אוספים של החיים

על קצות האצבעות בלי שאף אחד יראה הייתי מתגנבת לחדר שלה.

פותחת בשקט את המגירה של המיטה ומוציאה ממנה את הקופסה הזאת.

קופסת נעליים חומה.

בקופסה היו מפיות. כן, כאלה שמנגבים איתן את הפה בזמן שאוכלים.

לכל מפית היה סיפור. אירוע שהיינו בו, מקום שביקרנו בו, יום הולדת שחגגנו, ארץ רחוקה.

ידעתי לזהות כל מפית בקופסה הזאת שאחותי שמרה עליה בכזאת קנאות.

הנה מפית מחתונה של חברים ואחת מיום הולדת והייתה מפית אחת נדירה בצבע זהב עם פרחים קטנים שקיבלנו מקרובת משפחה שבאה מארה”ב.

והייתה את המפית הזאת שרק בשבילה היה שווה לי להציץ בקופסה הזאת בלי רשות.

מפית עשויה נייר אורז לבן ובתוך הנימים שלו היו פרחים קטנים מיובשים בצבע אדום שיצרו למפית הזאת טקסטורות מופלאות.

את המפית הזאת הביא אבא שלי מביקור שלו ביפן והיא הייתה הדבר הכי יקר בקופסה הזאת. נדירה.

כשהייתי מגיעה אליה בתחתית הקופסה היה מתחיל סוג של טקס…

הייתי מוציאה אותה, מקרבת אותה לאף ומריחה את הריח הזה שלה, ריח של ארץ אחרת.

מלטפת בעדינות את הפרחים הקטנים, מסתכלת עליה מול האור בחלון לראות את כל השקיפויות, ולאט לאט הייתי נפרדת ממנה ומחזירה אותה לתחתית הקופסה בעדינות.

עד הפעם הבאה.

 

PicMonkey Collage0

 

כל הילקוט שלי הפוך

הפעמון של בית הספר צלצל בשעה תשע כמו בכל יום.

כיתה ג’1.

התיקייה האהובה עם כל אוסף ניירות המכתבים שלי מחכה בתיק וההתרגשות שלי בשיאה. עוד שעה אני אומרת לעצמי, עוד שעה ואני אפתיע את כולם.

יום קודם קיבלתי מחוץ לארץ ניירות מכתבים חדשים וחיכיתי כבר לרגע להוציא אותם ולהראות לכולן.

בהפסקה הגדולה כולן היו יוצאות למסדרון של בית הספר, כל אחת היתה מוציאה מהילקוט את התיקייה שלה עם אוסף ניירות המכתבים. היינו עושות “החלפות”.

מעולם לא היו לי ניירות מכתבים מאוד שווים, אבל האוסף שלי היה מסודר כל כך יפה בתיקייה והייתי מטפחת אותו באהבה כל יום. מוסיפה, מחליפה, משנה.

אבל הפעם… היו לי ניירות נדירים שלאף אחת אין וכמה כבר חיכיתי…

הפעמון צלצל, אני אוכלת במהירות שיא את הסנדוויץ’ שלי ורואה כבר את כל הבנות מחטטות בילקוט להוציא את התיקייה עם ניירות המכתבים.

חלקן כבר רצו למסדרון לתפוש עמדה.

אני פותחת בלב דופק את הילקוט שלי להוציא את התיקייה.

היא איננה.

אני מחטטת בכל תא, בכל רוכסן והתיקייה איננה.

אולי שכחתי אותה? אבל זה לא יכול להיות. הרי בצלצול לפני שעה לפני שירדתי לחצר מיששתי אותה לוודא שהיא אכן שם.

אני מרוקנת את כל הילקוט שלי על השולחן אולי התיקייה מתחבאת באיזה ספר? באיזה קלסר?

אבל היא איננה. נעלמה.

אני מרגישה איך כל הדמעות שלי לא מחכות.

אני עומדת ליד השולחן בכיתה. כל הילקוט שלי הפוך, אני מתנשמת, מסרבת להאמין.

איזה בכיינית את תמר. אומר לי ילד מהכיתה שלי ומתפקע מצחוק.

אני שומעת מרחוק את המולת הבנות במסדרון עם ניירות המכתבים.

אני יוצאת מהכיתה בריצה עוברת במסדרון ומחפשת, מי לקח לי את התיקייה, מנסה למצוא נייר מוכר בין כל עשרות הניירות שמונחים על הרצפה.

מה את רוצה תמר? הבנות מסתכלות עליי. מה קרה לך?

בקול רועד אני מספרת להן שגנבו לי את התיקייה מהתיק.

גנבו? את בטוחה? כן גנבו, אני אומרת ולא מפסיקה לבכות. והיה לי שם נייר מכתבים חדש שרק קיבלתי אתמול וכל האוסף שלי שאני כבר שנה אוספת…

אני יורדת בריצה לחדר המנהלת ובלי להסס פותחת את הדלת ואומרת לה: המנהלת…גנבו לי את האוסף, לקחו לי אותו.

המנהלת מושיבה אותי, מביאה לי כוס מים ומבקשת שאסביר לה מה קרה.

אני לא נרגעת.

המנהלת את מבינה, אני אומרת לה בדמעות, הניירות האלה… הם האוסף שלי. אני כל כך אוהבת אותו. בבקשה תעזרי לי לחפש מי גנב אותו.

מעולם לא נמצא האוסף שלי.

כעבור כמה ימים כבר היה ברור שהוא נגנב ולא יחזור, הבנות בכיתה שלי הוציאו כל אחת בתורה נייר מכתבים מהאוסף שלהן ונתנו לי אחד.

יצרו לי אוסף חדש, שיהיה לי ממה להתחיל מחדש.

אבל זה כבר לא היה זה. זה לא היה האוסף שלי.

לא אספתי יותר ניירות מכתבים.

שנים שלא יכולתי להתאושש ממה שקרה. מהתסכול, מהכעס ומזה שאף פעם לא ידעתי מי יכול היה להיות כל כך אכזרי ולקחת לי אותו מהתיק.

אלו לא היו הניירות, או התיקייה, אלא התחושה הזאת שיש לך כשאתה אוסף משהו ומטפח אותו ומכיר אותו בעל פה ופתאום בבת אחת הוא איננו.

מגיל צעיר אני כל כך אוהבת אוספים ואני מנסה שנים לזקק את התחושה הזאת שיש לנו כשאנחנו אוספים משהו ולהבין למה, למה יש בנו איזו תחושה של אושר עילאי כזה מאוספים.

וזה ממש לא משנה מה אוספים, אם זה דברים יקרי ערך או חסרי ערך. לכל פריט גם אם הוא מפית, או אבן, או צדף יש סיפור. הסיפור שלנו.

כל פריט באוסף מספר עלינו סיפור קטן, זיכרון קטן.

אנשים שאוספים תמיד ידעו לספר לך על כל פריט מאיפה הוא, מתי הוא נקנה, או מתי או ממי קיבלו אותו. כמו שמספרים על ילד שלך.

יש המון סקרנות ואושר בלתי אמצעי בלאסוף משהו…

עצם החיפוש, המחשבה של מה אנחנו עוד נמצא ונוסיף והיכן נמצא אותו.

כמו השראה עצומה שתמיד שווה לחכות לה.

 

PicMonkey Collage00

פעם אני אגיע לירח

בערבים הייתה אצלנו בדירה בתל אביב בריזה כזאת מהים. ריח מלוח שממש יכולתי להרגיש את הים אצלנו בבית.

הריח של הים היה מתערבב עם הריח מעץ הגויאבות שצמח לנו בחצר של הבניין. גויאבות אדומות. כשהייתי פותחת אותן היה נגלה מראה מרהיב של גרעינים ורדרדים.

אוסף של עשרות גרעינים ורודים כמו פנינים קטנות.

היינו יורדים למטה אוספים אותן בקערה גדולה כמה ימים לפני יום כיפור ואימא שלי הייתה מכינה מהן את נקטר האלים. פודינג ורדרד בטעם של גויאבות וניל.

ברור שהיו מריבות על הפודינג הזה, הוא אף פעם לא הספיק.

היה לנו גג גדול שצפה על כל הרחוב המפויח שגרנו בו וביום העצמאות היינו עומדים נפעמים למול זיקוקי הדינור שהיו מזנקים מהבניין של עיריית תל אביב שהיה מרחק של עשר דקות מהבית שלנו. יכולנו להריח את אבק השריפה עד הגג שלנו.

כל כך זה היה קרוב אלינו.

צרחות השמחה שלי ושל המשפחה שלי כל פעם שהיה מזנק זיקוק חדש מהדהדות באוזניי עד היום. אתם יודעים מה זה לראות זיקוקי דינור ממרחק כזה ועוד אצלך בבית.

בסופי שנה מסיבות הסיום של בית הספר איכשהו תמיד “הגיעו” אל הגג שלנו.

הוא באמת היה קסום הגג הזה. תמיד מלא בחברים, חברות, שכנות שלנו שבאו לקשקש קצת ובין לבין ביקשו גם שאחותי תמרח להן לק אדום כי היא ידעה לעשות את זה ממש מצוין.

אהבתי לשבת שם אחר הצהריים, לצייר, לפטפט עם אמא שלי.

היה לנו כלוב גדול עם אוסף מרהיב של תוכים וכשהיה נהיה פחות חם והסתיו היה מגיע היינו מוציאים את הכלוב לגג אחר הצהריים שהתוכים ינשמו קצת אוויר.

לפעמים הם גם היו מצליחים לברוח…
ולעוף…

אהבתי לשבת שם בלילה עם החברים שלי מהכיתה שכל כך אהבו לבוא אלינו בגלל הגג הזה.

כמה שיחות, כמה צחוקים. כמה כוכבים.

היה לנו טלסקופ קטן על הגג.

ולי הייתה קופסה מלאה באוסף אהוב של תמונות כוכבים שהייתי גוזרת מעיתונים ומספרים ישנים. הייתי נוהגת להניח אותה ליד הטלסקופ למקרה שאתקל באיזה כוכב בשמיים שיש לי תמונה שלו באוסף.

הייתי מסתכלת על הירח ועל הכוכבים ומבטיחה לעצמי שפעם אני אגיע לירח ואקטוף לי את הכוכבים שמסביבו.

הרבה נשיקות היו בגג הזה עם החברים שלי מהתיכון…כשהגג חשוך ורק האורות של תל אביב ברקע.

הרבה אוספים יקרים מפז ראה הגג הזה שלנו.

אוספים של זיקוקי דינור בכל הצבעים והצורות, אוספים של אנשים אהובים, חברים, משפחה, אירועים, מסיבות, חגים.

 

PicMonkey Collage8

חג המולד אבל בתל אביב

את פרויקט הסוכה שאבא שלי נהג לבנות על הגג כשהיה מסתיים יום כיפור העברנו לאח שלי שמונה לתפקיד במקומו, אחרי שאבא שלי עזב את הבית.

בהמשך גם אחי היה עסוק מדי והתפקיד הועבר אליי.

אני מודה שמה שקסם לי בתפקיד הזה מלבד לדפוק מסמרים ולהרים קורות על סולם גבוה הוא שאוסף הקישוטים של הסוכה עבר אליי למשמרת.

חיכיתי לו כל השנה. לרגע המיוחד הזה שמסתיים יום כיפור ואני מתחילה לבנות את הסוכה.

עד אותה שנה.

שאחריה לעולם זה כבר לא היה אותו דבר.

השבוע שלפני סוכות היה בשבילי איך להגיד… עונג צרוף. אף מילה לא תתאר את זה.

כשהיה נגמר יום כיפור הייתי מורידה את הארגז הזה עם האוסף של הקישוטים.

חג המולד – אבל בתל אביב. בלי פתיתי שלג, בלי איילים, בלי גרביים ואח מתפצפצת ובלי סנטה קלאוס.

אבל עם רוח נעימה של סתיו והמון משפחתיות והתרגשות.

בארגז הזה היה אוצר מנצנץ באור יקרות. אוצר משפחתי שהיה נשמר משנה לשנה.

כל שנה היינו מחדשים אותו קצת אבל תמיד היו בקופסה הזאת אותם דברים ששמרנו עליהם מכל משמר.

אהילים מנייר אלומיניום מבריק וצבעוני שעד שהם לא נפתחים כמו מניפה לא מבינים כמה שהם מדהימים. במיוחד אם יש עליהם אור.

שרשראות מכל הסוגים והמינים, כאלה מנייר וכאלה מנייר קרפ ומנייר מצויר, ציורים שציירנו במהלך השנים, מגזרות נייר מופלאות…

מהקישוטים שהיורה היה מחריב במהלך החג היינו נפרדים ומכינים במקומם כל שנה קישוטים חדשים.

זה היה האוסף האהוב עליי. כי היה בו הכול. תמצית המשפחה שלנו. כאילו המשפחה שלנו חיה ונשמה בארגז הזה. לכל אחד מאיתנו היה שם משהו ששייך לו, משהו שהוא הכין.

הרגע הזה בלילה כשמדליקים את האור ואז נגלית כל הסוכה במלוא הדרה הוא הרגע שהיה שווה לעמול כל כך קשה בשבילו. בדיוק כמו העץ של חג המולד עם הנורות הקטנות.

אני מדליקה את האור.

הסוכה מנצנצת, מרהיבה. והיא מלאה בהכל.

בצבעים ובמשפחה וברוח הסתיו שהזיזה קלות את הקישוטים בסוכה ועשתה לנו באוזן רשרוש נעים של נייר.

יש משהו אינטימי בסוכה, מזמין. וכל שנה זו אותה ההתרגשות.

הבדים הלבנים מסביב, הריח של הסכך, הריח של הבחוץ, האנשים שיבואו לבקר, הקישוטים.

משהו התחלתי כזה, רענן עוטף ונעים ויחד עם זאת זמני לחלוטין.

אינטימיות שסופה ידוע מראש.

היא תסתיים כשהחג יסתיים. והכל יחזור למקומו. גם הקישוטים, גם הבדים, גם קורות העץ.

 

PicMonkey Collage2

קופסאות קופסאות מלאות בהכל

באותה שנה הסוכה כבר הייתה בנויה. הבדים הלבנים היו מתוחים ונקיים. הסכך היה מונח. הגג שלנו האהוב בו נבנתה הסוכה היה נקי ומצוחצח.

והקישוטים…השנה הם באמת תפחו וגדלו בארגז שלנו. אוסף מרהיב ביופיו.

בצהריים, יומיים לפני ערב סוכות הודיעו לנו שאח שלי כבר לא ישב איתנו בסוכה.

לעולם.

קמתי בשקט מהשולחן בפינת האוכל.

הלכתי לסוכה ותליתי בה רק דבר אחד, את השלט: ברוכים הבאים.

בימים שאחרי, סוכת השלום שלנו הפכה לסוכת אבלים והגג שלנו הוסיף לאוסף שלו עוד אירוע ששינה את חיי ואת חיי המשפחה שלי לעולמים.

הארגז עם אוסף הקישוטים הוחזר לארון. ובשנים שאחרי הוא כבר לא התמלא יותר בקישוטים.

 

למה אנחנו אוספים דברים ? האם ההתרגשות שבאיסוף היא זאת שנותנת לנו את התחושה הזאת של הסיפוק, או האם היכולת להביט על האוסף שלנו מדי פעם ולהיות גאים בו?

האם הציפייה המתוקה למצוא משהו נדיר לאוסף שלאף אחד אין…

ומה עם זה שאוסף מלווה אותנו לתמיד, שאפשר לאסוף לנצח בלי להפסיק עד נשימתנו האחרונה.

האם אוסף, כל אוסף גם אם הוא לא מוחשי, הוא פיצוי למשהו שלא היה לנו, למה שהיינו רוצים? ממלא לנו חלל של משהו שחסר לנו?

שנים אני אוספת דברים. דברים שעושים לי טוב בלב. שמשמחים אותי וכן, זה שאני יכולה להסתכל עליהם זה האושר הפרטי שלי והעברתי את האהבה הזאת גם לילדים שלי.

הם לגמרי אספנים. והם מתים על זה.

יש לנו בבית אוספים רבים שגורמים לנו לחיוך ולסיפוק גדול.

תראה לי מה אתה אוסף ואגיד לך מי אתה. כמו תעודת זהות. כל סיפור בחיינו מצטרף לאוסף שכבר היה שם לפני. כל חפץ אהוב הוא חלק מאוסף שיש לו משמעות.

לא סתם המילה אוסף לא מתייחסת רק לחפצים, אלא גם לחיים.

כל אוסף, של זיכרונות, סיפורים, חברים, אירועים וגם חפצים אהובים הוא מכלול של מהותנו, של מה שמרכיב את הנשמה והלב שלנו.

חג סוכות הוא חג מאוד מיוחד עבורי, עד היום.

חג של אוספים.

קישוטים, מחשבות, רגשות, משפחה, חברים והכל מתערבב לו יחד לאוסף אחד גדול ושלם.

קופסאות קופסאות מלאות בהכל.

באוספים של החיים.

החיים שלי.

מקדישה את הפוסט הזה באהבה וגעגועים אין קץ לאחי האהוב יואב ז”ל, שנפטר בשנת 1981.

 

4d407b1c20a00cf9f04f6d765e46100912

אוצרת תערוכה

כשחשבתי הפעם כמו בסופו של כל פוסט לאיזה לוח שלי להפנות אתכם  ב – Pinterest שלי חייכתי לעצמי חיוך גדול.

כי בעצם, זה לא סתם שאני כל כך אוהבת את המקום הזה  Pinterest הרי כל המקום הזה מלא באוספים!

כל לוח שלי שם הוא אוסף אהוב שלי. של תמונות, מחשבות, השראה. לכל לוח אני מוסיפה עוד תמונות ועוד השראה בדיוק כמו שאוספים אוסף מוחשי.

אפשר להגיד שאני אוצרת לוחות, אוספת אותם כמו לתערוכה.

התערוכה שלי.

אז הפעם, נותנת לכם לבחור באיזה לוח להציץ מהתערוכה שלי…

אשמח לשמוע איזה לוח הכי אהבתם:)

לכידה

 

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי, מה אתם אוהבים לאסוף?  זכרונות מאוספים כשהייתם ילדים?  מהי המילה אוסף עבורכם? חפצים? חיים? זכרונות מסוכות?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות: מכאן

 

66 תגובות

  • תמרי,
    הפעם הפוסט שלך מאד צמרר אותי. זה התחיל בגניבה של האוסף, ממש יכולתי להזדהות עם התחושה שלך והמשיך במותו של אחיך, אמנם ידעתי כבר שזה מה שקרה, אבל עדיין לקרוא את זה, הלם בי.
    ברור שגם לי היו אוספים בילדותי ועד היום אני אוספת דברים שמזכירים לי חוויות ורגעים.
    מאד אוהבת את השם שנתת לפוסט ‘אוספים של החיים’. את יודעת שאני מתייחסת לנסיעות שלי לחו”ל כאל איסוף של חוויות?
    אני מצרפת לינק לבלוג נחמד שיעורר קצת זיכרונות : http://mapiot.blogspot.co.il/

    • תמרי הגיב:

      מיכלי איזה מקסים הבלוג עם המפיות. הזכיר לי נשכחות.
      יש שם כמה שאני זוכרת מהאוסף של אחותי.
      את לגמרי אספנית גם, ברור! ככה התאהבתי בבלוג שלך! כשראיתי את כל האוספים שאת מלקטת…את המסעות שלך…את החנויות….ישר שבית את ליבי 🙂
      אוספים של החיים זה שם שעלה לי ישר שחשבתי על המילה אוספים.
      כי כמו שכתבת חוויות לחו”ל הם גם סוג של אוסף….והחיים בכלל זה אוסף אחד גדול, של הכל.
      של כל המכלול שלנו.

  • מיכל אליאס הגיב:

    תמר, מה אומר? הפוסט הזה צמרר אותי ממש ממש. כמה כאב אבל גם כמה זכרונות נהדרים. הצלחתי ממש להרגיש את כאב הלב על גניבת אוסף המפיות, פשוט חשבתי על הבנות שלי מה אם זה היה קורה להן??? לא יודעת איך הייתי מגיבה. אין ספק שזכית במתנת חיים של זכרון מדהים, יכולת כתיבה נוגעת ללב ואפשרות לחלוק את הכל עם אחרים.

    • תמרי הגיב:

      סיפור ניירות המכתבים שנגנבו לי מתסכל אותי עד היום….ועד היום זו תעלומה מי גנב לי אותם.
      ניירות המכתבים הנדירים שרציתי להראות לכל הבנות היו של הולי הובי והדמות שלה בלטה מהנייר…בטח את זוכרת כאלה מהתקופה שהיינו קטנות.
      בקושי החזיקו לי 24 שעות עד שנגנבו…אם זה היה קורה לבנות שלנו בתקופה של היום המנהלת היתה מרימה את כל בית הספר ומוצאת את האשם. בתקופה שלנו את יודעת טיפלו אחרת בדברים…
      לגבי הזכרונות שלי לפעמים אני מפחדת שהם ייגמרו לי….:)
      תודה שאת מגיבה לי מיכלי 🙂

  • איה הגיב:

    תמרי איך את בכל פעם מצליחה להגיע למקום הזה שמנער מהאבק כל מיני רגשות ישנים ורדומים. נזכרת באוסף המפיות ואוסף ניירות המכתבים ועוד כל מיני פיציפקס שאספתי כל הילדות. הזכרונות האלה כל כך מתוקים, מרגישים לי כאילו הם סרט בשחור לבן של פעם.
    פוסט נפלא, כמו תמיד. מתה על הכתיבה שלך

    • תמרי הגיב:

      מה שמדהים איה, שכל הבנות כאן שהגיבו אספו או מפיות או ניירות מכתבים או גם וגם….
      תארי לך שהיינו שומרות אותם ועושות מפגש החלפות ? היום כבר לכל מפית ולכל נייר מכתבים מאז יש ממש ערך כספי של אספנות….:)

      אלו אכן זכרונות מתוקים, מאוד. עברו נורא מהר לא?
      תודה על המחמאות
      נשיקות וחיבוק אוהבת אותך

  • גלית הגיב:

    מתה על הפוסטים שלך. הכתיבה הזכרונות המקומות הריחות. עצוב לי לקרוא על סוכת האבלים שלך. תודה על פוסט מרגש

    • תמרי הגיב:

      תודה רבה גלית….ושמחה שאת אוהבת את הפוסטים שלי.
      את יודעת שבכל עצב או כאב יש תקווה….חייבת להיות.
      גם בסוכת האבלים שלנו שחגגה 34 שנה לפני יומיים, היו רגעים מצחיקים ומכילים שעזרו לנו אז להתגבר. הוא לא סתם מת בסוכות. היו בזה משהו מאוד סימבולי. מאוד אינטימי. השבעה בסוכה.
      כאב לא עובר והזמן לא מרפא דבר.
      אבל נשארים זכרונות ואנחנו מחליטים מה לזכור ואיך….
      אני תמיד משתדלת לזכור הכל “בעדינות” וככה גם לכתוב על זה.
      תודה שהגבת לי 🙂

  • אני קוראת את הפוסט שלך ופתאום מבינה אותך הרבה יותר. ההקשר של הבלוג ולוחות הפינטרסט מקבל תפנית.
    את אספנית.
    אספנית נקודה.
    את אוספת זכרונות בצורה פנומנאלית, את אוספת רגעים, רגשות, תחושות ותמונות וריחות. הבלוג שלך והלוחות שלך הם אוסף המכתבים העכשווי שלך. והיום אף אחד לא יכול לקחת את זה ממך.

    למה אנחנו אוספים את שואלת? לדעתי זו דרך להראות לעולם מי אנחנו. כל פרט באוסף מייצג משהו אחר בנו וכולם ביחד יוצרים מעין פסיפס הרמוני שמבטא את המהות שלנו.

    התמונות שאספת לפוסט הזה יוצאות מגדר הרגיל. הבחירה באימג’ים, השילובים בינהם, העריכה שלהם- כל אלה בעצם מספרים לנו מי את.

    ואני אוספת מכל זה את המסקנה שתמיד היה בך ותמיד יהיה בך צורך עז בביטוי עצמי, יחודי, נדיר. שיראו אותך באשר את על כל יופייך ועומקך. תודה שאת משתפת אותנו בכל העושר הזה.

    אוהבת אותך

    • תמרי הגיב:

      כבר דיברנו על זה שגרמת לי להארה…
      אני תמרי ואני אספנית.
      אף פעם לא חשבתי על זה..מצחיק לא?
      אני אוספת כבר שנים, אוספת גם עם ילדיי, אוספת בפינטרסט ולרגע לא חשבתי לתת לעצמי את הטייטל הזה של אספנית…
      כתבתי בפוסט משפט: תגיד לי מה אתה אוסף ואומר לך מי אתה… זה כמו תעודת זהות.
      כתבת את זה גם כי זה כל כך נכון.
      תספרי לי מה את אוספת אם בכלל? אני סקרנית….

      ותמיד אוהבת אותך בחזרה….

  • ציפי הגיב:

    ככ מרגשת בכתיבה שלך, בזכרונות , בסיפורים האישיים וביכולת שלך לגרום למי שקורא להיכנס פנימה ולראות הכל ולנרגיש, כאילו אני נמצאת שם איתך. אצלי זה היה קצת אחרת. בגלל שכולם אספו מפיות ונירות מכתבים אני לא אספתי, לא אהבתי את זה, והאוספים שלי היו בעיקר ספרים וסיפורים על עולמות אחרים, רחוקים מכאן. אבל אהבתי מאד את סוכות, את הקישוט של הסוכה והאינטימיות של 4 קירות והריח של הסכך. את זה תמיד אהבתי. תודה על השיתוף.

    • תמרי הגיב:

      הי ציפי,
      כתבתי כאן כבר באחת התגובות שבאמת כמעט כל מי שהגיבה לי על הפוסט ציינה שהיא אספה מפיות וניירות מכתבים.
      אהבתי לקרוא שהיית מיוחדת….סיפורים וספרים….
      ואם זה על מקומות רחוקים ואחרים בכלל שבית את ליבי.
      אני לגמרי שם. גם בעולמות האלה ….מודה שעד היום…מתה על זה.
      חג שמח..
      ותודה ציפי שהגבת לי וריגשת אותי…

  • חן סיון הגיב:

    את אספנית, תמרי.
    אוספת רגעים. אוספת קולות וצלילים (אני מחכה שתכתבי עוד על מוסיקה), אוספת אנשים ואהובים.
    ואת שומרת אותם לעצמך. וגם חולקת אותם עם קוראייך, חורזת אותם במילים היפות האלה, בסגנון החד-פעמי הזה, שהוא רק שלך. מזמינה אותנו בזמן הווה לתת עדות, להיות נוכחים ברגעים האלה שלך, שותפים ברגעים.
    מציירת במילים תמונות ברורות, כאילו היינו שם.
    את יודעת שחששתי לפתוח את הפוסט הזה, כי צפיתי את העצב שבו, ועצב לא בא לי טוב. לא בימים אלה.
    (בערב יום כיפור, בלילה מאוחר, צפיתי בסרט עם פוטנציאל-דמעות, וכמה בכיתי. על עצמי)
    .
    אבל חברה אחת כתבה: הדמעות הן הספונג’ה של הנפש.
    השמיים עדי שאני לא עושה ספונג’ה לעתים מספיק קרובות, גם לא לנפש.
    אז קראתי אותו, את הפוסט הזה. בעיניים יבשות. בלב שותת.
    .
    תוך הקריאה חשבתי את המחשבה הזו, שאת עצמך כתבת לקראת הסוף:
    פינטרסט אהובך הוא מוצא נוסף לאהבת האיסוף שלך, המזור לנפש האוספת עד כלות רגעים, ומלים, ואימאג’ים.
    וככה בלי לשים לאב את אוצרת פרוסות-פרוסות את סיפורי חייך.
    תני לעצמך מתנה, תמרי. אגדי אותם בספר.
    .
    (אה, וגם: אני אוהבת מאד שאת כותבת בזמן הווה, סיפורים שכמובן קרו בעבר)

    • חן סיון הגיב:

      ועוד לא אמרתי דבר על הצנצנות המלאות צדפים, המפוזרות אצלי בכל פינה, על כלי הכתיבה והניירות ששמורים אצלי, בכמות שיכולה לפרנס חנות ארטא, על האוספים שאני אוצרת בפינטרסט; על האיש, שהוא אספן של זכרונות בפני עצמו, ולא משליך דבר שקיבל במתנה ממישהו אהוב, וששומר אצלו את תעודם השיחרור של אבא שלו מהצבא. ולא אמרתי עוד דבר על האוספים של היורש: כלמיני דברים של טבע: שלדים של… גולגלות של… קוצים של…
      אוספים

    • תמרי הגיב:

      חן יקרה שלי,
      לפני שקראתי את התגובה שלך היה לי ברור שיש לך אוספים ושאת חיה בבית כזה מיוחד מלא באווירה ואוספים של טבע וניירות….אקלקטי ומעניין. אני בטוחה שככה גם בגדייך. והטקסטילים שאת אוספת. מעניינים ומכילים פריטים של אספנות כלשהי. מה שאני קוראת פיס אוף ארט שכאלה…
      את יודעת שלרוב כשאני רואה אנשים גם אם זה פעם אחת, או לכמה דקות אני יכולה לתאר לי איך נראה הבית שלהם. יש לי את היכולת הזאת לקשר בין הפנים, ללבוש ולבית. ואני גם בדרך כלל לא טועה.
      ראיתי אותך בפרלמנט לשעתיים אבל נצרבת לי היטב בזכרון. במראה, בדיבור ומה שלבשת ולפי מה שתיארת כאן לא טעיתי איתך.

      הרבה אנשים שואלים אותי למה אני כביכול חיה בעבר שלי בזכרונות שלי ולא בהווה….
      אז אני חושבת שענית כאן על השאלה או העלית נקודה מעולה…
      אני חיה בהווה וכותבת על העבר בלשון הווה.
      העבר שלי הוא חלק ממי שאני גם ביום יום של ההווה שלי. כאן ועכשיו.
      אצלי זכרון והעבר שלי הוא הרבה מעבר לזכרון. הוא ההשראה שלי.
      למי שאני, למה שאני עושה ולמה שאעשה….

      את תמיד כל כך מרגשת אותי בתגובות שלך. ושוב אגיד, מרגשת אותי כאילו אנחנו מכירות שנים וחולקות יחד כל כך הרבה דברים משותפים.
      וכמו שכתבתי לכרינה, עד שכתבתי את הפוסט הזה בכלל לא חשבתי על עצמי כ”אספנית”…
      גם הפינטרסט, לא החשבתי אותו כאספנות בכלל…ופתאום עכשיו הכל ברור לי הכל כל כך מסתדר לי עם הכל.
      מצחיק.
      ולגבי הספר, אני מאוד רוצה וחושבת וחולמת…
      גם אחד שאכתוב… רומן….וגם כמובן הבלוג הזה שיאוגד יום אחד כולו בספר על השראה.
      מחבקת אותך חזק לליבי ויאללה תיכף נגמרים החגים ואנחנו נפגשות!! אין תירוצים יותר.

      • חן סיון הגיב:

        אפשר להגיב כאן עוד אלפי מלים.
        .
        אומר רק זאת:
        העבר שלך, ושל כולנו, הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו כיום. כל יום, וגם ביום שבא אחריו. לא תמיד אנחנו יודעים זאת בזמן אמת, והדברים מתחוורים לנו תוך כדי… או תוך כדי משהו אחר.
        .
        וגם זאת:
        הבית שלי, שאת מדמיינת, הוא בית חלומותיי.
        הדירה שבה אני גרה בשמונה השנים האחרונות היא, אולי, פחות כזאת. אבל גם אני מדמיינת את אותו הבית שלי, ואיך אמלא אותו לאט לאט בחפצים וביופי, שאלקט מפה ומשם, בנוסף לאלה שכבר יש לי.
        (אני אוספת גם חומרים ליצירה, למרות שכבר מזמן לא יצרתי שום דבר תלת מימדי, אלא בדמיוני. זמנם יבוא.)
        .
        הפגישה בוא תבוא!

  • סיון ליבנה חכים הגיב:

    תמרי..
    את פשוט משוררת, סופרת.
    כמה מהנה לקרוא אותך.
    את כזו עוצמתית ורגישה בו”ז.
    מיוחדת כל כך.
    הפכת לי את הבטן.
    תודה על עוד פוסט נפלא

    • תמרי הגיב:

      מה אני עושה עם כל המחמאות שלך?? מתגובה לתגובה שלך אני מסמיקה….
      סיוונוש תודה יקרה שלי את מחממת לי את הלב ואת הבטן…
      הלוואי ואהיה סופרת…או שאוכל להתהדר בתואר שכזה….
      זה יהיה הגשמת חלום עבורי. חלום ילדות.

      נשיקות יקרה שלי….

  • יונית הגיב:

    הזדהיתי עם אוסף המכתביות, היה לי גם אוסף של קוביות סוכר, ואת האוספים הכי הכי החלטתי לאצור ביומנים, הבנתי שאני אוצרת רגעים,כנראה ככה זה כשעוברים דירה כל חמש שנים… פוסט מרטיט תמר. תודה וחיבוק

    • תמרי הגיב:

      יוניתוש,
      נפעמתי כבר מסיפור אוסף קוביות הסוכר שלך שבסוף נהנו ממנו התולעים…אחד הסיפורים היותר מקוריים ששמעתי על אוספים.
      אני חושבת שכולנו סוג של אוצרים של אספנים….רק אנחנו לא תמיד מודעים לזה. לעובדה שאנחנו אספנים.
      הרי כל אחד בסופו של דבר אוסף את אשר על ליבו את מה שמרטיט לו את הלב….את מה שהעין שלו אוהבת להסתכל ללא לאות…
      יומנים, רגעים, מחשבות….ואת לגמרי שם.
      אני אוסיף לך גם שאת אוספנית מדהימה של מילים. בעיקר כאלה עם משמעות, עם חזון עם תכלית.
      אוהבת אותך. תודה ששיכנעת אותי לאסוף פוסטים..:) לא אשכח לך את זה לעולם.

  • טלי יחיה הגיב:

    תמר,
    כל פוסט שלך לוקח לי זמן לקרוא, הוא נמצא, שם מחכה.
    אני אוצרת אותו לרגע, לזמן הנכון לו.
    כל פוסט שלך מזכיר לי דברים ששכחתי, (אוסף ניירות, מפיות…)
    כל פוסט שלך מחזיר אותי לילדות.
    בכל פוסט שלך אני מזדהה עם כל כך הרבה נקודות בו.
    כל פוסט שלך גורם לי להזיל דמעה.

    • תמרי הגיב:

      טלי יקרה…
      תודה רבה רבה שאת קוראת אותי ומגיבה לי ככה.
      מרגשת אותי.
      המחמאה הכי גדולה זה שאת אוצרת אותו ומחכה לזמן הנכון לקרוא אותו….
      כאילו את נותנת לו את המקום המיוחד שלו 🙂

      חיבוק גדול 🙂

  • עפרה לרנר הגיב:

    ממוש שלי
    הפוסט הזה לקח אותי ממש לילדות אל הדבר שהכי אהבתי לעשות לאסוף! שעות להסתכל שוב ושוב על אוסף המפיות ונירות המכתבים שלי.. רק שלי.. מקסים ומרגש איך בכל נושא שאת בוחרת לכתוב עליו את מחזירה אותנו הקוראים אל מחוזות העבר.. אל הגעגועים לדברים שונים שכבר הספקנו לשכוח ואת מצליחה בכזה רגש ועומק להחיות ולהחזיר את החוויה מחדש.. יכולת מופלאה יש לך… זכית וכמובן אנחנו!
    יש בפוסט הזה מהכל שמחה, חיות, עצב, הרבה כאב אבל גם הרבה אופטימיות…
    אוהבת אותך תמיד

    • תמרי הגיב:

      אהובה שלי כבר כתבתי לך שמה שכתבת לי ומה שכולם הגיבו כאן ממש יצר בי אנרגייה מחודשת לאסוף שוב ניירות מכתבים.
      את חושבת שאני אמצא כאלה של הולי הובי כמו אלו שגנבו לי?? של סנופי?
      רוצה לאסוף ביחד אוסף משותף?
      כמה אני לא מתפלאה שאספת גם נירות מכתבים ומפיות….כל כך מתאים לך.

      אני זכיתי שאת איתי,שכל פוסט לפני שהוא כמעט נולד את כבר קוראת ונותנת לי את האישור שהוא יכול להמשיך להיוולד. שאת מרגישה אותי לפני שהפוסט יוצא לאור….תודה על כל המילים שלך והעידוד והחברות.
      וכמה אני אוהבת אותך את כבר יודעת.

  • תמרי, אחרי פוסט כזה, בעיקר בא לי לאסוף אותך. פשוט לאסוף אותך ולנסוע איתך כמה שיותר רחוק כדי שיהיה לנו מלא זמן נסיעה יחד.

    הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים שכתבת. האוספים האלה, כל כך מתחברת. והעלאת הזכרונות אצלך דרך הכתיבה, פשוט פותחת מנעולים לעולמות שנסגרו ונפתחים שוב יחד עם המילים שלך. גם אני אספנית כמוך, לא מסודרת כמוך (הלוואי), אבל אספנית על. אני אוספת אריזות ובקבוקי מים וקופסאות גפרורים וגלויות ורוב האנשים סביבי לא מצליחים להבין את ההתרגשות העולה על גדותיה כשנוסף פריט חדש ומעניין ☺

    עם אח שלך, למרות שתיארתי לעצמי שזה מה שהולך להיות כתוב, השארת אותי ללא מילים. עצב שאי אפשר להכיל. מחבקת. אוהבת. את קסם. ✨

    • תמרי הגיב:

      הגרי איך רגשת אותי…הכי שאפשר.
      אני תיכף מתלבשת ואת מוזמנת לאסוף אותי לאן שתרצי. מתכננת ניו יורק עוד חודש בואי איתי! זאת אומרת חולמת שאני מתכננת…
      ממה שאני מרגישה גם שבוע שם לא יספיק לכל מה שיש לנו לדבר.
      אבל גם קפה יספק אותי. מאוד רוצה כבר שנפגש.
      אח שלי היה אוסף קופסאות גפרורים. שכחתי מזה לגמרי. הזכרת לי…והאוסף הזה עדיין אצל אמא שלי כמו כל הדברים שלו שהיא שמרה. זה אחד האוספים הכי יפים שאני מכירה וגם בו הייתי מסתכלת בהערצה כשהייתי ילדה.
      מתתי עליו.
      אני הכי מבינה אותך בעולם עם האוספים. כזה כיף. אושר גדול. תגמול אסתטי מיידי..יש בזה הכל. כמו נחמה טובה.
      כתבת לי שאני קסם…והסמקתי והיום עינת ספקטור כתבה לי שאני בכלל פייה. נשאר לי רק לפרוש את הכנפיים שלי ולעוף לי ליער הפיות ולעשות כמה קסמים לאנשים שזקוקים לזה…
      תודה מחבקת ואוהבת בחזרה. את מאוד יקרה לליבי.

  • קרן הגיב:

    אני מנויה על הבלוג שלך. כל דוא”ל על פוסט חדש מרגיש לי כמו ימי שלישי בכיתה א’.
    בימי שלישי היה מגיע ‘כולנו’ עיתונוער שהייתי מנויה עליו והרגע הזה שראיתי אותו מבצבץ מתיבת הדואר היה כ”כ מרגש עבורי ומלא הבטחה..
    בכיתה א’ גם היה לי אוסף מפיות ואוסף מכתביות (ככה קראנו לנייר המכתבים), אז קצת קשה לי לשים במילים את התחושות שלי מהקריאה הפעם.
    את כותבת מופלאה, אם לא היה שזור בזה כאב אמיתי הייתי נהנית הרבה יותר.
    אני חושבת שבמובן מסויים אני ‘אוספת’ אותך- ‘אירלנד’, ‘אמא’ ו’אוספים’ כבר שמורים אצלי. תודה לך על היופי, העומק והקצב.

    • תמרי הגיב:

      קרן יקרה,
      אף תגובה לא שלמה לי אם אני לא עונה עליה גם מכאן מהחדר הפרטי שלי.
      כתבת לי משפט ” אם לא היה שזור בזה כאב אמיתי הייתי נהנית הרבה יותר”
      משפט שמלווה אותי כבר כמה ימים.
      אני חושבת שאם יש תחושה בגוף שלנו שאי אפשר לפקפק במהותה ובעוצמתה היא כאב.
      אי אפשר לזייף כאב אמיתי, אי אפשר להמעיט בו, ואי אפשר גם להתעלם ממנו.
      זו אחת התחושות הכי “חיות” שיש לנו בגוף. כמו אהבה עצומה שגם בה יש את כל התכונות של כאב. אהבה היא לפעמים כואבת כזה משפט נכון.
      חוויתי המון כאב בחיי. כאב אמיתי צורב וחי. חרוט על נפשי לעד.
      אולי יותר ממה שבן אנוש מסוגל לספוג בשנים שזה קרה. זה היה מאוד מרוכז הכל לא ממש מפוזר על פני אינספור שנים.

      הרבה שנים חיכיתי שתהיה לי את הפינה כאן, לשחרר אותו קצת ואני עושה את זה בעדינות רבה גם מבחינתי. מעבר לזה כבר לא הייתי מסוגלת.
      כנראה שהכאב הוא חלק ממני כבר בלי שארגיש ואני חושבת שבכל פוסט שלי הוא שזור בדרך זו או אחרת…כמו חוט.
      תודה שוב על התגובה שלך על הפרגון על השיתוף. חייכת אותי ורגשת אותי מהתחלה ועד הסוף.
      שמחה שאת קוראת אותי.

  • יקרה, איזה כיף זה שהניחוח של הפוסטים שלך הולכים איתי ככה הרבה אחרי שאני קוראת אותם, כמו בושם טוב שדבק בבגדים או אבקת כביסה משובחת. מוצאת את עצמי משחזרת לעצמי בניות של סוכות מזמן מזמן אחור אחור בילדות, הרבה שנים אחורה ופחות שנים אחורה. א”כ נזכרתי בכלמיני אוספים שהיו לי בקופסאות נעלים כמו שלך, מחליפה, סוחרת ומוכרת אחד בעד אחד או שניים בעבור אחד נדיר. לא יאומן שבכלל שכחתי, פרח מזכורני ושהמילים שלך מעוררות בי זכרונות. גרתי אמנם בעיר אחרת שהייתה אז מושבה אבל באותו זמן שלך, באותה שכבת גיל שלך, כך שהסיפורים כל כך נוגעים ורלוונטים. זה פספסוס שפסופסנו, היינו יכולות כבר אז להצליב רגעים. לפחות יש לנו את עכשיו, ומחר, והלאה.

    • תמרי הגיב:

      עינתי שלי,
      מה שמיוחד בך כל כך זה שאת חשה דברים לעומקם. להוויתם. לעדינותם. לנימים הכי קטנים שלהם.
      את כמוני כל כך רגישה לכל דבר שסביבך. שבתוכך.
      כל כך קל לי לתאר אותך בבית ספר עם האוספים שלך, או עינתי בונה סוכה.
      כאילו גם אני שם איתך אי שם בבית הספר היסודי….ילדות בהפסקה.
      אני בטוחה כמו שכבר אמרתי לך שהכרנו מזמן מזמן….

      אני מסיימת ואומרת לך שיישאר כאן כעדות שאת נתת לי את ההשראה לפוסט הבא שכבר נכתב ברגעים אלה.
      בת ירח. אל תשכחי.
      זה שם. וזה הציף לי שוב דברים ששכחתי. כי כל פוסט אני מפחדת שייגמרו לי הזכרונות. ההשראות.
      הפעם את נתת לי השראה. במילה, במשפט.
      תודה אהובתי

  • תמרי,
    הבת שלי וחברותיה היו קוראות לאוסף של נייר מכתבים מכתביות.‏
    גם אני אוספת זכרונות זכרונות ומי די פעם עושה קולג” של החיים. כאשר אבא שלי נפטר אני אספתי ‏את כל המכתבים שהוא כתב לי וכמה משלי שמצאתי לספר. כאשר אני כבר לא זוכרת את קולו (עברו ‏כבר כמעט 30 שנה), מספיק לי לפתוח את הספר והשיחה נמשכת…‏
    יש לי גם הרגל “מגונה” ומוזרה למדי. כאשר אני קונה משהו חדש, יפה ומיוחד, אני לרוב שמה את זה ‏בארון. אני צריכה לשמור על זה לאוסף המחכה לראות את אוויר העולם. אני ממש לא יודעת להסביר את ‏זה! בסוף הפריט רואה את אור היום (כמה ימים, חודש, חודשים רבים…) אם כי לפעמים כאשר אני עושה סדר אני מגלה איזה עוצר שאבד לי ‏בין האצבעות…‏
    אני מחבקת אותך לקראת החג ופתיחת כופסאת הקישוטים לסוכה. תמיד יש רגעים שזכרונות העבר חונקים אתנו מתוך השמחה של היום.
    הילה

    • תמרי הגיב:

      הילה יקרה ,
      מאוד מרגש מה שכתבת לי על אבא שלך. כמה אני יודעת על מה את מדברת.
      אני מתגעגעת כל כך לקול של אחותי, הרבה פעמים שיש טלפון אני בטוחה שזאת היא, רוצה לספר לי משהו לשוחח איתי…ואז אני נזכרת שאין מצב…
      הקול שלה עדיין נשאר לי צרוב ממש בטונצייה שלו וגם אני משירה מבט לתמונה שלה או לאוסף המכתב שהיא השאירה לי וישר שומעת אותה ומדברת איתה.

      פעם הייתי כמוך, קונה משהו וישר שמה באוסף. בבגדים, בצעיפים, בתכשיטים…ומחכה. חודש ויותר עד שהייתי לובשת אותו…כל כך יודעת גם על מה את מדברת כאן.
      בשנתיים האחרונות הרגלתי את עצמי לקנות וללבוש. לא “שומרת” יותר כלום. החיים קצרים, רוצה להנות במיידי ממה שיש. ממליצה לך לנסות 🙂
      תודה רבה על התגובה שלך אליי,
      חג שמח הילה 🙂

  • תמר הגיב:

    את מחזירה אותי כל פעם לאייטיז. אוסף מכתביות ששמרתי בקנאות עדי שאחותי הגדולה לא תפלח לי משם ניירות נדירים. היו את אלה עם הריח. זוכרת? היתה לי חברה שאבא שלה היה קונה לה מכתביות מיפן והם היו כלכך נדירות. הייתי נורא מקנאה. ואז אספתי גם מחקים, ומפיות ואבנים וגולות. ובולים. אוצרות של הילדות. כיף שאת מחזירה אותי כל פעם לשם.
    והסיפור על אחיך. ריסקת. …..
    נשיקות.

    • תמרי הגיב:

      תמרולה, אמנם אני יכולה בקלות להיות אחותך הגדולה וגם דודה שלך 🙂 אבל לגמרי זוכרת גם את אלו עם הריח.
      בתקופה שלי שמדובר עליה בפוסט שזה בערך 1979 כאלה עם ריח היו נדירים גם.
      הם היו הכי נדירים והם היו מגיעים מארצות רחוקות שמישהו הביא. מאמריקה וכאלה….
      מתתי גם על מחקים אבל אוסף כזה לא היה לי.
      בטוחה שעם הטעם שלך והעין שלך היו לך דברים מאלפים באוספים שלך…

      הסיפור על אחי את יודעת…. מרסק גם אותי עד היום. ולעולם.
      כמה אני אוהבת אותך תמרולה שלי….
      תודה על התגובה שלך:)
      (ומחכה כבר לחולצה שלי)

  • תמרי,
    פוסט ממש קסום….כמו כל הפוסטים שלך ויותר!
    באמת החזיר אותו לשנות הילדות עם אוספי המפיות המיוחדות והבולים ועוד כמה דברים.

    אוסף אחד שהתחלתי כילדה הוא של פעמונים מכל העולם…ואמא שלי ממשיכה אותו עד היום.
    יש לנו פעמונים מכל מקום אפשרי וכל מי שנוסע יודע שצריך להביא פעמון.

    אוסף אחר הוא של אצבעונים…גם מכל העולם 🙂

    בשנים האחרונות יש לי צורך להתנקות ולהפרד מכל האוספים. לא בא לי יותר לאגור….אלא ההיפך. אז אמא שלי שומרת על האוספים אצלה.

    הדבר היחידי שאני ממשיכה לאסוף הוא ספרים! יש לי ספריה גדולה ואני ממשיכה לקנות ולקרוא ספרים בלי סוף.
    בשבוע שעבר ביום כיפור הרגשתי צורך לסדר את הספריה ולהפרד מכמה ספרים כדי לפנות מקום לחדשים אבל לא ממש הצלחתי. שחררתי כמה ספרים וכל השאר שהיו מועמדים לפרידה חזרו אחר כבוד למדפים.

    חג שמח לך ולמשפחה יקירה….והרבה שמחה! (שמעתי הבוקר ברדיו שמוכרחים להיות מאד שמחים בסוכות כי זה החג בו אנו מקבלים את הקצאת השמחה לשנה החדשה :-))))

    נשיקות….

    • תמרי הגיב:

      מיכלי אוסף של פעמונים…כמה לא מפתיע אותי…
      פעמון הוא מסוג הדברים שיש בו כל כך הרבה….
      גם צורה מעניינת, גם צליל שמשתנה מפעמון לפעמון, גם קישוט על הפעמון…הכל ביחד יוצר מכלול נפלא של צורה צבע וצליל…משהו רוחני…משהו עם “ריח”…עם משמעות שמעבר רק לפעמון.
      כל כך את….:)

      הבת שלי אוספת כדורי זכוכית עם שלג מכל מדינות העולם וגם אצלנו כל מי שנוסע יודע שצריך לקנות לה כדור כזה לאוסף…כמו עם הפעמון..כמו עם האצבעונים…
      אנשים ממש מתלהבים מהמשימה הזאת.
      תמיד מביאים בשמחה.
      אני חושבת שספרים זה באמת מסוג האוספים שהולכים איתך כל החיים וגם לי קשה מאוד להיפרד מספרים. דווקא מספרי הילדות שלי. או של ילדיי.
      אז אני לא. וגם לנו כבר מתחיל להיות צפוף בספרייה…אבל אני דואגת להיפרד מדברים אחרים. תמיד מפנה מקום לדברים חדשים.
      חג שמח גם לך בחזרה, אאמץ את זה שבסוכות מוכרחים להיות שמחים…..
      חג נהדר להיות שמחים!
      תודה שהגבת לי מיכלי כרגיל שמחה שאת כאן. איתי.

  • שרון הגיב:

    וואו וואוו וווואווו! פוסט נפלא ומרגש, כמה אוספים היו לי…המון. את כולם שמרתי במחסן של אמא והם עדיין שם 🙂
    המילים שלך נפלאות ואת מצליחה להעביר את התחושות בצורה כל כך מיוחדת ומרגשת. תמשיכי לאסוף חוויות
    מהחיים ולכתוב עליהן, זה עושה לנו טוב.
    שנה טובה מותק!

  • תמרי הגיב:

    שרון….
    תודה רבה רבה שהגבת לי. מודה, התרגשתי. מאוד 🙂
    אני כל כך סקרנית לדעת מה אספת?? תגלי לי??
    אני בטוחה שהאוספים שלך יצאו יום אחד מהמחסן של אמא שלך ותתאהבי בהם מחדש, זה הקסם של אוספים.יש להם את זה. לתמיד.
    בעיר שלך שם ….הייתי מתה לאסוף כמה דברים. אני בטוחה שאת עושה את זה.
    את תמיד השראה עבורי. רוצה פעם לפגוש אותך על “אמת” 🙂
    זה יקרה.
    שנה טובה גם לך ומתוקה בטוח!
    את מקסימה….

  • מתי כהן הגיב:

    תמרי תמרי, אני מהופנטת מכל פוסט מחדש. אוהבת את הכתיבה שלך, מאוד אוהבת, אוהבת את החיבורים, אוהבת את התמונות.
    אני אוספת ספרים – אם הייתי חיה לבד לא הייתי מגבילה את עצמי. אני אוהבת את הספר שלי, לא מספריה אלא שלי. לפעמים פותחת ומחפשת איזה משפט נשכח וזה גורם לי אושר.
    אני אוספת חברויות – מזקקת כל אחת ושומרת.
    אני אוספת רגעים קטנים של אושר – ילדה שנרדמה על הספה בחיבוק עם אבא שלה, שיר שמתנגן באוטו וכולנו צורחות, שקט שלפני כניסת שבת אצל הוריי בבולגריה והאור של נרות השבת שהבאתי מהארץ.
    אני מתאהבת בך.

    • תמרי הגיב:

      מתי יקרה,
      איזה תגובה מרגשת מאישה כל כך מיוחדת.
      את מאוד יקרה לליבי אולי כי שתינו כל כך רגישות…מסתכלות על הדקויות של החיים בעינים רכות וחומלות.
      ללא ספק האוספים האמיתיים בחיים הם לא הצדפים או האבנים שמצאנו…הם מה שתיארת, הרגעים של החיים,
      של היום יום של הדברים הבאמת חשובים ויקרים לליבנו ששווה לאסוף אותם בספר של החיים.
      חיבוק גדול ממני מתי יקרה את האמיתי תקבלי כשניפגש. מקווה שבקרוב!

  • אהבתי את דברייך ואת ״תראה לי מה אתה אוסף ואגיד לך מי אתה״. מצטערת לשמוע על אחיך. אני מניחה שלפעמים גם יקרים לנו מצטרפים לרשימת ה״אמור לי את מי איבדת ואומר לך מי אתה.״ שתמשיכי לאסוף וליצור בעיקר רגעי אושר וניצוצות טוב. תודה על השיתוף.

    • תמרי הגיב:

      מינה יקרה,
      מעניין שדווקא ביום שהעליתי את הפוסט החדש שלי בית” גיליתי כאן שהגבת לי דווקא על הפוסט הזה….
      תודה על המילים שלך.
      יש בבלוג שלי כמה פוסטים שעוסקים בנושא של אובדן.
      איבדתי בחיי גם את אחי וגם את אחותי.
      והפוסטים אוספים של החייים, אירלנד ואבידות ומציאות כולם עוסקים בנושא הזה אבל מזוויות אחרות ושונות, שהכוונה שלי היא בעצם להראות שגם מאובדן אפשר להצמיח משהו חדש… השראה לחיים.
      ממליצה לך לקורא את אירלנד אני בטוחה שתביני אחרי הקריאה שלו והתגובות שליוו אותו למה הצעתי לך לקרוא אותו…
      לחשו לי שאת אישה מקסימה ומיוחדת אז תודה שהגעת לבלוג שלי והצטרפת לקהילת הקןראים הנפלאה שלי.
      מקווה שנכיר גם פעם במציאות…
      תמרי

  • lian הגיב:

    הסיפור עם האוסף שנגנב נגע בי כל כך, ממש יכולתי להזדהות ולחשוב איך אני הייתי מרגישה אם האוסף של המיכתביות שלי היה נגנב. גם לי היו מיכתביות מיוחדות, מאמריקה, שסבתא שלי הביאה לי. וכל כך אהבתי אותן שלא החלפתי אותן עם אף אחת. הן היו באריזה מיוחדת עם מעטפות, ושמרתי אותן לעצמי. רק מידי פעם הייתי שולפת מכתביה אחת לאיזה מכתב חשוב או ברכה מיוחדת. שמרתי לעצמי כמה מיכתביות ומעפות מאותה חבילה מיוחדת, אבל הן הלכו לאיבוד ביחד עם אוסף המיכתביות כולו באחד ממעברי הדירה הרבים. זה היה הרבה אחרי שהפסקתי לתחזק אוסף פעיל, רק שמרתי על מה שיש, ובכל זאת, לפעמים אני מתגעגעת לאוסף הזה, שהיה האוסף היחיד שאספתי ברצינות. לאחרונה יצא לי לקרוא לא מעט על אוספים, בבלוגים וכתבות וזה גרם לי לחשוב ולהבין שיש לי אוספים מבלי שהבנתי שאני אוספת. אני אוספת ספלי קפה, ומשתמשת בהם, חלקם נשברים ואז אני קונה חדשים, כך שהאוסף , בגלל שהוא פעיל, אף פעם לא גדל למימדים עצומים, אלא משתנה תדיר. אני אוספת את פתקי האהבה שבעלי כותב לי. אוספת מחברות ופנקסים, וכמו בספלים, משתמשת במחברות, כותבת, מוחקת. שומרת על כל המכתבים שקבלתי אי פעם. לא כאלו מהבנק, אלא מסבתא שלי למשל, יש לי עשרות מכתבים ממנה. ויש לי בוודאי עוד כמה עשרות מאנשים אחרים. לא ספרתי. הייתי מתכתבת סדרתית….. חבל שהיום כבר לא כותבים מכתבים יותר, מכתבים של ממש. שנים שלא קבלתי מכתב כמו פעם… אהבתי מאוד את הפוסט הזה, ותודה שהפנית את תשומת ליבי אליו. נגע בי, כמו הרבה דברים שאת כותבת, מעוררת אותי לחשוב, לבחון, להיזכר. תודה.

    • תמרי הגיב:

      ליען תודה רבה על התגובה המקסימה והמרגשת שלך. תודה שקראת את הפוסט.
      מאוד הזדהיתי איתך, גם אני אם אני חושבת על זה, אוספת המון דברים בלי לקרוא להם בצורה רשמית אוספים.
      יש לי המון כאלה….
      גם אני שומרת את כל המכתבים והפתקים שאי פעם כתבו לי או ברכו אותי בהם. מאוד אהבתי לקרוא מכתבים ששלחו לי ולכתוב לאחרים. אחד העיסוקים שנמוגים מהעולם וכל כך חבל שכך.
      לגבי המכתביות שגנבו לי…אפילו עכשיו שאני שוב נזכרת בזה וזה באמת תואר אחד לאחד בפוסט עובר בי בכל הגוף עצב כזה וכעס, עד היום. זה לא מרפה. ממש מתסכל.
      מאחלת לנו שנמשיך לאסוף את מה שצריך….את מה שעושה לנו טוב 🙂

  • מקסים. יודעת זה לא מקורי במיוחד אבל הכתיבה שלך קסומה, האירועים מקסימים (כמעט זהים לילדות ולעניין שלי) והכל קסום. בטוחה שיש עוד מילים רבות לתאר אותך ואת הכתיבה באבן שושן אבל סלחי לי החלטתי לבחור בק.ס.ם.
    שמחתי להיחשף לילדותך ולזיכרונותיך – גרמת לי להרגיש הזדהות רבה ולחשוב על אוספיי מאז ועד היום.
    ובכלל על החיים. תודה ומחכה לקרוא עוד בקרוב.

    • תמרי הגיב:

      הי רעות יקרה,
      ברוכה הבאה לבלוג שלי, שמחה שאת כאן.
      תודה שקראת את הפוסט הזה.
      כל פוסט בבלוג מדבר על ילדותי התבגרותי וזכרונותיי מזוויות קצת אחרות. תמיד מוצאים את המקום להזדהות ולמחשבות על מה אני זוכר מעצמי ועל עצמי שקשור בסיפורים מהפוסט.
      הם נועדו לעורר השראה. מילה שאת כבר בטח מבינה שמעסיקה אותי מאוד מאוד.
      תודה על המילים הטובות ,
      שמחה שאהבת שעוררתי בך קסם 🙂
      מקווה שתישארי 🙂

  • הפוסט הזה קילף לי את הלב שכבה אחר שכבה. האוסף הגנוב, והמחווה המרגשת של בנות הכיתה, והציפיה וההתרגשות לסוכה המקושטת והמנצנצת, ואחר כך אח שלך… כמה עצב וכאב מהול בכל כך הרבה יופי, של הדימויים והחיבורים ושל המילים שלך. תודה.

    • תמרי הגיב:

      נעמה יקרה,
      כמו שכבר הבנת מהפוסט, האוספים בחיי אלה המוחשיים הם כמובן לא אלו היקרים לי באמת.
      לא המפיות ולא ניירות המכתבים ולא גם האוספים שיש לי היום סביבי בחיי (ולא חסרים לי כאלה 🙂
      האוספים האמיתיים היקרים לי שלנו הם הזכרונות שלי. החפצים באוספים שלי נועדו כנראה בשביל לדבר את הזכרונות החוצה…הם “אמצעי ההמחשה”….
      תודה שכתבת לי….
      מאחלת לשתינו שרק נמשיך לאסוף זכרונות וחפצים שעושים לנו טוב בלב…
      תמרי

  • מסכימה עם כל מילה. החפצים הם מפתחות לזכרונות. גם אצלי זה כך בדיוק.

  • מיכל אגם אליסון הגיב:

    כמה מעניין לקרוא אותך ואיך את מחזירה אותי לילדות, נזכרתי בהחלפות ובנירות המכתבים שלי, אלו שהיתה להם מעטפה סט… הזכרת לי את הסוכה של השכונה שהיינו ישנים בה ועושים שטויות … והשארת אותי סקרנית כתמיד וגם עם געגוע לאחיך שלא הכרתי… כל פוסט נגיעה מהחיים שלך שלכם, מרגשת ובהחלט כל הפוסטים שלך הם אוספים של החיים. חיבוק לך יקרה , אפשר לקרוא אותך עוד שנים…

  • ריבי הגיב:

    אני קוראת את הפוסט הזה באיחור של שנתיים וקצת… מה זה לעומת הנצח. אף פעם לא היה לי אוסף מוחשי-לא הרשו לי…אי לכך מעולם לא קראתי לעצמי אספנית ולא חשבתי על עצמי במובן הזה. עכשיו הבנתי שכן ושזה מתבטא רק עכשיו-כי עכשיו מותר לי… אז אני אוספת זכרונות ומראות ותמונות ואיורים וספרים…. ויש לי אוסף עצום של בדים…ובכולם אני משתמשת למטרות מצוינות וממשיכה לטפח . נשיקות תמרי אהובה.

    • תמרי הגיב:

      ריבי יקרה,
      הפוסט הזה בן שנתיים וכל פעם הוא מביא לי לחיים מתנות ותובנות. תודה רבה שקראת אותו.
      בזכות הפוסט הזה הכרתי לדוגמא את לירון אלעד חברתי ודרכו למדתי להבין עד רגע זה ממש, מהם אוספים בחייהם של כל כך הרבה אנשים.
      אני חושבת שכולנו אספנים, כמו שכתבת את. אספנים של מראות, זכרונות, אנשים… אלו האוספים הכי חשובים שלנו בחיים. הם בעיני מאפשרים לנו לאסוף גם את כל השאר…
      אני בטוחה שיש לך אוסף בדים מרהיב…
      ועוד כמה אוספים שאולי את אפילו לא יודעת שהם שם….
      תודה רבה יקרה שלי על התגובה שלך..

  • נורית מור-ליבנת הגיב:

    תמרי ❤
    אני מסיימת את קריאת הבלוג שלך על אוספים וסוכות עם דמעות בעיניים. חג של שמחה שלנצח יתערבב בו הצער.

    מתקשה להגיב לך על הקיר, נראה לי חושפני מידי ותמיד מדאיג אותי לא לעורר רגשות רחמים…
    אבל מרגישה שחייבת שיתוף, פתאום עולות תמונות בראשי שחייבות לצאת. אז ברשותך רק אחת כזו… ומקווה שזה בסדר.
    סוכות בבית אמא, הנוקשות בכל פינה, גם שם. אין קישוטי נייר או כאלה שהכנו לבד, זה לא מספיק יפה או מנצנץ. רק תמונות שמן של בעלה (הצייר), נודדות לשבוע אחד לקיר הסוכה.

    לימים, כשאכיר את אבי ילדי ומשפחתו, אעריך את העובדה שכל קישוט שנעשה על ידיהם נאסף לקופסא יקרת ערך ויוצא בערב חג בתרועות שמחה. הסוכה של ‘חמי וחמותי’ מהווה תיקון, לסוכה ההיא. היא מלאה קישוטים נוצצים, עמוסה ברימונים ויוני שלום שנגזרו בידיים קטנות. סוכה מחייכת.
    המילה שלי היא תיקון.
    אוהבת אותך תמרי היפה, תודה על המקום המאפשר שלך.

  • סיון קונוולינה הגיב:

    תמרי אהובה שלי,
    אני קוראת את הפוסט שלך מאיטליה הרחוקה ומרגישה שדרכו התחברתי לילדות שלי.
    גם אני הייתי ילדה של אוספים. לא רבים, אבל אהובים.
    גם אני איבדתי את אוסף המכתביות המדהים שלי לבלי שוב ולא אספתי עוד מאז.
    זוכרת את האושר שהיה ממלא אותי בכל סוכות כשהייתי מקשטת את הסוכה של הבלוק יחד עם חברותיי.
    זה היה מרגש בדיוק כפי שתיארת.
    שולחת לך חיבוק ענק על האובדן שחווית בדיוק בשנה שבה נולדתי.
    חג שמח, אהובה. מתגעגעת ❤

    • תמרי הגיב:

      סיוונוש אהובה, אז כבר חזרת מאיטליה וגם ערב סוכות עבר וכמו כל דבר אני יודעת שיש לו את רגע הנכון…
      אני בטוחה שהיית ילדה של אוספים לא רבים כמו שכתבת, אבל אני בטוחה שכל אוסף שהיה לך היה “כמו שצריך” מסודר, מתוקתק ובטעם מיוחד שלא היה להרבה ילדות סביבך…
      אוסף המכתביות מדבר לכל כך הרבה ילדות שהפכו לנשים, אני תוהה כל פעם מחדש למה דווקא זה?
      מה יש בניירות האלו שריגש את כולנו…
      אחי נפטר בשנת 1981, אם זו השנה שנולדת אז עשית לי חיוך גדול.
      חג שמח יקרה לי מאוד שאת.

  • אילנה בר הגיב:

    עכשיו אחרי שקראתי את הפוסט הנהדר שלך אני מחברת בינו לבין מה שהזכרת בהרצאה “נעצים אדומים” בהקשר של אוספים. ומסכימה איתך, יש משהו מרתק באוסף, בחירת הנושא, ההתמדה, ליקוט פרט אחר פרט והקשר הרגשי שנוצר כלפי החפצים הללו, כשלכל פריט יש סיפור.
    גם אני הייתי מהילדות שאוספות מפיות, ניירות מכתבים, זהבים, בולים, גלויות. עם השנים רוב האוספים נזרקו ונזנחו. נדמה לי שעדיין ישנה קוספת גלויות ישנות בבית של ההורים. האוספים שלי היום הם אחרים: אני אוספת שירים לתוך תיקייה בג’ימייל ובכונן במחשב שלי בשם “שירה” ואבנים. כמעט מכל חור שאני מגיעה אליו אוספת אבן יפה שצדה את תשומת הלב שלי.
    תודה על הפוסט שהאיר את נושא האוסף מזווית אחרת, אישית יותר. וכמובן, חד שמח ומועדים לשמחה!

    • תמרי הגיב:

      אילנה יקרה,
      הפוסט הזה נכתב לפני 3 שנים מי בכלל חשב שארצה פעם את הסיפור שלי, לא דמיינתי אפילו…
      לקרוא אותך כאחת שחוותה את ההרצאה שלי וקראה את הפוסט לא בתקופה שהוא נכתב, מאוד מרגש אותי. השילוב הזה מיוחד לי מאוד.
      בהרצאה אמרתי שיש משהו באספנות שלא משחרר דבר. רוצים עוד ועוד… לאחוז הכל קרוב. ומצד שני יש משהו באיסוף הזה שמאפשר לנו לשחרר כל כך הרבה דברים מיותרים. לנקות את עצמנו.
      זו תובנה שכשכתבתי את הפוסט אפילו לא חשבתי עליה, רק עכשיו אני מבינה את זה.
      העיסוק היומי שלי בפינטרסט הביא לי את התובנה הזו הכי חזק שיש ( הרציתי על זה לפני כמה חודשים בהרצאה שעסקה באספנות דיגיטלית לעומת אספנות של חפצנות מסורתית).
      לגבייך, אני בטוחה שהיית אספנית נפלאה כי נשארת גם כזו. מתחילה להכיר אותך לאט לאט ובסקרנות רבה… שכבה אחר שכבה.
      ללא ספק אספנות זה משהו שמאוד חזק בך… כך לפחות זה משתקף אליי…
      תודה שקראת, המשך חג שמח!!

  • אורי ניר וינטר הגיב:

    הבת שלי משחקת לידי בקופסת הגולות הענקית שלה ואני מתרגשת.

    • תמרי הגיב:

      הי אורי,
      מעניין שאני מגיעה לתגובה שלך רק עכשיו כשמולי עומדת צנצנת מלאה בג’ולות… מצאתי אותה פתאום אתמול בערב במגירה נטושה.
      יש בה ג’ולות שאח שלי אסף בילדותו ואני מחפשת את הצנצנת הזו כבר מלא זמן… כנראה הבאת לי אותה בחזרה.
      תודה שעצרת לקרוא אותי, שהתרגשת… שמחתי מאוד.
      חג שמח אורי!

  • אותך אני יכולה לקרוא שוב ושוב ובכל פעם לגלות עוד עולמות נסתרים בתוך המילים שאת רוקמת. החזרת אותי לילדות שלי עם כל האוספים שהיו לנו. מניירות מכתבים לבולים ולעטיפות זהב של שוקולדים. איך את מצליחה בכל זאת לחגוג ולהינות את החג השזה על זה מגיעה לך מדליה. לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם מוות של אח בגיל כל כך צעיר. חיבוק

    • תמרי הגיב:

      אביטלוש השבוע קניתי בפעם הראשונה קרמבואים ותהיהי מה אעשה בלי להחליק את האריזות שלהם…
      כאילו נגמרה תקופה נכון?
      גם אותם אספתי יחד עם עטיפות של שוקולד, האוסף הזה מזמן נכחד… איפה כל האוספים שלך חלקם עדיין קיימים?
      אני חושבת שתמונות זה האוסף הכי שווה בעולם מלבד האנשים שאנחנו אוהבים. יש לך את הזכות והכשרון לאסוף תמונות של החיים. זכית במתנה ענקית…
      תודה על המילים המחבקות האלו. חג שמח!

  • ניני הגיב:

    כל כל יפה, בהיר ונוגע כתבת
    יכולה הייתי לראות, לשמוע ולהריח כל אוסף בתורו.

    • תמרי הגיב:

      ניני תודה רבה וברוכה הבאה לבלוג שלי.
      מהרגע הראשון מצאת חן בעיני דרך התמונות היפות שאת מצלמת בכזו רגישות וחדות… קנית את ליבי.
      לראות להריח ולשמוע אוספים…
      לא יכולת לתאר את זה יותר יפה ונוגע. ריגשת אותי מאוד… תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *