אני שוכבת על הרצפה בתנוחה עוברית.
מתחתיי נייר לבן וגדול, פרוש לאורכה ולרוחבה של הכיתה.
בחוץ גשם זלעפות, שמיים קודרים ורוח שמטלטלת את צמרות העצים. הגשם מכה בחוזקה על החלונות הגדולים בכיתה. אני כל כך אוהבת גשם, במיוחד על חלונות…
שנה א’, “שנקר”, כיתת עיצוב אופנה.
בכיתה חם ונעים.
אני מורידה את המעיל ונשארת עם חולצה דקה וג’ינס.
רוצה שזה יהיה הכי קרוב לגוף שאפשר.
אני נשכבת על הנייר הלבן.
היא עומדת מעליי, מחזיקה טוש שחור ובוחנת את הגוף שלי בביישנות. עיניה, מבעד למשקפיים שלה מסתכלות עליי בחיוך קצת נבוך…
אני פורשת את הידיים והרגליים לצדדים ומתמסרת לנייר הלבן שמתחתיי.
עוצמת עיניים.
היא רוכנת אליי ומתחילה להעביר את הטוש באיטיות מסביב לגוף שלי. לאט לאט, הכי קרוב שאפשר.
התחלה.
הטוש השחור עובר מסביב לגוף שלי, אני שומעת באוזן את החריקה שלו על הנייר. עובר ומקיף את כל כולי. ראש, צוואר ידיים מותניים רגליים…
סוף.
סיימתי, היא אומרת לי. את יכולה לקום.
אני פוקחת עיניים כאילו התעוררתי משינה של כמה דקות.
מתרוממת לאט, נעמדת ומסתכלת על הנייר הלבן ורואה אותי. בקו שחור. ברור וחד. את כל כולי.
יצא יפה היא אומרת לי, ממש דומה לך. והיא צוחקת.
נהיה לי קר.
משהו מוזר קורה לי בגוף. מרגישה פתאום כאילו יש סביבי באמת קו, דמיוני אבל נוכח. משהו שלא רוצה ללכת, שנשאר.
כמו קעקוע של קו שנדבק לגוף שלי.
כמו חציצה ביני לבין הבחוץ. כמו משהו שמגן עליי.
משהו שבשנייה יכול גם להעלם.
משהו עם משמעות ברורה וחזקה.
כמו מילה.
ומה שיבוא אחרי השנייה הזאת
אני תינוקת של מילים
ילדה של מילים
אישה של מילים
יש לי כבוד למילה. ערגה למילים. געגוע למילים, זיכרונות של מילים. אהבה למילים. הוקרה למילים.
כשאני אומרת מילה או כותבת מילה אני מתכוונת אליה בכל ליבי ונשמתי, אחרת אני לא אומרת או כותבת אותה.
מילה היא כוח עצום ואינסופי מילה קטנה כמילה גדולה – היינו הך.
מילה היא משמעות. מילה היא מחשבה. מילה היא רגש. מילה היא קסם. מילה היא מראות. מילה היא שתיקה. מילה היא צעקה. זעקה.
מילה יכולה להרעיד עולמות ולהשתיק עולמות, לברוא, להרוס, להרים, להפיל, לכווץ, לפתוח.
מילה היא תדר, מגנט, אנרגיה.
כוח של מילה נמדד ברגע שהיא נאמרת.
בשנייה הזאת שהיא צריכה להיאמר או לא להיאמר. ומה שיבוא אחרי השנייה הזאת יכול לשנות עולם, חיים, אנשים.
יש מילים שאם היו נאמרות שנייה לפני או אחרי, הן היו משנות היסטוריה ודורות שלמים.
מילים לעיתים נזרקות לחלל האוויר, עם כוונה או בלי כוונה.
כמה פעמים היינו רוצים להחזיר מילים חזרה לפה, לבטן, לראש…
כמה מילים כאלה יש לי בחיי שהייתי רוצה ושמחה להחזיר חזרה לאן שלא יהיה כאילו הן לא נאמרו מעולם.
כמה פעמים אנחנו מצטערים שלא אמרנו…
אפילו מילה אחת קטנה שאולי יכלה לשנות לנו או למישהו אחר חיים שלמים.
ורק בדיעבד, נוכל להבין מה היה באמירה שלהן, בצליל ובהתכווננות שלהן ששינה לחלוטין את הרגע הזה בחיים שלנו.
מה לבשתי מה אמרתי מה הרגשתי
קיפלתי את נייר המשי בזהירות לכיוון האמצע של המתנה.
אני מתמסרת לרשרוש שלו. דואגת שלא יקרע. שהכול יהיה מושלם.
לא יודעת איך ארגיש כשנתראה, לא יודעת מה אגיד. המחשבות מציפות אותי.
אני שמה בזהירות שני סרטים מבד סביב הנייר. אחד ירקרק ואחד לבן עם נקודות.
מניחה את המכתב שכתבתי בעדינות בין הסרטים לנייר ויודעת שהמילים שכתבתי יכולות לשנות בנקודת הזמן ההיא את החיים שלי מקצה לקצה. מכאן לשם.
האריזה הייתה רק התירוץ לארוז את המילים שלי. גם הסרטים. כמה אני אוהבת לארוז. כמה אני אוהבת לתת מילים.
כשנכנסתי לשם, הלב שלי פעם חזק. קרניים של אחר צהריים חיממו לי את הפנים מבעד לחלון.
אני זוכרת כל שנייה במפגש הזה. מה לבשתי, מה הרגשתי, מה אמרתי ובעיקר מה לא אמרתי.
התחבקנו חזק.
זה בשבילך אמרתי. העיניים הסתכלו אל שלי וכבר הרגשתי.
האצבעות היפות פתחו את הסרטים והנייר נקרע לחתיכות.
המילים שלי נקראו לאט. הלב שלי נקרע מהר.
תודה הוא אמר. זה מקסים.
העיניים השחורות הסתכלו עליי ושתקו שתיקה כואבת.
וכל המילים שהיו צריכות להיאמר לי נאמרו לי במבט הזה.
ומאותו רגע, מאותה השנייה כבר שום דבר לא היה כפי שהיה רגע לפני…
מילים כואבות, חותכות. שנאמרו במבט אחד של שתיקה.
יצאתי משם ולא חזרתי לעולם.
אם רק הייתי אומרת את מה שהייתי צריכה לומר שבוע קודם, חודש קודם, באותו הרגע…אולי הכול היה אחרת.
אחרי שנים כשנפגשנו במקרה בבית קפה, התחבקנו כאילו לא עברו מאז כל כך הרבה שנים…
למה שאלתי אותו? זו המילה היחידה שהענקתי לו הפעם…
העיניים השחורות שכל כך אהבתי פעם הסתכלו אליי.
כי לא יכולתי אחרת.
פשוט לא הייתי מסוגל.
כשהייתי קטנה הייתי מתעצבנת כשהנייר בפינות לא היה מתקפל לי למשולש יפה בשביל שאוכל לסגור את האריזה משני הצדדים מדויק כמו שאני אוהבת.
בסוף זה היה מצליח. לא תמיד המשולשים בפינות היו סימטריים או נראים מדויקים…אבל זה הספיק לי בסוף בשביל לסגור יפה את המתנה.
הייתי שמה על הנייר סרט קטן ומקווה שמי שיקבל את המתנה שלי ישמח.
כמה אני אוהבת לתת מתנות, הרבה יותר מלקבל. אוהבת לארוז אותן, אוהבת לקפל את הנייר ולחשוב על זה שיפתח אותן, אוהבת להסתכל על זה שפותח אותן.
יש משהו מרגש בעובדה שאני יודעת מה יש שם וזה שמקבל את המתנה לא יודע.
לעולם לא אתן מתנה בלי מילים. מילים שכתבתי, מילים בעל פה, מילים במבט, מילים בחיבוק, בנשיקה, בדיו, בקול שלי.
למילה אריזה כל כך הרבה משמעויות עבורי. קטנות כגדולות.
כמו מילה, אריזה מגנה על מה שהיא אורזת.
כמו מילה, אריזה חוצצת בינה לבין דברים שיכולים להזיק למה שבתוכה.
כמו מילה, אריזה מכילה בתוכה דברים ומאגדת אותם למקום אחד שלא יתפזרו.
אני אורזת מילים ונותנת אותן הלאה במתנה לאנשים שאני אוהבת.
יש מילים שאני אורזת ומאחסנת אותן עמוק בלב שלי.
סוגרת חזק עם סרט ולא רוצה לפתוח אותן.
ויש כאלה שאני שומרת ומחכה לרגע הנכון שלהן להיאמר.
חמלה, אהבה, חיים, להתגעגע להישבר, לב, קצרים, לפספס. להשלים להילחם לאהוב, לחיות, חיבור, לשקר, אמונה, משמעות, אמת, שקר.
מ י ל י ם, מילים, מילים.
לחבק, לנשק, לעשות, אהבה, לברוח, תשוקה, משפחה, ילדים, חופש, מחתרת, להסתכל, עיניים, בובה, ריסים, נשימה, פחד, התרגשות, חיוך, מבט, שישי, קידוש, ילדים, פרחים, צוף, פרפרים, סופי שבוע, ניו יורק, לעוף, ברלין, תל אביב, רוטשילד, שדרות, ים, ירושלים, ספה, מיטה, עבודה, דלת, ציפור, כנפיים, שמש, כוכבים, לקטוף.
בושם, ג’ינס, גופייה, אבוקדו, טונה, מיץ תפוזים, דובדבן, בננה, אפרסמון, ליצ’י, שוקולד, מריר, קפה, שוקו, חם, חלב, מרשמלו, קצפת, שלם, קשה, מפחיד, אומץ, הכלה, הצפה, הקשבה, קבלה, נשמות, תאומות, תאומים, רגעים, בית, חלון, דלתות, חרכים, פתחים, בריחה, לברוח, להעלם, לצחוק, לישון, לאכול, למות.
עוטפות, הולכות, מתפוגגות, נעלמות, נשארות, באות, אמיתיות, אשליה, חזקות, עוקצות, מכאיבות, מרגיעות, הורסות, שוברות, מאכזבות, מתסכלות, שורטות, דוקרות, עצובות, משמחות, מכעיסות, מגנות, שומרות, חוצצות, מלטפות, מחייכות, מחזקות, מעצימות, משנות, נותנות, לוקחות, שקופות, אטומות, לבן, שחור.
מ י ל י ם, מילים, מילים.
מתיישבת שוב על הספה הכתומה
ואולי מרחוק
יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.
אני מסתכלת עליה ויודעת, כמו בשיר הזה, שיש סיכוי אחד למיליון אבל הוא כבר לא שלה. המילים של השיר הזה חותכות אותי כמו שרק מילים יודעות לעשות.
הדיסק אפר ואבק מתנגן לו ברקע.
אני יושבת איתה על הספה הכתומה בסלון שלא מזמן היא ריפדה מחדש ומקשיבה איתה לדיסק הזה.
החלון הזה לים התיכון… מחזיקה את עצמי לא להישבר מולה. מחייכת אליה. אומרת לה את כל המילים שאני רוצה להגיד לה אבל בלב. לא רוצה שהיא תשמע. המון מילים, מילים של פרידה, של אהבה, של תסכול, של זעקה אילמת.
תמרי בואי רגע לידי היא אומרת לי ומחייכת, תכסי אותי בבקשה. אני כבר עייפה. אני מכסה אותה ומסתכלת עליה. ותשימי לי שוב את השיר עם החלון בסדר?
אני שמה לה. את חלון לים התיכון. היא ממלמלת את המילים ולאט לאט נרדמת.
אני מתיישבת שוב על הספה הכתומה והדמעות שלי לא מפסיקות.
ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון.
ואולי לא.
אין כבר שום סיכוי.
רק חלון לים התיכון.
היא כל כך אהבה את הדיסק הזה. אפר ואבק.
אפר.
ואבק.
חלון היא לא סתם מילה עבורי.
כשאומרים לי מילה או כשאני חושבת על מילה היא נהפכת בשנייה בראש שלי לתמונה, למשהו מוחשי, למשהו תלת מימדי עם חיים משלו, לתמונה עם זיכרונות, עם ריח, עם רגע ועם עוד המון מילים אחרות ליד…
כשאומרים לי מילה אני ישר מציירת אותה בראש. עם טוש שחור או צבעוני, עם עפרון, עם הלב…
חלון היא מילה כזאת, מילה שתמיד מזכירה לי את הרגע הזה שם בסלון. כמה ימים לפני.
מילה שחותכת אותי מבפנים. מילה שהופכת לי בשנייה לתמונה, לציור לגעגוע.
חלון עבורי היא אחת המילים עם הכי הרבה משמעויות. היא מטאפורה להרבה מהרגשות שלי, היא השראה לאינספור תחושות שמתחוללות בי.
חלון היא מילה כמו פתח לנשמה שלנו…
יש אנשים שהחלון שלהם תמיד סגור. שום אבן, שום סדק, שום דבר לא יוכל לחדור אל החלון הזה שלהם.
רק סיכוי של אחד למיליון…שמישהו יצליח לחדור אל החלון הזה.
יש אנשים שהחלון שלהם תמיד פתוח, נותנים לקרניים לחדור מבעדו, נותנים למילים להיכנס לתוכו, לגשם לטפטף עליו, לאנשים להיכנס אליו במלוא מובן המילה.
ויש אנשים שמשאירים רק חרך קטן בחלון שלהם ומכניסים בעדו רק את מי שחפצה נפשם. רק את המיוחדים להם באמת…
זחחלסהנחלגעכןכעןדחיקפש
התקתוק שלה היה מהדהד לי בראש הרבה אחרי שהייתי משחקת איתה. כשהייתי רוצה לברוח אל עצמי, הייתי באה אליה.
להתחבק איתה קצת. ללטף אותה, להעביר אליה מילים, אותיות, חיוכים, כאבים.
המון עיגולים שחורים מסודרים בשורות ועל כל עיגול חייכה אליי אות מצוירת בלבן.
הפגישה איתה ריגשה אותי.
המקשים המבריקים שהיו מעבירים את הדיו לנייר, הסליל של הדיו שאהבתי לסובב ולשמוע את החריקות שלו.
זה היה כמו טקס עבורי, המפגש איתה.
הייתי יושבת זקופה, בשיער אסוף ומסודר. מסתכלת על תל אביב שלי דרך החלון בחדר העבודה שהיה לנו בבית, נושמת נשימה עמוקה, פותחת את מכסה המתכת האפור ואז היה נגלה אליי מחזה שתמיד היה מעביר בי אושר גדול.
האצבעות הקטנות שלי היו נמתחות בין רגע, מתכוננות לבאות.
הייתי משחילה את הנייר הלבן ברווח הצר שנועד לו. מגלגלת אותו עם הגלגלת בצד למקום שאני רוצה. להתחלה של הדף. לפעמים היו אלו מילים כאלה… זחחלסהנחלגעכןכעןדחיקפש וכאלה… ממממממממממ וככל שגדלתי זה הפך למילה, למילים, לשורות, למשפטים, לשיר, לסיפור, לתחושות לרגשות.
הנייר הלבן ספג הכל גם אם זו הייתה רק מילה אחת.
כשלאצבעות שלי כבר לא היה כח לרוץ על המקשים, הייתי מפסיקה בבת אחת. כמו אחרי ריצה ארוכה.
נושמת נשימה עמוקה.
שולפת את הנייר ממכונת הכתיבה. מסתכלת על הנייר הלבן על המילים והמשפטים וקוראת שם…
את עצמי.
מה את רוצה
חולצה ירוקה עם רקמה לבנה, שרשרת ארוכה עם תליון זהב, ג’ינס, מגפיים ותיק בצבע חום. אני זוכרת בדיוק מה לבשתי באותו בוקר לפני יותר משנתיים.
חלונות גדולים שצופים לרחוב הסואן, בית קפה שאני לא מכירה ואישה אחת שאני לא מכירה שנייה לפני.
מה את רוצה? היא שואלת אותי…מה את הכי אוהבת לעשות בעולם?
לעשות לוחות השראה עניתי לה, לצלם ולכתוב מילים.
מעולה.
אז תכתבי על זה בבלוג. משלך.
מילים על לוחות השראה… ואת מי זה יעניין? שאלתי אותה…
זה יעניין היא ענתה לי. זה יעניין.
טוב עניתי לה בחיוך. אכתוב. וחיבקתי אותה חזק. משהו במילים שלה נתן לי תחושה שהכל אפשרי, נתן לי כח.
שלוש מילים: מה – את – רוצה.
שלוש מילים ששינו לי הכול. מקצה אל קצה.
שלוש מילים שיצרו מהמחשבה שלי מציאות ובשנייה הזאת שעניתי לה טוב, אכתוב. מהשנייה הזאת שום דבר לפני כבר לא היה אותו דבר בחיי.
לפני שאנחנו אומרים מילה למישהו אחר צריך רגע לחשוב. זה המפתח להכול. אנחנו לא תמיד עושים את זה מכל מיני סיבות. זה לא תמיד אפשרי.
כי מילה, ברגע שהיא נאמרת למישהו אחר יש לה כבר משמעות וכוונה.
אפשר לבחור מילים, אבל לא תמיד הצד ששומע אותן חייב לקבל את המילים שלנו.
למילים אין גבולות, אין מרחקים, הן יכולות לחצות עולם ומלואו. כשמילה יוצאת לחלל האוויר ונאמרת עם כוונה, עם דיוק, עם התכווננות, דברים פשוט קורים ויקרו.
ללא מילים לא היינו מתקדמים, זזים… גם העולם לא היה מתקדם. מילים מזיזות דברים יוצרות מציאות…יש להן תנועה משלהן, אנרגיה. יש בהן הכול.
כל פעם שאתן עולות במחשבתי
אני עומדת ליד חלון המטבח שלי.
רואה מבעדו עצים, יונק דבש אחד קטן שהתיישב על העץ מולי, ילדים ברחוב והרבה קרניים של שמש.
ואני אומרת תודה.
תודה מילים, תודה שבאתן ככה שוב לחיי, תודה שהבאתן לי אור ובהירות ומחשבות וניקיון, תודה שאתן נותנות לי חדר מיוחד משלי לשבת בו ולהגיד אתכן כל פעם שמתחשק לי.
לשיר אתכן, לצחוק, לחייך, לבכות ולאהוב אתכן כל פעם שאתן עולות במחשבתי.
מילה של געגועים
מילה של אמת מילה של שקר
מילה של שלווה מילה של טירוף
מילה של דקירה מילה של ליטוף
מילה של כוונה מילה שמשנה
מילה עם גבול מילה בלי
מילה טובה מילה שהורגת
מילה שמלמדת מילה שמאכזבת
מילה שאורזים מילה שנותנים
מילה של ילד מילה של גבר
מילה של ילדה מילה של אישה
מילה של הבטחה מילה עם משמעות
מילה שחותכת
מילה של אהבה מילה של חמלה
מילה של תשוקה
אותך
אותי
מילה שמלטפת מילה שפוצעת
מילה של שמיים מילה של אדמה
מילה שפותחת מילה שסוגרת
מילה של חיים מילה של מוות
מילה של התחלה
סוף.
Name
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest לוח חזק ומטלטל העוסק כולו במילים, שמות, אותיות ומה שמעבר.
הלוח נקרא Name, זהו לוח שיתוף, לוח שבו אני מזמינה עוקבים שלי מכל העולם להוסיף בו תמונות יחד איתי המדברות על אותיות ומילים מכל מיני הבטים של החיים.
לוח מאוד מורכב ואחר, ממליצה לכם להציץ בו, לקבל השראה.
ספרו לי על מילה, על מילים עד כמה מילים הן משמעותיות בחייכם? איזו מילה מיוחדת לכם ויקרה לכם במיוחד?
סיפורים מעניינים שיש לכם על מילים, על התמודדות דרך מילים, או אולי דרך שתיקה…
על מישהו מיוחד שפגשתם בחיים, מישהו שדרך המילים שלו עברתם שינוי בחיים, הבנתם משהו על החיים…לקחתם ממנו צידה לדרך.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב לכם באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.
אתם ההשראה שלי…
תמרי סלונים ליבס
תמונות מכאן
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
“אני אורזת מילים ונותנת אותן הלאה במתנה לאנשים שאני אוהבת.”
כמה אני אוהבת את המילים שלך הארוזות ואלה שלא. קוסמת מילים את עבורי. חיכיתי לפוסט הזה. תודה
כמה אני אוהבת את התגובות שלך אליי, ארוזות באהבה….
תודה אביטל יקרה אחת.
תמרי של המילים! תמרי אורזת מילים, מקפלת את העטיפה למשולש מדוייק וקושרת בסרט מתנה. איזו תמונה יפה.
הנושא הזה של מילים הוא מאוד בכותרות היום, כי נטען בכל מיני סטטיסטיקות שאנשים היום נוטים לדבר בפחות ופחות מילים, ומי שיש לו פחות מילים יכול לחשוב פחות, כי חושבים במילים.
ואת נתת כאן רשימה מאוד מכובדת של מילים.
אבל אני טוענת שמילים, ככה, כרשימה, משמעותן מועטה. אפילו שמילים מסויימות מתחבבות עלי מאוד ותופשות אצלי נחלה בלב ולא עוזבות ואני לא יכולה להתנהל בלעדיהן, אני טוענת שמה שחשוב הוא החיבור בין מילים שונות. מילה מקבלת את משמעותה האמיתית משכנתה מימין ומזו שמשמאל. היחס בין המילים הוא שנותן להן משמעות חשובה, וכשאותה מילה תופיע במשפט אחר היא תקבל משמעות אחרת, בדיוק כמו שמערבבים צבעי יסוד.
ועוד משהו שאני טוענת מזמן, שגוון הקול הוא הקובע, את יכולה להגיד מילה נוראית בגוון מלטף והיא לא תהיה נוראה כמו המילה הטובה והחומלת שנאמרת בגוון מאיים. לכן, כמו שאמרת, למילים יש משקל וצריך לתת עליהן את הדעת, אבל גם למקום שבו מציבים אותן ובאופן שבו אומרים אותן.
תמשיכי לרקום מילים עבורנו תמרי.
קראתי כמו תמיד את התגובה שלך כמה וכמה פעמים.
מעניין מה שכתבת על כך שאנשים נוטים לדבר היום בפחות ופחות מילים, זה די ברור כי הרבה מהמילים אנחנו כותבים היום בהודעות אינסופיות ובמילים בלתי נגמרות בכל המדיות האפשריות….
מאוד הגיוני…לא נשאר כח “לדבר”. למרות שאנחנו מדברים בלי סוף.
יש מילים שכוחן בזכות עצמן. הן חזרות דיה בלי קשר למילה שתהיה משמאלן או מימינן.
אחת מהן היא אהבה…שנאה…אמון…לא רשימה מאוד ארוכה אבל יש בהחלט.
לפעמים כשאנחנו אומרים מילה אחת מדוייקת יש בה הרבה יותר עוצמות ממשפט או כמה מילים.
לגבי גוון הקול, מסכימה בהחלט. כשמילה נאמרת, הטון שלה הוא שיקבע כיצד היא תיזרק או תאמר לחלל האוויר ואיך הצד השני יגיב ויקבל אותה אליו.
חשבת פעם כמה הכנות בעצם צריך לעשות לפני שאומרים מילה?
מתיש….
רוקמת אני ורוקמת. מילים. לא מפסיקה. אין סיכוי.
תודה רבקה יקרה על התגובה הכל כך מרתקת ומעניינת שלך!
מאד התחברתי לתגובה שלך, רבקה
אני רוצה להוסיף משהו: לפעמים כשאנחנו קוראים, אנחנו יכולים לטעות בנימת הדברים
בדיוק כי אנחנו לא שומעים את גוון הקול
את הטון
ואני רוצה גם לדייק את מה שאמרת: זה לא רק שאנשים *מדברים* בפחות מלים,
הם *משתמשים* בפחות מלים, גם בכתיבה.
דוגמא נפלאה היא *סבבה* שמחליפה בערך חצי מהמילון העברי
(בעוונותי, גם אני התרגלתי ומשתמשת בה) – דוגמה אחת להידלדלות המילון האנושי
אנשים שכותבים אנגלית, שהיא שפה מאד עשירה,
משתמשים הרבה במילונים של מילים נרדפות, בתור כלי עבודה מרכזי,
כדי להרחיב את המנעד הלשוני שלהם. להימנע מצימצום
אותי לא לימדו את זה כאן, בעברית.
אני לא יודעת אם יש מי שמלמד את זה במערכת החינוך הישראלית… וצריך
זה מעניין. תמיד. המילים שלך, הראייה שלך, את. חיבוק.
תודה. אוהבת אותך. מחבקת. מעריכה. שמחה. שבאת. לחיי. ברגע. הנכון.
מקסים תמרי, נשיקות במילים מפריז
שרוני…
תודה רבה…!!
נשיקות של ברכות ואהבה לכלה, שולחת לך מכאן בחזרה!!
למילים שמגיעות ממך יש טמפרטורה. היית מאמינה? אני קוראת ומרגישה את החמימות שעוברת מלוח ההשראה שלך. מופתעת בכל פעם מהעושר שיש בכתיבה שלך. כמה זכרונות יש בך .כמה רגישות לשלב נוסטלגיה עם בחירות של הווה.עוד פוסט נפלא שלך. ביג לייק
טמפרטורה.
את זה עוד לא כתבו לי.
איה כתבה לי כאן שלפוסט שלי יש חום וריח….
אז אני מנסה להאמין שאולי יש לי יכולות להעביר חום וטמפרטורה במילים?
דרך אגב טמפרטורה באופן מדעי (לא קלאסי) היא אחד מהחושים שלנו.
מעבר לזה.. התגובות שלך תמיד יודעות מה ואיך להגיד לי…
ללטף ולחמם לי את הלב בטמפרטורה שמספיקה לי לעוד הרבה ימים אחרי.
תדה נויה יקרה שלי.
המילים שלך נוגעות ללב. גם הצילומים. נהניתי לקרוא.
תודה רבה טלי… שמחה שנהנית מהפוסט שלי ותודה מעומק ליבי שנכנסת לקרוא אותו.
מקווה שתישארי 🙂
אני לא יודעת למה כל כך קל לי להתחבר למילים שלך…עוד אחד מהפוסטים שלך שאהבתי.
שוש יקרה,
יש מילים שמחברות. שנוגעות בנו שמזכירות לנו….
אולי בגלל זה או בזכות זה היה לך קל להתחבר למילים שלי. הן נגעו בך בכל מיני מקומות.הזכירו לך…
שמחה שאהבת ותודה רבה על התגובה שלך.
תמרי של מילים. מילים של תמרי. ארוזות. עטופות. מסודרות. מעבירות אותך מסעות. יוצאות החוצה ונוגעות בבפנים של הבטן. כל פעם מילה אחרת. כל פעם תובנה אחרת. חזקות. מרוסקות. מרטיטות. פוצעות. מפחידות. מרגשות. בלתי נשלטות. אלה שיוצאות החוצה למקום מבטחים. אלה שהלוואי והיינו מחזירים. כמו גלגל. מסתובב. כמו לב שאוהב. את מצליחה לתפור אותן לבגד שאפשר ללבוש ולהרגיש. ממש להרגיש. כל מילה. כמו המבט ההוא שאמר הכל. כמו אריזה של גוף. בגד של מילים. שמתאים לרגע. מתאים לעונה. מתאים לאדם הלובש. מתאים לסביבה. לפעמים הוא נוח. לפעמים דוקר. לפעמים הוא יפה. לפעמים מתסכל. ואת הופכת אותו ואותן. המילים. לעולם ומלואו. אופנה של מילים. אריזה של מילים. גוף של מילים. נפש שזורה במילים. מילים. כמו הכוכבים בשמים. שאין להם סוף. והם תמיד מנצנצים מכל מקום בעולם. כי הם שם. הכתיבה שלך יוצאת דופן. הויז’ואלס לא פחות. קסם של תמרי את. מקסים. מקסים. מקסים.
מקסים תמרי , את אכן אלופה במילים ולי נותר רק לקנא ביכולת הזאת שלך
תודה רבה רבה הדס….
אני חושבת שכל אחד יכול לכתוב, כמו שכל אחד יכול לצייר, זו יכולת שיש בנו ובכולנו אנחנו רק לא תמיד מאמינים בה.
בטוחה שאת כותבת מקסים. לפעמים זה אימון. כמו שריר ולפעמים צריך למצוא את הקול שלנו.. ואז הכל/קול יוצא הכי טבעי שיש.
אם את אוהבת לכתוב תחשבי על זה…אשמח לעזור ולעודד אם תרצי.
אני כאן 🙂
וואו! חייבת להכיר אותך!
רוצה להכיר אותך!
גם אני תינוקת של מילים
מייחסת משמעות לכל מילה, הופכת מילים, שוקלת אותך והן מהדהדות בתוכי.
בשנים האחרונות הן פורצות ממני
התחלתי לכתוב על משהו אחד וגיליתי שיוצא ממני משהו אחר
שהכיף הוא בעצם לכתוב על זה..
ריגשת אותי מאוד.
אביבית יקרה,
תודה רבה ששיתפת אותי…
אנשים המייחסים משמעות למילים שלהם או בכלל, הם אנשים שיש להם כבוד למילים.
ומי שיש לו כבוד למילים המילים מהדהדות בו, כי יש מאחוריהן הרבה מעבר למילה עצמה.
את הבלוג הזה התחלתי לכתוב על משהו אחד ובפוסט השני שלי כאן גיליתי שיוצא ממני משהו אחר לחלוטין… כך שאני מאוד מבינה על מה את מדברת.
זה כיף גדול ותמיד צריך לתת לזהיד וללכת עם זה לאן שזה לוקח.
ומי שרוצה להיפגש איתי אני לא מסרבת 🙂
אפגש איתך בשמחה ונכיר!!
“המילים שלי נקראו לאט. הלב שלי נקרע מהר”.
קוראת, מרפרפת, מדלגת, קצת כמו פרפר מעל לכל המילים והמשפטים שלך. קוראת ולרגע לא מרוכזת. וחוזרת. לפוקוס.
למילה הכתובה. ולמשמעות.
לרגע נתת לי שוב את הדרייב לחזור ולכתוב. וכרגיל אתן למילים להדהד בי ומסביבי כמו אדוות של מים כשאבן נזרקת לתוך שלולית.
לחיי התחלות וסופים. ואמצע ומילים. וחיבוקים.
בעודי גומעת את מילותיך, פתאום הבנתי משהו. הפכת ממעצבת אופנה שמתאימה את הבד לגוף, לכותבת שמתאימה את המילים לגוף, לנפש, ללב. הכל Tailor Made להשראה הרלוונטית. המילים הולמות אותך ואת הולמת אותן כל כלך. הן חברותייך הטובות ביותר. מרגישים את החברות שלכן בין השורות. ולחברות הזו שבינכן, יש תוצרים מפלאים.
ואני חובבת מילים גדולה, בדיוק כמוך. רק שלאחרונה, שמתי לב שלפעמים הן גם מגבילות. חותכות עולמות ומצמצמות. יש דברים שאף מילה לא תוכל להעביר – דברים של הלב. הם כנראה שייכים לשפה אחרת שאין בה אותיות.
כרינוש אהובה…
את התגובה שלי אלייך שמרתי לסוף.
חשבתי הרבה על מה שכתבת כאן, על הבד שמותאם לגוף, וכמובן וזה לא במקרה (כי אין במקרה) היום בדיוק הסברתי לחברה שלי איך בשנקר הייתי מתאימה בדים ומדגמת אותם עם סיכות על הגוף של הבובות בשנקר.
יש בגדים שאי אפשר לעשות להם גזרה על נייר. חייבים להוציא את הגזרה הפוך, מהבד על הגוף ומשם לנייר. זה נקרא בשפת העיצוב: דיגום חופשי. ומשתמשים בזה לדברים הכי מורכבים…לבגדים מחוייטים, לשמלות ערב וכלה לצווארונים מיוחדים….
ולכן ההקש שעשית כאן מפתיע ונדיר ומאוד מאוד מדבר אליי. אני אף פעם לא שוכחת מה “המקורות” שלי למרות שבפועל אני כבר מזמן לא “שם”. כנראה שהם שם בלי שאני שמה לב.
ואני מסכימה איתך שיש סיטואציות בחיים שלנו ששום מילה שום משפט לא יוכל לתאר או להעביר.
במצבים כאלה אני פונה לאהבה שלי לצד המילים, לתמונות.
תמונה יודעת להעביר דברים של הלב שאף מילה לא תוכל.
תודה רבה על התגובה הזאת שלך. המון חומר נפלא למחשבה….
תמרי אהובה,
אם היו שואלים אותי מה האסוציאציות שעולות לי בראש כשמזכירים את שמך, אז סביר להניח שהמילה הראשונה הייתה השראה. השנייה מילים.
את אישה של מילים ואת כותבת כל כך נפלא. את תמיד מגיעה לרבדים שמשאירים אותי פשוט המומה.
תובנות עמוקות ומלאות השראה.
לקרוא אותך זה סוג של פאוזה מהיום. להיות במקום אחר. להתנתק. זה ממשיך להדהד איתי במשך היום.
לאט לאט אסימונים נופלים. (אני כזו דינוזאור…מי יודע מה זה אסימונים בדור של היום? תכלס).
הכי ריגש אותי הקטע של “מה- את -רוצה”. כל כך פשוט וכל כך מורכב. 3 מילים עם עוצמה מטורפת. הנקודה בה בחרת לעשות מה שאת רוצה ושינית את עולמך מאז מהקצה אל הקצה. מדהים מדהים מדהים
אוהבת אותך
סיוונוש מתולתלת שלי
כששאלו אותי מה את רוצה, לא חשבתי לרגע שאגיב לך עכשיו על התגובה הכל כך נוגעת ויפה שלך.
לא חלמתי או שיערתי או דמיינתי….לא הייתי קרובה לזה אפילו.
וכמו שכבר כתבו כאן, מילים מהדהדות לנו הלאה יש להן המשכיות.
לא תמיד אנחנו יודעים לאן הן יהדהדו, אבל במקרה שלי הן הדהדו הלאה והן עדיין מובילות אותי יום יום בדרך שלי.
שימי לב כמה אנשים מדהימים הכרתי בזכות – מה את רוצה…
בינהם אותך!!
תודה רבה רבה על מה שכתבת לי. תמיד קוראת כמה וכמה פעמים תגובות כאלה להבין שזה באמת עליי…
(נ.ב. אני יודעת מה זה אסימונים. קפה בפארק היורה? עליי? 🙂
אם היינו מכירות מחוץ למסכים, הייתי מציעה לך עכשיו חיבוק גדול מלא בתודה. כזה שבלי קשר לגובה שלי או שלך, צריך לעמוד בו על קצות האצבעות. בלי מילים.
יעלי…
התגובה הזאת שלך פשוט מקסימה ומחבקת דרך המילים שלך. ממש כך.
מרגישה את החיבוק עד אליי.
מקווה שנכיר בקרוב מחוץ למסך ונתחבק כבר על אמת!!
תודה רבה עשית לי חיוך ענק!
וואו, תמרי, מאיפה להתחיל? ואולי מרחוק / יש סיכוי אחד למיליון / ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון. כואב בפנים ותופס חזק בגרון. היום היה לי בוקר כזה שהדמעות עלו וטיפסו בגרון למעלה. וניסיתי לעצור, בכלל לא התכוונתי שהן יצאו והן יצאו. אחכ נרגעתי והן חזרו למקום שלהן בפנים. עמוק. ואני יודעת שזה לנצח. קראתי ומיד דמינתי אותך יושבת ליד מכונת הכתיבה, שעושה קולות מוזרים, והרגשתי את ההתרגשות שלך והאהבה למילים. מעולם לא היתה לי מכונת כתיבה משלי, ראיתי אותן בסרטים ובחדר מורים. אחרי שסיימתי את האוניברסיטה מצאתי עבודה זמנית במשרד קטן בבית מגורעם בגבעתיים, אצל איש מבוגר, ואני כבר לא זוכרת במה הוא עסק. מה שכן אני זוכרת זה את מכונת הכתיבה שהיתה שם ואיתה התבקשתי לכתוב את המכתבים שלו. כבר אז הרגשתי שאני עובדת עם משהו ערכאי, שעומד לעבור מהעולם. כל שורה שהסתימה היה מן קליק כזה. כל הזמן היה צריך לשמור שנייר הקופי לא יזוז, ושהכל יהיה מאד מדוייק. עבדתי שם אולי שבוע. לא היתה כמעט עבודה, אבל זכיתי לכתוב במכונת כתיבה עתיקה. מהרגע שלמדתי לקרוא לא הפסקתי. מילים תמיד היו חשובות לי, כמו שכתבת – “מילה היא משמעות. מילה היא מחשבה. מילה היא רגש”. ספר מכיל מילים, מכיל עולם שלם. עולם שמפורק למילים, מילים שבונות עולם. כשרציתי לברוח למקום אחר מצאתי אותו בתוך הספרים. כשהייתי בת 7 ברחתי מהבית, לכמה שעות. גרנו אז ברמת אילן, בבניין בן 8 קומות. וירדתי לכניסה של הבניין והתחבאתי שם עם הספרים שהכי אהבתי, שמורים בתוך שמיכה. אין ספור מילים שאמרתי ורציתי להחזיר, אין סוף מילים שלא נאמרו, ונאמרו אחכ בשיחות שביני לביני. מבינה היטב למה את מתכוונת כשאמרת שלמילים יש כוח ושהן משנות עולם. בילדותי אחי ואני היינו רבים ללא הפסקה. הוא הציק לי ואני הייתי מתעצבנת ומחזירה לו. יום אחד אמא שלי אמרה לי משפט חכם – לא משנה כמה חזק הוא ירביץ לך, את עם המילים שלך תמיד תכי אותו יותר חזק. והיא צדקה אמא שלי. מילים כואבות הרבה יותר, אבל גם מנחמות ומחבקות ומעודדות ונוסכות בטחון ומעניקות אהבה. שמחה שיכולת לאמר מה את רוצה לעשות, שמחה שהקשבת והכי שמחה שאת מבצעת את מה שאת הכי אוהבת – לגעת בכולנו. אוהבת בחזרה.
וואו. מילים חזקות, עוצמתיות, מרגשות.
גם לי מילים עושות את זה, אני יותר שומעת אותן בראשי ויחד הם יוצרות תמונה, תחושה.
מתחברת למה שכתבה רבקה קופלר בנוגע לגוון המילה. טון הדיבור שאנו בוחרים.
הוא יכול כל כך להשפיע על כל מילה ומילה.
אני גם אישה של מילים.
והפוסט שלך מאוד דיבר אלי.
תודה.
תמשיכי 🙂
מירב יקרה,
מילים בהחלט יוצרות תמונה ומי שמסוגל להפוך מילה לתמונה או לתחושה זכה.
לצערי לא כל אחד מסוגל שתדעי…:) יש אנשים שאני מכירה שאם הם היו מסוגלים להפוך מילים לתחושות הם היו הרבה יותר מאושרים בחייהם….
תודה רבה מעומק ליבי על התגובה שלך מירב.
ולהיות אישה של מילים זו זכות גדולה בעיני! מתנה ענקית.
לא משנה כמה חזק הוא ירביץ לך, את עם המילים שלך תמיד תכי אותו יותר חזק.
ציפי שלי, התגובה שלך הרגישה לי כמו סרט קצר עלייך. על הילדות שלך. אחיך, אמא שלך, הספרים בשמיכה, הספרים בכלל….מכונת הכתיבה…
תיארת כל כך יפה הכל דרך המילים שקראת אותי ואז דרך מה שזה עשה לך והזכיר לך.
השראה טהורה, ממש כך.
המשפט שאמא שלך אמרה לך הוא פשוט ה- משפט.
יש בו את כל מה שהפוסט הזה בעצם מדבר עליו, הכח של המילה.
חזקה יותר מכל דבר אחר.
תודה רבה כמו תמיד על התגובה הכל כך יפה שלך, על השיתוף בזכרונות ובמילים שלך.
אין לי מילים……פשוט אין…..
אותיות יש : א , ה , ב , ה
מיכלי תודה רבה….
אוהבת תמיד את מה שאת כותבת לי.
כנה צלולה ומדוייקת…
ריגשת אותי!!
תמרי, כל מילה שאת אומרת, כל נשימה שאת נושמת, כל אבקת קסמים שאת מפזרת – הכל ארוז בצורה מושלמת וכאשר פותחים את האריזה משתאים אל הרגישות והעומק שבפנים.
איזה מזל שנפגשת עם יונית ושהיא ייעצה לך לפתוח בלוג – גם הכרנו וגם אני זוכה לקרוא את מילותיך המנחמות.
השיר בסוף הפסוט מרגש עד דמעות.
אחרי פוסט על מילים – אין לי הרבה מילים כדי לתאר את התחושה שהוא מעביר בי. אז מצאתי שיר:
http://www.shazam.com/track/115122459/every-word-she-said
מיכלי יקרה,
אני קוראת אותך ואני מרגישה מיכלי אחרת….
אולי כי ידעת מה עומד מאחורי הפוסט הרבה מעבר למה שכתוב, אולי כי ידעת כמה זמן כתבתי אותו והתלבטתי איתו…
תודה רבה על מה שכתבת כאן. מאוד מרגש אותי לקרוא אותך כך כותבת לי.
מזל שנפגשתי עם יונית, את צודקת. וההכרות איתך יקרה לי מהרגע הראשון.
שיר ענק השארת לי כאן. תודה!!
אלופת המילים את תמרי, ואני קוראת ומרשיה את החום שלהן ואת הריח שלהם ואת הציור שעשית איתן.
תודה!
חום וריח וציור.
אם הצלחתי להעביר את כל זה…
ריגשת אותי מאוד.
תודה רבה איה’לה!!
עשיתי לעצירה להתמלא במילים שלך. החיבורים המרגשים האלו שאת יודעת ליצור עם מילים.
אמנית המילה 🙂
אני אוהבת מילים, מתפלשת בהן, רוקדת אותן, שרה אותן, כותבת אותן, צוחקת ובוכה אותן, חיה אותן.
למילים בהחלט יש תדר, אנחנו מטעינים אותו ונותנים לו משמעות, ועומק ורוחב וגובה.
אני מרגישה את הכוונה שלך, את הכנות שלך ואת הלב שלך בכל מה שאת כותבת, ולכן זה תמיד מרגש לקרוא אותך.
תודה על עוד פוסט שממלא את הלב.
אוהבת אותך.
לירוני,
מעניין שאני עונה לך יום אחרי שעלה האתר המקסים שלך. לא מקרי כמובן.
את יודעת שאני מאמינה שגם תמונה היא בעצם מילה, מילים, יש בה הכל.
גם ציור. כל דבר שיוצא מאיתנו או שהעיניים שלנו רואות סביבנו יש בו מילים גם אם הן לא נשמעות.
וללא ספק את אוהבת מילים, כל כך אוהבת. כל דבר שאת מציירת יש בו דיבור, יש לו שפה. יש לו מילים.
תודה על מה שכתבת לי,
את כולך תדר של טוב לב ואהבה ונתינה.
אוהבת בחזרה, מחכה כבר לחיה שלי…שתציירי לי.
מה-את-רוצה. כמה כוח, כמה עוצמה, כמה לא יודעת, כמה לא בטוחה, כמה אולי דווקא כן אבל יש פחד להגיד. להגיד לי בלב, להגיד לי בראש, להגיד לי בלחש, להגיד לי בקול, להגיד את זה החוצה. מה-את-רוצה שלוש מילים קטנות אבל ענקיות. כמו תמיד ריגשת, עטפת, כתבת ועטפת במילים, בשתיקה שביניהן. תודה על הקסם.
ליטלוש מה את רוצה?
זו שאלה כל כך עוצמתית….לשאול את עצמנו, ככשואלים אותנו…את צודקת.
שנים ששאלתי את עצמי מה אני רוצה ובאמת שלא ידעתי. פשוט לא ידעתי.
“כמה אולי דווקא כן”….את כתבת.
אז כנראה שאת יודעת מה את רוצה, זה כבר כאן, שם, אבל זה קיים בך.
זה כאן.
תגידי לעצמך כל הזמן מה את רוצה כי את כבר יודעת.
וזה יבוא, לגמרי יבוא.
ברגע שלו, שלך.
ריגשת אותי בחזרה מאוד מאוד
תודה רבה….
תמרי המילים שלך נוגעות בי, מהדהדות, מעוררות מחשבות. הפוסטים שלך נשארים איתי גם אחרי הקריאה. מאד מתחברת לכוח שיש למילים, למשקל, למשקע, להדהוד. אני חושבת שזו גם החולשה שלהן. כתבת: “אפשר לבחור מילים, אבל לא תמיד הצד ששומע אותן חייב לקבל את המילים שלנו.” ואני חושבת שהמילים שאני בוחרת לומר יש להן מטען שהשומע לא חייב להכיר, להבין, לקלוט, לקבל ולכן לפעמים אנחנו מדברים עם אותן מילים ומתכוונים לדברים שונים. מאד מחדד לי את הצורך לדייק. לדייק את האמירה, לדייק את הכוונה, לדייק בבחירת המילים. לדייק ולזכור שמילים הן סמלים ולכן נתונות לפרשנות. סמלים עם עבר, משקל והדהוד ששונים בין האנשים השונים. תודה. אהבתי את השיר בסיום!
יפעת יקרה,
מהכרותי איתך רק דרך המסך והמילים (ומקווה שזה יהפוך בקרוב להכרות אמיתית) את ללא ספק מאלה, שהמילה עבורך היא משהו מאוד חשוב בחייך.
לדייק במילה בעיני זה לפעמים מעייף, כי לפעמים בא לנו פשוט להגיד וזהו…בלי לחשוב יותר מדי.
אבל אני יודעת (כמה אני יודעת) שלדייק במילים זה דבר עם משמעות ומשקל כמו שכתבת הרבה מעבר לאמירה הרגעית שלהן.
זה המשהו הזה בדיוק כמו שכתבת שיתן להן פרשנות, עבר, הווה, והדהוד להמשך.
כי למילים יש המשך…יש להם חיים הרבה אחרי שהן נאמרות.
תודה רבה על התגובה שלך יפעת, מהדהדת בי….
תמרי שלי.. מהיום שהכרנו (דרך המילים..) קראתי לך גאון של מילים. את פשוט כזו.
זה פוסט מבריק, רגיש, חשוף, ומסתורי יחד..
בסוף (כמו תמיד) העלת עבורנו- הקוראים, שאלות… ושם משום מה, הפעם אחרי שנשכבתי בין המילים שלך.. שם, בשאלות האלו נגעת בי הכי הכי.. אשתף רק טיפונת.. אבא שלי היה איש של שתיקה. כל חיי גדלתי בתחושה כזו שהוא איש (כמעט) ללא מילים. עד שבגרתי, ואז הוא חשף בפני את סוד הכתיבה שלו…
שם, בכתיבה, פתאום ראיתי שהמילים שלו פרצו החוצה ורקדו. וחיבקו. ואהבו. וכעסו. ופחדו. ובערו. למילים האלו היו חושים זכים וטהורים שהצליחו בצורה מושלמת לתאר ולהחיות- נופים ומראות, רגשות, צלילים וריחות שלא האמנתי שאפשר דרך המילים… מאותו הרגע הוא הפך להיות ההשראה שלי למילים ובד בבד גם הפך להיות הלמידה שלי לשתיקה הברוכה מידי פעם..
תמרי, כמה שגרמת לי להתגעגע לאבא פתאום.. (וגם למכונת הכתיבה שהיתה המשחק האהוב עלי בילדות.. ואבא כעס בכל פעם שגילה שנגעתי במכונה שלו ללא רשות…)
תודה אהובה, ושולחת חיבוק חוצה יבשות וימים..
יעלי יקרה שלי,
כשהכרנו זה היה הדבר הראשון שכתבת לי, על אבא שלך ומה שהוא כתב.
(ומעניין כי כשהכרתי את לירון,הדבר הראשון שהיא כתבה לי היה על אבא שלה והאוספים)
מרגש מאוד כשאני חושבת על הדואליות הזו בין שתיכן, גם כאן.
אני חושבת שאנשים שבחייהם שותקים יודעים לכתוב הכי יפה שיש.
שתיקה חזקה ממילים, כמו שתיארתי כאן בפוסט ולפעמים אני מקנאה באנשים שיודעים לשתוק ולהוציא את זה דרך כתיבה.
זה יוצא עוצמתי פי כמה וכמה בדיוק כמו שתיארת את מה שאבא שלך כתב.
מקווה שתעשי עם כל המילים שלו משהו, נראה לי שעוד אנשים ירצו להנות ממה שהוא כתב….
מאוספי המילים שלו…
מתגעגעת אלייך. חיבוק טראנס אטלנטי בחזרה…ותודה על מה שכתבת לי.מעומק ליבי.
Saying I love you
Is not the words I want to hear from you
It’s not that I want you
Not to say, but if you only knew
How easy it would be to show me how you feel
More than words is all you have to do to make it real
Then you wouldn’t have to say that you love me
Cos I’d already know
What would you do if my heart was torn in two
More than words to show you feel
That your love for me is real
What would you say if I took those words away
Then you couldn’t make things new
Just by saying I love you
תמרי. המילים שלך מדויקות. מכשפות. מלטפות. מצליפות. רכות ומדגדגות, פוגעות וחודרות. את אמיתית והמילים שלך כמוך. אבל לא כולם מדייקים ונאמנים למילה וכאן הבעיה עם המילים לפעמים. המזל הוא, שאני כמוך סאקרית של מילים אמיתיות, ולכן אוהבת לקרוא אותך (; את המילים את מחזקת עם ויז׳ואלס שמדייקים אותן וזה הופך את החוויה לשלמה ומענגת.
אה, ואיך אפשר שלא לציין את הפירוש החזק השני של מילה בעברית, מעניין מה הקשר? אולי כי הברית מבוססת על המילים שהוחלפו והוסכמו בין שני הצדדים?
טוב מיה… השיר הזה. כל כך אוהבת אותו. איך ידעת???
כששומעים אותו עם הגיטרות האקוסטיות והקול שלהם של האקסטרים האלה….תמיד תמיד עושה לי עור ברווז השיר הזה.
ולא אכנס לכל הזיכרונות שהוא מביא לי…זה כבר לפוסט אחר.
גם לי מפריע מאוד כשלא מדייקים במילה או כשלא מכבדים אותה. גם באיך שהיא נאמרת וגם במה שבא אחרי שאומרים אותה, מה שעומד מאחוריה.
בגלל זה זה מילה זו מילה כל כך מורכבת ומתעתעת….
חיכיתי לשתי המילים שלך 🙂 ניסיתי לחפש על זה גם פרשנות ולא מצאתי. הפרוש שלך מעולה…
משאירה לך חומר למחשבה עם שתי מילים באנגלית שקשורות זו בזו word/world
היתה לי פסקה שלמה על זה בפוסט אבל זה נגנז בעריכה…יש המון מאמרים מרתקים על זה ממליצה לך כשיצא לך לקרוא.
תודה כמו תמיד מיה על התגובה שלך הכל כך מחבקת ומעניינת שלך…
אהובה שלי, כשאני קוראת אותך, אני מפליגה חזרה לילדות, לתקופה בה הייתי קוראת רומנים ברוסית, ממציאה עולמות ומתאהבת בדמויות.
מרגישה איתך ככה וזו הרגשה מופלאה.
חיבוק גדול, בקרוב גם באמת ❤️
אירוש…
רומנים ברוסית נשמע הכי רומנטי בעולם.
את כל ה- רומנים ברוסית קראתי מתורגמים לעברית ורוסית מהצד, תמיד נשמעת לי השפה הכי לא רומנטית שיש….
ספרי לי פעם אם היא רומנטית בעינייך? ביחס לעברית או לאנגלית?
הכי מחמיא לי בעולם שאת מרגישה ככה כשאת קוראת אותי, מה אני יכולה לבקש יותר….
תודה רבה רבה אהובה
תמררררררררררר!! האמת? לי יש בעיה עם מלים. זה התחיל כשהייתי קטנה והתביישתי לדבר כי היה לי קול מצחיק ואחותי והבנות דודות שלי היו צוחקות עלי. אז שתקתי עד איזה גיל 5. עם השנים נפתחתי קצת ולקראת התיכון כבר הרגשתי די חופשיה לדבר את האני האמיתי שלי. בלי לפחד שיצחקו.. אבל – יש לי נטיה לשלוח מלים בלי לחשוב הרבה קודם (הסכר נפתח יותר מידי!!) וקרו לי כמה מקרים שפגעתי. בלי להתכוון. תמיד קשה לי נורא עם זה. היתה לי מורה לספרות שאמרה שהמלים הן כמו חצים. ברגע שיצאו לנו מהפה כבר אין לנו שליטה עליהן והן יכולות לדקור… היא מזה צדקה. ובנימה כבדה זאת – אני גם אומר שמלים יכולות לעשות צמרמורות של אהבה!! איזה כיף זה….
נשיקות
תמרוללה,
לך היתה בעיה עם מילים? נו באמת. זה כמו שתגידי לי שהייתי אלופה במתמטיקה ….
שתקת עד גיל 5? תמרוללה מה נסגר?
כשהכרתי אותך הדבר הראשון ששמתי לך שיש לך רצף מוטרף של מילים ואז את פתאום נעצרת וכאילו חשבת רגע….
כנראה יצרת לך את ההפוגות שלך עם השנים…את נחה בין פסקה לפסקה 🙂
מילים הן כמו חיצים אבל כמו שכתבת… אלו גם חיצים שיכולים לעשת צמרמורת של אהבה.
משפט מקסים צמרמורת של אהבה….
יא תמרוללה אוהבת את המילים שלך!
תמרי אהובה, כוהנת של מילים
.
לפני המון שנים, אולי עשר, כששמעתי לראשונה על בלוגים, חשבתי: אבל מי ירצה לקרוא את זה?
את רואה? רוצות ורוצים לקרוא לך במילים, ובקווים ובנקודות.
חשבתי על הקונטור הזה של הגוף שהיא ציירה לך אותך.
חשבתי על זה שלרוב, כשמציירים – מציירים קונטור, ואחר-כך ממלאים.
לא כמו בחיים.
קווי מתאר
ככה המילים, קווי מתאר של החיים.
במילים היפות שלך את תוחמת את החיים, כמו קונטור של שפתיים באיפור,
תיחום עדין ומזמין
לקרוא אותך. עוד ועוד לקרוא אותך, ולהכיר, ולא
ככה התאהבתי בך, תמרי, דרך המילים.
.
לפני חודש, כשקראתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה,
הוא נפל לי על בדיוק יום כזה,
שהסיפור על החלון לים התיכון נפל לי בול בפוני של הדמעות.
הסיפור הזה שלך, שכבר קראתי אותו מכלמיני כיוונים אצלך בפוסטים,
קיווצ’ץ’ לי את הלב כלכך במדוייק…
.
כשהאיש שלי מעביר חופשות שלמות בעבודה באכזיב,
ואנחנו מצטרפים אליו,
יש חלון שליידו שולחן העבודה המאד-צנוע שלי שם
זה ה חלון-משקיף-לים-התיכון שלי. ככה אני מכנה אותו כבר מזמן
מאד אהבתי את השיר הזה. עוד כשהיה לי רק תקליט, אפילו לא דיסק.
התגובה שלך גורמת לי לצמרמורת.
לקח לי כמה ימים לשבת ולכתוב לך.
כמו תמיד את כותבת לי דברים שאני צריכה לעכל אותם. להבין עד היום שהם אכן נאמרים לי ועליי.
כל פעם שאני כותבת עליה או עליו בפוסטים שלי, אני מבינה כמה רגעים בחיים שלנו הם מילים, או שירים שהקשבנו להם ברקע, או קולות ששמענו, או רגעים שאפילו לא נאמר בהם דבר.
אבל נאמר בהם כל כך הרבה.
כמו החלון שלך באכזיב. שמשקיף לים התיכון שלך. שהוא רגע שאת מביטה מהחלון שלך לים התיכון שלך, ויש בו כל כך הרבה מילים ומחשבות – שלך.
תודה על המילים…
מוקירה כל אחת ואחת מהן ללב שלי.
תודה יקרה ואהובה שאת
תמרי אהובה,
קראתי את הפוסט ממזמן, איך שיצא לאוויר אך לא הגבתי, לפחות לא כאן.
קראתי היום שוב פעם, קראתי בשקיקה, בולעת כל מילה, אומרת אותה בקול בראש, חוזרת אליה, מרגישה את הצליל שלה, את האנרגיה שיש בה.
אין ספר שאת הקוסמת של מילים, כאילו בדי אן איי שלך יש מילים ולא גנים.
אני כל כך נהנית לקרוא אותך, תודה לך.
מילים – עם השנים אני לומדת כמה כוח יש למילים, כמה מילה אחת יכולה להיות מעצימה והרסנית בו זמנית.
כמה מילה אחת יכולה לרומם וגם לקבור.
אני לומדת לדייק את עצמי בעזרתן של מילים, תהליך שהתחיל שנה- שנתיים, תופס תאוצה וגורם לי לפרפרים בבטן.
תודה אהובה
תמרי, פוסט חזק מאוד. כשהייתי קטנה (בגיל גן או ביה”ס יסודי) האמנתי שכל אחד הגיע לעולם עם מספר מילים קצוב (אף אחד לא יודע כמה וזה משתנה מאדם לאדם) וברגע שהאדם מנצל את כל המילים שלו הוא מת. זה גרם לי לחשוב הרבה לפני כל מילה שאמרתי, האם “שווה” לי לבזבז אותה.
עברו הרבה שנים מאז כמובן… ואני כבר השתחררתי מאמונה זו שמלכתחילה לא זוכרת איך היא נכנסה לי לראש (למרות שמי יודע, אולי צדקתי…). בכל זאת, ברור שלמילים יש הרבה כוח. לטוב ולרע. בגלל זה בכתיבה הרבה יותר קל לפעמים, כי אפשר לשכתב וללטש, למחוק ולהוסיף. להרהר ולדייק. מה שפחות אפשרי בדיבור.
כמו כל דבר בחיים גם במילים צריך לדעת להשתמש בחוכמה. ואת תמרי, עם אסופת המילים שלך בבלוג – מייחסת לכל מילה ומילה ומילה משמעות שפשוט קורנת ועוברת מהמסך לקורא. כולנו מדברות, כולנו כותבות – אבל להשתמש במילים כמו שאת עושה, לא הרבה מסוגלות. אשפית של מילים ושל השראה. פשוט כך.