זה הרגע להודות ואני מודה: לא אהבתי מתמטיקה, לא אוהבת מתמטיקה ולא אוהב מתמטיקה.
אבל משהו אחד טוב יצא לי מהמקצוע הזה. הכי טוב.
הכרנו בתיכון ביום הראשון של תחילת כיתה י’. הוא היה חדש אצלנו בבית הספר המורה ביקש ממנו לחלק לנו את ספרי המתמטיקה.
לא עבר איתנו מהיסודי או מהחטיבה. לא הכרתי אותו שנייה לפני כן בחיי.
כשהגיע תורי לקבל את הספר הוא הסתכל עליי, נתן לי את הספר בחיוך מקסים ושאל אותי : איך קוראים לך?
אמרתי לו , תמר.
ולך?
הוא אמר לי איך קוראים לו והתחיל להתפקע מצחוק. ואני מחייכת אליו והחיוך הופך לצחוק מטורף ואני מתפקעת יחד איתו. ושנינו צוחקים סתם בלי סיבה.
שני ילדים בני חמש עשרה שעוד לא ידעו שהם יחלקו את חייהם בחברות כל כך אמיצה עוד כל כך הרבה שנים.
אם אני מסתכלת לאחור – ויש הרבה לאן במקרה שלנו, באמת שעברנו המון ביחד. אני מכירה אותו כמעט כל החיים שלי ועדיין כשאנחנו נפגשים זה כמו פעם בכיתה י’.
למרות שלשנינו יש כבר ילדים בגיל שבו אני והוא הכרנו. לא השתנה כלום, רק הספרות של הגיל שלנו.
חֲבֵרוּת טהורה. אח שלי לכל דבר ועניין, חבר שלי לחיים.
אוהבת אותו, מאוד.
אבל עדיין לא אוהבת מתמטיקה.
במסננת המרהיבה הזאת
חֲבֵרוּת זו מילה גדולה.
גדולה כמעט כמו אהבה. או משפחה. או חיים.
השתייכות למשהו. שייכות למישהו. למישהי. קשר. אהבה. שנאה. אחווה. תשוקה. חיים. זוגיות.
כל כך הרבה מילים נכתבו על חֲבֵרוּת ובשם חֲבֵרוּת .יש לחֲבֵרוּת כל כך הרבה פנים וצורות.
בשבילי חֲבֵרוּת זו מילה חשובה. הכי חשובה. אני מאמינה שחֲבֵרוּת היא ציר לכל דבר בחיים. בתנאי שהיא אמיתית וטהורה.
היא עוטפת אותנו כמו שמיכה רכה, מחבקת אותנו כשצריך, מתגעגעת אלינו, מחכה לנו שנשוב. אוהבת אותנו, מאמינה לנו, קשובה אלינו, בוכה איתנו צוחקת איתנו, משתוללת איתנו, מנשקת אותנו, דואגת לנו.
ולפעמים היא גם כועסת מאכזבת ומפוררת אותנו לחתיכות ולעיתים נעלמת גם בלי לחזור .
ולפעמים אנחנו אלה שמשחררים אותה ולא רוצים שהיא תחזור יותר. לעולם.
את החברים שלי לאורך השנים שנשארו קרובים לליבי, ליקטתי וסיננתי במסננת העצומה הזאת שנקראת חיים.
הם נשארו לצידי ואני לצידם. חלקם נעלמו קצת וחזרו, חלקם תמיד שם גם אם אנחנו לא מתראים, או לא מדברים הרבה, אבל הם נוכחים בחיי בכל רגע נתון.
יש המון זוהר סביב המילה הזאת כמו איזה כוכב שביט מנצנץ ומאיר. זו מילה כמעט קדושה. חברות אמיתית היא דבר קדוש בעיני. שאין לה תחליף.
Ask yourself: Who is your best friend? For me, everyone or anything that makes me feel safe that makes me laugh that makes me feel happy,that hugs me when I cry, that miss me when I’m gone…
לחמול ולחבק גור קטן
בשנת 1979 התרחשה בפרס המהפכה האסלאמית והאייתוללה ח’ומייני תפס את השלטון בפרס והפך על פניה את עתידה של פרס.
את רָאמֶש פגשתי באותה השנה. עיניים יפות ועצובות. שיער קצר ועגילי זהב גדולים באוזן.
ילדה לא יפה במיוחד שנראתה כמו עוף זר ומוזר בבית הספר היסודי שלי בתל אביב.
היא הגיעה אלינו בכיתה ג’.
היא לא הפסיקה לבכות. כל היום. לא ידעה מילה אחת בעברית. רק להגיד שקוראים לה: רָאמֶש.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה בחצר של בית הספר הרגשתי שבא לי לחמול עליה כמו גור קטן. לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר.
היא הייתה מסכנה. מרוטה. אבודה. טרוטה. הייתה מדי פעם מחייכת ומוקירה כל מבט שהילדים היו זורקים לעברה.
היא לא הבינה שהילדים גם היו מקללים אותה או צוחקים עליה על השפה המוזרה שהיא דיברה.
ואני ראיתי הכל מרחוק וגם מקרוב והבטחתי לעצמי שאהיה חברה שלה . הכי טובה שאוכל.
והייתי.
כמה שיכולתי.
הייתי מסבירה לה בידיים את המשחקים בחצר, הייתי נותנת לה יד. מחייכת אליה.
רָאמֶש הייתה אסירת תודה. היא הייתה מחייכת אליי ואומרת לי בעיניים העצובות שלה, תודה.
לימדתי את רָאמֶש מה שידעתי, קצת מילים בעברית, קצת שיעורי בית. הזמנתי אותה אליי הביתה והשתדלתי כמה שיכולתי להנעים את זמנה בהפסקות, לגונן עליה מפני הילדים.
עפתי על עצמי.
אני ילדה בת תשע על גג העולם כי הרגשתי שאני עושה משהו הכי טוב עבורה לאותו רגע בחיים שלה.
יום אחד היא לא באה יותר לבית ספר. המשפחה עזבה לארה”ב.
עד היום אני זוכרת אותה במדויק. כל פרט ופרט בפנים שלה, בקול השבור שלה וגם את החיוך וגם את הדמעות שלה.
אני חייבת לה הרבה. והלוואי והיה לי איך לומר לה את זה. היא לימדה אותי את אחד השיעורים הכי חשובים שלי בחיים על חֲבֵרוּת.
יש לי בלב עד היום מקום בשבילה אפילו שהיינו חברות רק כמה חודשים.
לכו תבינו בנות
הרגשתם פעם מה זה להיות חברה בדרגה 8? אני כן.
בבית ספר יסודי היו כמו בכל כיתה, את מלכת הכיתה וסגניותיה. ולמרות שהייתי תמיד ילדה אהובה ואהודה לא הבנתי למה מלכת הכיתה וסגניותיה אהבו לדרג את החברות שלי איתן במספרים ברורים ומדויקים.
הן היו מגיעות פעם בכמה ימים עושות מעין ישיבה קטנה ומדרגות את הבנות בכיתה ונאמנותן לפי מספרים.
זה כמובן היה משתנה…היו ימים שהייתי חברה שלהן בדרגה 8…היו ימים שהייתי 7…היו גם ימים שהייתי 9… אבל לחברות בדרגה 10 אף פעם לא הגעתי. לא הבנתי למה.
הרי לא עשיתי להן כלום, התנהגתי תמיד בסדר…לא הבנתי איך אפשר לדרג חברות במספרים.
אז זהו…שאי אפשר ולכן זו לא הייתה מבחינתי חברות משום סוג שהיא.
ממש לא מזמן פגשתי במקרה אחרי המון שנים את מלכת הכיתה, הייתה לנו פגישה מאוד מרגשת ומצחיקה. הזכרתי לה את סיפור החברות שנמדד במספרים שהיא הייתה ההוגה שלו והמבצעת.
היא לא זכרה אפילו על מה דיברתי או שפשוט התביישה להיזכר רק אמרה לי: אותך הכי אהבתי. את היית החברה האמיתית שלי.
לכו תבינו בנות…..
בית בתוך הלב שלי
חֲבֵרוּת היא השראה עצומה בחיים שלי.
כמה אני אוהבת את החברות שלי. כל אחת מהן היא סיפור של אהבה מבחינתי, סיפור חיים, השראה על אמהות על זוגיות. על התמודדות, על משברים, לידות, אהבות, סודות ומה לא.
אני לומדת מכל חברה שלי משהו. תמיד. כל אחת מהן היא עולם ומלואו עבורי ואני שומרת עליהן מכל משמר.
מבחינתי חברות – אם רוצים שהיא תשמר צריך להשקיע בה. להשקות אותה, לאהוב אותה, לחבק אותה, להיפגש איתה. ואתם יודעים החיים לא תמיד מאפשרים – השגרה, העבודה, המשפחה.
אבל כשאני נתקלת בכוכב נוצץ חדש ומיוחד שמאיר אליי אני תמיד מתפתה מחדש כמובן…
את אחת מהחברות הכי מעניינות שהגיעה אליי לחיים הכרתי בבית הספר של הבת שלי.
היא הגיעה אליי לחיים להראות לי משהו, משהו גדול מאוד. היום כשאנחנו כבר לא בקשר אני יודעת שזה היה התפקיד שלה, להאיר לי משהו בדרך שלי וללכת.
לפעמים בחברות חדשה יש התאהבות והתרגשות כמו בחברות בין גבר לאישה. פרפרים, שיחות שלא נגמרות, הכרות מעמיקה, מבוכה. התרגשות.
ואני חיזרתי אחריה.
היה בה משהו רענן, חדש מפעים. אמא מדהימה. אשת חיל, מוצלחת, יפה. מצחיקה. שנונה. חכמה. זה נצץ אצלה. כמו כוכב.
אני מודה שהיא שברה את ליבי. לא נענתה לי… או לא נענתה לי לפחות כמו שקיוויתי. לא הבנתי. הרי לי בדרך כלל לא מסרבים כשאני מציעה חברות…
אפשר להגיד שאפילו כעסתי. מאוד. לא הייתי מוכנה לקבל את מה שהיא הציעה לי. זה לא הספיק לי בתור החברות שלה קיוויתי. רציתי יותר. הרבה יותר. והייתי מוכנה להשקיע בקשר הזה. הרבה מאוד.
אבל כמו בכל מערכת יחסים לא הכל הולך כמו שמתכננים או רוצים. לא תמיד הציפיות תואמות את המציאות. וכמו בכל מערכת צריך לדבר, להסביר.
ידעתי שאם לא תקרה “שיחת ההבהרה” הזאת. זה ייגמר. מצידי לפחות. חד וחלק. אחרי המון התלבטויות קיימתי את השיחה הזאת.
הסברתי מה בעצם אני רוצה, מה אני מצפה, למה התאכזבתי. למה כעסתי. למה אני שואפת. והיא הקשיבה והבינה. וענתה. וקיבלה.
החברות שלנו החזיקה עוד שנה והסתיימה.
לפעמים בחברויות יש אי הבנות, לפעמים אנחנו טועים, לפעמים זה מתאים רק לפרק זמן מסוים ולפעמים זה פשוט בא לא בשביל להישאר.
רק להאיר.
אחותי הלא ביולוגית
“אולי אין דבר כזה כמו חברים טובים וחברים רעים – יש רק חברים, אנשים שניצבים לצידך כשאתה נפגע, ועוזרים לך לא להרגיש לבד. אולי כדאי לחיות למענם.
אולי כדאי אפילו למות למענם, אם זה מה שנגזר.
אין חברים טובים ואין חברים רעים. רק אנשים שאתה רוצה, שאתה צריך להיות איתם. אנשים שיבנו את ביתם בתוך ליבך” (הסופר סטיבן קינג)
היא הוציאה את הילד שלה מהגן שבו גם הבן שלי היה ואני זוכרת במדויק, שהסתכלתי מרחוק על הבחורה שנעלה נעלי לק אדומות וילקוט קטן על הגב גם הוא באדום לק.
אמרתי לעצמי בלב, שבטוח היא עוסקת במשהו שקשור לעיצוב אם היא מסתובבת בכזה אומץ עם תיק ונעלי לק אדומות.
וזה סיקרן אותי.
את החברות האמיצה שלנו התחלנו כשלוש שנים אחרי, כשחיפשתי מעצבת גרפית לפרויקט שעשיתי ומאז לא נפרדנו, כבר 15 שנים.
היא אחותי הלא ביולוגית לחלוטין. חברת נפש, אהובת ליבי והרבה מעבר. היא נוכחת בחיי יום ביומו ואני בשלה. היא יודעת בדיוק מה אני אוהבת, מה עושה לי שמח או עצוב. היא לידי ואני לידה בכל דבר ועניין. מתייעצות, משתפות, מחבקות ברגעים הטובים שלנו והפחות טובים.
היא אשת סודי.
המשפחות שלנו כבר מזמן נהפכו למשפחה אחת גדולה. ושתינו יודעות שלא משנה מה יהיה אנחנו תמיד כאן אחת למען השנייה.
שלוש תכונות הכרחיות בעיני לחברות אמת: אמון, נאמנות וקבלה ללא תנאים.
לחברות יש גם תנאי מאוד חשוב והכרחי, לגרום לשני הצדדים להיות מאושרים.
יש חברויות מאושרות שנגמרות בתום שלב בחיים שלנו. כמו אחרי צבא או אחרי תיכון או אחרי שעוזבים מקום עבודה. יש חברויות שפשוט מתאימות אך ורק לסיטואציה שבה הן נוצרו.
אני מכירה חברויות שנגמרות באכזבה גדולה, בכעס גדול ובשיברון לב שנשאר איתנו לכל החיים ויש כאלה שפשוט מתמוססות כי מלכתחילה הן כנראה לא היו משהו מיוחד.
יש חברויות שנוצרות בגיל מוקדם ונשארות איתנו לכל החיים כמו חלק מהגוף שלנו.
כמה חברים יש לכם מכיתה א’ למשל. או מהגן. או מהצבא. כמה פעמים אותו חבר או חברה הפכו לאהובים שלנו ולבני זוג בהמשך החיים… או לאויבים שלנו.
יש חברויות “הפתעה” שפשוט צצות לנו סתם כך באמצע החיים, הופכות את מסלול חיינו למשהו אחר לחלוטין ונהפכות לסיפור אהבה גדול מבלי שהתכוונו בכלל.
חברויות ששורדות את פגעי הזמן יכולות להמשך עד נשימתנו האחרונה.
להן יש הכי הרבה כוח והן מועטות ומשובחות.
ארטיק סוכריות ותות גינה
מכירים את השיר “אני אוהב” של הכבש השישה עשר? אז נכון שיש שם את השורה “אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי”?
וואלה? הכי אוהב אותי?…מה עם גלית עם הצמות ועוגות גבינה וארטיק וסוכריות ותות גינה?
במשך שנים אני מודה העדפתי עוגות גבינה וארטיק וסוכריות ותות גינה. לא העדפתי “אותי”.
יש תקופות בחיים שאנחנו מסתדרים עם עצמנו יותר ויש תקופות שפחות וזה תלוי בכל כך הרבה גורמים. אבל אם אני חוזרת אחורה בזמן אני מודה שהחברה הבאמת הכי טובה שלי בחיים היא בעצם אני.
היא תמיד שם, איתי. לפעמים מדברת איתי ומייעצת לי ולפעמים גם לא. אבל אף פעם לא נוטשת אותי. נאמנה לי עד קץ הימים.
לקח לי הרבה שנים להשלים עם קיומה ולאהוב אותה אבל בסוף הצלחתי.
אנחנו מבלות זמן איכות בעיקר כשאנחנו לבד. הזמן הזה הוא שקט מופתי אחת עם השנייה שבלעדיו אני לא יכולה להמשיך לפעמים בדברים שאני צריכה לעשות.
חייבת את הזמן הזה פעם ב…לעשות ריסט על הכל. לסגור את כל הכפתורים של תמר ופשוט להקשיב לתמרי שגרה אצלי בגוף.
לשמוע מה היא מספרת, מה עבר עליה מה נעשה… מה התוכניות…לצחוק איתה… לבכות איתה…לדאוג איתה ולאהוב איתה.
לא כל אחד יכול להיות חבר של עצמו, אבל מי שמצליח זוכה בחבר אמת לכל החיים.
תחושות, רגשות ונימי הלב…
חֲבֵרוּת היא נושא מאוד גדול להשראה עיצובית ולהשראה בכלל. זה לא נושא “ממשי” שאפשר לגעת בו כמו שמדברים על צבעים או על פרחים. זה הרבה מעבר. זה נושא רגשי לחלוטין שמעביר בנו המון תחושות ומחשבות מהמון סוגים, חלקן טובות וחלקן פחות.
הפוסט הזה ולוח ההשראה שלו מאוד אתגרו אותי. מי שמכיר כבר את לוחות ה– Pinterest שלי, יודע שאני מאוד אוהבת לעסוק בהשראות שהן אינן מוחשיות. שהן משהו מופשט כמו רגשות ותחושות.
ויז’ואל במקרה כזה, של נושא מופשט, מאוד עוזר למקד מחשבה ולחשוב מה ההשראה הזאת יכולה להביא לנו.
מפנה אתכם היום ללוח ההשראה שלי ב- Pinterest על חֲבֵרוּת : Best Friends לוח שכולו ויז’ואל ומילים שנגעו בי בהקשר לנושא של חֲבֵרוּת שממנו גם בניתי הפעם את הקולאז’ים ודף ההשראה לפוסט זה.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי מי החברים שלכם? מי תמיד לצדכם גם אם העולם יתמוטט? איזה השראה לכם יש מחֲבֵרוּת טובה או לא טובה?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
לוח השראה וקולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונה ראשית ללוח השראה -מתוך המגזין papier mache
photographer Anna palma
קולאז’ ילדות קטנות תמונה 1 מכאן תמונה 2 תמונה 3 תמונה 4
קולאז’ שחור לבן תמונה 1 תמונה 2
קולאז’ צבעוני תמונה 1 תמונה 2 תמונה 3 תמונה 4