כמה פעמים ישבתי על חוף הים ודמיינתי שזה קורה לי.
עשרות ואולי מאות פעמים.
כל פעם כשאני בים יש לי את התחושה הזאת שהנה עוד רגע הוא מגיע.
הבקבוק.
מאיפה הוא יגיע, הבקבוק, עם המכתב… ולמה אני בת המזל שהוא יגיע דווקא אליה.
רק מהמחשבה התרגשתי.
איזה מסע עובר הבקבוק הזה מהרגע שמישהו זרק אותו ועד שמישהו מצא אותו.
יש לו התחלה למסע של הבקבוק הזה אבל לא בטוח שיש לו סוף.
אוקיינוסים, ימים, סערות, סופות, גאות, שפל, גלים, גשם, שמש, שוברי גלים, סלעים, זרמים.
מי לא רוצה למצוא בקבוק שעבר כזה מסע ובתוכו מכתב.
עם בקשה. עם אהבה. עם תפילה.
באיזה ארמון של לואי ה – 14
הייתי רואה בשקיקה את הסדרה מנהרת הזמן.
מי לא זוכר את דאג וטוני שיצאו למסע במנהרת הזמן והגיעו כמעט לכל תקופה אפשרית בהיסטוריה של האנושות.
הייתי יושבת מול המסך, כוססת ציפורניים ותמיד עלה בי אותו חשש ואותה דאגה.
מה יהיה אם הם לא יחזרו מהמסע במנהרת הזמן שלהם להווה.
מה יהיה גורלם אם הם יישארו חס וחלילה בתקופת ימי הביניים בצל הרומאים הברברים, או בתקופת האדם הקדמון בתוך איזה פה של דינוזאור או יעלו לגרדום במהפכה הצרפתית.
תמיד הייתה עולה בי המחשבה איפה אני הייתי מוכנה להישאר אם המנהרה תתקלקל ולא תחזיר אותי הביתה.
אולי עם דאג וטוני באיזה ארמון של לואי ה 14, עם שמלה כזאת שווה ומשתה מושחת ומטורף שנמשך עד אינסוף?
או בעצם, אולי הייתי מוכנה להישאר עם דאג וטוני, אבל רק עד שמישהו יתקן את המנהרה ובכל זאת ייתן לי לשוב הביתה מהמסע שלי בזמן.
יש כמה תקופות בחיי שהייתי שמחה לעשות אליהן מסע קטן חזרה. רק לכמה ימים.
לראות מה התחדש, לחשוב איזה מסע עשיתי מאז ועד רגע זה. מה הייתי משנה ומה לא הייתי משנה.
תארו לכם אם אפשר היה לעשות את זה.
לחזור אחורה במנהרת הזמן לאחד המסעות שלנו בחיים אחרי שכבר עברנו אותו או חלק ממנו ולראות איפה אנחנו היום, כלומר איך המסע הזה המשיך, ממשיך או הסתיים.
חוץ ממסע החיים שנולדים ומתים אף מסע לא בטוח, באף מסע לא נדע מה מחכה לנו. מה נגלה בו.
כוחו של מסע בעיני הוא הגילוי, השכבות שנפתחות אט אט, ההפתעות שבדרך, הצמתים שמבקשים מאיתנו לפנות לכאן או לכאן, האומץ, הפחד, השמחה. כל מנעד הרגשות שיש לנו צצים ועולים להם במסעות החיים שלנו.
אמא שלי עמדה על המרפסת שלנו בתל אביב וצעקה
המזגן עבד חלושות בחדר הקטן במשרד הרישוי בתל אביב.
אבא שלי פתח את הדלת ואמר בקול התקיף שלו: אתה עכשיו מוריד את הבת שלי לטסט!
לא ייתכן שבחורה צעירה בגילה, חיילת בחיל האוויר, נכשלה בשמונה טסטים!
רב הבוחנים הרים את הראש מערמת הניירות שלו, הניח לרגע את הסיגריה בצד, הסתכל באבא שלי במבט חד ואמר: אין בעיה אדוני, עכשיו אני מוריד אותה לטסט.
הוא ירד כאחוז דיבוק, מזיע במדרגות הצרות ואמר לי לבוא אחריו.
בלי לחשוב פעמיים, ממש כמו אבא שלי שפרץ למשרד שלו בלי לחשוב פעמיים, הוא הכניס אותי לאוטו לטסט.
תשיעי.
נכשלתי כמובן.
אפילו שהייתי על מדים.
של חיל האוויר.
המסע שלי לקבל רישיון נהיגה התחיל בגיל 17 בכיתה י”א, והסתיים ביום שהשתחררתי מהצבא. ממש אחרי הבקו”ם.
בטסט עשירי.
ארבע שנים מפרכות מתישות, מתסכלות. לעיתים מצחיקות אבל לעיתים קורעות לב ועצובות.
כולם, אבל כולם סיימו י”ב עם רישיון ורק אני ממשיכה ללמוד עוד שנה ועוד שנה, עוד תיאוריה (כי הקודמת כבר פג תוקפה) עוד טסט ועוד טסט. אני מתגייסת לצבא ואני ממשיכה ולא מתייאשת. אסור היה להתייאש.
רציתי רישיון נהיגה. הכי רציתי. זה הפך כבר לחלום. כמה דמיינתי את הרגע הזה שאומרים לי עברת טסט. מה אני אעשה עם עצמי, אני אצעק… אבכה… אצחק…?
בהמשך זה כבר לא היה הרישיון, אלא זה היה מסע. המסע שלי. אחד מהמסעות החשובים בחיי ואני גאה בו עד היום כל פעם שאני מתניעה את המכונית שלי.
מסע מחשל, מסע של נחישות. של לא לוותר לעצמי. להוכיח לעצמי שאני יכולה, שאין סיבה אחת בעולם שלי לא יהיה רישיון נהיגה. גם אם אצטרך ללמוד נהיגה שש שנים ולעבור עשרים טסטים.
כל הסאגה הזאת לא הייתה קשורה לכישורי הנהיגה שלי אלא לחוסר מזל, לבוחנים עייפים ויש לציין לעיתים גם נוראים, בהתרגשות ובסתם דווקא כזה שנטפל אליי.
הבוחן שהעביר אותי הסתכל עליי ועל ערמת הטפסים שלי עם החותמות האדומות של “נכשל” ואמר לי בקול רגוע ונעים: תמר, איך לא עברת תשעה טסטים, אין סיבה בעולם שלא תעברי.
ואני אומר לך, את תעברי.
הוא היה האיש הטוב במסע הזה שלי. אני זוכרת אותו עד היום.
אימא שלי עמדה על המרפסת שלנו בתל אביב וצעקה בכל הרחוב שלבת שלה יש רישיון נהיגה. רק בשביל הרגע הזה היה שווה.
ואני…לגמרי צעקתי כשהודיעו לי שעברתי טסט. וגם בכיתי. וגם צחקתי.
הרווחתי את זה ביושר, כל כך ביושר. בדם יזע ודמעות. המון דמעות.
גם אחרי 26 שנה אני עוד גאה בעצמי שלא התייאשתי במסע הזה. יצאתי ממנו הכי חזקה בעולם הכי נחושה והכי גאה בעצמי.
מסע.
מילה כל כך קטנה. רק שלוש אותיות. אבל כל כך עצומה וגדולה. מילה מרתקת, שואבת, מסקרנת. כמה השראה יש במילה הזאת.
תחשבו רגע על המילה מסע, כמה מילים עולות לכם בראש כשאתם חושבים עליה.
לי עולות ה מ ו ן.
מסע הוא בעצם מעבר ממקום למקום של מישהו. הוא יכול לחזור לנקודת המוצא שלו בתום המסע או שהמסע הזה הוא בעצם מעבר למקום אחר.
מסע יכול להיות גם אילוץ והוא יכול להמשך שעות, ימים, חודשים או שנים.
טיול למשל הוא גם סוג של מסע אבל שנועד אך ורק להנאה, לחופש ובסופו בדרך כלל חוזרים לנקודת המוצא שלנו.
ומסע בזמן…טוב זה כבר מדע בדיוני. תשאלו את דאג וטוני.
אני כל כך אוהבת את המילה הזאת, מסע. אפילו כשאני הוגה אותה יש בה איזה דוק של מסתוריות של אופק מסקרן. משהו בצירוף האותיות.
לא בכדי המילה משא כל כך מתחברת לנו לעיתים גם למילה מסע .
אנו משתמשים במילה מסע לתאר דרך, כמטאפורה. דרך שעשינו שחווינו שעברנו בה דברים, דרך שלימדה אותנו אי אלו תובנות.
מסע של חיים, כמה מסעות, אינספור מסעות. עצובים, שמחים. טובים, פחות טובים, מעצימים, מלמדים, מרגשים.
חלק מהמסעות היו או עדיין כמשא בחיינו.
אנחנו בעצם סוג של מגלי יבשות. מגלים כל פעם משהו חדש במסעות החיים שלנו.
כל אחד וספר המסעות שלו.
רכבת לילה לקהיר
האוטובוס יצא מתל אביב בשבע בבוקר. אנחנו סוף סוף בדרך. כמה חיכיתי לבוקר הזה.
הבגרויות מאחוריי. התיכון מאחוריי. הצבא עוד קצת רחוק…אני בטיול ראשון של חופש. של אהבה. בלי אמא ואבא. רק אני והוא.
יושבת לצד החבר הראשון שלי באוטובוס למצריים והשמיים הם הגבול.
וכל מה שאני רוצה, זה פשוט להרגיש את זה. את תחילת המסע הזה שלי שהופך אותי בין רגע מתלמידת תיכון לבחורה שרוצה לטרוף את החיים כאן ועכשיו.
האוטובוס מגיע לגבול רפיח ומתחיל לחצות את סיני. כמה חיכיתי לראות אותה.
היא כל כך יפה סיני. אחד הזיכרונות המושלמים שלי. הים הטורקיזי, הרוח ששורקת לי באוזן, החולות הזהובים, האנשים על החוף, החושות, הריחות.
עד רגע זה מעולם לא ביקרתי בסיני והעיניים שלי פקוחות לרווחה, שותות את כל היופי המזוקק הזה.
בהמשך הנסיעה שמתי עליו ראש ונרדמתי.
לפנות ערב הגענו לקהיר.
בילינו שבועיים חלומיים במצריים. הגענו לפירמידות, נסענו ברכבת לילה ללוקסור וגם חזרה ברכבת לילה לקהיר.
הגענו עד לדרום, לגבול סודן, לסכר אסוואן, שטנו בנילוס…טיילנו יד ביד ברחובות קהיר, צחקנו, אכלנו, השתוללנו, רקדתי ריקודי בטן… ישנו יחד, אהבנו.
אחד הטיולים הרומנטיים והמקסימים שחוויתי בחיי.
זה לגמרי היה החלק הראשון והמרגש במסע הארוך שלי כאישה.
עם חבר ראשון, עם אהבה ראשונה.
תוכלי לדבר שם כמה שאת רוצה
היינו נוסעים באוטו.
אהבתי לקרוא את השלטים שראיתי מחוץ לחלון המכונית.
ב נ ק …ד ו א ר… מ כ ב ס ה…
הייתי קוראת לאט ובלב את האותיות. אהבתי אותיות מהשנייה שידעתי לזהות אותן והן אהבו אותי.
“היא מדברת בלי הפסקה כמו אישה מבוגרת. הילדים בגן לא מבינים מה היא רוצה מהם. ”
אימא שלי לא הבינה מה הגננת תמר רוצה ממנה.
מה שהיא רצתה להגיד לאימא שלי זה שאין לי מה לחפש יותר בגן. אפשר לדלג על שנה ולהעלות אותי לכיתה א’.
ועליתי. בת 5 וקצת.
התגעגעתי מאוד לגן שלי. לפינת הבובות, לפינת הציור. אבל המילים ניחמו אותי. עודדו אותי. הרגשתי שמצאתי אוצר חדש.
את עצמי.
המסע שלי בדרך השפה, בדרך האותיות ובדרך הכתיבה התחיל ממש שם כשהתחלתי כיתה א’ והוא לא מפסיק עד היום. מסע ארוך, נעים, עוטף, מחזק נחוש ובטוח.
אולי המסע הכי בטוח שיש לי בחיים.
מסע שהוא חלק מהותי ממני. ממי שאני.
מהרגע הראשון זה דיבר אליי. לכתוב חיבורים דמיוניים, שירים, סיפורים, ברכות לימי הולדת.
שנים על גבי שנים ניהלתי יומן אישי עם כל הסודות הכי כמוסים .
מחברות שלמות בכתב ידי הצפוף מלאות בכל מעמקי הלב שלי. אהבות, אכזבות, רכילות, תסכולים, התרגשות, דמעות.
אהבתי כל כך להקריא נאומים בסוף שנה ובימי הזיכרון מול כל בית הספר, לכתוב ולערוך ספרי מחזור בתיכון, להרצות…
וכמה אני אוהבת לדבר…
כל ענייני השפה היו אצלי כנראה “בילט אין” מרגע לידתי והם שלי לעד. הכי שלי.
לפני כמה שנים פגשתי במסע הזה שלי מישהו ששאל אותי למה אני לא כותבת בלוג. זה תפור עלייך, מתאים לך כל כך. נולדת לזה. תוכלי לדבר שם כמה שאת רוצה. צחקתי. לדבר כמה שאני רוצה כבר נשמע מעולה.
בלוג? לא ממש ידעתי מה זה בלוג. מה עושים שם, על מה כותבים. אבל אזרתי אומץ ופתחתי בלוג צנוע באחד הפורטלים הבודדים שהיו אז.
כתבתי פוסט אחד, העליתי אותו ואחרי כמה ימים שהחלו להגיע תגובות מחקתי את כל הבלוג ונעלמתי.
נבהלתי מעצמי.
כמה שנים עברו עד שהבנתי שבמסע כמו במסע, לכל דבר יש את הזמן שלו, את הרגע הזה שאתה מבין שהוא כאן והוא הגיע והוא שלך וצריך לחטוף אותו בשתי ידיים לפרוש כנפיים ולעוף.
הכי רחוק שאפשר.
מה עושים עם הסימנים במסע? עם הפיתויים במסע? מקשיבים להם…מסתכלים בהם…מתעלמים מהם…מחבקים אותם… מתגעגעים …עוטפים אותם ולא עוזבים…משחררים…
רק בדיעבד נדע אם הם היו סימנים ששינו לנו את החיים, או שנבין, שהם החיים עצמם…
ואני…
מחכה שפעם עוד יגע לי בכף הרגל הבקבוק.
בים.
ואחרי שאקרא את מה שכתוב שם במכתב המגולגל שעבר מסע כל כך ארוך, בוודאי יתחיל מסע חדש.
גם לבקבוק וגם לי.
כי סוף מסע, הוא תמיד התחלה של מסע חדש, של דרך חדשה, של יבשות חדשות, של איים אבודים…
של תשוקות…
וחלומות…
אני מקדישה את הפוסט הזה באהבה גדולה ובהערכה אין קץ ליונית צוק.
לפני שנה היא נתנה לי יד מלאה באומץ בבטחון ובאמונה בי ואמרה לי: בואי.
ואני באתי. לא הססתי לרגע.
לולא היא, המסע הזה שלי שאותו אתם קוראים כל פעם בפוסט חדש כאן בבלוג שלי, לא היה קורה.
אין במקרה בשום מסע. הכל מחכה לנו בדרך והבחירה אם לתת יד או לא היא רק בידנו.
תודה רבה אהובה שלי על היד שלך ועל האמונה בי.
עוד על יונית תוכלו לקרוא כאן יונית צוק הבלוגריסטית
Message in a bottle
מסע, עבורי מילה מלאת השראה, משמעות וסקרנות.
האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בהקשר לנושא של מסע היתה מכתב בבקבוק. בקבוק שעושה את מסעו בים. ימים חודשים ואולי שנים…
מזמינה אתכם הפעם לקבל השראה מהלוח שלי בפינטרסט Message in a bottle לוח שיתוף שהזמנתי אליו את חבריי העוקבים לנעוץ בו יחד איתי תמונות.
זהו לוח על אשה, ים, בקבוק, מכתב וחלומות….
מה יש בו בבקבוק ומיהי האשה הזאת….כנסו ותראו.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.,
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה זה עבורם המילה מסע? האם היא מסע או משא? מסעות מעניינים שעברתם אל עצמכם? מסעות שנסעתם אליהם? מסעות שאתם עדיין חולמים שהם יקרו?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמוונת לפוסט מכאן, מכאן, מכאן.
המשפט בלוח שבסוף הפוסט נכתב ע”י : William Faulkner