הם היו עוברים מולי. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
מרחק של כמה עשרות ואולי מאות קילומטרים מהגג שלנו בתל אביב.
בקיץ, בעונה החמה של הנחיתות, הייתי יושבת שם ומסתכלת.
מחכה להם, כאילו אני נמצאת שם בתוך המטוס וגם בזה שבא אחריו ובזה שבא אחריו…
קדמה לזה הכנה מדוקדקת של שיחות למענה הקולי של מוקד ההמראות והנחיתות של שדה התעופה בן גוריון.
הייתי יודעת בדיוק מתי יגיע המטוס מפריס או מציריך או מלונדון. רושמת לי רשימות.
מתכוננת.
כשהוא היה מגיח פתאום, המטוס, מכיוון מערב וטס לכיוון מזרח, הייתי מתרגשת. נעמדת ומתבוננת.
כשזה היה ג’מבו הרעש שלו פילח את השמיים התל אביבים שלי ברעש מרגש של מנוע שעבר כבר דרך ארוכה מאוד.
היו אלו כמה הדקות שידעתי שאחרי דרך ארוכה של שעות לפעמים של יממה הוא פתאום מולי.
לי, זה לא היה מובן מאליו כל הנחיתות האלה.
לעבור ים שלם, אוקיאנוסים ולנחות בכזאת קלות.
הייתי מחפשת בעיניי דרך המשקפת את הסמל של חברת התעופה. זיהיתי אותה כבר מרחוק.
אל על, לופטהנזה, אלאיטליה, איברייה וזה הזנב עם הסמל של הקנגורו של חברת קוואנטס האוסטרלית, שהיה ממש נדיר בים של כל הנחיתות.
וזה מפראג וממדריד ומתאילנד.
כל הגלובוס מולי זנב אחרי זנב של מטוס.
הייתי נוחתת כל כמה דקות מיעד אחר. מכיוון אחר. מארץ אחרת. לבושה אחרת. מדברת בשפה אחרת. זה היה עושה לי נעים וזה ריגש אותי מאוד.
הפעיל לי את הדמיון בימי הקיץ החמים של החופש הגדול.
עד היום מטוסים שבאים מכיוון הים ומארצות רחוקות מרגשים אותי. מערבבים לי את הבטן.
לפעמים מרגש אותי יותר להסתכל עליהם נוחתים, מאשר להיות בתוכם.
שמונה עשרה שלושים ושתיים מפריס, סופי.
שמונה עשרה ארבעים ושלוש מציריך, סופי.
שמונה עשרה ארבעים וחמש מניו יורק לא סופי
שמונה עשרה חמישים מניו יורק, סופי.
לגמרי סופי.
כל כיוון במצפן הוא סיפור
המילה מצפן עושה בי כשפים מהיום שאני ילדה. משהו בה מסקרן אותי כל כך כמו סיפור אגדה.
הקוטב הצפוני, מדבריות, ימים ואוקיאנוסים, זריחות, שקיעות, מגלי ארצות, אוניות טרופות בלב ים, איים חדשים, יבשות…
גם אנשים שאיבדו את הצפון בחייהם ומצאו מצפן שכיוון אותם חזרה לדרך…כל דרך.
לכל אחד מאיתנו יש את מצפן החיים המיוחד שלו.
לאח שלי היה מצפן בצבע ירוק. הוא נח בתוך קופסת עץ ישנה וחבוטה ואח שלי שמר עליו מכל משמר.
זה היה מצפן שראה הרבה צפון בחייו, המחוג שבו היה כבר קצת עקום ואני לא בטוחה שהוא יכול היה להראות את הכיוון הנכון.
כשהייתי מחזיקה אותו בפעמים הספורות שאח שלי הרשה לי, הייתי עוצמת עיניים ונעלמת לעולם אחר.
כל כיוון במצפן הוא סיפור של השראה על מקומות, חלומות, מזג אויר, תרבויות, אנשים…
לכל כיוון יש את החיים שלו את התכונות שלו, את המקומות שלו, הם כל כך שונים אחד מהשני ארבעת הכיוונים אבל כל כך דומים.
ארבעתם יחד, מזרח מערב דרום וצפון מתחברים בסופו של דבר לכיוון אחד. הכיוון שנבחר ללכת בו.
לפעמים המצפן שלנו הוא גם מישהו אחר, שמגיע בדיוק ברגע הנכון ומכוון אותנו לצפון שלנו, לדרום למזרח או למערב.
אנחנו בסופו של דבר בוחרים את הכיוון שלנו והוא לא תמיד בהכרח צפון.
צפון זה רק במצפנים…
דקה ארוכה כמו נצח של ים
אני מרגישה שהוא מגיע. גדול, עצום וכל כך גבוה.
אני כבר לא רואה את אמא שלי. לפני שנייה היא הייתה כאן לידי, החזיקה לי את היד ועזבה.
והחברה שלי, גם היא כבר לא לידי…אני מסתכלת עליו ויודעת שעוד אלפית השנייה אני מתחתיו, שאין לי כבר לאן לברוח.
אני עוצמת את העיניים חזק. הכי חזק שאני יכולה ונעלמת.
שומעת באוזניים את המים ניתכים לי על הגוף בהדף עצום ומעיפים אותי כמה מטרים אחורה.
מרגישה את עצמי צוללת מתחת לגל והגוף שלי מנסה בכל כוחו לעלות למעלה ולא מצליח, עוד שנייה ממש עוד שנייה ואין לי אוויר, אני נחנקת. אני מתמוססת.
הוא עובר אחרי דקה ארוכה שנראתה לי כמו נצח של ים.
הראש שלי יוצא בחוזקה מהמים ואני חנוקה.
אני רואה את אמא שלי לידי ואת החברה שלי צועקת לעזרה בקול חלוש.
מסתכלת לאופק בעיניים צורבות ממלח, שותה חמצן לריאות ויודעת שיכולתי לא לראות יותר לעולם את האופק הזה.
“השמש כבר שוקעת”, אני אומרת לאמא שלי בואי נלך הביתה.
אני והחברה שלי מחזיקות ידיים חזק.
“הים הזה”, אמא שלי לוחשת כולה רועדת ומחבקת את שתינו.
השמש שקעה.
סופית.
מערב זה המקום שהשמש הולכת בו לישון
מערב. אני אוהבת את המערב. כיוון חיובי בכל שושנת הרוחות.
כיוון עם המון הקשרים ואסוציאציות לכל כך הרבה דברים בעולם שלנו. דברים גלובלים כאלה.
עבורי המערב זה המקום שהשמש הולכת בו לישון והאופק של הים ישר כמו סרגל.
מקום שהשמיים מתמזגים עם הים ולא משנה אם זה קיץ או חורף, נקודת ממשק קבועה.
מקום שהשמש שוקעת אליו עם תקווה שמחר יגיע יום חדש, מקום שמרגיע ומסעיר וסוער ומכניס שלווה וגם גלים גבוהים לחיי.
“הים הזה” כמו שאמא שלי אמרה, שאני אוהבת ללכת אליו בערב ולספר לו מה קורה איתי ולבכות לידו קצת…להתפרק.
“הים הזה” שאני אוהבת להסתכל עליו כל כך, במיוחד בחורף כשהאפור של השמיים מתמזג עם האפור של הים והגלים מתנפצים ומרטיבים לי את הפנים.
“הים הזה” עם הריח של המלח והצבעים הכחולים שהוא מחליף מדי יום בהתאם למצב הרוח של השמיים…
“הים הזה” שלעיתים רחוקות אני מרשה לעצמי לצלול בו קצת ואז להיזכר שהוא כמעט בלע אותי לעולמים כשהייתי ילדה…
אני אוהבת ים. למרות הכול.
מאוד אוהבת אותו.
כשהייתי קטנה והיו אומרים שירושלים במזרח זה היה נשמע לי נורא רחוק
כמה פתקים נפלו על הרצפה.
עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות. האמנתי שכל פתק שנפל אולי הסיט את הבקשה שבו, את התפילה שבו למקום אחר.
לא ידעתי מהיכן הם נפלו אבל הרמתי אותם ביראת כבוד והחזרתי אותם לאן שמצאתי חריץ פנוי בין האבנים.
ואז אחד הפתקים נפל שוב מהחריץ ושוב החזרתי אותו והוא שוב נפל. הרמתי אותו ולפני שהחזרתי אותי לחריץ פתחתי אותו…
אסור אמרתי בלב אסור לי לעשות את זה, אבל לא התאפקתי, הוא כאילו ביקש שאקרא אותו.
כתב יפה ומסודר על פתק צהוב ומקומט. אני זוכרת את המילים האלה עד היום על הפתק הזה. מילה במילה.
אני בת 17 כולי מזיעה מהחום של הצהריים ומהמטפחת שהייתה לי על הראש. הבנות בכיתה שלי עומדות שם מצחקקות, כותבות פתקים על אהבות שהן רוצות לבקש שישלחו להן מאי שם.
עמדתי רחוקה מהן, חיבקתי את הפתק הזה שחתך לי פתאום את הלב והחזרתי אותו לחריץ הכי בטוח שמצאתי שם.
חשבתי שאולי אם הקראתי אותו בלב, המילים שלה יגיעו למי שלא יושב שם והוא יחזור אליה. ההוא.
ככה קיוויתי.
את הפתק עם התפילה שלי שמתי צמוד לפתק שלה.
אחרי כמה שנים התפילה שלי התגשמה.
במלואה.
כל כך הרבה רגשות יש בי אליה, לעיר הזאת. מכל מיני סוגים ומינים.
כבוד ואהבה ותוגה וקדושה, עיר שמהלכת עליי קסם אבל לא נותנת לי להתקרב אליה עד הסוף…תמיד משאירה לי פתח לברוח ממנה.
תמיד עושה לי כזה stop עם היד ואומרת לי: אל תתקרבי אליי יותר.
הסיפורים של הוריי על המגורים שלהם בנחלאות ועל הלימודים של אבא שלי באוניברסיטת ירושלים אחרי מלחמת השחרור, הם אולי הסיפורים הכי רומנטיים ששמעתי על ירושלים.
עד היום כשהם מספרים לי אותם אני מרגישה שזה אחד הגעגועים הכי מתוקים שלהם בחיים.
כשהייתי קטנה והיו אומרים שירושלים במזרח זה היה נשמע לי נורא רחוק “המזרח הזה” כמו המזרח הרחוק…
כשהיינו נוסעים אליה ועולים את העליות הייתי מרגישה שאני מגיעה לארץ אחרת. תמיד הרגשתי בה קטנה יותר, כי היה בה משהו כל כך גבוה וגאה.
היא השראה מאוד מיוחדת עבורי. תמיד לוקחת ממנה צידה לדרך, תמיד הביקור בה משאיר לי מחשבות לעוד הרבה ימים שלאחר מכן…במראות, באוויר שלה באנשים, בכאב שלה.
אני יכולה להיות בה כמה שעות לא יותר ואז אני רוצה לנסוע משם הביתה.
לא יכולה להישאר.
מזרח הוא מזרח
תמיד יש משהו אופטימי במקום בו השמש זורחת.
התחלות חדשות, תקווה חדשה, בוקר חדש לחיים על כל המשתמע מכך.
העיסוק שלנו אם מחר תזרח עלינו השמש, מעסיק אותנו המון במובן המטאפורי של המשפט הזה.
האם הזריחה לבוקר חדש תביא לנו יום טוב יותר, חיים טובים יותר, משמעות חדשה לחיינו?
אם רוצים להרגיש עוצמה של זריחה מהי, צריך להתכונן אליה. לשבת בסבלנות ובציפייה ולחכות לה, לתת לה להרגיש שהיא לא מובנת מאליה.
לראות איך פתאום היא עולה מההרים, מאחורי גורדי שחקים, משדה, ממדבר, מהמכונית, מהחלון שלנו בבית…
מאירה בבת אחת כמו קסם, שמיים של בוקר וטל באלפי צבעים כתומים ואדומים וורודים וצהובים…מסנוורת את העיניים ומלטפת לנו את הפנים בתקווה חדשה.
לא משנה איפה הייתי בחיי וראיתי את את הזריחה זה תמיד היה זה רגע מכונן עבורי, רגע מיוחד ומרגש.
רגע שהרגשתי שהוא חד פעמי אפילו שידעתי שמחר הוא יקרה שוב.
מזרח הוא כיוון עם כל כך הרבה משמעויות והבטים והשראות ותרבויות …כל כך הרבה מתורות הריפוי מקורן במזרח, יש במזרח משהו התחלתי, מזוקק, אמיתי, טהור, חדש, כמו זריחה.
אני מרגישה יראת כבוד למזרח, על כל המשתמע מכך.
הוא ההתחלה של הכול.
המזרח והמערב כל כך שונים אבל כל כך דומים. שניהם כיוונים של שמש.
קרניים מלטפות של עלות השחר, קרניים מלטפות של שקיעה…
שניהם כיוונים של תקווה, כיוונים של סיום והתחלות חדשות.
צפון זה הכיוון של האגדות
עיניים כחולות וחודרות מביטות עליי, אני מסתכלת על החיה היפה הזאת בכלוב והעיניים שלי כל כך עצובות.
כולי מתכווצות רק מהמחשבה.
חיה נדירה שועל לבן, כמה יופי יש בה. אבל כאן בכלוב היא קטנה ועצובה כאילו היא יודעת. יודעת מה עומד לקרות. כל האינסטינקטים שלה מחודדים וכבויים בו זמנית.
אני גם כבר ידעתי ופתאום הביקור במדינה הצפונית הזאת, כבר היה לי אחר.
ידעתי שהביקור הזה הוא כבר זיכרון טעון שלא אשכח עוד לפני שהוא בכלל הפך לזיכרון.
מאז שאני ילדה יש לי משיכה עזה לצפון הקר, משהו ממגנט אותי לזה.
צפון, זה הכיוון של האגדות.
לא יודעת אם זה השלג או הקרח או ההרים או הדמיון הפרוע שלי…אבל יש בו משהו בצפון הזה כל כך מסתורי ומצד שני יש בו משהו מאוד ברור. לא סתם הוא הכיוון על פיו יישק דבר.
למצוא את הצפון, או לאבד את הצפון, כוכב הצפון, כמה אגדות יש סביב הצפון הזה.
תמיד הוא ממקד אותנו איפשהו, לכאן או לכאן. הוא נקודת מפגש, נקודה מאוד ברורה ומדויקת.
אני על המטוס בדרך לקופנהגן ומרגישה שאני בדרך הביתה מרגישה שאני בדרך לצפון שלי.
שבוע לפני כן זכיתי בתחרות בינלאומית לעיצוב אופנה יחד עם עוד שתים עשרה סטודנטיות לאופנה מכל העולם.
והכל התערבב לי.
ההתרגשות, הגאווה, המהות של הנסיעה הזאת שבאותו רגע לא ממש הייתה ברורה לי…אפילו לא קצת.
הבית שהתגוררנו בו היה מרחק של חצי שעה מקופנהגן. בית חלומי עם בריכה ענקית, חוות סוסים, אירוח נפלא והרצאות של טובי המעצבים הדנים.
מאיתנו בתמורה ביקשו רק דבר אחד, שנעצב פריטי לבוש… מפרוות.
לא הסינטטיות. האמיתיות האלה שעושים מהחיות…
התחרות הייתה בחסות חברה של פרוות, הגדולה בסקנדינביה. ידעתי שאני מגיעה לשם לחודש שלם לעצב פריטי לבוש מפרוות אבל לא ממש הבנתי מה מחכה לי.
איבדתי את הצפון שלי לחלוטין.
את הסיור הזה שבו איבדתי את הצפון אני לא אשכח.
חיות שעדיין חיות, יפות כל כך ועצובות כל כך…עיניים כבויות אבל זועקות לעזרה. חיות שמסודרות בכלובים בחוות ענקיות, מוארות, נקיות, סטריליות.
חיות שגזר דינן מוות. מוות נקי. שלא יהרוס חס וחלילה את הפרווה היפה.
חודש שלם שהעיפרון שלי צייר, מעילים, ג’קטים, כובעים, ווסטים…
חודש שלם שכל עיצוב שעיצבתי הדמעות טפטפו על הנייר והעיניים של השועל הלבן היו מביטות בי מהציור, מתמזגות עם הדמעות שלי ומבקשות שאעזור לו לברוח.
לצפון לדרום למזרח למערב לא משנה לאן.
רק לברוח.
מעגל של צפון ודרום
אני עומדת באמצע מדבר על סולם, סולם גבוה ואינסופי.
יש לי פחד גבהים נוראי, אבל אני עומדת על הסולם באומץ ומסתכלת על הלמטה הזה.
רועדת מפחד שעוד רגע אפול לתוך הלמטה הזה, אבל לא מוותרת ומסתכלת למעלה, הכי למעלה שאני יכולה.
אני עולה בסולם עוד שלב ועוד שלב ואני תיכף שם, מושיטה את היד לקטוף אותם והם כל כך יפים…
ואז, בדיוק כשאני קוטפת לי כוכב …משהו מעיר אותי בבהלה מהחלום הזה.
יללה חזקה…
אני יוצאת מהאוהל שלי באמצע מדבר יהודה והוא עומד שם מולי.
השועל.
הוא מסתכל עליי בעיניים נוצצות וטובות כמו שני כוכבים זוהרים וכאילו מבקש שאהיה קצת לידו, שאארח לו חברה.
אני מסתכלת עליו ומחייכת, נזכרת בשועל הלבן ונסגר לי מעגל בלב, מעגל של צפון ודרום.
מעגל של מוות וחיים.
מעליי שמיכה של מיליוני כוכבים. תמיד רציתי לקטוף אותם. לעמוד על סולם ולקטוף כוכבים…
אין כמו מדבר להסתכל ממנו על כוכבים, אפשר ממש לשמוע אותם נוצצים. חיים. זזים. מדברים.
מדבר זה אולי המקום היחידי בכדור הארץ שאפשר לשמוע בו שקט במובן הכי ברור של שקט. שקט רועש של מדבר ולפעמים גם שקט רועש של סוף.
מדבר יכול להיות מקום מאוד אכזרי, צחיח, יבש, ממית… אבל זה גם מקום שמשרה שלווה. שלווה אינסופית.
לי הוא פותח את אישוני העיניים למרחבים הצחיחים, לניקיון, לצבעים, לצמחים, לרוח הזאת ששורקת באוזן ותמיד אני מרגישה שיש בו גם משהו אחר…
משהו של מעבר…משהו בראשיתי, משהו של תפילה.
במדבר כל טיפת מים שצצה מקבלת משמעות אחרת, כל חיה, כל ענן, כל עץ. כל כוכב.
טביעות רגליים שנראות בבירור בחול, טביעות של מישהו שכבר היה כאן לפנינו, חיה, זחל, נוודים…
מישהו שהשאיר לנו מצפן עם כיוון ברור לאן ללכת.
18:50 סופי
אני מסתכלת על לוח הטיסות בשדה התעופה בן גוריון, כל העולם, כל ארבעת הרוחות כתובות על הלוח הזה וזה משתנה כל שנייה.
ההמראות הנחיתות, הרוחות, המטוסים, הכיוונים, האנשים, הכול זז, הכול נע, הכול קורה שם על הלוח הזה בקצב בלתי אפשרי.
שושנת הרוחות, ארבעת הרוחות, מצפן ענק בכל הקומבינציות האפשריות והכל מתאחד בסוף להכול, מגיע בסוף לכיוון שלו, ליעד שלו.
וסוף סוף אני רואה, 18:50 מניו יורק, סופי.
העיניים שלי כבר מוצפות.
הוא נחת והוא כאן.
וממש עוד שנייה אחבק אותו חזק.
הכי חזק שאפשר.
Compass
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest לוח חדש שנוצר במקביל לכתיבת פוסט זה.
הלוח נקרא Compass – מצפן.
לוח שמדבר בתמונות על חיינו כמצפן אחד ענק, על ארצות רחוקות, רגשות, מראות, כיוונים….
ספרו לי על מצפן החיים שלכם, איזה כיוון מושך אתכם במיוחד? מה מיוחד בכיוון הזה עבורכם?
סיפורים מעניינים שיש לכם על מצפן במהות הרחבה של המילה הזאת, של השראה, של חלום ? מישהו בחייכם שהיה מצפן עבורכם שהראה לכם את הכיוון הנכון ומדוע הלכתם דווקא אחריו?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב לכם באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
הכי שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.
אתם ההשראה שלי…
תמרי סלונים ליבס
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות