לאט לאט אני פותחת את כל החלונות של המכונית ונותנת לרוח להיכנס.
הרגל על דוושת הגז מתחילה ללחוץ חזק יותר וחזק יותר.
המהירות עולה.
השיער של שלושתנו עף לכל עבר מהרוח שמשתוללת באוטו.
ואז…
ללא התראה מוקדמת אני לוחצת על הכפתור ושמה בווליום הכי גבוה שיש את השיר Mama Mia של להקת אבבא.
החגיגה מתחילה.
שלושתנו זאת אני ושתי הבנות שלי. בת העשר ובת החמש.
וזה הרגע שהכל מתחיל.
צחוק מתגלגל, פרוע, חזק, מעורבב עם צרחות ושירה צווחנית שמתחרה עם הווליום של השיר.
נסיעה שקטה, לעיתים משעממת, שהופכת כמו בקסם למשהו חדש שיתחיל אחרת את הרגע הזה ויהפוך אותו לזכרון מתוק.
זה ממכר ואני עושה את זה די הרבה לאחרונה.
רבע שעה של שכרון חושים.
רבע שעה שכל הנהגים חושבים שאני אמא מטורפת ומסתכלים עלינו כמו על קופים בגן חיות.
רבע שעה שהכל יוצא. הפחדים, העצבים, השמחה, העייפות, הצחוק.
רבע שעה שהבנות שלי ואני ברכבת הרים, באדרנלין מטורף.
רבע שעה שגם אני מתנתקת, מדמיינת את עצמי אי שם בארה”ב על כביש אינסופי באוטו עם גג פתוח, בדרך לשום מקום. הידיים שלי למעלה מרגישות את הרוח החמה.
עד שהן אומרות לי : די אמא. תפסיקי רגע.
סוגרת חלונות, סוגרת מוסיקה. והנסיעה ממשיכה מאותו מקום שהפסקנו.
עד שהן אומרות לי: נו…אמא עוד פעם.
והכל מחדש.
רגע היא מילה שתמיד מסתדרת לי בראש עם המילה התחלה.
אומרים שרגע, אורכו כאורך הזמן שלוקח להגיד את המילה הזאת….ר ג ע.
רגע הוא הזמן או המקום שמשהו מתחיל בו.
אומרים שאנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים ואצלי זה לחלוטין ככה.
הרגע הזה שהוא הוא פתח להתחלות חדשות, קצרות, ארוכות, שמחות, מפתיעות ולעיתים גם עצובות.
כי רגע אחד יכול לשנות התחלה של חיים שלמים.
להפוך לאמא זה סוג כזה של רגע.
אבקת השינה המיוחדת הזאת
בחורף כשהיה קר, היא הייתה נכנסת למיטה כמה דקות לפני שהייתי באה לישון.
הייתה לי שמיכת צמר כתומה עם שוליים בסאטן ורוד ועליה עוד שמיכת פוך. מתחת לשתיהן שוכבת אמא שלי ומחממת לי את המיטה בחום גופה. מכינה לי את המיטה חמה ונעימה.
הייתי נכנסת למיטה.
השמיכות, אמא שלי לידי, הריח שלה מעורבב עם הריח של השמיכות והכביסה… זה היה כמו להיכנס לרחם.
למקום הכי מוגן, הכי נעים. חום בתוך חום, גוף ליד גוף.
כמו בובת בבושקה שמחממת את הבובות שלה בתוך הבטן האמהית שלה.
היא הייתה מחבקת אותי. היינו מדברות קצת על מה שהיה היום, על החלומות שתיכף יגיעו…
ולאט לאט הייתי נרדמת לה בין הידיים.
היא פיזרה עליי את אבקת השינה המיוחדת הזאת שיש רק לאימהות.
את המילה אמא המציאו על אימא שלי.
אמא שלי זו התמצית של המילה הזאת.
החלילן מהמלין
המילה אמא היא אולי המילה הכי מדוברת בעולם. היא ההברה השנייה או הראשונה שתינוק ממלמל. ממה… ממ… אמה… בכל השפות.
אמא, אימהות, מילים עצומות. בין העצומות שיש. מלאות בהשראה וטעונות בכל כך הרבה מהכל. בכל מה שיש. בכל מנעד החיים שלנו.
תמיד אמרתי שאם אלוהים או היקום או מי שלא יושב שם, לא ייתן לי ילדים בחיים האלה הוא יפסיד. לגמרי יפסיד.
למה? כי רציתי. הכי רציתי.
יש לי קשר מדהים עם ילדים. מאז ומתמיד.
אני מרגישה לידם שאני שייכת אליהם. לגמרי בגילם. יודעת לדבר בשפה שלהם.
אישה ילדה, ילדה אישה שמסרבת להתבגר וזה מזמן לא בשליטתי.
כשהייתי נערה היו מכנים אותי החלילן מהמלין…כמו ההוא מהסיפור שכל העכברים רצו אחריו…
בכל מקום שהגעתי אליו ילדים באו להיות איתי, ללכת אחרי, להקשיב לי, לחבק אותי…משהו בלתי אמצעי לחלוטין.
אפילו הקול שלי הוא קול של ילדה. גם הוא מסרב להתבגר. הוא יוצא ממני כמו שהוא, הכי טבעי הכי אני.
ידעתי שהילדים שלי יהיו לגמרי החברים שלי ואני החברה שלהם.
נכון שאנחנו תמיד רוצות כמו משאלה כמוסה כזאת, שאחרי המילה אמא תבוא המילה חברה.
למה בעצם? כי זה עושה אותנו מגניבות כאלה…צעירות כאלה…מחוברות כאלה…עוצר את ההתבגרות שלנו… האמת אין לי הסבר לזה.
אני פשוט חברה שלהם והם שלי.
וזהו.
מישהו שתל לנו כזה שבב
מאחורי כל אמא עומדת אישה, שעד הרגע בו היא הופכת לאימא היא לפני הכל אישה.
עם תשוקות, אהבות, עיסוקים, קריירה, חיים, סקס (שאפשרי בכל שעה שרוצים) נסיעות, בילויים, עולם ומלואו. בלי אחריות בלי מחויבות.
אז למה גם אם יש לנו חיים שלמים ומלאים תמיד יש את הרגע הזה שאם לא נממש את האימהות משהו לא יהיה שלם….
כנראה זה משהו בנו, בגנטיקה, עוד מימי התנ”ך, מימי האדם הקדמון…מאיפשהו.
מישהו שתל לנו כזה שבב שבשלב מסוים יתחיל לפעול. לזמזם.
לכל אחת זה קורה בגיל אחר, בטיימינג אחר בלוקיישן אחר ויש כאלו שזה בכלל לא קורה להן מרצון וגם לא מרצון.
כשזה קורה בפעם הראשונה אם זה קורה…בואו נודה בזה….זה לגמרי אבל לגמרי לא פשוט.
אני זוכרת את הרגע הזה צלול וחד שהוא אצלי בין הידיים.
אני מטושטשת מהניתוח הקיסרי שהיה מפתיע לחלוטין. יומיים קודם עוד עבדתי במלוא המרץ, סגרתי פינות, חפיפה, כמה מיילים לחו”ל, ישיבות אחרונות, קינון זריז בדירה שלנו.
ופתאום כאילו החליפו לי תפאורה. מהחדר שלי בעבודה ומהימים העמוסים שלי, אני פתאום בחדר בבית חולים.
כאבי תופת, הרדמה שמתחילה לפוג ותינוק אחד קטן עטוף בשמיכה לבנה שוכב לי בין הידיים ומסתכל עליי בעיניים קטנות.
כולם לידי ומסביבי מברכים ושמחים.
מה אני עושה כאן? מי זה הילד הזה…כואב לי… לכו מפה תניחו לי. רוצה לישון.
מה לישון? להניק.
להתחיל לנסות להניק. אומרת לי האחות.
עכשיו?
ברור שעכשיו, הוא מריח אותך חייבים להרגיל אותו.
אבל אני רוצה לישון! את לא מבינה? אני עייפה כואב לי…
הדמעות פורצות ממני בלי הכנה. מפלים של דמעות והן מלאות בהכל… בהקלה, בכאב, בשמחה, בלא נודע…
ופתאום אני מבינה. שמעכשיו מאותו רגע, זה כבר לא מה שנוח לי או רק מה שאני רוצה ובעצם, שום דבר בחיים שלי כבר לא יהיה כמו לפני הרגע הזה.
אני מחזיקה חיים חדשים, שאני רציתי, שנוצרו בתוכי ומעכשיו אני אחראית להם עשרים וארבע שעות ביממה.
לא התכוננתי לזה. בחיי שלא.
אני מסתכלת עליו והוא עליי. הדמעות שלי מטפטפות לו על השמיכה הלבנה.
יהיה בסדר אני אומרת לו בקול שבור ומחבקת אותו חזק ללב שלי.
אימא כאן.
ילדות קטנות בבטן שלהן
אני כל כך אוהבת בובות של בבושקות. משהו בהן עושה לי את זה מאז ומעולם.
אולי העיניים המצוירות שלהן שמביעות חמלה ורוך. החיוך המתוק והעוטף.
אולי הפרחים הקטנים שמצוירים ביד שתמיד אבל תמיד נראים לי מרחוק כמו רקמה מדהימה.
אולי זה היכולת שלהן להכיל עוד ילדות קטנות בבטן שלהן ותמיד יש מקום ואהבה לכולן.
השם האמיתי של הבובה הזאת הוא מטריושקה שמקורה במילה הלטינית Mater שפירושה הוא אמא. אבל עם השנים נדבק להן הכינוי בבושקה שפירושה ברוסית: סבתא.
הבבושקה היא אימא – סבתא טובת לב, בריאה וחייכנית.
היא עשויה מעץ ומצויירת ביד. בבבושקה טיפוסית יש בין ארבע לשבע בובות חלולות אחת בתוך השנייה, שהקטנה ביותר אינה חלולה ואינה נפתחת.
מצחיק אבל הן לא נולדו ברוסיה בכלל אלא ביפן והובאו לרוסיה משם בשלהי המאה התשע עשרה. העם הרוסי התאהב בהן עד כלות ומאז הן נחשבות לסמל רוסי מובהק.
הרוסים יגידו היום שהיא קיטש פשוט לתיירים… אבל אין כמעט בית רוסי שלא תמצא בו על המדף בובת בבושקה או שתיים.
בעיני כל המילים שמייצגות אמא יש בה, בבבושקה.
לא סתם אני כל כך אוהבת אותה. בבושקה עבורי היא השראה נפלאה וציורית למילה אמא. מחייכת, מחבקת, מכילה, מגינה, רגועה, שמחה ואוהבת את כל הילדים שלה.
שרה אותם איתי
אני מלטפת את הבטן שלי ליטופים עגולים של שמחה ולוחשת לה בשם שאני רוצה לקרוא לה.
ידעתי, פשוט ידעתי שהפעם זו בת.
היא בועטת בי בעיטות קטנות מלאות באנרגיה. אני יושבת באולם ההופעות בלונדון ורואה את המחזמר עם שירי להקת אבבא Mama Mia
אני בחודש שישי.
אני שרה חזק חזק את כל השירים שאני כל כך אוהבת. אני בהתרגשות עצומה. וגם היא בבטן… שרה אותם איתי.
לידי על הרצפה שקית שקניתי שעה קודם. כולה מלאה בבגדים ורודים.
יש לי בת. לא יכולתי להתאפק בחנות ההיא בלונדון. העין שלי סונכרנה בין רגע לוורוד וחטפתי את כל הוורוד שהיה לידי בחנות.
הייתי לגמרי Dancing Queen באותו ערב.
אחד מהרגעים הכי מאושרים בחיים שלי.
יש כל כך הרבה סוגי אמהות. ועם השנים זה מתעצם. בכל דור יש עוד סוג של אמא.
אם ביולוגית, אם מאמצת, אם פונדקאית, אם חד הורית….נסו לדמיין איזה אימא תתווסף בדור הבא. אני מהמרת על אמא וירטואלית.
בהיסטוריה לאמא היה תפקיד סוציולוגי ודתי מובהק. חווית האימהות ומחוייבויותיה השתנו בהתאם למעמד ולמקום בו היא גרה. כל מדינה, כל תרבות, כל דת מתייחסת לאמהות בדרך שונה.
אמהות הן גיבורות תרבות. בספרות, בתיאטרון, באומנות ובמה לא בעצם.
אינספור ספרים ומאמרים נכתבו על אימהות. טובי הפסיכולוגים בהיסטוריה נתנו במה מכובדת למושג הזה – אימהות, אמהות וכבוד למילה – אמא.
אבל בואו נניח רגע הכל בצד ונחזור למילה אמא. לפשטות שבה. למהות הכי בסיסית וראשונית שלה.
ואני לא אומרת שהכל היה מושלם עם אמא שלי, ממש לא.
אבל זה בדיוק העניין. כי גם כשהכל לא היה מושלם, בסופו של דבר היא תמיד הייתה שם ועדיין בשבילי עם החיבוק הזה שמרגיע אותי ואומר לי שהכל יהיה בסדר.
אני כאן.
אנחנו יושבות באולם ההופעות בתל אביב. תיכף מתחיל המחזמר Mama Mia היישר מלונדון. עם כל שירי להקת אבבא.
לפני זה אכלנו יחד ארוחת בוקר ודיברנו על הכל, על החברות, הבנים, הלימודים, החופש הגדול…
היא בת עשר, הבת שלי. יושבת ובועטת בי עם הרגל בעיטות קטנות של שמחה: נו שיתחיל כבר אמא!
היא מתרגשת עם כל שיר ששרים שם. היא יודעת את כל המילים בע”פ כי אמא שלה מהיום שהיא עוד הייתה עוברית בבטן השמיעה לה את להקת אבבא.
אנחנו שרות יחד את הכל בקולי קולות.
אני מסתכלת עליה נושמת את הרגע הזה ונוצרת אותו בלב שלי.
היא לידי. כבר בת עשר? קשה לי להאמין הבת שלי בת עשר.
והיא לא לובשת ורוד ממש לא. ג’ינס וגופייה לבנה.
אני דווקא מתה על וורוד.
ורוד זה לתינוקות אמא.
אבל היא התינוקת שלי.
לתמיד.
Babushka
אחד הלוחות הראשונים שהתחלתי ב- Pinterest היה לוח על בבושקה וזה אחד הלוחות האהובים עליי עד היום.
הוא התחיל מתמונות של בבושקות והביא אותי לעוד הרבה אסוציאציות בעיקר עיצוביות שקשורות בבובה המקסימה הזאת.
אז מה יש בה? לי היא עושה נעים בלב. מחייכת אותי. הצבעים הסוערים שלה, הפרחים שכמובן הביאו אותי להרבה כיוונים עיצוביים במיוחד של רקמה, האופטימיות שבה וכמובן איך לא הרבה אסוציאציות שקשורות בעם הרוסי.
תרבות, לבוש, נופים וכו’.
מזמינה אתכם לנשום קצת בבושקות בלוח שלי ב – Pinterest והנה הצצה קטנה לפני…
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה היא אימהות עבורכן? זכרונות מאמא שלכן? בבושקות? סיפורים על הילדים שלכם? להקת אבבא ?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונות מכאן, מכאן, מכאן , מכאן, מכאן, מכאן
פשוט מקסים ביותר. כל מילה בסלע.אוהבת לקרוא כל פוסט לך. מחכה לבא
תודה רבה מיכל יקרה והכי שמחה שאת קוראת אותי 🙂
גם אני מחכה לפוסט הבא….זה בבישול….:)
תמרי,
הפעם הייתי מאד סקרנית, איך תתקפי את הנושא הכה שחוק של אימהות ולאלו נקודות אני אתחבר הפעם.
אז הפתעת אותי פעמיים – גם מהבחירות הייחודיות וגם מהחיבור שלי אליהן (למרות שלא הייתי צריכה להיות מופתעת, אני כבר מכירה אותך).
אז גם אני מאד מאד אוהבת בבושקות ולהקת אבבא עושה לי את זה. אחד השירים האהובים על ביתי תמר, בת 10 אף היא, הוא “thank you for the music”
הזדהיתי מאד עם ‘החלילן מהמלין’, אבל יותר עם מה שהרגשת אחרי הניתוח הקיסרי, גם שם הייתי….
אוהבת מאד את התמונות שבחרת לפוסט הזה. הן ממשיכות לספר את הסיפור המיוחד שתפרת וכעת, רגע לפני שמגיעה השעה אחת ואני חוזרת להיות אמא במשרה מלאה, הולכת להציץ בלוח שלך בפינטרסט.
מקסים מקסים מקסים. הכתיבה שלך נוגעת עמוק עמוק בלב, מצמררת, מצחיקה, שנונה.
הכי כיף לילדים שלך שאת האמא שלהם. הם זכו (וגם אנחנו זכינו). נשיקות
את יודעת שביום יום אני תמיד חושבת הפוך….
שאולי אני אמא לא מספיק טובה ולמה אמרתי ככה וככה….ואולי לפעמים אני מדי טובה..או פחות טובה…
אימהות מלאה גם בייסורי מצפון ואת זה לא כתבתי בפוסט אבל זה שם.אצל כולנו.
כיף לשמוע מהצד כאלה מחמאות על היותי אמא.
תודה מיכלי מכל הלב. ריגשת אותי מאוד.
אוהבת אותך!
פוסט מקסים ומעניין. גם אני אוהבת את אבבא וגם אני משתוללת עם הבנות באוטו, כנראה אבל לא מספיק… כיף לקרא אותך ולהכיר אותך יותר. נשיקות
יוניתוש תשתוללי הרבה עם הבנות כי תיכף וזה ממש בקרוב הן יגידו לך….די אמא זה מפדח.
תודה שאת קוראת אותי.
יש עוד הרבה מה להכיר בי….
זה על קצה המזלג 🙂
נשיקות אהובתי ותמיד תמיד תודה על הכל.
את יודעת על מה….:)
הפעם היתי צריכה לנגב דמעה – ככה זה כשכותבים על אימהות. מרגשת אחת. ברור לי החיבור שלך לבבושקה – זו את הבבושקה שחושפת בבלוג שלך עוד רובד ועוד רובד מהפנימיות הצבעונית הפרחונית העדינה שלך. המשחק בנקודות המבט ילדה- אמא- אמא -ילדה ממש כמו לשחק עם הבבושקה לפתוח להוציא להחזיר ולסגור.
רגע? – כל פוסט אצלך הוא מן רגע קסום כזה
גליתוש,
בחיים לא חשבתי על עצמי כבבושקה אבל את עם הראייה המדהימה שלך תמיד יודעת מה להגיד לי ואיך.
יש בזה המון ואת צודקת.
כמו שכתבתי ליונית יש עוד הרבה בי שאתן לא מכירות זה באמת על קצה המזלג וכל פעם נחשף עוד רובד ועוד רובד.
כמה יפה להקיש את זה לבבושקה. מאמצת בכל ליבי.
לעולם אשאר ילדה אמא….
אני עד היום לא מאמינה שאני אמא בכלל כי הלב שלי לחלוטין של ילדה.
ילדה ילדה ילדה.
ילדה ילדה ילדים.
הכי כיף בעולם ושרק ישאר לי ככה תמיד.
תודה אהובה שלי שאת מאירה לי תמיד משהו מקסים שלא חשבתי עליו. אין עלייך!!
וואו. פוסט משגע! כיף לקרוא ולהרגיש. את כותבת נפלא(:
מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא.
הי עמית,
תודה רבה שמחה כל כך לשמוע שאהבת את הפוסט 🙂
הפוסט הבא בשלבי התהוות….כתיבה….
כל פוסט שלי זה הריון ולידה די ארוכים.
אבל בסוף זה נולד…
🙂
יוו תמרי, איך התחברתי לסיפורים, לצלילים, לתחושות. את פשוט מלכה בלהעביר תחושות ואווירה.
קסם מוחלט.
איזו אמא נפלאה שאת, בת לאמא נפלאה, משפחת בבושקות יפה שכזו.
עדיין לא ביקרתי בלוח. שומרת אותו כממתק לסוף היום.
את נהדרת.
תמריי המדהימה,
את כל כך מוכשרת.
אם לא הייתי מכירה אותך לא הייתי מאמינה שאת אמתית.
מנסחת את החיים בפוסטים כה מרגשים.
את כותבת כ”כ נפלא.. אני ממש מתמוגגת כאן מול המסך.
כמה חיוכים העלאת לי על הפנים תוך כדי קריאה…וקולות של אאאאאאאאאאאאאו ( לב מכווץ) השתרבבו מדי פעם.
חייבת לנסות את הקטע של השירה עם נועם ומיקה ..מחר.
אוהבת אותך
סיוונוששששש
אני אמיתית לגמרי נו…
אני תמיד לא יודעת מה לעשות עם כל התארים והמחמאות שאת חולקת לי…..
אני לוקחת את המילים שלך ואני מודה שהן עושות לי כיף גדול וחיוך ענק והמון חשק וכוחות לכתוב את הפוסט הבא.
ממליצה על קטע השירה באוטו ולהקת אבבא מעולה להתחיל את זה איתם.
רק תנהגי בזהירות כי זה מ מ כ ר!!
תודה שאת -פשוט את 🙂 מקסימה.
ככה זה כשלומדים להכיר מישהו. להכיר באמת. לעומק
(אני בטוחה שאת יודעת, שאפילו שעדיין לא נפגשנו אחת על אחת, מתפתחת פה היכרות)
לומדים לדעת עד כמה יש לנו במשותף, ועד כמה זה באופן אחר. הוא נעים, האופן האחר הזה
אנחנו באות מעולמות די דומים, את ואני, אבל כלכך לגמרי שונים
בכתיבה שלך, ובבחירת הנושאים, את מאתגרת בי את אותם נושאים. גורמת לי לשאול את עצמי את אותן השאלות.
ולפעמים הן לא קלות. השאלות. שלא לומר – התשובות
.
אימהות. האמא הנפלאה שלך. ושלי, שהחוויה שלי אותה לא היתה כלכך נפלאה.
עד כדי כך, שלפני זמן קצר (בעוונותיי), כשהסכמתי עם אמא אחת שהיינו רוצות לחזור לילדות, סייגתי את זה: אבל שאני לא אהיה הבת של אמא שלי.
אמירה קשה. אני יודעת למה היא נאמרה
אמא שלי, מסיבותיה שלה, שחלקן ידועות לי, לא היתה יכולה להיות עבורי האמא לה הייתי זקוקה
אבל היתה לה הדרך שלה, הייחודית והחד פעמים, להיות האמא הטובה ביותר שהיא היתה יכולה להיות
דווקא בימים אלה שאני, יחד איתה, מתמודדת בשאלות לא פשוטות של בריאות ושל מסוגלות, אני נוכחת שוב בדרך הייחודית שלה להיות אמא אוהבת ומעניקה
.
כמה שאני רציתי בת. ויש לי בן. אחד. האימהות שלי התחילה מאוחר מדי, וכבר לא הספקתי עוד
כל כך רציתי בת. ואת הבגדים הורודים-כתומים-סגולים האלה!
אבל יש לי בן. ויש לו הטעם שלו. והאהבות שלו.
*איתו* אני חולקת את האהבות המוסיקליות שלי (שהן שונות – הו כמה שונות – משלך)
יחד אנחנו מעריכים-מעריצים גיטריסטים גדולים. משתוללים בהופעות של כוורת ושומעים קווין בקולי קולות
.
לוח הפינטרסט שלך על הבאבושקות פשוט נפלא
בדרך פלא הוא גם לטעמי, וגם מאד הטעם של אמא שלי, שגם ממנה האהבה הגדולה שלי לטקסטילים
בארון שלי יש מעין מעיל-חלוק מאוסבקיסטן, שכמותו יש אחד מצולם אצלך בלוח. רקום כזה. יפהפה
אמא שלי הביאה אותו עבור עצמה מאחד ממסעותיה (שהיו נועזים בהרבה מהמסעות שאני עברתי עד כה), אבל כבר לא ייצא לה ללבוש.
.
יאללה, הגיע הזמן להיפגש!
חן יקרה שלי….
אני דווקא אתחיל בכך שאני מתה על להקת כוורת. וגם על קווין. ומכיוון שהבן שלי בן ה- 15 גיטריסט נפלא לאחרונה גם על גיטרה חשמלית, אנחנו שומעים הרבה גיטריסטים לאחרונה.
הפרוייקט הבא שלו זה ללמוד את “התמנון האיטר” של להקת כוורת.הפתעתי אותך נכון? 🙂
אז הנה את רואה שוב מצאתי לנו נקודת מפגש.
כמו שכתבתי בפוסט גם אני ואמא שלי…זה לא תמיד היה מושלם. לעולם לא הייתי בוחרת באמא אחרת ויש הרבה דברים שאני משתדלת להיות הפוכה ממנה ככל שאני מתבגרת.
אבל עדיין זכיתי באמא מופלאה, שאיך להגיד פשוט נולדה לתפקיד הזה ולקחה אותו בשתי ידיה לטוב ולרע.
אני מעריכה ומעריצה אותך על הכנות שבה כתבת לי על אמא שלך.
את החיים שלנו לצערי וגם לא לצערי… ברוב המקרים אנו רואים ומבינים בדיעבד. גם לגבי מערכות יחסים עם הורינו. בהמשך למה שסיפרת לי שאת חווה, אני בטוחה שהכל מתעצם אבל מקבל ויקבל את המקום האמיתי שלו.
שמחה וידעתי שתאהבי את לוח הבבושקות שלי כי כולו מדבר טקסטיל ואופנה ואתניות וכל הדברים שאני ואת כל כך אוהבות….אחת ההשראות האהובות עליי ללא ספק. הלוואי והיה לי האומץ או לאן ללבוש משהו כזה. פעם היה לי….האומץ.
עבר לי.
חיבוק גדול חן שלי, תודה על התגובה הכל כך מרגשת שלך.
תודה, יקירה, וחיבוק עצום חזרה.
אגיב רק על דבר אחד: על האומץ ללבוש.
אני אוהבת שכל הלבוש הוא פשוט, יחסית, ורק פריט אחד נותן את הייחוד המיוחד שלו. כך אותו מעיל רקום שסיפרתי לך עליו. וכך עוד פריטים ספורים, בודדים, שאני אוספת בקפדנות של אוצרת.
זה מה שמוסיף לי שמחה בחיים הדי מורכבים שכולנו – כך או אחרת – חיים.
כשקראתי מה שכתבת לי נזכרתי כמובן בבגדים של דזיגוואל הספרדים.
תמיד אני אומרת שאני רוצה רק פריט אחד שלהם. לא צריכה יותר.. משהו כזה מיוחד שיתן את הנגיעה השווה לג’ינס עם גופיית סבא לבנה למשל…ועליה איזה ג’קט קטן שלהם. או תיק, או צעיף.
מאוד מבינה על מה את מדברת. יש לי בארון כמה כאלה שכיות חמדה.שאני יודעת שלעולם גם לא אהיה מסוגלת להפרד מהם.
תמרי.. כל היום חיכיתי לקרוא את הפוסט שלך. ראיתי את המילים הראשונות כבר לפני שעות והן חדרו למרחבי הלב בצורה בלתי מוסברת (או שאולי מוסברת מאוד ☺).
את יודעת למה אני כל כך מתחברת לפוסט שלך.
המילים שאני אכתוב פה לא יספיקו, כדי לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי את המשפט “תמיד אמרתי שאם אלוהים או היקום או מי שלא יושב שם, לא ייתן לי ילדים בחיים האלה הוא יפסיד.” זה המשפט שבגללו חשבתי עלייך כל היום.. כי להיות אמא, זה לא מובן מאליו.. בכלל לא מובן מאליו. לא הרצון ולא ההגעה לתואר הנכסף הזה. מסתבר ששום דבר בעולם הזה הוא לא באמת מובן מאליו והדרך לפעמים קשה ומפותלת ושזורה כאב. כזו היתה הדרך שלי..
והיום כשאני אמא.. אני משתדלת להזכר כל יום איפה הייתי, כשרציתי להיות איפה שאני עכשיו. וכשאני נזכרת, עולים רגעים. עולות תמונות. לפעמים גם קצת דמעות. אבל בעיקר התרגשות נורא גדולה, על מה שיש, על היש עצמו. ואני נוצרת בליבי, בגופי ובנשמתי את היש הזה וחובקת את שני הילדים שלי שכל אחד מהם, ביחד ולחוד הוא נס, ומודה על הכל, גם על הדרך, גם על הקושי ובעיקר בעיקר על התוצאה. המדהימה. שכל כאב, כל סבל, כל מכשול, כל תהום וכל התמוטטות היו שווים אותה..
אמא תמרי.. נגעת (שוב) בנימי הלב ובמיתרי הקול השותקים שלי, כי כל מה שכתבת פה, הוא הלא מובן מאליו. והרגעים והזכרונות. ותודה שאת עושה לי להתרגש..
מרגישה חיבור מאוד גדול. אלייך. למילים. לתובנות. להערכה. לחיים..
תודה ❤
הגר
הגרי….
טוב עכשיו אני קוראת הכל וקוראת הכל ושוב קוראת….ומתרגשת מכל מילה.
ומספרת לך שוב שכשקראתי את הפוסט שלך על מה שעברת, הפוסט הזה כבר היה גמור וידעתי שהוא יהיה כמו התשובה שלי אלייך או ההקדשה שלי אלייך. או הסיפור שלי אלייך. אין לי ממש הסבר לזה אבל כמו שכבר את ואני יודעות אין מקריות בכלום. החיבור כבר נעשה.
אני חושבת שמי שעברה מסע כמו שלך, לחלוטין זוכרת כל יום וכל שעה וכל שנייה את הדרך שהיא עברה לתואר הנכסף הזה. אבל הכל היה שווה בשביל להצטרף לפנתאון בעיני הכי יוקרתי שיש בעולם – להיות אמא .
אם תקראי מה עניתי כאן לאורה ולעינת על אימא שלי להבדיל מליון הבדלות שאיבדה שניים מילדיה (ראי פוסט אירלנד שלי) אני חושבת שאכן אין מובן מאליו. צריך לנצור כל רגע וכל שנייה ולהגיד כמו שאמרת תודה על מה שיש על היש עצמו. על היום יום. על המתנות שקיבלנו.
מרגישה גם אלייך חיבור גדול מהרגע הראשון….תודה שהגבת לי ואנחנו נפגשות אחרי ראש השנה כבר קבענו 🙂
תמרי
תמרי יקרה!
אני מנסה למצוא את המילים כדי להביע את מה שהרגשתי כשקראתי את הפוסט. אומנם אחרי ההתנסחות של הגר לא פשוט לי כי אני מתחברת לכל מילה שהיא אמרה אבל בכל זאת חשוב לי לכתוב לך איפה זה נגע בי…
אחרי מסע לא פשוט שעברתי בדרך לתואר אמא, והיום אחרי 10 חודשים של אימהות, אני מלאת מחשבות- איזה מן אמא אני? האם אני האמא שחשבתי שאהיה? האם אני טובה מספיק? הרבה תהיות שאני מודה שמלוות אותי ביומיום.. אני מרגישה שלרגע החזרת אותי דווקא לתהליך שלי, לרגעים שבהם כל כך רציתי להיות אמא, התפללתי כל לילה שגם לי זה כבר יקרה, וכל 1 בספטמבר הייתי עם דמעות בעיניים שגם לי מגיע להכניס ילד לגן- ולא משנה באיזה דרך הוא יגיע, אני יודעת שהוא יזכה ברוני ובי ואנחנו נזכה בו. אז תודה לך- תודה שגרמת לי להיזכר ברגעים שבהם כל כך רציתי להיות אמא, כל כך ייחלתי לרגע הזה- מודה שלעיתים שאנחנו זוכים בדבר שכל כך רצינו, אנחנו מדחיקים את הדרך.. הולכת לנשק את ארבל…
עדי…
ניסיתי לחשוב מה אני הרגשתי אחרי עשרה חודשים של אימהות…..ואוו. החזרת אותי כמעט 15 שנה אחורה ואני בניגוד אלייך לא עברתי מסע מהסוג שאת עברת לתואר הנכסף.
עברתי מסע אחר באותם שנים קשה לא פחות שאני מודה העיב עליי לקבל את התואר הזה. גם אני לא קיבלתי אותו בקלות.
אז אני יודעת ומעריכה מה זה להיות אימא.
עד היום 15 שנה אחרי ועם שלושה ילדים, אני שואלת את עצמי את אותן שאלות שלך…
האם אני אמא טובה…האם אני האמא שחשבתי שאני אהיה. עדי השאלות האלה מסתבר לעולם לא מסתיימות ועוד תמשיכי לשאול אותן עוד הרבה שנים. כל גיל שלנו למול הילדים שלנו מעלה את השאלות האלה מחדש. כל פעם עם ניואנסים חדשים, עם דקויות אחרות עם תשובות אחרות.
אין לי ספק שארבל זכה בהורים נפלאים ושהוא יזכה גם לאחים נפלאים. נשקי אותו הרבה וחבקי אותו הרבה הכי הרבה שאפשר. זאת בעיני תמצית האימהות. אהבה.
תודה יקרה שלי על התגובה המרגשת שלך.
עכשיו גם ביקרתי בלוח… אחד היפים שראתי, אבל זו לא חוכמה כי כל לוח שלך הוא אחד היפים שראיתי.
את פשוט מלכת האוֹצְרוּת, אוצרת מלידה, אורגת יחד מכלול כל כך אומנותי שבו סהכ שווה הרבה יותר מסכום כל חלקיו. וכשרואים את כל הפסיפס הזה יחד, כמו מין פאזל ענק, פתאום נשמעת מנגינה חדשה, צלילים שלא נשמעו קודם.
ממש קסם.
עינתי את כולך השראה עצומה עבורי.
את בנאדם שכל המכלול שלו מזמן עבר את סכום חלקיו….
תודה תודה על כל המילים שלך שתמיד מחממות אותי באור יקרות ומחייכות אותי.
אמא שלי נפלאה, בבושקה לגמרי.
למדתי ממנה המון אולי גם לפעמים מה לא לעשות….
מזל שיש לנו הורים שהם מראה נפלאה עבורנו לכל כך הרבה דברים.
כמו שכתבתי בפוסט לא תמיד זה היה מושלם אבל היא תמיד שם עבורי. תמיד. היא חוותה כאמא אובדן נוראי. איבדה שניים מילדיה. חזקה מברזל, מעלם לא התכופפה לגורל האכזרי שנכפה עליה והמשיכה וממשיכה את חייה. תמיד מחייכת תמיד אופטימית ותמיד מודה על מה שיש.
מקווה שאני מעבירה ומצליחה להעביר לילדיי את המירב ….אני משתדלת.
חיבוק גדול עינתי ותמיד כשאני קוראת אותך אני כל כך שמחה שנפגשנו…
מה שעינת אמרה – על הלוח – ממש כך
תודה גליתוש 🙂
קשה למצוא מלים חדשות שלא תחזורנה על עצמן כל פעם אחרי קריאת בלוג חדש( יש לומר מופלא ) שלך…
איזו מתנה ענקית זו אמא כמו שלך, כאן וכמעט בכל פעם, היא מופיעה במלוא הדרה האימהי המעורר קנאה יש להודות, בהחלט! הקלישאה הכל כך נכונה הזאת האומרת שחינוך הוא דוגמא אישית, באה כל כך יפה לידי ביטוי אצלך בהמשכיות הזו של אמך-את -ילדותייך, וזה כל כך מרגש ונפלא שהדברים שרוצים כל כך וחולמים עליהם, מתגשמים. אושר אמיתי!!! תודה !❤️
אורה יקרה,
אמא שלי אכן מתנה ענקית….אמא לגמרי.
דבר אחד מצער אותי שהיא ויתרה על “עצמה” עבורנו. היא לא רואה את זה כך וזה המזל שלה. מבחינתה אימהות היא היעוד שלה בחיים והיא חיה עם זה בשלמות ואהבה עד היום. לצערי אלוהים או מי שזה לא יהיה לא היטיב עמה ולקח לה שני ילדים. אכזריות לשמה.
היא אכן הורישה לי או חינכה אותי בכמה שיעורים טובים באימהות.
אני לא תמיד מצליחה אבל בואי נגיד ששלושת ילדיי אוהבים אותי עד כלות וגם מציינים את זה בפניי די הרבה, אז כנראה שעשיתי או למדתי בכל זאת משהו טוב….:)
תודה על התגובה הנפלאה שלך…..
כמה רכות, כמה אהבה, כמה רגש וכמה כנות בפוסט אחד. מזל שהחבר’ה שלי תיכף חוזרים מבית הספר כי אני פשוט חייבת לחבק אותם חזק. כ’אמא קיסרית’ הצלחת ממש לגעת לי גם בצלקת, גם בבטן הרכה. מה שנקרא – דמעות טובות. תודה על מה ששיתפת.
ליטל יקירתי,
המילה רכות עשתה לי נעים בבטן. כל כך נעים. תודה….
שלוש פעמים הייתי אמא קיסרית והצלקת שלי שם שנפתחה פעם אחר פעם, בהחלט הותירה לי צלקת תרתי משמע….
כל חורף שנהיה קר והיא מדגדגת לי מהקור…הצלקת…אני נזכרת איך היא הגיעה לשם בכלל…
כמה שמחה וכמה כאב ברגע אחד של צלקת.
עם השנים היא מצטנפת ודוהה (אבל הבטן שלי לא 🙂 והילדים שלי גדלים וגדלים ולפעמים אני לא מאמינה איך הם יצאו משם בכלל.
לוקחת בשתי ידי את התואר “אמא קיסרית”. מקסים.
ולגבי חיבוקים…
בעיני תמצית האמהות ובכלל תמצית של הכל.
חיבוק חזק וטוב.
תמרי זה פשוט מקסים!
אני מתחברת לכל מילה שכתבת כאן על האמהות. איזו מהות! אה?
והאסוציאציות מהכתיבה המופלאה שלך לקחו אותי לשני מקומות קסומים…
מקום ראשון הוא פוסט שכתבתי לפני הרבה שנים ב”קפה דה מרקר” על המושג “אמא”.על מה זה בשבילי להיות אמא ואיך זה קשור לעולם של החיות (אז עוד לא ידעתי שאני גם אמא של החיות :-)).
והשני הוא לשיר הנהדר שאני מאד אוהבת “Dancing Queen” דווקא בביצוע המחודש בסרט עם מריל סטריפ
שמזכיר לנו שבכל אמא מסתתרת מלכה מהממת.
https://www.youtube.com/watch?v=DGUmXBgPvrg
והנה זה הקישור לפוסט שלי בקפה. http://cafe.themarker.com/blog/246674/?p=6
אעלה אותי גם לבלוג שלי כדי שתוכלי לקרוא.
אוהבת אותך…
מיכל
מיכלי ראיתי רק עכשיו שהגבת לי גם כאן….
תודה רבה…
לא סתם פגשתי אותך. בזה אין לי ספק.
שוב… אין מקריות בכלום….
אוהבת בחזרה 🙂
אוי ללקק את האצבעות … פוסט משגע …
מאמצת את ללקק את האצבעות 🙂 כזה עוד לא כתבו לי!
תודה 🙂
הפוסט שלך עשה לי המון דברים. לא חושבת שאוכל להביע אותם כאן.
זה בא לי בטח בזמן וכמו תמיד הכתיבה שלך גורמת לי להרגיש שאני עפה
תודה אהובה.
כשנפגש ואני מקווה שבקרוב…
תביעי לי את מה שרצית לכתוב לי בעל פה….
אני מחכה בסבלנות….
ובאהבה…..
הנה. בסוף יצאתי מהמחילה היישר לפוסט הזה. את לא מבינה איך זה בא לי עכשיו. מיכאלה בדיוק בהסתגלות בגן וכל בוקר זה בכי תמרורים וממש קשה לה בגן החדש. היא שוברת לי תלב. כשאני באה לאסוף אותה העיניים האדומות שלה מתמלאות שוב והיא פורצת בבכי כזה, שהכל משתחרר כי היא רואה את אמא. מכירה את זה? זה כמו שבלילה הראשון בטירונות כל היום התאפקתי ואז בערב בטלפון הציבורי רק שמעתי את הקול של אמא שלי וכל הסכרים נפרצו…. אני רק נזכרת בזה ובוכה… הקול המנחם הזה שכל שאת רוצה זה להתכרבל עליה.
בקיצור – הרגת.
תמרי,
היה נחמד להיזכר בבנות שלי! יש לי אחת שהייתה בדיוק כמוך, החלילן מהמלין. בגיל שתים-עשרה היא הייתה עושה קייטנות לילדים קטנים. הם הלכו אחריה כמו מריצים מסוממים….
”כשהייתי נערה היו מכנים אותי החלילן מהמלין…כמו ההוא מהסיפור שכל העכברים רצו אחריו…”
הבת השנייה מאוהבת במחזמרים ובמוזיקה של שנות ה60-70. בילינו לא מעט יחד בברודווי. כייף גדול!!
תודה על פוסט מקסים :)
הי הילה,
אני תמיד הכי שמחה לשמוע על איך הפוסט שלי מתחבר לאלה שקוראים אותו… לזכרונות שלהם…
בשביל זה בין היתר נולד הבלוג שלי….לשמוע מאחרים….להתחבר לאחרים…
אני מתה על המחזמר שיער וגם על גריז….יותר אייטיז….
בטוחה שאזכיר גם אותם פעם באחת ההזדמנויות.
שמחה שאהבת את הפוסט. תודה רבה!:)
תמרי יקרה, איזה פוסט מעניין וחשוב ומרגש.
איזה תמונות מדהימות בחרת – רק להסתכל אליהם וכבר הדמעות זולגות על הפנים.
אמא, איזה מילה, כמה משמעויות יש בה.
ממש כמו בבוקשה -מכילה כל כך הרבה. מעניין האם כולנו עם רגשות אשם כאמהות…
כן, כן הרגע בו את מבינה שהחיים הם לגמרי אחרים ואף פעם יותר לא יהיו כפי שהיו קודם וזה שינוי מבורך כי לא מובן מאליו שמשהו יקרא את המילה אמא עבורך.
להקת אבבה היא בין האהובות אלי. זוכרת את הקרנת הסרט “אבבה” לפני מיליון שנה ,בחיים אחרים לגמרי, בפלנטה אחרת, אישם במדינה קומוניסטית – יצאתי מהעולם כמו שיכורה.
חזרתי לראות את הסרט עם כל מי שרק רצה.
השתוללויות עם הילדים – לפני 10 ימים בעודי מתאוששת מהדלקת ריאות ביקרנו אצל חברה שיש לה בריכה בבית. הינו עוד 6 חברות עם הילדים, מן מסורת של סוף הקיץ.
הילדים במיים צוחקים אל האמהות שיושבות ולא זזות ואני עם הג’ינס והבגדים קפצתי לתוך הבריכה לתדהמתם של כולם. כשאני מוציאה את הראש שלי מעל המיים ,בתי מסתכלת אלי במבט של הערצה. כך הייתי בתור ילדה/נערה. נראה אכתוב על כך פוסט…
תודה תמרי ושנה טובה.
מתי יקרה,
רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך.
ריגשת אותי כל כך.
אף פעם לא חשבתי שלראות או לשמוע את להקת אבבא במדינה קומוניסטית, יכול להיות דבר כל כך מרגש.
לא חשבתי על זה אף פעם כי להקת אבבא את יודעת זה מובן מאליו…
הם כאילו להקה של כולם. יהודים… נוצרים… קומוניסטים….מאוד מרגש מה שכתבת כאן על זה.
אני בטוחה שאת אמא מדהימה, עם לב של ילדה….
תודה כמו תמיד שאת כותבת מהלב….את אישה נדירה.
מחבקת חזק חזק אותך
תמרי
תמרי היקרה.
סוף סוף התפנתי לקרוא את המייל שלך.
כמו תמיד מקסים ומלא עיניין ונוגע בהמון תחומים.
את ממה מיה כנראה לא אראה בזמן הקרוב.
באבקת השינה . בהחלט הזכרת לי משהו שאני עושה עם איתמרי מדי פעם כשקשה לו להרדם.
את תפקיד החלילן מהמלין אני מבצעת בעבודה בגן.
כשהילדים רצים אלי בבוקר וצועקים דנית דנית.
ואת אמא שלי אני מקבלת בימים אלה ממש בחזרה בקמוסה . ולתמיד. נכון שילדי המקסימים חולקים אותה איתי . אבל זה מקסים בעיני הקשר הזה.
תמשיכי לכתוב . את מקסימה.שנה טובה.
מקסים! התרגשתי.
תודה רבה ליאן וברוכה הבאה אליי לבלוג!! תודה רבה על התגובה שלך!
ובסגנון עדות הקצרים: את מדלגת כל כך יפה בין הזמנים בין הזכרונות ובין המשמעות. פיתחת לך כאן בין הפוסטים שפה מאוד מקורית ומאוד אישית מתבוננת מהצד ומתפעלת 🙂
מיכל תודה רבה רבה, אני חושבת שכמו שאומרים, זה הקול שלי שמדבר כאן בקול/כל הפוסטים שלי.
ואולי כי כל מה שמסופר בהם אמת לאמיתה, זה נשמע ויוצר שפה אחרת שמקורית ואישית לי מן הסתם.
שמחה שאהבת את הפוסט ושוב תודה על התגובה…!
תמרי