כמה קשה לשמור סוד,
כמה קשה לספר סוד,
כמה קל לספר סוד,
כמה קשה לחיות עם סוד,
כמה קשה לקבור סוד,
לנעול סוד,
למות עם סוד.
אני הופכת את המגירה שלי ולא מוצאת אותו. אני חייבת למצוא אותו, פשוט חייבת.
כמה שטויות אני שומרת במגירה הזו אני ממלמלת לעצמי. הידיים שלי מוציאות כל נייר, כל פתק, כל חפץ…אולי המפתח שם?
אולי הוא על הרצפה? מתחת לשולחן?
חייבת למצוא את המפתח הזה…חייבת. למה הוא כל כך קטן…
אני מתכופפת מתחת לשולחן הכתיבה, מזיזה את הנעליים שלי, את פח האשפה האדום, מוציאה מתוך פח האשפה את מה שהצטבר בו, אולי המפתח שם?
מחפשת בין הארגזים שבחדר שלי, מאחורי הארון…
אין מפתח.
פותחת את ארגז הכלים ומוציאה משם פלייר. מצמידה אותו חזק למנעול ומושכת אותו בכל הכוח עד שאני שומעת את השבירה.
אני פותחת אותו.
מגיעה לעמוד הזה שהייתי חייבת לקרוא, קוראת אותו עוד פעם ועוד פעם. נושמת, עוצמת עיניים חזק. הכול היה כתוב שם. כל מה שקרה.
רציתי לקרוא את זה לפני. להיפרד בפעם האחרונה מהסוד הזה.
אנחנו אורזות את הדירה שלנו, אני ואמא שלי.
אני עוברת לגור עם החבר שלי ואמא שלי עוברת משם לעיר אחרת.
חמישה יומנים כתבתי בתיכון. כולם עם מנעול ומפתח, כמה שמרתי על המפתחות הקטנטנים האלה. כולם נראו אותו דבר, ידעתי לזהות כל מפתח לאיזה יומן הוא שייך. שמרתי עליהם כמו מפתחות ששומרים על חדרי אוצר.
כולי שם ביומנים האלה שלי. בימים הטובים, בימים הרעים, בימים שלא היו לי סודות ובימים שהסודות מצאו רק שם מקום לנוח, בלילות שלא נרדמתי, בימים שחייכתי ובימים שבכיתי. זה היה החדר הסודי שלי, המקום היחידי בעולם שהוא באמת רק שלי.
הוא…
הצליח לפתוח את היומן הזה ולקרוא את הסוד הזה שלי כשהייתי בבית הספר.
הוא חיטט לי ביומן בלי רשות. קרא סוד שאסור היה לו לקרוא.
הוא צעק עליי באמצע הרחוב, כשחזרתי מבית הספר ושאל איך זה יכול להיות שזה מה שעשיתי לו…
ואני עניתי לו שאיך זה יכול להיות שהוא קרא ביומן שלי בלי רשות.
אני מחזיקה בחמשת היומנים. כולם עבי כרס. כולם שמורים ויפים.
מלטפת אותם בפעם האחרונה, בודקת שכל המפתחות במנעול וזורקת אותם לפח.
לא אורזת אותם בארגזים שלי.
כמה אני מצטערת.
שזרקתי אותם.
את הסודות שלי.
לתת למישהו חלק מהלב שלנו
סוד.
מילה כזאת סודית. הכי סודית שיש בעולם.
סוד טוב, סוד רע, סוד אפל, סוד כמוס, סוד מטלטל, סוד של הפתעה, סוד צבאי, סוד משנה חיים, סוד משנה סדרי עולם.
יש סודות שיכולים להפוך את חיינו אם הם יתגלו.
לפעמים בסתר אנחנו משוועים שהם יתגלו, “במקרה” בלי שהתכוונו.
סודות שהם רק שלנו, סודות שמספרים לנו, רזים, סודות שראינו בעיניים.
סודות שבאו מכאבים, משמחות, מפחדים, מסדקים, מדברים שקרו לנו ופחדנו לספר, סודות מהילדות, מאהבות אסורות, סודות של נקמה, של שקרים, של אהבה לא ממומשת, של חיים כפולים, סודות של כמיהה, של בגידה, של מחתרת, של תשוקה, של פנטסיות…של דברים שהיינו רוצים אבל הם סוד. רק שלנו.
לספר סוד למישהו זה לתת למישהו חלק מהלב שלנו ולבטוח בו שהסוד שלנו שמור ונעול אצלו.
סוד שמספרים לנו הוא אורח בגוף שלנו. לא הזמנו אותו אלינו, לא בחרנו בו. מישהו בחר אותו בשבילנו.
כולנו רוצים לשמוע סודות, אבל לא כל אחד רוצה לשמור סודות. מסוגל לשמור סודות. לפעמים לשמור סוד זו מעמסה גדולה מדי. עול כבד.
יש סודות שצוללים למעמקים שלנו, שם הם נשארים לעד. שמורים ונעולים.
ויש סודות גם שלנו על עצמנו, שלא משנה כמה זמן יעבור, הם תמיד למעלה בגרון שלנו, תקועים שם כמו גוש, משוועים לצאת ולהשתחרר מאיתנו החוצה ואנחנו לא מסוגלים לשמור אותם יותר.
אני כבר לא שומעת כלום
היד שלי קטנה. האצבעות קרות מהרוח.
אנחנו יושבות על ספסל בגן השעשועים כמה רחובות מהבניין שלנו בתל אביב. הסתיו כבר כאן.
אמא שלה ואמא שלי מדברות על הספסל ממול. על מה הן מדברות? אני שואלת את עצמי…מה הן מספרות שם אחת לשנייה, למה אמא שלי מחבקת אותה? ולמה אמא שלה בוכה?
אני מסתכלת על החברה שלי והלב שלי יודע שאם אספר לה את הסוד הזה היא בטוח תהיה חברה יותר טובה שלי. תאהב אותי יותר. תשתף אותי בכל המשחקים בבית הספר בהפסקה.
אני מחזיקה את היד הקטנה שלי על הפה ואומרת לה: תתקרבי רגע אליי.
מצמידה את השפתיים שלי לאוזן שלה.
הפה שלי לוחש ולוחש. אני לא עוצרת, לא מפסיקה. מגלה לה הכול.
העיניים החומות שלה נפתחות וגדלות ואז בבת אחת היא מעיפה לי את היד קמה ומסתכלת עליי. הפנים שלה אדומות והעיניים שלה בורקות.
את בטוחה? זה מה שהם אמרו עליי?
כן אני בטוחה, אני עונה לה בלחש מה את חושבת שאני אומרת לך סתם?
ככה הם אמרו לי באמת שסיפרתי לך הכול.
ואני רואה שהדמעות שלה זולגות והיא מתחילה לצעוק ולצרוח ולבכות ולרוץ בכל גן השעשועים ולבעוט באבנים.
בשנייה שהיא קמה מהספסל ידעתי שטעיתי.
מה חשבתי לעצמי. רק רציתי שהיא תאהב אותי יותר.
איתך גמרתי היא צועקת לי את מבינה? את מ ב י נ ה? את לא קיימת יותר מבחינתי.
אין תמר.
את ילדה רעה זה מה שאת. את לא חברה שלי יותר, ככה לא מתנהגת חברה.
אני רואה את אמא שלה קמה מהספסל ומנסה להרגיע אותה. אני כבר לא שומעת כלום.
לא את הצעקות שלה, לא את הרוח באוזניים שלי. הכל מתערבב לי: הקולות, החושך, הרוח, המילים שאמרתי לה.
מרגישה רק את היד הרכה של אמא שלי מחזיקה את היד שלי ומקימה אותי מהספסל.
למה תמר? למה לא התאפקת?
למה סיפרת לה את זה?
כבר חושך בואי נלך הביתה.
יהיו שם בטח טריליוני סודות
ספרים ומחזות שקראתי, סרטים שראיתי, סיפורים ששמעתי…
סודות. אחת ההשראות המרתקות והמסקרנות שיש. כמה חומר גלם טמון בסודות, במילה הכל כך מסתורית הזאת.
סודות כמוסים שהתגלו ונלחשו במקומות הכי לא אפשריים, לפעמים גם במקומות הכי לא אנושיים.
במרתפים, בצינוק, בבונקרים, בבורות, בלילות ירח על גגות, בשדות נטושים, במנזרים, בכנסיות, בבתי כנסת עזובים…
כמה סודות מתוקים של אהבה ושל תשוקה ושל בריחה ושל מחבוא נלחשו באסמים, בעליות גג, כמה סודות נצעקו ונזעקו ונקברו בדממת מוות ביערות חשוכים וקרים, בארצות אי שם…
במערות, במדבר, בחופים של ים, במעמקים של ים…
כי גם לסודות יש את המקומות הסודיים להלחש בהם.
אני חונה את האוטו ורצה אליו. ריצה מטורפת.
אני לובשת מעיל גשם ותרמיל אדום על הגב. אני זוכרת את היום הזה. כל כך זוכרת, כל שנייה ושנייה בו.
שמש של חורף אפור, פברואר. כמה ימים לפני יום ההולדת שלי.
נעמדת מולו, כולו אפור ולבן ושחור כמו השמיים וקצת תכלת עכורה שמבצבצת.
אתה שומע? אני צועקת לו. תקשיב לי עכשיו! אני כאן!
אתה שומע אותי??? והקול החזק שלי נהיה חלוש ושברירי.
אני רוצה לספר לך סוד, אבל תבטיח לי שאתה לא מספר אותו לאף אחד. אני לא מחכה שהוא יבטיח לי.
אני מתיישבת על החול הלח ומספרת לו ה כ ל. בלי לנשום, בלי לחשוב, בלי לסנן.
סוד שהייתי צריכה לשחרר ממני. שישב לי כבר בתוך הפה כמה שנים. שלא היה לי יותר מקום להכיל אותו בגוף שלי.
הים סוער וגועש. המילים שלי נאחזות בגלים ונעלמות איתן הרחק.
אני נושמת את האוויר הקר לריאות, עמוק. מרגישה מותשת כאילו רצתי מרתון.
מרגישה הקלה. זה סוד של שנינו עכשיו, אני לוחשת לעצמי.
מיום שאני ילדה קטנה הוא מקשיב לי, הים.
הייתי מספרת לו הכל. את מי אני אוהבת בכיתה, את מי אני ממש לא אוהבת. סודות ששמעתי על אחרים, סודות מצחיקים, סודות טיפשיים, סודות כואבים…
בגאות בשפל, בקיץ בחורף, תמיד הוא שם בשבילי תמיד פורש לי גלים של ים ומחבק אותי אליו.
ים בשבילי הוא ישות. יש לו נשמה, יש לו לב, אוזניים, עיניים, ידיים…הוא רואה הכול ושומע הכול ומכיל הכול. אין גבול להכלה של ים. לים יש לב ענק ואינסופי, אוקייאנוסים של לב.
ים הוא המקום הכי בטוח בעולם לספר סודות. כל הסודות שמורים איתו לעולמים והוא לא יספר אותם אף פעם.
אם היו סופרים את כל הסודות שכל הימים בעולם שמעו לאורך ההיסטוריה כולה, יהיו שם בטח טריליוני סודות…
הוא יודע הים.
להקשיב.
וגם לענות.
כשאנחנו מגלים סוד למישהו ולא משנה בני כמה אנחנו, ילדים, בוגרים תמיד יש שאלות נלוות, התניות קטנות לפני גילוי הסוד וגם אחריו…
לא תגלה נכון? אתה מבטיח לי? תשבע/י לי שלא תגלה/י, אסור שתגלה/י את הסוד הזה. אף פעם אין לנו אמון במאת האחוזים שהסוד לא יתגלה גם אם הוא שמור אצל היקר לנו מכל.
כי סוד יכול לפעמים לצאת בלי כוונה ולפעמים בכוונה. ברגע שהוא עבר למישהו אחר אין לנו שליטה על הסוד הזה יותר.
כשהסוד הוא שמח הרבה יותר קל לו לצאת…סודות שמחים הם סודות שתחומים בזמן מוגדר והם בדרך כלל סודות של הפתעה לפני משהו, יום הולדת, נסיעה, הריון מתוכנן…אלו סודות שסופם מלכתחילה להתגלות בבוא הרגע.
כמה מסיבות הפתעה נהרסו כי לא הצליחו לשמור את הסוד שלהן, או כמה הריונות התגלו, או כמה מסיבות יום הולדת…ונסיעות מפתיעות לחו”ל…
ככל שהסוד שלנו נהיה פחות ופחות שמח הסבירות שהוא יצא קטנה וקטנה והאחריות לא לגלות אותו גדלה וגדלה.
יש סוד שאנחנו מגלים למישהו שאנחנו מראש יודעים שהוא לא ישמור אותו אבל זו המטרה. שהוא יעביר אותו הלאה למי שכיוונו אליו.
לפעמים כשאנחנו מספרים את הסוד למישהו הוא רק המתווך שלנו כדי לצעוק את מה שאנחנו רוצים לומר – החוצה. אנחנו רוצים שהוא יצעק בקול רם את הסוד שלנו כי אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה בעצמנו.
לגלות סוד בכוונה זה סוג של נקמה. לפגוע במישהו, להרע לו. לדעת שגילוי הסוד שלו יטלטל את חייו ואת חיי זה שסיפר לנו אותו.
יש סודות שהתגלו בכוונה והצילו חיים שלמים ויש סודות שנשמרו והרסו חיים שלמים…
כדורי גומי, בובות קטנות, מחזיקי מפתחות
אני מרימה את היד גבוה ותופסת סוכרייה. מתפקעת מצחוק.
רצה לקצה השני של החצר שלנו בתל אביב ומנסה לתפוס עוד סוכרייה ועוד סוכרייה. מבול של סוכריות.
לפעמים אני תופשת ולפעמים אחותי ולפעמים השכן שלי מקומה שלישית זה שלומד איתי בבית הספר.
וככה שוב ושוב וכל סוכרייה כזאת שנזרקת מלווה בשיר בשפה שאני לא מכירה. כולנו צוחקים. היא משוגעת לגמרי, אחותי אומרת לנו.
היא עומדת מולנו מרחק של כמה מטרים, בדירת המרתף שלה, וממלמלת לעצמה שירים בפולנית.
יש לה שיער שיבה, חצי קרחת. תמיד עם אותה שמלה פרחונית ונעלי בית.
אבל על הידיים והרגליים יש לה תמיד לק אדום יפה, ושרשרת עם תליון שחרוט עליו שם, שתלויה לה על הצוואר.
בואי לידי, אחותי אומרת לי היא בטח תזרוק עכשיו צעצועים קטנים.
אני נעמדת מולה ואנחנו מחכות. היא ממלמלת משהו בפולנית ואז זורקת עלינו צעצועים קטנים. כדורי גומי, בובות קטנות, מחזיקי מפתחות.
ואז בבת אחת היא צועקת שנלך משם ונכנסת הביתה. ריטואל שהיה חוזר על עצמו כמעט כל יום. לא ידענו איך קוראים לה והמצאנו לה שם: דה לה נומה.
לפנות ערב כשהיינו יורדים לחצר, הייתי רואה אותה בקצה המרפסת שלה. יושבת מכונסת ובוכה וממלמלת שוב שירים ומחזיקה את השרשרת שלה ביד חזק.
היינו מתגרים בה וצועקים לה שתזרוק שוב עלינו אוצרות אבל היא הייתה בעולם שלה לא הסתכלה עלינו.
יום אחד שמעתי את אמא שלי אומרת לאחותי שהיא מתה.
השכנה מצאה אותה. מהתקף לב.
הצטערתי פתאום על כל מה שעשינו לה, הצטערתי שאף פעם לא אמרנו די והנחנו לה להיות בעולם שלה.
את הסוד שלה ראיתי מהתחלה. ראיתי שאין לה ילדים שבאים לבקר אתה וגם לא נכדים וגם לא חברות וגם לא בעל.
ראיתי שהיא צוחקת כמו משוגעת ושרה ואז צועקת כאב נורא בשפה אחרת.
ראיתי שהיא הייתה פעם אישה יפה כל כך והשרשרת עם השם שתולה לה על הצוואר יקרה לה מכל.
הסודות שלה נשארו ביערות, אי שם באדמה בארץ אחרת שמדברים בה פולנית.
הבעל האהוב שלה שנפל כאן במלחמה, הילדים שלא היו להם מעולם.
ראיתי ושמעתי את כל הסודות שלה.
מרחוק.
סודות ירוקים בעציצים
אנחנו יושבות במרפסת היפה שלה אי שם וצופות בשמש ששוקעת. היא כל כך אוהבת קקטוסים. יש לה אוסף עצום בכל הגדלים ובכל הצורות. מלאים קוצים הקקטוסים, מגנים על כל הסודות הירוקים שטמונים בעציצים. שלא יגעו, שלא יתקרבו.
את קורנת אני אומרת לה.
אני? היא עונה לי בחיוך ומורידה את הראש. השיער הג’ינג’י שלה מבריק מהקרניים של השמש. היא לובשת שמלה ארוכה עם רקמה של פרחים. היא נראית בת 16.
הכל בסדר…? תסתכלי אליי…
ששש…היא עושה לי עם האצבע על הפה. אסור שהוא ישמע.
ישמע מה? מי ישמע? אני שואלת בלחש… אני לא יכולה לגלות לך זה סוד.
איך אני אוהבת שעושים לי את זה…רומזים לי שיש סוד ואחר כך לא מגלים.
לנחש אני אומרת לה עם חיוך? את יודעת שאני אלופת הניחושים…
לא… אל תנחשי. את לא תגלי במילא.
השיחה ממשיכה, על הילדים שלנו, על העבודה שהיא עזבה לא מזמן ועל הנסיעה הקרובה שלהם לארץ אחרת לתמיד.
והיא מדברת ופתאום הדמעות שלה זולגות. היא מלטפת חזק את הבטן שלה.
קשה לה עם הנסיעה הזאת אני חושבת. כמה היא קשורה לארץ הזאת ולהורים שלה ואליי ולחברות שלה.
אולי זה הסוד? שקשה לה עם הנסיעה ולא נעים לה להגיד לו? שהיא הייתה מעדיפה להישאר כאן? אולי היא חולה?
כמה היא יפה. אבל משהו קרה לה.
ואז אני מבינה, הכל. היא לא הייתה צריכה לספר יותר כלום וגם לא שאלתי.
הדמעות, טון הדיבור שלה, הגעגועים שלה למשהו, למישהו עוד לפני שהם בכלל נסעו מכאן. הליטופים העדינים על הבטן.
חיבקתי אותה חזק. כולי רועדת.
ואמרתי לה שטוב שהם נוסעים. הכי טוב. שהיא באה משמיים הנסיעה הזאת. כן משמיים היא עונה לי והחיבוק שלה מתהדק והבכי שלה מתחזק.
כל הגוף שלה מספר ומדבר את הסוד שלה.
לעשות לכן קפה הוא שואל ? היא מחייכת אליו ומשחררת מהר את החיבוק שלה ממני.
כן, תעשה, בטח, אני בדיוק נפרדת מתמר, לא יודעת אם נתראה כבר. קשה לי אתה יודע, הפרידות האלה מהחברות שלי…
בטח שאני יודע והוא מחבק אותה חזק. יהיה לנו טוב שם הוא לוחש לה.
היא מסתכלת עליי ואני יודעת שהיא חצויה מבפנים, זועקת. המבט שלה…אני מחייכת אליה ומהנהנת והיא יודעת שהבנתי הכל.
אני מכירה אותה הכי טוב בעולם. אפילו שאז על הספסל בסתיו, סיפרתי לה מה אמרו עליה הבנים בכיתה וידעתי שאבא שלה עזב את אמא שלה בשביל אישה אחרת ובגלל זה אז בגן השעשועים, אמא שלי חיבקה את אמא שלה וליטפה לה את היד…
אף פעם לא אמרתי לה שאני יודעת מה הסוד שלה, לא על אבא שלה ולא זה של עכשיו.
הם נסעו אחרי חודש ולא חזרו יותר לארץ.
היא לא דיברה איתי יותר מאז.
אני שומרת לה על כל הסודות עם מפתח קטנטן ומנעול.
אולי היא תבקש אותם פעם בחזרה.
ואולי לא.
Secret
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest
Secret לוח שכולו מדבר בלחש סודות, סודות של אהבה, של רגשות, של מילים.
גלו לי סוד…(מבטיחה לא לגלות)
אתם אוהבים שמספרים לכם סודות? איך אתם בלשמור סוד? סודות ששינו את חייכם, ששימחו אתכם, ששמרו עליכם? סודות ילדות? של אהבה? של הפתעות?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי
תמרי סלונים ליבס
תמונות מכאן
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות