אירלנד

את התמונה הזאת שלי ושל אחותי יושבות בפינת האוכל בדירה שגרנו בתל אביב, צילם אחי שהיה ללא ספק צלם מחונן. זו אחת מתמונות הילדות האהובות עליי.

אחותי בת 11, אני בת 3 ואחי הצלם בן 16.

זמנים אחרים של חיים אחרים. של מציאות אחרת.

שניהם כבר לא איתי. אחי ואחותי.

אני מקדישה להם בגעגועים אין קץ את הפוסט הזה.

גלויות עם כבשים

אני בת חמש, במיטה של אחי מתכסים בשמיכה המשובצת.

יש שמש נעימה של אחר הצהריים שחודרת מבעד לחלון החדר שלו שכל כך אהבתי.

הוא מראה לי לבקשתי בפעם המי יודע כמה את הספר הזה עם כל התמונות של הארצות ולידם איור של דגל המדינה ושם הבירה של אותה מדינה.

כמה אהבתי את הספר הזה וכמה אהבתי שאח שלי היה שואל אותי שוב ושוב מה הבירה של איזו מדינה. ואיך נראה הדגל שלה.

זכרתי הכל בעל פה.

זה אף פעם זה לא נמאס עליי. וגם לא עליו. לשאול אותי את זה . מה הבירה של איזה ארץ. מה הדגל. מה המדינה…

הבילוי הזה עם אחי והספר הזה הוא אחד הזיכרונות הבודדים שלי מהגיל הזה שקשורים בו ובי כילדה וגם אחד מהזיכרונות הכי נעימים שלי כילדה.

אחרי הצבא הוא נסע לכמה חודשים לטיול באירופה (המזרח ודרום אמריקה עוד לא היו על המפה) והגלויות שהכי אהבתי שהוא שלח לנו היו מסקוטלנד ומאנגליה.

בגלויות היו תמונות של כבשים שמנמנות ולבנות, עננים בשמיים קודרים וכרי דשא זורחים בירוק כזה, שכאן אצלנו לעולם לא נדע מהו.

הכי פסטורלי שיש. אני שומרת את הגלויות האלה עד היום.

לאירלנד הוא לא הגיע.

לא היו נוסעים אז לאירלנד.

בראשית ברא אלוהים

עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.

דמעות.

זולגות וזולגות.

ירוק לי בעיניים החומות שלי, כל כך ירוק שזה נראה לא אמיתי. מסנוור ממש.

אנחנו זוג צעיר, נשואים בקושי שנה.

הוא נוהג ואני מפנה את פניי שלא יראה שאני בוכה.

אני מסתכלת על הנוף הכל כך יפה הזה שעובר במהירות בחלון של האוטו. הרים, עצים, דשא, כבשים, גשם מטפטף דק כזה, עננים…

ואני לא מבינה אם אני בוכה מההתרגשות שסוף סוף אנחנו בטיול הזה, או מהכאב הזה שחותך לי לחתיכות את הלב. הגעגוע והכאב הבלתי נסבל הזה.

חצי שנה לפני הנסיעה היא נפטרה. אחותי. והכל עוד טרי וכל כך כואב לי.

חודש לפני הנסיעה המקום בו עבדתי פשט את הרגל .

עם כל הפיצויים שקיבלתי נסענו לאירלנד.

למה לאירלנד? כולם שאלו מה יש לחפש שם…

אני התעקשתי רציתי לנסוע לשם.

כמה יעלה כרטיס לדבלין? שאלתי את סוכנת הנסיעות.

לאן?? לדבלין, באירלנד.

אה… אירלנד…יקר. אין לשם טיסה ישירה תני לי לברר אולי עם קונקשן או שניים. ואת יודעת זה רק פעם בשבוע…

בסדר מה שתגידי רק תני לי כבר לטוס לשם.

עד היום אני זוכרת כל פרט ופרט בטיול הזה. יש משהו באירלנד שלא מצאתי מאז בשום מקום אחר.

אני חושבת שאת הפסוק “בראשית ברא אלוהים” כתבו עליה.

נוף עוצר נשימה של בריאת העולם, הצוקים, הים הפראי, החופים עם החול, האבנים והקונכיות, הגשם, הדשא שזועק בירוק שלו מכמויות המים שהוא שותה.

והכל נראה כאילו “לא נגענו”. ככה זה נברא וככה זה נשאר.

אני הרגשתי לגמרי בבית. אירלנד נתנה לי לבכות. לא סתם רציתי לנסוע אליה.

תחושות הבטן שלי היו כל כך נכונות. יש משהו כל כך מכיל בארץ הזאת. משהו חם, נעים, מחבק, מרגש.

ומצד שני עצוב וכאוב שגורם לרצות להתרפק עליה. לחבק אותה. משהו של פעם.

משהו התחלתי ובתולי.

לים אין חוקים

עצרנו בחוף ים מקסים בעיירה שנקראת: Sligo

החוף היה מלא בחלוקי נחל חלקים בכל מיני גדלים. יפים בטירוף.

גוונים נעימים של קרם, לבן אפור וחום…אלפים מונחים להם על החול. מתנות מהים אני קוראת לזה.

אנחנו יושבים ומדברים, נחים קצת מהנסיעה.

אני מסתכלת אל האופק של הים והוא כחול ויפה. וכל כך ברור. רוח חזקה וקרה, אבל גם שמש נעימה שמאזנת לי את כל התחושות.

בוא נכתוב שהיינו כאן אני אומרת לאיש שלי.

וכתבנו.

עשרות חלוקי נחל מונחים על אחד החופים היפים באירלנד והם מסודרים בשמות שלנו ובתאריך שהיינו שם.

ככה השארנו אותם שם על החוף כמו מזכרת שהים ישטוף.

לים אין חוקים אתם יודעים, הוא יכול גם לקחת לו בחזרה את המתנות שלו.

כמו אלוהים.

קינה עצובה ושמחה

השנה הייתה 1999 (כן זה כבר נחשב במאה הקודמת) והמוני אנשים באירלנד ובעולם עמדו נדהמים למול הפלא הזה שנקרא RiverDance (שלימים קמו לו חקיינים ומתחרים).

באירלנד תמיד אהבו לרקוד למרות ההיסטוריה הממש לא שמחה שלהם.

הלהקה האירית המופלאה הזאת שבה עומדים עשרות רקדנים ומרימים בו זמנית את הרגליים ומטופפים על הבמה באותה שנייה ממש לקול אותו מקצב, הביאה לעולם את אירלנד במלוא הדרה.

סוף סוף אירלנד על המפה ובגלל משהו טוב.

אני זוכרת אותנו מסתובבים אחר הצהריים יד ביד ברחובות דבלין וכל החנויות עמוסות פוסטרים, חוברות, דיסקים וקלטות וידיאו של התופעה הזאת (1999 אמרתי) וגם אנחנו קנינו כמובן.

גם דיסק וגם קלטת. וגם חוברת. איך היה אפשר שלא…היסטריה.

במשך חודשים אחרי, היינו שומעים אך ורק מוסיקה אירית ורואים את הקלטת של River Dance בכל הזדמנות.

המוסיקה והמקצב האירים זה מסוג המוסיקה שנכנסת לך לגוף. ונשארת. יש בה המון עצב ושמחה. יש בה תקווה ויש בה עבר ועתיד.

בלי להכיר את אירלנד כששומעים את המוסיקה הזאת, אתה ישר מרגיש שאתה שם.

המוסיקה שלהם בעיני היא כמו קינה, עצובה אבל שמחה.

אירלנד היא קעקוע בלב שלי, חרוטה לי לתמיד. היא הייתה החיבוק שלי. הסחת הדעת שלי. ההתמודדות שלי למול מציאות של געגוע בלתי נתפש. בלתי הגיוני. בלתי צפוי.

אם יש מקום שהייתי רוצה לחזור אליו, זה לשם. לאירלנד.

זה ב – Wish List שלי.

משחק הדמעות של ג’יימס בונד

יש השראות שאתה יודע בדיוק לאן תגיע איתן ויש כאלה שלא.

מה ידעתי אני על אירלנד מלבד מה שראיתי, קראתי, זכרתי…

אירלנד היא בעצם אי באוקיינוס האטלנטי שמורכב ברובו מקתולים ובצפון מפרוטסטנטים.

צפון אירלנד היא חבל ארץ בפני עצמו וזה אחד העמים שרוב רובו לא גר במדינה בה הוא נולד אלא בארה”ב.

באירלנד גרים היום ארבעה מליון אירים ובשאר העולם 30 מליון. מדהים (קצת מזכיר אותנו היהודים לא?) (ויש לכך סיבה היסטורית מאוד חשובה– רעב תפוחי האדמה הגדול במאה ה -19)

זו לא מדינה של מוזיאונים ומליון אטרקציות, זה פשוט היא. כמו שהיא. וזה היופי שבה.

האירים אנשים מקסימים. מכניסי אורחים, נעימים. הנוף הפסטורלי והרגוע סביבם היה רק תפאורה מדהימה ומטעה למה שבאמת התרחש באירלנד בתקופה בה ביקרנו שם. תקופה נוראית בה המחתרת האירית עשתה את שלה באירלנד. 

הרבה דם נשפך בין הקתולים בדרום ובין הפרוטסטנטים בצפון. אלו רצו מדינה מאוחדת ואלה לא רצו.

בשנים האחרונות שקט שם מאוד. ואם תראו את אחד הסרטים האהובים עליי The Crying game (משחק הדמעות שכתב וביים ניל ג’ורדן) הוא מספר את הסיפור הזה יותר טוב ממני.

הסופר אוסקר ויילד היה אירי וגם הסופר והמשורר ג’יימס ג’וייס.

וגם הזמרת שינייד או’קונור וגם להקת U-2 המופלאה.

והשחקן פירס ברונסון (ג’יימס בונד) החתיך אם יורשה לי לומר…

בתור חובבת אירוויזיונים מושבעת אני יכולה לספר לכם שאירלנד שברה שיא בכל זכיות האירווזיון (7 פעמים).

הצבע האהוב שם הוא ירוק והתלתן הוא הצמח הלאומי שלהם.

תפוח אדמה באלפי צורותיו הוא המאכל הלאומי שלהם.

וכמובן הבירה השחורה והמרה… Guinness.

והמון ג’ינג’ים וג’ינג’יות…

ותחרה עתיקה…

ואנגלית במבטא אירי, קלתי, גאלי, בלתי מובן בעליל…

ואיך מכל זה עושים משהו??

החשש כשיוצרים לוח השראה על מדינה זה שהוא יצא כמו לוח של לשכת התיירות ואני בדרך כלל מאוד נזהרת מזה.

מצד שני אני באה לנושא של אירלנד ממקום מאוד טעון, מתקופה מאוד עצובה בחיים שלי ומצד שני מאוד שמחה וזה הבסיס להכל בכל השראה שהיא.
להביא את הרגש שלך ואת הבפנים שלך את מה שאתה מרגיש באותו רגע.

המון אסוציאציות הביאו אותי לעוד מקומות רחוקים שקשורים או לא קשורים לאי המדהים הזה. וכן, יש שם מעט סממנים של לוח הקשור ללשכת התיירות האירית אבל זה טיבה של כל השראה שבאה ממדינה מתרבות ומהווי של אותו מקום.

מזמינה אתכם להיכנס ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest על אירלנד הוא מעביר בעיני את כל מה שאני מרגישה כלפי המדינה הכל כך מיוחדת הזאת.

אפילוג

אני רואה את הבן שלי בן ה – 14 משחק עם אחותו בת ה – 5.

מנגן בגיטרה שלו והיא פורטת יחד איתו על המיתרים ונפעמת איך יצא לה שיר. לבד. בלי עזרה.

ככה כמעט כל יום, גיחה כזאת קטנה לחדר שלו. יש להם את הרגעים האלה שהם רק שלהם.

ואיך האחות שלה בת ה – 10 משחקת איתה בחדר בדלת סגורה שלא אשמע. ב”פרטיות” כמו שהן מבקשות ממני. אבל אני מקשיבה בלי שהן יודעות.

הן משחקות במשפחה, אבא ואמא, אחיות…חברות…אני כולי עונג מהמשפטים, מהדו שיח.

אם היינו יודעים לאן המסע של חיינו ייקח אותנו אולי היינו אוספים לנו עוד זיכרונות אולי היינו שומרים עליהם יותר ומנסים לזכור כל פרט ופרט יותר ממה שזכרנו אותו בדיעבד…

הפוסט הזה יצא ממני, נחוש וכמעט סופי. מילמלתי אותו לעצמי בדרך הביתה לפני כחצי שנה. והדמעות זלגו וזלגו.

לא שיניתי בו דבר כשכתבתי אותו עכשיו.

הוא היה אמור להיות הפוסט הראשון שלי בבלוג וכל פעם דחיתי אותו שוב ושוב.

בדיעבד הוא היה כתוב אצלי שנים בלב, רק הייתי צריכה את הכפתור הזה שישחרר לי אותו החוצה ושיהיה איפה לכתוב אותו.

כאן.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 מזמינה אתכם לקרוא אותו גם בתרגום לאנגלית כאן בקישור.

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

אז ספרו לי, יש מדינה שנסעתם אליה בשביל לשכוח? להתרפק עליה?

זכרון מנסיעה למקום שהשאירה בכם חותם לכל החיים?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

לוח השראה וקולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות ללוחות ההשראה מכאן, תמונה בשחור לבן צילום: יואב סלונים ז”ל.