המכתב שלו אבד לי לפני הרבה שנים.
מכתב אהבה שנכתב על נייר ירקרק במעטפה עם בול מארץ רחוקה.
אולי הוא נכנס ברווח הזה שהיה בקיר בין שני החדרים שלנו בבית.
אני זוכרת את הרגע שהוא אבד לי. כאילו איבדתי חלק ממנו. מההוא שכתב לי אותו.
שנים חיפשתי את המכתב הזה שהוא כתב לי ולא מצאתי. בשום מקום.
לא היו במכתב הזה הרבה מילים רק אהבה ומראות מארץ רחוקה.
כשהגעגועים אליו היו גדולים הייתי קוראת את המכתב שלו ומתמלאת בכוחות.
כאילו הוא עומד לידי.
אבל כשהוא חזר משם אחרי הרבה הרבה זמן, הוא כבר איבד אותי. לתמיד.
מישהו אחר מצא אותי.
ארץ הלבבות השבורים
החרפושית הקטנה בצבע טורקיז שאבא שלי הביא לי מהטיול הראשון שלו במצרים…
והשרשרת מכיתה ו’ עם התליון של הלב והמחק עם הציור של הולי הובי…
והאהבות שאיבדתי בדרך והתמימות והחלומות והאנשים שכל כך אהבתי…
אני יכולה לטייל שעות וימים בארץ של הדברים שהלכו לי לאיבוד.
זו ארץ עצומה. אין לה התחלה ואין לה סוף.
יש שם רחובות שלמים לכל החפצים שאבדו לכל האנשים בעולם. לכל אחד יש רחוב משלו שבו מרוכזים כל הדברים שהלכו לו לאיבוד במשך השנים.
ברחוב שלי יש המון חפצים. חפצים שאני כל כך מתגעגעת אליהם. עד היום יש בי תחושה כזאת של פספוס שהם אבדו לי.
בפינה של הרחוב הזה נמצאים גם כל האנשים שאיבדתי בחיי. חלקם מתו. חלקם לא.
גם אדם חי שנוטש אותנו הוא אבידה. לפעמים אבידה זמנית ולפעמים לכל החיים.
כשאנחנו מאבדים אדם אהוב בחיינו בין אם הוא הלך לעולם שכולו טוב ובין אם הוא פשוט עזב את חיינו מסיבות שלא היו תלויות בנו אלא בו, אנחנו בעצם ויתרנו עליו בעל כורחנו.
אובדן משאיר אותנו עם לב שבור. כמו מוות קטן שחי ובועט לנו בגוף.
היו תקופות בחיי שהייתי מייחלת שהלב השבור שלי יעבור גם לארץ של הדברים שהלכו לאיבוד או לארץ הלבבות השבורים.
אבל לב שבור זה אחד הדברים הבודדים שלא יכול ללכת לאיבוד. הוא תמיד נשאר. ולכן אין ארץ ללבבות שבורים.
הבעיה בארץ של הדברים שהלכו לאיבוד שאי אפשר לקחת משם כלום חזרה.
לא אהבות. לא אנשים וגם לא חפצים.
לפעמים ממש בדרך נס, פתאום משהו שאבד לנו חוזר אלינו משם חזרה ואנחנו לא משחררים אותו יותר לעולם.
אני חושבת שאחת השמחות הכי גדולות והכי מתוקות שיש זה למצוא משהו שאבד לנו.
גם אנשים, גם חפצים, גם רגשות וגם את עצמנו.
עשיתי עליה אגרוף חזק
הבריכה הייתה מקום קסום עבורי כשהייתי ילדה קטנה. לא כי אהבתי לשחות אלא שבבריכה הייתי מוצאת תמיד מציאות.
אני חושבת שלא הייתה פעם שהייתי חוזרת מהבריכה בלי איזו מציאה קטנה.
מים יודעים לקחת. הכול. חפצים, תכשיטים וגם אנשים.
אהבתי לצלול בבריכה ולחפש בקרקעית מציאות. הפתעות. משהו כזה לא צפוי.
הכול תמיד מנצנץ שם בקרקעית של הבריכה. נשבר עם האור של השמש.
סיכות ראש מעניינות, משקפות, כובעי ים…את המשקפות לא השארתי לי, או כל חפץ אחר שהיה קשור למים.
אבל את כל שאר המציאות הקטנות האלה לא ממש ניסיתי להחזיר למי שאיבד אותן. לא הייתי מסוגלת.
באחת הפעמים כשיצאתי מהבריכה נצנצה לי על הרצפה טבעת.
טבעת דקה מזהב, עם שלוש אבנים קטנות. היה חרוט עליה מבפנים: אוהב אותך לעולמים ל.ח.
עשיתי עליה אגרוף חזק וידעתי שלא אוכל להחזיר אותה. לא למציל, לא למודיעין של הבריכה ולא לשום מקום אחר. זו הייתה המציאה הכי שווה שמצאתי בבריכה.
לא תמיד אנחנו מסוגלים להחזיר אבידות לזה שאיבד אותן. לפעמים מעצם המציאה אנחנו מרגישים שמה שמצאנו הוא שלנו, כאילו הוא היה צריך לעבור לבעלותו של מישהו אחר.
שנים ענדתי אותה. היא הייתה טבעת המזל שלי. ליוותה אותי לכל כך הרבה מקומות לכל כך הרבה ארצות.
הייתי אוהבת להסתכל בחריטה שלה ולדמיין לי את הגבר הזה שנתן לאישה את הטבעת הכל כך עדינה וענוגה הזאת וחרט עליה דבר כל כך יפה.
תמיד שאלתי את עצמי אם הוא באמת אהב אותה לעולמים…או שאלו היו רק מילים…ותמיד הרגשתי שעשיתי משהו ממש רע.
שלא ניסיתי אפילו לנסות להחזיר לה את הטבעת שבטח היא חיפשה הרבה זמן.
התנחמתי בזה שאם הוא אהב אותה לעולמים ולא רק במילים היא כבר לא הייתה צריכה את הטבעת. היה לה אותו.
באחת מהטיסות שלי לחו”ל שטפתי ידיים והורדתי אותה. לא מצאתי אותה יותר.
המציאה שלי הפכה שוב לאבידה.
ולמציאה של מישהו אחר.
משהו הירואי בללכת לאיבוד הזה
אֲבֵידוֹת
אני מדמיינת מקום צפוף כזה, לח, חם עם ניאון ומאוורר תקרה.
מדפים, מזוודות, קופסאות, טלוויזיות, בגדים, ספרים, תכשיטים, מכשירי רדיו משהו של פעם כזה. כמו מחלקת אבידות של המשטרה שהיינו רואים בסרטים.
“אבידה היא חפץ שיצא מרשות בעליו. והבעלים אינו יודע את מקום הימצאו. כאשר אדם אחר ימצא את האבידה הזאת היא תהפוך למציאת אבידה. ולפי חוק הוא מחויב להשיבה או להודיע עליה למשטרה”.
אבידות ומציאות הן שתי מילים שקשורות זו בזו. אחת בתוך השנייה. במילה אבידות יש כל כך הרבה אסוציאציות ומשמעויות…
צירוף המילים הלכו לאיבוד תמיד מזכיר לי משפטים מתוך ספרים.
הלכו לאיבוד ביער האפל, הלכו לאיבוד בארץ רחוקה, הלכו לאיבוד בהרים…ומה עם איבדו את עצמם לדעת, את השפיות, את עצמנו…
יש משהו הירואי ב”ללכת לאיבוד” הזה משהו אפל, מסתורי, אולי גם קסום.
אפשר ללכת לאיבוד בסרט נפלא שאנחנו רואים, ללכת לאיבוד ברחובות של ערים חדשות, ללכת לאיבוד בתוך עצמי ברגע של שכרון חושים או של סקס מטורף או של שכרות, או של משבר גדול ושבר בחיינו…
ה”ללכת לאיבוד” הזה הוא כל כך אינדיבידואלי, לכל אחד יש את ה”ללכת לאיבוד” הפרטי שלו כל אחד בא לזה ממקום כל כך אחר ושונה.
סטיבן הוקינג
היה בחדר אור עמום. שש בערב. סוף מרץ.
קצת מהאור של המנורה מעל המיטה וקצת אור מבחוץ של שקיעה.
כמה דקות קודם היא ביקשה שאביא לך מיץ אשכוליות אדומות מהקפיטריה למטה.
אני זוכרת שירדתי במעלית וכשיצאתי ממנה השמש סינוורה אותי מהחלונות הגדולים של בית החולים וחיממה לי את הדמעות שזלגו ללא הפסקה.
כשחזרתי עם מיץ האשכוליות, היא שכבה במיטה, הסתכלה עליי במבט שבור וביקשה לדבר איתי קצת על פרופסור סטיבן הוקינג. האסטרופיזיקאי האנגלי.
היא העריצה את הוקינג מאז ומעולם. את הגאוניות ואת וההסתכלות המיוחדת שלו על היקום והחיים בצל המחלה הארורה שבה הוא חלה.
תגידי היא שאלה אותי, את חושבת שיש גורי אדם מעבר לכדור הארץ?
גורי אדם? למה את מתכוונת שאלתי.
אנשים שנראים כמו גורים של אנשים, קטנים כאלה. שגרים בכוכב אחר…שהם יותר קטנים מאיתנו. גם הוקינג מדבר עליהם.
השקיתי אותה ממיץ האשכוליות והסתכלתי עליה. היא הייתה כבר במקום אחר. חייכתי אליה חיוך אחרון.
גורי אדם, אני לא יודעת. נו באמת תגידי מה את רוצה ממנו, מהוקינג, אולי עדיף שתנוחי קצת?
אני לא יכולה היא אמרה לי, לא יכולה לנוח. הכול כואב לי כל כך. ליטפתי לה את התלתלים ונתתי לה עוד ממיץ האשכוליות.
העיניים שלה נעצמו לאט לאט. היא נרדמה.
ואני הלכתי. לא החזקתי מעמד יותר.
ברחתי משם לנשום אוויר, לנסוע הביתה, לעכל הכול. נסעתי באוטו. צעקתי בכיתי בכי כואב. בכי מהמעמקים של הגוף.
השיר “שמתי לי פודרה” של אביתר בנאי ניגן ברקע “שמתי לי פודרה צבעתי ריסים, לבשתי שמלה מקושטת כיסים…”
כשהשמש שוב זרחה לפנות בוקר, התקשרו והודיעו לי שהיא איננה.
היא השאירה לי את הוקינג לנצח ואת הפודרה והריסים והשמלה ולקחה איתה את התלתלים היפים שלה ואת החוכמה האינסופית שלה.
ועזבה.
אובדן
זה לגעת בידיים פצועות בלב שבור, בלב כואב ולהכאיב לו עוד ועוד בלי רחמים.
אובדן, אבידות ואבידה מילים שמדברות על אותו דבר: על משהו שכבר אין לנו אותו. זמנית או לכל החיים.
אובדן ואבידה הן מילים שישר מתקשרות לי באופן אישי למוות.
כשאני שומעת את המילה אובדן, משהו קורה לי בגוף. כאילו מישהו שם לי מסך פתאום על הכול. עבורי אחת המילים הכי קשות שיש ואולי זה כך עבורי כי חוויתי אובדן בחיי. אובדנים.
אנשים שלא חוו אובדן של מישהו או משהו קרוב, אולי יכולים להביט על המילה הזאת או לפרש אותה ממקום אחר פחות כואב.
יש לנו אובדנים שבמשך חיינו מקבלים תרגום, סינכרון, עיבוד ואנחנו מסתכלים עליהם בעיניים אחרות, ממקום אחר.
ויש לנו אובדנים שנשארים לנו ככה כמו שהם קרו ולא עוברים שום עיבוד ושום תרגום. נשארים כואבים, בועטים, חרוטים.
המילה אובדן מתקשרת לי גם לאובדן של משהו מאוד מהותי בעצמנו כמו אובדן הרגשות שלנו.
יש אנשים שאחרי משבר קשה אומרים שהם איבדו את היכולת להרגיש, לאהוב, לחמול.
ומה עם אובדן התמימות, צירוף מילים כל כך טעון. שמעלה הרבה שאלות ומחשבות…
שקית שקופה כחולה
הקרניים של השמש שברו באור שלהן את החרוזים בשרשראות הצבעוניות שהיו תלויות בדוכן הזה שכל כך אהבתי.
חיכיתי לרגע הזה שכבר נגיע אליו ואוכל לגעת ולשמוע את הרשרוש הממכר שלהן.
והיה את הדוכן של הגבינות והזיתים, וגבעות התבלינים והממתקים והחנות של הכפתורים והתפירה וכל ערימות הבגדים והצבעים והירקות והפירות והאנשים והריח והקולות. משהו שיש רק שם.
משהו של המון מציאות והפתעות ולא נודע. וכל פעם מחדש זה ריגש אותי הביקור שם. ידעתי שכל פעם נחזור עם מציאה אחרת.
הייתי נותנת לה יד. חזק חזק. מפחדת פחד מוות ללכת לאיבוד בכל הצפיפות וההמון ומצד שני בלב תמיד התכוננתי לרגע הזה.
הייתי עושה לזה חזרות.
הייתי מכינה תסריט בראש מה יהיה אם אלך לאיבוד, איך ארגיש למי אפנה, מה אגיד. איך אתאר לו את אמא שלי, איך אמצא אותה.
נעצרנו ליד הדוכן של הבייגעלך והלחמים, המוכר היה אורז את הזעתר בחתיכה קטנה של נייר עיתון ושם לנו בשקית השקופה הכחולה את העיתון הקטן עם הזעתר והבייגעלך החמים.
אמא שלי ביקשה ממנו עוד כמה לחמניות והם דיברו קצת על מזג האוויר וכמה חם היום.
היד שלי התנתקה מהיד שלה.
שמעתי יללה של חתול והרגליים שלי הלכו בעקבות היללות.
הוא עמד שם ממול לדוכן של הבייגעלך מרחק של כמה מטרים ספורים. ניסיתי לגשת אליו וללטף. הוא ברח.
לקח לי כמה שניות להבין שהלכתי לאיבוד.
כל החזרות שלי לא ממש עזרו לי באותו רגע. כי ברגע הזה לא באמת ידעתי מה אני עושה.
ידעתי רק בלב שאמא שלי בטח כבר הבינה שהלכתי לאיבוד ושהיא בטח כבר מחפשת אותי בכל השוק וזה ניחם אותי קצת.
המוני אנשים חלפו לידי. הסתכלתי סביב מנסה לחפש בעיניים שלי מישהו מוכר.
ואז ראיתי ממול את האיש הזה מהדוכן של השרשראות. והרגליים הקטנות שלי לקחו אותי אליו. נעמדתי מולו שיראה אותי.
כולי דמעות.
אני זוכר אתכן הייתן כאן לא מזמן. את בחרת את השרשרת הכי יפה בדוכן הוא אמר לי וחייך.
הוא הביא לי כוס מים ועוגייה ואמר לי שאחכה כאן ולא אזוז.
את זוכרת איפה היית איתה בפעם האחרונה? היינו בבייגעלך אמרתי לו. הוא חזר אחרי כמה דקות עם אמא שלי. דקות שנראו לי כמו נצח.
אמא שלי לא צעקה רק חיבקה אותי חזק ואני חיבקתי אותה בחזרה. הרגשתי שהגוף שלה מזיע ורועד.
בואי הביתה היא אמרה לי ונישקה אותי. נדבר על זה בדרך.
תודה אמרתי לאיש של השרשראות ויצא לי חיוך קטן.
הוא ליטף אותי ואמר לנו שבשבוע הבא הוא מקבל מציאות חדשות מסין ושכדאי לנו לבוא לראות מה חדש בדוכן שלו.
נבוא אמרה אמא שלי, בטח שנבוא.
אנחנו אוהבות מציאות…
מחכה לנו ברגע הנכון ולפעמים הכי לא צפוי
מְצִיאוֹת
או כמו שסבתא שלי הייתה אומרת: מציאס. יש במילה הזאת מציאס משהו ציני קצת, גלותי. משהו עם הומור.
מציאה יכולה להיות חפץ במחיר משתלם מאוד, או בית או מכונית, או משהו כזה שגורם לנו להרגיש סיפוק, כאילו זכינו במשהו שאף אחד אחר לא זכה בו. שהיה לנו מזל למצוא אותו. אני לא מאמינה כל כך במילה מזל, מאמינה יותר במילה תזמון.
אם אנחנו אמורים למצוא משהו בחיינו בין אם זו מציאה על המדרכה או בין אם זה את אהבת חיינו, או חבר לכל החיים או את עצמנו מחדש אחרי שהלכנו לאיבוד, אני מאמינה שנמצא אותה. היא מחכה לנו ברגע הנכון ולפעמים הכי לא צפוי והכי מפתיע. כמו שמוצאים אוצר.
יש מציאות שמצאנו בחיינו שכאילו ידענו שהן ימצאו על ידינו. חיכינו להן. “הזמנו” אותן.
ויש מציאות שלוקח לנו כמה שניות או ימים להבין שהן ה – מציאה של חיינו ויש כאלה שאנחנו מבינים די מהר שהן לא, והן הופכות לעוד חפץ בערימת החפצים שלנו, או לעוד בנאדם שאנחנו מכירים בחיים שלנו.
לעולם לא נדע
הסרט “שיער” בבימויו של מילוש פורמן הוא אחד הסרטים האהובים עליי ואחד מהסרטים האהובים על אחי ואחותי. מגיל צעיר הייתי נוהגת לראות אותו איתם ולצערי בהמשך בלעדיהם.
מכירה כל שיר ושיר בו וכל סצנה וסצנה. כל דמות ודמות. את קלוד, את ברגר, את שילה.
קלוד בחור אמריקאי מבית טוב שרוצה להתגייס ולהילחם בוויאטנם.
בדרכו הוא פוגש בחבורת היפים פרועה ונכנס לתוך עולמם. הוא מתאהב בשילה אהובת ליבו שגם היא התגלגלה במקרה לחבורה הזאת.
הוא עדיין לא מוותר על החלום להילחם וברגע האמת כשהוא אמור לעלות למטוס לוויאטנם הוא לא נמצא בבסיס. במקומו ובעל כורחו עולה למטוס חברו הטוב ברגר מקבוצת ההיפים ונהרג במקומו בוויאטנם.
דלתות מסתובבות, זה מושג שאני מאוד אוהבת ומתחברת אליו. הוא בין היתר המהות של הסרט הזה. מה היה קורה אילו? אילו בדלת המסתובבת הזאת היה נשאר קלוד האם הוא גם היה נהרג? ואם הוא היה בא שנייה אחרי האם המטוס היה ממריא בלעדיו ומציל אותו ממותו?
מה היה קורה אילו בדלת המסתובבת הזאת בחיינו הכול היה קורה כמה דקות או שנים אחרי או לפני.
כשאנחנו חווים אובדן, אנחנו תמיד שואלים למה, ומה היה קורה אילו…תמיד יש שני תסריטים שרצים לנו במקביל בראש.
אם הייתה הדלת מסתובבת לכיוון השני האם זה היה משנה את המציאות שלנו? האם עדיין היינו מאבדים את אלה שאהבנו או מוצאים את מה שרצינו?
לעולם לא נדע.
החודש לפני 18 שנה, נפטרה אחותי.
16 שנה לפניה נפטר אחי.
כשאחי נפטר אמרתי שזו טרגדיה וכשאחותי נפטרה אמרתי שזו אניגמה. כי אחרת איך זה ייתכן שאיבדנו את שניהם. חידה שחורה ואפלה שלעולם לא נדע את התשובה שלה.
לפני שנה העליתי כאן את הפוסט האהוב אירלנד פוסט שמדבר על השראה מהמקום הכי כואב שלה. השראה שבאה מהאובדן הפרטי שלי. פוסט שהוקדש לשניהם ונתן לי אחרי הרבה שנים לפרוק קצת מהכאב הנורא הזה שמלווה אותי כל חיי.
מי שקורא אותי כאן ימצא כמעט בכל פוסט שלי סיפור עליהם, זיכרון שקשור בהם, משפט, מילה.
כל סיפור שאני נזכרת בהם זו השראה עצומה עבורי.
אני מאמינה היום ויודעת שגם באובדן יש נחמה. חייבים למצוא את הנחמה הזאת בחיים שלנו, בעצמנו, בילדים שלנו, בעיסוק שלנו. בכל דבר שנבחר.
מתוך אובדן אפשר לצמוח…לפרוח…לגלות דברים על עצמנו שלא תארנו לנו שהם שם.
אם בחרנו לחיות אחרי אובדן בחיינו אנחנו חייבים למצוא בו גם את הנחמה שלו, את ההשראה שלו. את הצמיחה ממנו.
אני יודעת צריך המון כוח בשביל זה אבל זה בידינו בלבד.
נחמה וצמיחה…בעיניי…הן ה – מציאות הכי חשובות מתוך האובדן.
צריך לאסוף הרבה כוחות ופשוט למצוא אותן.
הן שם.
Lost and Found
מזמינה אתכם ללוח שלי ב – Pinterest שממנו נולד הפוסט שקראתם Lost and found
לוח על אבידות, מציאות, אהבה, מקומות ומה שמקשר את הכל להכל…החיים שלנו.
אז ספרו לי מה זו אבידה בשבילכם? מהי מציאה? דברים מעניינים שמצאתם ששינו את חייכם? חוויה של אובדן? צמיחה מאובדן? האם הלכתם לאיבוד פעם מכל סוג שהוא?
אני כאן… מחכה כמו תמיד לקרוא אתכם ולהגיב לכם באהבה.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
אם אהבתם, הכי אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם. לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.
תמרי סלונים ליבס
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
אויי איזה פוסט נוגע צובט ומקסים!! נגעת לי בהרבה פינות .. והרבה נימים. אני משאירה בארץ האבדות דברים רבים שרוצה לשכוח. שנדע ונצליח תמיד ללכת לאיבוד אך גם למצוא את הדרך הנכונה חזרה?
נתת לי עוד נקודה למחשבה שלא חשבתי עליה….
“אני משאירה בארץ האבדות דברים רבים שרוצה לשכוח”
אף פעם לא חשבתי על זה שיש דברים שנאבדים לנו וטוב שכך. שעדיף שנשכח מהם.
אולי יש ארץ לדברים שהלכו לאיבוד ושממש לא רוצים למצוא אותם בחזרה…
תודה מיכלי תגובה מקסימה…
מאתמול אני מחכה כבר להגיע לרגע שקט הזה . לחפש את הבלוג שלך בגוגל, למצוא אותו ולצלול לתוך ארץ פלאות. מרגישה כמו אליס אין וונדרלנד. הולכת לבלוע את הגלולה האדומה ולקרוא עוד.
וואו . איזו הפתעה . איזה כייף לי.
עידית איזה כיף שאת כאן….
ברוכה הבאה לארץ שלי. יותר נכון לחדר שלי:)
אומרים שהיא של פלאות אבל היא בעיקר הארץ של החיים שלי…
של מי שאני. מי שאנחנו. אבל מזוויות קצת אחרות….
מזמינה אותך לצלול כל פעם קצת, אי אפשר אחרת כאן.
עשית לי גם הפתעה נעימה מאוד ובדיוק אמרתי למיכל לפני שעתיים שאפגוש אותך ללא ספק שוב…
את מדהימה.
תודה רבה רבה על מה שכתבת לי…
תמרי
איזה פוסט. השארת אותי ללא מילים.יופי עוצר נשימה ומרחב אינסופי של תמונות ומילים. התרגשות ומתח. חיים שלמים בפוסט אחד. תודה להשראה , למי שאת ובעיקר שאת משתפת במציאות שמצאת וחוית.
את יודעת נויה שלי שבכל תגובה שלך מאז שאנחנו מכירות, גם כאן וגם בפייסבוק יש תמהיל ותמצית של כל כך הרבה דברים עבורי.
את תמיד מסתכלת על הפוסטים שלי בעיינים פקוחות ומלאות בכל כך הרבה טוב ורגישות וחוכמה….
תודה שאת כאן.קוראת אותי….
אוהבת
תמרי
תמרי, זה כבר לא פוסט זה הרבה מעבר, זה טקסט מכונן.
העלית פה כל כך הרבה נושאים שכולם שזורים אחד בשני, אבל גם עומדים בפני עצמם. הסיפור על הטבעת יכול בקלות להיות סיפור קצר בספר והסיפור על אחותך כמו לקוח מסרט.
והתמונות….מעוררות השראה כרגיל.
ואף על פי ולמרות הכל, את פוליאנה והאופטימיות שלך בסוף חייבת לנצח.
מקדישה לך שיר שיש בו מן האובדן, אבל יש בו גם המון המון אופטימיות:
https://www.youtube.com/watch?v=UKQpRgxyyqo
מיכלי,
לקבל ממך מחמאה שזה טקסט מכונן, זו באמת מחמאה גדולה עבורי.
ואם כבר על טקסט מכונן את מדברת כאן, אז את פוליאנה, הכירה לי אחותי יעל, זאת מהפוסט וכמה אהבנו אותה שתינו…
מאחלת לעצמי להישאר שילוב מנצח של בילבי אהובתי ופוליאנה.
אופטימית,שובבה, רגישה וילדה לנצח.
כמה את מפרגנת ומיוחדת למדתי דרך הכרותנו מפוסט הביטלס ולכן השיר ששמת לי כאן לא מובן לי מאילו.הוא נפלא.
תודה מיכלי אוהבת אותך.
הלכתי לאיבוד במילים שלך עטופה בכאב שלך ושלי נזכרת בכל המציאות בחיי וכואבת את האבידות. הכתיבה שלך סוחפת אותי לעולמות אחרים.
אביטל יקרה,
בדרך כלל אני לא צריכה הרבה מילים להרגיש קרוב אליי את זה שמגיב לי.
ובמקרה שלך, מרגישה אותך עכשיו, יושבת לידי קרוב.
הדבר היחידי שאני יכולה להגיד לך מכאן מהחדר שלי, זכרי רק את מה שאני מנסה לזכור כל חיי, שכל אבידה מביאה לנו בדרך מסויימת מציאה חדשה לחיינו.
זה לא קורה במיידי אבל זה מגיע. הכל תלוי איך מסתכלים על הכל….
נפגש בקרוב, נדבר קצת ונצלם….
(זו אחת מהנחמות שלי לחלוטין, המצלמה)
חיבוק גדול
תמרי
תמרי היקרה.
קראתי את כל הפוסט ולא יכולתי להפסיק.
כי אולי פחדתי ללכת לאיבוד?
מקסים!!!
כתבתי לך גם בפייסבוק שהתגובה שלך עשתה לי חיוך גדול, צחקתי ממנה.
היא שנונה ויפה בכל ים הכאב של הפוסט הזה.
מה שמוכיח שתמיד תמיד צריך להיות אופטימיים ולחייך למרות הכל…מנסה להפנים את זה יום ביומו.
תודה דנית יקרה שלי
פוסט רגיש מאוד. הרבה עצב. אבל יש בו גם נחמה…
בכל אובדן יש גם התחלה חדשה למקומות חדשים. בכל אובדן יש זכרון וגעגוע, אבל גם פתח לצמיחה ולהשלמה של החסר בדרך כלשהי, לפעמים לא ברורה לנו בהתחלה, אבל היא צומחת ונבנית.
תיאורים מאוד אישיים. מאוד נוגעים…
דמיינתי אותך הולכת לאיבוד בעיניים של ילד… כמה זה מפחיד ומצד שני כמה זה מרגש ומבגר בבת אחת…
אני זוכר שתומר הבן שלי הלך לאיבוד כמה היינו בלחץ כשביקרנו חברים בגליל, בשעה שהוא וחבר שלו טיילו בחורש, בין שתי גבעות של עצי זית סבוכים, אכלו פירות מהעצים ונהננו ובכלל לא שמו לב לזה שהזמן כבר מזמן עבר והערב יורד…
אכן, סוג של אובדן התמימות. בעיקר אצלנו המבוגרים…
הזכרת לי את הסיפור של תומר, אני זוכרת שהיית בחלחלה מזה. וגם אני.
לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו מבוגרים….
רוצים גם להנות מהנוף ולהפסיק להיות שומרי ראש של הילדים שלנו…
כמו שכתבת, סוג של אובדן התמימות.לחלוטין, רק לא תמיד אנחנו רוצים להפנים את זה.
בכל עצב, כאב, אובדן…יש תמיד נחמה. צמיחה ודברים חדשים שמוצאים.
זו המהות של הפוסט הזה לחלוטין. ומי כמוך מבין לליבי.
תודה שקראת והגבת עופר יקר….
תמרי אהובה, תודה שאת מכניסה אותנו לעולם המיוחד שלך, מרתק לקרוא ולהרהר איפה זה נוגע בי. אני יותר טיפוס של אבידות ממציאות. לפעמים אבדה שנמצאה יכולה להיות מאוד מאכזבת . אוהבת את הפוסטים שלך מיוחדת שאת.
הפתעת אותי, את? יותר טיפוס של אבידות ממציאות? אני יותר ממופתעת, אבל החיים כמו ששתינו יודעות יש להם את העניינים שלהם ונכון שלפעמים אבידה יכולה להיות מאכזבת…מאוד.
יש עוד כל כך הרבה זוויות על הנושא הזה שלא באו לידי ביטוי בפוסט, יכולתי לכתוב על זה עוד המון. נושא שריתק אותי כמעט חודשיים ואולי כל חיי האמת.
אהובה את שלי גליתוש, תודה.
איך שאני דומעת עכשיו תמרי. כל הלב שלי בוכה איתך. הפוסטים שלך, הגעתי למסקנה, שהם כל אחד פרק בספר הדול שלך… ואני רוצה לקחת מכאן משפט אחד דול שכתבת: “אחת השמחות הכי גדולות והכי מתוקות שיש זה למצוא משהו שאבד לנו. גם אנשים, גם חפצים, גם רגשות וגם את עצמנו.
הלוואי, תמרי, הלוואי
רבקה יקרה שלי,
אנחנו צריכות להפגש. זה קודם כל.
מרגישה כבר שיש הרבה דברים לדבר עליהם, אני ואת.
כל כך הרבה מדברים איתי על ספר די מהיום שעלה כאן הפוסט הראשון ואני יודעת שזה יקרה השנה…אם הוא יהיה מכאן מהחדר הזה וכל מה שנכתב בו השנה, או ממקומות אחרים אצלי…לא יודעת.
משהו בטוח יכתב. זה מחכה לי כבר הרבה שנים.
אני בטוחה ומאמינה ויודעת שכל מה שתרצי לעצמך יקרה לך אם רק תאמיני לזה ותתני לזה מקום.
כל אבידה בחיינו גם אם היא קשה וכואבת תביא איתה מציאה עבורנו. משהו חדש לצמוח איתו ולמצוא את עצמנו מתוך הכאב.
חיבוק גדול…מקווה שבקרוב גם אמיתי.
תמרי
גמרת אותי עם הפוסט הזה. יושבת עם אלונה ומחכה שהיא תסיים את הפיצה שלה, בינתיים קוראת אותו והדמעות זולגות. אלונה לא מבינה מה קרה לי. ריגשת אותי ונגעת לי במקום חבוי בלב. נהדרת שאת
איהל’ה,
מישהי כתבה לי בפייסבוק שהיא קראה את הפוסט בתור לרופא בקופת חולים ואנשים סביבה לא הבינו למה היא בוכה.
כמה רגישות יש בך, אני מגלה את זה כל פעם מחדש אצלך וזה נותן לי להכיר אותך עוד קצת ועוד קצת….
תודה על התגובה הכנה והמרגשת שלך…
תמרי
תמרי שלי.. איך זה שמצאתי אותך?! איך?! אין לי שריר בגוף שלא כואב לי עכשיו בזכותך, בגללך.. כואב כל כך מגעגוע. מהזדהות.. הצלחת לזקק את המילים שלך בשלמות.
…המילים שלך.. הן הכאב הכי עמוק, אבל הכי מדוייקות, הכי תמימות, אבל הכי גם לא… הכי מעציבות, אבל גם הכי מעצבות..
והזיכרונות.. הו הזכרונות שלך.. צלולים כמו מים.. מחברים אותך לאמת המוחלטת, הכואבת, היפה והמרגשת. בטוחה בכל ליבי שהיא היתה גאה בך כל כך..
ותודה..
אוהבת אותך. מאוד.
זה נראה כאילו אנחנו מכירות שנים. כאילו את חברה שלי מאיזה גלגול אחר. או בת משפחה שלי….ואפילו לא התראינו מעולם.
את מציאה יקרה שמצאתי השנה יעלי יקרה שלי וכנראה הלכת לי לאיבוד באחד הגלגולים שלנו….כמה אני שמחה שמצאתי אותך.
ולהבדיל אלפי הבדלות גם לאחותי קראו יעל.
היא איתי ולידי כל דקה וכל שעה. כל כך היתה שונה ממני וכל כך דומה.
והגעגועים אליה צלולים כמו מים, כואבים ולא נגמרים עד היום ועד לעולם.
אני כותבת לך ובוכה. זה לא פשוט לי תמיד לקרוא את כל המילים האלה המרגשות האוהבות, המחבקות. להכיל את הכל.
תודה יעלי….מתחילה לחסוך כסף לניו יורק….
.
ללכת לאיבוד אפשר גם בפוסטים שלך.
פשוט לוותר על היכולת לאחוז או להיאחז וללכת לאיבוד. קצת ביער, קצת באירלנד (אין לי דרך לתאר מה עבר על הגוף שלי כשקראתי אותו עכשיו שוב) קצת על הגג בתל אביב (כי זה חרוט בזיכרון) קצת בניו יורק ואז למצוא מציאות.
טבעת ומכתב והסבר – יש רחובות שלמים של אבידות ויש גורי אדם ויש אותך.
יש א ו ת ך תמרי המיוחדת כל כך. את כזאת מציאה מצוינת.
קרן…
התגובה שלך איך להגיד…נקראה עם המון דמעות.
הרגשתי שאת מתארת סרט. ובסרט אני…רצה מתל אביב, ליער, לאירלנד, לניו יורק….
לפעמים אני לא מספיקה בעצמי להבין מה קורה כאן מפוסט לפוסט…
ריגשת אותי מאוד מאוד מאוד. הסתכלתי לרגע על עצמי מהצד…
תודה קרן ריגשת נורא.
מחכה להפגש ולחבק
וואו. גוש בגרון. הרגשתי כמו פוסעת בין שברי חלומות. זה לקח אותי לכל מני עולמות אסוציאטיביים, כמו למשל הסיפור של פרספונה במיתולוגיה היוונית, שהלכה לאיבוד לאמה דמטר, נמצאה, אבל לא לגמרי. זה פוסט מרגש בכל קנה מידה, וממש אפשר להרגיש איך הכתיבה תרפיוטית עבורך תמר, אני שולחת לך חיבוק על האובדנים הקשים שחווית, אני יודעת שאת הצמיחה והנחמה שלך כבר מצאת.
מיה,
כל הבלוג שלי הוא אסוצייאטיבי…וגם בחיים אני כזאת.
כל דבר מבחינתי הוא דבר אחר ועוד דבר וכל דבר מזכיר לי דברים לפעמים לא קשורים, אבל בסופו של דבר הם קשורים לחלוטין והכל מתחבר יחד למילה אחת של השראה. של מחשבה. כמו רקמה כזאת גדולה.
כמו שבנוי הבלוג שלי. ואת צודקת לחלוטין הוא תרפיוטי לחלוטין עבורי כך תמיד היתה כתיבה עבורי מהיום שאני ילדה.
תקראי פעם אם יצא לך את הפוסט הראשון שלי כאן שנקרא “ברבי”, הבלוג שלי ממש לא התחיל כך. הוא התחיל כבלוג של עיצוב, של השראה מעיצוב…והתגלגל להיות משהו אחר לחלוטין.
כשקראתי את התגובה שלך בפעם הראשונה, בדיוק סיימתי להקשיב שוב לסיפור מהמיתולוגייה היוונית של פסיכה וקופידון. בטוחה שאת מכירה אותו. סיפור שיקר לליבי ואז קראתי אותך…צירוף מקרים מטורף.
בסיפור של פרספונה אני הכי אוהבת את האסוציאיות שקשורות לסתיו ולחורף, לקיץ ולאביב ולאדמה ולפירות…האבידה שלה בשאול בהקשה לאבידה של האדמה והתנובה שלה. מקסים. תודה שהזכרת לי.
התגובה שלך נפלאה ומחבקת ונתנה לי עוד המון חומר למחשבה.
תודה רבה מיה….
תמרי
תמרי זה לא פוסט בכלל. זו אמנות לשמה. אמנות על מתוחכמת ורגישה. אהבתי מאד. זה כ”כ עמוק – גם הכתיבה וגם התמונות אגב – שכל מה שאומר רק יחטא לטקסט הנפלא הזה ולכל המכלול. השארת אותי speechless 🙂
אומנות לשמה. מיכלי עשית אותי מרחפת לכמה ימים ולעוד הרבה הרבה זמן….
תודה אהובה את יקרה לי מאוד מאוד..
תמרי
מתוך ספרה של גודית וירסט ” אבידות הכרחיות ויתורים גורליים [1986]
“האבדות שאנו מאבדים במהלך חיינו, הוויתורים על אנשים, על אשליות, על דימוי עצמי אידיאלי, על התקווה שנחיה לנצח – כל אלה מעצבים אותנו וקובעים במידה רבה את אורח החיים ואת אישיותנו. מרגע הלידה ואילך אנחנו מאבדים: את הקירבה לאם, את האהבה להורה בן המין השני, את תחושת “אני כל יכול”. עלינו לוותר על ציפיות מופרזות מן האהבה, מן הנישואין ומן הידידות. אנו נוכחים לדעת, בכאב ובצער, שכוח המשיכה שלנו מתפוגג, שאין לאו אפשרות לגונן על ילדינו בבגרותם, וגם לא לקבוע הרבה במהלך חייהם ובאופיים. אנו נאלצים להתפשר עם חיים זוגיים לא מסעירים, עם חסרונות אצלנו ואצל הזולת. אנו תופסים שלא נקרא את כל הספרים, לא נעשה את כל המעשים, וכנראה גם נמות.”
“האבידות הנובעות מההכרה בעובדה המרה, שאמא שלנו תעזוב אותנו ושאנו נעזוב אותה. שלעולם לא נהיה המושאים הבלעדיים לאהבתה, שנשיקה לא תמיד עוזרת לרפא כל כאב, שהושלכנו אל העולם ועלינו להתמודד איתו לבדנו, שיהיה עלינו לקבל אצל הזולת ובתוך עצמנו, עירוב של רגשות אהבה ושנאה, את הטוב יחד עם הרע, שהאפשרויות הפתוחות בפנינו מוגבלות על ידי אנטומיה ורגשי אשמה, שיש פגמים בכל קשר אנושי, שנוכחותנו על הכוכב הזה היא בת-חלוף ושאין בכוחנו להציע לעצמנו או לאהובים עלינו הגנה – הגנה מסכנה ומכאב , ממרוצת הזמן, מן הזקנה והמוות – הגנה מפני האבידות ההכרחיות בקיומנו”.
“מרגע שנולדים כולנו מתמודדים עם בעיות של אובדן. אובדן לא רק במונחים של מוות אלא כתופעה חובקת כל בחיים שלנו, כאשר בני אדם עוזבים וגם נעזבים, מתנתקים מהאנשים האהובים עליהם, מאבדים חלומות רומנטיים, ציפיות בלתי אפשריות, אשליות של חופש וכוח, אשליות של בטחון –”אובדן העצמי הצעיר שלנו, העצמי שחשב שיישאר בלתי פגיע ונצחי”. אלו הן אבידות הכרחיות”
וככה פשוט מהלב שלי שחווה אבדנים כואבים ומשני חיים שהכל נשאר רשום בגוף ובכל זאת לרוח יש כח להפיח שמחת חיים פשוטה בכל כאב. וכל אבדן ואיבוד מגמישים את הלב ומרחיבים את הדעת. את יודעת. את מכירה את זה בתוכך.
תודה ל המילים שלך שנגעו בליבי
נויה יקרה,
את השיחה שלנו על הלב השבור אני לא אשכח. הייתי כבר בעיצומו של כתיבת הפוסט ונתת לי הרבה כח.
הפוסט הזה נכתב המון זמן. הוא עבר המון מבחנות ומפעל זיקוק אחד גדול…ובסוף נולד ןהרבה שברירי מילים מהשיחה שלנו נטמעו בו.
כשאני כותבת פוסט אני לא נוהגת לקרוא חומר על הנושא מלבד נושאים שבאמת אני זקוקה לחומר רקע מדעי או לפירוש ספציפי מאוד של מילה או ביטוי.
אני מעדיפה להישאר “נקייה” ולכתוב מה אני מרגישה לגבי הנושא וככה זה יוצא הכי טהור שאני יכולה.
קראתי בשקיקה גדולה את מה שהנחת לי כאן יותר מפעם ופעמיים. וארחי הפוסט שכבר נכתב זה היה מכונן לקרוא את זה . זה כתוב כואב, מטלטל וכל כך נכון.
זה נושא עצום ורב עם כל כך הרבה פירושים והסתכלויות ותובנות…כמעט אינסופי.
יש בנושא הזה לב שבור אבל גם לב גמיש (אוהבת מאוד את הצירוף הזה) וכמו שכתבת בסופו של דבר לכולנו יש את הרוח שאם היא חזקה דיו היא יכולה להפיח שמחת חיים גם בכאב נורא….
חיבוק גדול נויה. תודה רבה
תמרי
ללא מילים!! אחרי שאקרא זאת עוד כמה פעמים אולי אצליח לדייק תחושותיי.. ובנתיים רק אומר שנגעת עמוק!!
תודה רותם יקרה, אשמח לשמוע אותך. במיוחד אותך.
פעם כשנפגש…עם קפה. את ואני.
חשבתי עלייך המון בפוסט הזה.
חיבוק גדול ממני וכבר לא מהיום…
תמרי
קראתי בנשימה עצורה. כל מילה הדהדה ונשברה והתחברה מחדש לרסיסים הפרטיים שלי.
תודה על הכתיבה שלך.
את יודעת יעל שמכל אחד או אחת שמגיבים לי כאן, אני תמיד מאמצת לי משפט.
יש לי אוסף משפטים שכתבו לי אלו שקוראים אותי.
ממך אני לוקחת את : רסיסים פרטיים שלי.
מקסים, נכון ושביר.
תודה שהגבת לי ואם נגעתי בך עם המילים שלי זה הכי מבחינתי.
תמרי
יש פוסטים שנכנסים ללב ולא יוצאים משם. כזה היה אירלנד עבורי וכזה הוא גם הפוסט הזה. את מדברת על אבידות ומציאות וכשקראתי אותך עלו בי כל כך הרבה דברים שאיבדתי בדרך. על אחד מהם סיפרתי לך ממש לפני כמה ימים והאבידה הזו כואבת ולא מרפה.
אני אוהבת כל כך את הרעיון של ארץ של דברים שהלכו לאיבוד. הרעיון שכל הדברים, הרגשות, האנשים שאיבדתי, נמצאים שם, עושה לי משהו נעים בלב.
אני שונאת לאבד דברים. מי מאיתנו אוהב בעצם? אבל לפני שנתיים בערך, הלכתי לשוק לעשוק קניות. היו לי 58 ש”ח בארנק ולא הייתי בטוחה שזה יספיק לי, אז הלכתי לכספומט כדי להוציא עוד קצת כסף. היו רק שטרות של 200… הוצאתי. לא הייתה לי ברירה. וכך הלכתי לשוק, קניתי את כל מה שרציתי. סך כל הקניות עלו 57.50 ש”ח. “איזה קטע” אמרתי לעצמי- היה לי בדיוק את הסכום שהייתי צריכה. סתם הוצאתי עוד 200 ש”ח. אמרתי ושלחתי את ידי לכיס האחרוי כדי להוציא את השטר ולהניח אותו בארנק. רק שהשטר לא היה שם. הוא אבד…
הייתי קצת המומה באותו רגע, אבל אז הבנתי משהו. שום דבר בעצם לא הולך לאיבוד. בדיוק כמו שאמרת, אבידה של מישהו, זו מציאה של מישהו אחר. כל הדברים נמצאים באיזה סינרגיה מושלמת שאף אחד מאיתנו לא יוכל להבין.
תודה על פוסט מכונן. מצאתי את עצמי דרכו.
כרינה,
התגובה שלך העלתה בי כמה דברים…
יש בסיפור שלך עם הכסף את תמצית הפוסט הזה ובכלל של המילים אבידה ומציאה….
כמו שכתבת יש סינרגיה מושלמת שאף אחד לא מסוגל להבין כשהולך לנו משהו לאיבוד והוא נהפך למציאה של מישהו אחר.
לא סתם כל זה קרה לך בשוק. ולא בבית מלון למשל. אני בטוחה שמי שמצא את הכסף היה זקוק לו.
זכרון נוסף שלי שלא הכנסתי בסוף לפוסט.
אני לפני בת מצווה, והכי רציתי שרשרת זהב מקסימה שראיתי בחנות תכשיטים בדיזינגוף.
לא היה סיכוי שיקנו לי אותה כי היא היתה מאוד יקרה, גם לא לבת מצווה.
כמה ימים לפני בת המצווה שלי הלכתי עם אחותי ברחוב אדם הכהן בתל אביב ליד הבית שלנו ואני מוצאת על המדרכה שטר של 500 לירות (עם בן גוריון) זה היה אז הון עתקקקק.
אני זוכרת שרעדתי. באמת שלא האמנתי. הכי מציאה הכי תיזמון הכי ביקשתי וקיבלתי. סינרגיה מושלמת.
אחרי שעה כבר ענדתי את השרשרת. ולא הורדתי אותה שנים. זה באמת היה מדהים כל ההתרחשות הזאת.
עדיין יש לי אותה מלאה בפלונטרים בלתי ניתנים להפרדה, אבל שומרת אותה. היא מאוד סימבולית עבורי.
תודה ששיתפת אותי בסיפור הנהדר והמכונן שלך….
קראתי פעמיים. בטח אקרא עוד. ריגשת אותי מאוד. רציתי לצטט משפט שנגע בי במיוחד אבל קשה לבחור אחד. אני בוחרת את כולם. נגעת בנימי נפשי.
ליאן,
כתבת לי בפייסבוק וגם כאן וזה מאוד ריגש אותי מה שכתבת לי…
(אנחנו לא מכירות, אבל אני מרגישה שאנחנו צריכות להכיר..)
הפוסטים שלי נכתבים קודם כל לגעת, זו המהות שלהם.
אבל לפני שאני נוגעת באחרים אני צריכה להרגיש שהפוסט נגע בי בנימי נפשי שלי….
ואז הוא של כולם….משחררת אותו…
מקווה שתישארי כאן…
תודה רבה שהגבת לי…
תמרי
וואו תמרי. מקסים, מרגש, מחייך, עצוב. פוסט שיש בו הכל. לא יכולה להפסיק לקרוא ורק רוצה עוד ועוד.
את פשוט מוכשרת וכמה כיף לך שניחנת בכשרונות רבים.
אוהבת, נשיקות. מיכל
מיכלי תודה, את יודעת אם זה היה תלוי בי יכולתי גם לכתוב עוד ועוד…
מתישהו צריך להפסיק שלא יהיה מדי ארוך….:)
תודה רבה רבה שקראת את הפוסט ושאהבת ושאת כל כך מפרגנת לי תמיד!
את מיוחדת במינך:)
הכתיבה שלך גורמת לצריבה. בגרון ובנשמה.
זה מזכיר לי עבודה של שף שמכין קרפצ’יו – כבר יצא לי להגיד לך את זה.
חותך דק דק דק… ואחרי זה עוד מפזר על זה מלח גס… כובש את זה…
רק שעל הפלאצ’ה שלך את מניחה את נשמתך ומגישה לקוראים.
מצד אחד – כאב גדול, מצד שני טעים לאללה…
הכתיבה שלך נפלאה.
והתגובה שלך היא פרוזה בפני עצמה….
תודה רבה שהשארת אותה כאן למזכרת.
אני שמחה שעם כל המלח והכאב שבפוסט הזה היה לך טעים בלב…
תמרי, את ללא ספק קוסמת של מילים, יודעת לעבד אותן, ליצור ולגעת. השנה האחרונה היא בשבילי שנה של אבדן גדול, הרבה פרדות, גם תסכולים ואכזבות, הרבה הליכות לאיבוד, הרבה לא נודע… אבל גם מציאות בלי סוף. המציאות הן באמת כוח מחיה. המציאות (בשורוק) היא לפעמים היער הזה שבו הולכים לאיבוד. אבל המציאות הקטנות והגילוי העצמי – איזה כוח יש להם. תודה על היכולת שלך לגעת ולעורר כל כך הרבה דברים. הנגיעה הזאת היא כוח מרפא שוב ושוב בעיבוד של האבדן וביכולת להעריך את כל הטוב. תודה על גילוי הקשרים החדשים והמעניינים שבין האבדות והמציאות על שלל צורותיהן.
זיווה, אני קוראת אותך ומרגישה באמת שמתוך השנה הזאת שאת מתארת לי במציאות (עם השורוק) מצאת משהו הרבה גדול. גם אם לכאורה זו מציאה “קטנה”.
מציאה לא חייבת להיות גדולה נהפוך הוא….
כתבת על גילוי עצמי וזה דבר מופלא בעיני. הוא בדרך כלל מגיע אלינו בדיוק מהמקומות שכתבת עליהם, צומח משם לאט אט ונותן לנו אור. משנה חיים לפעמים.
מאוד מרגש לקרוא את מה שתיארת כאן ויש בי המון הזדהות איתך, נדבר על זה פעם בארבע עיניים.
התגובה שלך מאוד נגעה בי וריגשה אותי.
תודה מעומק ליבי על הפרגון שלך הפתיחות והכנות.
חיבוק גדול
תמרי
תמרי אהובה, האובדנים שלך…
הם בעצם ניכרים בכל אחד מהפוסטים שלך
כתבת כך בעצמך.
.
גם כשאת לא מציינת את זה
לעתים קרובות אני תוהה איך זה לחיות בעור שלך
עם הלב שלך והראש שלך שחוו את האובדנים האלה?
ואיך אפשר לחיות בעורה של אימא שלך
שאיבדה שניים מילדיה?
.
לחיים יש כוח משלהם.
עוצמה מעל לכל דמיון
.
.
בכל פוסט שאת מעלה, יש לך היכולת להעלות מתוכי זכרונות משלי
זכרונות שמהדהדים את אלו שלך בדרך כלשהי.
לא אשתלט לך לגמריי על הפיד: אחלוק איתך רק אחד.
.
.
א. היה קולגה בעבודה
בחברה שהייתה בבעלות המשפחה שלו
ועסקה במדי ייצוג ובגדי עבודה.
אני התבקשתי ליצור עבורם קולקציית בגדי נשים לייצוא באירופה.
מטעמי שיווק ואקלים פוליטי בינלאומי, הקולקציה לא צלחה,
אבל א. ואני שמרנו על קשר מסויים
שנים לפני כל הווטסאפים והפייסבוקים
.
הוא היה מאוהב בי, כנראה.
באשה שאיתו אולי קצת פחות.
בעוונותי, וברווקותי, לא אחת הצטרפתי אליו לבילוי של חמשי בערב
עם קבוצה מחבריו הטובים.
לזכותי אני אומרת – רק בילינו יחד
זה הכל.
זוגתו לא אהבה לצאת לבלות, כך היה אומר לי
ואני האמנתי
.
אחרי שנים, האיש החדש שאתי אז היה זקוק לבגדי עבודה עבור האנשים שלו
ואני, באופן טבעי, פניתי אל א.
כבר חצי שנה שלא ראיתי אותו
בפעם האחרונה שכן, מקום עבודתי היה סמוך לשלו, ואכלנו יחד ארוחת צהרים
מאז לא שמעתי ממנו
.
הוא כועס עליי, חשבתי
אולי מאוכזב מהעובדה שאני לא מחזירה לו אהבה.
נסיתי עוד קצת ליצור קשר, ולבסוף ויתרתי
.
חברה שלי, שהייתה מנויה על עיתון הארץ
סיפרה לי על מודעת אבל שהייתה קשורה למשפחה הזאת
משפחה עם שם ייחודי.
היא, שהכירה את המשפחה מהסיפורים המפורטים שלי
לא זכרה את השם הפרטי של האדם שעליו מתאבלים
והעריכה שמדובר באחד מילדיו של י., אחיו הצעיר של א.
.
אני חשבתי לנחם את א., ידידי, וניסיתי להתקשר אליו לנייד
חלילה לא לעסק המשפחתי, כי איש במשפחה לא ידע על הקשר שלו אתי.
כתבתי הודעות למייל הפרטי.
הוא לא ענה
.
כשפניתי לחברה בעניין אותם מדים
האישה הצעירה שענתה לשיחה, אמרה לי:
הוא כבר לא עובד כאן.
מה זאת אומרת? שאלתי
זו החברה הזו?
בבעלות המשפחה הזו?
והוא כבר לא עובד כאן?
התימהון!
מי את? היא דרשה לדעת.
הצגתי את עצמי – בלי הקשר האישי – ואת מבוקשי
והיא ענתה לי: הוא נפטר.
מה??? שאלתי אותה, מתי?
לאט לאט הוצאתי ממנה עוד משפט
עוד פרט.
הוא מת בלילה של אותו יום שבילה אתי הפסקת צהרים.
הוא נהג על האופנוע שלו כשהוא שתוי
ו”טיפס” על עץ.
זה היה אחרי אירוע.
החתונה שלה עצמה
.
…ואני נסיתי לנחם אותו על האובדן…
חנוש….
אני אתחיל בסיפור המצמרר הזה שלך.
קראתי אותו וידעתי שזה יהיה הסוף הנורא.
לאובדן לצערי יש תמיד כתובת.
לאחותי יש מנהג להסתכל בעיתון במודעות אבל. להרבה אנשים יש את המנהג הזה ולצערי גילינו דרך המנהג הזה כמה אובדנים מאוד עצובים של אנשים שהכרנו בחיינו.
לפעמים שאתה מגלה אובדן בהפתעה ההלם הוא כפול על אחת כמה וכמה אחרי סיפור כמו שתיארת כאן.
מה הרגשת ברגע שאמרו לך שזה הוא?
ואיך זה לחיות בעור של עם הלב הרגיש שלי….
לא פשוט בכלל.
אבל כשאני רואה את אמא שלי המדהימה שאיבדה את שני ילדיה אני מבינה כמו שכתבת שהחיים חזקים מכל וכמו שכתבתי בפוסט אם בוחרים להמשיך לחיות אותם אחרי אובדן כזה, יודעים למצוא את הנחמה בדברים אחרים. אין ברירה. אחרת הולכים לאיבוד.
אוהבתותך המון
לא תאמיני. היום גיליתי שיש המשך לסיפור הזה…
וזה אכן המשך מארץ ההמשכים. סיפור פשוט לא ייאמן.
הוי תמרי. ישר עלו הדמעות והגוש הזה בגרון שלא מוכן לעזוב אותי. אני אקרא שוב ושוב כי זה לא מספיק פעם אחת. ככ הרבה דברים עלו וככ הרבה גברים שקראתי וחוויתי בעצמי. אני לא יודעת איך לחיות כך עם אבידה שכזו, רק מניחה שהחיים שהם ככ חזקים, גם מאפשרים לחוויה של לחיות להיות ככ חזקה ומעצימה רגשית, שהיא מאפשרת את ההמשך. אמא שלי תמיד היתה מספרת לי שאמא שלה היתה מוצאת מציאות בחוץ. והכי אני שמחה להיות כמו הסבתא האהובה שלי, שבגיל 6 נדרסה לידי, עי אופנוען, ונפטרה כעבור יומיים. בכל הטיולים עם נינה מצאתי משהו. בעיקר כסף. בשבילים, במדרכות, בתוך הדשא. המטבעות תמיד נצצו רק לי. היום, כשנינה אבדה לי, אני כמעט ולא מטיילת, אז לא מוצאת. החיים יגרמו לי להמשיך לטייל, אני בטוחה. אוהבת את הלב שלך כמו שהוא.
ציפי יקרה אחת…
אני לא יודעת אם זה קשור אבל הרבה סבתות מהדור הקודם אהבו לחפש מציאות, לאגור ולהביא הביתה כל מיני דברים.
אולי זה קשור לזמנים אחרים שהם חיו בהם, זמנים קשים מנשוא.
אני לא יודעת ממי ירשתי את זה אבל יש לי גם תכונה של חיפוש מציאות בעיקר כסאות…מתה על זה.
ולשמחתי מצאתי הרבה כסאות שווים בשנים האחרונות.
מעכת לי את הלב עם סיפור המוות של סבתא שלך, צימררת אותי לחלוטין. אבידה, אובדן אין מילים לתאר…ועוד לזכור הכל כילדה, נורא. מה עשית עם הזכרון הזה?
משערת שזה האחד הזכרונות הכי קשים שלך לכל החיים.
היה ברור לי וחיכיתי שתזכירי את נינה האהובה שלך ואני רוצה לגלות לך סוד שהיתה לי פסקה בפוסט שקשורה לאובדן של בע”ח ולבסוף החלטתי שלא והעדפתי שכל אחד יקח את זה למקום שלו…לאובדן הפרטי שלו.
נינה הביאה לך הכל כך הרבה טוב לחיים ולא סתם מצאת איתה המון מציאות.
היא אולי אחת המציאות הכי מדהימות שהיו לך בחיים. וזה היה כל כך הדדי אצלכן.
אין לי ספק שהחיים שלך יהיו עוד עמוסים בטיולים וחוויות ואולי גם תצטרף אליהם כלבה חדשה בהמשך שהכל קצת ירפא…
תודה על התגובה שלך ריגשת אותי מאוד מאוד!
תמרי
מפוסט לפוסט אני מבינה עד כמה כל הדבר העצום הזה צריך להיות בסוף ספר.. ספר יקר שילך איתי לכל מקום ותמיד ארצה לקרוא אותו בכל פעם מחדש ולגלות מילים ומשפטים שלא הבחנתי בהם קודם… אהובה שלי את מדהימה אומר לך את זה בכל פעם ופעם ולא רק בפוסטים (-: איבדתי הרבה בחיים אבל גם מצאתי ויש בזה הרבה נחמה ואחת המציאות החשובות בחיי זו את.. אוהבת אותך את יודעת עד כמה..
יקרה שלי,
כשהכרנו הייתי כבר אחרי הכל.
לא שיערתי בנפשי שנחלוק בהמשך חיינו אובדן משותף.
אני יודעת שבכל רגע נתון בחיינו תמיד נהיה נחמה אחת לשנייה וזו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלנו לחיים האלה.
לגבי הספר…. מאמינה שזה יקרה בסוף. יש כבר ביקוש גדול..עובדת על זה.
תודה אהובה שלי על הכל.
תמרי יקרה, את כותבת כל כך יפה ומרגש שאי אפשר לתאר. נוגעת בכל הנימים. וכל כך מוזר, את שניהם הכרתי ואת שניהם אני זוכרת ואותך לא הכרתי מעולם… עד שנפגשנו בפייסבוק…מקווה שניפגש יום אחד….
טלילה תודה רבה מכל הלב על המילים שלך וכן זה באמת מוזר שהכרת את שניהם בטח גם לפני שנולדתי בכלל.
אני מדברת הרבה עם אחותי ועם אמא שלי על זה שפתאום צצת לי….
ברור שזה לא במקרה בכלל שנפגשנו בפייסבוק…ולו רק בשביל שתכתבי לי תגובה כזאת שהכרת אותם בחיים האלה.
מקווה מאוד שנפגש פעם!
תמרי
תמרי. את מופלאה.
את מפסלת מציאוּת באמצעות מלים ובכך מייצרת מציאוֹת עבור הקוראים.
שיתפתי אותך באחד המשפטים האהובים עלי:
“שום דבר לא הולך לאיבוד, הוא פשוט משנה מקום”.
ואמרת שבעצם האבידה של מישהו אחד היא המציאה של מישהו אחר.
עכשיו כשאני קוראת, סיפור הטבעת מתחבר לי לגמרי למקום הזה.
אני סקרנית לדעת מה יהיה הגלגול הבא שלה.
כשתהיה האבידה של מי שמצא אותה אחריך ותעבור ליעד הבא שלה.
אחרי שתחשב מסלול מחדש…
תודה לך על התענוג המתחדש בקריאה של דברייך. בכל פעם מחדש.
תמרי. את מופלאה.
את מפסלת מציאוּת באמצעות מלים ובכך מייצרת מציאוֹת עבור הקוראים.
שיתפתי אותך באחד המשפטים האהובים עלי:
“שום דבר לא הולך לאיבוד, הוא פשוט משנה מקום”.
ואמרת שבעצם האבידה של מישהו אחד היא המציאה של מישהו אחר.
עכשיו כשאני קוראת, סיפור הטבעת מתחבר לי לגמרי למקום הזה.
אני סקרנית לדעת מה יהיה הגלגול הבא שלה.
כשתהיה האבידה של מי שמצא אותה אחריך ותעבור ליעד הבא שלה.
אחרי שתחשב מסלול מחדש…
תודה לך על התענוג המתחדש בקריאה של דברייך. בכל פעם מחדש.
לירוני,
אוהבת כל כך את המשפט שכתבת כאן, שום דבר לא הולך לאיבוד הוא פשוט משנה מקום.
עוד דרך והסתכלות לחשוב על הנושא הזה, כל כך נכון!! מאמצת!
מתגובה לתגובה כאן, אני נפעמת לקרוא כמה צדדים יש לנושא הזה מכל כך הרבה זוויות, ללא ספק חומר לספר שלם.
נושא אינסופי וגלובלי ומצד שני כל כך אישי, כל כך רגיש…כל כך סובייקטיבי.
את אחת המציאות הכי מקסימות שמצאתי השנה, תודה שבאת!
תמרי מתחשק לי לבוא ולחבק אותך עכשיו.
כמה שאת מרגשת. כולי צמרמורת. תמיד נוגעת במקומות הרגישים והעוצמתיים האלה.
תודה על עוד פוסט משובח שגורם לי לחשוב, להרהר ולעלות זיכרונות.
אוהבת אותך
סיוונוש מתולתלת את תמיד מוזמנת לחבק אותי.
(ועוד עכשיו שאני עם תלתלים גם אז בכלל…)
תודה על מה שכתבת לי ועל הפרגון הענק.
לא רוצה להגיד שמחה שנגעתי בגלל הנושא הלא מאוד שמח, אבל אם הצלחתי כן לגעת איכשהו במשהו, זו הכוונה.
אוהבתותך!
גם אני אהבתי כל כך לצלול בבריכה. חלמתי שאני בת ים והבריכה זה העולם שלי. אהבתי להגיע הכי עמוק ולחזור עם מתנות קטנות. אם נפרק את המילה אבידה לאב (אב החפץ נגיד הטבעת) יד (היד שאוחזת את החפץ) ה( אולי זה שם האל-ה’) אומרים שהרי החומר לא באמת שייך לנו כי כשאנחנו נעלמים החפץ נשאר ונודד ניצחי כזה. בעצם מרמז של שיך לנו שיך למי שברא את חומר. ובאמת קראתי על זה שלפעמים יש חפצים שנותנים לנו את הכוח שאנחנו צרכים ונפרדים אחרי שאנחנו כבר לא צרכים יותר. לדוגמה בהריון שלי היה לי כל הזמן צורך לתורכיז וקניתי טבעת עם הצבע הזה. אחרי הילדה נשבר לי האבן בטבעת ופתאום גם הרגשתי צורך בירוק.
תודה על הפוסט.
הי אורית,
הנושא הזה עצום ורב כמעט אינסופי…
לא סתם הפוסט הזה נכתב כמעט חודשיים עם המון עריכות ועצירות ומחשבות וסינונים של עוד כל כך הרבה מחשבות ומשפטים.
בכל תגובה כאן קיבלתי עוד הארה עוד משהו שקשור בנושא הזה וכך גם בתגובה היפה שלך שמעוררת שוב עוד המון חומר למחשבה.
אהבתי מאוד את פירוק המילה אבידה – כמה נכון. מאוד מאמינה כמו שכתבת שיש חפצים שנותנים לנו כח בחיים ואז אנחנו נפרדים מהם כי הם סיימו את תפקידם.
אולי בגלל זה הם פשוט הולכים לאיבוד…
תודה רבה רבה מעומק ליבי שקראת את הפוסט ושהגבת לי:)
תודה תמרי אהובה, החזרת לי את הדמעות, לא את אלו שזולגות בעדינות, את אלו שנקרעות מהנשמה… ואני פשוט יושבת ומוצפת כמו ילדה קטנה שהמילים שלך מחבקות אותה… לא יודעת, יודעת שזה טוב, להרגיש, באיזה שהוא רגע הפוסט אבד ונהפך לסיפור שלי… אוהבת אותך ומחבקת אותך המון את הילדה ואת האשה, קוסמת את.
אורית יקרה ואהובה,
אין לי הרבה מילים להוסיף על מה שכתבת לי, אמרת את הכל.
את מה שאני מרגישה ואת מה שאת מרגישה שתינו כבר יודעות…
את בחורה נדירה.לא מילימטר פחות, זכרי את זה כל שנייה ביום שלך.
תודה שאת – את.
חיבוק גדול בחזרה !
הפוסט הזה תופס אותך חזק בבטן.
מאמינה שכל אחת יכולה למצוא את עצמה באחד הסיפורים ששיתפת.
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חסרת מילים מול העושר הזה שאת מביאה, בסיפורים ותמונות.
אבל הפעם אני באמת מרגישה שאין מילים מספיק מדויקות לתאר את חווית הקריאה. הוא הגיע בדיוק בזמן. בדיוק כשאיבדתי, ומצאתי.
כן אגיד, שאני מעריצה אותך על האומץ לחשוף, לדבר ולגעת בנושאים כל כך מורכבים בכזו עדינות.
חיבוק
כנראה שהפוסט הזה בא להרבה אנשים ברגע המתאים….
ושתינו יודעות שהוא הגיע לך לגמרי ברגע הנכון…ואני שמחה על כך.
אמרתי לך כשדיברנו שאין לי ספק שמצאת השנה את עצמך בכל העוצמה שיש ואת רק בתחילת הדרך…המציאה הכי שווה שיש, תשאלי אותי…
אני רואה אותך מהצד ונפעמת כל פעם שאת עושה עוד צעד ועוד צעד בדרך הזאת.
תודה לירוני איזה כיף שנפגשנו בסוף….אפילו שהכרנו כבר הרבה קודם.
הוייייייי….. אני קוראת וקוראת וחושבת לעצמי איך? איך את מצליחה כל פעם להביא את כל הטירוף הזה כתב? ולאימאג׳ים כאלה מושלמים? אז אלף: התמונות פה צריכות להיות מוצגות מחר בצבע טרי. ובית: הטקסטים שלך מצמררים.
וזה לא ההורמונים שלי…
אולי דוקא בגלל החודש התשיעי אני לא הולכת לכוון של אובדן ממשי של מישהו, אלא לאובדן של תקופה בחיים… של החופש שלי… של תמר קצת אחרת שנשכחה מאחור, לפני כל ההריונות והחיתולים והגנים… לפעמים אני חושבת עליה ותוהה אם היא היתה ממשיכה להיות כזאת ללא חיי המשפחה והמחויבויות… ואולי טוב שהיא נשארה מאחור והגיעה תמר חדשה, קצת יותר מעודנת וקצת יותר רצינית…
לעולם לא אדע 🙂
תמרולה…
כל התמצית שלך, שם. לתמיד.
וזה כן ההורמונים והשגרה ולגדל שלשה ילדים עוד שנייה….והחיים טסים…
לא נשכחת ולא כלום. היא פשוט עסוקה כרגע בדברים אחרים. התמרולה שאת חושבת שנשכחה מאחור.
בטוחה שתפרגני לה אחרי ההנקות והבקבוקים וגינות השעשועים ותחזירי אותה לפעילות שוטפת וענפה….
היא לחלוטין תהיה יותר בוגרת, יותר מחודדת אבל עדיין כמו שהיא – מהממת לחלוטין!
התגובה שלך מאוד ריגשה אותי. ואני לגמרי מבינה וכל כך מזדהה איתך ממרום שנותיי. קוראת את עצמי במידת מה…והרבה מעבר.
את תמיד מפתיעה אותי.
מתה עלייך מחכה לבשורות טובות החודש 🙂
כמעט תמיד לוקח לי זמן למצוא שקט וריכוז ולקרוא לאט לאט את המילים שלך. שזורות, מובילות, גורמות לדמיון לעבוד ולמוח מיד להגיב. כאילו אני כותבת לך פוסט תגובה.
רציתי לצוטט מלא משפטים, וחיבורי התמונות יוצאי הדופן…
“אובדן משאיר אותנו עם לב שבור. כמו מוות קטן שחי ובועט לנו בגוף”. צריך כוס מים אחרי משפט כזה. איוורור. בכי. כעס. בעיטות…
הרגע הזה אחרי אובדן או איבוד, הרגע הזה שצריך לעבד. להמשיך להחזיק ולשחרר. כמו האגרוף הזה שעשית על הטבעת.
בתוך האיבוד אולי אבדתי, אבל מצאתי אותך. מצאתי אותך עוד קודם, אבל את החזקת לי שם את היד ואת כל המהות המתפרקת הזו שהולכת לחפש לה משמעות חדשה בים האובדן והאין.
הרגע, שאת יודעת שאין ממנו דרך חזרה. ועם אור ראשון את מקבלת טלפון ויודעת שזה לתמיד, אבל לא יודעת כלום.
בארץ האבדות, מוצאים דברים חדשים. לוקח להם זמן לנצנץ ולוקח לנו זמן להבחין, אבלכמו שכתבת בריגשות קסומה – המציאה החדשה, אולי גם היא יום אחד נאבד אותה, או ניתן לה ללכת. עולם כמנהגו נוהג… אני אוהבת אותך. כ”כ כ”כ. תודה. את יודעת על מה.
עופריקי,
שנה מאוד מיוחדת עברה על שתינו מכל כך הרבה הבטים.
ושוב אני כותבת לך שמותו של אביך האהוב כנראה היתה גם עבורי איזשהו סמן בחיים שלי השנה.
החודש שקדם למותו עורר בי המון דברים בחיים והמון מחשבות והרגשתי שאני שוב חווה איתך את כל מה שאני מתארת כאן בפוסט הזה.
חווינו את זה שתינו כל אחת מזווית אחרת.
היום כשאני מסתכלת על זה אולי זה היה החיבור שלנו לשאר החיים. המציאה שלנו. אחת את השנייה.
לא משנה כמה נדבר או נפגש, החודש הזה חיבר אותנו לתמיד, ככה אני מרגישה.
אין לי ספק שתמצאי השנה המון מציאות שוות וחדשות ואולי גם ישנות כאלה שרוצות להימצא מחדש ומחכות שתמצאי אותן כבר….
אוהבת אותך המון המון בחזרה!
אני כל כך נהנית לקרא אותך ואת התגובות של הסיפורים של הקוראות שלך ששוזרות ביחד סיפורים וזכרונות וזה גדול בעיני, כי את מצליחה באמצעות האבידות למצא הרבה מציאות,
תודה יוניתוש, את צודקת לחלוטין….
הדבר הכי עוצמתי מבחינתי מעבר לכתיבה שלי הוא התגובות כאן והקהילה הנהדרת הזאת שכותבת ומשתפת אותי בסיפורים שלהם ובזכרונות.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, מרגש אותי ונותן לי בחזרה הזמון השראה וחומר למחשבה.
ללא ספק מציאות מצויינות….:)….
תמרי, אני קוראת והדמעות זולגות.
לאט לאט לומדת להכיר אותך מהסיפורים הכה מרגשים שלך, אלה שיש בהם תמיד כאב, געגוע, רגש …..וזה ממגנט אותי. כתבת שמי שלא חווה כאב ואובדן אולי יכול להביט על המילה הזאת או לפרש אותה ממקום אחר פחות כואב – אני (גם) חוויתי כמה אובדנים ואני מיד לוקחת את מה שאת כותבת ומתארת למקום הזה שהוא שלי, שם אני לא מפסיקה לרגע אחד להתגעגע, לחוש באובדן ברצון להאחז ברגעים טובים ויפים, ובנשימה אחת יודעת גם שהחיים חזקים מאיתנו. הנה אנחנו חיים, שמחים, לעיתים מאושרים, כל השאר תמיד ולעד לצידנו. חלק מחיינו.
זה מדהים אבל דרך התיאורים שלך הצלחתי לראות אותך בכל אחד מהסיטואציות שתארת, ראיתי אותך וראיתי גם אותי. אני הייתי בשוק עם סבתא שלי, ראיתי גם אותך, אני הייתי בבריכה, ראיתי גם אותך צוללת, ראיתי אותך מורידה את הטבעת מהאצבע …. וגם אני הייתי בביה”ח….במיטה שכבה חגית בת דודתי.(לפני שבוע בדיוק ראיתי לראשונה את הסרט על סטיבן הוטקינס). ולסיום – הדלתות המסתובבות האלה…….אם לא הייתי כותבת פוסט, אם לא היית קוראת, אם לא היית מגיבה, אם אני לא הייתי מגיבה גם, אם לא היינו מדברות – לא היינו מכירות. עכשיו נשאר לנו רק להיפגש. אני יודעת שאביא בתיק הרבה טישיו. ו….תמרי – תמשיכי לכתוב. אני מבטיחה להמשיך לקרוא ולהגיב.
עידית יקרה….
אני רוצה לספר לך משהו.
כשהבלוג הזה נולד, למטרה אחרת לחלוטין, לא שיערתי בנפשי שכעבור שנה ויותר יכתבו לי תגובות כמו שלך וכמו שכל כך הרבה אנשים מדהימים כותבים לי כאן במהלך השנה.
כמה כח יש למילה ולזכרונות ולתחושות כשהן נאמרות מהמקום הכי נקי שיש בנו.
ולולא זה לא היה בא מהמקום הזה אצלי, אני יודעת שכל זה לא היה קורה.
כשקראתי אותך הרגשתי שאת מתארת אותי באיזשהו סרט מהצד, שאת שותפה לו גם, כאילו נכנסת אליו בעצמך עם הזכרונות שלך והמראות שלך….
תודה על הכנות שלך והשיתוף.
מקווה שנפגש בקרוב ואת יודעת שאני אישה שבין היתר ניחנה גם בחוש הומור….
אז אני מקווה שהטישו ישמש אותך גם לדמעות של צחוק….
שמחה שאת כאן וקוראת אותי. אף פעם לא מובן לי מאליו!
תודה מעומק ליבי….
תמרי
תודה גם לך על התשובה / תגובה. חיזקת אותי במילותייך לכתוב ולהוציא את שעל ליבי כי אכן, זה מה מהמקום הכי נקי. ואכן, סרט. כך באמת דמיינתי (ולא כתבתי). מדהים. וברור שנצחק וצוחקת וצוחקות ומצחיקות הכי. ברור. נשיקות
סרט, ספר, מחזה יחיד…חלק מהדברים שהציעו לי לעשות עם הבלוג שלי…אז כנראה לא סתם דמיינת…
ואני בטוחה שלפחות בחלקם הם יצאו לפועל…:)
נפגש בקרוב לצחוק קצת, מבטיחה!
ושוב תודה רבה שאת כאן עדית, הכי שמחה.
תמרי,
כרגיל הקסמת אותי.
מיד לאחר בית הספר תיכון באתי לשנה בארץ (שנת הכשרה). בזמן שלא הייתי בבית הוריי מכרו את ביתנו. הם עשו ג’אראג’ סייל, ארזו את מה שנותר והעבירו לבית החדש. אני אספנית. אני שומרת הרבה דברים בעלי ערך סנטימנטלי. קשה לי מאוד לזרוק מכתבים של פעם. יש לי ערימה של מכתבים ישנים שמחכה לי. ברצוני לייצור ספר של מכתביה של אמא כפי שעשיתי כאשר אבא נפטר.
כאשר חזרתי מישראל גיליתי שמלא דברים משמעותיים עבורי הלכו לאבוד. היה ספר שכתבתי ואיירתי על הכלבה שלי (Kelly the Dog of the Future), אוטוביוגרפיה שכתבתי בבית הספר היסודי, ספר של שירים שחיברתי בגיל 16 (Thoughts at Sixteen), תמונות, מכתבים ואין ספור דברים. פעם, לאחר המון שנים, קבלתי קופסא קטנה עם כל מיני מדליות ומזכרות קטנות שלי. פתאום הייתה לי תקווה שאולי ימצאו את שאר הדברים. אפילו חשבתי שאמא אולי שמרה את הדברים לעצמה. כאשר היא נפטרה לא מזמן, קיוויתי שאני עוד אמצע את הדברים בביתה.
לצערי זה לא קרה.
יש כל כך הרבה דברים וזיכרונות אבודים. המשאלה שלי היא פשוט לדעת את סיפורם. היכן נמצאים הדברים שלי? זה היה מביא לי מעט נחמה.
את כל כך צודקת.
”נחמה וצמיחה…בעיניי…הן ה – מציאות הכי חשובות מתוך האובדן. צריך לאסוף הרבה כוחות ופשוט למצוא אותן.”
יקירה, תמשיכי לצמוח ולהביא נחת ליקירים היושבים מעלה בשמיים.
הילה
מישהו כתבה לי כאן שיש דברים שהלכו לנו לאיבוד בחיים כי הם סיימו את ייעודם בחיים שלנו והיו צריכים לעבור למקום אחר. למישהו אחר.
אולי תסתכלי על זה ככה לגבי הדברים שהלכו לך לאיבוד?
אולי זו נחמה קטנטנה…לחשוב על זה מזווית אחרת.
הוצאת ספר, את כותבת פוסטים, אולי האבידות שלך בסופו של דבר הביאו אותך לאיפה שאת עכשיו…? הן סללו לך את הדרך לשם.
(ולמרות הכל הייתי מתה לקרוא את ספר השירים שלך Thoughts at Sixteen….)
תודה הילה יקרה שלי
דמעות בבעיניים, תראי מה שעשית לי! אהבתי את קו המחשבה שלך, תודה תמרי☺
לא התכוונתי שתבכי רק שתחייכי 🙂
מנסה תמיד תמיד למצוא טוב בכל דבר….
מיכל מנור קוראת לי: פולי על שם הספר : פוליאנה….:) שתמיד חיפשה בכל דבר רע גם משהו טוב.
מה אכפת לי להיות פוליאנה, מאוד אהבתי את הספר הזה….מרגישה שגם את?
תמרי תמרי, אני לא מאמינה שלא הגבצי עד עכשיו. מאז שקראתי את הפוסט הזה לא הפסקתי חצשוב אליו, לא הפסקתי להיזכר באובדנים הפקטיים שלי.
שנים התאבלתי על דברים שאבדתי ואז הבנתי ששום דבר לא הולך לאיבוד. האבידות שלנו הן המציאות של משהו אחר.
לכן אני חושבת שיש רחוב לאבידות ולמציאות, הן מקבילים וכל הזמן מתרחש שם מעבר, בלי סוף. תלוי באיזה צד את נמצאת בכל רגע נתון.
אבל אני הכי מתגעגעת לאובדנים שאין להן תכלית – לחיים, לתמימות של ילד, לטוהר, לאמון, לאהבה.
אני חשה געגועים בלתי פוסקים להוריי( בחיים ברוך השם, אך כרחוקים), לתחושה הזו של משפחה בה אני הילדה, שיש משהו שדואג לי ומחבק אותי תמיד תמיד.
אני מתגעגעת לסבתא שהחליטה שאינה מסוגלת עוד ,כאן .
מתגעגעת לסבא שלי שהחליט שלא אזדקק לאף אחד ובחר לסיים. בקפיצה בלתי אפשרית מקומה שמינית.
אני מתגעגעת לאהבה הראשונה שלי ולתמימות שהיה שם. לםעמים אני מרגישה אובדן של חיים שלמים שהיו לי לפני שבניתי חיים אחרים ,כאן ,בארץ.
מצאתי כאן חיים שלמים, אחרים.
אך אין השלמה בין אלו לאלו.
שם אבדתי ,כאן מצאתי.
המציאה כאן לא משלימה את האובדן שם וההפך.
בכיתי כשקראתי את הפוסט ואני בוכה עכשיו.
אני כל כך אוהבת אותך.
מתי אחד הדברים שהכי מחברים אותי אלייך זו הרגישות הזאת של שתינו.
לפעמים אני מתפללת להיות פחות רגישה ולפעמים אני מודה לייקום או למי שזה לא יהיה שנתן לי את היכולת הזאת.
אני קוראת אותך ובוכה בעצמי. נגעת לי בנימי הלב שלי.
מאוד עצוב מה שכתבת כל כך ברור לי מאיפה זה בא.
גם געגועים זה סוג של אובדן. תיארת את זה מצויין. מתגעגעים למה שאבד לנו, למה שכבר לא יהיה.
למרות שבנית כאן הכל מחדש, עדיין השורשים שלך שם ותמיד יהיו.
תמיד תתגעגעי ותמיד תרגישי כמו שכתבת, שהשארת שם משהו ומצאת כאן משהו אחר אבל זה עדיין לא משלים אחד את השני.
שמחה שהורייך עוד שם ושאת יכולה בכל רגע נתון לנסוע אליהם ולדעת שהם שם עבורך.
אני יכולה להגיד לך רק מהצד, שאולי השארת שם המון אבל מצאת כאן כל כך הרבה!
ובעיקר מצאת את עצמך. ואת מציאה כל כך מדהימה 🙂
מחבקת חזק!!
פעם אחותי הלכה לאיבוד.
היא היתה בת שנתיים, ואני בת ארבע, והלכנו לטייל עם ההורים שלנו בהדר הכרמל, שאז היה שוקק ונוצץ (טוב, לא נוצץ, אבל מסעיר. בטח לעומת השכונה שלנו).
קנינו תירס חם, והלכנו, ופתאום אמא שלי ראתה שאחותי לא איתנו. היא התחילה להתרוצץ בהיסטריה, ופתאום ניגשה אליה אישה לבושה בשמלה כמו שלה, והושיטה לה את אחותי.
מתברר שאחותי עזבה את היד של אמא שלי, נדדה כה וכה, ונצמדה אליה (כלומר לאישה שלבשה אותה שמלה) קצת אחר כך. האישה הרגישה שמישהו נצמד אליה, וישר הבינה, שכל מה שהיא צריכה למצוא זה אישה היסטרית שלובשת את השמלה שלה.
הכי אני אוהבת למצוא משהו אחרי הרבה זמן (ועוד יותר אני אוהבת לא לאבד בכלל).
כרגיל את כותבת נוגע ומרגש!
“וישר הבינה, שכל מה שהיא צריכה למצוא זה אישה היסטרית שלובשת את השמלה שלה”.
חייכתי מאוד כשקראתי את המשפט הזה.
אינטואיציות של נשים…היסטרייה ושמלה זהה…איזה גבר יחשוב על זה תגידי…
סיפור על ללכת לאיבוד נחרט לנו תמיד, טראומה גדולה של אותו הרגע שעם השנים מסופרת אפילו בחיוך, כמו כאן.
בתנאי שהסוף טוב 🙂
תודה רבה יעל! 🙂
תמרי שלי,
כל פסקה לוקחת אותי לעולם אחר.
אני קוראת את הפוסט למרות שכולו על נושא מסויים מרגישה כמו כדור פינגפונג,
כל כותרת מעיפה אותי לזכרונות שונים, כל משפט זורק אותי למחשבות אחרות, והתמונה של הטבעת, יש כזו ל ה.שטרן טבעת שכל כך רציתי הרבה מאוד זמן, רציתי שתהיה לי כטבעת האירוסין..
כך שגם עם התמונות את פשוט מצליחה לגעת, לקלוע לתוך נפשי.
אוהבת אותך המון.
טלי אהובה,
את כבר יודעת שזו הכוונה בפוסטים שלי. פינג פונג. לקחת אותך מכאן לשם ובסופו של דבר להסביר שהכל בא מאותו מקום.
מאותה מילה.
מאותה השראה.
ולגבי הטבעת אני ממש בטוחה שאם תבקשי או תרמזי היא תהיה שלך…לא נראה לי שתהיה בעיה…ממה שהתרשמתי…:)
אוהבת בחזרה המון!
תמרי
מזל שקראתי את הפוסט שלך אחרי האזכרה לאבא שלי. עשור בלעדיו ועדיין תחושת האובדן גדולה, בימים שלפני האזכרה אני גם די בטוחה שאני הולכת לאיבוד. לוקח לי הרבה זמן למצוא את עצמי אחר כך. לפעמים נראה לי שכשאני מוצאת, אני לא לגמרי אני. מבולבלים? גם אני. אני תוהה אם זה אי פעם ישתנה, אם זה יהפוך לקצת יותר קהה. אם הייתי קוראת לפני הייתי נשברת, אולי מתפרקת אולי מתפוררת. הפער בין ה-אין וה-יש היה גדול מדי הפעם. בבוקר אזכרה בערב יום הולדת לצעירה. בקריאה של אחרי אני יכולה גם לחייך וגם לדמוע ולהרגיש שהכל בסדר. ומה שלא – יסתדר. או שלא. וגם מה שלא יסתדר, זה בסדר. תודה על שגרמת לי לגעת בעצב החשוף. יש בזה משהו מרפא.
ליטל יקרה,
מאוד מרגש מה שכתבת לי.
אני שמחה שהגעת לקרוא את הפוסט בסוף ואני בטוחה שקראת אותו בדיוק ברגע הנכון לו.
לא סתם קראת אותו ביום כזה, יום ההולדת של הבת שלך, היתה הנחמה לאובדן שחווית שוב בבוקר באזכרה.
ככה כל החיים שלנו…אובדנים, מציאות והמון נחמות שמרככות הכל ועוזרות לנו קצת להבין יותר טוב את החיים הלעיתים כל כך לא פשוטים האלה.
את מוזמנת תמיד לדבר איתי באהבה.
אני יודעת לרפא מתוך הכאב שלי.
במילים כאן וגם במילים בעל פה….
שמחה שהצלחתי הפעם מהמילים כאן. אפילו בקצת….
תמרי
תמרי.. נגמרו לי המילים. השתבללו להן והצטנפו בתוך הקונכיה להרבה מאוד רגעים. שוכבת במיטה, קוראת, מזמן כבר רציתי לקרוא, אבל לפוסטים האלה שלך, אני מפנה זמן מיוחד, מדוייק, לי, עם עצמי ורק עם עצמי, כזה שאני יכולה לשקוע בו ולמצוא. לא לאבד, למצוא את המילים שלך ואת העולם שלך והאבידות שלך, הנוראיות והבלתי אפשריות ואלה שפחות וגם את המציאות שלך, היפות והמחייכות ואני פעורת פה אל מול הטקסטים שלך. בעיניי מעבר לזה שזה פוסו מדהים, יש פה הרבה הרבה מעבר. ארץ הלבבות השבורים זה לגמרי ספר. וכל האבידות והמציאות האלה הם ספר. ספר מטורף של החיים המטורפים מלאי האובדנים ומלאי המציאות. הלב שלי דופק והמוח נזכר בעוד ועוד דברים שנאבדו, אנשים שנאבדו, מילים שלא נאמרו, מחשבות שלא יושמו למעשים, והכי הכי על מי שלא כאן יותר ומעבר לאובדן הפרטי, לנצח תציק לי המחשבה על האובדן שלהם.. זה שהם לעולם לא ידעו שאיבדו, כל הדברים שקרו אחרי לכתם..
והמציאות. אותם דברים שלא היו שלנו והפכו לכאלה, בין אם זניחים ובין אם שינו משמעותית את חיינו. מצחיק שהמילה מציאות (מלמצוא) והמילה מציאות (reality) נכתבות אותו דבר..
את עולם קסום תמרי. אני מתמוססת בין המילים שלך. אוהבת מליון ❤
הגרי,
לנצח תציק לי המחשבה על האובדן שלהם.. זה שהם לעולם לא ידעו שאיבדו, כל הדברים שקרו אחרי לכתם..
את המשפט הזה לא כתבתי בפוסט, אבל את כתבת לי אותו. וטלטלת אותי שוב מחדש.
אף פעם לא חשבתי על זה כך…למרות שאני מאלה שמאמינות שלנשמה שלנו יש בכל זאת בית חלופי שאחנו כבר לא כאן.
כמה המשפט הזה נכון, אני חושבת על אחי שלא השאיר אחריו אפילו לא ילד. ועל אחותי שהשאירה אחריה ילדה בת עשר, שהיום היא כבר בת 27…ולעולם היא לא תדע כמה דברים עברו עליה מאז.
הם אולי לא כאן אבל יש להם בעצם אובדן שהם לא מודעים אליו…
כשהפוסט הזה היה בכתיבה שאלתי שאלה על אובדן ורותם כרמי הנדירה כתבה לי את השורות מהשיר רקמה אנושית…
“אם אחד מאיתנו, הולך מעימנו
משהו מת בנו
ומשהו נשאר איתו”.
אז אולי בכל זאת משהו נשאר איתם…אולי הם כן רואים או חווים משהו..הלוואי.
ומציאות ומציאות הן שתי מילים שמתקיימות אחת ליד השנייה. ומתערבבות אחת בתוך השנייה. לחלוטין. לא בכדי הן כתובות אותו דבר.
תודה שכתבת לי ככה מהמעמקים…
השארת לי עוד המון דברים לחשוב עליהם…
אוהבת בחזרה המון בילבי