בוטניקה

“עוד לא היה ממש ערב, אבל השמש כבר כמעט שקעה”.

השעה המדויקת שנולדתי לא ממש זכורה לאמא שלי. בין לבין כזה.

נולדתי ימים ספורים אחרי ט”ו בשבט. קראו לי ענבר.

לאחר כמה ימים, שונה שמי לתמר.

כשהייתי שואלת את אמא שלי למה שונה שמי בקלות כזו, היא אמרה בגאווה:

“רציתי בת שתהיה תמירה כתמר”.

האמת, אני די תמירה. ובמחשבה שנייה השם תמר מצדיק את עצמו.

כנראה שלא סתם קראו לי בשם של עץ.

אני אוהבת עצים אהבת אמת, או אם להגדיר את זה נכון יותר, אני מכבדת עצים. בכל ליבי.

אוהבת להסתכל עליהם, להתפעם מהעוצמה שלהם, מעלי השלכת בסתיו, מהפריחה באביב

ומגזע דק של עץ צעיר, שעומד איתן וזקוף ברוחות ובגשם ומסרב להישבר.

כמה כוח צריך עץ!

לגדול ולבקוע מהאדמה, לגדל עלים, להשיר אותם, להצמיח פירות, לגדלם שוב ושוב בכל שנה וחוזר חלילה.

כמה העצים דומים לנו. לא סתם משווים אדם לעץ.

לחולשותיו, לכוחותיו, לעמידתו מול איתני הטבע בזמנים קשים, ליכולת ההישרדות שלו, לגדילה שלו ולעיתים לשבירתו.

האדם הוא לגמרי עץ השדה. לא פחות מזה.

 

געגועים

ברחוב שגרתי בו בתל-אביב היו הרבה עצים.

עצי פיקוס אימתניים וגבוהים שהגיעו לנו עד המרפסת ולכלכו בקיץ את כל המדרכה ב “בונקלעך” עגולים שנדבקו לי לנעליים.

אני מודה, אהבתי לדרוך עליהם בכל הזדמנות ולשמוע את הפצפוץ, למרות הלכלוך שהם השאירו לי בסולייה.

מתחת לעצים ניצבו להן עשרים תחנות אוטובוס, מכוניות, מוניות והמון המון רעש ופיח.

לבניין שלנו הייתה חצר קטנה. כמה עצים, כמה שיחים וכמה חתולים. אהבתי מאוד את החצר הזאת.

אהבתי להסתובב בה אחרי בית הספר, ללטף חתולי זבל, לשבת לי על עץ ולדמיין שאני לא בחצר של בניין ישן ברחוב סואן בתל-אביב, אלא בשדה פורח באמצע שום מקום.

היה לנו בחצר עץ אחד, גבוה ודק, בגובה של ארבע קומות, שהצמרת שלו הגיעה לנו ממש עד חלון המטבח.

יונקי דבש אהבו לשבת עליו לכמה שניות, לרפרף בכנפי הטורקיז הקטנטנות שלהם ולעוף.

הייתי מחכה בחלון המטבח ליונקי הדבש הקטנים, מביטה בהם בהיחבא עד שהיו מגלים אותי ועפים משם.

יום אחד כרתו את העץ הנפלא הזה “היו צריכים חניה לבנין והעץ הזה הפריע”. ככה הסביר לי סבא שלי.

ואני כעסתי כל כך, שלא סיפרו לי כלום, שלא הכינו אותי. כמה בכיתי באותו יום, כמה כעסתי.

עד היום כשאני רואה יונק דבש, עולות בי דמעות והלב שלי מתכווץ.

קוראים לזה געגועים.

trees

 

העלמות

לפעמים בחגים, או בחופשות, היינו נוסעים מחוץ לעיר, לנופש של כמה ימים. זה היה אושר גדול עבורי, הזדמנות להעלם קצת לעניינים שלי.

לא הייתי צריכה הרבה. בטח לא אוכל ומים.

רק שדה קטן ליד בית ההבראה (ככה קראו למלון באווירה כפרית בשנות השבעים) כמה חתולים, כלבים, עצים וזהו.

שעות…שעות…הייתי רצה, שרה לעצמי, מטפסת על עצים ומחבקת אותם בשתי ידיי באהבה גדולה.

רודפת אחרי החתולים, או הכלבים העזובים שיתנו לי ללטף אותם, קוטפת פרחי בר שמצאתי, מלטפת חלזונות ושמה אותם בכיס (שלא יהיה להם קר), נושמת את הריח הזה של הטבע. לא הייתי צריכה יותר כלום.

ילדה עירונית באמצע השדה.

כמה אהבתי את זה.

כשהיה מחשיך קצת, הייתי חוזרת סופית לחדר, או ללובי של בית ההבראה.

הוריי כמובן ישבו וחיכו לי בדאגה קלה. כמה שריטות על הברכיים מטיפוס על העצים, כמה חלזונות מעוכים בכיס, זר פרחי בר קטן ונבול, עייפה, מלוכלכת ומאושרת, עם תקווה לבוקר הבא.

להעלם. שוב.

 

פרדוקס של פרח

יש לי אהבה יתרה לצלם פרחים, עצים עלים, חיות… תחשבו שזה אולי בנאלי? נדוש? קיטש?

אפשר להסתכל על זה כך ואפשר גם אחרת. אני הרי מצלמת כל דבר שאני רואה.

חשבתם כמה השראה יש בפרחים, בעצים ובצמחים?

ביופי כמו בכל דבר, כל אחד מוצא את ההשראה האישית שלו, את הריח, הצבע והזיכרונות.

לפרחים ועצים יש את התכונה המופלאה להיות לנו בזיכרון לטווח הארוך.

תמיד שואלים מה הפרח שאתה הכי אוהב?

או אם היית מגדיר את עצמך כעץ -איזה עץ אתה?

פרח לדוגמה, זה דבר שכמעט תמיד יש לו קונוטציה רגשית.

כמה סיפורים נכתבו על פרחים, כמה פתגמים, אמרות, דקלומים, שירי ילדים, שירי אהבה…

בעיניי יש הכל בפרחים.

השראה שיכולה לקחת אותך רחוק מאוד והיא לא חייבת להיות בנאלית או נדושה.

אז מה יש בפרח שהוא כזה פרח?

תגמול אסתטי מיידי. צורה, צבע וריח. אין צבע בעולם שלא תמצאו אותו על פרח.

צבעוניות מטורפת על כל גווניה ותת גווניה, טקסטורות מופלאות, ריח ולעיתים טעם, תנועת חרקים וזמזום דבורים וכל מה שציינתי זה אולי המובן מאליו? המעטפת?

בואו נדבר על פרח ממקום קצת אחר…

פרח לוקח אותך מייד לזיכרונות, לרגעים מסוימים שאנחנו זוכרים תמיד.

פרח יכול לסמל לנו מישהו, או משהו שהטביע בנו את חותמו בחיים האלה.

שהביא לנו פרח. או שלא הביא לנו פרח.

אם יש דבר שאני אוהבת זה לקבל פרח מהילדים שלי (יש אמא שלא אוהבת?)

פרח בר קטן שהם מצאו ליד הבית, שמוגש לי ביד קטנה ונרגשת.

“אמא הבאתי לך פרח”(בקול הכי מתוק בעולם) ואני נמסה. בשנייה. כמה מתרגש ילד שהוא נותן לאמא שלו פרח קטן וכמה אנחנו הנשים מתרגשות לקבל פרח. אני לפחות.

בפרח יש משהו סימבולי הרבה מעבר להיותו “פרח”. פרח עבורי הוא סמל לפיוס, אהבה, תשוקה, זוגיות וגם מוות.

פרח מסמל חברות (וגם חנופה) כעס, קנאה, יצרים…

מכירים את הסרטים האלה שהאישה מטיחה את זר הפרחים שקיבלה מהגבר על הרצפה, כי היא ממש אבל ממש כועסת?

או לחילופין, מקבלת פרחים ועושה את הפרצוף הכי נמס בעולם?

פרח הוא סמל למנעד כל כך רחב של רגשות. אפילו לכעס, שזה סוג של פרדוקס אם תחשבו על זה.

076

 

לב עם שני חיצים

ואיזה עץ אתם? אני לגמרי תמר כמו שקראו לי. די תמירה (כמו שאמא שלי קיוותה שאהיה),

עושה צל ביום חם ויש לי גזע ממש חזק שעומד, מסתבר, בכל הסערות והרוחות בחיי.

אני בטוחה שהעץ שאתם רוצים או שואפים להיות – הוא העץ שאתם.

עצים הם השראה לחוזק, לעוצמה, לאהבה, לילדות, התבגרות וזקנה. ולהמון זיכרונות.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשמדברים על עץ, הוא הלב שחורטים על העץ, כעדות לאהבה חדשה. עם שני חיצים ושני שמות.

משהו סימבולי שמופיע בהרבה סרטים ובספרים שמעורב בהם עץ.

במקרה הזה, העץ הוא לגמרי יישות עם נשמה ולב ורק הוא יודע שיש כאן שניים מאוהבים.

הוא גם יודע לשמור את הסוד.

גם על עצים נכתבו אינספור שירים וסיפורים וגם התנ”ך עמוס בתיאורים ובשמות של עצים.

כמה כינויים מצמידים לבנים עם שמות של עצים: גבוה כארז, חזק כאלון, תמיר כדקל.

אני זוכרת שבבית הספר היסודי, בנים עם שמות של עצים קיבלו ממני כמה נקודות זכות.

תמיד הם נראו לי גבוהים יותר וחזקים יותר (בתיכון הפנמתי סופית שזה לא תמיד נכון…)

כמה נדיבות יש בעץ , כמה חום, חיבוק ותקווה. וגם צער.

עץ הוא מטאפורה נפלאה לכל כך הרבה דברים. גם עצובים.

אני חושבת שפרחים ועצים הם השראה מופלאה. מהגדולות שיש בעיניי.

תחשבו מה ההשראה שלכם כשאתם חושבים על עצים ופרחים. אילו זיכרונות עולים לכם מיד בראש?

בטוחה שתמצאו יותר מזיכרון אחד. או שנים. או שלשה.

 

מי בוטני?

לא מפתיע בכלל שאני אוהבת בכל ליבי איורי בוטניקה. אתם בטח מכירים כאלה או נתקלתם בכאלה.

איורים עדינים ומדויקים עד אחרון הפרטים, המתארים בצורה מדעית בצבעי מים ובמכחולים דקיקים,

את כל תורת הצמחים (עצים, פרחים פירות).

תחום הבוטניקה נולד לפני שנים רבות כצורך דחוף, על מנת שיוכלו להבדיל בין צמחים אכילים לצמחים רעילים.

הבוטניקה עוסקת בכל ההיבטים של חיי הצמחים.

באיורים האלו יש פירוט מדוקדק של מבנה הצמח וכל מה שנחוץ על מנת להבין עד אחרון הפרטים כיצד בנוי הפרח, הצמח, העץ או הפרי.

איורים בוטנים החלו עוד בימי הביניים והמשיכו עד למאה העשרים וככל שגבר והעמיק הידע בתחום המדע והטבע, במאות השש עשרה והלאה, כך גבר הצורך באיורים האלה.

זה היה ענף התמחות מיוחד של אמנים מיוחדים, שעבדו בשירות המדע.

האיורים הבוטנים בלטו במיוחד לצד הציורים של אנטומיה וזואולוגיה.

הציור הבוטני הפך לענף התמחות מיוחד שרכש לעצמו גם תכונות של יופי ואסתטיקה בזכות יופיים הטבעי של האיורים, שתיעדו והנציחו פרחים יפים, עצים ופירות.

היום לא תמצאו ציירים של טבע ובוטניקה.

זו הייתה מסורת מדעית אמנותית רבת שנים של ציור מדעי וכשאני מסתכלת על האיורים האלו, אני לא מסוגלת להבין כיצד ציירו את זה עד אחרון הפרטים.

איזה עיניים חדות היו דרושות ואיזה כשרון על מנת לצייר ציורים כאלה. מעורר הערצה.

botanika (2)

 

מתנות קטנות

לפני כעשר שנים, קיבלתי מתנה מחברה שלי.

ששה דפים מספר בוטניקה גרמני ישן שהיא קנתה בחנות יד שנייה בחו”ל.

הוא היה ברובו קרוע ומהוה, אכול עש, על סף פירוק ועל מנת שהוא לא ילך לאיבוד, היא חילקה לכל חברה שלה ששה דפים מהספר והם מוסגרו כלאחר כבוד אצל כל חברה וחברה.

כל אחת בביתה.

יש משהו בתמונות האלו על הקיר שמשרה אווירת רוגע, משהו ביתי ונעים.

אין לי הסבר למה, אני משערת שבגלל עדינותם של האיורים והצבע הדהוי של הדפים.

לגבי הדפים שלי… עדיין שמורים, אני מחכה. לא ברור לי למה.

מתקמצנת עליהם כעל אוצר יקר.

מוציאה אותם מדי פעם מהמגירה ביראת כבוד, מתפעלת מהאיורים כאילו מעולם לא נפגשנו ושוב מחזירה אותם למגירה.

מבחינתי זה אוצר. אחת המתנות היפות שקיבלתי בחיי.

שנים ניסיתי לחפש עותק נוסף מהספר הזה שממנו נתלשו הדפים, או ספר דומה לו, אך לא מצאתי.

מה שכן מצאתי בחנות ספרים יד שנייה,  ברחוב קינג ג’ורג’ בת”א זה את הספר הבא:

“צמחי בר בארץ ישראל”, מאת נעמי פינברון- דותן/איירה רות קופל.

המאיירת רות קופל, ירושלמית ילידת גרמניה ואחת מציירות הטבע והבוטניקה המובחרות שהיו בישראל.

היא איירה את “מדריך הצמחים הראשון לצמחי ארץ ישראל” שיצא ב 1938. ציוריה המדויקים והמפורטים, העניקו לה מעמד בכיר בקרב הבוטנאים הבכירים של האוניברסיטה העברית בירושלים, בינם גם נעמי פיינברון – דותן שכתבה ספר זה.

רות קופל נפטרה בסוף שנות השישים והייתה לאחת מהמאיירות המחוננות שקמו בארץ בתחום הציור המדעי בוטני.

בספר מהחנות  בקינג ג’ורג’ , ישנה הקדשה בכתב יד במילים אלה:

לשושה החביבה
לחגך – בת המצווה קבלי שי זה ויהיה לך
מדריך לדעת, להשכיל, ולאהבה את הארץ.
בת שבע שלמה והילדים עין כרמל, שמחת תורה תשכ”א

 

הבת שלי נועה בת העשר, שאלה אותי בחיוך נבוך, אם זה מה שהיו מביאים פעם לבת מצווה? (1960)

עניתי לה בנחישות שכן ושאני בטוחה שהיא (שושה) שמחה מאוד עם המתנה. התשובה הכי חינוכית  שיכולתי למצוא.

(בינינו… אם מצאתי אותו בחנות יד שנייה, יש מצב ששושה אולי לא ממש שמחה עם המתנה שלה לבת מצווה ? או שנסיבות חיים אחרות גלגלו אותו לשם?… מסקרן)

בכל מקרה הספר הזה שלי עכשיו והוא לחלוטין אוצר מבחינתי.

אז אם במקרה את קוראת את הפוסט הזה, תודה רבה שושה, על המתנה שנתת לי.

botanika&flower 4

 

הלוחות שלי בפינטרסט לבשו ירוק….

שמחה להפנות אתכם אתכם לשני לוחות השראה שלי ב- Pinterest שעוסקים  בבוטניקה ובפרחים.

שני לוחות שאהובים עליי במיוחד.

את לוח ההשראה  שלי בפינטרסט בהשראה בוטנית, התחלתי עם תמונות של איורים בוטניים שמצאתי ברחבי הרשת, מתוך אהבתי הרבה לנושא ולאט לאט התגלגלתי להשראה עיצובית מופלאה, המכילה כל כך הרבה חומר עיצובי ואומנותי הקשור בבוטניקה, שהפתיע אפילו אותי.

מדהים לראות עד כמה נושא הבוטניקה ונגזרותיו, הוא מקור השראה עצום, למעצבים, אדריכלים, מעצבי אופנה, מעצבי פנים, מעצבים גרפיים, מעצבי טקסטיל, כמה הוא נוכח ומשפיע על עולם העיצוב.

השילוב של הדפוס, או הצילום הבוטני, אם זה על ריהוט, או בגדים או כלים, נותן תחושה מאוד נקייה ומדויקת על הפריטים בהם הוא מופיע (ברוב המקרים הוא גם מודפס על רקע לבן).

הניגוד בין הירוק העז לרקע הלבן, יוצר משהו שאי אפשר לא להסתכל עליו, בין אם מתחחברים לסגנון, או בין אם לא.

יש גם הרואים בהשראה זו, השראה רועשת, שמחה עם קונוטצייה לחופשות, חופים ואיים אקזוטים.

משהו אופייני מאוד להשראות שיש בהן צמחים ופרחים.

וכמו בכל השראה גם כאן, כל אחד מתחבר למה שהכי עושה לו את זה.

 

לוח  ההשראה השני שלי ב-  Pinterest עוסק כולו בפרחים.

לוח ההשראה שלי בפינטרסט בהשראת פרחים הוא לוח מגוון מאוד, תמונות שנלקחו ממקומות שונים שלעיתים הקשר בינם לבין הפרח, הוא מקרי בהחלט. אך הפרח בהחלט נוכח שם.

פרחים הוא אחד מהנושאים האהובים עליי ביותר ב Pinterest ובכלל.

בכל קטגוריות העיצוב האפשריות, אפשר למצוא פרחים.  פרחים כאלמנט עיצובי היו תמיד וישארו לתמיד. הם על זמניים.

דפוסים, מוצרי נייר, טקסטיל, רהיטים, כלים, בגדים, נעליים… ועוד.  גם כאן הרשימה אינסופית.

כל עשור וההשראה הפרחונית שלו. פרחים יכולים לשדר משהו קליל, כפרי, קייצי.

אבל  יכולים גם להיות דרמטיים, או סקסים, או כל דבר שתבחרו. הכל תלוי מה עושים איתם.

אז כנסו ללוחות שלי ב-  Pinterest ותנשמו קצת רעננות ירוקה.

את הפוסט  שקראתם אני מקדישה באהבה רבה לט”ו בשבט, חג שאהוב עליי מאוד (מן הסתם)

מפנה אתכם לכמה פוסטים מקסימים  המדברים גם הם בדרך זו או אחרת, על ט”ו בשבט ועל בוטניקה.

פוסט של מיכל מנור מהבלוג הנפלא רואה עולם על איורים בוטניים, עיצוב ומה שמעבר…

פוסט של מעצבת הפנים המצויינת תמר מור, מהבלוג Roomer העוסק בהכנסת החוץ פנימה וטשטוש הגבולות בין החוץ לפנים.

פוסט של עינת ספקטור הנפלאה מהבלוג “מזמינים” על עוגת שמרים שקדים מיוחדת לט”ו בשבט.

הפוסט שלי והשניים המצורפים, נכתבו במסגרת “הפרלמנט” – קורס לבלוגריסטים ובלוגריסטיות, בהנחיית יונית צוק.

 

שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם.

אם אהבתם,  אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

גם לכם יש סיפורים מעניינים על פרחים ועצים,  איורים בוטניים, על השראה? שאלות אליי?

אשמח לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל  tamarnadav@bezeqint.net.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂

תודה על תשומת הלב  והכי שמחה שאתם כאן!

תמר ליבס

 

תמונות: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

66 תגובות

  • עפרה הגיב:

    תמר, כתוב מקסים! מרגש

  • מיכל מנור הגיב:

    תמר, הפוסט שלך הוא שירה. הזיכרונות שלך מתחברים עם הזיכרונות שלי (אולי נפגשנו בבית ההבראה אי שם בשנות השבעים?), אני ממש רואה מול עיני את הבית בו גדלת.
    ההווה שלך ,לעומת זאת, מסתנכרן עם זה של בן זוגי, הוא מאד אוהב עצים ולאחרונה רכש דפים מצהיבים של איורים בוטניים ביריד יד שנייה…לא פלא שקראתי בשקיקה כל מילה ומילה, מתחברת כל כך להשראה שאת מפזרת.
    תודה שנתת לנו להציץ אל הזיכרונות שלך ואל האהבות והמחשבות.
    מחכה להמשך….

    • תמרי הגיב:

      מיכלוש’ כבר גילינו שיש לנו יותר מדבר אחד משותף….
      אני מרגישה בפוסט הזה וגם בהמשך שיבוא, שיש משהו שמאוד מחובר לארץ שלנו. יש כאן השראה נפלאה ומקומות נהדרים וזה יוצא ממני בטבעיות גמורה. ולמרות שאת מכורה לחו”ל 🙂 אני בטוחה שאת מאוד מחוברת גם לכאן.
      הרבה אנשים מתחברים לפוסט הזה כי הוא מזכיר גם להם משהו משלהם שקשור לכאן או בעקיפין לכאן.
      תודה שאת מפרגנת לי בכל פינה שיש. את כולך מקסימה ואני הכי שמחה שהכרנו 🙂

  • דנה הגיב:

    טוב זה היה מדהים מה שעשית מעץ. כל כך פותח ומרחיב, וגם קסום ונוסטלגי, אישי ואמיתי.
    יכולתי לקרוא עוד ועוד….
    נא לא להתעכב עם הפוסט הבא.

    • תמרי הגיב:

      ממוש תודה רבה על הפרגון התמידי !!!(גם זה שאת לא כותבת כאן )
      ואני באמת מתה על עצים ופרחים וכמובן חתולים…
      אני ממש שמחה במקרה שלך, כי דרך הבלוג, תכירי אותי בתקופות שלא היינו עוד יכולות להכיר אחת את השנייה (כי עוד לא נולדת למשל?) 🙂
      אז מצפות לך עוד הרבה הפתעות עליי…..
      נשיקות ושוב תודה שאת כאן….

  • כרינה ובר הגיב:

    תמרי, הפוסט שלך העביר אותי מסע שלם של רגשות, זכרונות, תשוקות ואהבה אחת גדולה לך ולעולמך המלא.
    כמה עונג יש במסע שאת לוקחת אותי.
    העולם הפנימי שלך עשיר כל כך, גדוש בזכרונות, תובנות, יופי ואסטתיקה.
    הטבע מהווה כל כ הרבה דברים גם עבורי. כמה מתנות טמונות בו ועד כמה התנתקנו ממנו לצערי.
    מאחלת לך אינספור רגעי פרח ועץ.
    תודה על פוסט נפלא
    חג שמח 🙂

  • דורין הגיב:

    תמרוש זה מקסים 🙂 אהבתי ממש…
    הלוחות ב-Pinterest מדהימים וגם הכתיבה שלך!

    • תמרי הגיב:

      תודה דורצ’י שאת קוראת ומשקיעה מזמנך. ומחמיאה לי ככה….. זה מאוד מחמיא לי וכיף לי 🙂
      ויאללה תראי את עצמך בפינטרסט!! אני מחכהה.
      אני שם בגללך. ואני אמשיך להזכיר לך את זה תמיד.
      (כלומר בזכותך!!)

  • תמר הגיב:

    איזה יופי! ממש עושה שמחה בלב…
    כיף לקרוא, מחכה לפוסט הבא.

    • תמרי הגיב:

      ואיפה צחי…..למה הוא לא אומר כלום?
      סתאםםםם…..
      תודה רבה תמי 🙂 שאת קוראת ומגיבה כאן. ממש לא מובן לי מאליו ואני מאושרת שאת עוקבת אחריי.
      רק לא אמרת לי אם את אוהבת עצים? או יונקי דבש? או פרחים?

  • נעמה הגיב:

    בלוג מקסים. העלה בי זיכרון שלי יושבת על הספה בסלון בבית הורי, ילדה בת 10, ומחכה שיגיעו יונקי הדבש לכליל החורש שמחוץ לחלון. הזיכרון השני שעלה לי הוא יותר כמיהה לזיכרון – כמיהה שהיתה לי לבית על העץ שאף פעם לא התגשמה.
    את בטח מכירה את המאיירת שרה מידה, אם לא כדאי לך, נראה לי שתאהבי אותה.
    http://www.amazon.com/In-Out-Garden-Sara-Midda/dp/0894801937

    • תמרי הגיב:

      הי נעמה אני רואה שהסתדרת והגעת לכאן 🙂
      שמחה מאוד. ושמחה שאהבת את הפוסט!
      יונקי דבש ציפור מדהימה ויפה ומלאה בתנועות מהירות כאלה. תמיד היא ממהרת לאנשהו.
      ובאמת שאני רואה אותה לפעמים בגינה שלי, הלב שלי נשבר. ישר יש לי דמעות. אפילו עכשיו שאני כותבת לך את זה. היא מזכירה לי הרבה מעבר לעץ בחצר שלנו בת”א. אבל את זה אני אשאיר לפוסטים שיבואו.
      אני שמחה שגם לך היא הזכירה משהו של ילדות. כנראה היא ציפור וינטאז’ כזאת. לכולם היא מזכירה את “פעם”.
      על שרה מידה קראתי פעם בכתבה באיזה מגזין והיא באמת נפלאה ומדהימה. ועכשיו בכלל עשית לי חשק להזמין את ספר שלה!!
      תודה שהגבת לי זה מאוד חשוב לי!

  • וואו, הרגשתי בתור יער קסום, או שדה מלא בפריחה צבעונית. המילים, הזכרונות, הצילומים, הסיפורים, הכל הפך יחד לפוסט באמת מלא השראה וייחוד. משהו ירוק ומצמיח.
    יש אצלנו המון יונקי דבש, קיבלנו אותם עם המבנה. הם סובבים את הבית ורואים אותם בסלון ומשולחן האוכל. לוח ההשראה הבוטניק היה עבורי מסע מרתק, שזרק אותי לזכרונות משל עצמי ורצון להיות בטבע. וגם הזכיר לי גלויה השפעם פעם הבאתי מספרד. מקווה שאמצא אותה….
    נהדר!!! מחכה לעוד 🙂

    • תמרי הגיב:

      זוטא יקרה…טוב נו…מה יש לי להגיד את מגיבה כמו שאת כותבת את הפוסטים שלך. פשוט מקסים ומרגש ונוגע.
      תודה שאת מלווה אותי ואני אותך בכל המסע הזה של הבלוגים והפוסטים והבלוג שמוג וכל השאר….
      תצלמי ליפ עם יונקי דבש אם הם במסה. זה צריך להיות מקסים. ממני הם תמיד בורחים…:(
      שמחה שאהבת את הפוסט ותודה שאת מפרגנת לי בכל פינה 🙂
      אין כמוך!נשיקות וחיבוק ושבת שלום!

  • יונית הגיב:

    מדהימה. הכתיבה, הלוחות, התמונות, הכנות. הזכרונות. גם לי יש תמר כי אנחנו משפחת דקל (אם מעברתים את שם המשפחה) והפרי של הדקל זה תמר. אם היתי עץ. היתי יונק הדבש 🙂 הזכרת לי כמה שהיתי קופיף בילדותי מטפסת על עצים והולכת יחפה בדשא. פוסט מקסים. תודה

  • תמרי הגיב:

    מזכירה לך שוב ושוב… שברור לך שבלעדייך יוניתוש אהובה התגובה הזאת לא היתה נכתבת כאן עכשיו.
    אני לגמרי יכולה לתאר אותך טום בוי מטפסת על עצים והולכת יחפה. מתאים לך בול!
    רק בטוח לא היית קופיף. אין מצב!!!
    תודה על המחמאות.
    חיבוק גדול!

  • לאה הגיב:

    תמר החיבורים שאת עושה מקסימים ועדינים ממש כמו הציורים הבוטנים.
    היכולת לכתוב על הקשר בין בוטניקה ואסטיקה מדהים. הצלחת לעלות בי זכרונות גם אני גדלתי במרכז העיר הגדולה תל אביב וטיולים וטבע הפכו לטבע השני שלי ובתקופה מסוימת בחיי כ10 שנים עסקתי בהדרכת טיולים. הלוחות יפים שמחה ששחיכתי עד שבת לקרוא את הפוסט. היה כיף להתחיל את הבוקר איתו.

    • תמרי הגיב:

      לאה, תודה רבה על המילים שלך, התגובה שלך מאוד רגשה אותי.
      הפוסט הזה העלה להרבה אנשים זכרונות, גם לתל אביבים שבינננו (איפה גדלת בת”א דרך אגב? אולי עוד נגלה שהיינו שכנות…) וגם לאלה שפשוט אוהבים ומכבדים טבע.
      הבלוג ברובו לעת עתה, ידבר על השראה מקומית מכאן. וגםמשם….
      לצערי עם כל היום יום הלא פשוט שלנו, אנחנו לעיתים שוכחים באיזה מקום מיוחד ומגוון אנחנו חיים.
      שמחה שנכנסת לקרוא ומקווה שאראה אותך בבלוג גם בהמשך 🙂
      כנראה יש לנו כמה דברים משותפים:)
      שיהיה לך שבוע נפלא!

  • סיון ליבנה חכים הגיב:

    תמרי,
    איזה כייף לנו…זכינו בבלוג מדהים.
    אני לא יודעת מהיכן להתחיל…הטקסט, התמונות, הסיפורים, את …
    היה שווה לחכות…מחכה להמשך..
    את פשוט קסומה:)
    ודרך אגב הבלוג נראה ממממממממממממממממדהים.

    • תמרי הגיב:

      הי סיוונוש,
      טוב, אז קודם כל תודה שנכנסת והגבת לי בפוסט עצמו.
      תודה רבה על הפירגון המטורף והמחמאות. איזה כיף לי 🙂 שיש איתי בפרלמנט אנשים כמוך.
      אני מאמינה כמו שכתבתי ב “מי אני” בדף הבית שלי, שכל דבר שיוצא מהבטן ומהנשמה יוצא הכי טוב שיש. רק צריך להקשיב לפעמים לעצמנו….
      וזאת אני. אין לי פילטרים. הכל מזוקק מההכי פנימה שלי. וזה כנראה גם מאוד בולט בבלוג (אני כבר לא אובייקטיבית….)אבל לפי מה שכתבת ומה שעוד הרבה כתבו לי זו התחושה ואין שמחה ממני.
      שיהיה לך שבוע נפלא!!

  • חדוה הגיב:

    תמרי תודה רבה רבה על פוסט י-פ-ה-פ-ה. תמיד כיף לי לגלות עוד אנשים שחולקים עמי את חיבתי לעצים לאיורים בוטניים (-: אני משערת שתשמחי לשמוע שהגן הבוטני בירושלים (בגבעת רם) מדפיס את איוריה המופלאים של רות קופל על מוצרים שהם מוכרים בחנות הקטנה בכניסה לגן- ספלים, תמונות למסגור, פלייסמטים, תחתיות לסירים ועוד….

    • תמרי הגיב:

      הי חדווה,
      לפני שאני מגיבה לתגובה הכל כך מרגשת שלך… אני יכולה לשאול איך הגעת לבלוג שלי? 🙂 מאוד מסקרן אותי….
      אז קודם כל תודה על המחמאה ושמחה שאהבת כל כך את הפוסט שבאמת נכתב מאהבה טהורה שלי לטבע.
      לא ידעתי על הגן הבוטני בגבעת רם !! ובטח לא על החנות שמוכרים שם דברים של רות קופל. עשית לי ממש צמרומורת. אין לי ספק שבשביל להשלים את המעגל של הפוסט הזה, אני חייבת לבקר בחנות הזאת וכמובן בגן הבוטני.
      המון המון תודה ואני מקווה שאראה אותך שוב בבלוג שלי בפוסטים הבאים. מבטיחה שיהיה לך מעניין….
      שבוע נפלא חדווה.

      • חדוה הגיב:

        תמרי לשאלתך- הגעתי לבלוג שלך דרך הקישור ששמת בקבוצת הפייס של הבלוגריסטיות של יונית צוק המופלאה. אני אמנם עדיין Wanabe והריון הבלוג שלי כבר עבר את תאריך הלידה של פילה -אבל בסוף זה יקרה…בינתיים נהנית להחשף לבלוגים משובחים של אחרות (-; ולגבי הגן הבוטני ממליצה לבקר שם מקום בלתי יומרני ומקסים ביותר. (אני במקרה מכירה אותו היטב כי גדלתי בירושלים ואמי מדריכה מתנדבת שם כבר עשרים שנה) תתכונני לכך שהחנות המדוברת היא בעצם בוטקה פיצפון שבו יושב גם הקופאית שמוכר את כרטיסי הכניסה….
        אשמח כמובן להמשיך לעקוב אחרי הבלוג היפהפה והמרגש שלך.

        • תמרי הגיב:

          הי חדווה,
          יונית אכן מופלאה. בלעדייה לא הייתי מגיבה עכשיו לתגובה בבלוג משלי. הכרתי אותה ממש במקרה (אין במקרה) ואני עד רגע זה עוד לא מאמינה לאן התגלגלתי עם ההכרות שלי איתה. החיים שלי השתנו לחלוטין.
          חיכיתי לבלוג הזה 4 שנים, כך שקחי את הזמן. יכולה להגיד לך ובלי להיות קלישאתית, שלכל דבר יש את הזמן שלו בחיים. ולפעמים צריך את הזמן הזה.
          אני לגמרי מתכננת לנסוע לחנות הזאת בזמן הקרוב ואני בטוחה שהיא קסומה למרות שהיא בבוטקה קטקנטן. לא חשבתי אחרת. זה בטח כל החן שלה.
          אני ממש שמחה שהצטרפת למנויי הבלוג שלי (מקווה שעשית לך אכן מנויי)ואם תרצי עידוד ממני או התייעצות על בלוג משלך אני יותר מאשמח לעזור לך. אל תהססי.
          שיהיה לך שבוע נפלא חדווה!

  • עופר גולד הגיב:

    איזה יופי ורגישות! איזה רהיטות וכתיבה שהיא שירה. נפלא! הצלחת להחזיר אותי לריחות הילדות שלי וגם פתאום התחבר לי הכול עם הדירה של אמא שלך בתל אביב. כשהייתי מבקר אותך בה היה שם את האווירה הזאת שעולה מהפוסט הנהדר הזה כולל ריח המישוש בדפים המצהיבים והתחושה של משהו שנתפס כגעגוע רומנטי לעבר שאינו קיים לצערי עוד. תמימות של ילדות תל אביבית. פינה של שקט ורוגע. והתמונה בראש הפוסט שיצרת במן שלמות גרפית ובבחירה צילומית מדוייקת והעמדה-
    היא שווה יותר מאלפי תמונות פינטרסט. יש בה את האיזון המדוייק השווה לדיוק שבכתיבתך. פשוט שלמות. איזה כיף היה לקרוא זאת עכשיו בשעת חצות של שבת לפני תחילת השבוע. פשוט נפלא יקירתי!

  • תמרי הגיב:

    יקירי,
    התגובה שלך באמת גורמת לי כבר להסמיק….
    בטח ובטח כי אתה בא ממקום של מישהו שמכיר את הבניין שלנו ואת אמא שלי ואת כל המסביב. ואתה יודע שהבניין הזה הוא הרבה מעבר לבניין עבורי. הוא באמת תקופה שלמה של חיים ,שיש לי אליה געגועים עזים לעיתים עד כאב.
    איזה כיף לקרוא את הפרשנות שלך והמחמאות שלך. תודה תודה תודה! 🙂
    חיבוק גדול!

  • ניר הגיב:

    פשוט ויפה. כמו שאני אוהב.

  • איציק הגיב:

    תמר. אמנם אנחנו לא מכירים מהילדות אבל דומה שבעזרת הכתיבה הנפלאה הפערים נסגרים…
    הבלוג מיד העלה בי הזכרונות של העץ הבודד בשדה בקרית אונו…ככה קראו לו העץ הבודד.. במרכז שדה רחב ידיים. ככה היה עומד כאילו היה שם מאז ומעולם…לעיתים היינו אף רצים אליו וחזרה ריצת 2000.. כיום השדה לא קיים נבנה שכונה חדשה אבל לפחות את העץ השאירו , לפחות, כך היה עד לפני כמה שנים..מזמן לא ביקרתי שם.
    תמשיכי לספק השראה..

    • תמרי הגיב:

      הי צחי,
      תודנ שהגבת לי בפוסט 🙂
      מעניין שהפוסט הזה הזכיר המון המון דברים לכל מיני אנשים.
      הוא שאמרתי עץ זה דבר מרגש, מכובד,זכרון לעולמים. לא מכירה מישהו שאין לו איזה עץ בחיים שלו.
      ברור שהייתם רצים אליו. בייחוד אתה. תשוקה זאת תשוקה…
      שמחה שלפחות השאירו את העץ. ושנשארת חובב ריצה מושבע. סוף טוב לסיפור
      אמשיך לספק השראה. מבטיחה. מקווה שהסתדרת עם המנוי. שלא תפספס אף השראה בהמשך….:)

  • חן סיון הגיב:

    איך זה שכל פוסט שלך ישר מהדהד לי זכרונות פרטיים? ולא רק לי. ראיתי את התגובות הקודמות

    אז שלי: כמו שאת יודעת גם אני נולדתי סמוך לט”ו בשבט – למעשה, במוצאי ט”ו בשבט, כך שתאריך הלידה העברי שלי הוא ט”ז שבט כי נולדתי אחרי השקיעה. הוריי לא היו בטוחים איזה שם לתת לי. היו ארבע אפשרויות שהם העלו, אחת מהן – נטע (כראוי לחג), ועוד שתים שאני לא יודעת והוריי כבר לא זוכרים. איך החליטו? שמו 4 פתקאות מקופלות בתוך כובע ושלפו אחת (לא יודעת מי שלף): ככה קיבלתי את השם שלי. זה לא הפריע לי, בגיל הילדות, לרצות שם רגיל מיכל-יעל-ענת כזה, מה גם שבשכונה היה כבר בן בשם חן וכולם היו אומרים לי שחן זה שם של בן (זכרו לברכה: הוא נהרג במלחמת לבנון הראשונה)

    וגם: ב-8 השנים האחרונות אני גרה בבניין תלאביבי ישן, בשכונה צפופה. החלק האחורי של הדירה פונה אל בניין ברחוב הסמוך שבחצרו צמחו שני עצי אזדרכת עצומים, שפריחתם המתיקה לנו את החמסינים של האביב. לפני כשנתיים קרס ענף גדול של אחד העצים במהלך סופת חורף, ובעקבות ה’אסון’ וה’סכנה’ נכרת העץ כולו וגם שכנו. רק גזעים נשארו. אבל הגזעים האלה הצמיחו ענפים ועלים ואפילו פרחו כבר באביב שאחרי. עכשיו הבניין הזה עובר שיפוץ רבתי, כולל חריש עמוק באותה חצר אחורית. עצי האזדרכת הלכו לבלי שוב, והחצר עכשיו יצוקה בבטון.

    הבלוג שלך מקסים ורב השראה. תענוג צרוף!

  • vered lerner הגיב:

    מקסים. אין מילים להודות………..! עצים, שיחים, פרחים וטבע בכלל הם גם החולשות שלי.
    הכתיבה כל כך יפה, פשוט תענוג צרוף.
    ממליצה לך לבקר בשדרות נורדאו בקטע הקרוב יותר לאבן גבירול בתל אביב. כל עץ פשוט יצירת אומנות.
    כך גם בשדרות חן, עצים עתיקים עם שורשי אוויר שחובקים את הגזעים. שלא לדבר על שדרות רוטשילד ובעיקר על עצי הצאלון היפיפיים שפריחתם מוגבלת בזמן ולא לשכוח את עצי השיקמה ברחוב קינג ג’ורג’ בסמוך לבית זבוטינסקי בתל אביב, ועוד ועוד…….
    הפיקוסים ברחוב שלנו ארלוזורוב בתל אביב עברו בעשור האחרון מוטציה אשר בעקבותיה הצמיחו פריחה המזמינה
    בלילות עטלפים המרחפים ומזהמים את קירות הבתים הסמוכים. יופיו של הטבע המשגע.
    הצלחה עם הכתיבה היפה שלך………….ד”ש ש.שאופר

    • תמרי הגיב:

      שושקה,
      תודה שנכנסת לבקר אצלי בבלוג ושמחה שאהבת את הפוסט על הבוטניקה. מזמינה אותך בהזדמנות לקרוא גם את השאר.
      בטוחה שתהנהני בראש על כמה דברים שאת מכירה מהחיים שלי ושל המשפחה שלנו.
      אני מגיעה לת”א ממש פעם ב…אבל רושמת את ההמלצות שלך ואלך לראות מה שלום העצים. נשיקות 🙂

  • זיוה הגיב:

    פשוט ויפהיפה, במילים ובאסתטיקה.

    • תמרי הגיב:

      זיוה יקרה,
      שמחה שאהבת את הפוסט שלי 🙂
      תודה רבה לך כמו תמיד על התגובה האוהבת והמפרגנת שלך אליי.
      תמרי

  • זיוה הגיב:

    פשוט ויפהפה, במילים ובאסתטיקה.

  • יעל ענבר הגיב:

    כתבת מקסים ומקיף 🙂
    על השמות כתבתי לך כבר בפייסבוק, אז כאן אכתוב על כמה מהאסוציאציות האחרות שלי –
    בשכונה שלי בתל אביב, יש המון עצים. זו השכונה הכי ירוקה בעיר, וזו אחת הסיבות שאני לא מדמיינת את עצמי גרה בשום מקום אחר. עכשיו נוטעים בה יער מאכל, וזה בכלל חגיגה, כי אני מאוד אוהבת עצים מועילים, ולא רק לנוי.
    בחצר של ההורים שלי יש המון עצי פרי וצאלון אחד. הוא אומנם נותן יופי של צל, וצמח במהירות, אבל אני חולמת על עץ תאנה (או פקאן).
    בסיום בית ספר יסודי, הכיתה של אמא שלי קיבלה אוגדן עם ציורים בוטניים יפהפיים של פרחי ארץ ישראל. כשהייתי ילדה נהגתי לעיין בו בעדינות ובזהירות (הציורים נפרדים זה מזה ולא כרוכים כספר). לא מזמן היא נתנה לי אותו, והרגשתי שקיבלתי אוצר.
    וזה המקום, כנראה, להמליץ על ספר שירי רחל עם ציורים של פרחי ארץ ישראל של שמואל חרובי, שהיה מהציירים הבוטניים המפורסמים בארץ.
    כתבתי עליו כאן:
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=542871
    מנסיוני בספרים משומשים – שושה שמחה מאוד במתנה שלה, זה הילדים/ נכדים שלה שלא הבינו למה הם צריכים לשמור את הספר אצלם.
    גם אני כתבתי על ט”ו בשבט, מזווית אחרת, זו של הפירות היבשים –
    http://sharyerakot.blogspot.co.il/2016/01/blog-post_21.html
    ט”ו בשבט שמח!

    • תמרי הגיב:

      יעל יקרה,
      קודם כל ברוכה הבאה לבלוג שלי 🙂
      התגובה שלך נהדרת.
      כתל אביבית מלידה לתל אביבית אני ממש מבינה על מה את מדברת…מתגעגעת לתל אביב והעצים שם נפלאים.
      יש שם פינות חמד ורחובות עם עצים נפלאים, כמו שהיה ברחוב שלי בריינס. (והם עדיין שם כמובן, הפיקוסים)
      שמרי טוב טוב על האוצר מאמא שלך, מקנאה בך מקווה שמיסגרת אותם, יש משהו מאוד מרגיע באיורים האלו.
      שמואל חרובי כנראה היה קולגה של רות קופל. שניהם בוגרי בצלאל ושניהם חיו באותה תקופה.
      קראתי מה שכתבת על הספר. אנסה לחפש אותו בהזדמנות אולי בחנות יד שנייה.
      ולגבי מה שכתבת על הפירות היבשים, נהדר….
      אשמח ממש למתכון של כדורי התמרים עם הטחינה…:)

      והכי שמחה שהנכדים של שושה לא הבינו למה הם צריכים את הספר שלה….ככה אני זכיתי בו 🙂
      תודה רבה מכל הלב שהגבת לי, מאוד שמחתי לקרוא אותך ומקווה שתצטרפי לקהילת הקוראים והמגיבים שלי…בטוחה שיהיה לך כאן מעניין….
      תמרי

  • נויה קומיסר הגיב:

    פוסט מצמיח. הזכרת לי את העץ האישי שהיה לו סיפור משלו שקשור לילדות שלי בחיפה. הזכרת לי עד כמה העולם יפה יותר כשיש בו את ההתמקדות בצבעים בפרחים בריחות . עוד פוסט סוחף לא פחות לחלום בזמן שאני ערה. תודה

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      אני לא חושבת שיש מישהו שאין לו זכרון עם עץ או עם פרח…או עם הטבע….
      עם כל ה”רעש” סביבנו אנחנו לצערי שוכחים כמו שכתבת את הדברים היפים בעולם הזה.
      (ולא ידעתי שאת חיפאית במקור. מסקרן לשמוע)
      תודה רבה על הפרגון שלך אליי והתגובות. זה ממש לא מובן לי מאליו ואני תמיד מאוד מאוד אוהבת לקרוא אותך…
      תמרי

  • מקסים תמרי ומעורר השראה כרגיל!!! תודה על כל היופי שאת מרעיפה עלינו!

    • תמרי הגיב:

      רבקה יקרה,
      שמחה כל כך שאהבת.
      את יודעת שזה הפוסט השני שכתבתי לבלוג שלי?
      ואחרי שהוא עלה, הבנתי שהבלוג שלי הולך לכיוון אחר לגמרי ממה שתכננתי.
      360 מעלות…

      תודה רבה, אין על הפרגון שאת מרעיפה עליי!!

  • מירב הגיב:

    נפלאות תמרי. מקסים.
    התחברתי מהתמונה הראשונה. אני ממש אוהבת ספרי בוטניקה. יש לי אוסף לא קטן, האיורים והפרטים משגעים.
    לפני שנתיים באחד השיטוטים של ברחובות, מצאתי ערימת ספרים ובניהם מחברת עם פרחים מיובשים כמעט מתפוררים. משנת 54. זה היה מרגש. כתוב בכתב שלא הבנתי.
    לאחים של ארז קוראים אורן ודקלה.
    חייכתי לעצמי כל הפוסט שלך.
    אני שמה לב שאני כותבת לך בנקודות(:
    פוסט יפיפה ומרגש. אין כמוך.

    • תמרי הגיב:

      מירבי נפלאה שלי…
      את יודעת כמה שנים לא שמעתי שמישהו אוהב ספרי בוטניקה??? אחת האהבות הגדולות שלי. להסתכל על האיורים האלו. רוצה לראות את הספרים שלך….
      את לא מבינה מה עשית לי עם התגובה שלך….המחברת שמצאת ברחוב…הפרחים המתפוררים יש לי דמעות שאני קוראת את זה…
      וארז, אורן ודקלה…
      וזו את. ואני. ולא סתם נפגשנו.
      כמה ממשקים ועוד בנושא כזה….
      ואת כותבת לי גם בנקודות ועם המון אהבה בינן.
      תודה מירבי שלי…
      עכשיו באמת כבר חייבת לחבק אותך.

  • ריבי הגיב:

    בתיכון הגברתי ביולוגיה. בכיתה יא יש בגרות בהגדרת צמחים. זה היה זמן מאד אהוב עלי. לשוטט ולאסוף צמחים לשבת עם המגדיר ולעבור עלה עלה גבעול גבעול עד שידעתי מי הוא, איך קוראים לו ויותר אף פעם לא שכחתי. בטיולים אני תמיד מחפשת לאסוף לי זר קטן של פרחים שמותר והחו”ל אני בכלל חוגגת עם כל הבוטניקה הלא מוכרת הזאת שרק מחכה לי. יש לי עץ בלוגו! לעץ שלי קוראים קלינה ומסתבר שבעיברית הוא נקרא מורן שסוע עלים. ועוד בכלל לא אמרנו כלום על זה שיש לי עניים ירוקות. ריגוש לטו בשבט היה הפוסט הזה. תודה אהובה.

    • תמרי הגיב:

      ריבי יקרה תודה עך התגובה היפה שלך….
      ברור שהגברת ביולוגיה בתיכון. מי אם לא את?…
      את מאוד מתחברת לי לטבע ולשדות ולעצים… כמו שאת גם מתחברת לי גם למעבדה שבה חוקרים אותם.
      והלוגו וגם השם של העסק שלך מקסים 🙂 אמרתי לך את זה מייד כשסיפרת לי על זה…
      מאחלת לך שנה של צמיחה ענקית עם המוני עצים ופריחות!!

  • ענת שגיא הגיב:

    תמרי, הפוסט גרם לי לחשוב לכל כך הרבה כיוונים, על הדמיון שלנו לעצים ולפרחים , (אני עכשיו בשנת שמיטה (-:)
    על השימוש החוזר בספרים ישנים לקישוט הבית, על סדנת ציור בוטני שהתנסתי ברמת הנדיב ועוד… בעיקר מחשבות טובות ומחממות את הלב. את כותבת נפלא – תודה

    • תמרי הגיב:

      הי ענת,
      תודה רבה על התגובה המקסימה שלך.
      כי האדם עץ השדה, משפט שנאמר כל כך הרבה… אפילו נדוש קצת. ועדיין הוא משפט שבשבילי אומר כל כך הרבה.
      כולנו יצירים, יצירות של הטבע של העולם… הקשר שלנו לעצים ולפרחים הוא בלתי ניתן להפרדה מבחינתי.
      כולנו שייכים לבריאה אחת שלמה.
      לגבי שנת שמיטה… אני לא מאוד בקיאה בנושא רק ממה שלמדתי בבית הספר, הולכת קצת לקרוא על זה.

  • ויקי הגיב:

    תמרי, איזה פוסט מקסים! התחברתי לכל כך הרבה דברים בו. גם אני נולדתי מספר ימים אחרי טו בשבט, אחד הדברים שאני הכי אוהבת לצלם זה פרחים וגם אני אוהבת לראות עצים בעונות השנה ולדרוך על העלים בסתיו ולשמוע את פצפוץ העלים תחת סוליית הנעליים. נהנתי מאוד לקרוא אותך!

    • תמרי הגיב:

      הי ויקי ,
      אני מבינה שיש לשתינו יום הולדת ממש בקרוב…? לא ידעתי שנולדנו בסמוך, מגלה עלייך עוד ועוד דברים.
      את גרה במקום כל כך יפה, יש לך כל כך הרבה מה לצלם שם בטח ובטח מגוון של פרחים ועצים וכמובן חיות…
      אין כמו לדרוך על עלים יבשים מזדהה לגמרי….רוצה פעם לבוא לבקר אותך ..
      תודה על התגובה שלך, איזה כיף שבאת לבקר אותי כאן!!

  • תמרי יש משהו כל כך עדין בכתיבה שלך ואני לומדת להכיר אותך כל פוסט עוד קצת. את “זורקת” אותי לנקודות זמן בעבר. אם בילדות בשדות החרציות והפרגים, מכינה זרים לאמא שיעמדו על השיש במטבח בכוס שקופה עם רגל, אם בשעות שקטות בסיפריה העירונית חוקרת את צמח החרדל ומכינה עליו עבודת הגשה לסיום השנה. ילדת טבע הוא מושג שמזוהה עם אימי וכנראה שגם אני ירשתי אותו ממנה. אין כמו ירוק, אין כמו הטבע והצלחתי אפילו ללמוד משהו על המושג בוטני. רואה? נהדרת שאת!!!

    • תמרי הגיב:

      הי רויטל,
      את לומדת להכיר אותי עוד קצת. ואני מאוד שמחה על כך…. במיוחד דרך הפוסט הזה שמאוד יקר לליבי.
      אני שמחה לקרוא שגם את ילדת טבע, אני חושבת שיש משהו במקומות האלה שמאפשרים לנו להישאר תמיד ילדים בלב ובהוויה שלנו, טבע זה מקום שיודע לעשות לנו את זה.
      שמחה שגם למדת משהו על בוטניקה בזכותי, האמת שזה נושא מקסים מכל כיוון שנוגעים בו…
      תודה שעצרת לקרוא אותי…

  • אילת הגיב:

    תמרי אני קוראת הפוסט הזה שוב (קראתי אותו אז…. בפרלמנט…..) וחושבת לעצמי שהוא אחד מהראשונים שלך בבלוג, ובנסיבות הנוכחיות של ט׳׳ו בשבט – איזה שתיל קטן ויפהפה הוא לבלוג שלך ש כ ל כ ך צמח מאז, כמו עץ התמר שצומח מהחרצן של הפרי.
    יש משהו מאוד פיוטי בספר עם איורים בוטניים, כאילו שמנו בספר את הצמחים לייבוש, והם החתימו את העמודים בצבעיהם ובנימיהם ובצורתם. ואני סקרנית לדעת – מצאת כבר מקום ראוי לאיורים הבוטניים שקיבלת כדפים מתוך הספר?

    • תמרי הגיב:

      אני מתחילה מהסוף… תודה על התגובה היפה שלך…תמיד שמחה שאת באה לבקר אותי.
      את מאמינה שהאיורים שקיבלתי עדיין שוכבים אצלי בניילון מתוקתק ? כאילו משהו בי לא יכול למסגר אותם עדיין. הם אצלי כבר 10 שנים ולא מצליחה למסגר אותם.
      כמו מעצור, כאילו אני מתקמצנת עליהם… הם באמת יקרי ערך. משערת שזה יגיע בזמן שלו.
      יש משהו מאוד פיוטי באיורים בוטניים כך גם בעיני במדע הזה בכללי… משהו אחר, זה כמו לגעת בבריאה ולכתוב עליה שיר… משהו כזה.
      מוזר שזה היה הפוסט השני בבלוג שלי, איך העזתי לכתוב על נושא שהיה אז כל כך לא פופולארי… אני זוכרת שהייתי סקפטית לגבי את מי זה יעניין בכלל…
      אז כנראה שטעיתי וזה הכי משמח אותי בעולם שאחרי 3 שנים עדיין מגיעות לכאן תגובות עליו. … ושהבלוג באמת צמח לו מאז למקומות שגם אני לא דמיינתי…
      תודה שעצרת לכתוב לי איילת יקרה לי מאוד

  • ורד הגיב:

    כתוב מקסים.
    אני גרה בברלין ותמיד נהנת לראות את העצים שהם כל כך חלק מהעיר הזו. חברה שפעם באה לבקר אמרה לי שמלמעלה ברלין נראתה לה כמו עיר בתוך יער. העצים כאן ירוקים בקיץ (עדיין לא מתרגלת לרעיון שדווקא הקייץ אומר ירוק כאן) ועירומים בחורף.
    כשקוראים פוסט כזה, זה מיד מזכיר להסתכל על כל העצים שמסביב ולהעריך כל אחד מהם. תודה.
    לא קראו לי על שם עץ אבל שמחה בפרח שבחר אותי:)

    • תמרי הגיב:

      הי ורד, תודה רבה!!
      לא קראו לי על שם עץ אבל שמחה בפרח שבחר אותי:) ורד המסת אותי, אני מקווה שהפרח הזה שמע את המשפט הזה ממך
      כל כך יפה…
      לגבי ברלין…בדיוק אמרתי לחברה אתמול שאיך זה ייתכן שעוד לא הייתי בברלין….
      אני חיה בידיעה שבכל מקום שאנחנו נמצאים בו נמצאת השראה. זה יכול להיות העצים שאת רואה ברחובות של ברלין, עירומים או ירוקים או כל דבר אחר שנמצא לידך.
      פשוט להסתכל על הדברים שלכאורה “תמיד שם” ולהבין כמה יש בהם עבורנו. ומה אפשר לעשות רק ממבט שלנו על עץ או על מדרכה…
      זו תמצית ההשראה מבחינתי.
      אם אגיע לברלין מזמינה לי קפה איתך 🙂

      • ורד הגיב:

        מאוד אשמח לקפה איתך. לגמרי איתך בתחושת “תמצית ההשראה” ובמתנות הרבות שחיות ונושמות סביבינו ויחד איתנו. נתראה בברלין

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    תמרי, איזה כיף שהעלית פוסט שלך שלא יצא לי להתקל בו! הכי בעולם אני אוהבת את הסיפורים שלך מפעם, את הזכרונות ששזורים לאורך הפוסט, וגורמים לי א. להתחבר אליך ולילדה שבך באופן אישי, וב. להעלות מהאוב זכרונות שלי ולחבק אותם. תודה על זה. אני גדלתי במושב והחיבור שלי לעצים היה חזק וחשוב. בעיקר אהבתי להסתובב בפרדס שגבל בבית שלי מאחור.

    • תמרי הגיב:

      מיה,
      איזה כיף לי לקבל תגובות על פוסט שחוגג שלוש מאנשים שכל כך יקרים לי. וכנראה כל פוסט והרגע שלו…
      לא מזמן באתי לבקר אותך במושב שלך, מסיבות אחרות לחלוטין. ופתאום אני קוראת אותך ויש לי דמעות, התרגשתי מהחיבור שעשית כאן. הכל התערבב לי להכל.
      תודה שבאת עם העצים והפרדס. ואיתך.

  • גית הגיב:

    קוראת שוב ותמהה איך לא הגבתי אז… (יש בי מחשבה על זה).
    איורי הצמחים הם חיוכי מציאת המאובנים הנסתרים מבחינתי, עושר של ידע, טכניקה והמון סבלנות.
    בורכתי ואני משתמשת באיורים שכאלו בעבודתי לפעמים וזה ממלא בשמחה בכל מפגש מחדש.
    יומולדת עברי שמח, וכיאה לחג הנדיב הזה, שיהיה מצמיח ופונה אל האור ❤

    • תמרי הגיב:

      מרגש אותי לקרוא אותך גיתוש.
      יש דברים שנועדו לחכות לנו.
      כנראה אז, עוד לא היית אמורה לקרוא את הפוסט הזה…
      תודה על הברכות, אני מאחלת לי בדיוק מה שכתבת לי, צמיחה והרבה אור…

      • גית הגיב:

        קראתי, יא מצחיקולה…
        מהפוסט הראשון אני קוראת בשקיקה (ובהשתוקקות 😉 ), רק שלא הגבתי אז.
        אבל כנראה עיתוי התגובה אכן מדויק לו לעכשיו <3

  • רויטל שבי-קורן הגיב:

    תמרי-לו היקרה, תודה על פוסט שניחוחות הפרחים והעצים עולים ומרגשים בכל מילה שכתבת. כשסיפרת על זה שמרגש אותך לקבל פרח מהילדים…דמעות הציפו אותי כשנזכרתי שהייתי ילדה קטנטנה ..ואז לכבוד יום האם..כן זה היה ממלא בהכנות ובברכות כתובות, אני ואחיותיי רצינו להפתיע את אמא שלנו ולשמח אותה..אז זוכרת איך אספנו אגורה לאגורה והגענו למטבעות לשקל שמונים וקנינו זר פרחים קטנים מפרחי משי בחנות של כלי בית..שהיתה ליד הבית. זוכרת ממש את ההתרגשות שנכנסנו לחנות ואמרנו שזה מה שיש ברשותינו למה ניתן לרכוש בסכום הזה. מתרגשת מאותו הרגע..נזכרת איך הגענו לחנות עם הידיים הקטנות שלנו..זוכרת את הצבע של הפרחים ואיך הם נראו. 3 בוקטים קטנטנים ב 3 צבעים לבן, ורוד וסגול. סליחה על הכתיבה הטבעית והבלתי מלוטשת..היא פשוט זרמה מתוך ההתרגשות..

    ומשתפת בסוד קטן…זו הפעם הראשונה שהגבתי בבלוג למישהו אי פעם:)

    תזכורת קטינה לזכרונות שהצלחת לעורר בי.. תודה רבה 3>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *