים מצחוק…רק חבר אמיתי יכול לעשות את זה. כזה שבאמת מכיר כל פרט ופרט.
אז שאני שמחה שאתה כאן וחבר אמיתי.
נשיקות תרש. אוהבת
צריך להפגש ללבן אחת ולתמיד את עניין הדרוג…
וואהו! ! הזכרת לי את ראמש. אני ממש זוכרת אותה טוב מה גם שהתאור שלך עשה אותה מוחשית.
היה לי מאוד מעניין ומרגש.
להתראות♣
איזה כיףףףףףףף
גם את גילית שזה עלייך….
מה שהיה נחמד בפוסט הזה שכל מי שכתבתי עליו ישירות או בעקיפין בסוף גילה שזה עליו…..
את עניין הדרוג…..יאללה נלבן. רק שיראל חסרה לי לישיבה. היא היתה העוזרת האישית שלך…:)
שמחה יקירתי שקראת…..ושנהנית. זה הכי משמח אותי מהכל אפילו שאני נגיד חברה שלך 8….:)
תמר
כ”כ מרגש , נוגע בנימים העדינים של החברות ומדייק אותה
ריגשת אותי מאוד
הי אביבית תודה שקראת והגבת והתרגשת….שמחה.
בשביל תגובות כאלה הכל שווה לי…
הלילות במחשב העריכות האינסופיות לוחות ההשראה…
כיף גדול ונתראה ממש בקרוב….:)
איך את מצליחה, תמר, למצות את הנושאים שלך מכלכך הרבה כיוונים
איך את מצליחה להראות אותם, כמו גם לספר אותם
[ מאד אוהבת את הקולאז’ים שלך, בעיקר את קולאז’ הנושא ]
איך את מעוררת בי זכרונות וזוויות שלי, מתוך המקומות שלך
כמה לפעמים אנחנו דומות, את ואני, ומבחינות רבות מאד שונות
סיפור הדירוג המלכותי הזכיר לי את זה:
בכתה ג’ או ד’ כבר היתה בכתה שלנו ‘חברה’
קבוצה מצומצמת של בנות ובנים שהיו מיוחסים-בעיני-עצמם
אחת מהן היתה א., שאביה שירת יחד עם אבי במילואים
מתוך החברות בין האבות יצא שמדי פעם ביליתי בביתם אחר הצהרים
באחד הימים האלה, כשיצאה עם אביה להביא אותי הביתה, חיבקה אותי במעלית
וקראה לי ‘מותק’
בפליאה שאלתי אותה איפה כל זה בבית הספר
היא אמרה לי שהיא לא יכולה, כי אני לא ב’חברה’
תודה, תמר, שהעלית בי את הזיכרון המריר-מתוק הזה
חן יקרה,
לקח לי זמן לענות לך כמו לכמה שכתבו לי כאן אבל זה באמת כי אני אוהבת לחשוב על מה שכותבים לי ולתת להכל לחלחל לי בלב…כמו הפוסטים שלי.
אהבתי את הסיפור המריר מתוק שכתבת לי כאן.
אני בטוחה שאם היינו מושיבות 20 נשים בגילנו, לכל אחת היה סיפור זכה או אחר מהתקופה הזאת שהיא גם חמוצה ומתוקה.
ומרירה ואכזרית
וגם מעלה געגוע …למשהו. שכבר לא יחזור.
ואולי עדיף שכך…? מה את אומרת?
תמיד שמחה שאת קוראת אותי
נשיקות וחיבוק יקרה
תודה על התגובה, תמר, ועל שלקחת לך זמן להרהר ולהשיב
בגילנו, אני מוצאת שזכרונות חוזרים מתוקים-מרירים זה חלק מעניין וחשבו בחוויה
הם משמשים סוג של מראה, דרכה אני בוחנת את בבואתי
פעם, לפני שנים, למדתי בחוג-ערב של האזנה למוסיקה קלאסית. למדנו שם על תקופות שונות, ושם למדתי את ההגדרה המקורית של המושג רומנטיקה: אהבה לא ממומשת
הגעגוע הזה למה שלא יחזור הוא חלק מזה, והעובדה שהמשהו לא חוזר היא-היא התגשמות הרומנטיות, והיא גם הדבר שמעלה בנו את החיוך הזה של מה-היה-פעם…
כיף לי לקרוא אותך
וואו.
בבית הספר היסודי תמיד הייתי המלכה. היום אני יודעת שהיה בזה משהו שקלקל את היכולת שלי לפתח חברויות אמיתיות.
היום אני כמהה לחברות אמיתית כמו זו שאת כותבת.
לפעמים אני כבר חושבת שזה השיעור של הגלגול הזה – חיים של חברות עם עצמי (:
פוסט מתוק שהפך לסרט בתוך הראש שלי. עכשיו גם אני מכירה את ראמש..
נפלא.
הי מירב,
איזו תגובה יפה כתבת לי…תודה רבה 🙂 לקח לי זמן לענות…. אני אוהבת שהכל מתכנס אליי בשלבים. כל התגובות הנהדרות שאנשים כותבים לי כאן.
מצחיק שכתבת לי שזה הפך לסרט בראש שלך…כי מהיום שהבלוג שלי עלה כבר הציעו לי לעשות ממנו ספר…מחזה ואת לא הראשונה שגם כתבה לי על סרט. מאמינה שבסוף משהו מהשלושה יתגשם. ללא ספק.
חברות אמיתית מצרך יקר ואני מאחלת לך שתהיה לך אחת כזאת. או שכבר יש לך 🙂 אין לזה גיל את יודעת וגם לא זמן שזה בא זה פשוט בא…. ותמיד יש לנו את עצמנו וזה הכי חשוב. שמרי על עצמך. את החברה הכי יקרה לעצמך….
תודה שקראת והגבת לי. מרגש.
איזה פוסט נהדר. תוך כדי הקריאה הרגשתי נוסטלגיה באוויר וחום בלב. נהנתי מאוד להכיר עוד רובד באישיות המיוחדת כל כך שלך ואין ספק שיכולת הנתינה והחום שלך קיימת עוד מגיל צעיר.. אהבתי מאוד את קטע הסיום, הזכרת לי שקודם כל עלי להיות חברה של עצמי- לכבד, להיות נאמנה ותמיד להיות שם. ובאשר ללוח ההשראה.. אין מילים. ברשותך אני אקדיש אותו לחברה טובה טובה. זה מעביר יותר רגש מכל ברכה. מחכה לפוסט הבא ♡
שירני, תודה רבה על התגובה המקסימה שלך.
כמו שעניתי הרגע לאפרת,יש פוסטים שאני צריכה את הזמן שלי שהם יחלחלו בי ואוכל לענות לכל מה שאנשים מגיבים לי כאן שזה מרגש אותי כמעט כמו לכתוב פוסט חדש…
תמיד תהיי חברה של עצמך….אני יכולה להעיד שבגילי זה כבר הרבה יותר קל…בגילך אני מודה עוד היו לי אי אלו מריבות עם עצמי על עצמי אבל הבנתי במהלך השנים כמו שכתבת שהכי חשוב להיות נאמנה לעצמי ומעל הכל לכבד את עצמי.
אם אין אני לי מי לי….קלישאה אבל כמה שהיא נכונה….
חיבוק גדול…תודה יקרה על המילים שלך
תמרי, קוראת בשקיקה כל מילה. אוהבת מאוד לקרוא מה שאת כותבת, יש כאן שילוב של מוכר ומפתיע, מחבק ועוטף כמו שאת כותבת, מעין מסע של השראה שעובר בין נקודות שהן שלך לנקודות שהן של כולנו. חברות זה באמת נושא כל כך מענין שהוא עדין תמיד חידה מבחינתי. כל כך יפה כתבת שאני מיד משתפת. נשיקות
תודה אפרתוש….
מודה שלקח לי זמן להגיב…:)
כנראה יש פוסטים כמו זה, שאני חייבת שהם יחלחלו בי וצריכה גם את הזמן שלי להגיב לכל הדברים הנפלאים שאנשים כותבים לי כאן. כמוך.
תודה ששיתפת
ושמחה הכי שאהבת..
נשיקות
תמרי,
הפוסטים שלך תמיד כ”כ מרגשים ועשירים.
את כותבת כ”כ נפלא…מהבטן.
את נוגעת בנקודות שגורמות לי לעצור לרגע ולהרהר…
תודה
נשיקות
הי סיווני,
עדיין מאוחר מבכלל לא…תודה יקרה שלי על התגובה שלך…אני כותבת רק מהבטן זה מה שאני יודעת הכי טוב כנראה ואני שמחה שזה בסופו של דבר נוגע באנשים…
וגורם להם כמו לך להרהר לרגע. זאת הכוונה….
תמר יקרה, חברתי הישנה,
אני בהתרגשות והתמוגגות עצומה. חיפשתי באינטרנט את מילות השיר של רמי קליינשטיין “תמר ואני” והגעתי איכשהו לכאן. אחרי קריאת שני פוסטים מרגשים עברתי לדף של “מי אני” , לראות מי הכותב, ותמונתך מתנוססת לעיני. הייתי המומה. חוזרת שוב לקרוא את מילותייך והזיכרונות צפים בי ועולים. הסיפורים מקבלים משמעות אחרת, מצחיקה יותר, מרגשת יותר, מעלים דמעות.
את חלק מזיכרונות הבגרות שלי. את פינה משמעותית ואהובה בליבי.
כל כך רוצה לשמוע ולהיפגש…
אין לי פייסבוק וכמובן שהטלפון לא נשמר. רשמי לי אותו במייל ואתקשר.
שלך, גלית (קינן)
WOW גליתוש…..איזה כיף. לרגע לא הבנתי מי זאת עד שקראתי את הקינן למטה.
איך אני שמחה שאת כאן ומגיבה לי דווקא מהפוסט הזה על חברות. אחד הפוסטים הכי אהובים על קהילת הקוראים שלי ובכלל.
אין במקרה וכנראה הגיע הזמן שנפגש. מדהים איך הגעת לכאן בכלל.
קודם כל אני הכי אשמח אם תרשמי לבלוג שלי ואז כל פעם שאני מפרסמת פוסט חדש תקבלי אותו ישר למייל שלך. יש לי קהילת קוראים מקסימה שגדלה מיום ליום ואני הכי אשמח אם תהיי חלק ממנה.
הרבה מהעוקבים שלי כאן מכירים אותי ומה שאת מתארת הם מתארים גם, כי מי שמכיר אותי מפעם מתחבר עוד יתר לכל מה שאני כותבת. אין כמעט פוסט כאן שלא תזכרי במשהו שקשור בנו, בתל אביב, בבית של אמא שלי ובהוויה הכללית שגדלתי. זה בלוג שהתחיל כבלוג על השראה ועיצוב ואז הבנתי בעצם כמה ערך יש לכל הזכרונות שלי כהשראה בפני עצמה וזה גלגל את הבלוג למחוזות אחרים לחלוטין. אספר לך כשנפגש…
אכתוב לך למייל מחר. רגשת אותי לגמרי. נשיקות
תמרי, איזה פוסט כובש.
לגמרי גרמת לי לחשוב על כמה חברות שלי, שהלוואי והיו מושיבות אותי לשיחת ״תיאום ציפיות״, כמו שעשית. כי בתוך כל האטרף של היומיום, הן נדחקות לסוף הרשימה, וככה כמובן עובר זמן, וגם כשאלה חברויות עמוקות, בלי ההשקעה, והדישון וההשקיה על בסיס קבוע הן ״מתייבשות״. הן כמו גינה, ששורדת, אבל נראית מוזנחת כזה.
אז ברור שעכשיו בזכות הפוסט הזה, אני לא צריכה שהן יושיבו אותי לשיחה הזאת. היא כבר התחילה, ואני מבררת עם עצמי למה חלק נזנחו, ואיזה אני ממש ממש רוצה לחזור ולטפח ולהיות מחויבת אליהן.
אז תודה ענקית, ולוח הפינטרסט הוורדרד שלך עשה לי שקט ואושר, בתוך המון רעש, אז תודה גם על זה.
הי תמי,
הייתי כל כך עסוקה בפוסט שהעליתי אתמול אז רק עכשיו אני מתפנה לענות לך….
אז קודם כל המון תודה שהגבת, אני חושבת שזה אחד הפוסטים הכי אהובים שלי הפוסט על החברות. הוא באמת נוגע בהמון דברים שביום יום נראים לנו מובנים מאליהם בנושא הזה שנקרא חברות…
מעניין שהפוסט שעלה אתמול שעוסק בנשיות, מדבר גם על זה שחברות זה חלק ממה שאנחנו כנשים צריכות. כמו טל שמשקה אותנו. זה סוג של אהבה שאנחנו כל כך זקוקות לה וכמו שכתבת, גם חברות וחברויות זקוקות לדישון והשקייה….
צריכות להפגש שתינו…ככה מרגיש לי…
יש לנו הרבה על מה לדבר…
תודה שוב על התגובה המקסימה והמרגשת.
תמרי!!! אחד הפוסטים הכי מעוררי השראה שלך! אין לי שום ספק שיום אחד אעשה פולו-אפ… יש לי כל כך הרבה לומר מתוך הזכרונות שלי…
אהבתי מאוד את ההבחנה שעשית בין חברות לחברות אמת. ברווח הצר הזה בינהן נכנס עולם ומלואו, שרק ברגישות שלך נתת להם צורה.
בא לי לחבק בזה הרגע את כל חברותי: אלה מהעבר הרחוק שלא ראיתי מלאן שנים, אלה שזנחתי, או שזנחו אותי בגלל החיים, כמו שכתבת ואלה שנוכחות בחיי עכשיו. אין ספק שמועדון תמרי היוקרתי הכניס אור גדול לחיי.
תודה תמרי שאת!
רבקה יקרה,
יש פתגם בספרדית שאומר: חברי אמת הם כמו כוכבים. גם אם לא רואים אותם הרבה וקרוב, הם תמיד שם איתנו, שומרים ומגנים עלינו.
בספרדית זה נשמע ממש אבל ממש הרבה יותר יפה וענוג…
זה מאוד התחבר לי למה שכתבת כאן. על כל סוגי החברות שלך, אלה שהיו נוכחות ואלו שכבר לא וגם אלו שהן כאן ועכשיו. ועל אלו שנמצאות ברוחח האפור בין חברות אמת לחברות שהיא לא כזו.
אף פעם לא מאוחר לחברויות חדשות מי כמונו יודעות!!
ובקשר למועדון תמרי…כל כך צחקתי. כשהייתי בצבא אמא שלי היתה אומרת לי בצחוק שבסוף יקום מועדון תמרי.
אני חושבת שזו התקופה שהיו לי הכי הרבה בקשות לחברות איתי. אולי כי עברתי כמה בסיסים… תמיד היו לי כאלה שרצו בקרבתי.
וכמובן שלא היה מקום לא בליבי ולא במוחי לכל כך הרבה חברים חדשים.
אז כנראה שאמא שלי היתה אמא חוזת המדינה.. בסוף זה די התממש…:) המועדון.
ואין מאושרת ממני על כך.
תודה רבה על התגובה המרגשת שלך!!
איך שהוא (באמת איך?) התגלגלתי לפוסט הזה שכאילו נכתב עבורי הבוקר ביום בו המילה חברות העסיקה אותי באופן מיוחד בעקבות חברה שעשתה מעשה לא ככ חברי עבורי
תודה ?
הי לימור יקרה,
אני מאמינה ששום דבר בחיים לא קורה במקרה, גם לא העובדה שהתגלגלת לפוסט שלי דווקא ביום כל כך מדוייק לך.
יש מישהו שמארגן לנו הכל. הייקום קוראים לו. גם לדברים הגדולים וגם לקטנים.
תיזמון זו המילה.
תודה שקראת אותי, שמחה שהגעת לבלוג והכרת אותי.
כמו שכתבתי בפוסט, לומדים עם השנים לסנן חברויות שלא עושות לנו טוב.
זה חלק מההתבגרות שלנו.
תודה רבה מעומק ליבי על התגובה שלך,
תמרי