קולות

תמרי

10 שנים ago

החולצה שלי רטובה מזיעה.

המאוורר מערבל את האוויר החם של הקיץ. חום בלתי נסבל.

הוא חורק המאוורר. וכל סיבוב שלו משמיע קול שמעצבן אותי עוד יותר.

חררר…חררר…

יותר מהר, תקראי מה כתוב. ועכשיו להאט יותר בשקט…פיאנו פיאנו…ששש…שששש…

המבט שלי מוסט כל רגע לחלון הדירה שלה, שמעתי קולות.

ציוץ כזה כמו של תוכי צרוד, או שהיו אלה אולי הענפים של העץ שחרקו עם הרוח החמה, או אולי מישהו סגר דלת…

אהבתי להקשיב לקולות שבחוץ מלשבת ליד הפסנתר בדירה שלה.

את בכלל לא מרוכזת. (היא צודקת).

תמר את שומעת מה שאני אומרת לך? היא מרימה עליי את הקול, והמשקפיים שלה שהגדילו לה את העיניים פי עשר בערך היו מסתכלות אליי כעוסות.

אני מסתכלת חזרה לתווים, מנסה לקרוא את מה שכתוב, מאטה, ממהרת, האצבעות שלי עייפות כבר. אני עושה המון שגיאות והיא ממשיכה להסתכל עליי במבט חמור.

הצלילים לא אחידים. לא הרמוניים.

וטיפות הזיעה מטפטפות ומטפטפות.

תמר!!! לנגן! תהיי מרוכזת.

די…מתי כבר ארבע וחצי. רוצה כבר שהשיעור יסתיים. רוצה כבר הביתה.

בכלל לא אוהבת את היצירה הזאת.

וממש לא אוהבת את המורה.

עושים חור גדול בגג

יום כיפור הוא יום שהיה מזקק לי את הרעש. מזקק אותו בתוך מבחנה שקופה ונקייה של שקט לעשרים וארבע שעות.

כאחת שכל השנה גרה בין אוטובוסים, פיח ותל אביב אחת רועשת, יום כיפור היה אי של שקט מבורך.

זה לא היה רק השקט ברחוב שלי זה היה גם האוויר. כאילו גם הוא שותק.

האוויר נהיה צח כזה, טהור כזה והוא היה מנקה לי את הנשמה מכל מיני דברים שהפריעו לה שם.

הנשמה שלי חיכתה כל השנה ליום כיפור. היו עניינים שרק אז בשקט הזה יכולתי לעשות בהם סדר. לחשוב עליהם ממקום אחר…להקשיב להם.

בשעה חמש וחצי אחר הצהריים הרחוב שלנו דמם. הרעש של האוטובוסים התחלף לו בקולות של אופניים, ילדים, שכנות מדברות…

אהבתי לשבת במרפסת שלנו. בקומה הרביעית הקולות היו עמומים יותר ויכולתי לגמרי להתמסר לשקט הזה. היום כשאני חושבת על זה, זה היה כמו קסם.

בבת אחת העיר שלי הפכה לכפר. קולות אחרים…צלילים אחרים…

פתאום שמעתי קולות . בכי של תינוק, מילמולים של אנשים, מים זורמים, ציפורים מצייצות….

כל החיישנים בגוף שלי היו מקבלים תפנית חדה ביום כיפור ומתחילים להקשיב.

במהלך יום כיפור אהבתי ללכת לבית הכנסת לראות מה שלומם של סבא וסבתא שלי.

הייתי עולה לעזרת הנשים יושבת לידה ומקשיבה…

בית הכנסת היה כולו לבן, רחש הטליתות, בגדים לבנים. קולות.

קולות של תפילה, של פיוטים, של בקשות, של סליחות.

ההד בבית הכנסת היה מרתק אותי לכיסא. הייתי עוצמת עיניים נותנת יד לסבתא שלי מקשיבה ומדמיינת איך כל הצלילים והקולות של החזן והמתפללים עושים חור גדול בגג של בית הכנסת ועולים כמו עמוד ענן ענקי לשמיים.

ענן לבן שכולו בליל אותיות, מילים, ניקוד, תווים, קולות המתפללים ועמוד הענן הזה חודר את השמיים ומגיע למקום כזה שבו כך הייתי מאמינה, מגשימים את כל התפילות שלנו.

אני יודעת היום שלא כל התפילות שלנו מתגשמות, אבל אני מאמינה עד היום שקולות של תפילה בכל מקום שהוא, בבית כנסת, בכנסייה, במסגד, בטבע, בלב מדבר הם מסוג הקולות שיש בהם כוח פיזי, כוח על טבעי ממש, והם יכולים להזיז ולטלטל הרים, גבעות, ימים ולבבות.

לאחר תפילת הנעילה הייתי חוזרת עם סבא וסבתא שלי הביתה והייתי יודעת שתיכף יסתיימו להן 24 השעות של מבחנת השקט שלי. הייתי מחכה כבר בציפייה לאוטובוס הראשון ולמכונית הראשונה שתזכיר לי שאני בתל אביב.

התגעגעתי לרעש שלי.

ג’ונגל אורבני

בשבתות, כשהייתי מתעוררת הייתי שומעת תרועות של פילים, דובים נוהמים, אריות שואגים, תוכים שורקים… גם בשבתות היה שקט בתל אביב. שקט יחסי אבל עדיין שקט שאפשר לי להתעורר לקולן של חיות.

כמה שאהבתי את זה. זה תמיד העיר אותי עם חיוך גדול. עכשיו כשאני כותבת את זה אני ממש יכולה לשמוע את הקולות האלה. הם חרוטים לי היטב בראש.

לקולות יש את התכונה הזאת להישאר לנו בראש.

אם היה יום יפה, היינו הולכים לגן החיות בשדרות בן גוריון לבקר את הפילים, הקופים, התוכים הג’ירפות והזברות. אני וסבא שלי יד ביד. גרנו ממש מרחק הליכה משם ותמיד זה ריגש אותי לדעת שאני גרה ליד גן חיות אמיתי.

צ’ופר תל אביבי כזה.

אני מודה שבימי חול זה העציב אותי שהחיות עומדות שם ונוהמות, צווחות, מקרקרות אבל אף אחד לא ממש שומע אותן. הן כל כך התאמצו, אבל האוטובוסים שעברו לידן והמולת העיר גנבה להם את כל ההצגה.

עד השבת הבאה.

קול

הכלי הכי משמעותי שלנו.

בכי זה הקול הראשון שבוקע לנו מהגוף כשאנו נולדים. ההברה הראשונה שלנו.

בהמשך חיינו הקול שלנו יקבל את האופי שלו, את הטון שלו את הצליל שלו. סערות ושמחות בחיינו יכולות בין רגע לשנות אותו. הקול שלנו הוא נייר הלקמוס שלנו. הרנטגן שלנו.

קול יכול לרפא, קול יכול להרוג. כמה כוח ועוצמה יש לקול בחיינו.

קול שבטוח בעצמו יכול להרים עולמות, קול רך יכול להשקיט לב שבור, קול של ילד יכול לנחם חיים שלמים, קול קר יכול לשתק אותנו…והקול של האהובים שלנו מלטף אותנו ברגעים הטובים וברגעים הפחות טובים.

תקשיבו לעצמכם. מהו הקול שלכם? לקול יש כל כך הרבה סוגים, גוונים, צורות, צלילים.

קולות ולא רק של בני אדם, גם של חיות, גם קולות של הטבע נשמעים למרחקים גם אם הם קולות שקטים. לקול יש תדר משלו.

אנחנו זוכרים קולות, של אנשים, של רגעים, של מישהו שאנחנו מתגעגעים אליו, כמו טעמים, כמו ריחות.

קולות זה זיכרונות.

הכי חזק שהוא יכול

אני רואה את החברה שלי יושבת לו על הברכיים והוא מלטף לה את השיער ואת היד ואז את הרגל…

היא מאובנת. יושבת עליו מחייכת אליו בחיוך מבוהל עם דמעות בעיניים והוא תופס לה את היד חזק ולא נותן לה לקום.

היה באמצע כיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) ארגז חול עם עץ שאהבנו לטפס עליו.

היינו באות לשם בקיץ לשחק. היינו בנות תשע וסוף סוף הרשו לנו ללכת לבד אחר הצהריים לכיכר מלכי ישראל.

היא טיפסה עם חצאית הג’ינס שלה על העץ והוא הסתכל עליה. האיש המבוגר עם הזקן והמכנסיים המרופטים ואז הוא שאל אותה איך קוראים לה ואמר לה שהוא ישמח אם היא תשב לו על הברכיים בספסל שהקיף את ארגז החול, ותספר לו איפה היא גרה.

ואני לידה. שומרת עליה. מסתכלת במה שקורה ולא יכולה לזוז. משותקת. לא יכולה לחשוב.

הוא מלטף אותה בשיער, ברגליים מתחת לחצאית…אני רואה שהיא קפואה. רועדת.

הוא מסתכל עליי פתאום, ושואל אותי בקול מתוק: איך קוראים לך ילדה? והיד שלו שאחזה ביד של החברה שלי מתחילה להתקדם לכיוון שלי. לכיוון הרגל שלי.

בשנייה שהיד שלו נגעה לי ברגל שמעתי קול. קול עצום כמו אלפי תופים. זה היה הקול הפנימי שלי שצעק לי הכי חזק שהוא יכול.

משכתי את היד שלה ותוך שנייה ברחנו משם לכיוון הבית שלי בריצה הכי מטורפת שרצתי בחיים שלי. לא הסתכלנו לאחור. רצנו. רק רצנו.

לא באנו יותר לכיכר לבד. ומאותו יום הוא כבר לא היה המקום המועדף עליי למשחק של אחר הצהריים.

את הסיפור הזה מעולם לא סיפרתי לאף אחד. הייתי משחזרת אותו ומדברת עם עצמי עליו עשרות פעמים בילדותי.

שנים הייתי חושבת מה היה קורה אילו…אילו הקול שלי לא אמר לי לברוח משם.

הקול שלי שבגיל הזה תמיד היה מדבר איתי בשיעורים המשעממים, או מרגיע אותי, או עוזר לי להכין תכנית פעולה איך להתחיל עם בנים…הקול הזה הפעם הציל אותי.

זה היה הקול של האומץ שלי.

אי של שקט

קול הוא ה ש ר א ה ענקית. השראה מלאה בצלילים, במשמעויות בצבעים…

המילה הנרדפת של קול היא צליל.

קול הוא גם אמירה, או דעה, קול הוא גם מהלך של נגינה, קול ראשון, קול שני…

קול הוא גם גובה של הצלילים קול בס או סופרן…או אלט.

הקול הפנימי “הקול” שלנו, הוא האני שלנו. זו היכולת הבלעדית שלנו לדבר אל עצמנו לקבל תשובות מעצמנו לנהל דו שיח עם עצמנו. אני קוראת לזה דיבור עם הנשמה שלנו. ההבדל היחיד שזה נעשה בשקט.

אי שם עמוק בתוכנו.

בסוד.

הקול הזה מייחד אותנו. רק שלנו. החבר הכי טוב.

מותר לכעוס עליו, מותר להטיף לו, להאשים אותו, לבכות איתו לצחוק איתו ולסגור איתו המון תשובות וחשבונות לעניינים לא פתורים. הוא בא איתנו לכל מקום ולא עוזב אותנו לעולם.

הוא הצליל הכי חזק שיש לנו בדממה, אי של שקש ברעש החיצוני של החיים שלנו.

הקול הפנימי שלנו יכול לקבוע גורלות, להחליט החלטות הרות גורל לגבי דברים בחיינו.

שווה להקשיב לו, גם למילים הכי שקטות שלו.

הוא דובר אמת.

בקשה קצת לא הגיונית

זה לא היה לילה קל.

אפשר להגיד מהלילות האלה שאני לא שוכחת. התחננתי שהוא יפסיק כבר לבכות. התינוק שלי.

תן לי לישון בבקשה. אני מתחננת אליו. האמת זו הייתה בקשה קצת לא הגיונית.

תינוק חדש בן חודש וחצי.

בחוץ גשם חזק, פברואר. כמה אני אוהבת את הצליל של הטיפות על החלון אבל הפעם גם זה לא עודד אותי. קר לי כל כך והוא בוכה. לא מרפה וכלום לא עוזר.

הבכי שלו מתחזק ומתחזק והעייפות שלי מתעצמת ומתעצמת. הוא נרדם לכמה דקות וקם וחוזר חלילה.

בבוקר אני רוצה לצאת מהעור של עצמי. אני אמא טרייה קצת מבוהלת מכל הלילה הזה, כל כך עייפה, מרוטה והוא עדיין לא נרדם. ניסיתי כבר הכול. לא הבנתי מה יש לו…

אני משכיבה אותו לידי במיטה ומייחלת שנרדם קצת שנינו ביחד.

“חצי שעה נסיך שלי” אני אומרת לו בקול שקט “מה אתה אומר… בבקשה בוא נישן קצת…אמא כל כך עייפה”.

ואז נזכרתי באמא שלי כשהייתי ילדה קטנה וזה יוצא ממני…

במעט שפיות שנשארה לי אני עושה לו קולות. כל מיני קולות. כל מה שאני יודעת. כל הרפרטואר שלי (ואני ממש טובה בלעשות קולות) אני מתחילה בקולות של חיות, אחר כך שורקת לו, צוחקת, מצקצקת, עושה לו קולות של רכבת ואוטו. והוא מסתכל ומקשיב לי.

אני מלטפת לו את הפלומה הרכה בראש שלו ומזמזמת לו קרוב לאוזן מנגינה שקטה ונעימה שזכרתי מאמא שלי.

אני רואה איך העיניים שלו לאט לאט נפקחות וגדלות. זזות מצד לצד.

הגוף שלו נרגע והידיים שלו כאילו רוצות להגיד לי משהו. הוא מסתכל עליי. לאט לאט הוא נרגע. הבכי מפסיק.

פתאום העיניים שלו נעצמות.

הוא נרדם.

וגם אני.

מגרש משחקים אחר הצהריים

כשאני רואה צבע כתום אני שומעת צליל של תופים. מעגל עצום של תופים. צלילים של תופים עמוקים ונעימים. כאלה שבא לך לרקוד איתם תנועות עגולות ושמחות.

וירוק בהיר זה צבע שכשאני רואה אותו אני שומעת ישר צלילים של מים. פכפוכי מים כמו גן זן יפני.

וכחול… ישר משמיע לי באוזן קולות של לילה. ינשופים, עטלפים, רוח ערב עם שריקה כזאת.

ואפור, אחד האהובים עליי יש לו קול של דממה נעימה, פס עדין של שקט שמקיף אותי ומעטר אותי.

שחור ישר משמיע לי צלילים של ריקוד. של רגליים מטופפות על רצפת עץ כבדה.

וחום… משמיע לי קולות שדומים לנשימות קצובות ואיטיות.

לבן זה קול של מרחבים, שלווה, משק כנפיים, גלי ים.

צהוב, זה קולות של צחוק, של ילדים, של מגרש משחקים אחר הצהריים.

כשאני רואה צבע אני מייד שומעת את הקול שלו.

לצבעים יש קולות.

הם בדרך כלל טועים

אני אוהבת למצוא מקומות עם הד.

לצעוק, לדבר ולקבל בחזרה את ההד שלי. את הצחוק שלי את הצעקה שלי. את הזעקה שלי.

כילדה קטנה הייתי מחפשת את ה”הד”. זה היה ברור לי שמסתתר שם מישהו והוא זה שעונה לי.

“ההד”. ישות כזאת.

בטיולים במדבר יהודה, במערות, בחללים ללא רהיטים תמיד הייתי מוצאת את ההד שלי.

הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו הד ולא קול, מבחירה או לא מבחירה. והיו רגעים בחיי שכל כך רציתי להיות קול וזה פשוט לא קרה. הקול נשבר, נתקע, השתתק והייתי רק הד.

הד של עצמי.

בימים שהייתי הד וחיפשתי את הקול שלי מחדש, חברה אמרה לי את המשפט הזה והוא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת בחיי Be a voice not an echo.

תהיי את, הקול שלך. האמת שלך. אל תשמרי את הקול שלך בבטן רק את מה שנראה לך לנכון. אל תקשיבי לקולות חיצוניים הם בדרך כלל טועים…

כמה שהיא צדקה.

אני לא הד יותר.

אני קול.

צלול וברור.

בשנת 1983 לקחה אותי אחותי לפארק הירקון בתל אביב להקשיב לסיימון וגרפונקל. אני כותבת להקשיב כי אני זוכרת שבעיקר הקשבתי.

ואז שמעתי את The sound of silence

לא ממש הבנתי את המילים שלו בגיל שהייתי בו, רק הקשבתי לצליל שלו. לקולות שבו. הוא עטף אותי בעוצמה שלו.

זה שיר עם המון פרשנויות שמדבר על הקול הפנימי שמנסה לצאת החוצה, ליצור קשר עם אנשים להשמיע קול, אבל לא תמיד הקול הזה נשמע, לא תמיד רוצים להקשיב לו. כל אחד מעדיף לפעמים להישאר בדממה שלו. באזור הנוחות שלו.

כשאני מקשיבה לו עד היום אני ישר במקום אחר.

אם אני אנסה לתאר לכם זה כמו מרחב עצום בלי סוף.

מרחב שכולו צבעים רכים, רגועים אבל מלאים בקולות, במחשבות, בתובנות ובהשלמות שהן לא תמיד פשוטות.

אחרי 6 שנים הודעתי לאמא שלי באופן חד משמעי שאני מפסיקה ללמוד פסנתר.

כמה אהבתי לנגן. בבית שלי. על הפסנתר שלי.

בלי זיעה קרה, בלי מאוורר מרעיש ובלי מורה לידי…

ואחד השירים שהכי אהבתי לנגן היה…

Hello darkness, my old friend,
I’ve come to talk with you again
Because a vision softly creeping
Left it’s seeds while I was sleeping
And the vision that was planted in my brain Still remains
Within the sound of silence.

Sound of silence

מזמינה אתכם ללוח שלי ב – Pinterest שממנו נולד הפוסט שקראתם. Sound of silence

זהו לוח שיתוף. לוח שאני מזמינה אליו עוקבים שלי מהעולם וכולנו שותפים לאותה השראה שאני יצרתי בלוח.

הלוח נולד מהשיר של סיימון וגרפונקל וכולו עוסק בהשראה של צליל, קול, שקט ודממה ומה הם בחיינו מזוויות שונות דרך תמונה צבע והשראה.

לפני שנה בדיוק עלה כאן בבלוג שלי פוסט מרגש בהשראת הביטלס שנקרא : Hey Jude מזמינה אתכם לקרוא אותו אם עדיין לא קראתם.
הוא מדבר על שירים ועל ההשראה שלהם בחיינו וזה כמובן מתקשר לי גם לפוסט שקראתם, אבל מזווית אחרת.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי מהו קול עבורכם? מהו צליל בחייכם? זכרונות מקולות? געגועים, קולות שלא יחזרו? האם אתם זוכרים קולות בראש? מהם הקולות שלכם בדממה? בשקט? ברעש?

אשמח כמו תמיד מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן איתי בחדר הפרטי שלי.

תמר סלונים ליבס (תמרי)

תמונות מכאן