חיבוק של אדמה – חלק א’

פשוט תהיי טינקרבל וזהו! היא אומרת לי בטון שלא משתמע לשתי פנים, או לשני קולות או לשום דבר דומה לזה.

טינקרבל?

אני פוקחת עליה עיניים ומתאפקת לא לצחוק. או לבכות. לא החלטתי. זה דגדג לי בגרון גם וגם.

את מעופפת תמר. מעופפת עד שלפעמים אני לא יודעת לאן עפת ומה את עושה שם כל כך הרבה זמן… לאן את עפה?

אני מחייכת למורה חיוך עצוב. המורה בבקשה תביני אותי, זה רק כשממש נהיה לי משעמם על הקרקע. או כשאני רוצה לדבר קצת עם פיטר פן כשאני מתגעגעת אליו.

טוב, שמעתי אותך. תכתבי על הלוח מאה פעם אני טינקרבל היא פוקדת עליי וקמה מהכיסא. יש לך שעה. אחת.

אף פעם לא ידעתי אם ה”עיפוף” שלי קשור לעובדה שחלק גדול מהשיעורים בכיתה ממש שיעממו אותי.

אולי זה היה גם קשור…

אך ככל שהתבגרתי הבנתי שהניתוק הזה מהאדמה לכמה דקות או שעות גורם לי לאושר גדול, מאפשר לי לדמיין, לחלום… להגשים.

אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה, כמו כנפיים לעוף כדי שאוכל לנחות בשלום על האדמה שלי.

כתבתי מאה פעם על הלוח אני טינקרבל.

כתבתי וחייכתי.

אני טינקרבל.

נפליג או נטוס אי שם

גם אם במהלך החיים נפליג או נטוס אי שם לארצות אחרות, גם אם נלקח ממנה בינקותנו, משהו ממנה תמיד יישאר טבוע וספוג בנו לטוב או לפחות טוב.

משהו בנו תמיד ירצה לספר עליה לדורות הבאים.

אדמה לעולם תהיה המקום בו נולדנו.

אדמה היא חלק מהמהות של מי ומה שאנחנו, השראה של חיים.

כמה סיפורי חיים, ספרים, שירים וסרטים סופרו על אדמה ועוד יסופרו בעולם הזה, משערת שכמה מיליונים טובים.

יש אדמה שכשאני מגיעה אליה נדמה לי שמשהו בה מוכר לי. שנגעתי בה פעם ברגליים, בעיניים, בידיים, גם אם לא הייתי שם מעולם, יש לי איתה חיבור מיידי.

יש אדמה שכשאני מגיעה אליה אני מרגישה שהייתי יכולה להישאר עליה להרבה זמן. לא בא לי ללכת.

יש כמה אנשים בודדים בחיי שהם אדמה עבורי, יציבה, מכילה, חזקה, אמיתית ומחבקת.

יש אנשים בחיי שהיו לי לאדמה… והם כבר לא.

תיק תק תיק תק תיק תק

הבית שלי ישן.

חושך בחוץ. כמה צרצרים מצרצרים וריח של אביב מתוק נכנס מהחריץ של חלון חדר השינה.

אני יוצאת מחדר השינה ומסתובבת בין חדרי הילדים.

מסתכלת על ילדיי ישנים, שלווים ואהובים, ואני יודעת שהשעון שלי מתקתק.

תיק תק תיק תק תיק תק…

חוזרת לחדר השינה ומסתכלת עליו ישן, מלטפת אותו.

מסתכלת על הבית הזה שאני כל כך אוהבת, על החצר היפה, על עצי הפרי ששתלנו הלימון, המנגו, האבוקדו…

ובלב אני כבר יודעת שלא אוכל להישאר בו שנייה נוספת, אני חנוקה. מרגישה שכל הבריאה הפנימית שלי צריכה להתארגן מחדש והזמן דוחק.

כל תא בגוף שלי זוכר את הרגע ההוא שלא ישנתי לקראתו לילות רבים, רגע שיטלטל את כל האדמה שלי, רעידת אדמה עצומה.

אני חייבת להישאר זקופה ונחושה, כי תיכף, כשתאמרנה המילים האדמה שלי תשנה פניה, לא אהיה עוד מה שהייתי שנייה לפני.

לא הייתה כבר אפשרות אחרת, אחרת האדמה הייתה בולעת.

אותי.

דם אדום אדם

אדמה היא מילה של בראשית, בוראת פרי האדמה, מוציאה לנו לחם מן הארץ, רחם מצמיחה ופלאית מילה של חיים, של מוות, צמיחה והתחדשות.

שורשים מסתעפים, חוטים שמחברים את הכל בחיבורים אינסופיים. חומר אורגני בצבעי חום, אפור, לפעמים כתום, אדום, לפעמים צהוב, שחור.

זו מילה חזקה ועוצמתית עם כל כך הרבה משמעויות ותתי משמעויות.

היא המקום הבטוח שלנו והכי לא בטוח, מקום שנבנה עליו את חיינו, אך לעיתים נאלץ לעזוב אותה, או לברוח ממנה.

יש אנשים שלא חזרו מעולם לאדמה שלהם ויש כאלה שהתאחדו איתה מחדש אחרי שנים של גלות וגעגועים. ההיסטוריה האנושית שלנו התעסקה, מתעסקת ובוודאי תתעסק עוד שנים רבות במילה אדמה במהותה, בעומקה, בכאבה.

אדמת מריבה, אדמת מלחמה, אדמת שלום, אדמת טרשים, אדמה אוכלת יושביה, אדמת בצורת, אדמה מניבה, אדמה עשירה. כמה ביטויים יש עם המילה אדמה, אינספור!

מילים רבות נגזרות מהמילה אדמה: דם, אדום, אדם…

“מעפר באת ואל עפר תשוב”.

למקרה שהיא תרצה לסרק אותם

לפני שהורידו אותה לבור, ראיתי שכמה תלתלים שלה מציצים מהתכריכים.

ליטפתי אותם ברכות ונפרדתי ממנה בפעם האחרונה.

אולי הייתי צריכה להשאיר לה מברשת חשבתי לעצמי למקרה שהיא תרצה לסרק אותם שם בבור. היא כל כך אהבה להסתרק.

כילדה תהיתי הרבה מה קורה שם למטה כמה מטרים מתחת לאדמה, זה סקרן והפחיד אותי בו זמנית.

יש חיים שם למטה?

מה קורה שם בחושך, בלי חמצן, זה כמו בחלל או אחרת?

ואיך זה שהגוף חוזר לאדמה אבל הנשמה מטפסת לה בסולם לעננים. זה קסם כזה?

השאלות האלה היו מעסיקות אותי, ברמה הכי מדעית שילדה קטנה יכולה להכיל, אין תשובה טובה לכל השאלות, אבל לשאלות שלי קיוויתי לקבל אפילו תשובה חלקית.

מגיל צעיר מאוד אני מבלה לא מעט בבתי קברות, מבקרת את אהוביי פעמיים בשנה, לפעמים יותר.

מסתכלת על האנשים שגרים שם בבתי הקברות ומחייכת. מסתכלת מה כתבו עליהם על המצבות ומנסה לדמיין דרך המילים מי גר שם למטה מתחת למילים שנכתבו עליו.

ערים שלמות מתגוררות להן מתחת לאדמה. עד היום אני מדמיינת שבלילה הם יוצאים ומנהלים חיים משל עצמם.

אולי הם אפילו צוחקים עלינו – כמה טוב להם שם וכמה קשה לנו שנשארנו כאן ולמה בכלל אנחנו בוכים ומתגעגעים. הם הרי עושים חיים משוגעים שם.

ובני כמה הם? כמו שנפרדנו מהם? או שהם התבגרו כמונו שם מתחת לאדמה…

הם מתגעגעים אלינו?

איך מודדים זמן מתחת לאדמה?

איך מודדים געגוע שלא נגמר לעולם.

לסמן עליה בעפרון או בטוש תוכניות לעתיד

קרקע בפירוש המדעי שלה היא הקרום של כדור הארץ.

פני השטח המוצק שעליו אנחנו דורכים. תערובת של חמצן ואוויר, סלעים, אבנים, חול, חומרים אורגנים ומינרלים. יש הרבה סוגים של קרקעות.

קרקע אפשר לקנות, לגזול, להתבונן עליה בדו מימד על נייר שרטוט לבן ולסמן עליה בעפרון או בטוש תוכניות לעתיד.

קרקע עבורי היא המציאות כפי שהיא, היא המקום שהרגליים שלי דורכות עליו ממש ברגע זה ובתיאוריה בכל רגע שיבוא אחרי, אני יכולה להתקדם עליה למקום הבא, אם היא תיתן לי.

אם היא עדיין תהיה שם.

אדמה היא היבשה, שמפרידה בין האוקיאנוסים והימים וכשמסתכלים מלמעלה היא נראית כמו ציור שצויר ביד אמן.

דפיקות הלב המוגברות שלה יכולות להחריב ערים שלמות ואז להצמיח הכל מחדש, את כל החיים כולם.

אדמה היא פלא, לא פחות. אני אוהבת את המילה אדמה, מילה חמה ונעימה.

את המילה קרקע פחות. הרבה פחות.

אדמה היא אמא.

אמא היא אדמה.

לדעת שהיא לא תאכזב, שהיא לא תרעד

הכנסתי את היד לאדמה הלחה וחפנתי ביד ימין פירורים של אדמה.

השמש כמעט שקעה ורוח נעימה ליטפה לי את הפנים.

שאפתי את הריח הזה לריאות. שאיפה ארוכה, ריח משכר של אדמה טחובה כזו שהטרקטור הרים את כולה והפך אותה הלוך ושוב.

פתחתי את היד ועשיתי פווווווו… ארוך ומתמשך.

נשפתי למרחוק את פירורי האדמה אחרי שבלב נפרדתי ממנו, חיילת עם לב שבור לפירורים.

תהיה לי לאדמה יציבה ביקשתי ממנו יום לפני, כזו שאם האדמה שלי קצת רועדת אוכל להניח עליך ראש ולחפון אותו בשקע הזה שיש לך בכתף, לדעת שאתה שם בשבילי.

הוא חייך אליי חיוך עצוב ולא חזר יותר.

מהי אהבת אמת אם לא אדמה יציבה לדרוך עליה, מהי אהבה אם לא אדמה שמצמיחה מתוכנו פרחים, עצים ופירות, מקום לעמוד עליו בבטחה ולדעת שהכול אפשרי, לדעת שהיא לא תאכזב, שהיא לא תרעד.

בכל פעם כשאני אוכלת עוגת גבינה עם פירורים הרגע הזה חוזר לי לראש.

הפירורים של האדמה מתערבבים לי עם הפירורים של האהבה. עם עוגת הגבינה פירורים ששנינו כל כך אהבנו לאכול בבית הקפה מול הבסיס בו שירתנו.

כבר לא רוצה פירורים.

לא של אהבה ולא של עוגות גבינה.

פרפר קטן שמתעופף בה לכמה שעות

תחבק אותי אליה בנשימה חמה…

אני אדמה לכל כך הרבה אנשים, למשפחתי, לילדיי, לאהוביי, לחברותיי.

אמא אדמה, צירוף מילים שכשהוא נאמר לי אני מרגישה שבורכתי לקבל מאנשים את המחמאה הזו.

אמא אדמה, אחד הצירופים היפים שיש, כינוי לכדור הארץ, לטבע.

לשמור על כדור הארץ, על אמא אדמה. על החיות, האוקיאנוסים, היערות, על החמצן שאנחנו נושמים.

מיליוני שנים היא כאן אמא אדמה שלנו ואנחנו לעומתה כל כך מעט. שניות ספורות לעומתה בספירת הזמן הכללית של היקום הזה.

האם יש בי את הכוחות “לשמור” באמת על אמא אדמה, לשמור על דבר שהוא כל כך הרבה יותר גדול ועצום מסך חלקיו, מסך מה ומי שאני? פרפר קטן שמתעופף בה לכמה שעות ונעלם.

לפעמים אני מרגישה שבקושי אני שומרת על עצמי, על ילדיי, על ביתי, על חיי…

לשמור על אמא אדמה זו משימה שאני לא בטוחה שיש לי את היכולות הנדרשות לעשות אותה. מיליוני שנים  היא הסתדרה בעצמה גם לפני שנולדתי והיא כנראה תישאר עוד מיליוני שנים אחרי שאקבר ברחמה.

האם באמת יש בי את הכוחות והיכולת לאחוז בה שלא תיהרס, באמא אדמה, לדאוג שהיא לא תעלם או תימס מתחת לרגליי.

האם?

רצה בטיסה מטאורית למרפסת

זה היה חודר לי לריאות בבת אחת.

לא היה אכפת לי מה השעה מה היום ומה יקרה לי לשיער או לבגדים.

הייתי פותחת את החלון וצורחת משמחה: אמאאאאא יש גשםםםםםם.

רצה בטיסה מטאורית למרפסת ונותנת לו לשטוף את כולי מלמעלה עד למטה, את כל האבק שהצטבר.

שואפת ונושפת את הריח הזה, עוצמת עיניים ולא רוצה שזה ייגמר לעולם.

ריח של הגשם הראשון שנוגע באדמה הוא ריח שגורם לי לעוף לכמה שניות, ריח אלוהי.

גשם שנוגע באדמה זו רחם שהתעברה וכמה קסמים ופלאות יצמחו משם, כל שנה מחדש.

לא משנה היכן אהיה באותו הרגע, אני עדיין יוצאת כשהוא מגיע, יוצאת החוצה ונותנת לגשם הראשון לשטוף את כולי. את כל האישה שאני, את הילדה שלא עזבה מעולם שכל כך אוהבת גשם, שכל כך אוהבת את הריח הזה.

האדמה הלחה תחתי מפיצה ריח משכר של נקיון, של התחדשות וצמיחה.

ריח של חיים.

אפילוג: טינקרבל

המפה המשובצת מפיצה ריח עדין של כביסה נקייה.

הצלחות, הכוסות הסכו”ם הכול מסודר כמו תמיד במקום הנכון. גם המפיות, הקנקן עם הלימונדה, שולחן האוכל שעמוס באוכל הטעים שבישלתי, ריח של תבשילים, של בית, לחם טרי, ריח של המשפחה שלנו.

זו הייתה סעודת שישי האחרונה שלנו ולא אשכח אותה לעולם. את מה שהרגשתי אז בגוף בשעה הזו שאכלנו יחד, את הדמעות שחנקו, את הבטן שסערה מבפנים, את המבטים שהחלפנו, את הארגזים שעמדו בכל פינה בבית והתבוננו עליי.

את הריקנות את המלאות. את ההצפה.

ייקח לי זמן לסדר את חיי וחיי ילדיי על המפה שמונחת על שולחן האוכל החדש שקניתי.

להחזיר אותנו לקרקע, לאדמה יציבה. בזהירות, ברוך, בכאב, באומץ ובאהבה.

אני מסתכלת מבעד לדלת הזכוכית שצופה על הגינה בבית החדש שלי ורואה מולי את טינקרבל.

עשית את זה תמרי היא לוחשת לי.

את טינקרבל.

ועפה.

מישהי עושה אהבה… צלמת הפרוייקט טלי רצקר

מהעיניים שלי לראות את טלי מצלמת או אוחזת מצלמה, זה כמו לראות מישהי עושה אהבה. אהבה מטורפת, כמעט התמכרות.

היא צלמת מקצועית כבר קרוב לעשור ובעוד פחות משנה היא תסיים את התואר כאחות מוסמכת באוניברסיטת חיפה. ואולי זה המקום שמסביר יותר מהכל למה אני כל כך מחוברת ואוהבת את טלי.

לטלי יש את היכולת הנדירה למצוא בכל אחד ואחת את המיוחד, את המסתורי, מהמקום הכי בראשיתי שיש.

היא פוטותרפיסטית במלוא מובן המילה, מטפלת בכל נימי נפשה. החיבור שלה לאנשים, לרגשות, לסיטואציות, הוא באמת נדיר.

לפני כמה חודשים טלי צילמה אותי וזו אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי אי פעם כאישה וכבת אדם. התמונות שלה מרפאות, מעצימות, מלטפות ומחזקות.

היא החלה לצלם כתחביב, ככלי שיאפשר לה לבטא את פרץ היצירתיות שבה, שישבור לה קצת שגרה… ומהר מאוד היא הבינה שהתחביב הופך לסיפור אהבה גדול ועוצמתי, שדרך העינית של המצלמה “העולם מסתדר טוב יותר” כמו שטלי אומרת.

את לימודי הצילום סיימה טלי בבית הספר לצילום סטודיו גברא ולאחר שנתיים המשיכה למספר השתלמויות נוספות.

את פוסט אדמה אני כותבת חודשים רבים ולא בכדי. היה לי ברור שאצלם את התמונות לפוסט הזה בעצמי, הרגשתי שזה הופך להיות פוסט אינטימי מדי ושאני רוצה להשאיר אותו קרוב.

כשכבר חלק מהתמונות שצילמתי היו כאן בפוסט, משהו לא הסתדר לי. מאבק פנימי שביקש לשחרר את הכל ולתת את זה למישהו שיוכל באמת להביע את כל המראות והרגשות שבלב.

פתאום היה לי ברור שכל התקופה הזו הפוסט חיכה ללב ולעיניים של טלי.

את הצילומים התחלנו בקיבוץ געש כשהשמש רק הפציעה. ידעתי שאני רוצה אחרת, פילטר אחר, תחושה אחרת… אני אחרת. לא דיברנו הרבה, רק נתנו לדברים לקרות, טלי הבינה הכל ברגישות ובכשרון הענק שלה.

כשראיתי את התמונות היו לי דמעות, איך זה יכול להיות שמישהו יכול להכנס לי לראש ולצלם בדיוק את מה שעבר לי שם. לתת לי להרגיש כל כך שלמה.

כנראה שזה יכול להיות… בדיוק כך ולא אחרת.

https://www.facebook.com/TaliRatzker/
https://500px.com/talikrupitsky

בקרוב יעלה כאן חלקו השני של הפוסט: חיבוק של אדמה – חלק ב’.
אדמה בארץ רחוקה וכל כך קרובה, אינדיאנה שבארה”ב. אדמה שהיתה לי כל כך מיוחדת ומשמעותית להמשך חיי.
שווה לחכות!

The land’s Embrace project

לוח שבו שבו תוכלו להסתכל בכל תמונות הפרוייקט שצילמה טלי רצקר גם כאלה שמפאת המקום לא שובצו כאן בפוסט. אל תפספסו, הרבה השראה יש שם.

אז ספרו לי…

מה המילה אדמה עושה לכם בגוף? בלב?  האם אתם יודעים “לחבר אדמה לשמיים”, לעוף למחוזות אחרים אבל גם לנחות כשצריך? מהי אדמה יציבה עבורכם?

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.

מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

אני כותבת על לא מעט אדמות ומקומות בחיי, מוזמנים לקרוא כאן בבלוג:  אירלנד, ניו יורק, גלגול, מיינד דה גאפ , תל אביב

מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.

שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…

אתם ההשראה שלי!

תמרי סלונים ליבס

מקדישה את הפוסט הזה באהבה ענקית לאדמות היקרות לי מכל : להוריי אילה ויגאל, לאחותי ענת, לשלושת ילדיי ניר נועה ונטע ולחברתי עפרה לרנר.
תודה מיוחדת לעידית מיכאלי זיו.

כל התמונות בפוסט זה צולמו ע”י טלי רצקר כל הזכויות שמורות ©

תמונה של טלי רצקר צילום: TAMARIANDME כל הזכויות שמורות ©