זה פוסט על אהבה.
והוא היה אמור להתחיל אחרת לגמרי.
מבחינתי לכתוב פוסט על אהבה זה לגעת בציפור הנפש שלי. משהו שלגביי הוא לא מובן מאליו.
לא מצאתי התחלה ראויה לפוסט. כל התחלה שהתחלתי לא נראתה לי מספיק עוצמתית להעביר את מה שאני מרגישה.
אבל כנראה לכל דבר יש את הרגע שלו והרגע הזה קרה אתמול.
ואולי הפשטות שברגע הזה היא כל מה שהייתי צריכה.
אני נוהגת ברחוב הראשי של השכונה שלי. שעת אחר צהריים מאוחרת. האוטובוס של ההסעה מהתיכון נוסע לפניי.
אני רואה מרחוק נער גבוה ויפה יורד מההסעה, נראה בן 15 לא יותר.
לידו נערה, באותו גיל. יש לה שיער ארוך ויפה ושניהם הולכים עם הילקוט על חצי כתף. מסתכלים אחד על השני.
ופתאום אני רואה איך היד שלו לאט לאט נכרכת על הכתף שלה. בעדינות, ברכות. היא מחייכת אליו והם הולכים ככה, עד שכל אחד פונה לרחוב שלו.
אני רואה הכל מרחוק, כמו סצינה מסרט. כמו שורה מסיפור אהבה.
הנשימה שלי נעצרת לרגע.
יש משהו ברגע הראשוני הזה, הטהור הזה, שאין לו מקום, זמן, או גיל, רגע צלול.
זה הרגע הזה שבו מתחיל הכל ולא משנה איפה אתה או בן כמה אתה…
בכל הנימים בכל התכים בכל הצבעים
נימים.
נימים של הלב.
עדינים ודקים. כמו חוטים. נקשרים זה לזה, נשזרים זה בזה, נקרעים, נפרמים, חזקים.
חוטים אדומים של אהבה.
רקמה תמיד מזכירה לי אהבה.
חוטים שנרקמים בעדינות על בד, יוצרים משהו חדש, משהו שעוד לא הכרנו, משהו מסקרן שסופו לא ידוע.
הידיים שיורדות בעדינות מעלה ומטה בתוך הבד ונשמרות לא להידקר, שהכל יצא הכי יפה שאפשר, כמו שתכננו כמו שדמיינו…
ברקמה יש סודות, יש הפתעות, כאלה שיתגלו רק כשהיא תרקם ותגדל.
סודות של צבעים, של דוגמאות, כאלו שרואים רק מקרוב וכאלה שרואים רק אם מתרחקים מהרקמה.
לפעמים המחט דוקרת. טיפת דם מבצבצת ומכתימה את הרקמה.
ולפעמים יש קשרים ופלונטרים והיד שהחלה את הרקמה היפה בעדינות וברכות מתייאשת ולא רוקמת יותר.
רקמה אפשר לרקום ימים, חודשים וגם שנים עד שתהיה מרהיבה ושלמה ומלאה בכל מה שרצינו. בכל החוטים, בכל הנימים, בכל התכים בכל הצבעים.
לפעמים אנחנו עוזבים אותה באמצע ולא חוזרים לרקום אותה יותר לעולם.
ולפעמים אנחנו מתחילים רקמה חדשה…
מהתחלה.
משהו עם הבעה צבע וגוף
אם הייתי צריכה לבחור מילה שמגדירה אותי ואת חיי ללא ספק הייתי בוחרת בלי להסס במילה אחת: א ה ב ה.
אני בטוחה שאם היו יכולים לעשות שיקוף מיוחד ללב שלי או להסתכל בתוכו היו רואים מיד שהמילה הזאת חרוטה על הלב שלי, שלא אגיד צרובה עמוק ויסודי בכל השפות. גם אלה שאני לא יודעת.
כל דבר שאני אוהבת בחיי מגור חתולים קטן ועד לבנאדם שאני אוהבת, כולם יקבלו ממני אהבה אמיתית, מזוקקת וכנה.
פשוט אהבה במובן הכי טהור של המילה.
קיבלתי בחיי מתנה עצומה, את היכולת לאהוב. את הזכות לאהוב.
לצערי יש אנשים שלא נולדו עם המתנה הזאת וכשאני פוגשת כאלה ליבי יוצא אליהם.
אני רואה לפעמים אנשים ואני יודעת לפי המבט שלהם, לפי ההליכה, שהם לא זכו לאהוב. אני מרגישה מבורכת שאני רואה אותם ומצד שני כל כך עצובה בשבילם.
אני יודעת מה הם מפסידים ולא מבינים מה זה לאהוב, מה זה לחבק, מה זה להרגיש אהבה.
חשבתם פעם שאהבה זו מילה כמו עוד כל כך הרבה מילים אבל כשמדברים עליה זה כאילו מדברים על ישות, על משהו שאפשר להחזיק אותו בידיים.
משהו מוחשי. משהו חי. משהו עם מהות מאוד חזקה. משהו עם פנים. עם הבעה. עם צבע. עם גוף.
נורא קל לכעוס על המילה הזאת, לבכות אותה, להעריץ אותה, לאהוב אותה.
לעיתים היא בורחת לנו מהידיים, יקרה מפז, מפרקת, בונה, מאכזבת.
מלאה בכל הרגשות האפשריים. גם בשנאה.
אהבה זה בעצם רגש שעשוי מאינספור רגשות.
מערבבים לי עוגה בבטן
השער הכחול של הגן נפתח בחריקה.
שמש של תחילת ספטמבר, היד שלי מחזיקה חזק את היד של אמא שלי ופתאום אני רואה אותו.
היה לו שיער בלונדיני לבן כזה. קרן שמש האירה לו את השיער והוא ממש נצץ. לא חושבת שעד אותו רגע בחיי ראיתי שיער כזה בהיר.
הסתכלתי על הילד הזה והיד שלי בתוך היד של אמא שלי התחילה להזיע.
גם הבטן שלי התחילה לכאוב כאב נעים שלא הכרתי כאילו מערבבים לי עוגה בבטן. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לשבת רגע שאני לא מרגישה טוב.
העיניים שלי לא זזו ממנו. היו לו עיניים חומות וגדולות ופתאום הוא הסתכל עליי, אבל רק לרגע.
ואז הוא חזר לשחק קצת בחצר ליד אמא שלו. רציתי שהוא יסתכל עליי עוד פעם.
אבל אז הגננת ביקשה מההורים ללכת ונכנסנו לגן.
מאותו רגע ובמשך כל השנה הוא היה מושא אהבתי.
מעולם הוא לא שיחק איתי וגם בקושי דיבר איתי. הייתי נועצת בו מבטים כשהיינו יושבים במפגש הבוקר, מסתכלת על כל תנועה שלו, על כל תזוזה, על כל חיוך.
מה הוא לובש, מה הוא אוכל ועם מי הוא משחק.
כל כך רציתי שהוא יסתכל גם עליי פעם, שהוא יציע לי לשחק איתו בקוביות, או בחצר בכדור אפילו שאהבתי רק את פינת הבובות ואת פינת הציור.
אם הוא רק היה מבקש, בשנייה הייתי בונה איתו בקוביות אבל זה לא קרה.
קרני השמש של ספטמבר התחלפו לעלי שלכת של סתיו שנשרו לנו בחצר של הגן, העלים עפו מהרוח החזקה בחורף וצמחו ירוקים באביב.
ובסוף השנה כשקרני השמש היו כבר קרני שמש של קיץ, הסתיימה השנה בגן. הוא עדיין לא הסתכל עליי ולא שיחק איתי.
כמה שאהבתי אותו. הכי חזק שאפשר אפילו שהייתי רק בת חמש וחצי.
הוא היה האהבה הראשונה והנכזבת שלי.
אהבה ראשונה נחרטת תמיד בלב והיא ההתחלה של כל האהבות שלנו. הטובות, החזקות וגם העצובות.
מאז לא ראיתי אותו והוא בטח מעולם לא ידע כמה אהבתי אותו וכמה כאב הוא גרם לי וללב הקטן שלי.
הלב הקטן שלי חשב שאם אוהבים מישהו כל כך חזק אז ברור שהוא יחזיר לו אהבה. לי, זה היה מובן מאליו.
מזל שהבנתי בגיל כל כך צעיר שזה ממש לא כך.
יותר מנשיקות אותיות מערבלות נשמות
More than kisses letters mingle souls
-John Donne-
אני אוהב/ת אותך…
צירוף המילים הכי נאמר בעולם. בכל השפות.
וזה ממש לא משנה באיזו שפה הוא נאמר, צירוף המילים הזה והאותיות שבו מערבל לנו בשנייה את הנשמה.
זה צירוף המילים היפה ביותר, המרגש ביותר, המעצים ביותר, המדויק ביותר, המתוק ביותר, המופלא ביותר עלי אדמות, אבל הוא יכול להיות גם הכואב ביותר, המתסכל ביותר, המייאש ביותר, העצוב ביותר.
כשצירוף המילים הזה נאמר, אתה ישר מצפה לתמורה. שהצד השני ירגיש ויגיד לך את אותו הדבר.
יש מחויבות באמירה הזאת. התכווננות. אבל זה לא תמיד קורה כמו שאנחנו רוצים ומייחלים.
כי אהבה איך להגיד… היא כל כך אינטימית אבל היא גם כל כך חשופה, כל כך שבירה. היא יכולה להפיל אותנו לתהום הכי עמוקה בלי יכולת לצאת יותר, למקום הכי אפל.
אבל היא גם יכולה לתת לנו כנפיים מדהימות לעוף למקום הכי גבוה, הכי יפה הכי מעצים.
אהבה יכולה לבוא ברגע אחד של חיים כמו סערה, כמו אש, כמו גל עצום באוקיינוס ששוטף איתו הכל.
אהבה יכולה גם לבוא לאט, להרגיש, לחשוב אם זה המקום הנכון עבורה ולהחליט אם להישאר בו או לא.
ניו יורק וושינגטון ודיסנילנד
חלוק האמבטיה שלה עליי. אני מלטפת אותו. בעדינות. אני יושבת בסלון ולא יכולה לעשות כלום. לא יכולה לצחוק ולחייך ולשחק.
לפני יומיים היא העירה אותי קצת לפני שהשמש זרחה, נתנה לי חיבוק ארוך ונשיקה ואמרה לי שהיא תחזור מהר.
חיבקתי אותה בחזרה ואמרתי לה שאני אתגעגע אליה. שמעתי את הדלת נטרקת ואת הרעש של המונית למטה.
אמא שלי נסעה להרבה זמן. ליתר דיוק לארבעים יום. טיול שהיא דחתה המון שנים עד שכבר הייתי קצת יותר גדולה. בכיתה א’.
היא הסבירה לי כמה ימים לפני הנסיעה שאם לא עכשיו זה כבר לא יקרה ושהיא חייבת את זה לעצמה.
ואני הנהנתי שאני מבינה ושתיסע ושתביא לי המון מתנות מדיסנילנד והיא חייכה וחיבקה אותי חזק כאילו הודתה לי שהרשיתי לה לנסוע. עד אותה נסיעה לא נפרדנו.
לא הייתה לי תחושה של זמן אם ארבעים יום זה הרבה או קצת אם זה יעבור מהר או לאט.
אבל אחרי יומיים שהבטן כאבה לי במין כאב כזה והלב שלי גם, הבנתי שאני רוצה אותה בחזרה וכדאי שזה יהיה מהר.
הימים עברו לי ממש לאט, הכי לאט, לאט…ל א ט.
הלכתי לבית הספר כרגיל כל בוקר, למדתי, שיחקתי בהפסקה, חזרתי הביתה, אכלתי, עשיתי שיעורים לפעמים באה אליי חברה.
אבל זה לא היה אותו דבר, ממש לא. על הכל היה לי מסך כזה, ששינה לי את הכל מסך שלא הכרתי.
געגוע קוראים לזה?
כל כך התגעגעתי אליה. השיחות היו מועטות וקצרות. היה יקר לדבר אז עם ארה”ב והגלויות שהיא שלחה לי מניו יורק ומוושינגטון ומדיסנילד הגיעו הרבה אחרי שהיא חזרה.
הימים עברו בסוף…כל הארבעים. אבל הם עברו בייסורים, כמה התגעגעתי אליה, כמה רציתי אותה כבר. את אמא שלי.
אני עומדת בשדה התעופה.
הייתה זכוכית כזאת ענקית שחצצה בין אלו שיוצאים מהטיסות לבין אלו שמחכים להם.
היא תכף תצא, אחותי אומרת לי בחיוך ומלטפת לי את הלחי, אני כבר לא מקשיבה, הבטן שלי כבר כואבת היא מלאה בפרפרים שעפים מהר מהר בכל הצבעים ובכל הצורות.
ואז היא יוצאת משם ואני רואה אותה דרך הזכוכית, את אמא שלי והיא כל כך יפה ושזופה ומחייכת ולובשת בגדים שאני לא מכירה.
היא מחייכת אליי בהתרגשות והזכוכית מפריעה לה לחבק אותי. אנחנו נפגשות כמה שניות אחרי זה מעבר לזכוכית ומתחבקות…
חיבוק ארוך, תמצית של אהבה טהורה בין אמא לבת, אני לא עוזבת את החיבוק הזה. אולי החיבוק הכי ארוך שהיה לי בחיים.
עד היום אפילו שעברו ארבעים שנה מאז ואני כבר אמא בעצמי ואני כמעט בגיל שבו היא נסעה אז, זה עדיין אחד מזיכרונות הילדות הכי מעצימים שלי, הכי מחשלים שלי.
זה אחד מהגעגועים הכי עצומים שהרגשתי בחיי והוא שווה בעוצמתו לגעגוע שיש באהבה לגבר או לאישה. לאהבה שאין לה גבול.
בשנים שאחרי, אני מודה שלא סלחתי לה. הפרידה הזאת הייתה קשה מדי עבורי.
בדיעבד הבנתי שהנסיעה הזאת הצילה אותה.
היא הייתה כל כך זקוקה לה בנקודת הזמן הזאת של חייה ולמרות הקושי הרב שלה לעזוב אותי לכל כך הרבה זמן, היא ידעה שזה עכשיו או לעולם לא.
מלאים באדרנלין טהור
כמה שאני אוהבת פרפרים הם תמיד עושים לי את זה. גם האפורים והפשוטים.
יש משהו אצילי בפרפר משהו מלא בהשראה.
אולי זה הרפרוף העדין של הכנפיים שנראות כאילו הן עשויות מקטיפה עדינה…אולי זה העיניים הקטנות והרגליים הדקיקות….
פרפרים לבנים תמיד נראים לי כמו פיסות בד קטנות שעפות להן, מרחפות להן באוויר.
כמה פרפרים עפים בבטן כשמתאהבים, כשמתגעגעים, כשמתרגשים מאהבה למשהו, למישהו? ספרתם אותם פעם?
אולי מיליון פרפרים אולי יותר?
אתם יודעים, אלו לא סתם פרפרים. אלו פרפרים שיכורים מלאים באדרנלין טהור.
הם עפים מהר…עד הלב…עד הגרון…
ואז יורדים שוב לבטן התחתונה ולבית החזה ומתערבבים לנו עם הכל. עם דפיקות הלב, עם הזוהר בעיניים, עם הכמיהה שתיכף זה יקרה המשהו הזה.
ואז הם יוכלו סוף סוף לעוף החוצה מהבטן שלנו בפרץ מטורף של אהבה, לרפרף בכנפיים שלהם ולעוף גבוה גבוה.
ממש מקרוב הכי מקרוב
העין שלי לא מרפה. היא ממוגנטת לחור של מנעול הדלת בחדר שלי ושל אחותי. החבר של אחותי בא מהצבא שעה קודם ושמחתי איתו כל כך.
אכלנו ארוחת צהריים, שמענו קצת סיפורים על קורס הקצינים שלו ואז ביקשו ממני יפה לא להיכנס לחדר שלי ושל אחותי.
אחרי חצי שעה כשהדלת עדיין הייתה סגורה הבנתי שמשהו מתרחש שם… אחרת למה אמרו לי לא להיכנס, אולי קרה משהו לאחותי?
התקרבתי בשקט לדלת והצמדתי את העין שלי לחור המנעול.
הם ישבו על המיטה של אחותי מחובקים חזק. מדי פעם הוא נישק אותה והיא אותו והיא ליטפה אותו בשיער ואז הם עוד פעם צחקו ועוד פעם התחבקו והיא שמה לו את הראש על הכתף.
הסתכלתי ולא יכולתי לעזוב, רציתי להבין מה בדיוק קורה שם.
ואז בבת אחת רצתי משם. ידעתי שאני רואה משהו שאף פעם לא ראיתי. לא ממש הבנתי או עיכלתי מה שהעיניים שלי ראו שם.
נשמתי מהר, הראש שלי נזכר שוב ושוב במה שראיתי לפני רגע אולי אסור היה לי לראות את זה.
אבל זה סיקרן אותי כל כך, הסוד הזה.
הם יצאו מהחדר אחרי שעתיים והיה להם חיוך מיוחד על הפנים, הלחיים שלהם היו ורודות.
תמר מה נשמע מה את עושה, הוא אמר וליטף לי את השיער.
אני? …שום דבר מיוחד עניתי לו. אני עושה שיעורי בית באנגלית והלב שלי דפק חזק הכי חזק.
כשהתבגרתי הבנתי שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אהבה ממש מקרוב.
הכי מקרוב.
הכל מתחבר להכל
אומרים שאני חבקנית.
אני מודה שאני כזאת, חבקנית על. הכי אוהבת בעולם לחבק את מי ואת מה שאני אוהבת וכשאני מדברת על חיבוק אני מדברת גם על חיבוק כמטאפורה כביטוי של אהבה.
לחבק חזק את מי שאתה אוהב, את מה שאתה אוהב, את החיים שלך, את מה שאתה עושה את החלומות שלך.
חיבוק אמיתי וחזק זה בעיני מהות האהבה. בחיבוק יש הרבה יותר משתי זרועות שנכרכות על גוף.
יש בו המון כח שעובר מאחד לשני.
יש בו את החמלה, התשוקה, השמחה, הגעגוע, השלווה ולפעמים גם את הפרידה.
לא סתם אומרים שצריך להתחבק ולחבק הרבה יותר מכמה פעמים ביום.
כשמחבקים מישהו חזק, הכל פתאום מתחבר להכל…נשמה לנשמה, חוטים דקים שנשזרים אחד בשני, נימי הלב…
כמו מחט עדינה ודקה שמחברת את הכל ביחד.
בדיוק כמו ברקמה…
רקמה של אהבה.
Heartstrings – נימי הלב
מזמינה אתכם הפעם ל – Pinterset שלי להציץ בשני לוחות היקרים מאוד לליבי. שניהם מדברים על אהבה כל אחד מזווית שונה.
Love and fire לוח שכולו אהבה, תשוקה ומה שבינהם.
Heartstrings זהו לוח שיתוף. לוח שהקמתי והזמנתי אליו חברים שלי מה – Pinterest לנעוץ בו יחד איתי. זה הלוח שנתן לי את כל ההשראה לפוסט הזה.
לוח שמדבר על אי השלמות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו ואיך האהבה שייכת לכל זה, זהו לוח שאהוב מאוד על אנשים שמגיעים אליו והרבה מבקשים ממני להצטרף לנעוץ בו.
תהנו…
תמר ליבס ( תמרי )
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה היתה האהבה הראשונה שלכם? מה המילה אהבה מסמלת עבורכם? זכיתם לאהוב? אכזבות מאהבה? תובנות? מחשבות?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונות: מכאן