*תמרי הנגר תמרי הנגר, ככה היו מקבלים אותי בגן.
הם ניסו להקניט אותי והאמת, כל כך אהבתי את הכינוי הזה.
וזה עוד יותר עצבן אותם…
כמה אהבתי שקראו לי תמרי הנגר ולא היה אכפת לי להיות נגרית.
אהבתי שתמרי זה בכלל שמו של האיש בסדרה וזה עשה אותו עוד יותר מיוחד.
אהבתי שתמרי הנגר גר על חוף כורכר ליד הים, כי אני כל כך אוהבת ים.
אהבתי שהבית שלו מלא חיות, כי אני כל כך אוהבת חיות, וגם ידעתי לחקות אותן באופן מושלם…בדיוק כמו שהן דיברו בסדרה הזו.
וסיפורים…טוב, סיפורים היו לי הרבה יותר מהמסמרים שהיו לאבא שלי בארגז כלי העבודה שלו.
ממש כמו לתמרי הנגר.
וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שקראו לי…
תמרי.
טעם של משהו שלעולם לא נרגיש שוב
הפעם הראשונה היא תמיד הפעם הראשונה.
אין לה מתחרות ואין למה להשוות אותה. בתולית, ראשונית, התחלתית, רגעית, ארוכה או קצרה.
משהו חדש, לפעמים מרגש, שמשאיר טעם של עוד, או טעם של אכזבה, או טעם של משהו שלעולם לא נרגיש שוב באותה העוצמה.
הדהוד כזה.
אי אפשר לשכוח פעמים ראשונות אפילו אם נרצה.
יש פעמים ראשונות ששמענו עליהן רק דרך הורינו או דרך אנשים שראו אותנו חווים אותן.
הפעם הראשונה שיצא הבכי שלנו לעולם, כשחייכנו, כשצעדנו צעד ראשון…
ואז מגיע הרגע או הגיל שהזיכרון הראשון הוא כבר רק שלנו.
הפעם הראשונה שהשאירו אותנו בגן…בבית הספר…הפעם הראשונה שרכבנו על אופניים… שנהגנו באוטו… שטסנו במטוס…שהתחלנו צבא… שהתאהבנו…שהתנשקנו…ששכבנו…ששברו לנו את הלב…שהתחתנו…שילדנו…שחווינו משהו חדש…שעברנו שינוי…
כל הפעמים הראשונות שאנחנו זוכרים הן רק שלנו והן נחרטות לנו בראש ובלב כמו שרק פעמים ראשונות יכולות לעשות.
אף נשימה שננשום לא תשתווה לנשימה הראשונה שנשמנו כשהגוף והנשמה שלנו יצאו לאוויר העולם.
נשימה חד פעמית אחת ומיוחדת ואנחנו אפילו לא זוכרים אותה…
אף צעד בחיינו לא ישתווה לצעד הראשון שצעדנו…
אף פרפר לא יפרפר לנו בבטן כמו אותו הפרפר כשהתאהבנו בפעם הראשונה…
אף נשיקה שתבוא אחרי הנשיקה הראשונה, לא תשווה לאותה נשיקה, למה שהרגשנו, למה שחווינו גם אם הנשיקה השאירה לנו טעם שהוא לא כמו שחשבנו שהיא תהיה.
והפעם הראשונה שחווינו מוות של אהוב היא הפעם הראשונה של משהו שלא נרצה שישוב יותר לעולם!
יש פעמים ראשונות שאנחנו מייחלים שהן תהיינה גם הפעמים האחרונות.
מיץ פטל ביד וסמרטוט
תקפצי כבר תקפצי כבר.
תמר נו כבר תקפצי את לא שומעת…פחדנית אחת! הן צועקות לי.
בגללך נפסיד את כל המשחק.
אני באמת מנסה. כל כך רוצה לקפוץ רוצה שננצח.
אבל הרגליים שלי כבולות, לא מסוגלות. כאילו מישהו נעל לי אותן חזק. העניבה הצהובה של הצופים חונקת אותי, אני מזיעה כולי.
מפחדת פחד מוות. יש לי פחד גבהים נוראי.
אני שומעת את הבנות צועקות לי בעצבנות תקפצי תקפצי כבר…נו…תמר…מה קורה לך והקולות שלהן מתרחקים ממני עוד ועוד, אני שומעת אותן במעומעם.
אני עוצמת עיניים חזק ובלי לחשוב יותר אני קופצת מהגג של המקלט.
אני זוכרת חבטה אדירה על הרצפה ומשהו חם על הפנים שלי, דם. המון דם. ואחרי זה אני לא זוכרת כלום.
אני יושבת בחדר המדריכים בשבט הצופים שלי בתל אביב.
מיץ פטל ביד וסמרטוט ספוג בדם על המצח שלי.
מה קרה אני שואלת את המדריכה שלי?
הבנות עומדות בדלת מולי מבוהלות ולא אומרות מילה. רק משפילות את העיניים לרצפה, לא מסוגלות להסתכל עליי.
את נפלת חזק היא אומרת לי חזק מאוד כנראה כי התעלפת לרגע, מאוד נבהלנו.
אני מצטערת תמר, הן לא היו צריכות להכריח אותך.
רציתי שננצח אמרתי לה בבכי קורע לב…
לא רציתי שיחשבו שאני פחדנית, רציתי שיראו שאני אמיצה ובכלל יש לי פחד גבהים את מבינה??
היא מחבקת אותי ומנסה להרגיע אותי, אבל כל מה שאני רוצה ברגע הזה זה את אמא שלי.
לא באתי לצופים יותר בשנה הזאת אפילו לא פעם אחת.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שכעסתי על עצמי. כל כך כעסתי, כל כך התביישתי.
כעסתי שלא הקשבתי ללב שלי, שלא עשיתי את מה שבאמת רציתי. התביישתי לרדת מהגג של המקלט ולהגיד להן שאני לא קופצת משם.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלמדתי שיעור חשוב על הרצונות שלי, על אומץ, ופחד ובושה וכעס…
זו גם הייתה הפעם האחרונה בחיי שבאתי לצופים.
פעם ראשונה היא התחלה של משהו שלא יחזור יותר לעולם, רק ימשיך מאותה נקודה למקום הבא בחיים שלנו.
רגע כזה שיש רק אחד כמותו.
ולפעמים פעם ראשונה היא התחלה למשהו הרבה גדול ומשמעותי ואנחנו אפילו לא יודעים את זה…
פעם ראשונה יכולה להסיט לנו את כל החיים מהמסלול שעד לפני שנייה היה לנו כל כך ברור.
לשנות סדרי עולם, להפוך חיים שלמים, להתחיל לנו התחלות חדשות ולא צפויות.
העיניים עם הריסים הארוכים
תל אביב שלי בצהריים המשיכה בשגרה שלה כמדי יום.
המכוניות נסעו, נהגים צפצפו, ציפורים עפו מעל העצים, ואנשים המשיכו ללכת על המדרכה לידי ממהרים לכל מקום אפשרי.
אבל עבורי, שום מכונית שעברה שם כבר לא נשמעה ושום משק כנפיים של ציפור לא נשמע ושום עלה שנפל מהעץ כבר לא נראה ושום דבר כבר לא היה קיים בשנייה הזו.
הכול נעצר. העולם שלי עמד מלכת. רק הלב שלי המשיך לדפוק כל כך מהר.
ריח שכל כך לא מוכר לי וכל כך כן.
ויד אחת שמחזיקה לי את היד והמגע שלה היה לי בראשיתי והכי ברור לי בעולם.
משהו שכבר הכרתי מזמן, במקום אחר ובזמן אחר ובגלגול אחר…
ושפתיים על הצוואר שלי שנישקו אותו לשנייה נשיקה עדינה כאילו מרחוק ועזבו.
כמו פרפר מרפרף…
והשפתיים חייכו אליי והעיניים החומות עם הריסים הארוכים הסתכלו עליי והיד שאחזה בי עזבה פתאום ונפרדה ממני לאותו רגע…
וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיים, את התחושה הזאת של תחילת אהבה וידעתי שמהשנייה הזו, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
רק מה שיהיה אחרי.
סוג של תקווה
פעם ראשונה יכולה לגרום לנו לכל כך תחושות ורגשות…
לבלבול, ללמידה, להתבוננות, להתאהבות, לאכזבה, פעם ראשונה היא הלא נודע.
פעם ראשונה היא ציפייה, היא פחד, היא לפעמים בושה, היא אומץ.
פעם ראשונה, תגידו את הצירוף הזה… רק מלהגות אותו אני מרגישה בגוף התרגשות.
פעם ראשונה זה שינוי. קטן כגדול.
וזה לא משנה פעם ראשונה של מה…אפילו של סרט שאני רואה בפעם הראשונה, של אוכל שאני טועמת.
כל פעם ראשונה, יכולה להיות פתח להתחלות הכי גדולות בחיים שלנו.
לו היינו יודעים לאן תיקח אותנו בחיינו הפעם הראשונה שלנו היינו בוודאי נעצרים לרגע קט בחיוך גדול או בכאב או בהשלמה או בפספוס למול ההמשך שלה.
פעם ראשונה היא תמיד הפתעה.
משהו לא צפוי משהו חדש, עם טעם אחר וריח אחר, משהו שרק בהמשך כשנסתכל מלמעלה, ממעוף הציפור, נבין את הפעם הראשונה הזו ומה היא חוללה בחיינו או לא חוללה.
פעם ראשונה היא סוג של תקווה, כי לפני שהיא מתרחשת ממש שנייה לפני…
הכל נראה לנו עוד אפשרי.
סיכות בצבע זהב
כמה חיכיתי לדמי החנוכה שלי בשנה הזאת.
אני בת שבע וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני יכולה לקנות לי מה שארצה בדמי החנוכה שאקבל, הרגשתי גדולה.
והיא לגמרי חיכתה לי…אי שם ברחוב דיזינגוף בתל אביב בחנות הצעצועים “אריה”.
היה לה שיער בלונדיני עד הרצפה, שמלה ורודה מבריקה וכמה סיכות פלסטיק קטנטנות בצבע זהב שהיו מוצמדות לשיער שלה.
עוד לפני חנוכה, בקיץ התל-אביבי הייתי מסתובבת אחר הצהריים עם אמא שלי ברחוב דיזינגוף לסידורים.
מול הפינה של שדרות בן גוריון, הייתי נעצרת מול חלון הראווה של חנות הצעצועים “אריה”.
אני מסתכלת עליה והיא עליי ושוב מסתכלת. נפרדת ממנה רק כשאמא שלי הייתה מושכת לי את היד ללכת כבר משם.
השנה בחנוכה אני רוצה בכל הכסף שאקבל לקנות לי את הברבי הזו את מבינה אמא? אני כל כך רוצה אותה!
ואם היא לא תחכה לי בחלון עד חנוכה? ואם מישהו יקנה אותה?
המחשבה שהיא לא תהיה שלי לא נתנה לי מנוח.
הכנתי קופסא קטנה לכל דמי החנוכה שלי.
בחוץ כבר ירד גשם ואוטוטו התחילה שנה חדשה והברבי עדיין חיכתה לי בחלון הראווה בתוך קופסה ורודה ומבריקה.
כולם נתנו לי דמי חנוכה. במשך שבוע ספרתי כל ערב את דמי החנוכה שלי.
לירה ועוד לירה, מטבע ועוד מטבע. והצלחתי לגייס את כל הסכום בשביל לקנות אותה.
אני מושכת את אמא שלי חזק בשדרות בן גוריון, גשם זלעפות יורד, אבל אני לא שמה לב לכלום רק מחכה לזה שעוד רגע ממש היא תהיה שלי.
אני רצה לחלון הראווה והיא לא שם.
היא לא שם אני צועקת היא לא חיכתה לי ואני מתיישבת בגשם על המדרכה ולא מפסיקה לבכות.
קנו אותה אתמול אריה מספר לנו, ילדה אחת קנתה אותה עם דמי החנוכה שלה.
אני בורחת מהחנות ולא חוזרת אליה לאחר מכן חודשים רבים. אפילו לא מוכנה יותר להסתכל בחלון הראווה.
לא עניינה אותי אף בובה אחרת. לא כי לא היו יפות ממנה, היו…אבל היא הייתה הרבה מעבר לבובה עבורי.
היא הייתה משהו לצפות לו, להתאמץ בשבילו, לחלום עליו לקוות לו לדמיין אותו…כמו פנטזייה.
משהו שלא יכולתי לוותר עליו…
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שטעמתי טעם מר של אכזבה.
טעם מר ולא טעים לילדה בת שבע.
כעבור שנה בדיוק כשאבא שלי חזר מניו יורק, קיבלתי אותה.
הוא פתח את המזוודה והיא הייתה שם עם השיער הארוך והשמלה הוורודה וסיכות הזהב.
החזקתי את הקופסה שלה ולא האמנתי. אבל היא כבר נראתה לי אחרת.
זה לא שהיא לא הייתה יפה עם השיער עד לרצפה והסיכות בצבע זהב… אבל הלב כבר אמר עליה מילים אחרות.
כעסתי ואהבתי אותה כל כך.
שנים שיחקתי איתה, שמרתי עליה מכל משמר ואני שומרת אותה עד היום וגם את האכזבה של הפעם הראשונה.
תמיד צוחקים תמיד לא חוזרים
כבר לפי המבט הרגשתי בבטן הקטנה שלי שמשהו לא טוב קורה כאן.
אבא שלי עומד בדלת והוא מתאפק לא לבכות.
עכשיו כשאני חושבת על זה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אצל אבא שלי דמעות בעיניים.
אחר כך הן כבר היו מצרך שחזר על עצמו בכל פעם שזה דפק על דלתנו – המוות.
הוא מחבק את אמא שלי חזק ולוחש לה באוזן שלא אשמע.
אני נצמדת לה לחצאית, מרגישה את הגוף שלה רועד.
אמא מה קרה? אני שואלת ושואלת והיא לא עונה.
אני מניחה את הראש הקטן שלי על הירך שלה ומחכה שהיא תסביר לי מה קרה. ידעתי שזה משהו לא טוב. הכי לא טוב. משהו מבהיל ומפחיד.
הוא טבע. אני שומעת את הלחישה של אבא שלי. מעבר לזה לא הבנתי כלום רק הבנתי שהוא מת.
בלונדון? מי טבע בלונדון? אמא תעני לי בבקשה?
אמא שלי בוכה מחבקת את אבא שלי חזק.
היא מתכופפת אליי ומספרת לי בלחש שהוא טבע באגם הקפוא שנבקע ליד האוניברסיטה שהוא למד בלונדון.
לבוש במעיל הדובון שהטביע אותו למצולות הקרח, יחד עם העיניים הכחולות שלו, יחד עם הצחוק המקסים שלו והבדיחות שהוא היה מספר ומצחיק אותי…
יחד עם הכול.
הוא היה הראשון שמת אצלנו במשפחה מוות טרגי, מוות מבוזבז.
הוא היה כל כך צעיר, כל כך מקסים.
וזו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את המילה מוות בבית שלנו, לא רק שמעתי, גם הרגשתי.
מאז אותו רגע המוות ביקר אותנו במשפחה עוד כמה פעמים. תמיד צעירים תמיד יפים, תמיד צוחקים, תמיד לא חוזרים.
ואני רק ביקשתי שהפעם הראשונה תהיה גם הפעם האחרונה.
אבל אף אחד לא הקשיב לי.
תנו לי להיות איתו לבד
תגיד לי אני לוחשת לו אתה באמת שלי? כל כולך? מלמעלה עד למטה?
הוא מסתכל עליי בעיניים פקוחות, השמיכה הלבנה עוטפת אותו כמו בובה קטנה.
יש לו ריח שאני לא מכירה ופנים שאני לא מכירה.
וידיים קטנות עם ציפורנים זערוריות.
אני מלטפת לו את הידיים, שמה אותן בשלי מתפעמת מהפרטים הקטנים.
מקרבת את הראש שלי לצוואר שלו ומריחה אותו.
נושמת אותו את הריח של הדבש, ריח שרק מעבדה של היקום יכולה לייצר, מעבדה אלוהית.
כולי כואבת. התפרים הטריים בבטן, החזה שלי, הידיים, הרגליים, ההרדמה שעוד לא נמוגה…
כמה שאני עייפה. כמה אני שמחה, כמה אני מבולבלת, עצובה, בוכה, צוחקת, לא מבינה עדיין מה קורה כאן מה קרה כאן.
לא מבינה עדיין שמהשנייה ששמעתי אותו בוכה כשהוציאו לי אותו מהבטן, שום דבר בחיים שלי לא יהיה אותו הדבר.
תנו לי להיות איתו לבד אני מבקשת מהאחות.
אסור לך את אחרי ניתוח. אסור להשאיר אותך לבד איתו. הוא יכול ליפול לך מהידיים, את עוד חלשה מאוד.
אני מחבקת אותו חזק ללב שלי ולוחשת לו באוזן הקטנה מילים שרק שנינו שומעים.
המון מילים, המוני מילים ומשפטים ודמעות וחיוכים ששמרתי תשעה חודשים בבטן התופחת שלי.
והוא מקשיב ונרדם לי בידיים.
בלב אני מרגישה בת 16 אבל בידיים אני מחזיקה תינוק. שלי.
וזו הייתה הפעם הראשונה שהפכתי לאמא.
והוא כבר בן 16 הילד שלי.
גם אני.
מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה
אז תגידו מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה?
קורה שפעמים ראשונות קורות לנו בלי הכנה מראש,הן פשוט מגיעות כמו שהן, בלי אזהרה.
הן לא נותנות לנו זמן להתכונן, הן לא משהו שבחרנו לנו.
אבל לפעמים אנחנו ורק אנחנו, מחליטים לעשות משהו בפעם הראשונה.
כשאנחנו מחליטים לעשות משהו בפעם הראשונה אנחנו צריכים אומץ.
לקפוץ או לא לקפוץ, לעשות או לא לעשות, לשנות או לא לשנות…
לא מספיק שנחליט שאנחנו רוצים, אנחנו גם צריכים לעשות את זה, את המעשה הזה.
אנחנו מפחדים, חוששים, אולי הפעם הזו לא תהיה כמו שחלמנו, כמו שרצינו, כמו שדמיינו… אולי נתאכזב, אולי יקרה משהו לא טוב…
אולי זה יוביל לשינוי שלא היינו מוכנים אליו?
הכוח וההשראה העצומה שיש בפעמים ראשונות גורמות לנו לחוות דברים, לעשות שינויים, ללמוד דברים על עצמנו, להיות אמיצים, לא לפחד, להבין מה היכולות שלנו, ללמוד לאהוב את עצמנו ממקומות שכבר שכחנו…
אני הולכת לקראת הצוק הכול מוכן לקראת הפעם הראשונה שלי…
הבגדים, הנעליים, המצנח, אני. מחכה לרגע הזה המון זמן.
כמה התלבטתי, כמה פחדתי. לצנוח לא לצנוח…פיתולים אינסופיים עם עצמי עם מי ומה שאני…עם הבפנים הכי עמוק שלי, עם השדים הכי קטנים והכי גדולים שלי.
אל תצנחי אל תצנחי.
תצנחי תצנחי.
אני כאן. בקצה של הצוק ולי בכלל יש פחד גבהים נוראי.
ואני יודעת שאחרי שאצנח מהצוק הזה בפעם הראשונה בחיי, החיים שלי כבר לא יהיו דומים לשום דבר שהיה לפני.
אני נזכרת בצופים, כשהבנות צעקו לי פחדנית אחת כשעמדתי על הגג של המקלט.
ואז… אני עוצמת עיניים…
וקופצת.
אף אחד לא צועק לי פחדנית. אני שומעת רק את עצמי אומרת לעצמי: את אמיצה! הכי אמיצה שיש.
הגוף שלי נופל ונופל אני מצליחה לראות מרחוק את הים, את השמש, את האור…
בבת אחת אני מתרוממת בעוצמה אדירה חזרה מעל הצוק כשהמצנח שלי נפתח והוא צבעוני וגדול.
מרגישה את הרוח על הפנים שלי ואני צונחת לאט לאט לעבר הקרקע. הכול מולי כל כך יפה וצלול, לא רוצה שזה ייגמר.
אני מתקרבת לקרקע ונוגעת עם הרגליים שלי באדמה והן יציבות וחזקות מאי פעם.
את כבר לא תמר אני אומרת לעצמי, את תמרי ואת אמיצה.
הכי אמיצה שיש.
וזו הפעם הראשונה אחרי המון שנים שקראתי לעצמי, שאני קוראת לעצמי…
תמרי.
Beginnings
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest
Beginnings לוח השראה שכולו מספר בתמונות ובמילים פעמים ראשונות, התחלות של משהו חדש, תקווה.
אז ספרו לי…
מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? פעם ראשונה שאתם זוכרים במיוחד? פעם ראשונה ששינתה את חייכם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי
תמרי סלונים ליבס
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
* תמרי הנגר סדרת הילדים הנוסטלגית של שנות השבעים בכיכובו של השחקן יוסי גרבר ז”ל
.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אז אני אתחיל מהאמצע. מהאובדן. אני לא יכולה לתת עדיין שם לשלי, לאובדן שלי. אני גם עוד לא לגמרי יכולה לכתוב אותו ונראה לי שאני עוד לא לגמרי השלמתי איתו. להיות ילדה של אבא ואז אבא איננו – איפה זה משאיר אותי?
סיכות הזהב, לי היו כסופות שחיכיתי לקנות בנתניה כשבאתי לבקר את סבתא וסבא בנתניה. את הראשונה איבדתי כבר באותו שבוע ולא יכולתי להפסיק לבכות את כל הדרך הביתה ברכבת.
אושר של התחלה, עם זה אני מסיימת את הקריאה של הפוסט והכתיבה של בתגובה. ההתחלה שלך, של תמרי שהיא כנראה התחלה בסיבוב שני. מרגשת אותי בשבילך, מרגשת כי אני די קרובה כשמשהו כזה גדול קורה לך ואת בשבילי השראה.
תודה על ששוב נגעת לי בנימי הנימים, תודה שגרמת לי לחייך איתך, לכאוב איתך, להרגיש משהו בבטן בזכותך.
לחיי התחלות חדשות וטובות
ליטלוש,
כמה נגעה בי התגובה שלך.
שם לאובדן…לא חושבת שאפשר לתת לו שם.
שאלת איפה זה משאיר אותך…
אובדן משאיר אותנו במקום של אובדן…משהו ששום זמן לא ירפא רק יעמעם.
יש לנו מקום בלב שנקרא: אובדן.
ככה זה אצלי לפחות.
במשך השנים אפשר לקחת את האובדן הזה ולעשות איתו או ממנו דברים של נחמה, של צמיחה של פריחה. ככה אני עשיתי עם האובדנים שלי…ככה אני מנסה לעשות.
אני חושבת שהשם של זה שאיבדנו הוא השם של האובדן שלנו. במקרה שלך זה אבא.
נזכרתי ישר בשיר של זלדה לכל איש יש שם….
הסוף שלו הוא אולי התשובה שלך…
תודה על התגובה הכל כך יפה שלך שעוררה בי עוד כל כך הרבה דברים לגביי…
והנה השיר…
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו מותו.
הפעם הראשונה – את לא יודעת כמה לפעמים אני כמהה לחזור בזמן אל ‘הפעם הראשונה ש’..להרגיש שוב את ההתרגשות של ההתחלה. יש בפוסט שלך כל כך הרבה דברים שאני מרגישה שנכתבו עלי – גם לי לא היה אומץ לקפוץ מגג המקלט בצופים, אני בניגוד אליך תמיד ירדתי מסביב…שלא לדבר על הפעם הראשונה שבה הפכתי לאמא, בדיוק אותה תחושה (וגם אצלי זה היה בניתוח). אני מאד אוהבת את האופטימיות שבה הפוסט מסתיים – תמיד יש עוד ועוד פעמים ראשונות טובות שמצליחות להפתיע אותנו….אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שמאד השפיעה עלי..מעניין אם תגלי מה היא…:-)
מיכלי אני קוראת אותך ומחייכת.
יש המון דברים שכתבת כאן שאני בהחלט יכולה לנחש את הסיטואצייה ולדמיין אותך בה. גם בתור ילדה וגם בגילאים יותר בוגרים. טוב שלא קפצת מהגג של המקלט. זה בעיני האומץ האמיתי – לא לעשות את זה.
ולגבי פעמים ראשונות כמו שכתבת, תמיד יהיו עוד.
אני חושבת שבגילנו אנחנו כבר יודעות שתמיד יש עוד דברים ועוד דברים שיכולים לקרות פתאום ושיפתיעו אותנו ביג טיים 🙂
אני מנחשת שהפעם הראשונה שהכי רגשה אותך זה שטסת במטוס :)מחכה לשמוע האם אני צודקת??
תודה על התגובה הכל כך אופטימית שלך!!
פתאום אני חושבת שהביטוי הפעם הראשונה שייך לילדות ולנעורים, ומה אפשר עוד לחדש? אבל אז, את, כמעשה כשפים עם התמונות והמילים שלך, את באה וכותבת ושמה מולי את המילים האלו, שבכלל לא חשבתי עליהן. פעם ראשונה, פעם ראשונה. הולכת לחשוב על פעמים ראשונות <3
עופריקי,
מיכל כתבה כאן באופטימות שתמיד יש עוד פעמים ראשונות וטובות שמצליחות להפתיע אותנו גם בגילאים שלנו….
אני מסכימה שיש פעמים ראשונות כמו נשיקה ראשונה וכל מה שבא לאחריה … ונהיגה ראשונה במכונית ולידה ראשונה… שהן באמת חד פעמיות ולא ישובו עוד לעולם.
משהו שבאמת שייך לנעורים שלנו ולגיל אחר שכבר לא נהיה בו שוב.
שמחה שגרמתי לך לחשוב על הפעמים הראשונות שלך….
תמיד את מוזמנת לשתף. אני כאן 🙂
את תמרי ואת אמיצה! זה כל כך נכון. פוסט מקסים תמרי עם כל כך הרבה תום חוכמה ובתוליות בשלה 🙂 (וזה לא אוקסימורון אצלך). פשוט שובה לב! אוהבת אותך! ותודה על תוכן שהוא השראה ממש כמוך!
וואו, מיכל, ‘בתוליות בשלה’!
זה צירוף מושלם
מיכלי יקרה שלי,
הרבה פעמים אני מספרת על הבלוג שלי שרב בו הנסתר מהגלוי.
אולי מה שכתבת לי כאן מסביר את זה,את מה שנגלה לכם הקוראים ממני…וזה מרגש אותי לקרוא את זה דווקא ממך.
בתוליות בשלה וזה בהחלט לא אוקסימורון אצלי, צמד מילים קסום שגם בו רב הנסתר מהגלוי בקשר אליי.
מקסים!! מאמצת את זה אליי קרוב.
תודה על התגובה הנפלאה שלך אליי ועליי.
תמרי
איזה פוסט מצמרר.
פעמים ראשונות תמיד מפחידות אותי. אבל עם השנים אני מגלה שחשוב דווקא לקפוץ למים, לא לפחד ופשוט להתחיל. הפחד מהדברים שאני לא יודעת לפעמים משתק אותי. כך שאם אני פשוט מתחילה להתמודד עם משהו חדש, אני יודעת שאני אצליח, זה רק עניין של לצאת לדרך.
המוות הוא הדבר שהכי מפחיד אותי, בגלל שהוא כל כך סופי ומוחלט. אדם שהיה ופשוט אינו שם יותר. זה כואב כל כך אבל זה בלתי נמנע. חלק ממעגל החיים.
פחד זה דבר משתק. נקודה.
מעניין שבאנגלית Fearless זו תעוזה, אומץ…חשבת על זה פעם?
הפוך על הפוך ובעצם כל כך לא… כי אומץ זה ההיפך מפחד.
לקפוץ למים חייבים, אחרת החיים שלנו יהיו משעממים…אחרת דברים לא יקרו ולא ישתנו למקומות יותר טובים…
לא כל אחד מסוגל. לפעמים צריך להתאמן על זה…להתאמן להיות אמיץ!!
תודה קרן יקרה על הכנות בתגובה שלך…
לומדת כל פעם להכיר אותך עוד ועוד…
תמרי אהובה ואמיצה. פוסט תענוג ממש. כל כך הרבה פעמים אמרתי לילדי ואם יגידו לך לקפוץ מהגג.. כביטוי דמיוני כזה ל״ברור שתקשיב לעצמך״ ולא ידעתי שיש דבר כזה באמת ויש ילדה מתוקה שפשוט התעלפה, אני ממש בהלם. הזכרון הכי מתוק שלי זה הפעם הראשונה שהיה לי אוטו משלי שקניתי מכספי. פיאט 127 ישנה וחלודה שהיתה יפיפיה בעיני קראתי לה FIFI והייתי בטוחה שאיתה אני יכולה לכבוש את העולם. התחושה שאני יכולה להכנס לאוטו משלי ופשוט לנסוע נעימה לי גם היום.
באמת קפצתי מהגג….אבל הרגשתי אחרי, שהייתי הרבה יותר אמיצה לולא קפצתי.
לא הייתי אמיצה בכלל כי לא הלכתי אחרי הלב שלי שאמר לי פשוט לרדת מהגג ולעשות מה שטוב לי…
לפעמים החלטות אמיצות הרבה יותר קשות מלקפוץ מגג או לצנוח….
מאוד מזדהה איתך עם האוטו…באחד הפוסטים שלי סיפרתי כמה טסטים עברתי בשביל להגיע לפעם הראשונה שנהגתי עם רשיון משלי ולכן אני כל כך מבינה על מה את מדברת עם התחושה להכנס לאוטו משלי ולנהוג…
תודה גליתוש על התגובה שלך….אוהבת המון!!
תמרי תמרי. התנועה הזו שבין עצב עמוק לשמחת הריחוף – איזה פוסט!
תודה על ההזדמנות לחשבון נפש שלי עם עצמי. הרבה שנים חייתי עם כעס עמוק, כי לקחו לי כל מיני פעמים ראשונות, שלא נתנו לי לחוות אותם כפי שתיארת עכשיו יפה, למעלה. הרבה פעמים ראשונות שלי הבנתי רק בדיעבד, רק אחרי שהיתה פעם שניה ושלישית, הבנתי שהיתה ראשונה.
בשנה האחרונה לעשור הארבעים שלי, עשיתי רשימה, של כל מה שרציתי ולא הספקתי ודאגתי להוציא אותם לפועל אחד אחד… ואפילו קיבלתי פעם ראשונה ומקווה שהיתה זו אחרונה של נסיעה באמבולנס צופר, מבהיל אותי למיון… לשמחתי הרבה זו היתה טעות באבחנה, אבל זכיתי לכל תשומת הלב בכביש!
אני שמחה שאחרי יומולדת חמישים הבנתי שלא נגמר העולם ויש עוד מלא חוויות לחוות ויש לי רשימה ארוכה שאני מזמנת לעצמי…
כמה השראה יש לי לקחת ממה שכתבת כאן.
לקחו לך פעמים ראשונות…זה נשמע אפילו אכזרי. למרות שההסבר שלך אחרי הרגיע אותי.
קיבלת מתנה מפתיעה עם האמבולנס…כתבת כל כך מצחיק אבל אני בטוחה שזה היה רחוק ממצחיק…
והכל הכל מתחבר לי למקום הכל כך יפה ואופטימי שסיימת איתו את התגובה…
אזכור מה שכתבת כאן שאחגוג לי חמישים…
תודה רבה רבקהל’ה…
“הפעם הראשונה שחווינו מוות של אהוב”. זהו, אחרי כן הכל נצבע בצבע הזה. גם כל מה שקרה לפני כן. והייתי צריכה להתאמץ כדי להיזכר בפעמים ראשונות אחרות שהזכרת כאן. זה לבטח עוד יבוא. מתערבלת מבפנים עדיין.
אחרי כן הכל נצבע בצבע הזה.
ממש כך.
כל החיים שלי נצבעו מחדש. עד ממש לרגע זה.
וכמו שכתבתי כאן לליטל, למדתי לעשות עם הצבע הזה גם דברים אחרים וטובים.
אין ברירה אחרת, פשוט אין. כי הברירה השנייה ממש לא טובה.
תודה רבה יעלי
תמרי היקרה, כשראיתי את הפוסט החדש שלך ידעתי שאני הולכת לקראת חוויה מטלטלת שמרעידה את כל המיתרים ואכן זאת באמת ההרגשה. את משחקת לי עם הלב במילותייך הקסומות. הלב מתרונן ואז ברגע הבא נשבר ושוב עולה ושוב יורד. את כותבת כל כך יפה ומצליחה להפעיל גם את הרגש וגם את המחשבה. פתאום גיליתי שהמון פעמים ראשונות אני בכלל לא זוכרת. מנסה להיזכר, לראות תמונות אבל זה לא ממש ברור. לא יודעת אם זו הדחקה או שהטעם שלהם לא היה טוב כל כך או אולי סיבה אחרת. וזה גרם לי לחשוב שבאמת צריך להיות יותר קשובים ולייחד את הרגע, במיוחד בנקודות המשמעותיות בחיים. לעצור, להגיד במילים הנה זאת הפעם הראשונה שלי ש…לעצמי וגם עבור הילדים שלנו שבאמת חווים דברים בפעם הראשונה. זה חלק מלהתייחס בכבוד ובסבלנות לעצמנו ולאחרים.
אסנת יקרה,
כשהבלוג הזה התחיל להכתב לא היה לי שמץ של מושג כמה ערך יש לזכרונות שלי, לרגעים שחוויתי בחיים.
המזל שלי יש לי זכרון פנומנלי ואני זוכרת הכל. אף פעם לא חשבתי שאשתמש בכל המאגר הזה ואכתוב מזה בלוג.
לא כל רגע אנחנו זוכרים ולא כל פעם ראשונה. אני מאמינה שהמוח החכם שלנו יודע מה להשאיר ומה לסנן. סוג של הדחקה כנראה כמו שכתבת.
לא כל פעם ראשונה אפשר לעצור…ולחשוב שזו הפעם הראשונה….הלוואי ויכולנו. קסם כזה.
כשכתבתי את הפוסט הזה הבנתי פתאום כמה פעמים ראשונות בחיי ברורות לי רק היום ממרומי גילי שהן אכן היו כאלה, פעמים ראשונות. שהיום ורק היום אני יכולה להכריז עליהם כפעמים ראשונות וזה גילוי נפלא עבורי.
מאוד ריגשת אותי בתגובה הכנה החכמה והמחבקת שלך…
תודה רבה אסנת.
תמרי
יש לי כל כך הרבה פעמים ראשונית, של כל מיני דברים מתוקים וגם כאלה שלא.
תמרי זה פוסט מקסים.
דרך אגב גם לי קראו תמרי הנגר כשהייתי ילדה ?
איוש יקרה,
לכולנו יש פעמים ראשונות מתוקות כאלה, מרות כאלה, עצובות ושמחות כאלה….
ורק לאחרונה פתאום קלטתי שיש לך בעצם תמרי בשם. זה כאילו היה לי תמיד מובן מאליו…איה תמרי.
אבל עכשיו זה ממש תמרי לגמרי עבורי.
וברור שקראו לך תמרי הנגר. מבחינתי זה היה כבוד גדול להקרא על שם הסדרה הכי יוקרתית בטלוויזיה:) בטוחה שגם לך….
משפטים שנאמרים כמו סיפור רך וזורם ואולם בתוכם ים של רמזים, אנלוגיות, סמלים ורגשות מוסווים. לצעוק בלחש. קצת מגלה קצת לא, קצת שלך קצת שלנו.
המון אומץ תמרי תמרי וגם עוצמה.
וואו!
ענתי,
תמונת הבמבי שלך כאן שבתה אותי כמובן.
קצת מגלה קצת הרבה לא…אמרת את כל המילים הנכונות.
תודה רבה שהופעת לי בחיים…
ושאת כאן…
זה היקום שלנו.. את יודעת..
אוהבת!
בטח שאני יודעת…כל שנייה ושנייה.
השבוע היו לי איתו עוד כמה עניינים איתו. עם הייקום.
כבר הייתי חייבת לדבר איתו בארבע עיניים….
תמרי במילותיך מלאות המנגינה היפנטת אותי לכל מיני חוויות ראשוניות שכבר זמן מה לא חשבתי עליהן. זה מפתיע ומדהים איך אנחנו מזיזים דברים כדי להמשיך הלאה.. את דווקא שמה אותם במקומם. תודה יקרה.
מזיזים דברים הלאה ואני שמה אותם במקומם.
אני מנסה כבר כמה ימים להגיב לך על התגובה הכל כך חכמה ומעוררת המחשבה שכתבת לי כאן.
אף פעם לא חשבתי על זה כך. כמו פרדוקס קטן או אוקסימורון מה שכתבת לי כאן.
ואם אני חושבת על זה לעומק זה באמת מאוד מדוייק.
מה שהכי משמח אותי שאין לי שום נגיעה לזה בזמן הכתיבה או לפניה.
זה יוצא כך מעצמו כל כך מהבטן כל כך אינטואיטיבי…והארת לי את זה בתגובה שלך.
תודה רבה מעומק ליבי שירלי יקרה על מה שכתבת לי.
חכמה כל כך שאת.
תמממממרי
איזה פוסט. קודם כל חיבוק ענננננקיסטי
חייכתי איתך, הפלגתי איתך, נעצבתי, נשמתי ובעיקר חשבתי ונעצרתי אחרי כל פסקה ופסקה.
איך אני אוהבת את הכתיבה הנוגעת הזו שלך.
אני מתעסקת וחופרת המון בנושא של הפעמים הראשונות. מדברת עליהן המון עם יניבי. נראה לי שאני מאוהבת בהן. כל עוד זה משהו חיובי כמובן. מתרגשת מהפרפרים בבטן. מהציפיה. מההתחדשות. הסקרנות מה זה יוליד. איך אנחנן נשתנה ונצמח מהן. גם בעבודה שלי שאני חושבת על זה עכשיו מסתבר שאני כזו. בלתי נשלט. אוהבת את הפעמים הראשונות שמשהו מגיח לעולם. הדרייב. הסיפוק ביצירה.
נראה לי שהפעם הראשונה הכי עוצמתית שלי היא הלידה של נועם. ההורות בכלל כי זו גם הלידה שלנו מחדש.
תודה על עוד פוסט מעורר השראה
נשיקות
סיוונוש,
לקח לי קצת זמן להגיב, קראתי אותך כמה וכמה פעמים…עד שהבנתי מה אני אני רוצה לומר לך.
את מאוהבת בפעמים ראשונות איזה משפט מקסים!!
יש משהו מאוד אופטימי בלהגיד משפט כזה, כל כך ברור לי למה הוא בא ממך….
אני חושבת שאנשים יוצרים הם אנשים שמחכים תמיד לפעמים ראשונות….מחכים לפרפרים האלה.
יצירה יודעת לעשות לנו את זה ביג טיים…
בסופו של דבר אנחנו גם “יצרני פרפרים”…מעצם היצירה שלנו ומה שהיא מביאה אחריה אנחנו יוצרים לנו פרפרים בבטן וזה קסם בעיני.
מקווה שהצלחתי להסביר את התחושה 🙂
ללא ספק לידה היא פעם ראשונה עוצמתית ביותר…מסכימה לגמרי!!
תודה על התגובה המקסימה שלך סיוונוש ומאחלת לשתינו מליוני פרפרים ועוד המון פעמים ראשונות!!
הפעם הראשונה שקראתי פוסט שלך השאירה אותי נפעמת, מרוגשת, נשאבת אל תוך העולמות שלך ולא רוצה לעזוב. המילים שלך מהפנטות אותי בכל פעם מחדש.
תודה על מי שאת ועל היופי שאת חולקת איתנו במילותייך ובהווייתך.
חיבוק תמרי האמיצה, הכי אמיצה! ומוכשרת
אביטל יקרה לי מאוד…
זו התגובה הראשונה לפוסט הזה…וכמה שהיא יפה.
לוקח לי זמן להגיב ולעכל ולחשוב על כל דבר שכותבים לי…
והמילים שלך פשוט מרגשות אותי מאוד מאוד מאוד.
כי הפעם הראשונה שלי כאן בבלוג של עצמי בפוסט הראשון היתה מרגשת כל כך עבורי, אבל ממקומות כל כך אחרים בחיי.
היום אני יכולה להגיד אפילו ממקומות תמימים…לקרוא את מה שכתבת לי זה כמו הארה.
תודה על ההארה הזו, שאף פעם לא מובנת לי מאליו….
תמרי האהובה. קראתי אותך מיד כשפרסת, כמו שכתבתי לך במן של הקציצות. פעם ראשונה קציצות אפויות, והן יצאו טעימות. ואז באה חברה לאכול איתי. פעם ראשונה שהיא אוכלת אצלי, ובטח את הקציצות. אחכ היא הלכה וקראתי את מה שכתבת שוב. עכשיו קראתי שוב. ובעצם כשאני חושבת, זה תמיד כך. אני קוראת שוב ושוב כל פיסקה, כל מנוחה, וחושבת ומדמיינת. מדמיינת את הברבי היפה, שכשקיבלת אותה כבר לא היתה אותה בובה כי את הייתי קצת אחרת. כשהייתי קטנה קבלתי מהדודה באמריקה ברבי כושית, עם שיער חום ועיניים חומות ענקיות. ככ אהבתי אותה. היא היתה ככ מיוחדת. אף פעם לא ראיתי כזו ברבי, בטח לא אצל אף ילדה. שנים שיחקתי בה בסתר, ויום אחד היא נעלמה. את ככ אמיצה. לצנוח ממטוס, בלי שיכוונו אלייך אקדח, בהתנדבות, ועוד עם פחד גבהים. בלתי נתפס בעיני. כשהייתי בת 6 הורי שלחו אותי ללמוד שחייה. השיעורים נערכו בבריכה של הצבא בתל השומר. הזכרון הכי חד שלי הוא מהפעם שהורו לי לעלות למקפצה הגבוהה ולקפוץ. אני לקפוץ לבריכה. אז עליתי, והייתי כזו קטנטונת, והמקפצה ככ גבוהה. ולא עזר כלום, גם ירדתי דרך הסולם, לא קפצתי. הפחד שיתק אותי. אולי זו היתה פעם ראשונה שעליתי על המקפצה? זו בטח היתה אחרונה. הפעמים הראשונות שלך ככ מרגשות, ושוב אני אספר לך שאני מקנאה בך שיש לך את היכולת לזכור כי לי אין כמעט זכרונות רחוקים. אפילו את הנשיקה הראשונה אני לא זוכרת. אני זוכרת עם מי זה היה, לא אותה. אני אוספת את הזכרונות שלי, אוגרת אותם וחיה איתם, משתדלת שזה יהיה בשלום. לא זוכרת את הפעם הראשונה כמעט של כלום ואני חושבת שהשלמתי עם זה. זוכרת כמה אהבתי את ‘הצריף של תמרי הנגר’. ישבתי מול הטלויזיה ושרתי את השירים, ואהבתי ככ את הדמויות. עד היום אני זוכרת את השיר, את הצליל של גלי הים ששם מוקם הצריף. כזו חכמה היית כבר אז, להתעלות על ההצקות ולמצות את הדבש. אני כנראה הדחקתי את ההצקות שבאו עם החריזה של השם שלי, אבל באמת שאני לא זוכרת, אפילו אם הציקו לי. מחר אני נפגשת עם חברים מבית הספר היסודי שלי, לשם ארגון פגישת מחזור שניה. יש בינהם רבים שזוכרים יותר ממני, כבר ראיתי. אני אשאל אותם הרבה שאלות על עצמי, אפילו כדי לקבל תמונה של דברים שחוויתי לפחות פעם שניה. תודה על הפוסט המרגש, על התובנות הנפלאות. אני בטוחה שמעכשיו אני כבר אזכור את הפעמים הראשונות שלי .
ציפי שלי אהובה,
זוכרת שהפוסט עלה ולא ממש מזמן וכתבת לי על הקציצות שלך.
לקח לי זמן להגיב לך וקראתי את התגובה שלך כמה וכמה פעמים ומאוד התרגשתי.
תהיתי מהתחלה איך הקציצות יתקשרו בסוף לתגובה שלך…
אז זו הפעם הראשונה שהכנת את הקציצות האלה ופעם ראשונה שהחברה אוכלת אצלך…ואת יודעת שבעצם גם פעמים ראשונות כאלה הם זכרון נפלא לחיים.
גם בפוסט כתבתי שכל דבר שהוא פעם ראשונה עבורי אפילו לטעום טעם חדש יכול לשנות לנו הכל…אי אפשר לדעת מה יקרה רגע אחרי…
חשבתי עלייך יורדת מהמקפצה וכמה היית אמיצה. אני ממש לא רואה את זה כפחד נהפוך הוא.
עשית באומץ כשירדת ממנה, כי לא רצית לקפוץ ממנה. בעיני זה האומץ האמיתי לעשות מה שהבטן אומרת לנו.
(גם אם זה הפוך למה שמצפים או רוצים מאיתנו).
שלחי לי פעם תמונה של ציפי הקטנה כר כל כך סקרנית להכיר אותה!!
את אישה כל כך מיוחדת וחכמה ציפי תודה על היותך לידי.
ציפור נדירה, משק כנפיים, רפרוף הפרפר, מאיפה את מביאה את המילים שמחסירות לי פעימה, מחזירות אותי לזכרונות ילדות שממזמן נשכחו, פותחת את מגירות נפשי ומעסה אותן בעדינות, הקולאזים שלך כבר עוצרים את הנשימה ואני אט או מסדירה אותה בחזרה??
גבוהת לב,
עשרה ימים תמימים אני קוראת כאן את התגובות ועדיין לא מצליחה להגיב לכולן בבת אחת…
ושלך רבת יופי כמו תמיד.
מגירות נפשי רבות הן, חלקן או בעצם רובן עדיין סגורות וחבויות…אולי זה הטריק של הציפור, היא יודעת לפתוח את המגירות שהיא מסוגלת לפתוח באותו הרגע. ואת כל השאר היא עושה את עצמה שהיא לא יכולה לפתוח.
ועדיין אני לא יודעת מה הפעם הראשונה הכי משמעותית שלך….
מחכה לשמוע….
כל פוסט שלך מסתיים אצלי באנחה עמוקה. מרגישה כאילו אני יוצאת מעולם הפיות הקסום ונוחתת חזרה במציאות. המילים שלך חיברו אותי לאותן תחושות של התרגשות ראשונית. שמחה אמיתית שכזו שמתובלת בציפייה וחששות, משהו שלא חשתי בעוצמה כבר הרבה זמן. משהו שפתאום אני רוצה להרגיש שוב. זה לא שלא קרו דברים חדשים ומרגשים, טבל אולי הם לא הצליחו לפרוץ את הגדרות שנבנו מסביב ללב במהלך ההשנים. עכשיו שחיברתי אותי לתחושה הזאת ואני יכולה לזהות אותה בחוויות העבר, להרגיש ממש, אז ברור לי שבקרוב ממש אתחיל למשוך אותה שוב לתוך חיי. תודה לך תמרי. את נפלאה, מיוחדת, אחת ויחידה?
ליען יקרה,
את יודעת שבזמן האחרון כשאני קוראת אותך אני מרגישה שאת מתחילה קצת לפרוץ את הגדרות סביב הלב שלך.
אולי לא בכתיבה מפורשת אבל בהחלט עם סימני דרך מסקרנים.
ואני נהנית כל כך לקרוא אותך, את כבר מושכת את התחושה הזו לחייך…את כבר שם!
לפני כמה שנים ישבתי עם חברה שלי ואמרתי לה עם דמעות…תגידי, זה יכול להיות שלא יהיו לי יותר פעמים ראשונות מרגשות בחיים? שלא יהיו לי פרפרים בבטן?? אני לא אספר לך את ההמשך אבל ללא ספק היקום הקשיב לי באותו הרגע…וחלק מזה קשור כמובן לבלוג שלי ולכל מה שהוא הביא איתו לחיי.
תודה רבה על המילים שלך, שמחה שאת כאן לצידי מההתחלה כמעט של כל הפרפרים שלי.
מיוחדת במינך שאת.
חזרתי לספר לך שהשבוע הרגשתי את הפרפרים בבטן. בלב. בגוף. בנשמה. לקחתי נשימה עמוקה והאוויר היה שונה. התחלתי משהו חדש, עוד אספר עליו לאחר שיבשיל בי.
תודה 3>
ליען אני מתרגשת ממה שכתבת לי כאן ומקווה שאחרי שתנשמי תספרי לי על המשהו החדש שלך…
רק אם תרצי כמובן, אני טובה בלשמור סודות…וגם בלתת עידוד!!
שמחה בשבילך פרפרים חדשים זה מצרך נדיר…אבל כשרוצים משהו חזק בלב הם עפים אלינו בשניייה!!
לא זכרתי אף פעם ראשונה… לא את היום הראשון בכיתה א’ או בתיכון. לא את ההליכה הראשונה לספרייה רק את הפעם הראשונה שבה התעלפתי-בכיתה ז’ כשעשו לנו חיסון ואריק הילד הכי חמוד בכיתה עשה פרצוף שכואב לו…אחר כך הם התחילו להתבהר-כמו אנשים שיוצאים מתוך הערפל-הפעם הראשונה שהאיש קנה לי מתנה ליון ההולדת והסתובב איתה דייט שלם מתחת לסוודר (קלולס זאת אני), הלילה הראשון עם תינוקת חדשה-שנינו שוכבים ערים בחושך ומנסים לפענח את שפת נשימותיה. הפעם הראשונה שנסעתי לבד לחו”ל, הפעם הראשונה שהרציתי בכינוס בינלאומי,הפעם הראשונה בלוויה צבאית, והפעם הראשונה שהייתי אמיצה מספיק לא לחשוב על שום דבר חוץ מעל מה אני רוצה ושנתנה לי 10 שנים נהדרות במקום נהדר ומלא השראה-מכון ויצמן. תודה תמרי על שהמילים שלך פיזרו את הערפל ואיפשרו לפעמים הראשונות שלי לאת לאור השמש.
ריבי יקרה,
סוף סוף מגיבה לך.
כל מה שכתבת כאן מקסים ומרגש. תמונות תמונות שרצות לי בראש.
הלילה הראשון עם תינוקת חדשה-שנינו שוכבים ערים בחושך ומנסים לפענח את שפת נשימותיה.
כל כך יפה המשפט הזה ומכל מה שכתבת לי כאן על הפעמים הראשונות שלך, המשפט הזה בעיני הוא הבסיס להכל.
אני חושבת שככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מפענחים המון דברים גם נשימות, גם פעמים ראשונות, גם רגעים, גם עשורים שלמים.
בדיוק כמו שאנחנו מפענחים נשימות ראשונות של תינוק…כל כך סימבולי ראשוני ומקסים הדימוי הזה.
אני מאחלת לך שממש מעכשיו יהיו לך עוד המון שנים שלא תחשבי על שום דבר מעבר למה שאת רוצה!
שנים שתוכלי לפענח נשימות חדשות שלך, של דברים חדשים שתעשי של פעמים ראשונות ומרגשות של מראות חדשים ושל אנשים חדשים!!
את נהדרת ריבי תודה רבה רבה על התגובה מעוררת המחשבה שלך והכל כל מרגשת!!
תמרי
אני אישה של שינויים, ולכן התחלות הם הדבר האהוב עלי.
אני מחכה לרגע הזה שבו אני מתאהבת ביצירה שהתחילה, וכבר יודעת שלא משנה מה
יקרה מכאן, לא משנה איך היא תסתיים, היא כבר מושלמת.
פעם ראשונה.. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שתקשרתי. לא ידעתי מה עומד לקרות.
זה היה לקפוץ מצוק, אבל ליפול פנימה, למקום עצום ולא ידוע.. איך ומה יגיע?.. ומה אם זה לא יצליח?..
אבל המורה שלי, שראתה אותי יותר טוב ממה שאני ראיתי באותו הזמן, לא וויתרה לי. וקפצתי. והשאר היסטוריה.
לפעמים התחלה היא משהו שאנחנו מייחלים לה. ולפעמים היא נוחתת עלינו.
לפעמים פעם ראשונה היא גם פעם אחרונה. ולפעמים פעם ראשונה, היא רק מנת פתיחה מעוררת תיאבון
לקראת הפעם השניה.
תודה על עוד פוסט מרגש, מעורר מחשבה והשראה.
אוהבת אותך.
לירון
לירוני אדם יוצר הוא אדם של המון פעמים ראשונות. זכינו. כמה זכינו.
כל ציור חדש, כל פוסט חדש הוא פעם ראשונה. וזה יכול לקרות כמעט כל יום. מין ריגוש ממכר כזה. התמכרות שכשהיא איננה מרגישים היטב בחסרונה…ואולי זה החסרון בלהיות יוצר…? זה ממכר. הפרפרים האלה. נכון?
פרפרים של יצירה, של פעמים ראשונות…
ולפעמים כמו שכתבת פעמים שניות הן כל כך משמעותיות הרבה יותר מהראשונות שלנו…אנ חושבת שהיקום שלנו יודע במדוייק על מה לשים את הדגש בפעמים הראשונות שהוא שולח לנו…
וממני אליך…מזל שהמורה שלך לא ויתרה לך…זכיתי אני ועוד כל כך הרבה!!
אוהבת אותך בחזרה המון!!
הפוסט שלך עשה לי דפיקות לב , ממש כאילו היתי איתך באותן פעמים ראשונות. אני מכורה לפעמים ראשונות כי זה מרגיש לי נצחונות קטנות בדרך הארוכה. פוסט מרתק ומרגש מאוד, אני תמיד מחכה כמה ימים לקרא את הפוסטים שלך כי אני ממש נהנית מהתגובות שמשאירות לך
התגובה שלך ריגשה אותי…
כי כל פוסט הוא פעם ראשונה עבורי.
כל תגובה היא ראשונה ומסקרנת עבורי…ולא משנה שקראתי עד היום אלפי תגובות כאן ומחוצה לכאן.
אני מגיעה אל כל התגובות בסוף, בקצב שלי, נהנית לקרוא אותן, לראות גם אחרי עשרה ימים תגובה חדשה וגם אחרי חודש ולפעמים גם אחרי שנה ויותר…
אני שמחה שאת נהנית מהתגובות שלי בהחלט יש על מה.
ואנחנו כבר אחרי הסדנה שלי אז את ורק את 🙂 ללא ספק מצדיקה את את הפעמים הראשונות שלך!!
כי כמו שכתבת הן מרגישות לך נצחונות קטנים בדרך הארוכה. משפט כל כך יפה ומודע. הרבה ממנו כבר מודבק בלוח שלך….
ת-תמ-תמר-תמרי-תמרוש, בכל פוסט נהנית להכיר אותך יותר, ונקשרת אליך יותר. שיקעת אותי במחשבות על פעמים ראשונות, ובינתיים חושבת גם – איך את יודעת לשים זכוכית מגדלת על הדברים, איזה עיניים מתבוננות ונפש מגיבה שכמוך, וכמה טוב שאת משתפת כאן, שם ובכלל.. משום מה קשה לי להוסיף לכאן “פעם ראשונה” שלי, שזו גם נקודה מעניינת למחשבה מבחינתי. אז אני לא לוחצת על עצמי, וכשהפעם הראשונה תופיע לי במחשבות, אני אוסיף אותה לכאן 3>
איילת כתבת לי כל כך יפה.
על העיניים שלי וזכוכית המגדלת ונפש מגיבה…וחשבתי על זה שכל זכרון שלי ושיתוף למרות שהוא כבר היה וקרה בחיי, ברגע שאני מספרת עליו מחדש ושמה עליו את זכוכית המגדלת שלי, אני ממש מרגישה שאני חווה אותו מחדש כמו בפעם הראשונה. קסם כזה.
ועד שלא קראתי אותך לא חשבתי על זה. זוג של הארה נהדרת עבורי. תודה !
ואם תזכרי בפעם ראשונה שתרצי לשתף אותי אני כאן ויותר מאשמח….
איזה מקסים תמרילה… את נוגעת תמיד בול. אבל בול… איזה נושא חזק. איך הוא ישר מעלה לנו רגש ספציפי. אני יכולה להזכר בכלכך הרבה דברים ראשונים שעשיתי וממש להרגיש אותם. אחחחח הנשיקה הראשונה. יכולה להרגיש את הטעם!! כמה אנחנו רוצים לחזור אל הפעם הראשונה… לפעמים בא לי שימחקו לי את הזכרון כדי להרגיש שוב בפעם הראשונה.. בגילי המופלג (חחח סתם) הפעמים הראשונות כבר מתמעטות.. אבל הן נעשות יותר ויותר איכותיות וחשובות לדעתי. תודה.
תמרוללה,
לפעמים בא לי שימחקו לי את הזכרון כדי להרגיש שוב בפעם הראשונה…
אמרתי לך שנדבר עליו…משפט מאוד חזק.
ואני תוהה עם עצמי אם הייתי רוצה שימחקו לי אותו את הזכרון שלי בשביל לחוות שוב בפעם הראשונה…?
ואם זה אפשרי…אז איך הייתי רוצה לחוות שוב את הפעמים האלה…נגיד שיכולתי לבחור…
ואני חושבת שלא הייתי רוצה לחוות אותן מילימטר אחרת ממה שהן היו פעם. כך נראה לי…
כמו שכתבת בא לי להרגיש בדיוק את אותו הטעם של הנשיקה ההיא מחדש.
תמיד מנהרת הזמן מפתה…
בטח ובטח כשמדובר על פעמים ראשונות…
תודה שנתת לי לחשוב קצת על מה היה קורה אילו…
תמרי אהובה, זכית
זכית בזיכרון יוצא דופן לפרטים, למצבים, לאירועים.
לעתים היכולת המופלאה הזו לזכור היא בבחינת סוג-של-קללה,
כי הזכרונות, בחלקם, כואבים. מאוד כואבים
אבל אני יודעת שאת מעדיפה לזכור מאשר לשכוח,
גם את כל האהובים שאבדו, שאחרי האובדן הזה הראשון.
.
לא סתם אני מתייחסת ראשונים לאובדנים – אני יודעת שהם מאוד נוכחים אצלך בחיים.
אין לי ספק שהם, האנשים האהובים שאת זוכרת, הם חלק מהכוח שמניע אותך בחיים.
ביצירה. בכתיבה
.
כל פעם ראשונה שאני חווה פוסט חדש בבלוג שלך,
אני שוב מתפעלת מהרקמה הייחודית והחד-פעמית הזו שהיא את.
הפאזל הזה, האינסופי, הוא רבבות רסיסי חוויות וזכרונות, נעימים… ופחות.
כולם יחד הם המרקם הייחודי שהוא את – טביעת האצבע שלך, הדי-אן-איי.
.
כל זיכרון שלך הוא טריגר לזכרונות פרטיים משלנו, אלו שקוראות אותך באהבה. בהערכה.
[גם לי יש זיכרון על הפעם האחרונה שהלכתי לצופים. רק נעלבתי מחוסר צדק שנהגו בי, לא נפצעתי].
.
השילובים האסוציאטיביים היפהפיים שבין הנושא שבמילים, לבין אלו שעוברים בקולאז’ים…
תענוג לקרוא אותך, גם את הזכרונות העצובים
[וכמה אני מקנאה בך על הצניחה החופשית]
האובדן עליו סיפרתי הפעם הוא אובדן שלא חשבתי מעולם שאכתוב עליו.
סיפרתי על בן דוד שלי שהחל את מסכת האובדנים במשפחה שלנו.
ופתאום דווקא כאן, דווקא עכשיו זה הלם בי כשחיפשתי עמוק בתוכי מתי בפעם הראשונה חשתי אובדן או חשתי בגופי את המילה מוות.
אני יודעת היום שמכיוון שהייתי קטנה חשתי את האובדן הזה דרך המבוגרים שהיו סביבי. הוריי, סבי וסבתי ודוד ודודה שלי שזה היה הבן האהוב שלהם.
כל המשפחה שלנו השתנתה מאותו רגע. בדיוק כמו שכתבתי. הכל התהפך ולא חזר להיות מעולם מה שהיה לפני.
חנצ’ו יש דברים שהייתי רוצה לשכוח אבל אני לא יכולה. אין בי את היכולת הזאת. וכנראה זו מתת האל היקרה שלי לטוב ולרע.
לגבי הצופים לא הצטערתי לרגע שלא הלכתי יותר. ולמרות שתמיד הייתי חברותית ואהובה ההוויה שם עשתה לי יותר עצוב משמח. אין לי הסבר מדוע….
ולגבי הצניחה….משאירה לך את זה מסתורי. האם צנחתי או לא…בכל מקרה זו היתה הצניחה של החיים שלי ללא ספק….
תודה שוב כמו תמיד על החיבוק שלך, על התגובה המרגשת והעמוקה על הפרגון ואהבה.
ועדיין עד היום ועד בכלל זה לא מובן לי מאליו…המילים שלך. של כולם.
אוהבת אותך המון המון
תמרי. וזה כבר רשמי 🙂
מבחינתי ‘תמרי’ הוא השם היחיד שלך, שבכלל אפשרי
וכל השאר… את יודעת
פעם ראשונה שאת תמרי… ועבורי, את תמרי כבר הרבה זמן. למעשה, התחלתי לקרוא לך ככה ממש קצת אחרי שהכרנו. הרגשתי שזה השם שלך. מכירה את ההתרגשות של שם חדש. מה שמעניין הוא שניסיתי להיזכר בפעם הראשונה שקראתי כך לעצמי או הצגתי את עצמי בשמי החדש. ניסיתי ממש להיזכר ולא הצלחתי. אבל כן מיד נזכרתי בפעם האחרונה שהשתמשתי בשמי המקורי – קארין. ויש לי אפס רגשות לשם המקורי שלי. כאילו לא היה שלי מעולם.
וכל ההזכרות הזו גרמה לי להבין שאין לי בכלל חיבור לפעמים ראשונות. אני בעיקר נזכרת בפעמים האחרונות ש… זה קצת זעזע אותי בהתחלה. מה זה אומר עלי שאני “מנותבת” יותר לפעם האחרונה ש… ולא לפעם הראשונה ש… להמ נוח לי יותר בסוף ולא בהתחלה. האמת היא שאין לי מושג. זה משהו שאצטרך להסתכל עליו קצת יותר. אבל הפוסט שלך עורר בי את החקירה הזו ועל כך המון תודה.
הרבה “פעם ראשונה” צברת בשנתיים האחרונות ואני רוצה לאחל לך עוד הרבה כאלה “טובים” או רעים” כי בכל מקרה פעמים ראשונות הן מרגשות. ואם אני כבר מקטלגת את עצמי למחלקת “פעם אחרונה ש…”. אז אאחל לך שגם תוותרי על כל מה שמיותר ולא משרת אותך יותר.
ששמך החדש, ינשא על שפתותיהם של רבים ותמיד עם מילים טובות, פרגון ואהבה.
תתחדשי תמרי אהובה
קארין. את הכי לא קארין שיש. הכי לא בעולם.
את כל כולך כרינה. כמה השם כרינה הולם אותך (עם כ’) כמה הוא רך וחזק ומכיל ופתוח לעולם…
כמה הוא את.
אני אוהבת את תמר והיא תמיד תישאר הבסיס שלי. אבל היא תמיד גם עצרה אותי בהרבה מקומות בחיים ומזל שבאותו הבוקר הזה לפני שנתיים וחצי החלטתי שזה תמרי ואני.
ומזל שבאותu ואחה”צ נסענו יחד ואמרת לי את מה שאמרת לי….
אני מאוד מתחברת למה שכתבת לי על פעמים אחרונות ואולי אני צריכה לכתוב פוסט חלק ב’ על פעמים אחרונות…נתת לי רעיון…:)
אני חושבת שכל פעם ראשונה שהשאירה בי טעם מר בהחלט היתה עבורי גם הפעם האחרונה. ועכשיו כשאני חושבת על זה, יש המון פעמים אחרונות שאני אפילו לא זוכרת.
אוהבת את האיחולים שלך בסוף התגובה תודה מעומק ליבי….מנסה ליישם אותם יום ביומו.
להחליף שם זה רק החלק הטכני את בטוח יודעת יותר ממני על מה מדובר.
אני תמיד אזכור את הפעם הראשונה שפגשתי אותך.
בלתי נשכחת מבחינתי מתוקה ונעימה לי עד מאוד.עד היום ועד בכלל….
תודה אהובה
מתגעגעת
תמרי. תמרי הנגר. תמרי ליבס. תמרי סלונים. תמרי של המילים. תמרי של המקומות. תמרי של הזכרונות. תמרי של התמונות. תמרי של העולם. תמרי שלך. תמרי שלהם. תמרי שלי. תמרי אנד מי. בשבילי תמיד היית תמרי. ככה הכרתי אותך. תמרי. כל כך מדוייקת. י. אחת קטנה. ובלתי ניתנת למחיקה. הפעם הראשונה ששמעתי אותך. את שמך. את מה שיש כל כך הרבה מאחוריו. להתאהב. להתגנב לכאן. בשעת לילה מאוחרת כשכולם ישנים. לקרוא אותך. ואת הצלילים הבוקעים מתוך המילים. כשכל מילה במקומה. וכל מילה חותכת לי משהו בנשמה. כי גם כשאת כותבת על טוב. וגם כשאת כותבת על רע. נגמר האויר. וצריכה לנשום ולקרוא שוב הכל מהתחלה. את תמרי מדהימה. מהפנטת. מיוחדת. את (וכל פוסט שלך) אויר לנשימה. את וואו אחד גדול תמרי. תמר גדולה עם י אחת קטנה. ❤
בזכותך בילבי אני מבינה כמה שמות יש לי 🙂 וכמה נוספו לי….
ואת תמיד הגרי בשבילי. זה הדדי. לא יכולה לקרוא לך הגר בשום מצב…
לקרוא אותך כותבת לי תמיד משאיר אותי בלי אוויר בעצמי ובלי הרבה מילים בחזרה.
עד היום כל כל בוקר אני קמה ואני שואלת את עצמי הייתכן?
הייתכן שהמילים שלי גרמו לכל זה לקרות? למילים שאת כותבת לי, לאיך שאנשים רואים אותי….לאיך שאנשים מגיבים לי?
אני אומרת את זה מהמקום הכי צנוע שלי והכי אינטימי שלי. מהמקום הכי לא מובן מאליו שיכול להיות. ממקום של פליאה והודייה.
תודה שגרמת לי במילים שלך להיות שוב מלאת הודייה על מה שיש לי ועל מה שעוד יהיה.
אוהבת אותך מההתחלה. עם הצמות והנמשים.
תמרי, מאוד נגע בי הפוסט הזה שלך. תמיד הפוסטים שלך נוגעים אבל זה היה מרגש במיוחד.
נזכרת בפעם הראשונה שישנתי מחוץ לבית. זה היה במחנה של הצופים בכיתה ד או ה.
בכיתי נורא בלילה ורק רציתי שיבואו לקחת אותי הביתה. בסוף נשארתי אבל לא יצאתי שוב למחנה ובצופים הייתי רק שנה. הספיק לי.
נזכרת גם בנשיקה הראשונה עם הבןור שאהבתי בכיתה יב, על הספסל בגן הציבורי בדיוק בחצות כשמתחלף מהאחד באפריל לשני באפריל. שיהיה ברור הנשיקה אינה בצחוק.
ועוד ועוד..פעמים ראשונות שהיו, שעוד יהיו.
יש בי דמעות של עצב, של התרגשות, של תקווה.
תודה לך.
מירב יקרה,
כל כך מתחברת כמובן למה שכתבת לי על הצופים.
זוכרת גם את הטיול הבודד שיצאתי אליו והאחרון וכל הלילה בכיתי ורציתי הביתה.
כל הפעמים הראשונות שלי מהצופים הן פעמים ראשונות שלא בא לי כל כך להזכר בהן.
אחד באפריל ונשיקה ראשונה איזה זכרון מתוק ויפה….
תודה רבה מעומק ליבי שקראת ושיתפת בפעמים הראשונות שלך…
תמרי
החיבורים שאת עושה תמרי. המילים המדויקות, המלטפות, הכואבות. “אבל הלב כבר אמר עליה מילים אחרות”, כל כך הבנתי למה התכוונת. איך זה לא היה אותו דבר. פוסט מוזהב. הכל אצלך מוזהב ואפל, אוורירי ועצוב גם יחד. את אורגת מילים.
נעמונת, נמצ’ו….אני כבר לא יכולה לקרוא לך רק נעמה….:)
מוזהב ואפל, אוורירי ועצוב גם יחד…כבר אמרתי לך שכתבת לי כאן משהו שהוא הרבה יותר גדול מסך חלקיו עבורי…
מאוד התרגשתי לקרוא אותך ואת המילים האלה.
אני מבינה מאוד למה את ודווקא את, הבנת את הלב שלי ומה שהוא הרגיש כלפי הברבי ההיא…
תודה רבה על המילים המוזהבות שלך אליי…
תמרי את מרסקת לי את הלב. לא יודעת איך תמיד אני מוצאת את עצמי בסוף הפוסטים שלך עם שטף דמעות חמות אבל העובדה היא שאת פורטת על נימים וזכרונות חבויים כמו אמנית נבל של החיים. אני אוהבת את הכתיבה שלך כל כך! ואת הזכרונות ואת האומץ. ואת ה׳י׳.
מיה יקרה לי מאוד,
אמנית נבל של החיים…מאיפה הבאת משפט כל כך יפה ומרגש…ואיך ידעת שנבל זה אחד הכלים שהכי מקסימים אותי מהיום שאני ילדה קטנה…
אני תמיד לוקחת מהתגובות שאת כותבת לי דימויים ומטאפורות שמשאירות אותי עם כל כך הרבה מחשבות…
כמה יפה את כותבת.
תודה רבה על המילים שלך הן כל כך יפות שכל מה שאוסיף מרגע זה ואילך רק יקלקל…
מחכה לך לחיבוק גדול את יודעת…רק תגידי מתי…
תמרי
העיניים דומעות
הגוף מצומרר
הלב מתרחב
התחושות מעורפלות
זה יפה כל כך.
פורט לי על מגוון הרגשות.
מילותיך קסומות ונעימות.
תודה על האומץ, החשיפה, הדיוק, הגילוי, השיתוף ועוד הרבה.
תודה על התחלה, בתוך מעגל החיים.
תודה לך על הפעם הראשונה.
כל אחת מהן.
תמרי.
אני אוהבת את השם שלך וגם אותך.
בלי ממש להכיר. רק מלהרגיש
♥
יונית יקרה,
לפני הכל תודה מעומק ליבי שהגעת לבלוג שלי. ריגשת אותי מאוד!!
מאז שהבלוג שלי עלה לפני שנתיים אני מקבלת המון תגובות מאנשים.
תגובות מרגשת, מצמררות, מחבקות, תגובות שבעקבותיהן הכרתי מחוץ לכאן כמה חברות לחיים שלי. תגובות שבעקבותיהן נוצרה קהילת הקוראים הנפלאה שלי. גם כאן וגם בפייסבוק גם מחוץ לשניהם בעולם האמיתי….
התגובה שלך זה מסוג התגובות שתמיד גורמות לי שוב ושוב לעצור לרגע ולנסות להבין שבעצם הכל מתחיל ממילים…
ואתמול כשקראתי את התגובה שלך עצרתי לרגע (עם עיניים מזוגגות וחיוך גדול) וחיבקתי את המילים שלך חזק חזק!!
זה אף פעם לא מובן לי מאליו שכותבים לי דברים כאלה. הרגשתי כשקראתי אותך שאנחנו לא מכירות אבל מכירות כבר המון זמן….
אני רוצה להקדיש לך ממעמקי הלב שלי את הפוסט שלי מכאן שנקרא: התחלה סוף נקודה. פוסט שעוסק במילה ובכח שלה בעולם.
https://goo.gl/UoF1UY/
תודה שוב יונית על התגובה הכל כך יפה ומרגשת שלך, היא הולכת איתי מאתמול בלב ותישאר שם להרבה זמן.
מקווה שנתראה כאן או מחוץ לכאן….אני אשמח.
תמרי
את יודעת תמרי, אני לא בעניין פעמים ראשונות.
משהו בהפתעה, בחוסר השליטה והידיעה הופך אותן ללא אטרקרטיביות בעיני בעליל. אני בעניין הפעם השנייה וזו שאחריה ובטח זו שאחריה. כל פעם לפני הפעם הראשונה אני מחכה רק לרגע שאהיה כבר אחרי.
ישנן רק פעמיים ראשונות שאהובות עלי – הפעמים הראשונות בהן ראיתי את עמית ונועה. שם הייתה ציפייה מאד מאד חזקה ואלו רגעים שלא רציתי שיעברו.
הפעם הראשונה בה קראתי אותך הייתה גם פעם טובה אם חושבים על זה. ואוהו כמה טובות היו הפעמים שאחרי.
את תמרי תמרינדי שלי. פני הפוסט כפני האישיות. סוערת ונינוחה, לופתת ומלטפת, נחשפת ומכסה.
אוהבת את הקילומטראז’ איתך. תמיד מעניין, מבטיח ומעורר השראה גדולה. אוהבת אותך ועכשיו עם י’ רשמית יש אפילו יותר מה.
תגידי קרן אור שלי…מה עם פעמים ראשונות שבאו לחייך בהפתעה?
טובות ושוות כאלה? גם אז חיכית להיות אחרי?
או שרק בדיעבד הבנת כמה הן היו מופלאות וראשוניות…?
אני מכירה הרבה אנשים שמרגישים כמו שכתבת.
גם כאן בתגובות כתבו כמה שהן מעדיפות את הפעמים השניות או האחרונות…אף פעם לא חשבתי על זה מה אני מעדיפה…כשזה פעם ראשונה רעה של משהו מעדיפה שהיא תהיה כמובן האחרונה…וכשפעם ראשונה מתוקה לי אני רוצה שיהיו גם שניות ושלישיות…וכבר לא משנה איך אקרא להן.
ויש פעמים ראשונות שבכלל לא העזתי לספר עליהם כאן כמובן.
את קוראת אותי כל כך מההתחלה שלי כמעט ולכן כל מילה שכתבת לי יכולה להגיד עליי רק מישהי שמכירה אותי מהפעם הראשונה…
אוהבת אותך כל כך !! תודה רבה רבה!!
WOW. זה היה פוסט בועט..יכולתי להרגיש את הפחד המחלחל על הגג, את פרפורי הבטן עם הנשיקה הראשונה, כאילו דיברת מגרוני.
יש לי ארבעה ילדים ואני תמיד אומרת להם שהם נפלאים ומיוחדים אבל אין כמו החיבור לבכור שעשה אותי אמא, שאיתו חוויתי הכל לראשונה, כאילו זו ילדותי השנייה. כל ילד אחריו היה אוצר גלום אבל כבר לא “ראשון”.
אני חייבת להגיד שאחרי הפוסט הבנתי עד כמה אני, בגילי המופלג :), עדיין מחפשת את הרגש הבסיסי והראשוני הזה, את פרפורי הבטן, את הרצון המטורף לבלוע משהו חדש..התחלתי לטוס למקומות חדשים לי, עשיתי אומגות מטורפות מעל צוקים בהודו, טעמתי מאכלים שעד כה סירבתי לטעום,ועושה הכל על מנת להתנסות בסדנאות שעד היום לא העזתי מהפחד להכשל.אני עדיין פוחדת אבל הולכת על זה כי אחרי 50 יש איזו הכרה שאין עוד הרבה זמן ויש להסתכל לפחד בעיניים ופשוט לעשות.
מודעת לזה שלא יהיו כבר פרפרים של אהבה ראשונה ומגע ראשון אבל מצפה ומייחלת לרגעים ראשוניים אחרים שיציפו אותי בפרפרים (בת מצווש לבת היחידה שלי, חתונות, נכדים).
תודה על פוסט נוגע ומציף, על כתיבה משובחת ועל הבלוג 🙂
תמריתי יקרה,
אני מודה ומתוודה, שבכורח העבודה והשגרה, אני לא תמיד מגיע לקרוא אותך, ואני מאוד מצר על כך, כי את כותבת ברגישות מופלאה, טבולה בתמימות של ילדה וכישרון ראוי להערצה.
הגם שהפוסט הזה סקרן אותי במיוחד, ספק אם הייתי קורא אותו, לולא נפלתי למשכב, גזירה שגזר עליי גנרל חורף, ואולי בזכותו אני מקבל אותה ביתר השלמה.
יש משהו מאוד נאיבי ונוסטלגי להיזכר בפעם הראשונה, דבר שיש לו ערך בפני עצמו. יש פעמים ראשונות מתוכננות (כמו לידה או להבדיל – רישיון נהיגה), יש שהן בלתי צפויות (מוות פתאומי), יש, שזכורות לנו כחוויות טובות (האהבה הראשונה) ויש מפוספסות (כמו בובת הברבי), אך הואיל והאירועים במציאות אינם המציאות, אלא האופן שבו אנו תופסים את המציאות, סביר להניח, שהאירועים שיותירו בנו חותם ושייקל עלינו להיזכר בהם ולחוות אותם מחדש הם אלה שמלכתחילה טלטלו אותנו רגשית, גילו לנו דבר-מה על עצמנו או על העולם, העניקו לנו תובנה או חוויה שהיא לא פחות עזה מאירוע מכונן שקדם לה. במובן זה הבאת הילד השני או השלישי לאוויר העולם היא לא פחות מסעירה מרגע הפיכתך לאם, אם חשת שאליה הגעת מוכנה ובשלה או שנוצר חיבור מופלא ונדיר עם תינוקך העולל.
אז נכון, יש משהו נוסטלגי ורומנטי בפעם הראשונה, אך לעיתים היא בנאלית ומפוספסת וניתן לסמוך על המוח שלנו שימצא לה תחליף בחוויה, שהיא לאו דווקא ראשונה אך הותירה בנו חותם אלמותי.
תודה על הפוסט המקסים, המייצר המון חומר למחשבה❤
רפאל יקר,
שמחה מאוד שאתה כאן, דווקא בפוסט הזה… מקווה שכבר החלמת:) רפואה שלמה ממני אלייך.
היית הרבה במחשבותיי כשכתבתי את הפוסט הזה מכיוון שכמה מהפעמים הראשונות שחרוטות לי בלב קשורות בך… בנו.
לא סתם הגעת לקרוא דווקא את הפוסט הזה. אין סתם, אין במקרה.
צירוף המילים הזה פעם ראשונה אכן מאוד רומנטי, נוסטלגי אך כמו שכתבת אתה, הפעם הראשונה הזו היא לא זו שבהכרח תשאיר לנו חותם, אלא דווקא דברים שקרו בעקבותייה או אחריה…
דברים ששינו לנו את המחשבה, ששינו אותנו, שטילטלו אותנו, נתנו לנו תובנה, מסכימה עם כל מילה.
לפעמים הפעם הראשונה היא רק המתאבן לפעם השניה והשלישית ולעוד כל כך הרבה מאורועות חזקים שיבואו בעקבותייה.
תחושה מאוד סובייקטיבית שכל אחד כמובן לוקח אותה למקום שלו בחיים לחוויה שזה עשה לו ועל כך בעצם מדבר הפוסט.
שמחה שאתה כאן, ומחכה לקפה בהזדמנות ראשונה!
תודה מעומק ליבי על התגובה היפה והמרגשת שלך!
תמרי
נ.ב. אם יצא לך תקרא את הפוסט הקודם כאן “סודות” כל ההתחלה של הפוסט קשורה בך 🙂
אני לא זוכרת אם הגבתי על הפוסט הזה פעם. אולי כן. אולי לא. כנראה שלא. בטוח שבנקודת זמן שקוראים משהו התגובה שונה. וזה היופי בטקסטים כנראה. תמיד זו תהיה פעם ראשונה לרגש בנקודת זמן הרלוונטית של הקריאה. מצחיק, בגלל שהבן שלי גם בצבע כשראיתי את הכותרת ״סיכות בצבע זהב״ הייתי בטוחה שאת הולכת לכתוב על איזה טקס צבאי של הילד. קראתי לאחת התמונות שצלמתי את סיכות הזהב של סיום מסע כומתה ״סיכות הזהב״. כתבת נפלא כתמיד. זה מדהים שאת מסוגלת לפרוט זכרונות לפרטי פרטים מוחשיים. עמוס עוז שנפטר לפני יומיים אמר שכתיבה ספרותית טובה תמיד תהיה בלשון עבר ולא עתיד. שיש צורך בפרספקטיבה של זמן. כנראה שהזמן עושה לך טוב. ממש הרגשתי את הקפיצה מעל גג המקלט ואת הכאב עם בשורת המוות. אני אוהבת פעמים ראשונות והתנסויות אבל בגילי גיליתי שיש המון שפע בחקר הברור מאליו, הבאנלי כביכול והמצוי בנו או לצידנו. דבר נוסף שעלה בי בהקשר לסיכות בצבע זהב, המוות והיוולדות התמרי זה אומנות הקינטסוגי רק בבני אדם. נדמה כי צבעת את השברים בצבע זהב והרכב תמר+י חדשה. כזו שלא זונחת את העבר אבל יוצרת ערך חדש מחלקיה. מאחלת לך ששנת 2019 תהיה שנה צבועה בזהב טוב, איחוי בריא וקפיצות מוצלחות. מינה.
נקודת זמן של פוסט היא אחד הדברים הכי יפים ומרתקים שיש.
יונית תמיד אומרת לקרוא את הפוסט הראשון שמישהו כתב משם כבר יודעים הכל… וזה כל כך נכון. אמנם זה לא הראשון שלי, אבל פרספקטיבת הזמן כאן גם עבורי היתה מפתיעה כשקראתי אותי/אותו שוב.
והאמת שמתבשל לו גם פוסט על על סיכות הזהב של מסע כומתה…
עמוס עוז כל כך צודק…
במקרה שלי כתבת את זה כל כך הרבה יותר טוב ממה שאסביר את זה על עצמי.
הכתיבה בלשון עבר מנקודת הזמן של ההווה, היא הדבר הכי מרתק עבורי כשאני כותבת את עצמי, כל פעם מחדש אני מחפשת את הזיהוי של המקום הזה אצלי בנקודת זמן הספציפית.
מספרת לך על עצמי, שבעבר כשהיה לי כלי סדוק או קצת שבור, ישר הייתי זורקת אותו לפח. היום כבר לא, יוצרת ערך חדש מחלקי הסדוקים והשבורים.
אוהבת אותך מאנטשית את גאון בעיני לא פחות. תודה שאת כאן!
תמרי הפוסטים שלך כל כך יפים אבל זה אחד המשובחים
תודה
❤️
מותק שלי תודה רבה, הפוסט הזה הוא כנראה התמצית של הכל…
לא היה לי שמץ של מושג מה ילד יום. הייתי בטוחה שיהיה לי בלוג על עיצוב והשראה…
החיים האלה… מזל שהם גם מפתיעים לטובה… זה המזל שלהם.
תוד מותק שלי, זו מחמאה ענקית עבורי לפוסט ראשון שנכתב בבלוג… הפתעת אותי!!