יש לי כפית עצומה ואני טועמת אותו. את הענן. ביס אחרי ביס אחרי ביס.
היה לזה טעם שנעלם תוך שניות, קצפת מיוחדת כזאת מלאה באוויר מתוק.
היו לי עננים אפורים עם טעם של פטל וענני נוצה עם טעם של מרציפן וענני כבשים עם טעם של קינמון.
עננים שמתחלפים לשלג.
לבן בחלום לבן.
פסגות אחרונות של חורף. פעם מכסים את הפסגות עננים ופעם לא. פעם שלג ופעם לא.
קצפת מתוקה בכל הטעמים שאני אוהבת.
ולאט לאט וכל כך מהר הכול נמס לו ונעלם. המרציפן הפטל, הקינמון, השלג…
והבלתי נראה מתגלה והופך פתאום לקטנטן, והקטנטן הופך לקטן והקטן הופך לבינוני והבינוני הופך לגדול והפרספקטיבה הופכת למציאות.
והרגע הזה, השנייה הזו כשהגלגלים נוגעים בעור של ארץ אחרת והכול פתאום גלוי, הוא רגע כזה ששום טעם של ענן לא ישווה לו.
והעור שלי נמס תוך שנייה כשהוא נוגע בעור של ארץ אחרת.
בכל נחיתה ונחיתה.
גשם חוטים כזה
ליטפתי את הבטן התופחת שלי.
היא זזה לי שם, כמו דגיגה קטנה במים. כמו טיפות הגשם הדקיקות שירדו עליי.
אני מרגישה אותה בבטן מתחת למעיל והצעיף וכל השכבות שלבשתי בשביל לא לקפוא מקור.
ובחנות הצעצועים המליס (Hamleys) בריג’נט סטריט (Regent street), קניתי לה פודל לבן עם רצועה ורודה ומילאתי לה בחנות ליד שקית של בגדים בצבע ורוד.
יורד גשם בלונדון. גשם חוטים כזה וכמה התרגשתי שעוד כמה חודשים היא שלי. הילדה שלי.
ורציתי שיום אחד נטעם יחד את הקצפת הזו ביחד.
המרציפן הקינמון והפטל.
יש שמש נעימה של אביב מהחלון של המטוס. אמא תראי כמה קצפת היא אומרת לי ומחייכת. היא כבר בת 12.
ואני חוזרת איתה ללונדון, לטעום את הקצפת הזו ביחד. היא כבר לא ממש אוהבת ורוד, רק צבעים של גדולה… ואת הפודל מהפרווה שקניתי לה בהמליס היא שומרת עד היום.
והיא שלי כבר 12 שנים.
לגמרי שלי.
מטושטשות בגוון ורדרד
הכרתי את כולם, שרתי את כולם הקלטתי אותם מהרדיו.
פול יאנג אהובי וניק קרשו ותאומי תומפסון וסינדי לאופר, אדם אנט… ועוד כל כך הרבה. כולם היו בחדר שלי באייטיס.
פוסטרים על כל פינה ועל כל קיר. עם לייסטים שחורים אחד למעלה ואחד למטה, שהפוסטר יישאר מתוח.
כשהייתי בת חמש עשרה לונדון הייתה על המפה. לא היה חסר לי אף תקליט של זמר בריטי מהתקופה הזו של האייטיס.
לונדון הייתה מאוד נוכחת בחיי בגיל הזה וכשידעתי שאנחנו בדרך אליה, באמת שלא הייתה מאושרת ממני. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי ללונדון. חלום שעומד להתגשם.
תמונה ממש מטושטשת באלבום לונדון שלי, ז’קט אפור עם פסים בכתפיים ותסרוקת מוזרה וקצוצה.
אני משלבת ידיים בכיכר טראפלגר (Trafalgar Square). סביבי יושבים המוני פאנקיסטים מכל הצבעים והמינים ואמא שלי עומדת לידי, שמה יד על הכתף שלי ומחייכת.
לא חייכתי בתמונה הזו רק הסתכלתי על זה שצילם אותנו וחיכיתי שהוא כבר יסיים כי התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
כשחזרנו לארץ הבנתי שכל סרט הצילום מהנסיעה ללונדון היה פגום וכל התמונות יצאו מטושטשות בגוון ורדרד.
לונדון מטושטשת, מעומעמת. גם אני. לא ברורה עדיין לעצמי…
גיל ההתבגרות, אמא שלי, מרד נעורים שבלונדון רק התעצם והתעצם. משהו שם עשה לי את זה להרבה יותר נוח. למרוד.
והאמת הייתי ילדה כל כך טובה.
ידעתי שאני רוצה לחזור אליה פעם לצלם אותה מחדש כמו שצריך, לנשום אותה אחרת.
בגיל אחר, ממקום אחר, כשאני אחרת. ברורה לעצמי, חדה. בזום הנכון.
ברגע הנכון.
ולא הפסקתי לצלם אותה אפילו לא לדקה.
מילים שכאן מרגישות לי אחרת משם
לכל עיר בעולם יש את התקתוק שלה. את הסיפור שלה. לניו יורק יש את התקתוק שלה, לפריס, ללונדון…
כשאני אומרת תקתוק אני מתכוונת לקצב, לתקתוק הזה שמרגישים קצת אחרי שמתרגלים למקום חדש, או מוכר, או כזה שנזכרים בו מחדש.
אפשר להרגיש תקתוק וסיפור של עיר מקולות האנשים, מהרעש של הרכבת, מהפארקים, מהמוניות, מהמדרכות שמספרות סיפור, מהשווקים, מבתי הקפה, מסיבוב בסופר שכונתי, מכל דבר מוכר ולא מוכר.
תקתוק של לונדון.
כנראה לא במקרה אחד הסמלים הכי מובהקים שלה זה שעון ענק, אפילו שניים. (גם זה של גריניץ’ Greenwich בדרום מזרח לונדון).
וזה לא שהם לא רצים כאן לעבודה, או לא ממהרים לשגרת החיים שלהם בדיוק כמונו, אבל יש כאן משהו כל כך מורגש ומדויק בתקתוק שלהם. בשעון שלהם.
זמן לונדון.
משהו מאוד מסודר וברור כזה שגורם לי לנשום ולהגיד שיש לי הרבה מה ללמוד מהם, על זמן.
אני מרגישה כאן שלווה, מרגישה שמחה, מילים שיכולות לשנות כל כך הרבה בתקתוק היומיומי שלנו, בזמן שלנו, בסיפור שלנו… מילים שכאן מרגישות לי אחרת משם.
היא מתרגשת כל כך כשהביג בן נגלה לפנינו.
היינו ממש מתחתיו ואפילו לא שמנו לב ואז שנייה אחת מספיקה להיישיר אליו מבט ולהתרגש.
גדול, מרשים, מוזהב עם כמה עננים שמקשטים לו את השפיץ למעלה ולהקת ציפורים שחוצה אותו במהירות.
זמן, מתקתק. לפעמים מהר ולפעמים לאט.
לפעמים אנחנו שמים לב אליו כל דקה ודקה ולפעמים שוכחים שהוא פה.
לפעמים מייחלים שהוא לא היה קיים ולפעמים משוועים שיהיה נוכח.
אבל הוא בעיקר עובר ועובר.
תמיד באותו קצב ובאותו התקתוק.
זה רק אנחנו שמשתנים.
תעודת זהות של בובות
היו לי בובות מכל העולם והן היו מסודרות על המדף בחדר שלי כאילו הן עומדות על המפה באטלס. אירופה משמאל, המזרח מימין, אסיה באמצע. אוסף בובות העמים שלי.
והיו את השתיים שהכי אהבתי.
את זו מפורטוגל שהחזיקה ביד סל קש קטן עם דגים עשויים מבד צמר ואת האחת והיחידה שעליה הייתי מסתכלת הכי הרבה. זאת מלונדון. של שומר המלכה.
זכרתי כל בובה ובובה, מי הביא לי אותה ומתי. תעודת זהות של בובות.
האמנתי גם (ואני מאמינה עד היום דרך אגב) שלכל בובה יש נשמה כזו או אחרת.
תמיד דמיינתי את בובות העמים נלקחות מהארץ שלהם במזוודה לארץ אחרת, במקרה שלי לישראל, וידעתי שאני צריכה לתת להן בית חם שלא תתגעגענה יותר מדי הביתה.
את בובת שומר המלכה קיבלתי מאח שלי כשהוא חזר מטיול ארוך באנגלייה וזו אחת המזכרות הבודדות שנשארו לי ממנו.
היה לה כובע פרווה שחור וגבוה ומעיל אדום עם חגורה בצבע זהב, והפנים של השומר היו פנים של בובה. עם עיניים נפתחות ונסגרות, ושפתיים מצוירות וריסים שחורים.
תמיד חשבתי שבארמון המלכה יש שומרי מלכה נשים, כי ככה הבובה הזו נראתה, כמו אישה עם מדים של גבר.
אהבתי כל כך ללטף את כובע הפרווה השחור, את כפתורי הזהב הקטנטנים על המעיל האדום לסגור ולפתוח לה את העיניים הקטנטנות שלה ובמשך שנים חלמתי שיום אחד אהיה בעיר הזו, לונדון, ואראה את השומרת עם הכובע הזה על אמת.
וראיתי את השומרים בארמון המלכה כשהייתי בת חמש עשרה בטיול עם אמא שלי והם נראו בדיוק, אבל בדיוק, כמו הבובה חוץ מפרט אחד שולי, הפנים שלהם היו של גברים.
גברים אמיתיים.
ואני בת חמש עשרה וכבר לא הסתכלתי על כובע הפרווה השחור והמצחיק הזה. רק על הפנים שלהם.
של שומרי המלכה.
אנחנו מסתכלות עליהם יחד מבעד לסורגים המוזהבים של ארמון המלכה (Buckingham Palace)
הם באים להגיד לנו Good morning עם הכובע והחליפה האדומה ופתאום הם מחייכים אלינו ואפילו קצת צוחקים.
לא כאלה רציניים כמו שהם נראים מרחוק. אפילו חמודים מאוד.
ברקע מתנגנות נעימות מהסרט ג’יימס בונד שמנגנת לנו התזמורת של משמר המלכה.
אני מחייכת וחושבת לעצמי שבלונדון כמו בלונדון, הכול נעשה באמת יותר נוח ומעבר לכל הרצינות יש כל כך הרבה הומור בעיר הזו.
הם צועדים לצלילי View to a kill מהסרט עם אותו שם של ג’יימס בונד, גברים בתחפושות, מתאפקים לא לחייך.
בדיוק כמו בובות העמים שלי על המדף.
אחרי המפגש עם חיילי משמר המלכה המשכנו לסיבוב בפארק סנט ג’יימס (St. James’s Park) הקסום שנמצא ממש מול ארמון המלכה.
יום ראשון.
אנחנו מתבוננות בילדים, במשפחות, בברווזים באגם, דוכני הגלידה, מעלינו שמש של אביב בלי ענן אחד, דשא ירוק…
ואני אומרת לה תסתכלי על השמיים, העצים, הפרחים. תסתכלי איך האנשים לבושים, מה הם אוכלים. מלמדת אותה לחקור קודם כל בעיניים.
להתבונן אני אומרת לה, זה לא להסתכל. תתבונני, אחר כך תסתכלי איך במקום אחר הכול אותו הדבר והכל כל כך לא.
הצבע של השמיים אחר, האור אחר, השמש אחרת.
אבל כולנו בני אדם, הכל מתחיל ונגמר בנו.
בסיפור שלנו.
את האפל את מה שאסור
תמיד תמצאו בכניסה לבית שלי ספריי צבע. תמיד אני מרססת משהו, מחדשת משהו.
משהו בריסוס של הצבע, זה כמו קסם שבשנייה הופך משהו למשהו אחר.
משהו ישן למשהו חדש, משהו מלוכלך למשהו נקי. והיא כמוני. תנו לה צבע ביד והיא מאושרת.
אנחנו מסתובבות בשורדיץ’ (Shoreditch) שבמזרח לונדון, ושם אני מבינה למה יש לי ריגוש כזה גדול לרסס.
אפילו שייקספיר נהג להסתובב בשכונה המקסימה הזו. שכונה שעד לפני שנים לא רבות נחשבה לסלמס של לונדון. ההארלם של לונדון.
אני חושבת שלכמעט כל עיר בעולם יש היום שכונה כזו, שעברה מהפך. שהפכה לשכונה אחרת בדיוק כמו הספריי הזה, שהופך משהו למשהו חדש ואחר, משהו עם ריח של צבע והתחדשות.
לא במקרה הפכה שורדיץ’ לאחת מהשכונות הכי מבוקשות.
הגרפיטי שמכסה כל כך הרבה קירות בה, הפך אותה למשהו מיוחד במינו בנוף של לונדון.
גרפיטי.
אומנות שפעם נחשבה לא חוקית, אומרת לנו המדריכה ואני אומרת לה שאני מעדיפה את הלא חוקי של הגרפיטי. את האפל את מה שאסור.
כשדברים אסורים, גם גרפיטי, הטעם שלהם הרבה יותר מתוק. יש ב”אסור” הזה את הפוטנציאל להפוך לדבר הכי נחשק שיש.
היא מחוברת לצבעים, לאומנות, לעיצוב… כל כך דומה לי והיא כבר הרבה מעבר.
אני מסתכלת עליה מהצד איך היא בוחנת כל קיר בעיניים החומות שלה, כל צבע. מקשיבה להסברים, מפנימה הכל.
אני יודעת שאם היה לי כאן עכשיו ארגז מלא צבעים היינו חוגגות שם על הקירות ומשאירות שם מלא ריסוסים של צבע.
שעתיים וחצי של סיור גרפיטי בשכונה הזו נתן לי להבין עוד יותר למה צבעים כל כך מרגשים אותי.
צבעים זו השפה שלי, גם שלה. הם מדברים אלינו. שפה שאנחנו מבינות מצוין.
צבעים שרוססו על קירות מתקלפים, מנהלים דיאלוגים סמויים, גלויים עם מי שמביט עליהם, עם הסביבה…
איזה קסם זה שצבע על קיר יכול להפוך אידיאולוגיה למילים, לסמלים, לציורים שהמסר עובר מהם בשנייה למי שמביט בהם.
אני אוהבת להסתכל על פגעי הזמן של הקירות שבעיני מייפים את הציורים האלה עוד יותר. מקלפים אותם, משנים להם צורה וגורמים לציורים האלו להיות מעניינים ועמוקים יותר.
כמו קמטים.
אולי אלמד אומנות בלונדון היא אומרת לי בחיוך אחרי הסיור. תבואי לבקר אותי? נשתה קפה בלונדון.
אני אבוא לבקר אותך. הרבה. המון.
רק תגידי מתי.
עוד עשר דקות לא אראה אותם לעולם
אני כריסטינה היא אומרת לי. נעים לי מאוד. יש לה שיער בלונדיני והיא לובשת בגדים לבנים.
ומהר מאוד הסתבר שיש לנו אהבה ענקית משותפת לחתולים ולחיות ומשם השיחה כבר גלשה למחוזות אחרים ומרתקים.
נכנסנו לחנות שלה בשוק קמדן (Kamdan market) ויצאנו אחרי שעה עם שרשרת ועליה תליון של אייל, המון חיבוקים ובידיעה שזה היה מפגש שלא יתקיים עוד בשום מיימד אחר.
לונדון היא נקודת מפגש לכל כך הרבה דברים.
אני מוצאת את עצמי כאן מדברת עם אנשים כמעט בכל מקום שאני מגיעה אליו. והיא מתבוננת בי ומחייכת. אמא מה יהיה איתך… לא משנה איפה תהיי את תמיד מדברת עם כולם וכולם מדברים איתך…
אני אוהבת נקודות מפגש. אוהבת להכיר אנשים גם כשאני יודעת שעוד עשר דקות לא אראה אותם לעולם. גם אם זה לרגע, תמיד משהו מהם יישאר לי. השראה.
אוכל בלונדון זו נקודת מפגש נפלאה מסוג אחר והיא הייתה לי טעימה במיוחד בשווקים כאן.
בורו מרקט (Borough Market), שוק אוכל משובח שהגענו אליו אחרי תערוכה נפלאה במוזיאון הטייט מודרן (Tate Modern) תערוכה של האמן רוברט ראושנברג.
תערוכה עם ריחות משכרים וטעמים וצבעים מכל הסוגים והמינים. והרבה דמעות שירדו לי כשיצאתי ממנה. אוכל גורמה לנשמה.
אמא, היא אומרת לי כשיצאנו מהתערוכה, יש בחיים דברים שאתה כל כך גאה לראות אותם ולדעת שזכית לראות אותם, שאתה פשוט בוכה מזה, מהזכות שנפלה בחלקך.
ואני מחבקת אותה. חסרת מילים למול הרגישות שלה והראייה שלה את העולם.
שוק בורו בדיוק כמו התערוכה של ראושנברג מלא בריחות משכרים ודוכני אוכל שבא לי לאכול בכולם. קנינו פיש אנד צ’יפס, פירות יער, אגסים וגלידה…
ולגלידה וגם לאגס תמיד יש טעם אחר במקום אחר.
אגס בטעם של לונדון.
אם אני צריכה בכל זאת לסכם מהי נקודת המפגש האהובה עליי בלונדון, זו ללא ספק האנדרגראונד (Underground)
נקודת מפגש שבה העיניים מדברות ומתבוננות והכל הופך לו לשיעור אנתרופולוגיה אחד גלובלי ומרתק. אני מתבוננת על האנשים. עולים, יורדים, נרדמים… איך הם מתלבשים, איך הם נראים.
גלובוס שלם, מרוכז בקרון אחד של נקודת מפגש אחת, שכל כמה דקות משנה את פניה לנקודת מפגש חדשה עם אנשים אחרים, פנים אחרות, שפות חדשות ובגדים אחרים.
לונדון עבורי איך שאני לא מסתכלת עליה, היא אחת מנקודת המפגש המרתקות שיש.
נקודה.
יותר שחור לבן מזה לא יכול להיות
הצבע שהכי בולט לעיניים שלי כאן הוא אדום. אדום בשחור ולבן.
מצאתי את עצמי בלונדון מחפשת בעין כל היום דברים אדומים אפילו בלי שהתכוונתי והם היו שם בכל פינה, בכל מקום בכל דבר.
באוטובוסים, ברכבת, בתאי הטלפון, בשלטים, במילים בתמרורים, במפות.
ואולי, כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות… אבל כשחשבתי על זה, כל האדום הזה שלה, הוא בעצם שחור לבן.
אף דבר אדום כאן לא משתמע לשתי פנים.
אזהרה זו אזהרה, שלט זה שלט, הסבר זה הסבר, התראה זו התראה כיוון זה כיוון, תחנה זו תחנה, והאוטובוס זה הכי אוטובוס שיש.
יותר שחור לבן מזה לא יכול להיות.
המצלמה שלי לא מפסיקה לצלם כאן. שלטים, אזהרות, הכוונות. כמה ברורים אפשר להיות אני שואלת את עצמי.
מסתבר שאפשר.
Mind the gap
בין רציף התחנה לדלתות הרכבת.
המשפט הזה תמיד נדבק לי לראש. אולי כי הוא חוזר על עצמו שוב ושוב עם כל רכבת שבאה, אולי משהו בטון ההחלטי של קרייני הכריזה.
אני לא יודעת להסביר אבל אני מוצאת את עצמי יורדת מהרכבת ולוחשת לעצמי את הצירוף הזה שוב ושוב:
MIND THE GAP MIND THE GAP MIND THE GAP
שימי לב לפער אני אומרת לעצמי. שימי לב.
ואם אני לא אשים לב? מה יקרה לי? אני עונה בלחש לקריין בתחנת הרכבת.
הוא לא עונה לי. אף פעם. הקריין הזה.
מזל שיש כל כך הרבה שלטים בלונדון ומזל שזה צבוע גם על הרצפה המיינד דה גאפ הזה…
פער… מרווח, אזור ריק, חלל, הבדל.
אפשר לראות פער או מרווח או הבדל, אבל זה לא משהו שאפשר לגעת בו בידיים, רק לראות אותו או להרגיש אותו או לדבר עליו.
מילה אמורפית כל כך ומצד שני מאוד ברורה, מוחשית.
הפער בין הרציף לרכבת תמיד מבהיל אותי מה יהיה אם באמת ניפול לתוכו שנייה לפני הרכבת? ואולי לא ניפול? ואולי נצליח לעבור אותו?
לפעמים כשהפער גדל גם אנחנו גדלים.
נושמים. משתנים. לפעמים הפער הזה כל כך חשוב כי הוא נותן לנו חמצן.
נשימה.
ספסל חום וכנסייה קטנה מאחורינו ואוטובוסים אדומים שעוברים ורוח נעימה.
שש אחה”צ השמש מלטפת אותנו.
אני והיא על הספסל בשכונת המפסטד (Hampstead) יש לידינו כמה שקיות של דברים שקנינו ובעיקר הרבה שלווה. שקט. בלי הסחות דעות.
מסוג הרגעים שלא חוזרים לעולם. רגע קוסמי של אמא ובת. רחוק מהבית אבל כל כך קרוב בלב.
וזו לא שיחה פשוטה. כי החיים שלנו לא תמיד פשוטים. אבל זו שיחה חשובה שיכלה להתקיים רק שם אולי, על הספסל בארץ אחרת, בפער הזה שבין ילדות לבגרות.
יש מקומות שמאפשרים את המרחב הזה להרגיש כך. להרגיש בטוח לדבר על הכול.
Mind the gap אני אומרת לה בטון בריטי מצחיק.
אמא באמת… כולם שומעים אותך.
בואי כבר נלך לרכבת… תיזהרי רק לא ליפול שם במינד דה גאפ הזה שלך היא אומרת לי וצוחקת.
ואני אומרת לה את אותו הדבר. אבל לי יש דמעות…
ובשנייה הזו אני יודעת שהיא שלי ואני שלה.
שגם אם לפעמים ניפול לפערים האלה הכול בסדר, יש לנו את הדבר החזק הזה שמחזיק את הכול יחד.
אהבה.
ללא תנאים, ללא מרווחים, ללא פערים.
כמה המלצות קטנות…
ראינו, עשינו וביקרנו בעוד כל כך הרבה מקומות שלא כתבתי עליהם כאן בפוסט. משאירה לכם עוד כמה המלצות…
שכונת המפסטד (Hampstead) היתה הדבר הכי טוב שקרה לנו בנסיעה הזו. שם ישנו, משם יצאנו לכל הפעילויות שלנו. הרגשנו שם בבית.
שכונה יפה ונעימה, נגישה לכל מקום שאליו היינו צריכות להגיע. מלאה בבתי קפה קטנים, חנויות יפות, הפנקייק הכי טעים בלונדון… היו ימים שפשוט בילינו שם את אחה”צ.
לא היינו צריכות יותר כלום רק לטייל בה.
מצפון לשכונה נמצא הפארק הגדול ביותר בלונדון המפסטד הית’ (Hampstead Heath) פארק קסום שחובה לבקר בו. אחד היפים שראיתי.
בתוך הפארק נמצא קנווד האוס (Kenwood House) בית מקסים מהמאה ה – 18. יש בו אוסף אומנות מרשים ויפה, בית קפה נהדר והרבה שלווה.
שכונת אנג’ל (Angel) לא רחוקה מהמפסטד. שכונה צעירה עם אווירה מיוחדת, חנויות שוות, אוכל טוב ומה לא… בילינו שם אחה”צ כיפי במיוחד.
המחזמר מלך האריות (The lion king) אין לי מה להוסיף מלבד העובדה שזה פשוט מ א ס ט ר פ י ס.
סקיי גארדן (Sky garden) לעלות לקומה 35 של הבניין המרהיב הזה ופשוט להתבונן על כל לונדון. תצפית נפלאה ומרתקת.
כמה תודות…
לחברתי הבלוגרית מיכל מנור אנגלופילית בנשמתה מהבלוג רואה עולם על העזרה המקצועית בהכנת המסלול לנסיעה שלנו.
לבלוגרית רבקה קופלר מהבלוג אוספת אוצרות על ההמלצות הנהדרות!
לשירה לוי אוצרת האוצרות על ההמלצה המשובחת לתערוכה של רוברט ראושנברג אחת התערוכות היפות שזכיתי לראות בחיי!
ותודה ענקית לחברתי היקרה תמר ובתה גילי שאיתן נסענו יחד לטיול זה. טיול בת המצווה של שתי הבנות שלנו. מזכרת ענקית לחיים.
הפוסט הזה מוקדש באהבה אינסופית לבת שלי נועה. תודה שאת ש ל י.
מוזמנים להציץ על לוח לונדון שלי ב – Pinterest ועל לוח חגיגי נוסף, מחווה ממני לאמן האמריקאי רוברט ראושנברג
אז תגידו…
איזו עיר גורמת לכם להרגיש בבית? נותנת לכם לנשום?
מהו התקתוק שלכם? איפה אתם בקצב הכי נעים ונוח לכם? בבית? במקום אחר? בתוככם?
לונדון? ספרו לי עליה מהעיניים שלכם… מהעיינים של הילדים שלכם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
כל התמונת בפוסט זה צולמו ע”י TAMARIANDME כל הזכויות שמורות
2 תמונות של רוברט ראושנברג מכאן