מטבח

תמרי

11 שנים ago

איך אני אוהבת את הקשר. בלחמנייה.

מחכה תמיד לרגע הזה שבאמצע הביס פשוט אתלוש את הקשר הזה ואוכל אותו בשנייה. שאף אחד לא יחמוד אותו ויבקש אותו ממני.

היו לה תמיד כאלה. לחמניות עם קשר. טריות רכות וזהובות.

לפעמים עם פסטרמה ומלפפון חמוץ, לפעמים עם חמאה גבינה צהובה ועיגולים שקופים של מלפפון ירוק ולפעמים עם ממרח שוקולד.

הלחמנייה שלה הייתה מדויקת. ארוזה בנייר של סנדוויצ’ים לבן וחלקלק.

במקרר בבית שלה, הירקות היו מסודרים במגירה בשורות.

עגבניות מסודרות זו על זו ולידם מלפפונים מסודרים בשורות ישרות. הייתי עומדת נפעמת למול הפלא הזה. סדר מופתי של מקרר.

היו גם קופסאות עם ממרחים, חומוס וסלט חצילים וכמובן פסטרמה על משקל וגבינה צהובה ודני שוקולד ודני וניל.

איך אהבתי לאכול שם.

אבא שלה גם היה מכין לנו מלאווח. לבד.

הכל היה מדויק ומסודר שם כמו הלחמנייה. עד הפרט האחרון. גם הבית. גם הבגדים שלה. ה כ ל.

בשעה עשר בהפסקה כשהיינו מוציאות את הסנדוויץ’ מהתיק, הסתכלתי על הלחמנייה שלה וקינאתי בה. כמה קינאתי בה.

ידעתי שאמא שלה יורדת כל בוקר מוקדם למכולת, קונה לה ולאחיה לחמניות טריות ומכינה לה כל בוקר מחדש את הלחמנייה האלוהית הזאת.

הסנדוויץ’ שלי לעומת זאת…בשעה עשר… בדרך כלל כבר היה “מקושט” בדפוס שהיה על המפית.

הסנדוויצ’ים שלי היו עטופים במפיות צבעוניות ובשעה עשר כל הצבעים כבר ירדו מהמפית ועטפו את הגבינה או האבוקדו, או מה שלא בצבץ מהסנדוויץ’ שלי.

המפית הייתה גם קצת קרועה ונדבקה ללחם או לגבינה וקישטה אותה בחתיכות נייר.

לא אהבתי לחם קימל אבל זה מה שנתנו לי. וגם לא ממש אהבתי ריבה עם חמאה וגם לא ממש את ממרח האבוקדו שנזל כולו מהסנדוויץ’ וליכלך את כולי.

וסתם שתדעו אבוקדו זה האוכל האהוב עליי בעולם, אבל זה לא שינה הרבה.

אין מה לעשות הסנדוויצ’ים שלי מעולם לא היו הכי שווים.

אבל כמו כל דבר בחיים אנחנו מבינים בדיעבד שהכל היה יחסי. כל כך יחסי. בטח הסנדוויצ’ים.

מאחורי הארון בנארניה

היה לנו מטבח צנוע ויפה.

ארונות מפורמייקה לבנה עם ידיות מעץ, מקרר ירוק, תנור ירוק וכיריים ירוקים. כן. ירוקים. טאץ’ כזה של אמא שלי שכל כך אהבה ירוק במטבח שלה.

באחד הארונות למטה, נחה לה גיגית עצומה בצבע כתום ובתוכה היה אוצר שהיה משתנה כל כמה ימים.

פעם היו בגיגית שוקולדים ופעם במבה וביסלי ולפעמים פירות יבשים ולפעמים בפלות ועוגיות לפעמים סוכריות גומי ולפעמים גם הכל ביחד.

כל מי שבא אלינו ידע שיש בארון גיגית כתומה עם אוצר. הגיגית הזאת הייתה במיוחד “לאלה שבאו” הבית שלנו היה שוקק אורחים חברים ושכנות…

אמא שלי תמיד דאגה שיהיה כיבוד. שלא יחסר. הגיגית הכתומה תמיד, אבל תמיד הייתה מלאה.

במקרר שלנו לעומת זאת היה רק מה שצריך. כמה ביצים, לבן, גבינה לבנה, גבינה צהובה, חלב, עגבניות, מלפפונים, ריבה, חמאה.

אמא שלי ניחנה בכושר אלתור מפואר.

היא ידעה להוציא ארוחות נפלאות מהמעט שהיה במקרר או במזווה.

עד היום האוכל הכל כך בסיסי שהיא מכינה בלי מתכונים ובלי תחכומים רק עם קצת מלח ופלפל והמון אהבה הוא האוכל שאני הכי אוהבת בעולם.

כשהיא באה אליי עם קופסאות קטנות והאוכל שלה שם בפנים טרי וחם, אני לא צריכה יותר.

אני אוהבת מטבח. אהבה כל כך גדולה שלי. אוהבת להיות במטבח מהיום שאני זוכרת את עצמי.

ובכוונה אני לא אומרת לבשל אני אומרת מטבח. כי אני אוהבת שם הכל. גם את הכלים, את הלכלוך, את הכיור, את המקרר.

בתור ילדה היה לי מנהג לפתוח את המקרר כמה פעמים ביום ולפעמים יותר מכמה פעמים. אהבתי להסתכל מה חדש, אולי יש משהו מאחורי המקרר כמו הארון בנארניה…

אולי אגלה שם משהו…ארץ מסתורית… משהו קסום …חדש…

הייתי מעמידה כסא ליד אמא שלי, עיניים קטנות ומלאות סקרנות, מסתכלות, מחקות, לומדות. כל תנועה כל חיתוך כל תבשיל כל ערבוב.

מה שמים ואיפה, כמה, קצת מזה וקצת מזה. יותר מלח או פחות…עוד מים או פחות… לטגן את הבצל עד שהוא מזהיב או עד שהוא נשרף קצת…

מתי להוציא את הספגטי מהמים…

כמה רסק עגבניות שמים ברוטב האלוהי הזה של אמא שלי שאני לעולם לא מצליחה לחקות אותו…

כשהגעתי כבר לשיש בפוזיציה של נוחות התחלתי לסלק את אמא שלי מהמטבח. ממש כך. רבתי איתה על פיסת האושר הזאת כל הזמן.

כל כך רציתי לבשל. להכין. להזין. לארח. להגיש. לא רק לבשל במובן של הכנתי אוכל. לבשל במובן הכי עמוק של המילה הזאת וכל מה שהיא מסמלת עבורי אז והיום.

השראה עצומה של חיים, אהבה, בית, משפחה.

לא למדתי מאמא שלי להכין מעדני גורמה, רחוק מזה וספר בישול היה לנו אולי אחד.

אבל למדתי ממנה מה זה לבשל מהלב, מהבטן, מהמקום הכי בסיסי שלנו. להסתדר לפעמים עם מה שיש, לאלתר, להמציא, לדמיין…כמה אהבתי את זה וכמה אני אוהבת את זה עד היום. לאלתר.

מתה על ספרי בישול יש לי בטח יותר מחמישים.

אבל כשמגיע רגע האמת אני הכי אוהבת להמציא.

“אמא בואי נשחק במשחק הזה שאת צריכה להמציא קינוח בחמש דקות”

מתה על המשחק הזה.

סוף ארוחת שישי ואין קינוח.

אני רצה למקרר ולמזווה מחפשת מה שיש. מודדים לי זמן.

שמה בקערה דניאלה בטעם וניל, כמה שברים של עוגיות מעל, סירופ שוקולד, פירות חתוכים, קצת קורנפלקס….

“אמא הצלחת ! קינוח בחמש דקות. ניצחת במשחק!”

ואז…כולם לוקחים כפיות וטורפים מאותה הקערה את “הקינוח” שלקח לי חמש דקות וזה לוקח גג חמש דקות עד שהוא מתחסל.

כבר אמרתי שאני מתה על המשחק הזה?

מכיר את כל השטיקים

אהבתי להסתכל על הידיים שלה. עומלות במטבח.

תמיד היא נראתה כאילו עוד רגע באים אורחים לארוחה חגיגית. היה לה ליפסטיק ורוד, השיער שלה היה מסורק ומסודר והסינר שלה היה מגוהץ ומעומלן.

אפילו שהיא רק הכינה ארוחת צהריים לסבא שלי.

סבתא שלי.

מהצד יכולת לראות כמה היא מרוכזת. שכל קציצה תצא מדויקת ויפה. הידיים שלה ליטפו את הקציצות כמו גוזל קטן.

שכל מלפפון בסלט יהיה חתוך לקוביות מדויקות, שכל פרי בקומפוט שלה יהיה מקולף וחתוך יפה במים הוורודים שהוא צף בהם בסיר.

ועוד לא דיברתי על הצ’ולנט האלוהי שלה והפירה עם הרוטב של העוף והחצילים ותפוחי העץ שהיא הייתה קולפת לכל הנכדים והקליפה שלמה ומסתלסלת ולא נקרעת.

היינו מהופנטים…איך היא לא נקרעת באמצע הקילוף.

אומרים שאני מאוד דומה לה, בתנועות שלי במטבח. בשפת הגוף, בצללית וגם בדרך ששתינו מבשלות.

כשסבא שלי סוף סוף היה מתיישב לאכול הוא היה מתחיל להכניס את המזלג לפה ועוד לפני שהמזלג היה נכנס היא כבר הייתה שואלת אותו…נו מנחם …איך האוכל?

מעולה שושנה מעולה. סבא שלי היה מחייך ועונה לה. היה מכיר כבר את כל השטיקים שלה.

כמה אני אוהב את האוכל שלך שושנה וכמה אני אוהב אותך.

סבתא שלי הייתה מחייכת חיוך מרוצה ורק אז ניתן האות שאפשר להתחיל לאכול.

אפילו משהו קטן

אני עומדת בחלון שלנו בפינת האוכל ורואה את אמא שלי ואחותי חוזרות הביתה.

אחי היה חולה במחלה קשה והיה מאושפז לעיתים תכופות בבית החולים.

בצהריים אמא שלי הייתה חוזרת מבית החולים ממשמרת הבוקר שלה ואחותי מהעבודה באה לאכול משהו ולהחליף אותה בבית החולים.

הייתי בכיתה ה’. חוזרת מבית הספר וידעתי שהדבר שהכי ישמח את שתיהן זה שיחכה להן אוכל חם. לא משנה מה, אפילו משהו קטן.

אני חושבת שאז חלה התפנית האמיתית שלי בעלילותיי במטבח .

ככה באמת התחלתי לבשל. על אמת. מהמקום הכי עמוק.

הבנתי את הכוח הקסום הזה המנחם הזה שיש באוכל. הבנתי את היכולת שלו לשמח, להכיל, לתת כוחות לא רק בארוחות שמחות אלה גם ברגעים הכי קשים.

אוכל מחבר. אנשים, זמנים, ימים, שמחות, עצב, זיכרונות וגעגועים. ריח של אוכל שאנחנו אוהבים נשאר אצלנו לעולמים בזיכרון ותמיד כשנריח אותו נזכר בשנייה מה הוא עשה לנו.

מה הוא עדיין עושה לנו.

קסם כזה.

הייתי מבשלת להן ארוחות צהריים. ממה שהיה, ממה שכבר ידעתי. ממה שזכרתי שאמא שלי עושה מכל השעות שהייתי עומדת לידה.

עושה את זה הכי טוב שיכולתי.

חותכת, מתבלת, מטגנת, מערבבת.

הן היו נכנסות הביתה מריחות ריח של ארוחת צהריים ולמרות העצב הגדול והעייפות, היה מתגנב להן חיוך של תודה ואהבה והן היו מתיישבות לאכול.

האוכל ניחם אותי.

ואותן.

מיץ קר של אבטיח

בשנות השישים עוד לפני שנולדתי הוריי הפכו לטבעונים. אדוקים. טבעוני אדוק היה אז משהו יוצא דופן בהוויה הארץ ישראלית.

אמירים. ישוב בגליל לטבעונים וצמחונים היה אז בראשית דרכו. המליצו לאבא שלי לנסוע לשם, לחוש קצת את הטבעונות מהמקום הבסיסי שלה.

זה היה ממש כמו לנסוע לכת. לעולם אחר. אמירים היה אז לגמרי “חור”.

את אמירים הקימו אנשים עם חלום, עם דרך אמיצה שזה מה שהם רוצים להיות. טבעונים וצמחונים. דרך מופלאה שהם סללו שנים בלי שהם יידעו אפילו איזה עתיד מזהיר מחכה לה.

פעם פעמיים בשנה היינו נוסעים לאמירים.

בהמשך חיי הוריי נפרדו זה מזו וגם מהטבעונות אבל הייתי ממשיכה לנסוע לשם עם אמא שלי כל קיץ, לא ויתרנו. כמו התמכרות. כמה אהבתי לנסוע לשם.

אומרים שריח זה הזיכרון הכי חזק ואם אני פורטת את כל הריחות שאני זוכרת בחיי אני חושבת שהריחות מאמירים הם אחד מהזיכרונות הכי חזקים שלי.

היה שם תמיד ריח חזק של עשבים, רוזמרין, מליסה, לואיזה, נענע, לבנדר, מרווה, גרניום, זעתר…כל העשבים האלה שמהם עושים תה צמחים מהביל או מתבלים בהם תבשילים.

זה היה שם תמיד באוויר. הריח הזה.

והאוכל…

את הטעם שלו אני זוכרת. עד היום.

היינו קונים בצרכנייה הקטנה מצרכים ומבשלים בחדר שהתארחנו בו ארוחות מופלאות. מצרכים מסעירים שלא היו מוכרים לעירוניים כמונו.

סויה, גרנולה, חיטה, בורגול, דוחן, עדשים בכל מיני צבעים, עשבים, תבלינים חדשים…כמה אהבתי גם שם, לבשל לי ולאמא שלי ארוחות צהריים.

אחה”צ היינו יוצאות לטייל ולראות את הכנרת… כמה שהיא יפה משם. מושלמת.

בדרך היינו קוטפות וזוללות מהעצים בצידי הדרך תאנים, ענבים, שזיפים אפרסקים…

ובערב היינו אוכלות אצל חלוצת האוכל הטבעוני באמירים שהקימה את המסעדה הטבעונית הראשונה שם בתקופה שלהכין אוכל כזה באמת היה אתגר יצירתי לחלוטין.

המסעדה קיימת שם עד היום.

היא הייתה מכינה גפילטע פיש מגרעינים של חמניות, שקדים ואגוזים. זה היה בצבע אפור ולרגע באמת אפשר היה לטעות ולחשוב שזה עשוי מדגים.

מרק ירקות ושורשים, קציצות חובזה, ממולאים מופלאים ובתוכם תמרים או כוסמת, סלטים טריים עמוסים בעשבים מהגינה שאת רובם אפילו לא הכרנו.

ובקיץ היה השוס: מיץ קר וטרי של אבטיח ומוזלי עם גרנולה אלוהית.

אחרי הארוחה היינו מתיישבות במרפסת הארוכה שפונה לכינרת. שותות תה צמחים ואוכלות עוגת תפוחים, אמא שלי מלטפת את השיער שלי ואני שמה עליה את הראש.

שלא ייגמר לעולם.

איזה מזל שלפעמים עוצרים את הזמן

לאמירים לא חזרתי המון שנים. עד שלא מזמן במקרה חזרתי לשם.

שלושים שנה לא ביקרתי שם.

בעצם, אין במקרה. אתם יודעים יש סיבה לכל דבר.

אני נכנסת עם האוטו שלי לאמירים, אני מתרגשת. נורא מתרגשת.

מתמקמת בצימר נעים, מחליפה בגדים ויוצאת לטיול רגלי.

אני נזכרת בכלבים ובחתולים שהייתי מלטפת שם בכל פינה והם עדיין שם. ועדיין נותנים לי ללטף.

אני מגיעה לקצה היישוב ונפרש לפני המחזה המרהיב של הכנרת לעת שקיעה. היא נשארה שם הכנרת. בדיוק כמו שהשארתי אותה, כחולה ומרהיבה וקרני השמש של אחר הצהריים צובעות אותה בצבעים מהפנטים.

אני יושבת על ספסל ומסתכלת. מצלמת. שואבת. נשאבת. נושמת.

הולכת להיא שהיינו אוכלות אצלה כשהייתי קטנה. נכנסת והלב שלי דופק חזק.

הזמן עמד מלכת. הבית שלה. כלי האוכל. וגם האוכל. הכל נשאר אותו הדבר.

כמה היא התרגשה לראות אותי ואני אותה. כמה חיכיתי כבר לטעום שוב את האוכל שלה.

לא טעיתי. הטעם הזה נשאר. אותו טעם של פעם. המרק, הגפילטע פיש מהגרעינים, הקציצות, תה הצמחים על המרפסת והנוף של הכנרת בלילה.

איזה מזל שלפעמים עוצרים את הזמן ולא נותנים לו להמשיך לרוץ קדימה.

אני חוזרת לצימר שלי, כבר ערב. נושמת את האוויר הצלול מחייכת לעצמי ומרגישה שוב ילדה קטנה.

ליד הצימר קוטפת מהעץ תותים ואוכלת אותם.

הטעם המתוק שלהם מתערבב לי בפה עם טעם מלוח של דמעות.

הקשר של הלחמנייה

פעם ביומיים שלשה אני קונה לחמניות. גם עם קשר.

לסנדוויצ’ים של הילדים שלי.

לילדים שלי יש את הסנדוויצ’ים הכי שווים בכיתה.

ואז אני נזכרת שהיא אמרה לי לא מזמן: כמה קינאתי בך.

בי?

התפלאתי.

מה היה לקנא בי?

קינאתי באמא שלך המקסימה והלבבית שאהבה כל כך שבאים אליכם ואהבה לקרוא ספרים, בבית שלכם, שתמיד היה פתוח והיו בו חברים ואורחים.

בממתקים שהיו בגיגית בתוך הארון ולכולם היה מותר לאכול. איזה כיף היה לבוא אליכם.

נצבט לי הלב כשהיא אמרה לי את זה.

אמרתי שהכל יחסי נכון?

מסתבר שגם לחמניות. עם קשר ובלי קשר…

וגם סנדוויצ’ים מלחם קימל…עם חמאה וריבה.

Chef – לוח השראה שכולו אהבה לאוכל

מטבח, בישול, אוכל ונגזרותיהם הם אולי בין נושאים הכי פופולארים ב – Pinterest. אם לא ה – ! חומר אינסופי, מאגר עצום מכל העולם של מתכונים, תמונות, סטיילינג של אוכל, שפים ומה לא.

מזמינה אתכם הפעם לקבל השראה מהלוח שלי ב – Pinterest שכולו מוקדש לאוכל

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי, מה זה אוכל עבורכם? מה זה מטבח עבורכם? סיפורים מעניינים על מטבח? על החיים במטבח? על ריחות? מה אוכל עושה לכם בחיים?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

תמונה של ידיים בשחור לבן ותבניות אפייה מכאן