מקומות שהייתי
מקומות שאהיה
מקומות שחלמתי
ללה לנד
מקומות שאני זוכרת
מקומות ששכחתי
מקומות שאני מתגעגעת
מקומות רחוקים
מקומות קרובים
מקומות כואבים
מקומות אבודים
פנטזיה
מקומות לבקר
מקומות לעזוב
מקומות להישאר
מקומות לאהוב
בנשמתי אני ציפור.
עפה מעל ארצות חמות וקרות, רואה נופים, אוקיינוסים ויערות, נושמת שלגים ושרב.
לפעמים נחה מהמסע הארוך על איזה עץ ביער גשם, על שפיץ של קתדרלה ברומא, על מגדל גבוה בארץ חמה ואקזוטית, על מרפסת ישנה ורומנטית בפריס בתוך אדנית של סיגליות…
על ספסל בסנטרל פארק.
אני יושבת שם.
איתה, איתי, על הספסל בסנטרל פארק.
מאכילה אותה בפירורים מהסנדוויץ’ שקניתי כמה דקות קודם בסטארבאקס, נושמת את האוויר הקר שלפני החורף, מסתכלת על הציפור, מסתכלת על עצמי פנימה.
מחייכת לעצמי, עדיין לא מאמינה שאני באמת כאן בניו יורק.
שעפתי עד לפה עם הכנפיים שלי מעל האוקיינוס, מעל השרב והשלג…
עשרים שנה התגעגעתי אליה.
הרבה יותר מדי.
מקומות
מילה כללית כזאת, אבל תוך שנייה מעלה בנו כל כך הרבה הבזקים, זיכרונות, ריחות, געגועים.
מקומות זו השראה גדולה ומעצימה אפילו אם זו פינת רחוב, או בית קפה, או סמטה קטנה בעיר שגדלנו בה, או שדה נטוש ליד הבית.
כמה עוצמה יש בזיכרונות על מקומות שהיינו בהם שביקרנו או שגדלנו בהם או כאלה שנלקחנו לשם באמצע החיים.
כמה חלומות יש לנו על מקומות שאנחנו רוצים להיות בהם, לבקר בהם, לחיות בהם.
מה עם מקומות של דמיון כמו ללה לנד, מקומות של פנטזיה…
גם הם נחשבים מקומות בעיניי ואני חושבת שלפעמים בלעדיהם, לא היינו יכולים להגיע למקומות האמיתיים בחיים.
הם החלומות שנותנים לנו את האפשרות להגיע למקומות האלה.
מקומות להאמין בהם…
יש משהו ביציאה מרכבות תחתיות שבעיניי הן כמו מתנת יום הולדת שמשתוקקים לפתוח.
בייחוד כשיוצאים מתחנה של רכבת תחתית בפעם הראשונה.
אני עולה במדרגות ממעמקי האדמה, בין המון אנשים ואז אני רואה את זה. את הדבר הזה שלא הכרתי ולא ראיתי שנייה לפני.
פתאום לראות את “זה”, את פיסת העיר שנגלית אליי ודווקא בתחנה הזאת ודווקא בשעה הזאת של היום, זה קסם.
בניו יורק זה פשוט שם הקסם הזה, בכל תחנה ותחנה.
כשיצאתי מתחנת Penn בפעם הראשונה ברחוב 34 על השמינית, הדמעות הגיעו מהר מאוד…
אולי כי לא הייתי בה עשרים שנה, אולי כי הייתי בה לבד ואולי כי לא נסעתי עם עצמי לחו”ל המון שנים.
ראיתי את הרחוב, את החנויות את האנשים והדמעות שלי הפכו לחיוך ענק…
נשמתי עמוק…
ידעתי שבשנייה הזאת אני פותחת את מתנת יום ההולדת הזאת שנגלתה אליי כשעליתי מהתחנה ומתחילה את המסע שלי בניו יורק.
אני מתחילה ללכת בה, לנשום אותה. הולכת שעות, העיניים שלי שותות הכל, הלב שלי מעכל, הבטן מתערבלת משמחה.
אני מנסה לדייק את התחושה הזאת…
מה העיר הזאת עושה לי? מסעירה אותי, מרגשת, נוגעת, מפתיעה, מחייכת אותי…
הכל מתאר את מה שהיא עשתה לי בכל המסע הזה בה וזה היה לגמרי מסע עבורי, אבל מה שבאמת הרגשתי הכי חזק בבטן שלי שזאת עיר שנותנת לך להאמין, להאמין שהכל אפשרי.
שאין דבר שאי אפשר לחלום ולהגשים כאן.
כשהגעתי לתחנת הרכבת בערב אחרי שעות של הליכה, נצנץ מולי פתאום שלט ענקי באלפי אורות שהיה כתוב בו Believe ואז האמנתי שמה שהרגשתי לגביה מדויק.
הכל אפשרי. רק צריך להאמין.
מקומות ללכת לאיבוד…
להגיע למקום חדש ופשוט ללכת קצת לאיבוד. בעיר הזאת זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש.
ללכת לאיבוד.
ולא שזה פשוט ללכת בה לאיבוד כי היא ממש מסודרת העיר הזאת, כמו מחברת משבצות.
היופי בללכת לאיבוד אלו ההפתעות שלא כתובות בספר או בגוגל דברים קטנים כאלה שצצים לך בדרך…
מרפסות, גינות, גרפיטי, ילדים בחצר בית ספר שאתה לא מכיר, חנויות שכונתיות…
וחשבתי לעצמי, כשאנחנו קטנים ללכת לאיבוד זה אחד הדברים הכי המפחידים שיש וכשאנחנו גדלים, זה ללא ספק אחד הדברים הכי מקסימים שיש.
הכל תלוי כמובן איך מסתכלים על זה.
באותו יום אחרי סיור נפלא שעשיתי במוזיאון המטרופוליטן, החלטתי לחצות את כל הסנטרל פארק ברגל, מסע קטן בפני עצמו.
השלכת שם כבר לקראת הסוף כתומה ומרהיבה, הסנאים מקפצים, אנשים מטיילים עם הכלבים וזוגות אוהבים שוכבים על כר הדשא העצום שלמרגלות גורדי השחקים ומתחממים במעט השמש שנשארה שם בשעה ארבע אחר הצהרים.
בין כל הסנאים והילדים שנסעו לידי באופניים והרוח שהעיפה עליי את עלי השלכת והשבילים והשלטים…הלכתי קצת לאיבוד.
הגעתי לשביל צדדי שלא היה בו אף אחד.
ואז פתאום הם עמדו מרחוק ושברו את כל שגרת הפארק. נעמדתי ולא זזתי צעד אחד יותר. חתן וכלה.
הם היו רגע כל כך יפה בשעה הזאת של היום הוא החזיק לה את השובל והצלם צילם אותם ככה, עם השובל באוויר שעף קצת ברוח.
צילמתי אותם מרחוק וכשעברתי לידם חייכתי אליהם ובירכתי אותם.
הם עצרו לרגע, חייכו אליי ואמרו לי תודה כאילו הודו לי שהייתי שותפה לרגע הזה שלהם.
הם לא ידעו כמה שמחתי שפגשתי אותם.
כמה שמחתי שהלכתי קצת לאיבוד.
מקומות של אומנות…
אחד הקורסים שהכי אהבתי כסטודנטית לעיצוב אופנה היה תולדות האומנות. זה משך אותי כמו אש סקרן אותי, עניין אותי.
כנראה בגלל שבאומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה, תמיד יש את מה שהיה וכל שנייה יש כבר משהו אחר, הכל זז, הכל זורם, הכל מתחדש, כמו שאני אוהבת.
יש אקשן באומנות וזה כבר ככה כמה אלפי שנים.
אני מאוד אוהבת אומנות, זה בדמי. מאוד אוהבת גם מוזיאונים, אבל בדרכי שלי.
פיתחתי שיטה עם עצמי, פשוט לראות את מה שמעניין אותי בלי להרגיש לא נעים.
לא לוקחת אוזניות עם הסבר, לא קטלוג על התערוכה החדשה, פשוט הולכת, מסתכלת, קוראת אם אני רוצה את מה שכתוב על הקיר ליד כל תמונה או מיצג, מפנימה ומקבלת השראה ממה שהבטן שלי פוקדת עליי: תמרי תעצרי כאן ואני עוצרת באותה שנייה.
המפגש שלי עם המוזיאון לאומנות מודרנית Moma היה אחד המפגשים הכי מרתקים שהיו לי בשנים האחרונות.
מעולם לא הייתי שם לפני ואני חייבת להגיד שהתחברנו אני והמומה הזאת מהר מאוד… זה מוזיאון נפלא, מעצים, סוער, מעניין, מפתיע, סקסי משהו.
חמש קומות של עונג צרוף. חמש קומות שכל קומה שסיימתי, שמחתי שמחכה לי עוד קומה לראות ועוד קומה.
היה גשם בחוץ ומדי פעם הצצתי באחד מהחלונות העצומים שם והסתכלתי על ניו יורק כל פעם מזווית אחרת, אומנות בפני עצמה.
כל קומה השאירה אותי עם מחשבות לגבי כל כך הרבה דברים, הייתי מרותקת שם.
ראיתי תערוכה נהדרת של פיקאסו ואת הפסלים הנפלאים שלו שאת חלקם אני מכירה מצוין מהמוזיאון שלו בפאריס, תערוכה של אומנות דרום אמריקאית, תערוכה על מוסיקה ועוד כל כך הרבה…
אבל התערוכה שממנה הכי התרגשתי היא התערוכה של הצייר ג’קסון פולוק.
בעיניי הצייר שהכי מזוהה עם ניו יורק. עמדתי שם והרגשתי שאני שם, איתו ועם כל הקנבסים העצומים שהוא היה מצייר. לי הם מזכירים את ניו יורק בקצב, בצבעים ובאנרגיה שלהם.
פולוק, אקספרסיוניסט פורץ דרך שאת טפטופי הצבע שלו על מרחבי קנבסים אימתניים אני פשוט מעריצה מאז ומתמיד, אומנות מודרנית שבאה מהבטן ולכאורה חסרת היגיון אבל יש בה כל כך הרבה היגיון.
כשראיתי את הקנבסים שלו על הקירות הרגשתי שאני חלק ממשהו מאוד גדול, אולי מההיסטוריה של המאה הקודמת המאה שבה נולדתי עד כמה שזה נשמע מצחיק.
הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר מפעם אני ופולוק. התמונות שלו פשוט חדרו לי לבטן ונשארו בה.
כשסיימתי לראות את המוזיאון הרגשתי שזכיתי במשהו.
אני חושבת שיש מקומות של אומנות שאתה פשוט מרגיש בהם שלם.
ככה הרגשתי במומה.
שלמה.
מקומות של בנות…
יש מקומות שרק בנות יתרגשו מהם. שרק לנו הבנות הם ירטיטו את הלב או יגרמו לנו לחיוך דבילי ומאושר לכל היום.
אחרי ארוחת בוקר מדהימה וניו יורקית בבית קפה שווה אחד עם שם צרפתי בכלל… התחלתי את היום המקסים הזה שבסופו חיכה לי הדובדבן והוא היה לגמרי עם קצפת.
סוהו, נוהו, איסט ווילג’, גריניץ’, אוניברסיטת ניו יורק, כיכר וושינגטון ומלא שמש שהייתה כל כל כך טובה אליי כל הטיול הזה.
בעיני, אחד האזורים הכי יפים ומגוונים שיש בניו יורק אם לא ה – אזור. זה המקום שהרגשתי את ניו יורק מהבפנוכו שלה.
שכונת חיים ניו יורקית מלאה בהכל. אזור שוקק, שמח, מבנים ניו יורקים נפלאים של פעם צבועים בצבעים חמים, קצת פחות גובה ויותר עומק.
חנויות מקסימות, בתי קפה שכונתיים והמון אנשים שיודעים לגמרי מה הם לובשים.
לא רציתי שזה ייגמר אבל כן רציתי להגיע למקום הזה לו חיכיתי כל היום ואז הגעתי… לרחוב Perry מס’ 64…
השמש כבר הייתה לקראת שקיעה ואני עומדת ומחייכת חיוך ענק.
בדירה שם למעלה ברחוב Perry קארי בראדשו הציצה עשרות פעמים לראות אם מיסטר ביג מחכה לה למטה.
במדרגות של הבניין המקסים הזה היא עלתה מאות פעמים עם האאוטפיטים המדהימים שלה והנעליים של ג’ימי צ’ו…
כמה דמעות זלגו על המדרגות האלה, כמה נשיקות, כמה חיבוקים, כמה אהבות וצחוק וחברות.
צילמתי מכל זווית אפשרית את הבניין המקסים הזה שיש לי ממנו כל כך הרבה זיכרונות, שכולם אומנם פיקציה של סדרה אחת “סקס והעיר הגדולה” אבל מה לעשות שזאת ה – סדרה האהובה עליי בכל הזמנים ואם מדברים כבר על השראה ניו יורקית אז פשוט צריך לראות את הסדרה הזאת, הכל שם.
לפני שהלכתי משם חיכיתי עוד קצת…
אבל מיסטר ביג לא קרא לקארי. סמנתה, שארלוט ומירנדה לא באו לקפה וגם היא בעצמה, קארי… לא גרה שם יותר.
אבל אני את שלי קיבלתי, כי לרגע ורק לרגע עצמתי את העיניים ודמיינתי שתיכף מיסטר ביג בא לאסוף אותי למסעדה שווה במכונית השווה שלו והנעליים של ג’ימי צ’ו לא לחצו לי…
אפילו לא קצת.
מקומות של אהבה…
אחרי ששעה וחצי הסתבכתי עם הרכבות הגעתי אליו כבר קצת עייפה.
אבל יש משהו בגשר הזה, שמיד משפר לך את מצב הרוח ופותח לך את העיניים והלב לרווחה.
את גשר ברוקלין בנו כארבע עשרה שנה והוא נפתח סופית במאי 1883.
הוא אחד משלושת הגשרים שמקשרים בין מנהטן לברוקלין ומיד כשעליתי עליו הרגשתי משהו אחר. יש בו משהו רומנטי משהו של פעם…הכי גשר שיש.
לא סתם הוא אחד מהגשרים היפים בעולם. גשר תלוי, עשוי אלפי טונות של פלדה וכולו רצפת עץ ישנה ומשופשפת שמדי פעם צצות בה חותמות שחורות.
ככל שמתקדמים בו למעלה נגלים משני צדדיו המראות האלה של ניו יורק שאני שוב עומדת מולם ולא מבינה איך העיר הזאת כל כך יפה. זה קו האופק היפה בעולם ואני לא משוחדת (טוב, אולי רק קצת).
אני הולכת על הגשר. כמה יופי וכמה עוצמה יש בו אולי זה בגלל האנשים המחייכים שהולכים עליו, אולי זה בגלל מיצר האיסט ריבר שזורם לו מתחתיו, אולי זה בגלל הסגנון הגותי שמקשט אותו בכזאת שיקיות ואולי זה בגלל הכל.
אומרים שחייבים להתנשק על גשר ברוקלין שזה מביא מזל ואם הייתי סופרת את כל הנשיקות שראיתי על הגשר הייתי עשירה מאוד…להתנשק על הרקע של קו האופק היפה בעולם, מה צריך יותר.
הוא מקום של אהבה ושלווה ואתה פשוט מרגיש את זה כשאתה הולך עליו, הוא ממש מחבק אותך.
כשירדתי ממנו בואך מנהטן נכנסתי לסטארבקס ושתיתי שוקו חם להתחמם קצת מהקור, להכיל את כל ההליכה על הגשר הנהדר הזה.
סטארבקס, עוד אחד מהסמלים של העיר הזאת וחשבתי על זה שלא סתם הסמל של סטארבקס זו נימפת ים יפה וענוגה שכולם נפעמים ממנה… מסתדרת לי מצוין עם ניו יורק.
ניו יורק היא כמו אישה בעיניי, הכי יפה שיש.
מקומות קרובים מקומות רחוקים…
לא הכנתי את עצמי לביקור בגרנד זירו.
לא ידעתי מה עשו שם מאז, מה מסתתר בשני הבורות האלה באדמה שנוצרו על לא עוול בכפם.
שמעתי מרחוק מים. המון מים שזורמים בעוצמה זהירה. אלפי נחלי מים. כמו מליוני דמעות.
כשהתקרבתי ראיתי שהמים מתנקזים לשני בורות שחורים ומרובעים שנמצאים בעצמם בשני בורות מלבניים ועצומים ששם היו מגדלי התאומים.
הבורות והמים המתנקזים אליהם נותנים לך תחושה מצמררת שאתה ממש שם כשזה קורה.
ליטפתי את השמות המוזהבים שהיו חרוטים שם מסביב לאנדרטה העצומה והמעצימה הזאת וחשבתי על איך זה שקרוב נהיה רחוק…איך אני עומדת כל כך קרוב לכל כך הרבה שמות ואיך השמות האלה כבר כל כך רחוקים.
נזכרתי בביקור שלי במגדלי התאומים לפני עשרים שנה.
הלכתי אז ברחוב ולא הבנתי איך הכל מוצל בשעה 12 בצהריים. אמרו לי להרים את הראש ולהסתכל גבוה. זה היה פלא בעיניי איך שני המגדלים האלה מנצחים אפילו את השמש של הצהריים.
בסוף הם הפסידו, אפילו לשמש.
אז אין צל יותר איפה שהיו המגדלים והכל מואר פתוח ומלא בשמש אבל משאיר אותך עם צל כבד בלב ועם המון מחשבות על החיים שיכולים להיות כל כך מפתיעים, כל כך קצרים.
כמה הכל שביר, כמה הכל קרוב אבל בשנייה יכול להיות כל כך רחוק.
מקומות של כולם …
ניו יורק היא עיר של מהגרים וזה שם בכל פינה.
ברחוב, בסאבווי, בשפות ששומעים בכל מקום (ומנסים לעשות מבטא ממש טוב שלא יחשבו שאתה מהגר או תייר) כי בניו יורק הכי היה בא לי שיחשבו שאני מניו יורק!
באחת מהנסיעות שלי במונית, נהג המונית הפקיסטני שאל אותי מאיפה אני ובלי להסס זה יצא ממני ואמרתי לו: מפה, מניו יורק.
מכיוון שלשנינו היה מבטא ממש לא של ניו יורקים, הוא האמין לי לגמרי והתחיל קצת עם שאלות. מה אני עושה, איפה אני גרה…מזל שהגענו ליעד שלי והשאלות שלו לא המשיכו, כי הסיפורים שהמצאתי לו מה אני עושה כאן ומאיזה אזור אני כבר הצחיקו גם אותי.
“אני בלוגרית, גרה בסוהו והבלוג שלי עוסק ביוגה והשראות מהמזרח”.
“אני לא ממש יודע מה זה בלוג, אבל הודו זה ליד פקיסטן את יודעת גברתי?” בטח שאני יודעת אמרתי לנהג בחיוך גדול וירדתי מהמונית, בלוגרית ניו יורקית גאה. מהסוהו.
כמה שעות אחרי אכלתי במסעדה אסיאתית נפלאה ביוניון סקוור וכשהסתכלתי על הקירות שלה הן היו מכוסים בתצלומים מקסימים של הודים ופקיסטנים וכהי עור וסינים… שהזכירו לי את נהג המונית מאחר הצהרים.
מקום של כולם…כבר אמרתי.
מקומות של פנטסייה…
ריקוד, אקרובטיקה, מופרעות, מוטרפות, מים, אוויר, אש, מציאות, חלום, פעלולים, תיפופים, ללה לנד, שירים, מוסיקה, צעקות, תאורה מרהיבה… הכי פנטזיה שיש.
אני באמת לא יודעת איך לתאר את זה חוץ מזה שזו הייתה אחת ההופעות אם לא ה- שראיתי בחיי. נדירה וחד פעמית.
לילה לפני שחזרתי ראיתי את ההופעה הזאת Furza Bruta היא נקראית.
עמדתי לגמרי בללה לנד הפרטי שלי עם עוד מאה איש, באולם עגול וחשוך וכאילו לשעה לא הייתי פה בכלל. הפרידה הכי טובה שיכולה היתה להיות לי מניו יורק.
אחרי ההופעה המדהימה הזאת עשיתי ריווינד בראש על כל העשרה ימים שלי שם, על עשרות תחנות הרכבת שעליתי וירדתי מהן, הגשרים, האנשים, סטאר באקס, קארי בראדשו, גורדי השחקים, המומה, המטרופוליטן, הסוהו, המסעדות ובתי הקפה, ג’קסון פולוק, ההייליין, מדיסון, סנטרל פארק, נהר ההדסון, הים, בטארי פארק, שווקי האוכל, ברוקלין, חנויות נהדרות…ועוד כל כך הרבה מקומות וחוויות שלא סיפרתי כאן.
והכל כמו תמיד התחבר לי להשראה אחת, למסקנה אחת…
השתכנעתי סופית שלעולם יש לב והלב הפועם של העולם הוא ללא ספק תחת המדרכות של ניו יורק. הוא פועם בעוצמה עשרים וארבע שעות ביממה.
פעימות הלב שלה מתגברות ככל שאתה נשאב יותר לעיר הזאת.
הלב שלה דופק חזק יחד עם דפיקות הלב שלי, פעימות עצומות וקצובות מלאות בכל מה שהיא…
בכל מה שאני.
אני מקדישה את הפוסט הזה באהבה גדולה לדינה בר ולמשפחתה.
New York
מזמינה אתכם הפעם ל – Pinterset שלי להציץ על הלוח של ניו יורק.
אחד מהלוחות הראשונים שלי שם ואחד האהובים שלי. לוח השראה שכולו…היא.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי על ניו יורק שלכם? עיר אחרת שעושה לכם את זה? מקומות שאתם אוהבים ? מקומות אחרים? מקומות של ללה לנד? מקומות שאתם זוכרים?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
תמר סלונים ליבס (תמרי)
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
כל התמונות TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונות סקס והעיר הגדולה מכאן מכאן, גשר ברוקלין מכאן מכאן מכאן, קולאז’ ציפור תמונות מכאן מכאן קולאז’ גרנד זירו מכאן