בית

הלב שלי הוא בית.
והוא מלא עד גדותיו באהבה, במשפחה, בנתינה.
הלב שלי הוא בית.
ויש בו דלת וחלונות לפתוח ביום שמש
ותריסים להגיף ביום סגריר.

הלב שלי הוא בית
הוא מלא בשבתות וחגים וימי הולדת וילדים…
והוא מאיר, מחבק, מלטף.

הלב שלי הוא בית
משקה, מאכיל, מארח, מריח, מביט, מקשיב מנחם…

הלב שלי הוא בית
חומל, שותק, שר, רוקד, כואב, מכיל…
הלב שלי הוא בית
שזוכר שמתגעגע שבוכה.

הלב שלי הוא בית
מקום בו אני מרגישה הכי בטוחה, חופשייה רגועה, פשוטה אינטימית.
מקום בו אני מרגישה – אני.

הלב שלי,
הוא הבית ליצירה שלי להשראה, ללמידה להתבוננות.
לשקט לשלווה ולרוגע…

הלב שלי הוא בית
הוא המקום של כל התשוקות, החלומות, השאיפות…

הלב שלי הוא בית.
בית שמיוחד רק לי.

ומי שאני מכניסה לבית שבלב שלי,
נשאר שם
לתמיד.

 בית, הלב שלי הוא בית. מתוך הבלוג Tamari and me תמרי סלונים ליבס

כוכבים בעליית הגג

היא הכינה פאי תפוחים.

והריח עטף את כל בקתת העץ הקטנה.

היה לה שיער בלונדיני אסוף על העורף עם סיכה. עיניים כחולות, קול רך וסינר ארוך. קרוליין.

ולה היו שתי צמות, נמשים, עיניים חומות וחכמות ושמלה מתנפנפת. לורה.

ואחותה הבכורה הייתה יפה. כמו פיה. מרי.

ובימי שני בחמש וחצי …הייתי נוסעת אליהם לבית הקטן שלהם לערבה. למשפחת אינגלס.

הטעם של פאי התפוחים שקרוליין אפתה היה בפה שלי מתקתק ומנחם.

הייתי משחקת בחוץ עם לורה ומרי תופסת ומחבואים והיינו קוראות יחד סיפורים. לורה הייתה מתייעצת איתי מה לכתוב ביומן שלה….

והבית הזה שלהם מהעץ עם עליית הגג, היה עבורי עולם ומלואו.

הביקור אצלם בבית היה אושר גדול. אושר מלא בחמלה.

תמיד תהיתי בעצם למה, למה אני כל כך אוהבת אותם את משפחת אינגלס ואת הבית שלהם.

החיים שלהם, איך להגיד, היו רחוקים מלהיות קלים.

צ’ראלס, אבא של לורה עבד קשה לדאוג ולפרנס את המשפחה בחום, בשלג בשריפות. קרוליין טיפלה בילדים, שימרה אוכל לחורף הכבד, ניקתה, דאגה לכולם.

לורה ומרי עזרו להוריהן בניקיונות, בשימור החווה הקטנה שלהם, בטיפול באחיות הקטנות ובכל דבר שהיה נדרש ותרם לפעילות תקינה של הבית.

ולמרות כל זאת, ממרומיי הספה הקטנה והנוחה שלי בתל אביב, משהו שם היה מושלם.

מושלם בחוסר המושלמות שלו.

ההישרדות היומיומית שלהם גרמה לכך שכל דבר שקרה להם בחייהם, הפך להיות לדבר מועצם, ומוערך פי כמה וכמה אצל כל אחד ואחד מבני הבית ואצל כל אחד ואחד ממיליוני הצופים שראו יחד איתי את הסדרה הזאת.

הם היו מבשלים ממה שיש והאוכל תמיד היה שם הכי מנחם, הכי טעים, הכי שיש.

קרוליין וצ’ארלס היו הורים חומלים ואוהבים, אבל ניהלו את הבית ביד רמה ולא ויתרו לבנותיהם על כלום.

והערבה אי שם בארה”ב תמיד נראתה לי רומנטית ומלאה בהרפתקאות…כמה רציתי, אפילו פעם אחת, להיות שם בבית הזה.

לאכול איתם ארוחת ערב עם ביצים טריות מהלול, לטעום מלחם השאור שהפיץ ריח משכר בכל בקתת העץ ולמרוח עליו חמאה טרייה.

לישון בעליית הגג עם לורה ומרי ולהסתכל על הכוכבים מהפתח הקטן שהיה בו לשמיים.

לקטוף כוכבים…

ולהירדם.

בית קטן בערבה. מתוך הבלוג של :Tamari and me של תמרי סלונים ליבס. פוסט: בית.

Home is the nicest word there is (לורה אינגלס ויילדר)

בית זו רק מילה, שלוש אותיות. אבל כל דבר בחיינו וכל אדם בחיינו וכל מקום בחיינו ובמי שאנחנו יכול להיות לנו לבית.

בית בעיניי זו בכלל לא מילה ולא מקום, בית זה רגש. כמו אהבה, כמו שנאה, כמו שמחה.

רגש מיוחד במינו, מורכב שביר וכל כך חזק. רגש שמורכב מעצמנו, מרסיסים של זיכרונות, מאלפי מראות וקולות וריחות והכל יחד יוצר את הרגש הזה שנקרא בית.

בית זו תחושה שמרגישים בכל הגוף. כמו חום או קור כשברגע שאתה מרגיש אותה, אתה מרגיש בבית. הכי בבית שיש.

או הכי לא בבית.

 

אדריכלית של בתי חלומות

קרש של מגהץ.

ועליו קערה עם אורז לא מבושל ולידה עוד קערה עם עדשים לא מבושלות ועוד קערה ועוד קערה ובקבוק עם מים. וכוס. ומזלג וכף.

וליד הקרש מזרן. עם כרית ושמיכה.

על המזרון בובה. וספר.

גדלתי בבית שהכול בו היה אפשרי.

כל פינה בו הייתה מקום לבית החלומות שלי ולעוד כל כך הרבה דברים…

לאהבה, לריחות, לשלווה, למסתור, לצחוק, לבכי, ללבד, לביחד, לחברות, למשחקים, לאוכל לשירים, לסיפורים, למחבואים, לנשיקות, ליצירה לחיים, לאנשים, לפרידות לגעגועים…

בית מיוחד במינו, בית שראה הכל ושמע הכל וכאב הכל. כל כאב אפשרי. ונתן הכל וידע להכיל.

את הכל.

בית מכניס אורחים, פתוח, שעלו אליו לרגל חברים וחברות ואהובים ואהובות ושכנות וחיות.

וגם בזמנים הכי קשים וכואבים שהבית שלנו חווה והיו לא מעט, תמיד היו ממשיכים לבוא אליו.

היה משהו בוהמי בבית שלנו. ולא, אבא שלי לא היה צייר ואמא שלי לא הייתה שחקנית אבל היה בו משהו אחר, משהו מיוחד. ריח אחר אנרגיה אחרת.

אולי זה הקירות שאבא שלי היה מצפה בקורות עץ והסרטים שהוא היה מסריט אותנו…אולי המוני התמונות שהיו לנו על הקירות. השטיחים והחפצים וגם הבלגן שאמא שלי הרשתה לנו לעשות עם כל החברים והפסנתר החום והגג שצפה על הרחוב…והאורחים והריח של הים מהחלונות…

בחופשות אהבתי לעשות לי בית.

הייתי בוחרת לי פינה ועושה לי שם בית משלי.

בית חלומות.

הייתי מבלה שעות בבית החלומות שלי שכל פעם הוקם בפינה אחרת בבית.

לפעמים הייתי לוקחת סולם ומכסה אותו בשמיכות ויוצרת לי אוהל קטן. שמה בו אוכל ומים, כמה ספרים, מחברת, עפרון ויושבת שעות עם עצמי.

לפעמים מזמינה אליו חברות.

כמה מחשבות הייתי טווה לי בבתים האלה שבניתי. כמה סיפורים נכתבו ושירים. הדברים הכי טובים היו יוצאים ממני בבתים האלה.

אדריכלית של בתי חלומות. בתים ארעיים אבל כל כך אמיתיים וכל כך מוחשיים עבורי ותמיד כשהייתי מפרקת אותם הרגשתי עצב אבל גם שמחה, כי תמיד הייתי מתכננת לי כבר את הבית הבא.

בחופשה הבאה.

בית, עוגה, כתיבה. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

הבזק של רגע

בית זו מהות. המהות של עצמנו של מי שאנחנו. זה הלב שלנו. התמצית, הבסיס השורשים.

וכן בית זו השראה. אולי הכי משמעותית שיש לנו בחיים.

וכשזה מרגיש לנו בטוח, אז הבית הפיזי ולא משנה מה הוא ואיפה הוא, הופך יחד איתנו למשמעות אחת שלמה ולא משנה אם לא נהיה בו פיזית בהמשך חיינו, הוא תמיד ילך איתנו לכל מקום שנלך.

כשאנחנו נכנסים לבית אנחנו יכולים בהבזק של רגע להרגיש שם בבית או לא בבית.

תחושת הבית הזאת מתחילה בלב שלנו. הוא ישר מרגיש את הכול. הוא ישר יודע אם לחזור לכאן או לא.

יש בתים שאנחנו נמשכים לחזור אליהם שוב ושוב ויש בתים שאנחנו נרתעים מהם כל חיינו ושום דבר כבר לא ישנה את זה.

 

בית, אהבה.. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

טופי בטעם קרמל

הריח של הנפטלין שיגע אותי.

כשהיינו באות לבית של סבתא שלי הריח הזה היה הדבר הראשון שקיבל את פנינו.

אחריו באה אפלוליות כזאת בעיניים.

לא אהבתי לבוא לשם. הייתי סופרת את הדקות מתי כבר נלך משם. ולא משנה כמה טופי היא הייתה נותנת לי.

היה בבית ריח של זקנה. משהו מארץ רחוקה. משהו זר.

הכלים בארונות השקופים, בובות הפורצלן, הריפוד הכבד על הספות, הכול היה לי מסודר מדי, אפלולי, משהו מרתיע.

וסבתא שלי שלא דיברה עברית טוב גם אחרי שנים רבות בארץ הייתה מדברת רק ביידיש. והיא תמיד הייתה בוכה כי היא התגעגעה לסבא שלי שנפטר והשאיר אותה לבד.

אף פעם לא הבנתי על מה היא מדברת עם אמא שלי בדמעות של יידיש. וזה עשה אותי עוד יותר עצובה.

כשהיינו יוצאות משם ונוסעות הביתה הייתי מרגישה הקלה עצומה.

כאילו הריאות שלי חזרו לנשום.

בית קטן בערבה, ילדה בשדה. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

היא הייתה פותחת לי את הדלת, מנשקת אותי. והדבר הראשון שהיה מקבל את פניי היה ריח של אוכל טעים שמעורבב עם הבושם שסבתא שלי אהבה לשים.

או’דיקולון קראו לזה.

המרפסת של סבא וסבתא (מהצד של אבי) שלי צפתה אל הרחוב שלנו בתל אביב והייתה מלאה בעציצים ופרחים. הטופי שהיא הייתה נותנת לי היה בטעם קרמל אלוהי והייתה להם על השולחן בסלון חבילה של קלפים שאהבתי לשחק בהם עם סבא שלי “מלחמה”.

לעת ערב סבא שלי היה חותך את הסלט המפורסם שלו וכל הבית היה מתמלא בריח של מלפפונים ולחם טרי ודג מלוח…והכל התערבב לו ביחד לריח של בית שנשאר לי חרוט בלב לכל החיים.

היה בו את כל מה שבית צריך בשביל להיות לב.

 

סבתא, בית, חתול. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

בית ללא חיים

בית זה משמעות של חיים, מילה של חיים. לפעמים של חיים או מוות.

אני מסתכלת על מישהו ואני יודעת מאיזה בית הוא הגיע.

אנחנו זה הבית שלנו. השורשים שלנו, לטוב ולרע.

בית הוא התמצית שלנו, הריח שלנו, צורת הדיבור, צורת המחשבה שלנו, הבגדים שלנו, הטעמים והריחות שלנו.

הבית שלנו הוא מי שאנחנו. כמו מראה גדולה ברורה וענקית.

כשנכנסים לבית, הדבר הראשון, לפני הכול, שמקבל את פנינו זה ריח. לכל בית יש את הריח שלו. התמצית שלו שמיוחדת רק לו.

ריח זה החוש הכי חייתי שלנו. הכי ראשוני. זה הזיכרון הכי חזק שיש לנו.

ריח מזכיר לנו בהבזק של שנייה חוויה, הוויה.

מכל הריחות של בית ריח של אוכל בעיניי הוא ההוויה הכי חזקה. ריח של אוכל שמתערבב לו עם הריח של הבית. האוכל של אמא שלנו, של סבתא, של בית שאהבנו לבוא אליו…

בית שאין לו ריחות הוא בית ללא חיים.

ולא כל הבתים מושלמים. כל כך רחוק מזה. רוב הבתים לא עם ריח משכר של אוכל ועוגות בתנור וכביסה…יש בתים עם ריח של מוות ועם ריח של לכלוך ושתן ועם אנשים שמזמן לא חיים בבית, אלא במשהו שאולי יכול היה להיות בית.

ויש אנשים שהרחוב שלהם הוא בית. שהספסל הוא בית. שהכלום הוא בית.

אפילו לא בית, רק סוג של מקום לישון בו או להימצא בו.

סבתא, לחם ביתי, הומלס. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

ליטפתי כל בוקר איילים

נהר הבוספורוס שבאיסטנבול היה צבוע צבעים של לילה.

אני יושבת, מסתכלת בפעם המי יודע כמה על הגשר שמחבר את איסטנבול בין שני הצדדים שלה האסיאתי והאירופאי.

המסעדה מלאה אנשים. ואני תמיד בוחרת לשבת בחוץ, מתחת לגשר, הכי קרוב שאפשר לנהר. יש קולות של סכו”ם ושפה אחרת וצחוק ושירים ברקע וריח של מים ושל דגים…

הייתי מסתכלת על הנהר עם הגלים האלה שיש לו בלילה והגשר העצום ואלפי הכוכבים שלמעלה ומבקשת שלא ייגמר לעולם.

אולי זה הבוספורוס הזה, אולי זה הקור של תחילת הסתיו אולי זה האנשים החמים, אולי זה הצחוק והאוכל הטוב שהייתי אוכלת, אולי ההפוגה מהבית שבארץ, מהשגרה. ואולי זה הכול ביחד.

הייתי טסה לאיסטנבול אחת לחודש במסגרת העבודה שלי.

היא הייתה מחבקת, חמה, עוטפת, צבעונית, רחובות הומים. הייתי הולכת בה ומרגישה הכי בבית שיש.

אני מתגעגעת כל כך לאיסטנבול…ולניו יורקולאירלנד…ולדנמרק…

בכל אחת מהן הרגשתי בבית ובכל מקום מסיבות אחרות.

אם הייתי מאנישה את ניו יורק אז היא כמו אחותי התאומה. יש לנו אותן אנרגיות, ותמיד תמיד אני מתגעגעת אליה כמו שמתגעגעים לבית, לחברת נפש .

ואירלנד שחיבקה אותי והכילה וליטפה אותי וחמלה עליי. אם הייתי מאנישה אותה היא ללא ספק כמו אמא שאפשר להניח עליה את הראש והיא מלטפת ואוהבת ומכילה.

ודנמרק וכל ארצות הקור סביבה. אני תמיד מרגישה שמתישהו בגלגולים אחרים נולדתי שם, גרתי שם, ליטפתי כל בוקר איילים, נשמתי שלג ואין לי ממש הסבר למה…ככה.

אז למה אנחנו מרגישים בבית בעיר או במדינה ספציפית?

זה קודם כל החיבור. ולא תמיד יש לזה הסבר. זו פשוט ככה וזהו. זו ההשראה של המקום ומה שזה עושה לנו וזה דבר שאפשר להרגיש די מהר.

שמחה שבלב, התרוממות רוח, צמרמורת, ההתרגשות כל פעם מחדש כשחוזרים אליה. אנרגיה כזאת נעימה בכל הגוף ורצון לחזור לשם שוב ושוב.

לכל אחד מאיתנו יש את העיר שלו או המדינה שלו שעושה לו להרגיש בבית.

סבתא, לחם ביתי, הומלס. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

מדורת שבט אחת עצומה

אנחנו משפחה (בעיקר) של בנות. ולא, לא תכננו ככה אבל החיים אמרו את שלהם.

אמא שלי, אני ואחותי הבנות של אחותי, הבת של אחותי השנייה הבנות שלי…מדורת השבט.

מדורה קטנה אבל כל כך גדולה.

תמיד יודעות שהמדורה הזאת היא רק שלנו. מחממת, מפיצה חום, מלטפת…

אנחנו מספרות, מתייעצות, צוחקות ויודעות אחת על השנייה דברים שלא ברורים מאליהם בכל בית. או משפחה.

פתיחות, אהבה, אינטימיות, קבלה וביטחון שתמיד יש כתף להישען, אוזן קשבת והכלה.

בשמחה בצער בכאבי הלב והגוף וסתם שרוצים לשפוך את הלב, הן העוגן שלי להכול ואני העוגן שלהם.

נשים, במובן הכי רחב של המילה זה בית. בין אם במשפחה או בחברות אמיצה. או בקהילה. הנשים בכללותן הן מדורת שבט אחת עצומה.

עולמית, אוניברסלית.

מדורה מחבקת שאפשר להיות בה מי שאנחנו באמת, נשים במלוא מובן המילה.

עד נימי הנימים שלנו.

חזקות, חלשות, נשברות, אמיצות, אמהות. נשים.

נשים, חיבוק, מדורת השבט הנשית. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

 

חיים סוערים ובוגרים

היה לה מפתח.

והוא היה תלוי לה על הצוואר עם חוט כותנה אדום. ילדת מפתח.

לי לא היה מפתח על הצוואר. מעולם. וכמה רציתי מפתח. כזה בדיוק.

היא הייתה בת יחידה. היא תמיד הייתה מספרת לי שהיא באה הביתה ואין אף אחד.

מה את אוכלת? הייתי שואלת אותה?

מה שיש. פרוסה, עושה לעצמי סלט…

אמא שלך לא משאירה לך אוכל?

היא לא מספיקה. היא קמה מאוד מוקדם לעבודה וחוזרת כבר עייפה בערב.

ואת לבד עד הערב? כן, לבד.

המפתח הזה שלה תמיד נצנץ לי בעיניים. תמיד נתן לי תחושה שהיא ילדה עצמאית ובוגרת וכאילו מנהלת לעצמה בית משלה.

ואני הרגשתי לידה תמיד קטנה, הייתי באה הביתה ואמא שלי תמיד חיכתה לי.

גרנו בקומה רביעית וכשהייתי מגיעה לקומה שלישית כבר יכולתי לנחש לפי הריח מה אמא שלי הכינה לי לצהריים.

היא הייתה מגישה לי את האוכל לשולחן, מחבקת, מנשקת שואלת איך היה לי בבית הספר והולכת לנוח. זה היה הדבר הכי מובן לי מאליו. שאמא שלי בבית. שיש לי כל יום אוכל טרי וטעים.

לפעמים מובן לי מדי. קינאתי בה, בחברה הזאת שלי, שניהלה חיים סוערים ובוגרים לבד בבית. מדי פעם הייתי מזמינה אותה אליי אחרי בית הספר ואני זוכרת איך היא הייתה טורפת את האוכל של אמא שלי.

היינו יושבות ועושות יחד שיעורי בית ואמא שלי הייתה מפנקת אותנו בעוגה או בשוקו חם.

בערב אמא שלה הייתה באה לקחת אותה עייפה ורצוצה אחרי יום ארוך של עבודה והייתה מודה לאמא שלי עשרות פעמים על האירוח.

וכשהיא הייתה הולכת הביתה היא הייתה לוחשת לי באוזן: אני אוהבת את הבית שלך, אני אוהבת לבוא אליכם, הלוואי והיה לי גם בית כזה ואמא כזאת.

היא לא ידעה כמה קינאתי בה וכמה רציתי כזה מפתח על הצוואר.

לא באמת הבנתי את המשמעות של המפתח הזה על הצוואר.

 

אמא שלי הייתה ועדיין המהות של הבית שלי. הבית הפיזי והבית בלב שלי.

ולא משנה איפה הייתי ואהיה בחיי בכל מקום בו אמא שלי תהיה, נמצא גם הבית שלי. התמצית שלי.

אמא שלי לימדה אותי מה זה בית. מהות של בית. תחושה של בית, משפחה, חום, חיוך, הכנסת אורחים, נתינה וזו אחת המתנות הכי גדולות שהיא נתנה לי לחיים האלה.

בית, מפתחות, מנעול, מראה. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

 

אני אוהבת מפתחות.

אוהבת שכל מפתח נראה אחרת. אוהבת לדמיין כמה מפתחות יש בעולם שלנו וכל אחד יחיד ומיוחד וכל אחד יכול לפתוח ולסגור בית אחר לחלוטין.

תחשבו על זה… מיליארדים של מפתחות לכל כך הרבה בתים לכל כך הרבה חיים…

כמה מפתחות אנחנו צריכים בחיינו ?

לי יש מפתח אחד.

מפתח לבית שבלב שלי.

וכשאני פותחת את הבית שבלב שלי למי שאני אוהבת…

אותו אהוב נשאר שם,

לתמיד.

 

בית, פרחים, אהבה, לב. מתוך הבלוג Tamari and me של תמרי סלונים ליבס פוסט: בית.

 

 

A home in my heart

מזמינה אתכם ללוח שלי ב – Pinterest  לוח חדש ומרגש שנוצר במקביל לכתיבת הפוסט הזה.
 A home inside my heart  לוח שמדבר על בית.  

מהו בית עבורי דרך תמונות, רגשות ואסוצייאציות שעלו בי עם כתיבת הפוסט. תהנו!

 

קולאז' בנושא בית מתוך Pinterest של Tamari and me תמרי סלונים ליבס

 

ספרו לי על הבית שלכם, מהי משמעות המילה בית עבורכם?

מהות של בית? אנשים מבתים שאהבתם? זכרונות מבתים שאהבתם, ממדינות שביקרתם שאהובות עליכם במיוחד….וכל דבר אחר שעולה על דעתכם.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
פוסט נוסף שלי שתאהבו בהקשר של בית הוא מטבח מוזמנים להכנס
.

אני כאן, מחכה כמו תמיד לקרוא את התגובות הנפלאות שלכם ומבטיחה להגיב לכם באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות, לכתובת המייל שלי tamariandme@gmail.com (מבטיחה שהכל ישאר ביננו).

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.

הכי שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.

אתם ההשראה שלי…

תמרי סלונים ליבס 

 

תמונות מכאן, מכאן

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

75 תגובות

  • יפעת פיירמן הגיב:

    תמרי, בחרת מילה עם מטען כבד. אני גדלתי בקיבוץ, בתקופה של לינה משותפת. אז היה לי חדר ב”בית ילדים” (שחלקתי עם עוד 2-3 ילדים) ואח”כ חדר ב”נעורים” שגם אותו חלקתי ורק כשהייתי חיילת קבלתי חדר לעצמי, לבד. היה גם ה”בית של ההורים” שבו לא היה לי חדר, כי לא ישנתי שם. ובעצם כל החדרים ובתים שהזכרתי הם פיזיים וכמו שכתבת כל כך יפה הבית הוא במקום שבו נמצא הלב והלב שלי היה בבית ההורים. הייתה בי כמיהה עזה להיות בו כמה שיותר אבל כשהייתי ילדה הזמן היה קצוב ומוגבל וכשבגרתי היה לי צורך בעצמאות. עדיין, עד היום כשכבר בניתי לי את הבית שלי ומילאתי אותו באהבה, כשאני מגיעה לבית הוריי אני מרגישה הכי בבית שאפשר. תודה על פוסט מרגש ונוגע, על התזכורת ועל המחשבות שעוררת.

    • תמרי הגיב:

      יפעת יקרה,
      את יודעת שהפוסט הזה הביא אותי להמון מקומות בחיים.
      אני לא בת קיבוץ כפי שהבנת אבל זכורים לי המון ביקורים בקיבוץ אצל חברים שלנו. זה היה כבר בשלהי סיום חדרי הילדים בקיבוץ.
      תמיד כשהייתי באה, תהיתי בראש של ילדה על הסידור הזה. לא הייתי מסוגלת להבין איך אפשר לישון בלי אמא או לא לישון בבית שלך.
      כשקראתי אותך חייכתי. כי בסופו של דבר בלי קשר לאיפה שישנת הבית שלך הוא אצל ההורים….בלב ובכלל.
      תודה רבה על התגובה המרגשת שלך…החזרת גם אותי לעוד זכרונות…
      תמרי

  • מתי כהן הגיב:

    תמרי תמרי,

    קראתי בשקיקה, כרגיל.
    כמה זיכרונות העלית…בית בשבילי זה איזה שהיא תחושה פנימית עמוקה מאוד של שייכות לעצמך קודם כל ואז למקום, לעם, למשפחה.
    המעניין הוא בעיניי איך אנשים שגדלו ללא בית מסיבות שונות כמו מות אמא בגיל צעיר, ילדיי פליטים וכו’ איך זה מעצב את האישיות, איך הם מצליחים בבגרותם ליצור מרחב של בית לעמם ו/או לילדיהם.
    אני הייתי ילדת מפתח אך בחצי מהיום היה משהו בבית. הבית היה המבצר עבורי.
    לא מזמן בתי הגדולה (הנשואה) בא לבקר ואמרה לי “אמא, יש בבי ריח של הבית של סבתא”. כל כך שמחתי כי זו היית המחמאה ענקית. אצל אמא שלי תמיד יש ריח של מאפה טעים, קפה טרי.
    עד היום כשאני נוסעת לבולגריה אני יכולה להגיד “בחדר שלנו (לי ולאחי היה חדר משותף) 🙂
    ולמה ההורים אף פעם לא מרגישים בבית אצל הילדים שלהם? עוד סוגיה שמעסיקה אותי.
    תמרי יקרה, הרבה שאלות העלית עם הפוסט הזה, הרבה זיכרונות. הלוח מרגש.
    תודה לך

    • תמרי הגיב:

      מתי יקרה,
      בית הוא גם שייכות לעם. למדינה ולמקום.
      כמה נכון.
      ומה באמת עושים אנשים שבחייהם לא היה להם בית פיסי ובית כמהות…
      שאלות חזקות העלית כאן המביאות אותי למסקנה שזה אף פעם לא מובן לנו מאליו התחושה הזאת של “בית”.
      לפעמים בית זה משהו שאנשים יוצרים לעצם אחרי חיים לא פשוטים. אחרי “אין” בית.
      וכנראה לא כל הבתים בליבנו הם משהו מילדות…לפעמים הם גם משהו שנבנה ומתהווה לנו באמצע החיים.
      אני מרגישה מאוד בבית אצל אמא שלי…וגם ילדיי. כנראה זה משהו מאוד אישי….
      חיבוק גדול על התגובה המקסימה שלך…

  • יעלי הגיב:

    תמרי…
    אין לי ספק, את הכי בית בעולם!
    הלב שלנו.. לך זה כנראה מאוד ברור.. אבל בשבילי זה אחד הדברים שהבנתי רק לא מזמן.. הבית זה הלב. לקח לי המון שנים להבין את זה באמת.. אולי הייתי צריכה לקרא את הפוסט הזה שלך בילדותי, וגם בתקופת התבגרותי ואפילו גם אחרי.. בטוחה שהייתי משנה המון דברים כבר אז.. אם רק היית מגלה לי את הסוד הזה פעם.
    אבל לפני כמה שנים, ההבנה הזו התבססה גם אצלי והפכה להיות השמש ביום בהיר.. בעיקר בזכות המשפחה שהקמנו והילדים שלי.. החזרת אותי ברגע אחד למחוזות רחוקים, הזכרונות שאת מתארת בצורה כל כך נדירה, הריחות והטעמים… דברים שלכונו מובנים כל כך מאליו, ולא חושבים עליהם סתם כך, את הופכת למטעמים ולסוכריות ומזכירה לכולנו כל כך הרבה רגשות וחוויות שהרדמנו מזמן, מזמן… יכלתי לקרא גם עוד שעה את מה שאת כותבת.. תודה תמרי(:

    • תמרי הגיב:

      יעלי אהובה שלי,
      אני חושבת שגם אני הבנתי רק בשנים האחרונות שהבית זה הלב.
      זה משהו שצריך קצת להתבגר בשביל להבין אותו.
      לפעמים הבית הזה צרוב לנו מילדות ולפעמים כמו שכתבת הוא נהיה לנו ברור רק כשאנחנו מקימים משפחה משלנו או שקורים לנו דברים מסויימים בחיים.
      דבר אחד אני יודעת, שלבית בנוי כמה שיהיה יפה ולא משנה היכן יהיה אין שום משמעות. זה רק קירות.
      משנה רק מה שבפנים. מה שבלב ומי שאיתנו בלב הזה.
      תודה רבה על כל האהבה שלך ועל זה שבאת לחיים שלי. אוהבת אותך.

  • כל כך הרבה נקודות חיבור בכל האסוציאציות שלך על המילה הזו בת שלוש האותיות ומשפט אחד שנצרב לי חזק בלב “דמעות של אידיש” כל כך הרבה הוא חופן בתוכו שהוא יכול להיות משפט פתיחה לסיפור חיים…
    גם אני כמוך קינאתי בילדים עם המפתח על הצאוור, על כך שלהם איפשרו ולי לא… ילדים הלא לא יכולים להבין את זה.. אולי החברה שלך הבינה. החזרת אותי ללא מעט סצינות מהילדות שלי ונדמה לי שהזלתי כמה דמעות באידיש…

    • תמרי הגיב:

      רבקה יקרה,
      הדמעות האלה של סבתא שלי צרובות לי חזק.
      אני זוכרת שלא ממש הבנתי את אותן דמעות האידיש ידעתי רק למה הן זולגות, אבל כשבגרתי הבנתי כמה אובדן היא חוותה וכמה כאב היה בדמעות האלה שלה.
      היא איבדה את ה -“בית” שלה. את סבא שלי שנפטר יחסית מאוד צעיר והשאיר אותה לבד.
      ושום בית שהיה לה כבר לא פיצה אותה על זה.
      אולי אכתוב פעם סיפור שמתחיל בדמעות של אידיש…שומאת לי את הרעיון…
      תודה רבה על התגובה שלך רבקה…
      תודה גם על המפגש איתך…

  • תמרי התחברתי לכל כך הרבה מהכתוב פה, מכורה לכתיבה האסוציאטיבית שלך. נזכרתי שאמרתי לך שהצילום שהעלית מהפינטרסט הזכיר לי את בית קטן בערבה…. מקסים הקטע שכתבת על משפחת אינגלס, החזרת אותי אחורה בזמן, לחמש וחצי כשהיינו יושבים כולנו יחד מול המרקע ומתרגשים ומזילים דמעה פה ושם…. וכל כך נכון- “בית הוא התמצית שלנו, הריח שלנו, צורת הדיבור, צורת המחשבה שלנו, הבגדים שלנו, הטעמים והריחות שלנו. הבית שלנו הוא מי שאנחנו. כמו מראה גדולה ברורה וענקית.” וכן, גם אני יכולה לדעת מאיזה בית בא מי שעומד מולי. כמה יופי במילים שלך, במחשבות שלך, בחיבורים שאת עושה. נעים פה.

    • תמרי הגיב:

      אביטל יקרה,
      בית קטן בערבה…כתבתי לך אז כשכתבת לי עליהם שתהיה לך הפתעה….
      ללא ספק היו בסדרה הזאת את כל האלמנטים שעושים בית לבית. וזה נטמע בי ובעוד כל כך הרבה אנשים ולא סתם.
      חלק מנוף ילדותנו כנראה.
      שמחה שנעים לך אצלי תישארי באהבה…שמחה שאת כאן 🙂
      נפגש בקרוב חייבות כבר…
      חיבוק גדול
      תמרי

  • דניאל הגיב:

    עשית לי צמרמורת בבית. יצרת חוויה כל כך חזקה. המילים שלך מכשפות. גם הן כמו סימום נעים. זוכרת כשעזבתי את הבית של ההורים ובכיתי לאמא, שהמפתח של הבית ירגיש שונה ביד.
    אוהבת כל תו בפוסט. ניגנת לי בלב. מלאה בדמיונות עכשיו. אוהבת אותך.

    • תמרי הגיב:

      דניאל שלי,
      את הבית שלך הרגשתי בכל גופי כשביקרתי בו בשבוע שעבר.
      בית שכולו בית. מבינה לחלוטין למה בכית כשעזבת שם.
      ועדיין זה הבית שלך ואת שם…בלב, בביקורים, בחיבוקים ובשיח עם ההורים המקסימים שלך.
      בטוחה שגם ביתך שלך הוא בית נפלא מלא “בבית”.
      את גם מנגנת לי בלב, את כותבת נפלא…אוהבת אותך.
      חיבוק גדול מקווה שנתראה בקרוב.

  • אולה הגיב:

    קראתי והכלתי כל מילה. לא נוהגת להגיב בבלוגים (אני יודעת,זה לא בסדר) אבל אצלך קשה להימנע…
    כל דבר שאת כותבת נחרט בלב…תשקלי לכתוב ספר 😉

    בית בשבילי…
    כנראה תערובת של הרבה דברים. אני לרוב הייתי הילדה עם המפתח…אז הזכרונות שלי מעורבבים עם החלומות שלי והדימיון. מסכנה אמא שלי…כמה קשה היא עבדה…והייתה אם יחידה. כמה היא השתדלה בכל רגע פנוי לבשל לי ולנקות, רק שיהיה לי טוב.

    כשקראתי את מה שכתבת הדבר היחיד שחשבתי עליו זה איזה בית אני רוצה ליצור עבור הילדים שלי. כדי שהם יגדלו וירגישו בלב את מה שאת מתארת,כי זאת מתנה. פשוט ככה.
    רוצה שיריחו ריח של אוכל. רוצה שירגישו חופשי להביא חברים ולא להתחבא מאיתנו בחדר.
    שיחשבו שההורים שלהם מגניבים, שאפשר לדבר איתם על הכל.
    אני מדמיינת אותי ואת הבנות שלי (אחת עוד לא נולדה אפילו) מכורבלות על הספה רואות יחד סרט ואוכלות גלידה.
    אני רוצה לתת להן כזה בית שגם אם בחוץ רע והכל מרגיש מתמוטט (ככה זה בגילאים מסוימים ולא באמת משנה מה גודל הצרה) שבבית תמיד ירגישו בטוחים. לעולם לא לבד.
    אני אתן לילדים שלי תיקון, את כל מה שלא היה לי.

    לא יודעת למה אבל כותבת ובוכה ובוכה.
    כנראה נגעת בנקודה.
    תודה על פוסט מהמם.

    • תמרי הגיב:

      אולה יקרה אני קוראת אותך ובוכה.
      אני לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל אחרי מה שכתבת כאן אני לגמרי מדמיינת אותך בבית הזה שלך עם הילדים שלך מכורבלת, אוהבת, נאהבת, צוחקת ומאושרת. וגם כואבת.
      זה יקרה ללא ספק והכי מדהים שיש!! אני מאמינה שלכל דבר בחיים יש את התיזמון שלו. את הרגע שלו.
      אמא שלך לגמרי נתנה לך בית במעט שיכלה ובעצם זה היה כל כך הרבה עבורך ועבורה.
      הבית שיהיה לך לא יהיה תיקון למה שלא היה לך, אני קוראת אותך מבין השורות ולמרות הקושי, היה לך בית חם עם אמא שהיתה מוכנה להוריד את הכוכבים בשבילך. וזו התמצית שתהיה בבית שלך.
      משם את תקחי את זה למה שאת למי שאת.
      תודה רבה שכתבת לי אני מאוד מתרגשת מהתגובה שלך…שמחה שאת כאן.
      חיבוק גדול אולה.
      תמרי

  • דנית סלומון הגיב:

    תמרי היקרה.
    אין כמו בבית. זו אחת האמרות שמובילות אותי בחיים.
    אני מאוד אוהבת להיות בבית. והרגשתי חיבור למה שכתבת בהמון מקומות .
    גם אני הייתי סוג של ילדת מפתח. וזה באמת מאוד מבגר וגורם לעצמאות מגיל צעיר.
    ולכן כיום מאוד חשוב לי להיות “אמא נוכחת ” לילדי.
    המשיכי בכתיבה המיוחדת שלך . אני מאוד נהנית לקרוא את הפוסטים..
    שלך דנית.

    • תמרי הגיב:

      דניתוש יקרה,
      היית אמנם ילדת מפתח ואני זוכרת את זה.
      אבל אני חושבת שאמא שלך היא “בית”. הכי בית שיש למרות שלא הייתה נוכחת כל הזמן איתך בבית.
      היית ילדה עצמאית גם את זה אני זוכרת וכמו שכתבת זה ביגר אותך ונתן לך עצמאות וזה דבר נפלא בעיני.
      תראי איזה משפחה הקמת וללא ספק אמא שלך היא חלק מאוד נכבד מזה 🙂 מהמהות של המשפחה שלך. היא נתנה לך המון מתנות חשובות לחיים.
      נתראה ביום רביעי 🙂 נשיקות

  • יעל ענבר הגיב:

    וואו, בכמה נושאים נגעת!
    בבית שלי אני הכי מרגישה בבית. לפני שנתיים שיפצנו את הדירה, והיא בדיוק איך שהייתי רוצה שהדירה שלי תהיה, אז למרות שעבר די הרבה זמן, בכל פעם שאני נכנסת הביתה, אני אומרת לעצמי וואו קטן בלב. זה סוג של הגשמת חלום.
    משוויצה קצת: http://www.xs-arch.com/#!untitled/c253y

    ההורים שלי עדיין גרים בבית שבו גדלתי, ואני אוהבת לבקר בו, ולמצוא זכרונות וחפצים ישנים, אבל כבר לא כל כך מרגישה שזה הבית שלי, למרות שבעלי ואני ישנים “בחדר שלי” והילדים “בחדר של אחותי”.
    אהבתי את הבתים של הסבים שלי משני הצדדים. בצד הפולני היה ריח של נפטלין ומצעים מעומלנים וסרוויסים של נעמן ולפיד. בצד השני היו ציורים ופסלים של סבא שלי וחפצים מכל העולם, וזה היה כמו מוזיאון הרפתקאות מסתורי. פעם, כשהעבודה שלי כללה נסיעות בכל הארץ, נהגתי לקפוץ לרחובות שבהם הם שוכנים. סתם בשביל להזכר, גרים שם אנשים אחרים.
    בית קטן בערבה היתה הסדרה האהובה עלי. בכל יום ראשון בחמש וחצי נהגנו, הילדים של הרחוב, ללכת לזוג שכנים זקנים, שהיתה להם טלוויזיה צבעונית, ולצפות איתם בסדרה. אחרי שהם עברו לבית אבות ומכרו את הבית שלהם, נכנסתי לחצר, ולקחתי חתיכת קקטוס מגדר חיה ענקית שצמחה שם. עד היום הוא אצלי, מוציא עוד ועוד “בנים”, שאותם אני מפזרת בעציצים אחרים. כשאני משקה אותו, אני נזכרת בהם ובבית קטן בערבה.

    • תמרי הגיב:

      יעל יקרה,
      אם תשימי לב לא דיברתי בפוסט על שום בית שהוא בנוי.
      אני מאמינה שבית יפה ככל שהוא יהיה הוא רק בית וקירות וחפצים. מה שמשנה הוא מי שגר בו, מה יש בתוכו.
      ובמקרה שלך (והדירה שלך מקסימה!! הצצתי כמובן 🙂 כנראה גם הבית וגם מה שבתוכו יוצרים עבורך את היכולת להכנס אליו ולהרגיש הכי בבית שיש….וזה הקסם בבית שהוא שלם. פיסי ורגשי.
      זה לא מובן מאליו ואין לי ספק שאת יודעת את זה כל פעם כשאת נכנסת אליו.
      הסיפור שלך על הקקטוס ובית קטן בערבה נגע בי מאוד, פשוט מקסים, מרגש ממש.
      עוד מישהי כתבה כאן שהרבה פעמים הילדים לא מרגישים “בבית” כשהם חוזרים לבית של ההורים.
      מעורר מחשבה.
      תודה רבהיעל על התגובה המקסימה והעמוקה שלך. נהניתי מאוד לקרוא אותך.
      תמרי

  • הדס הגיב:

    אגיב בקצרה מכיוון שלא מוכשרת במילים כמוך , אני אוהבת את הפוסטים היפים והרגישים שלך , איך את תמיד קולעת למשהו גם מהחיים שלי 🙂
    אצל סבא שלי הגיעה הלקרדה עם הסלט

    • תמרי הגיב:

      הדס…
      את מוכשרת לגמרי מותק שלי גם במילים.
      ולפעמים לא צריך הרבה מילים את יודעת….
      תודה על מה שכתבת לי מחכה מחכה שנפגש כבר…חייבות.

      דרך אגב …לפעמים הדג מלוח היה גם לקרדה אצל סבא וסבתא שלי. מדהים גם שכל הילדים שלי אוהבים דג מלוח:) עבר בגנים.

    • תמרי הגיב:

      מותק שלי הדסי….
      את כולך בית. ממה שעיני הרנטגן שלי נושמות מהתמונות שלך כמה בית יש בך וסביבך.
      היצירה שלך, הבית עצמו, החתולים, החום שניבט מהתמונות, הבת שלך בברלין שאת בית עצום עבורה והיא בשבילך.
      ואת כותבת מקסים.
      והילדים שלי מאוהבים בלקרדה ודג מלוח… עבר בגנים.
      מחכה כבר שנפגש…

  • זיוה הגיב:

    תמרי, כרגיל את יודעת להביע וגם לארגן ולסדר את המילים כך שיהיו מופת של אסתטיקה ושימוש בשפה. בשבילי זה הרבה. אני אוהבת אסתטיקה בכל צורותיה, ואצלך כל החלקים של התוכן והצורה מתחברים למשהו שלם.

    בית זה משהו חם, עוטף, אבל גם מילה גדולה כי היא מכילה הרבה מטענים של חיים שלמים, בדיוק כמו שכתבת. אני מוותרת לעצמי עכשיו על סיפורים משלי. שמחתי להתארח בבית שלך, של הלב שלך. נגע בי במיוחד המפגש שלך עם סבתא. זה מפגש שצובט בלב ודיברת עליו בישירות ובכנות שמאוד אהבתי. גם המפגש עם החברה, ילדת המפתח, היה מאוד נוגע.

    • תמרי הגיב:

      זיוה יקרה,
      תודה רבה על מה שכתבת לי. זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
      הפוסטים שלי עוברים עבודה רבה ויסודית, דרך ארוכה מאוד עד שהם הופכים להיות למה שהם.
      ולקרוא אותך כותבת את זה זה סיפוק מאוד גדול עבורי אז תודה רבה מעומק ליבי.
      עם סבתא שלי מרגישה פספוס עד היום. היא נפטרה כשהייתי בת שש או שבע ולצערי הזכרון שלי ממנה הוא רק עצוב ואפלולי. לא זכיתי להנות ממנה….
      שמחה שאת כאן, תודה רבה שוב על המילים שלך…
      תמרי

  • כל פעם, אבל ממש בכל פוסט את מצליחה לגעת לפחות בנקודה אחת כואבת ולפחות בנקודה אחת שמחה. הכתיבה שלך מדגדגת את קצות העצבים החשופים, מעלה זכרונות. הצלחתי לעצום עיניים ולהריח את הבישולים של סבתא. הצלחתי לעצום עיניים ולראות את עצמי רצה את שלוש הקומות אליה ופותחת את הדלת היישר אל המטבח הפיצפון שלה שתמיד הכיל כמויות בלתי נתפסות של אוכל. החזרת אותי אל סבתא שאהבה דרך בישולים, טעמים וריחות. החזרת אותי לילדות של הודיה שיש מי שמחכה לי כל יום עם ארוחה חמה וסבלנות לעזור עם שיעורים ולשמוע איך היה היום. חייכתי חיוך גדול כשקראתי על “בית קטן בערבה” ואיך הסדרה הזאת הצליחה לחבר כל כך הרבה אנשים שאני מכירה למסך. תודה על ששיתפת במילים ובתמונות.

    • תמרי הגיב:

      הרבה כתבו כאן שלפעמים דווקא כשאנחנו חוזרים לבית הורינו זה לא תמיד מרגיש לנו בנוח. כלומר לא מרגישים בבית.
      רוב הזכרונות הרכים והמתגעגעים שכתבו לי עליהם כאן קשורים כמובן בסבתא וסבא…
      דמיינתי אותך כמו סצנה מסרט עולה את המדרגות לסבתא לכיוון המטבח והאוכל…והריחות.
      אני שמחה אני נוגעת בך כאן וכאן…בכואב ובשמח.
      אני חושבת שהם לא יכולים להתקיים אחד בלי השני…
      תודה ליטלוש… (מצאתי לך סוף סוף שם חיבה)

  • נויה קומיסר הגיב:

    בכל פוסט שלך אני נזכרת בעצמי. הרגעים האלו שאני נכנסת לבית המזמין של הפוסט שלך מחזירים אותי לבית הפנימי שלי. תודה ענקית על החיבורים והזיכרונות שאת מעלה גם בי. סבא שמחמם עם הגז גרעינים של אבטיח, או שוטף במים מהצינור את הרצפה כדי לקרר את הבית. סבתא שכבר יודעים מה יהיו הריחות שיעטפו אותנו כשנגיע לביקור. לריח יש גם מבחינתי הרבה כוח. מוסיקה גם משמעותית אצלי בחיים של בית אבל אני כאילו יכולה להגביר או להחליש אותה בהתאם למצב הרוח שלי.ריח לעומת זאת הוא כאילו ישות עצמאית עם חוקים משלה. היא בעלת הבית הבלתי מעורערת ומכאן שואבת את כוחה ובמקביל גם מנחילה את מירב הזכרונות שלי. תודה לתובנות שאיפשרת שיעלו בפוסט הקסום שלך. כמו תמיד. כמה נעים לבוא איתך הביתה.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      רק שתדעי שבגדול אמור לעלות מתישהו פוסט על ריחות….
      אני עדיין חושבת איך ומה…
      כשכתבתי כאן את הפוסט זה היה ברור לי שיהיה כאן מיני פוסט על ריח שישתלב בפוסט.
      מכיוון שגרנו באותו בניין עם סבתא שלי היתה לי את הפריווילגייה להריח את האוכל של סבתא שלי בקומה שנייה ואת של אמא שלי בקומה רביעית. כמה אני מתגעגעת למדרגות האלו…כמה קסם היה בהן בכל קומה בבניין שלנו.
      אני לגמרי מסכימה איתך שריח זו יישות עצמאית. אהבתי את כל ההתייחסות שלך בתגובה למילה הזאת. ונכון יש לה המון כח והיא מעלה בנו ישר המון געגועים….
      ספרי לי איפה גרו סבתא וסבא שלך? סקרנת אותי עם הרצפה שסבא שלך שטף עם הצינור….
      בינתיים…אוהבת אותך ואת התגובות שלך…תודה רבה!

  • יונית הגיב:

    כשגרנו בארהב, דווקא במקום שהוא הכי לא בית, בגלל הארעיות.של התקופה, התקציב, הדברים שנרכשו בידיעה שבעוד שנה ימכרו, היה לי שלט מעץ בפינת.המחשב שאןמר הבית הוא היכן שהלב נמצא, וזה כל כך נכון, כי דווקא שם, במקום הזה של הצמיחה המשפחתית שלנו, הרגשתי הכי בית בעולם.
    בתור ילדה שעברה כל חמש שנים בית, עיר, ארץ גם, מה שמשנה זה לא הפיזי, אלא התחושה כפי שכתבת.
    כשגרתי בפריז לא הרגשתי בבית חצי שנה, לילדה בת 16 זה היה מעבר קשה מדי… אז טזתי חזרה הביתה לארץ, והבנתי שהכל השתנה ושזה כבר לא הבית.שלי, וכשחזרתי מהחופשה לפריז הבנתי שבית.זה לא הפיזי אלא הרגש, המשפחה, האנשים והחוויות.עושים את הבית.

    • תמרי הגיב:

      שמעתי המון סיפורים ממך על השנה שלכם בארה”ב וכל פעם כשאני קוראת או שומעת משהו שאת מספרת על השנה הזאת אני יותר ויותר בטוחה שהיא אחת המתנות שלך לחיים.
      ללא ספק בשנה הזאת הרגשת הכי בבית כנראה כי הייתם יחד כולכם בלי משפחה לידכם וזה נותן כח עצום ומעצים לתחושה שנקראית בית.
      מעבר לזה השנה הזו נתנה לך את הבית שלך בלב לכל מה שקרה איתך מאז…וזה מדהים אותי כל פעם מחדש. זה קסם.

      אני בטוחה ואת בטח יודעת שכל המעברים המשפחתיים שלכם בסופו של דבר ולמרות הקושי תרמו כל כך הרבה למי שאת היום….
      תודה יוניתוש…

  • תמרי, תמרי אהובה, כמה רבדים, גלויים וסמויים בפוסט אחד
    איך שוב לקחת נושא כל כך באנאלי כמו ‘בית’ והצלחת להביא אותו הכי לא שגרתי שיש, באופן שפותח את כל נקבוביות הזיכרון…אז מה היה לנו – בית קטן בערבה, ברור, גם אני ואחותי היינו צמודות למסך, בית החלומות – כל הילדות שלי הייתי בונה בתים, אפילו חשבתי ללמוד אדריכלות, השיא היה עיר שלמה של בתים מקופסאות לגו ישנות, בהן הדבקתי ריהוט שגזרתי ממגזינים ושיכנתי בתוכן את הפליימוביל שלי… זה זיכרון ששווה פוסט לא?
    ובית של סבא וסבתא – הו, זה הזיכרון הכי חזק שלי, יותר מבית הילדות הפרטי שלי, עד היום צלילים או ריחות מסויימים מחזירים אותי אליו, אל עץ הסיגלון בחלון, אל סבא שלי שמצייר במרפסת, אל האוכל הטעים של סבתא, אל קופסת התכשיטים, מכונת התפירה, אוסף הגלויות……פעם אפתח את מגירת הלב הזו ואכתוב גם על הזכרונות הללו…..עד אז תודה על שפתחת בפנינו את הבית שלך. נעים פה.

    • תמרי הגיב:

      אני חושבת שלגמרי מתאים לך להיות אדריכלית מיכלי…היית מצליחה בזה מצויין עם כל הדיוק שלך והראייה שלך על העולם.
      וגם את כותבת לי על הבית של סבא וסבתא שלך כמו עוד כל כך הרבה שהגיבו כאן…
      ממש יכולה לדמיין (זה קרה לי כאן עם עוד כמה) את מה שתיארת על הבית שלהם. כמו סצינה מסרט.
      אני אוהבת מאוד עצי סיגלון רק שתדעי. הם נושרים עכשיו ברחובות וזה אחד המחזות הכי מדהימים בעיני שיש בעונה הזאת. מרבדים סגולים על המדרכות…
      אני חושבת שלאט לאט בכל פוסט שלך את שוזרת משהו משם מהילדות…זה יגיע בקצב שלו. כמו שצריך להגיע.
      נעים לי תמיד שאת כאן אוהבתותך….
      תמרי

  • תמר הגיב:

    תמרי אהובה, קראתי את הפוסט שלך על בית והתרגשתי מההתחלה ועד הסוף. כל כך הרבה נקודות חיבור בין הבית שאת זוכרת ומתגעגעת אליו ובין הבית שלי. כשכתבת על אמך כאבתי את העדר אמא שלי שהייתה ללא ספק ה בית בשבילי ואין לי אותו יותר. הזכרת לי למה זה שווה את הזמן המאמץ ותחושת השגרה השוחקת של הכנת צהריים לילדים שלי מדי יום כמעט והמזל שלי, הזכות לפגוש ולקבל אותם בצהריים. שירחרחו וישאלו מה יש היום לאכול.. הכתיבה שלך והרגישות בנוואנסים הכי דקים היא מתנה. לך ולנו.

    • תמרי הגיב:

      תמרוש…(חייבת כינוי חיבה…)שיקרה מאוד לליבי…ונכנסת לי ללב מזמן…
      סוף סוף מגיעה לענות לך מכאן.
      ראיתי אותך מהצד כבר פעמיים בבית. פעם שלך ופעם של עדי. וזה באמת לא ממש שינה לי באיזה בית ראיתי אותך כי באמת שכולך בית.
      ראיתי איך את עם הילדים שלך, איך את מנשקת ומחבקת ומדברת איתם גם אם זה רק בטלפון…
      ראיתי איך את מלקטת חפצים בטוב טעם וברגישות, אפילו בטון הדיבור שלך יש רוגע ומשהו חם וביתי.
      כולך סנסור אחד גדול שכולו בית.
      והמילה הביתה במובן הכי טהור של המילה הזאת…ללא ספק זה לא במקרה שאת משתייכת למלה הזאת לכל כולה מכל ההבטים…:)

      עשית לי קווץ’ בלב על אמא שלך,ואם אני חוזרת למה שכתבתי בהתחלה, ללא ספק שאבת ממנה כל כך הרבה ואת נותנת את זה הלאה לביתך שלך.
      תודה רבה רבה מעומק ליבי על התגובה הכל כך מחבקת שלך.

  • רבקה כרמל הגיב:

    מרגש וכל כך מושקע, תמונות ממיסות.

  • גלית הגיב:

    תמרי אהובה לפעמים נדמה לי שחיית כל כך הרבה חיים.
    מתקנאה בזכרונות החדים שלך, אצלי העבר כל כך דהוי…
    אבל שקוראת אותך אני מגלה שיש לי זכרונות ואת מחזירה אותי לעצמי לזכרונות שלי.
    בכל פוסט אני מגלה כמה כולנו יותר משותפים מאשר יחידים.
    כל אחד יכול להתחבר לזכרונות שלך כי את תמיד נותנת את שתי האפשרויות
    את הבית המושקע מצד אחד ואת גרסת המפתח המנצנץ מהצד השני.
    זה מה שאני אוהבת אצלך הפרטים והשלם רוקדים בפוסטים שלך כל הזמן.
    תמשיכי 🙂

    • תמרי הגיב:

      אחרי כל פוסט שלי אני דואגת שייגמרו לי הזכרונות לפוסט הבא. כי בתכלס אני רק בת 46…כמה זכרונות עוד נשארו לי…:) מפתיע גם אותי איך כל פעם אני מוצאת עוד ועוד ועוד. אני חושבת שזה קשור לזיכרון שלי שזוכר הכל ורואה הכל וחורט הכל עמוק בראש.
      לפעמים גם מה שלא צריך. ואולי באמת היו לי עד היום חיים מעניינים…בלי ששמתי לב אפילו.
      הזכרונות שלי מסתבר הם הכלי שלי לגרום לך ולכל מי שקורא אותי להתעורר ולעורר זכרונות משלו…וזה הדבר שהכי משמח אותי בכל הבלוג שלי.
      מה זה מוציא מאנשים.
      אוהבת אותך גליתוש תודה רבה!!

  • קרן הגיב:

    הלב שלך בית.
    הבלוג שלך הוא בית. בטח הפוסט הזה.
    הכל קורה בבית הזה, כל הטעמים והריחות והארועים האפשריים והפחות.
    “בית זה רגש” כתבת, זה נורא מעניין אותי.
    עברתי קרוב לעשר דירות בעשר השנים האחרונות ורק לאחרונה הכרזתי שאני מוכנה לבית משלי..
    ריח הוא ללא ספק האדון של הבית, האף שלי כ”כ רגיש לזה.
    קראתי את הפוסט 4 פעמים כבר וגיליתי בו עוד חדר ועוד פנינה אדריכלית.
    פוסט משמעותי ומאד מאד מעניין.
    אוהבת את הבית שאת

    • תמרי הגיב:

      לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת 10 דירות.ואוו מטורף…
      הבית שאני גרה בו היום, היה לי הכי בטוח לי בעולם שאשאר בו עד אין קץ. שממנו כבר לא אעבור לשום בית אחר בחיי.
      אבל לפעמים החיים אומרים אחרת.
      בית זה רגש וריח זה רגש והכל ביחד זו בדיוק התחושה הזאת שנקראית בית.
      אוהבת לגמרי שאת בבית שלי אהובה שלי
      תודה קרן…….נתראה השבוע 🙂

  • תמרי יקרה , קראתי בהתרגשות רבה את הפוסט הזה . הפעם מהמקום הכי אישי , כמעצבת בתים כ”כ התחבר אליי , ישר אל תוך הלב ..מרגישה סוג של “שליחה” לעשות לאנשים בית (כן גם מרגישה היטב גם את גודל האחריות , והיטבת לתאר במילים מדהימות מה זה ), לעזור להם ליצור אוירה , חויוה , מקום , שירגישו בו הכי טוב בעולם .. זו המשמעות שלי בעבודה , לדייק כל פעם מחדש מול הלקוחות את מה שמתאים להם להקשיב היטב גם בין המילים “ולתפור” עבורם את החליפה המושלמת שלהם.. משהי פעם אמרה לי שמעצבת בתים היא סוג של “דולה – תומכת דירה” כאילו עוזרת לבית להיוולד ((::

    • תמרי הגיב:

      מעצבת בתים היא סוג של דולה. מאוד התחברתי למשפט הזה. הוא מקסים ומדוייק.
      דולה זה משהו כל כך רגשי וחומל וחם ובאמת יש בדולה את כל התכונות שבסופו של יום כדאי שיהיו לנו גם בבית שלנו.

      כשאתה בא לעצב בית ממקום של שליחות כמו שכתבת אני מאמינה זה יורגש כל מקום ומקום בבית. ואת לחלוטין כזאת.
      ראיתי אותך, כמה את נינוחה וכמה אנרגיות טובות יש בך וכמה משפחתיות וחום וכשרון ודיוק ואין לי ספק שכל בית שאת נוגעת בו יהיו בו את כל התכונות הנפלאות האלה שלך….
      את פשוט אוהבת את מה את עושה וזה המפתח להכל בחיים….
      תודה רבה מיכלי על התגובה המקסימה שלך…
      ושמחה שאני גם מכירה אותך גם קצת באמת….

  • וואו תמרי. אני לא יודעת ממה להתחיל. העלית לי כל כך הרבה דברים שמתחשק לי לחלוק איתך. את הקריאה סיימתי באנחה ארוכה… קודם כל, כל הפוסט מרתק ומרגש, אבל דווקא החלק האחרון על החברה עם המפתח הגניב לי שתי דמעות במורד הלחיים. גם אותי כמוך קיבלה אמי יום יום עם חיבוק וארוחה חמה ונהדרת. עד היום כשאני מגיעה תמיד תחכה לי כוס מלאה מים צוננים על השיש ליד הכניסה, שנמזגה שלוש דקות לפני השעה בה אמרתי שאגיע, רק לכבודי. וגם לי היתה חברה (חברה שלי עד היום האמת) שהיתה מגיעה הביתה ואוכלת “מנה חמה” או בייגלה עם חומוס והחיים שלה נראו לי אקזוטיים. חוצמזה הערים שהן בית.. כמובן את כבר יודעת כמה ניו יורק שהיתה לי בית במשך שמונה שנים, חסרה לי ואהובה עלי, וחפורה לי היטב-היטב בלב. והדיוק במחשבות על הריח… תמיד את לוקחת אותנו עם כל החושים לטיול בין חלומות. wicked! אה ודבר אחרון. נכון מעניין שבעברית יש לבית רק מילה אחת, אבל באנגלית מפרידים בין “הום” ל”האוס”?

    • תמרי הגיב:

      מיה אהובה…
      אני מתחילה דווקא מהסוף….
      כשכתבתי את הפוסט תהיתי רבות בשתי המילים באנגלית שהעלית כאן. למה באנגלית כן ובעברית לא…
      ללא ספק home היא המילה הרכה מבין שתיהן…:) גם בהגייה וגם במשמעות.
      היא המקבילה לבית שלנו בעברית.
      בעברית אכן אין את ההפרדה הזאת, אבל ברור שכשאומרים בית זה לא כמו שאומרים בניין או דירה…ישר יש תחושת חמימות מהמילה הזאת. או ההיפך.
      לכולנו יש העיר שלנו את החברה עם המפתח. ולגבי אמא שמחכה זה לא מובן מאליו….הכי לא. ולכן זה יקר מפז.
      תודה ששיתפת אותי בזכרונות שלך….
      תמרי

  • אהובה
    זה לא פוסט! זה מאסטר פיס!!!
    בעצם חבורה של מאסטר פיסים! אחד אחד. איזה יופי של דבר! מצאתי אותי בכל כך הרבה מקומות כאן. והכתיבה שלך משובחת וכל כל מדוייקת עם מי שאת! פשוט נהדר! תבורכי. וקצרה כאן היריעה לשתף בחוויות ובזיכרונות שהכתיבה שלך העלתה בי אבל בהחלט אשתף אותך בשיחה פרטית. נ ה ד ר ת.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי אהובה,
      תודה רבה על המילים האלה!!
      את מרגשת אותי מאוד.
      רציתי לדבר על עוד כל כך הרבה דברים בהקשר הזה, כי הוא באמת אינסופי… אבל אני חושבת שבסוף דיברתי באמת על מה שיקר לליבי בהקשר הזה.
      תמיד שמחה לשמוע את החוויות שלך. מחכה לשיחה שלנו על בית….
      מתגעגעת

  • בית. לב. מפתח. ריחות. תחושות בטן. פנימה. מקום. לא פיזי. חיים. זכרונות. משפחה. חברים. תמונות. הבזקים. טעמים. מילים. ביטחון. נוח. נעים. שלווה. פנימית. כל כך הרבה דברים שעולים לי בראש תוך כדי שאני קוראת את הפוסט שלך. הוא כל כך מלא בכל אל אלה. ושולח אותי רחוק רחוק, או בעצם קרוב קרוב.. למחוזות הנפש והלב והבית הפרטי שלי. אני קיבוצניקית בכלל.. 🙂 עוד מהדור של הלינה המשותפת. ובכל זאת ההורים שלי כל כך לא האמינו בזה ונלחמו עלינו ועל הבית. למדתי עם השנים כמוך. שהבית הוא מה שאנחנו יוצרים לעצמנו בכל מקום. הוא הלב וכל מה שהוא מכיל. הוא האהבות שלנו. האנשים שנכנסים לשם ולא יוצאים (גם אצלי מי שנכנס נשאר לתמיד ולא משנה כמה רחוק או קרוב הוא במובן הפיזי). אוהבת את כל ההקבלות דלך שסורות בסיפורים מהחיים ואת השיר בהתחלה. מחוברת לכל מילה ומילה. את נפלאה תמרי והבלוג שלך הוא גם בית נפלא. אוהבת ❤

    • תמרי הגיב:

      הגרי תמיד כשאני קוראת את מה שאת כותבת לי אני נכנסת איתך להמון זכרונות שלך. כאילו אני שם איתך.
      מטיילת איתך יחד שם…מאוד מדמיינת אותך בקיבוץ…איך מתאים לך:)

      תקראי מה כתבה כאן יפעת על הלינה בבית הילדים בקיבוץ, זה נושא כל כך טעון עם כל כך הרבה סוגייות ותהיות.
      אבל היא גם כתבה בסוף, שלמרות שהיא ישנה בבית הילדים הבית של הוריה היה תמיד הבית שלה בלב.
      זה לא שינה כהוא זה את התחושה שלה זה שהיא לא ישנה שם.
      תודה רבה שאת בבית שלי הכי כיף לי בעולם!

  • איזה בית מדהים פתחת בפניינו, שפתח בתורו עוד דלתות לבתים וללבבות שלנו עצמינו.
    אוהבת את הניגון הזה של הסיפורי שלך, את המרווחים, והעומקים והבוננות שהם מביאים.
    נמסתי לתוך הפוסט, ובטח אשוב אליו שוב ללקט עוד פרטים, ולהיזכר בעוד ריחות.
    אוהבת אותך 🙂

    • תמרי הגיב:

      לירוני מקסימה תודה רבה…:)
      הבית שלך מסקרן אותי כל כך ואני מקווה שיום אחד כבר נפגש ואשמע עליו לעומק….
      אוהבת אותך מאוד!

  • אילת הגיב:

    הפוסט שלך הציף אותי תמרי, כמה נקודות חיבור הרגשתי במהלך הקריאה, כמו עקצוצים של הזדהות! מאוד אהבתי גם את הבחירה של התמונות המלוות, אני מרגישה שעבודת האוצרות שאת עושה עם התמונות משתבחת מפוסט לפוסט. גם מדוייקות, וגם מלאות השראה. אני נוהגת לקרוא את הפוסטים שלך יותר מפעם אחת, בכל פעם לקבל משהו חדש, אחר. כמה עושר.
    אחחחחח בית קטן בערבה. בשחור-לבן… איזה עונג צרוף. בינינו, לא שהיו לנו יותר מדי אופציות אז, אבל זו באמת סדרת-קאלט. בזכותך נזכרתי ברגעי החסד שהסדרה הזו הביאה איתה אלי.
    אני מקווה שאת יודעת שהאהבה שלך לבית שגדלת בו היא לא משהו שכולנו זוכים לו, אשרייך.

    • תמרי הגיב:

      עקצוצים של הזדהות….ואוו איילת איזה משפט מקסים ונוגע, כזה שכואב לי בעור…
      ואני יודעת שאהבה לבית שגדלים בו היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה.
      בוודאי. אולי ברוב המקרים זה אפילו המצב הרגיל…
      אבל אני גם מאמינה שאנשים שלא זכו לזה לומדים במהלך חייהם להקים להם את הבית שלהם בלב, הפיסי, המשפחתי וליצור בית שילדיהם בהחלט יזכו לרצות לחזור אליו ולזכור אתו כבית שבלב שלהם.
      תודה על התגובה המרגשת שלך מחבקת חזק…
      תמרי

  • כשראיתי את נושא הפוסט, חייכתי. זה נושא שאני כל כך מחוברת אליו שממש חיכיתי לשמוע את המבט שלך עליו, ידעתי שזה יהיה מיוחד.
    כתבת שבית זה רגש וזה כל כך נכון. זה ממש לא רק מקום פיזי, זה באמת רגש, זה מה שיש בלב. בעיני המילה הזו מגלמת בתוכה שתי איכויות משמעותיות- אחת היא שייכות. בית זה מקום, תחושה או חוויה שבה אנחנו מרגישים שייכים. האיכות השניה היא בטחון. בית הוא מקום או תחושה או חוויה שבה אני מרגישה בטוחה ומעורסלת. זו כמיהה עמוקה ותמידית.
    ואת תמרי, את בית. הכתיבה שלך היא בית, הצילומים שלך הם בית, הבלוג שלך הוא בית. נעים להתארח בך ואיתך.

    • תמרי הגיב:

      אהובה….חיכיתי להגיב לך כאן אחרונה כי אני חושבת שסיכמת כל כך יפה ומושלם את הנושא הזה גם עבורי…
      מאוד חיכיתי לקרוא את התגובה שלך כי אני יודעת מצויין מהי המילה הזו עבורך.
      שייכות ובטחון.
      אני מסכימה כל כך.
      כשיש אותם הבית שלנו הוא בית עבורנו ולא משנה בכלל איפה הוא או מה הוא…
      פיסי לא פיסי… בהחלט חוויה, תחושה.
      זה יכולה להיות חברה טובה…בן זוג….סלע בים לשבת ולהסתכל על הגלים. כל דבר כל מקום כל מהות.
      תודה שהגעת לבית שבלב שלי.
      אוהבת אותך

  • עינת הגיב:

    תמרי אהובה,
    גלית פה למעלה התנסחה כל כך נפלא, אז קודם כל מעתיקה את השורות שלה לכאן 🙂

    תודה על עוד פוסט שכובש את הלב. מלא בפיסות חיים ואינסוף נשמה.
    אני מסתכלת על התגובות של המבקרים שלך כאן בבלוג ואני מקווה שאת רואה כמה נפלאה וקסומה אווירת הבית שיצרת, כמה מדהים הוא המרחב הזה שלך. מין מקום נדיר שאנשים רוצים להכנס לתוכו, לתת את עצמם, לשהות בתוכו ולהנות מחומו. מקום חם ונוגע ללב. מקום של זכרונות, חלומות, מחשבות בהקיץ, מקום למנוחה התרפקות והתערסלות.
    שמחה בשבילך על זכרונות הילדות והבית שהיה לך בילדותך, שמחה בשבילך על הבסיס הבטוח שקיבלת
    ועל הקול המכיר תודה שלך עבור הזכרונות הללו.
    איזה כיף שיש את הבלוג הזה שלך. חיבוק אהובה.

    • תמרי הגיב:

      עינתי,
      ללא ספק כשכתבתי את הפוסט חשבתי הרבה עלייך ועל הבלוג שלך ועלייך בכלל כאישה כאמא וכאחת שכל מהותה ונשמתה היא בית.
      מעולם לא הייתי בבית שלך הפיסי אבל אני בטוחה שאני יודעת לדמיין אותו אחד לאחד דרכך.
      מספיק לי לראות את התמונות של הילדים שלך או לקרוא איך את כותבת על דבר זה או אחר שקשור בסביבה שלך וזה כל כך זועק משם היופי הזה המהות הזאת שלך. זו ממש מתנת אל בעיני.
      כל כך הבית שבלב שלך – הכי שיש.

      הבלוג שלי הוא בית. לא תכננתי שכך הוא יהיה, אבל מפוסט לפוסט זה ברור לי יותר ויותר.
      יש כאן קהילה מחבקת משתפת אוהבת וזה מחמם לי את הלב הכי שיש.
      זכרון הוא דבר בעל ערך עצום שלא תמיד אנחנו יודעים איך לספר אותו. אני שמחה שכאן פתחתי ערוץ ופינה חמה לדבר הזה….עונג צרוף וכיף גדול לקרוא מה כולם כותבים כאן…
      תודה על מה שכתבת עינתי חיממת לי את הלב והכי שמחה שאת בבית שלי!

  • שלי שלו הגיב:

    תמרי שלי (שמת לב שזה מה שהחיבור ביננו יוצר? כמה מתאים…)
    כבר כמה ימים אני מחכה ליום רגוע, כדי שאוכל לקרוא ולהתענג על הפוסט שלך.
    ברור לי בכל פעם שככה יהיה, בלי קשר לנושא הפוסט בכלל.

    תמיד אני דואגת להכין לי קפה וחבילת טישואים ולקרוא.
    ואז לקרוא שוב.
    כמה אהבתי את בית קטן בערבה! וכמה בתים המצאתי לעצמי בכל קיץ… וכמה רציתי להריח ריח שול אוכל בדרך הביתה ושלא יהיה לי מפתח על הצוואר…
    אני אוהבת את הפוסטים שלך ואוהבת אותך.
    תודה שפתחת לי את הדלת לבית שלך.
    קחי חיבוק גדול

    • תמרי הגיב:

      תמרי שלי…ואוו נורא מתרגשת מזה.
      איך שמת לב?? זה מקסים….
      כנראה שנועדנו ….
      ברור שכן.
      אני חושבת שהמפתח על הצוואר הוא גם כלי לעצמאות והתבגרות. לא היה לי מעולם אבל חברות שלי שהיום מסתכלות על זה ממרום שנותיהן ככה אומרות. אבל עדיין הוא לא יכל להחליף אמא שמחכה בבית…
      תודה שכתבת לי…אוהבת אותך.
      ונכנסת לי ללב מזמן. שלוש שלי 🙂
      מקווה שנתחבק שוב בקרוב.

  • Lian הגיב:

    כבר כמה זמן שאני עוקבת אחרי הלוח שלך בפינטרסט ותוהה האם התמונות המעניינות שבחרת לשים בו יתקשרו לפוסט חדש בבלוג…
    כרגיל, אני אצטרך לקרוא את הפוסט יותר מפעם אחת כדי לספוג אותו עד כמה שאפשר ושוב עולה בי התחושה שאנחנו מכירות, אולי מגלגול אחר…
    הפוסט הזכיר לי חוויות ילדות רבות כמו אמי הממתינה לשובי בצהריים עם ארוחה חמה וכמו הבתים הארעיים שגם אני אהבתי להגים בדמות אוהל מאולתר באחת מן המרפסות הרבות שהיו בביתנו בעיר העתיקה בצפת. או “מחנה” סודי שהיינו מקימים , בחצר או גג של בית נטוש, או סתם בפינה סודית שמצאנו.
    בית בשבילי זה לראות את הכנרת מתגלה בהדרה בעיקולי הכביש בדרך לטבריה, מראה שנגלה בפניי עשרות פעמים ובישר לי שהינה, מתקרבים הבייתה…
    יש בכתיבה שלך משהוא ממלא ומחבק ועוטף ומשקה ומרווה, בדיוק כמו הבית שלך. תודה.

    • תמרי הגיב:

      ליאן יקרה,
      אני מאמינה שהרבה אנשים שכותבים לי כאן והכרתי השנה הם בהחלט מגלגול אחר בחיי. אם אולי גם את 🙂 יש ממש אפשרות שכן! שווה לברר 🙂
      אהבתי את התאור שלך על עיקולי הדרך לטבריה והכנרת הרגשתי ממש בגוף שלי את התחושה הזאת של “לחזור הביתה” אצלי זה קורה כשהאוטו שלי נכנס לתל אביב 🙂
      אני לא חושבת שיש מישהו שאין לו זכרון מבית ארעי או מאוהל…או מחנה…זה חלק מנוף ילדותנו
      תודה ששיתפת אותי בזכרונות שלך…מרגשים.
      תודה על המילים שלך אליי מחממות לי את הלב…
      שמחה שאת כאן!
      תמרי

  • תמר הגיב:

    אחד הדברים הכיפיים זה לקרוא את התגובות לפןסטים שלך… זה כמו פןסט חדש בפני עצמו.
    ולענייננו- הויייייי יש לך באמת כשרון. כשרון מיוחד לספר סיפור ולהפוך מילים לקסמים.
    בית זה באמת אחד הדברים הגדולים שאנחנו זוכרים מהילדות שלנו. זה קטע. זה בסוף רק עצם (אמנם גדול) אבל הוא טומן בחובו את כל החווויות המשמעותיות של הילדות שלנו.. אם זה בבית שלנו, או של סבתא או של חברת ילדות שלנו… אם זה הריח שלו, או המוזיקה שנוגנה בו, או האוכל שהוגש בו… איזה כיף לעצום עיניים ולהזכר בבית שלנו. ואיזה קטע זה לחשוב על איזה בית אנחנו מעצבים לילדים שלנו בזכרון. מה הם יזכרו, ואם זה שאני לא מכינה לילדים שלי אוכל כל יום ייחרט להם בראש או הריקודים שאני רוקדת להם…
    מעניין.
    פתחת לי את הראש. נשיקות

    • תמרי הגיב:

      תמרוללההה
      אני חושבת שכשאנחנו בונים לנו את ביתנו ומעצבים אותו אנחנו אף פעם לא חושבים מה הילדים שלנו יגידו או יחשבו עליו כשיגדלו. זה משהו שנוצר מעצמו והילדים חווים את זה כמהות וחוויה אחת שלמה…זה כל היופי בעיני.
      הילדים שלך יזכרו את מה שהיה להם הכי טוב בתוך הבית…ריקודים…אוכל..חברים…חיבוק לפני השינה..צחוק…מכלול של הכל.
      אני בטוחה שלילדים שלך יש בית קסום איך לא עם תמרולה כזאת תגידי לי?..
      אוהבת אותך תודה שכתבת לי כל כך יפה….נשיקות

  • ציפי הגיב:

    בית, זה כמעט כמו לפתוח תיבת פנדורה, ככה אני מרגישה. הוא מכיל את כל המנעד הרגשי, את כל המהות שיש, אין ספור של שכבות ושל מורכביות. נגעת ברגישות עצומה בהמון. כשהכרתי את אבי ידעתי די מהר שמצאתי את הבית שלי. תמיד, כשאני מחבקת אותו יוצאת לי מבפנים נשימה כזו, של רגיעה, שזה המקום שלי, הבית שלי. אחרי שהכרתי אותו, הבנתי שהיכן שהוא נמצא שם הבית שלי. ועדיין זה ככ מורכב. כי יש לי בית, ואין לי בית. כי כבר שנים ארוכות אנחנו חיים בבית שכור. ולפני מספר שנים, ההבנה לקחה לי זמן, הבנתי שזהו הבית, היכן שאני גרה, היכן שילדי ואבי גרים, גם אם הוא שכור. אז קנינו רהיטים יפים, והפכנו אותו לבית שלנו. ובית קטן בערבה, זה היה חלום, חיים בעליית גג, ערבה, הורים הכי נפלאים בעולם, מכילים ככ, יפים ככ. מן חלום על שלמות, שלא באמת קיים. כמה אהבתי אותם וחלמתי לחיות כמוהם. ולא הייתי אף פעם ילדת מפתח. ברכתי על זה שנים רבות. אמא שלי היתה בבית, חיכתה לי עם צהריים והלכה לישון. ושנים או שישנתי איתה, וזה היה כיף, או שהכנתי שיעורים ושמעתי את”לאם ולילד”. ככ אהבתי בתים, שבניתי אותם מלגו וצירתי אותם ובניתי לי אוהל מתחת לשולחן הכתיבה בחדר העבודה. בית עולם ומלואו. דבר קטן אחרון – כשהגעתי בפעם הראשונה לפריז הרגשתי מיד בבית. אין לזה הסבר. לחלוטין אין. הסתובבתי לבד ברחובות קטנים, בסמטאות, בשוק, בין החנויות. הלכתי בשקט, חייכתי לאנשים והם חייכו אלי. שאלתי באנגלית וענו לי בחזרה. ידעתי שיש פה בית. מאז חזרתי אליה הרבה פעמים, והיא לא השתנתה, היא בית. אין לזה הסבר, זה מורכב, בית. בסדנא שהיתתי, המצאתי משפט וכתבתי אותו על שלט: Home is the place where I found my love

    • תמרי הגיב:

      Home is the place where I found my love
      אני חושבת שבמשפט הזה יש את כולך לחלוטין.
      מה שכתבת על אבי הוא מופלא, כמה אהבה ועוגן ושלווה. מדהים לקרוא אותך ציפי יקרה שלי….
      בית הוא ללא ספק גם בזוגיות. ואצלך זה לגמרי שם. הבטחון הזה.
      אני קוראת אותך ומחייכת כמה נקודות דומות יש לנו. עם האמא שבבית…ובית קטן בערבה, והרדיו שגם אני הייתי שומעת בשקיקה בצהריים.
      ופריז…אהובתי….מבינה על מה את מדברת לחלוטין.
      למרות שאצלי תל אביב היא הבית שלי.תרתי משמע. אפילו שהיא בארץ 🙂
      יודעת מהתמונות שאת מעלה איזה בית מקסים יש לך שכור או לא שכור.
      הלב שלך בו וזה ניכר כל כך…זה מה שחשוב.
      קירות זה קירות בין אם הם שכורים או לא :)משנה הבפנים…
      אחרונה חביבה שלי תודה על התגובה המקסימה שלך…
      תמרי

  • חגית הגיב:

    מבחינתי בית זה לבכות… לבכות מגעגוע כשנזכרים בכסא נוח עם הפרחים הכתומים והחומים שהיה במרפסת, באבא שישב איתי על הרצפה ומאמא שחיכתה בצהריים בבית.
    לבכות מעצב על סבתא שאיננה ושעד היום (8 שנים אחרי) אני עדיין עוצרת את עצמי מלהתקשר אליה.
    לבכות מצער על סבא (מהצד השני) ולחשוב על הסבל שהוא עבר והשריטות שנחרטו בו.
    לבכות מאושר מהול בגאווה מהולה בחשש על הבית שאני יצרתי…

    • תמרי הגיב:

      חגית יקרה,
      התגובה שלך ממש צמררה אותי.
      כמה כאב יש בה..וגעגוע….ועצב….זה מסוג התגובות שצובטות בלב כשקוראים אותן…
      גאווה מהולה בחשש על הבית שאני יצרתי…צריך להיות בחורה מאוד אמיצה ורגישה להגיד משפט כזה…
      תודה על התגובה שלך
      את מיוחדת ורגישה…אנחנו צריכות להכיר פעם …
      תמרי…

  • חן סיון הגיב:

    תמרי, יקרה ואהובה
    בדרכך המיוחדת את שוב (ושוב ושוב) מעוררת בי את העולמות שלי
    .
    לפני כמה זמן, כשביקשתי ממך שתכתבי על בית, ואמרת לי שהנושא כבר ברשימה,
    הייתי אני לאחר שני מעברי בתים, שלנו ושל אמי.
    (על המעבר הדירה של אמי כבר כתבתי, בפוסט אורח כאן http://saloona.co.il/kmhema/?p=640)
    .
    מסיבות טכניות מורכבות יצא שאנחנו עברנו ביום רביעי בשבוע, ועוד באותו ערב האיש שאתי היה צריך להתאשפז לקראת ניתוח מתוכנן.
    שבוע הוא היה בבית החולים, ושבוע אני תאמתי עם צבעים, פרקתי ארגזים, הרכבתי מדפים, מיינתי ספרים ודברים, חיפשתי בבית החדש והלא מוכר מקום מוכר לדברים הישנים והאהובים. אלה שבזכותם חלל הופך לבית. Home.
    .
    עשרות דירות (ושתי ארצות) עברתי בחיי, עם הוריי, לבדי, עם האיש והיורש. המווון
    כשהייתי רווקה וגרתי בדירות שותפים, החדר בדירה היה הופך לשלי, כשתליתי את הפוסטרים הממוסגרים. היו לי כמה, אבל אני זוכרת רק את זה של רגלי הרקדנית בנעלי אצבע בלויות ומחממי שוקיים קרועים.
    כשעברנו לכאן, זה היה מעבר מדירה שכורה קטנה ויקרה מדי במרכז תלאביב הבלתי-אפשרית, לדירה גדולה הרבה יותר, ויקרה טיפה פחות, בשכונה ירוקה ומטופחת בגבעתיים.
    את מתגעגעת לניויורק ולאירלנד… אני לתלאביב. כל יום. למרות שאני שם כמעט כל יום.
    לבקר זה לא אותו הדבר כמו לגור.
    אבל הדירה שלנו כאן… בימים הארוכים הראשונים, אחרי ריצות בין בית-הספר של היורש, לבית החולים, שם היה האיש, ואחרי עוד קרטון שפרקתי, ועוד אחד, ועוד אחד, הייתי מסתכלת בסיפוק על הארגזים המתרוקנים ונערמים בפינה… ואחרי כל זה, נעצרת בפתח המסדרון של חדרי השינה, כשפניי אל חלל המטבח-סלון-פנתעבודה, מסתכלת וכמעט לא מאמינה. זה הבית שלי עכשיו. כמה הוא יפה
    זה עדיין לא בית חלומותי, ועדיין יש כאן עבודה (ומנורות לסדר, ותמונות למסגר ולתלות), אבל הוא בהחלט בית
    .
    איך נסחפתי. בכלל התכוונתי לספר לך על הבית של סבתא וסבא שלי.
    משהו על הבית שלהם כתבתי בתגובה לפוסט התכשיטים של מיכל מנור. מוזמנת לקרוא אותה
    .
    אבל מה שבאמת רציתי להגיד לך הוא שאת בנית לך כאן בית.
    בית בבלוג, למהות שלך, ליצירה שלך, לנשמה
    ובית בלבבות שלנו, של כולנו שקוראות אותך.
    אני לגמרי מרשה לעצמי לכתוב בשם כולן, כי אני יודעת את זה בלב שלי, שבו יש לך בית
    .
    אה, ושלא תחשבי שלא שמתי לב, בשניה הראשונה של הקריאה הראשונה בפוסט הזה:
    Whatever your FEEL can inspire you

    • תמרי הגיב:

      חנוש…אהובה.
      חיכיתי שאת מכולם תשימי לב למשפט….וכמובן שאת שמת לב. לפעמים שאני כותבת מילה אחרת במקום SEE כאילו משהו לא מסתדר לי אבל בזמן האחרון אני מתחילה להרגיש שזה בסדר.
      שזה הכיוון.
      הרבה כתבו לי כאן שהם עברו המון בתים בחייהם וגם את.
      לא יכולה לדמיין את זה אפילו…עברתי בחיי ארבעה בתים. וזה נראה לי המון….
      לתל אביב תמיד מתגעגעים כל כך מבינה על מה את מדברת.
      למזלך את קרובה…אני כשאני באה אליה זו ממש כמו לבוא לחו”ל מבחינתי למרות שבשנתים האחרונות הגעגועים גוברים עליי ואני מבקרת בה המון.
      אני בטוחה שיש לך בית חלומות מלא בך וביצירה שלך. משהו שיש לך ממנו כל בוקר תגמול אסטתי…ויחד עם אהבה לא צריך יותר בבית….
      תודה על מה שכתבת לי על הבלוג…
      מרגישה שזה אכן הבית שלי אבל גם כמו שכתבת בית לכן….
      רגשת אותי חנוש תודה רבה רבה!!!!

  • תמרי‎, ‎
    קניתי אותי עם לאורה ובית הקטן בערבה ועם הריחות של הטופי. נכון, עברתי לצד הבריא, אבל תמיד, ‏תמיד, תהיה לי פינה חמה בלב (ובבטן וודאי) לטופי טוב‎. ‎
    סבתא שלי הייתה מכינה קישקע. מה לא הייתי נותנת כדי להריח את זה שוב, להתענג על טעמו הנפלא‎.‎
    אני מבינה מאוד את לבך שרצית מפתח עם שרוך. היום כאשר את אמא, אין ספק שיום יום את מודעה ‏לכוח העליון שהיה לך הורה שקיבל אותך יום ים מבית הספר. אני מכירה את הכאב בלב שילדיך באים ‏מבית הספר ואת לא נמצאת שם לקבלם. למרות שכן בישלת והכנתי תמיד, תמיד הרגשתי רגשי אשמה שאני לא שם, עד לעצם ‏היום הזה כבד לי בלב. ‎
    תודה רבה להצצה קטנה ללבך החמה, בית לתמרי ומשפחתה. אני כה שמחה שמחר אוכל להתארח שם ‏ולפגוש אותך סוף כל סוף‎☺‎
    הילה

    • תמרי הגיב:

      הילה יקרה,
      כנראה הייתי צריכה להכיר אותך בשביל להגיב לך סוף סוף על התגובה המרגשת שלך…
      דיברת על כל הדברים האלה שיש בהם את תמצית הבית…על הטופי…
      ועל הריח של האוכל של סבתא…
      וכמובן על ייסורי המצפון של כל האמהות שלא נמצאות בבית לקבל את הילדים.
      הכרתי גם אמהות שאין להן ייסורי מצפון, הן למדו שגם להן יש מקום להתפתח ולעבוד וזו המציאות לטוב ולרע.
      בסופו של דבר גדלו להן ילדים עצמאיים עם בטחון עצמי והערכה עצומה לאמא שלהם שלא ויתרה ויצאה לעבוד והתפתחה גם היא בחייה.
      את זה הם הבינו רק כשהם גדלו כמובן….
      תודה רבה שבאת את לבית שלי…היה לי לעונג …..
      תמרי

  • סיון הגיב:

    פוסט מהמםםםם תמרי. טוב נו, כמו כל הפוסטים שלך:)
    זה קטע, כל השבוע אני מזמזמת את השיר “בית זה בסך-הכל קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר
    אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר לא, לא אסכים לוותר”
    כל כך התחברתי למשפט “בית זו המהות”.
    אני אומנם מעצבת בתים אבל בנינו, בית לא משנה באמת אם הוא יהיה מעוצב, מדהים או מפואר הוא לא יהיה שווה כלום בלי התוכן שלו. בית הוא קודם כל המהות. החום. העוגן. האהבה ללא גבולות. הקבלה. החיבוק. הנשמה
    חיבוקים מהממת אחת

    • תמרי הגיב:

      סיוונוש,
      את צודקת בית זו רק קופסא, רק קירות. ואת כל השאר את יודעת….מאיזה מקום זה נאמר בלב שלי.
      בית זו מהות. נקודה.
      לא סתם הפוסט הזה דיבר ללב של כל כך הרבה מעצבות פנים. בסופו של יום מה שמשנה כמו שכתבת זה רק מה שבתוך הבית….
      וזה יכול להתרחש גם בדירת חדר, או באוהל בים….העיצוב זה רק התפאורה.
      תודה מתולתלת שלי…
      מתה עלייך המון!!

  • אורית שטינברג קפלן הגיב:

    תמרי אהובה, את צריכה לארגן איזו אפליקציה שעם המשפט הראשון יוצאת יד מתוך המחשב ומגישה טישיו… 🙂 ותוך כדי קריאה ממשיכה להגיש ומנגבת את הדמעות שאפשר יהיה לקרוא.. 🙂
    שני אחהצ, היה היום המקודש, חמש וחצי אחותי ואני היינו מתיישבות על הכריות העגולות השטוחות, אחת אדומה ואחת כחולה עם ציורי שושנים בהתאמה, מול המסך בשחור לבן הכי קרוב שרק אפשר בכדי שנבלע עוד ועוד בתוך ‘אז’, הלב היה דופק כבר עם המנגינה ולשום דבר אחר בעולם לא היה מקום, תמיד באיזה שהוא שלב היינו בוכות ביחד מחובקות, נמסות מאהבה בכל פרק מחדש. האמת שאני בכלל לא זוכרת את ניחוחות הבישולים בסרט, אני זוכרת את המבטים, הנואנסים, המבטים בין צ’ארלס וקרוליין, האהבה בין האחיות, הבית שלהם שתמיד חלמתי… כזה אני רוצה, כזה, בדיוק כזה… על יד הנחל, על יד העץ, בטבע, בערבות, אבל בעיקר האנשים, האהבה שהיתה בו.
    אצלנו היה מפתח, זה היה מתוך תחושת עצמאות שאמי רצתה לפתח בנו, שתמיד נוכל לפתוח את הבית שלנו ולא נמתין שיפתחו לנו, אהבתי את המפתח, אהבתי מה ומי שתמיד תמיד חיכו לי מאחוריו, ואהבתי את העצמאות והחופש שבא עם הדבר הסימבולי הזה.
    זכיתי לבתים בעולם, לתחושה שמדינה או מקום הוא בית ללא קשר לארבע קירות, יש משהו בריח, בתאורה, בשפה, בצליל שמיד מחבר לרגש הזה, המרחב שנוצר בין הלב לבין המקום שיוצר את הבית.
    מרגש כל כך לקרוא את הפרק הזה, הבית, בתקופה בה הבית הפיזי שלי מתקפל לארגזים ולתרמילים ועם הבית האמיתי, הלב, יוצאת לעולם ולתוך עצמי.
    אוהבת אותך כל כך, דפי הספר שלך כבר קוראים לך 🙂

    • תמרי הגיב:

      אוריתוש יקרה ואהובה,
      בעיקר האנשים, האהבה שהיתה בו.
      סיכמת בחמש מילים את המהות של הסדרה הזאת בית קטן בערבה.ואולי את כל המהות של הפוסט הזה.
      זה לא הנחל, או האוכל, או הטבע. זה פשוט האהבה בין קרוליין וצ’ארלס ואיך היא היתה הצינור שהוביל את זה הלאה לילדים ולבית כולו על כל המשמעויות של זה.
      ואני חושבת שזה מסכם בכלל את הכל.
      כמו שכתבת וכמו שאני, בית זו תחושה. ריח. צליל. ואין לזה לעולם שום קשר לארבע קירות פיסיים.
      חושבת עלייך המון בהקשר הזה, תרמילים, ארגזים ולב אחד שיוצא למסע בתוך עצמו.
      מאחלת לך מעומק ליבי שהמסע הזה שאת יוצאת אליו יאפשר לך להבין את הבית שבלב שלך….
      אוהבת אותך ושמחה שפגשתי אותך בחיים האלה.
      מחבקת חזק ומשחררת אותך לעוף גבוה כמו בציור שלך….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *