לפרק ולהרכיב, להרכיב ולפרק
תמיד הייתה בי את הסקרנות להיות דמות אחרת. לארח אותה בלב שלי ולהתארח אצלה.
משהו מרתק אותי במקום הזה. לבחור את הדמות ולהחליט מה לקחת ממנה ומה לתת לה מעצמי (אפילו בלי שהיא יודעת).
דמותה של פרידה משכה אותי עוד הרבה לפני שהיא הפכה לאייקון כל כך נחשב. ככל שנשרו השכבות והתגלו הגילויים על חייה, הבנתי מה יש בה שכל כך משך אותי ואלו לא היו (רק) הבגדים והציורים שהיא ציירה.
פרידה היא סופת הוריקן.
חוסן וכח מעוררי השתאות למול חיים כואבים וכמעט בלתי אפשריים, נאמנות ומסירות לעצמה, אומץ ותשוקה לחיים, יצירתיות ויצריות.
אחד הלוחות הראשונים שפתחתי בפינטרסט היה על פרידה. נתקלתי שם לראשונה במשפט שלה שמדבר על הזמניות בחיים שלנו, על השינויים והתנועה.
משפט שחרטתי על חימר בתקופה קשה בחיי והוא תלוי ליד שולחן העבודה שלי. מנטרה יומית שמזכירה לי להיות תמיד בתנועה יחד עם התנועה של החיים עצמם.
.Nothing is absolute
.Everything changes, everything moves, everything revolves, everything flies and goes away
פוטותרפייה ומה שמעבר
אני כותבת כאן בבלוג ארבע שנים על כאב ועל שמחה מכל כך הרבה הבטים וחוויות בחיי, אך אף פעם לא באמת “פרקתי והרכבתי” הכל למקום המדויק הזה בעצמי, מקום שאבין בו יותר לעומק מהם שמחה וכאב עבורי.
פחדתי לגעת בזה.
כשהגיע הרגע, היה לי ברור שדמותה של פרידה וההשראה שהיא עבורי, תעזור לי בתהליך “הפירוק וההרכבה”.
ראיתי אלפי תמונות שלה, קראתי עליה, הקשבתי לה…
החיים שהיא חיה העבירו לי מסר. עיגולים של שמחה, עיגולים של כאב. כיצד הם התערבבו ובאו לידי ביטוי ביצירתיות, בבגדים, בצבעים, באהבה, בתשוקה וברצון לטרוף הכל למרות הכל.
זה פרויקט של פוטותרפיה. תחום שאני קשורה אליו בנימי ליבי, מעולם לא למדתי אותו וגם לא קראתי לו בשם.
העיסוק וההתבוננות הבלתי פוסקים שלי בתמונות, ולצד זה המצלמה שמלווה אותי באופן בלתי פורמאלי מגיל צעיר, הם סוג של פלא עבורי.
תמונות מרפאות ומלטפות אותי, מאפשרות לי ליצור שיח עם עצמי בלי להסביר דבר.
בפרוייקט הזה בפעם הראשונה בחיי, אני עוברת תהליך כזה למול תמונות של עצמי, תהליך של ריפוי. נוגעת במקומות שלא העזתי לגעת.
מתבוננת על עצמי בחיוך דרך דמותה של פרידה שנתנה לי יד ולקחה אותי לאן שביקשתי ללכת.
משהו כבד השתחרר בי פתאום. אני מרגישה שלמה, יפה, שמחה…
בעצמי.
עדו לביא – צלם הפרוייקט, פוטותרפיסט, בלוגר
את עדו הכרתי כשהייתי בשנה ג’ ללימודי עיצוב אופנה בשנקר, הוא היה סטודנט לצילום ב”הדסה” ירושלים.
הסטודנטים לצילום חיפשו סטודנטים לעיצוב אופנה ולהיפך, על מנת שנחבור לפרויקטים סטודנטיאלים משותפים של צילום ואופנה.
אני זוכרת שפרשו לפנינו תמונות וביקשו שנבחר צלם שהתמונות שהוא צילם עושות לנו משהו. בחרתי מייד בתמונות שצילם עדו. היה בהן משהו אחר ומיוחד.
חברנו לשמחתי ללא מעט פרויקטים כסטודנטים, כשהאחרון בהם היה פרויקט אישי וקרוב, צילום החתונה שלי ב- 1996.
מאז נפרדו דרכינו לשנים רבות והיה לי ברור שעדו יצמח להיות אחד מצלמי האופנה המובילים בארץ.
קריירת צילום מפוארת ומעוררת השראה של עשרים שנה ועדו לחלוטין מצלמי האופנה המובילים והמוכשרים שיש לנו כאן. צלם שידו בעשרות ומאות קמפיינים, שערים, כתבות ומה לא…
והיקום כמו תמיד, מעגל עיגולים ומחבר אותם מחדש.
המפגש המחודש שלנו לפני כמה חודשים מרגש אותי מאוד וזה קרה בדיוק ברגע הנכון לשנינו… בצומת חיים.
אני רק רוצה להישאר אני, אמרתי לו. זו הייתה הבקשה שלי לפני שהמצלמה התחילה לתקתק.
עדו לביא – סיפור של מסע שהצטרפתי אליו
מדי כמה שנים אני מגיע לארגז הנוסטגליה שלי… שם בין פנקס החוגר לתעודת הבגרות שלי שוכבת תמונה.
ובתמונה זוג ביום חתונתם – מהימים שבהם צילמתי חתונות. הזוג יפה, צעיר ומאושר כדרכם של זוגות ביום חתונתם.
זו התמונה היחידה שנשמרה לי מכל אותם זוגות שצילמתי אז. למה? – לאלוהים פתרונים , אבל התמונה איתי, מסמלת תקופה.
עם השנים באופן די מוזר היא שומרת איתי על קשר התמונה… בשנתיים האחרונות אני והתמונה מתקרבים אט אט.
אשתי היא החוט המקשר הפעם, אני התמונה והבחורה שבתמונה מתחילים סוג של ריקוד, מהוסס, מגשש, כמעט ללא מילים.
עד לפני כחודשיים בה נפגשנו שוב, 23 שנה אחרי התמונה ההיא.
שנינו כבר לא צעירים מתרגלים לקידומת 05 מלמעלה ומלמטה.
המפגש משמח, טעים אבל מסתובב סחור סחור ורק לקראת סופו פרידה מצטרפת אלינו, התמונה מתחילה להתבהר ובעיניים של תמרי נקווית לחלוחית.
התחלנו מסע, תמרי ואני, מסע רגיש, עדין ומורכב בו נדרשתי לכישורי הצילום ואהבת האופנה שבי מצד אחד. בצד השני חבשתי את כובע הפוטותרפיסט בו ניסיתי ללוות את תמרי בתהליך ארוך ועמוק שעצב ושמחה שוררים בו, משתרגים אחד בשני, לפותים חזק חזק זה בזה.
ניסיתי להיות קשוב, לתת לדברים לנוע בקצב ובאופן שתמרי רוצה וצריכה.
זה סיפור של מסע שהצטרפתי אליו לקטע מן הדרך הארוכה בחיפוש אחר משמעות שמלווה את תמרי מיום הולדתה כך נדמה.
היה לי לעונג!
הבלוג: עדו לביא – צילום מחולל שינוי
עדו באינסטגרם
הילה חילו עמרני – סטייליסטית הפרוייקט
מתמחה בבידול ויצירת ערך לאנשים, מותגים, ארגונים באמצעות קוד לבוש, אופנה וסטיילינג
את הילה אני מכירה מתחילת הדרך. הכרות שהחלה בסדנת לוחות החזון שלי לפני שלוש שנים ומאז לא נפרדנו.
היא אחת המוכשרות והמחוננות בתחום וככל שאני מכירה אותה יותר כך היא מסקרנת אותי יותר. הילה חיה בגדים, במובן הכי עמוק של המילה הזו. חיה.
היא מספרת אותם, מחוברת אליהם בנשמה הרבה מעבר להיותם בגדים. קשר כל כך חזק ועמוק שניכר בכל מה שהיא עושה.
לפני כשנתיים היא חברה אליי לפרויקט האיימיש שעלה כאן בבלוג וכבר שם הבנתי את היכולת המופלאה שלה להתבונן עמוק פנימה ולספר את הסיפור של הדמות. היא מחברת, מלקטת, רוקמת ותופרת הכל עד אחרון הפרטים.
כשהצעתי להילה להיות הסטייליסטית של הפרוייקט בעיקר קיוויתי שהיא תגיד לי כן…
הילה חילו עמרני – כשבגד פוגש את הנשמה משתחררים בחלל חלקיקי קסם
זו לא פעם ראשונה שתמרי מבקשת ממני לספר על עצמי, ואני מודה שזה לא תמיד פשוט…
אך דווקא מהמקום הזה, נוצרת אצלי סקרנות להבין איפה זה פוגש אותי?
תמיד הקשבתי. בעיקר לאחרים. לא התבלטתי, לא שמתי את עצמי במרכז או השמעתי את קולי. ולצד זה תמיד חשבתי אחרת מכולם, מחוץ לקופסה.
בכל מה שקשור בלדבר את עצמי הייתי לייט בלומרית. היום אני אומרת את דעתי וקולי נשמע, הדרך הרבה יותר ברורה לי.
הבגדים והלבוש הם הדרך שלי לספר לעולם מי אני גם ללא מילים, דרכם אני מצליחה לתרגם את הסיפור האישי שלי בצורה הכי אותנטית שיש.
אני מאמינה גדולה שכשבגד פוגש את הנשמה עם תיווך קטן ומראה של הנפש, משתחררים בחלל חלקיקי קסם ונוצר שם סיפור.
משהו בדמות שלובשת את הבגד משתחרר.
הגוף מקבל מימד אחר, הנשמה נפתחת, הגוף מזדקף והוא מתחיל לספר סיפור.
הבגד אינו רק אופנה, טרנד, כסות, או בעל ערך פונקציונאלי… הבגד הוא כלי ביטוי ראשון במעלה.
הוא זה שמבטא את נימי הרגש, מעצים או מסתיר את האישיות שלנו, דרכו אנחנו יכולים לבטא את מי שאנחנו.
בבגד יש משהו מאוד קונספטואלי וכשזה נכון – זה בועט בבטן.
כשתמרי פנתה אלי לספר אותה דרך הדמות של פרידה היא ביקשה להישאר “היא”, שהזהות שלה כתמרי תישאר.
בחוויה שלי הייתי צריכה לפענח את תמרי בפרידה, וחששתי מאוד לברוח לדמות הידועה והמוכרת… פרידה היא דמות רב גונית עם פנים רבות וזהות מאוד ברורה, אך יחד עם זאת יש בה עצב, כאב גדול ופינות נסתרות שקשות לפענוח.
אני קצת מתחילה להעלם… כי איך אפשר להישאר תמרי בתוך פרידה הכל כך ברורה ומובהקת? לא לגמרי ידעתי מה אני עושה, אך הבנתי שיש כאן תהליך שאני צריכה לעבור.
היה אותי ואת תמרי ונצמדתי לזה. הקשבתי לתמרי, התבוננתי בה, נכנסתי לה ללב ולראש ופשוט בניתי את הסיפור שלה ללא מילים.
ואז זה קרה… איסוף הפריטים בזה אחר זה, חשיבה קלה כמה רחוק אני יכולה ללכת או כמה קרוב.
קצת אסקפיזם למחוזות פינטרסט וספרים על פרידה, הם אלו שהובילו אותי לשמוע את הסיפור שלה דרך התמונות.
ואז ארזתי סופית את המזוודה לצילומים.
מפריים לפריים הצלחנו להוציא בדיוק את הפנים של תמרי שנשארה תמרי, אבל הרגישה לכמה שעות שפרידה מצטלמת יחד איתה. יד ביד.
פנים אחרות, חדשות, מוכרות וגם לא מוכרות.
אז אם אני בכל זאת נענית לתמרי ומספרת על עצמי, אני חושבת שזה הסיפור שלי. לספר סיפורים של אנשים באמצעות בגדים. ללא מילים.
אני יודעת להוציא את הדמות הזו שמפחדים לפעמים לעורר ולגעת בה, את אותו קול שרוצה להישמע, את המסר שרוצים למסור, את אותו קול ייחודי, את יצירת הבידול, להישאר אנחנו.
מיוחדים וייחודים.
אז תגידו…
הייתם מחליפים את החיים שלכם עם דמות אחרת? לכמה דקות או שעות? ספרו לי עם איזו דמות.
מהן תמונות עבורכם מעבר לתיעוד רגעים? חוויתם פעם תהליך טיפולי של פוטותרפיה?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם ? זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
תמונה תמרי עם חולצה ירוקה: עדו לביא © כל הזכויות שמורות
צילום תמונות מאחורי הקלעים: הילה חילו עמרני, מילי מזרחי, תמרי סלונים ליבס © כל הזכויות שמורות
תמונה הילה חילו: תמר קראוון © כל הזכויות שמורות
תמונת פרידה מתוך הספר Frida Kahlo at home /Suzanne Barbezat
בובה פרידה Hayo haya