Nothing is absolute. Everything changes, everything moves, everything revolves, everything flies and goes away
( Frida Kahlo)
אמרתי את השם שלך: פרידה.
בלי להסס.
בלי לחשוב אפילו לשנייה.
תהיתי ביני לבין עצמי למה אמרתי אותך, אבל בלב ידעתי במדויק למה השם שלך יצא ממני כל כך בקלות.
אם הייתה לך את האפשרות להיות דמות אחרת, אישה אחרת, מי היית רוצה להיות?
פרידה עניתי לה, פרידה קאלו.
פרידה? הציירת הנכה?
לא הנכה…
פרידה האישה. האמנית. הלוחמת. המיוחדת. החזקה. הצבעונית. היפה. הרגישה. הכאובה. היצירתית, היצרית, החכמה.
קומי למראה היא אמרה לי והסתכלי על עצמך לרגע.
והסתכלתי עליי וראיתי אותי. כמו שאני.
פרידה ישבה שם מרחוק על הכורסא וחייכה אליי את החיוך המיוחד שלה. חיוך מאופק שאף פעם לא היה עד הסוף… אבל היה בו הכל, את כל העיגולים כולם.
אלו של השמחה ואלו של הכאב.
פרידה אמרתי לה, תישארי קצת… אני צריכה אותך איתי.
והיא נשארה.
מטפסת עד לפסגה של האוורסט
עיגולים של שמחה.
הם שם, מהשנייה שהדופק הקטנטן שלנו מתחיל לפעום.
השמחה מתחילה עמוק מבפנים ומשם מאירה לעולם כולו. מתפרצת כמו הר געש, רדאר ששולח אותות לאלו שחיים לצידנו ואיתנו.
היא מחייכת, היא צוחקת, היא מתפקעת.
לפעמים קולה לא נשמע היא עמוק פנימה, אבל אפשר לראות ולהרגיש את כל כולה. בעיניים המבריקות, בשפת הגוף, בזקיפות הקומה, בחיוך, בהתרגשות.
שמחה טהורה גורמת לי להרגיש שהרגליים מתנתקות מהאדמה, שאני עפה, הולכת על עננים ומטפסת בקלילות עד לפסגה של האוורסט (בלי מסכת חמצן).
שמחה היא תדר, כוח מניע, הריקוד של הלב.
שמחה בשבילי היא חלק בלתי נפרד מאהבה.
אהבה לעצמי, לאלו שגורמים לי להרגיש שמחה, אהובה, נאהבת. אהבה לילדיי, לעיסוק שלי…
השמחה שלי נובעת מאהבה טהורה. ולא, אני לא יודעת לזייף אותה, את השמחה.
אני יודעת להרגיש אותה רק באמת כשהיא כאן.
לפעמים אני מרגישה את השמחה בעוצמות גדולות אחרי המבול, אחרי הסערות, לפעמים היא תגיע אליי אחרי שחשבתי שכבר אין סיכוי…
ופתאום…
ולפעמים פשוט אשמח בלי שום סיבה, פשוט כי ככה. כי בחרתי להיות שמחה.
לשמחה אין הסבר מלבד הרגע הזה שאנחנו בוחרים להיות בה. שמחה היא לא רק תוצאה של משהו שחווינו, היא גם החלטה לחיים.
מוכרחים להיות שמח (מוכרחים להיות שמח?)
כשהכל פשוט. פשוט.
כמה שמחתי ביום שהכרנו, כמה התרגשתי משמחת האהבה.
כמה שמחתי בחתונה שלנו.
כמה אני שמחה על הזכות שניתנה לי לשמוח מאהבה.
כמה שמחתי כשראיתי אתכם נולדים מתוך הגוף שלי פעם ועוד פעם ועוד פעם.
כמה אני שמחה לראות אתכם גדלים, יפים, מוצלחים, אהובים, שמחים בחייכם.
כמה אני שמחה במשפחה שלי.
כמה אני שמחה לעשות את מה שאני אוהבת בחיי.
כמה אני שמחה מהיכולת שניתנה לי ליצור.
כמה אני שמחה בידיים שלי שיודעות לגעת. שיודעות לחבק ולעטוף.
כמה אני שמחה כשאני מגלה שישנתי לילה שלם.
כששימחתי, כשעזרתי למישהו. כשפתרתי בעיה.
כמה אני שמחה לפגוש חברה אהובה, לקנות לי משהו שעושה לי טוב.
כמה אני שמחה להיות אהובה, נאהבת אוהבת. כמה אני שמחה לעשות אהבה.
כמה אני שמחה לראות את הים בחורף, כמה אני שמחה כשהחורף כאן.
כמה אני שמחה לנסוע ולגלות מקומות חדשים וגם מוכרים.
כמה אני שמחה לראות אנשים שאני מתגעגעת אליהם. גם אם הם יושבים חדר לידי.
כמה אני שמחה לדעת שאני בריאה ושלמה, שאני יכולה לנשום.
כמה אני שמחה לדעת שהשמש זורחת כל בוקר והירח מאיר בלילה. שאני יכולה לראות, לשמוע, להריח לטעום.
כמה אני שמחה לראות אותי במראה מחייכת, יפה, זקופה ,צוחקת.
כמה אני שמחה כשהכול פשוט. פשוט.
כמה? אני לא יודעת כמה.
אני לא יודעת לכמת שמחה או למדוד אותה…
אני רק יכולה להרגיש אותה.
שמחה ומשמחת.
זה זמני, היא תחזור
נולדתי ילדה שמחה. ילדה עם עיגולים של שמחה.
השמחה הייתה יוצאת ממני כמו מתנה שרציתי לתת הלאה לאנשים שזקוקים לה. אנשים פחות שמחים, או לא שמחים בכלל. זיהיתי אותם ממרחקים.
כילדה קטנה, אף פעם לא חשבתי שיגיע הרגע שאבקש מעצמי לתת לעצמי שמחה. זה היה כל כך ברור לי מאליו שהיא שם ולא משנה מה.
השמחה שלי.
יכול להיות שלקחו לי היום את השמחה? שאלתי את הבובה מתחת לשמיכה.
היא הסתכלה עליי בעיני הבובה שלה וחייכה אליי את החיוך הקבוע. זה זמני, היא תחזור.
היא לא יכלה לנגב לי את הדמעות (היא רק בובה) אבל הקשבתי לה. לא היה מישהו אחר בסביבה.
הייתי בת שמונה ואני זוכרת את הפיג’מה שלבשתי, את השמיכה שהתכסיתי בה, את הריח שהיה בחדר ואת הקולות מחוץ לחדר.
זוכרת את הנשימות הקצובות מתחת לשמיכה את הזיעה והמחנק.
זוכרת את הלילה ההוא. כל דקה ודקה. עד שנרדמתי.
ולאחריו היום ההוא כשהטלפון צלצל ובישר לנו פעם ועוד פעם את הנורא מכל.
הבנתי שוב ושוב כילדה כנערה וכאישה, שהחיים שלי כבר יהיו אחרים, הבנתי ששמחה יכולה גם להילקח באופן זמני, ששמחה לא מובנת מאליה.
ששמחה יודעת להתערבב מצוין עם עוד רגשות ותחושות כמו עצב, כאב, פחד, אומץ.
למדתי לשמור ולחבק את השמחה גם ברגעים שהיא התחבאה עמוק בלב, ברגעים שהיא פחדה להציץ חזרה החוצה.
לגמרי חמוץ אפילו מר
היינו יושבים על המיטה. והוא היה מביט אליי בעיניים היפות שלו.
את לא יכולה לשמוח קצת?
הוא היה מעביר ברפרוף את האצבע שלו על השפתיים שלי ואז עושה את עצמו טועם את האצבע… חמוץ הוא היה אומר לי ומחייך, לגמרי חמוץ, אפילו קצת מר.
הייתי מרימה אליו את העיניים ורק מהשאלה הזו השפתיים היו מתרוממות למעלה, מחייכות חיוך גדול והצחוק המתפקע היה מגיע ומתערבב לו עם הדמעות.
כמה אהבתי שהוא היה עושה לי את זה, בודק אם אני מתוקה או חמוצה… זה היה כל כך מתוק מצידו.
הוא היה מנשק לי את הדמעות ואז מנשק אותי בפה וידעתי בשנייה הזו שיש לי כל כך הרבה על מה לשמוח והדמעות היו הופכות בין רגע למתוקות, השמחה הייתה באה יחד עם הנשיקה, שמחת האהבה.
אני מפחדת אמרתי לו, שיום אחד לא תהיה כאן יותר לחבק ולעטוף אותי.
אני כאן. הוא חייך אליי.
אומרים שאהבה יכולה לרפא כאב, שאהבה לא מכאיבה רק משמחת.
אז אומרים.
מוכרחים להיות שמח?
השמלות שהיא לבשה היו הדוקות על המותניים הצרות והבליטו את הגוף היפה והאצילי שלה.
אהבתי אותה מאוד ויותר מהכול שמחתי שהיא כל כך אוהבת אותי בחזרה.
היו לה שמלות פשוטות ויפות מבדים מיוחדים. שמלות עם רקמה, עם הדפסים של פרחים וגם כמה שמלות כהות.
הכאב בחייה נטמע לאט. כל פעם יותר ויותר מהר והשמלות הפרחוניות הפכו להיות כהות וחלקות.
אל תראי לאנשים שאת עצובה או שכואב לך. את שומעת?
אני שומעת….
אבל מה אני אעשה עם כל הדברים שלפעמים לא שמחים או כואבים לי?
כשיבואו אנשים שימי בארון את כל הדברים העצובים שלך.
לכמה זמן?
אפילו לשעה, לעשר דקות כמה שצריך.
כשהאנשים ילכו תוכלי להמשיך להיות עצובה. אולי אפילו תצחקי מזה בסוף… או תצעקי.
סבתא שלי הייתה שמחה.
אבל הארון שלה היה מלא עד גדותיו.
עיגולים של כאב
כאב הוא שיממון עצום בלב. צונאמי אימתני.
אין לי הסבר ממשי לכאב שלי מלבד תחושת הכאב עצמו.
מסמרים ונוצות, יתדות שחודרות עמוק את כל שכבות העור וננעצות עד העונג הבא.
כאב ועונג לעיתים שלובים זה בזה, מזינים זה את זה.
לגרד את הפצעים עד זוב דם, עד שיכאב לנו עוד ועוד…
כשהמוח מבין את עוצמות הכאב, הלב מתכווץ כמו אפרוח קטן שמחפש מחסה, כמו סירה בלב ים שמחפשת מסתור מהסערה.
אנחנו לא מזמינים אותו, את הכאב הזה, ברוב המקרים הוא מגיע לבד. מטלטל את הגוף והנפש למקומות לא מוכרים, לסמטאות חשוכות.
לפעמים הוא בא בכל העוצמות בשביל להראות לנו משהו, ללמד אותנו שיעורי חיים משמעותיים.
כאב עד כמה שהוא מכאיב ופוצע יכול להיות הזדמנות לצמיחה, לשינוי, להתבוננות מחודשת על עצמנו וגם לצד אלו שאנחנו אוהבים.
כאב הוא לא ממש רגש, זו יותר תחושה, חוויה, חלק מהקיום וההוויה האנושית שלנו.
כל עוד יהיה קיום למין האנושי יהיה כאב, תהיה אהבה, יהיה אושר, שנאה, עצב. רגשות ותחושות שכולם קשורים זה בזה בקשר הדוק.
כולם מזינים זה את זה.
פיג’מה ורודה וסומק בלחיים
היא חיבקה אותי חזק לפני שנפרדנו. תמרי היא לחשה לי באוזן אני כל כך מפחדת.
את בידיים הכי טובות שיש…
אני יודעת היא אמרה לי וחייכה חיוך שבור.
הפיג’מה הוורודה והסומק על הפנים שלה לא הסגירו דבר ממה שיתרחש למחרת בבוקר.
אם לא היו מעלינו ניאונים של בית חולים זו יכלה להיות סצנה של שתי אחיות שפשוט נפרדות לכמה ימים עד המפגש הבא.
רציתי לצרוח את נשמתי מכאב. אהההההההההההההההההההההההההההההההה…
הסתובבנו קצת במחלקה, דיברנו, נתתי לה יד והרגשתי בתוכי את האובדן שדופק לנו (שוב) על הדלת. ממש עוד מעט.
שמחתי לגעת בה למשש אותה, להריח אותה, לראות שהיא עוד כאן לידי. זקופה ויפה.
חיבקתי אותה חזק, נפרדתי ממנה בנשיקה. יהיה בסדר הכל יהיה בסדר.
מעולם לא חציתי כל כך מהר עשרות מסדרונות מוארים בניאונים ואנשים עם פיג’מות ורודות ותכולות.
כל מה שרציתי זה לצאת החוצה לאוויר הפתוח של הלילה ולתת לכל הדמעות שלי כבר לצאת…
זה הגיע בלי הודעה מוקדמת כמעט בלי הכנות.
הפיג’מה הוורודה.
הניאונים.
חצי שנה והיא לא הייתה פה יותר.
אין לי פיג’מות ורודות ואני הכי לא אוהבת אור של ניאונים.
נטמע במחזור הדם
זה היה לוקח לי כמה שניות כשהייתי מתעוררת. ואז זה היה מכה בי.
שהיא לא פה.
שהוא לא פה.
שהם לא פה.
בשנייה שזה היה חוזר לי לזיכרון זה היה מגיע, לופת לי את כל הגוף מקצות הרגליים עד הגרון כמו תמנון שחונק אותי בזרועותיו.
שיתוק.
עיגולים של כאב. צורבים וכואבים.
הלב היה מתחיל לדפוק והרגליים היו מאבדות מתחושתן… והגרון לא מסוגל לדבר או לבלוע.
הייתי קמה ליום שלי ומבינה שהם לא כאן ולא יהיו יותר, חלק משגרת יומי החדשה.
עם השנים והזמן שעבר הכאב נטמע במחזור הדם שלי, בחדרי הלב.
רק המוח לא מצליח להבין עד היום.
איך?
שורט לנו את הנשמה
געגועים ואובדן הן מילים שקשורות קשר הדוק לכאב.
מהשנייה שהאובדן מתרחש, מגיע הגעגוע ועימו הכאב. הזיכרונות נוצרים ברגע אחד. אלו שילוו את הכאב הזה. את השבר בלב.
לפעמים המוות לוקח את אהובינו מאיתנו אך לפעמים אלו פשוט נסיבות החיים, אנשים שאהבנו נעלמים מחיינו, נפרדים והולכים מאיתנו.
כיצד נחיה בלי לראות אותם שוב? בלי לחבק בלי לגעת? בלי לדבר?
הכאב החותך בידיעה שלא נראה או נרגיש אותם שוב, שהם לא יהיו חלק מהחיים שלנו הוא כאב בלתי נתפס.
לוקח לגוף נפש שלנו זמן לעכל את זה. או שלא.
כל אובדן משמעותי וקרוב שורט לנו את הנשמה, מייסר אותה ומעורר בנו געגוע עז. געגוע כזה מעיד על כך שיש אהבה גדולה וטהורה בליבנו.
אנשים שמסוגלים לחוות כאב הם אמיצים בעיניי הרבה יותר מאלו שאטומים אליו, שמדחיקים אותו שחיים בהכחשה לקיומו.
אומרים שזמן יכול לרפא כאב משמעותי. מניסיוני זמן רק עובר. זמן ממסך, זמן מעמעם.
זה מה שהוא יודע לעשות.
אי אפשר לרפא כאב, כמו שאי אפשר לרפא אהבה או שנאה. הכאב מוצא לו מקום ושם הוא נשאר.
אך עם חלוף הזמן אפשר למצוא נחמה בדברים שיוכלו לרכך אותו, לדבר אותו ואיתו.
עם דברים שיאפשרו לנו להרגיש הקלה, נשימה.
כמו המילים שאני כותבת כאן, בבלוג.
מילים שמרפאות אותי.
שני צבעי מים
שמחה וכאב אינם קצוות או הפכים, הם לא מתנהלים על קו ישר בחיי, הם עיגולים.
לפעמים העיגולים חופפים והכאב נטמע בשמחה והשמחה בכאב, הם מזינים זה את זה, כמו שני צבעי מים שמתערבבים בידיים לצבע חדש.
כמו בחיוך הזה של פרידה שהוא גם וגם…
זה קורה כשאני נזכרת ברגעים שהם היו כאן. נזכרת בחוויות שחווינו יחד, בשמחות של יום חולין.
ולרגעים הכאב נעלם כלא היה. קסם כזה.
עיגולים של שמחה ועיגולים של כאב זה לפעמים כמעט אותו העיגול…
מתקרבים.
מתרחקים.
חופפים.
מתנתקים.
ושוב חוזר חלילה…
אפילוג
כבר הרבה זמן שאני מדמיינת איך זה להישאר אני אבל להרגיש קצת פרידה.
כבר כמה שנים שאני מסתכלת באלפי התמונות שלך ומנסה להבין קצת אותי, דרכך.
את התפר הזה בין הכאב לשמחה.
את אחת הדמויות שהכי הושפעתי מהן, השראה.
חיית חיים כואבים ושמחים ביחד. היה שם הכל. את התשוקה הזו שלך לשתות את כל הצוף של החיים.
גם את הרעל.
המראה המיוחד שלך, הבגדים והאביזרים היו הביטוי המיידי למה ולמי שאת באמת.
היצירה שלך, התעוזה והאהבה האינסופית שלך לדייגו, היו למקור שמחה וכאב עבורך, היו עוגן לעונג הבא.
עד המוות הבלתי נמנע.
אני מסתכלת עלייך במראה מחייכת אליי מרחוק ונדמה לי לרגע שהחיוך שלך שלם פתאום.
אני מחייכת אלייך בחזרה. ואני שמחה.
תודה שנשארת.
איתי.
.Pain, pleasure, and death are no more than a process for existence
.The revolutionary struggle in this process is a doorway open to intelligence
Frida Kahlo
תודה ענקית מעומק ליבי לאנשים המוכשרים והנפלאים שותפיי לפרוייקט!
מזמינה אתכם לפוסט מיוחד של מאחורי הקלעים בו תוכלו להכיר אותם מקרוב ולקרוא על התהליך שעברנו מאחורי התמונות.
כאן בלינק מאחורי התמונות – עיגולים של שמחה עיגולים של כאב
מצלמי האופנה הבכירים בארץ, פוטותרפיסט ובלוגר. מוזמנים להיכנס לבלוג הנפלא שלו עדו לביא- צילום מחולל שינוי.
סטייליסטית הפרויקט – הילה חילו עמרני
סטייליסטית מובילה בתחומה, מתמחה בבידול ויצירת ערך לאנשים, מותגים, ארגונים באמצעות קוד לבוש, אופנה וסטיילינג.
תודה מעומק ליבי:
איפור – מילי מזרחי
עיצוב שיער –רביד פלג
The Frida Project. Circles of joy circles of pain
מוזמנים להציץ על הלוח שיצרתי ב – Pinterest בו תוכלו לראות את כל תמונות הפרוייקט.
The Frida Project. Circles of joy circles of pain
אז ספרו לי…
מהי שמחה אמיתית עבורכם, מה עושה אתכם שמחים?
איך אתם מתמודדים עם כאב?
איזו דמות מעוררת בכם השראה או הזדהות? מה הייתם מספרים לה לו יכולתם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם, זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
כל התמונת בפוסט זה צולמו ע”י עידו לביא כל הזכויות שמורות
(תמונת פרידה מתוך הספר Frida Kahlo at home /Suzanne Barbezat)
בובה פרידה Hayo haya