אח שלי ליוה אותו לדלת.
שתי מזוודות. תמונה או שתיים שהוריד מהקיר.
רצתי לחדר והתחבאתי מתחת השמיכה. מחבקת בובה שהוא הביא לי כמה שבועות לפני. ובוכה.
הדלת נסגרה.
אבא שלי עזב את הבית.
אני בת שמונה.
אני בת ארבעים וחמש.
כשאני נזכרת ברגע הזה בחיי הוא מאוד חזק לי וברור לי. זוכרת כל פרט: איזה אור היה בסלון באותו ערב, הפנים של אמא שלי ואחותי לפני שאבא שלי יצא ואת חילופי הדברים שנאמרו בקול רם כמה דקות לפני שנסגרה הדלת.
מה שכן (שזה מאוד לא אופייני לי) אני לא זוכרת כמה בכיתי, אם נרדמתי מייד, או מה היה למחרת בבוקר ואם אמא שלי הרגיעה אותי. אני בטוחה שהייתי צריכה שירגיעו אותי.
עם כמה מילים של תקווה שיהיה בסדר.
אני רק זוכרת הרבה פחד, כעס ועצב ומה יהיה עכשיו ומה היה פעם…
כנראה שבכל זאת יש דברים שנמחקים לנו כי אנחנו מבקשים מהם, מתחננים שפשוט ייעלמו.
מהירות ארבעים וחמש
ליברפול קיבלה אותנו כמו שהיא. עם ריח של ים, מעורב בריח דלק שרוף של אוניות מהנמל, עם שמיים קודרים, ענני גשם אפורים וקור שחודר לך את העצמות.
יולי. אבל יולי של ליברפול.
לא הבנתי למה באנו בכלל לעיר הזאת. למה היא כלולה בטיול הזה. רוצה חזרה ללונדון ומייד. מה אני צריכה את כל האפור הזה בנשמה, גם ככה אני בגיל ההתבגרות אפור לי מספיק.
זוכרת ממש תחושת “דיכי” (ככה קראו לדיכאון באייטיס) כשהגענו לשם.
את “ההייליט” שמרו כמובן לסוף. התחיל לרדת עלינו גשם ורוח חזקה מהים ובאמת היה כבר די בלתי נסבל.
ואז אמר המדריך, “הגענו לרגע הכי קסום של הביקור בליברפול” ביקור במוזיאון הביטלס שנפתח ממש לא מזמן.
מוזיאון הביטלס נפתח כמה חודשים לפני שהגענו והוא היה גאוות העיר. סופסוף יש מה לעשות בליברפול חשבתי לי בציניות, אפילו החיפושיות ברחו משם ברגע שהתחיל ללכת להם ולא ממש חזרו לשם יותר. ואני לגמרי מבינה אותם.
טוב אני מודה בזה, בלי להתבייש, לא הייתי פריקית של הביטלס באותה תקופה.
אני ילדת אייטיס טהורה ביי דה בוק. שפנדאו בלט, פול יאנג, תאומי תומפסון, יאזו, דוראן דוראן, אדם והנמלים, כולם בריטים האמת כמו הביטלס, אבל הביטלס עבורי איך להגיד היו להקה קצת של מבוגרים. של פעם כזאת.
אח שלי שמע את הביטלס, היה לו את התקליט שהם הולכים במעבר החצייה (Ebby Road) וחוץ מלהיות מוקסמת מזה שפול מקרטני היחידי שחצה את הכביש יחף (ואיך ההורים שלו הרשו לו ללכת יחף ברחוב) שום דבר מעבר לזה לא קסם לי במיוחד.
להיכנס מהעיר הקרה למוזיאון החדש היה כמו להיכנס לסיפור אגדה חם ועוטף.
המוזיאון היה חדש, ריח טרי של צבע, לא היו בו אנשים (חוץ מאיתנו) החדר לזכרו של ג’ון לנון היה מזמין ומסקרן וכך גם התמונות והמוצגים.
הצוללת הצהובה נחה על הרצפה המצוחצחת והיה לה עוד ריח טרי ונקי, היא שטה לה על הרצפה לצלילי השיר שכתבו עליה.
בגילי אז לא הבנתי את המימדים של הדבר הזה.
לא של הצוללת….שלהם, של החבורה הזאת. כלהקה, כיוצרים, כדמויות היסטורית ששינו לנו את המוסיקה לנצח.
הייתי בגיל ההתבגרות היו לי דברים אחרים לחשוב עליהם, בעיות אחרות לטפל בהן.
שיצאנו מהסיור, קניתי לי בחנות המוזיאון תקליט קטן במהירות ארבעים וחמש.
בצד אחד היה את השיר: Penny lane ובצד השני את השיר: Strawberry Fields Forever מה שהפתיע אותי זה כשהגענו לארץ, שמעתי את התקליטון הזה הלוך וחזור הלוך וחזור תקופה ארוכה מאוד.
כאילו התגעגעתי אליהם פתאום. כאילו פספסתי משהו??
אהבתי במיוחד לשמוע את שדות תותים לנצח, אבל לא כי ממש אהבתי את השיר…
המוכר בחנות המוזיאון הסביר לי (בסוד) שיש הפתעה אפלה בסוף השיר ואם מקשיבים לשיר ממש טוב (באוזניות למשל) שומעים בסוף השיר ניגון מהיר של ההקלטה לאחור ומלמולים וג’ון לנון אומר:
“אני קברתי את פול” זו הייתה ממש אטרקציה עבורי, מין סוד כזה שרק אני והמוכר מהמוזיאון של ליברפול ידענו. וכל העולם בערך שהכיר את השיר הזה.
(בדיעבד מסתבר שג’ון אמר בכלל Cranberry sauce “רוטב חמוציות”)
מה שמעניין שמכל הטיול הזה באנגלייה, אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי זה הביקור בליברפול ובמוזיאון הביטלס.
אז כנראה שבכל זאת ליברפול השאירה לי משהו בלב.
צמרמורת
מה אומרים לילד שאבא שלו עזב את הבית, שהוריו מתגרשים שהוא יודע שזה כבר לא יהיה כמו פעם, שהחיים שלו הולכים להשתנות מקצה אל קצה. ואולי להשתנות לטובה? יכול להיות?
בשיר Hey Jude התאהבתי עד כלות לקראת שנות העשרים שלי. וכנראה לא במקרה.
אל תשאלו אותי למה ודווקא בשיר הזה, הרי כל השירים שלהם מופלאים (טוב כמעט כולם…) בדיעבד זו מילה חשובה כאן .
כי כמו כל דבר שמסתכלים עליו בדיעבד, אז גם השיר הזה לא סתם שיר שכל כך אהוב עליי. אני יכולה לסכם שהוא עושה לי את זה.
כשאני שומעת אותו אני מתרגשת, יש לי צמרמורת וכשהוא נגמר אני יכולה לשמוע אותו שוב ושוב. מזדהה כל כך עם המילים שלו פשוטות ונוגעות.
נוגעות בי, כבר המון שנים.
מספיק בשביל לאהוב שיר נכון?
אחד הדברים האהובים עליי זה לעצב בהשראה של שיר.
בכלל, לעצב או ליצור מהשראה של משהו שהוא לא ממשי או קיים שאפשר לחוש בו בידיים זה דבר מאתגר בעיני, שיכול להביא מחשבה למצב של דמיון מודרך בלי שנרצה אפילו.
זה כמו שתגידו למעצב אופנה שיעצב לכם שמלה בהשראה של תקווה או של כעס, או למעצב פנים שיעצב לכם חדר שינה בהשראה של אמפטיה ואושר….
משהו שהוא כביכול לא ממשי, שהוא בנפש שהוא בבטן עמוק. אצל כל אחד תקווה היא שונה, כעס הוא שונה, שמחה, חמלה, עצב. רגשות בכלל.
כל אחד מרגיש ומביע את זה בצורה שלו האישית והמיוחדת שלו.
אז ככה, גם שיר.
אז מה זה בעצם שיר ? בעיני זה אוסף של מילים, שמביעות, שמסבירות, שנוגעות (או לא נוגעות) שחודרות, שכואבות, שמשמחות וגורמות לנו לרגש כלשהו.
למה יש שירים שמעבירים בנו צמרמורת ואנחנו יכולים לשמוע שוב ושוב? ולמה יש שירים שרק מתחילים להתנגן אנחנו מכבים אותם וממש לא מעוניינים לשמוע אותם?
למה יש שירים שאנחנו בוכים מהם? נוצרים אותם וחורטים אותם על הלב? למה יש שירים שמעצבנים אותנו?
כי שיר הוא קודם כל זיכרון. למשהו. מזכרת. הוא מכיל בתוכו מיני קוסמוס של הרגשות שלנו שקשורים אליו.
כמה מילים קטנות מתוך שיר, יכולות להזכיר לנו חיים שלמים, תקופה שלמה, רגע חשוב, עצוב או שמח. או סתם רגע בלי משמעות מיוחדת, אבל את השיר שנוגן ברגע הזה, אנחנו זוכרים.
את אלבום המופת The wall של הפינק פלוייד קשה לי לשמוע. פשוט לא מסוגלת. הוא מזכיר לי באלפית השנייה תקופה שלא ממש בא לי לזכור בחיי ולא משנה כמה יגידו לי שזה תקליט מופת ואבן דרך במוסיקה, אני לא יכולה להקשיב לו.
שירי אירווזיון למשל, תמיד מחזירים אותי לתיכון ומעלים בי חיוך מטורף ורצון עז לשיר כאן ועכשיו, גם אם אני באמצע שטיפת רצפה.
הם מזכירים לי את החבורה שלנו מהכיתה שאהבה להחזיק עפרון ביד, לדמיין שהוא מיקרופון ולשיר בקולי קולות את ג’ינג’יס חאן או את הללויה אצל אמא שלי בסלון.
ושיר החופה שלי תמיד גורם לי לדמעות.
גם לכם יש שיר כזה שאתם לא מסוגלים לשמוע? או שומעים אותו בכמיהה? עוד פעם ועוד פעם?
או מחייכים כל זמן ההאזנה שלו חיוך מטופש? כמה כאלה יש לכם? לי יש די הרבה כאלו מכל מיני סוגים. שעושים לי את מה שאני לא רוצה שהם תמיד יעשו לי. יזכירו לי.
לפעמים גם זיכרון שעולה לנו משיר שמח, הוא זיכרון עצוב.
כי שיר הוא זיכרון בלי שהוא התכוון. הוא פשוט כזה.
מה הייתם לובשים
אז איך מעצבים משיר?
קוראים אותו. בקול רם וגם בלב. בודקים אותו. כמו שמכירים מישהו חדש. בהתחלה על פני השטח ולאט לאט חופרים בו לעומק רב.
מה אומרים לנו או יותר נכון מה הם עושים לנו המשפטים, המילים, ההברות, המקצב, הקול של זה ששר או שרה אותו.
מה אומרת המוסיקה של השיר מה היא עושה לנו?
מוסיקה עוזרת לנו להחליט לגבי העיצוב וההשראה שאפשר לקבל מהשיר. זה ישר זורק אותך כבר למקום מסוים במחשבה.
קחו שיר עם מנגינה ונסו לחשוב מה הייתם לובשים שמזכיר לכם את השיר הזה?
שחור? סקסי? קרוע? זרוק? מעיל? בגד ים? ואולי לא הייתם לובשים כלום?
מה עם שירים שאין להם לחן?
שיר, כל שיר, יש לו נושא, כלשהו. בין אם הוא מולחן או לא.
התוכן שלו זה מה שחשוב. על מה הוא מדבר על מי…מה השורה התחתונה שניסו לומר בו ולמה בכלל כתבו אותו? אולי כתבו אותו למישהו ? אז מי זה המישהו הזה? ולמה הקדישו לו שיר?
שמעצבים או מקבלים השראה משיר, צריך לשאול הרבה שאלות. ממש לראיין את השיר. לעשות לו סיעור מוחות.
למצוא בו את “המשהו הזה” שממנו נוכל לעבוד, להמשיך הלאה עם ההשראה. אפשר גם לדמיין בראש סרטון קטן שמתלווה לשיר. לי זה זה קורה הרבה.
אני מאוד אוהבת שהתלמידות שאני מנחה אותן בעיצוב אופנה עושות פרויקט של עיצוב בגד בהשראה של שיר.
כל אחת בדרכה שלה מתחברת בשיר למה שעושה לה את זה. למילה, לשורה, למשפט, לאווירה, לסוף השיר ויוצרת מזה משהו שהוא כל כך שלה.
עשרים עיצובים שונים לחלוטין לבגדים שכולם באו משיר אחד עם שלשה בתים.
בחרו לכם שיר שאתם ממש אוהבים או שיר חדש שעוד לא קראתם, או שמעתם ונסו לקבל ממנו השראה. תחשבו על “הצבעים” של השיר על הדמויות בשיר, על התחושה הוא מעביר בכם, על הרגשות…
אפשר לתרגם את כל זה לאמצעים ויזואליים קיימים ומוחשיים וליצור לוח השראה נפלא. בתמונות, בחפצים, בצבעוניות.
חפשו תמונות שמזכירות לכם אסוציאטיבית את השיר, מיהו הזמר ששר אותו, או המשורר שכתב אותו, המקום עליו שרים, לב שבור…מבטיחה לכם שבסוף תקבלו משהו חדש ומעניין שנוצר משיר.
משיר שאתם אוהבים.
דלת נסגרת
את Hey Jude כתב פול מקרטני לג’וליאן בנו של ג’ון לנון לאחר שהוריו נפרדו בעקבות הרומן של לנון עם יוקו אונו בשנת 1968. המגזין רולינג סטון דירג את השיר במקום השמיני ברשימת חמש מאות השירים הגדולים בכל הזמנים.
תקשיבו לשיר הזה שנהיה כבר המנון והוא הסינגל הכי נמכר שלהם (יחד עם I want to hold your hand)
אז מה יש בשיר הזה Hey Jude?
עבורי השיר הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה שישירו לי באותו לילה שאבא שלי עזב את הבית. שיר מנחם ומעודד. פשוט ככה.
מכירים עוד הרבה שירים שנכתבו לילד שהוריו התגרשו?
אם פול מקרטני היה מסביר לג’וליאן לנון בשיחה רגילה, את מה שהוא שר לו אני בטוחה שג’וליאן היה מקשיב, אבל זה היה נשמע הרבה פחות מרשים.
אני לא מבקרת מוסיקה, אבל כשמקשיבים לשיר המופלא הזה מרגישים את רכות המוסיקה, מלודיה מעט ילדותית בהתחלה שנהפכת בסוף השיר להמנון עוצמתי מלא בתקווה, כח ושמחת חיים.
לא סתם השיר הזה הפך לסוג של המנון.
אני מרגישה שיש לשיר הזה יד גדולה שמחבקת ואומרת שהכל יהיה בסדר. ככה אני מרגישה כשאני שומעת אותו.
אני בכוונה לא מתרגמת את השיר כאן בפוסט, כי אני מאמינה שכל אחד ימצא בשיר הזה את התרגום הפרטי שלו.
אין סתם בחיים (בחיים שלי לפחות) ובמקרה שלי לא סתם אני מאוהבת כל כך הרבה שנים בשיר הזה. לגמרי מבינה ומזדהה עם ג’וליאן לנון.
שנינו כבר לא ממש ילדים, אני וג’וליאן, אבל גירושין זו חוויה שנשארת אצלך לנצח. תמיד תישאר ילד בסיטואצייה הזאת לטוב ולרע.
ומה ההשראה הממש פרטית שלי מהיי ג’וד?
אבא ואמא שלי,שיר שנוגע בי, ליברפול, גיל ההתבגרות, מילה מנחמת, חיבוק ענק, עננים, גשם, דמעות, שתי מזוודות, שתי תמונות, מפתחות…
דלת נסגרת.
אבל גם…דלת שנפתחת.
מעצבים רגשות
מזמינה אתכם ל- Pinterest שלי להסתכל על לוח השראה מיוחד במינו שהכנתי במיוחד לפוסט הזה Mood | feelings.
לוח על רגשות. איך עושים לוח השראה על רגשות? נושא שהוא לא ממשי, לא משהו שאפשר לחוש בו.
בדיוק כמו שמעצבים משיר.
את הלוח ב –Pinterest בניתי מתמונות שגרמו לי לרגש כלשהו, או שהן מביעות בעצמן כבר את הרגש. בתמונה נכונה יש הכל צריך רק למצוא את התמונה הזאת.
הלוח מכיל תמונות שביחד יוצרות הרמוניה נהדרת ומביעות רגש בכל מיני אספקטים, צילום, אומנות וכדומה.
יש ב- Pinterest המון משפטים שקשורים לרגשות, שאפשר לשלב בלוחות מסוג זה והם מוסיפים עניין ונופך עיצובי ללוח עצמו. ויז’ואל וכיתוב תמיד מנצח.
ממליצה לכם לנסות:) אתגר מדהים ומרתק. מפעיל את בלוטות הדמיון.
פרוייקט “הביטלס”
לפני כחודש פנתה אליי מיכל בן ארי מנור מהבלוג הנפלא “רואה עולם” וביקשה שאשתתף בפרוייקט על הביטלס של שמונה בלוגריות נבחרות.
“האם את אוהבת את הביטלס?” היא שאלה אותי, עניתי לה שיש שירים שלהם שחרוטים לי בלב לעולמים וסיפרתי לה בקצרה את כל הפוסט שקראתם כאן, זה היה הבסיס להכל.
במשך חודש, מאז שמיכל פנתה אליי משהו קרה לי… כנראה שממש התגעגעתי אליהם. ביג טיים.
הביטלס מושמעים אצלנו בבית כל הזמן וכולנו מאוהבים בהם עד כלות. מקטנה ועד גדול.
הם אגדה של קסם נצחי. לא פחות.
מזמינה אתכם להכנס לבלוגים המשובחים של הבלוגריות שמשתתפות איתי בפרוייקט הביטלס:
מיכל בן ארי מנור מהבלוג רואה עולם
איריס פוגל בן חמו מהבלוג colourful way
אידית גרשוני טירולר, מהבלוג ‘חוג הקוטב הצפוני’
מיכל בן משה, מהבלוג ‘רגעים קטנים’
אסנת ברק, מהבלוג ‘אורות ורזים’
טל נחמן טיראן, ‘הקראפטריה’
ולובה שרגא fashion-tails
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
גם אותם אוהבים ביטלס? מקבלים השראות משירים? זכרונות משירים? שאלות אליי?
אשמח לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
תמונות ודף השראה: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
עיצוב גרפי: Ofra Lerner © כל הזכויות שמורות
התמונות לפוסט זה נלקחו מכאן: Abby road, Penny lane, Hi Jude, ג’ון לנון וג’וליאן, Hi Jude – הסרטון
התמונה בלוח ההשראה הופיעה במגזין Pepole ונלקחה מתוך הסרט: Hard Day’s Night