אני שוכבת על הרצפה בתנוחה עוברית.
מתחתיי נייר לבן וגדול, פרוש לאורכה ולרוחבה של הכיתה.
בחוץ גשם זלעפות, שמיים קודרים ורוח שמטלטלת את צמרות העצים. הגשם מכה בחוזקה על החלונות הגדולים בכיתה. אני כל כך אוהבת גשם, במיוחד על חלונות…
שנה א’, “שנקר”, כיתת עיצוב אופנה.
בכיתה חם ונעים.
אני מורידה את המעיל ונשארת עם חולצה דקה וג’ינס.
רוצה שזה יהיה הכי קרוב לגוף שאפשר.
אני נשכבת על הנייר הלבן.
היא עומדת מעליי, מחזיקה טוש שחור ובוחנת את הגוף שלי בביישנות. עיניה, מבעד למשקפיים שלה מסתכלות עליי בחיוך קצת נבוך…
אני פורשת את הידיים והרגליים לצדדים ומתמסרת לנייר הלבן שמתחתיי.
עוצמת עיניים.
היא רוכנת אליי ומתחילה להעביר את הטוש באיטיות מסביב לגוף שלי. לאט לאט, הכי קרוב שאפשר.
התחלה.
הטוש השחור עובר מסביב לגוף שלי, אני שומעת באוזן את החריקה שלו על הנייר. עובר ומקיף את כל כולי. ראש, צוואר ידיים מותניים רגליים…
סוף.
סיימתי, היא אומרת לי. את יכולה לקום.
אני פוקחת עיניים כאילו התעוררתי משינה של כמה דקות.
מתרוממת לאט, נעמדת ומסתכלת על הנייר הלבן ורואה אותי. בקו שחור. ברור וחד. את כל כולי.
יצא יפה היא אומרת לי, ממש דומה לך. והיא צוחקת.
נהיה לי קר.
משהו מוזר קורה לי בגוף. מרגישה פתאום כאילו יש סביבי באמת קו, דמיוני אבל נוכח. משהו שלא רוצה ללכת, שנשאר.
כמו קעקוע של קו שנדבק לגוף שלי.
כמו חציצה ביני לבין הבחוץ. כמו משהו שמגן עליי.
משהו שבשנייה יכול גם להעלם.
משהו עם משמעות ברורה וחזקה.
כמו מילה.
ומה שיבוא אחרי השנייה הזאת
אני תינוקת של מילים
ילדה של מילים
אישה של מילים
יש לי כבוד למילה. ערגה למילים. געגוע למילים, זיכרונות של מילים. אהבה למילים. הוקרה למילים.
כשאני אומרת מילה או כותבת מילה אני מתכוונת אליה בכל ליבי ונשמתי, אחרת אני לא אומרת או כותבת אותה.
מילה היא כוח עצום ואינסופי מילה קטנה כמילה גדולה – היינו הך.
מילה היא משמעות. מילה היא מחשבה. מילה היא רגש. מילה היא קסם. מילה היא מראות. מילה היא שתיקה. מילה היא צעקה. זעקה.
מילה יכולה להרעיד עולמות ולהשתיק עולמות, לברוא, להרוס, להרים, להפיל, לכווץ, לפתוח.
מילה היא תדר, מגנט, אנרגיה.
כוח של מילה נמדד ברגע שהיא נאמרת.
בשנייה הזאת שהיא צריכה להיאמר או לא להיאמר. ומה שיבוא אחרי השנייה הזאת יכול לשנות עולם, חיים, אנשים.
יש מילים שאם היו נאמרות שנייה לפני או אחרי, הן היו משנות היסטוריה ודורות שלמים.
מילים לעיתים נזרקות לחלל האוויר, עם כוונה או בלי כוונה.
כמה פעמים היינו רוצים להחזיר מילים חזרה לפה, לבטן, לראש…
כמה מילים כאלה יש לי בחיי שהייתי רוצה ושמחה להחזיר חזרה לאן שלא יהיה כאילו הן לא נאמרו מעולם.
כמה פעמים אנחנו מצטערים שלא אמרנו…
אפילו מילה אחת קטנה שאולי יכלה לשנות לנו או למישהו אחר חיים שלמים.
ורק בדיעבד, נוכל להבין מה היה באמירה שלהן, בצליל ובהתכווננות שלהן ששינה לחלוטין את הרגע הזה בחיים שלנו.
מה לבשתי מה אמרתי מה הרגשתי
קיפלתי את נייר המשי בזהירות לכיוון האמצע של המתנה.
אני מתמסרת לרשרוש שלו. דואגת שלא יקרע. שהכול יהיה מושלם.
לא יודעת איך ארגיש כשנתראה, לא יודעת מה אגיד. המחשבות מציפות אותי.
אני שמה בזהירות שני סרטים מבד סביב הנייר. אחד ירקרק ואחד לבן עם נקודות.
מניחה את המכתב שכתבתי בעדינות בין הסרטים לנייר ויודעת שהמילים שכתבתי יכולות לשנות בנקודת הזמן ההיא את החיים שלי מקצה לקצה. מכאן לשם.
האריזה הייתה רק התירוץ לארוז את המילים שלי. גם הסרטים. כמה אני אוהבת לארוז. כמה אני אוהבת לתת מילים.
כשנכנסתי לשם, הלב שלי פעם חזק. קרניים של אחר צהריים חיממו לי את הפנים מבעד לחלון.
אני זוכרת כל שנייה במפגש הזה. מה לבשתי, מה הרגשתי, מה אמרתי ובעיקר מה לא אמרתי.
התחבקנו חזק.
זה בשבילך אמרתי. העיניים הסתכלו אל שלי וכבר הרגשתי.
האצבעות היפות פתחו את הסרטים והנייר נקרע לחתיכות.
המילים שלי נקראו לאט. הלב שלי נקרע מהר.
תודה הוא אמר. זה מקסים.
העיניים השחורות הסתכלו עליי ושתקו שתיקה כואבת.
וכל המילים שהיו צריכות להיאמר לי נאמרו לי במבט הזה.
ומאותו רגע, מאותה השנייה כבר שום דבר לא היה כפי שהיה רגע לפני…
מילים כואבות, חותכות. שנאמרו במבט אחד של שתיקה.
יצאתי משם ולא חזרתי לעולם.
אם רק הייתי אומרת את מה שהייתי צריכה לומר שבוע קודם, חודש קודם, באותו הרגע…אולי הכול היה אחרת.
אחרי שנים כשנפגשנו במקרה בבית קפה, התחבקנו כאילו לא עברו מאז כל כך הרבה שנים…
למה שאלתי אותו? זו המילה היחידה שהענקתי לו הפעם…
העיניים השחורות שכל כך אהבתי פעם הסתכלו אליי.
כי לא יכולתי אחרת.
פשוט לא הייתי מסוגל.
כשהייתי קטנה הייתי מתעצבנת כשהנייר בפינות לא היה מתקפל לי למשולש יפה בשביל שאוכל לסגור את האריזה משני הצדדים מדויק כמו שאני אוהבת.
בסוף זה היה מצליח. לא תמיד המשולשים בפינות היו סימטריים או נראים מדויקים…אבל זה הספיק לי בסוף בשביל לסגור יפה את המתנה.
הייתי שמה על הנייר סרט קטן ומקווה שמי שיקבל את המתנה שלי ישמח.
כמה אני אוהבת לתת מתנות, הרבה יותר מלקבל. אוהבת לארוז אותן, אוהבת לקפל את הנייר ולחשוב על זה שיפתח אותן, אוהבת להסתכל על זה שפותח אותן.
יש משהו מרגש בעובדה שאני יודעת מה יש שם וזה שמקבל את המתנה לא יודע.
לעולם לא אתן מתנה בלי מילים. מילים שכתבתי, מילים בעל פה, מילים במבט, מילים בחיבוק, בנשיקה, בדיו, בקול שלי.
למילה אריזה כל כך הרבה משמעויות עבורי. קטנות כגדולות.
כמו מילה, אריזה מגנה על מה שהיא אורזת.
כמו מילה, אריזה חוצצת בינה לבין דברים שיכולים להזיק למה שבתוכה.
כמו מילה, אריזה מכילה בתוכה דברים ומאגדת אותם למקום אחד שלא יתפזרו.
אני אורזת מילים ונותנת אותן הלאה במתנה לאנשים שאני אוהבת.
יש מילים שאני אורזת ומאחסנת אותן עמוק בלב שלי.
סוגרת חזק עם סרט ולא רוצה לפתוח אותן.
ויש כאלה שאני שומרת ומחכה לרגע הנכון שלהן להיאמר.
חמלה, אהבה, חיים, להתגעגע להישבר, לב, קצרים, לפספס. להשלים להילחם לאהוב, לחיות, חיבור, לשקר, אמונה, משמעות, אמת, שקר.
מ י ל י ם, מילים, מילים.
לחבק, לנשק, לעשות, אהבה, לברוח, תשוקה, משפחה, ילדים, חופש, מחתרת, להסתכל, עיניים, בובה, ריסים, נשימה, פחד, התרגשות, חיוך, מבט, שישי, קידוש, ילדים, פרחים, צוף, פרפרים, סופי שבוע, ניו יורק, לעוף, ברלין, תל אביב, רוטשילד, שדרות, ים, ירושלים, ספה, מיטה, עבודה, דלת, ציפור, כנפיים, שמש, כוכבים, לקטוף.
בושם, ג’ינס, גופייה, אבוקדו, טונה, מיץ תפוזים, דובדבן, בננה, אפרסמון, ליצ’י, שוקולד, מריר, קפה, שוקו, חם, חלב, מרשמלו, קצפת, שלם, קשה, מפחיד, אומץ, הכלה, הצפה, הקשבה, קבלה, נשמות, תאומות, תאומים, רגעים, בית, חלון, דלתות, חרכים, פתחים, בריחה, לברוח, להעלם, לצחוק, לישון, לאכול, למות.
עוטפות, הולכות, מתפוגגות, נעלמות, נשארות, באות, אמיתיות, אשליה, חזקות, עוקצות, מכאיבות, מרגיעות, הורסות, שוברות, מאכזבות, מתסכלות, שורטות, דוקרות, עצובות, משמחות, מכעיסות, מגנות, שומרות, חוצצות, מלטפות, מחייכות, מחזקות, מעצימות, משנות, נותנות, לוקחות, שקופות, אטומות, לבן, שחור.
מ י ל י ם, מילים, מילים.
מתיישבת שוב על הספה הכתומה
ואולי מרחוק
יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.
אני מסתכלת עליה ויודעת, כמו בשיר הזה, שיש סיכוי אחד למיליון אבל הוא כבר לא שלה. המילים של השיר הזה חותכות אותי כמו שרק מילים יודעות לעשות.
הדיסק אפר ואבק מתנגן לו ברקע.
אני יושבת איתה על הספה הכתומה בסלון שלא מזמן היא ריפדה מחדש ומקשיבה איתה לדיסק הזה.
החלון הזה לים התיכון… מחזיקה את עצמי לא להישבר מולה. מחייכת אליה. אומרת לה את כל המילים שאני רוצה להגיד לה אבל בלב. לא רוצה שהיא תשמע. המון מילים, מילים של פרידה, של אהבה, של תסכול, של זעקה אילמת.
תמרי בואי רגע לידי היא אומרת לי ומחייכת, תכסי אותי בבקשה. אני כבר עייפה. אני מכסה אותה ומסתכלת עליה. ותשימי לי שוב את השיר עם החלון בסדר?
אני שמה לה. את חלון לים התיכון. היא ממלמלת את המילים ולאט לאט נרדמת.
אני מתיישבת שוב על הספה הכתומה והדמעות שלי לא מפסיקות.
ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון.
ואולי לא.
אין כבר שום סיכוי.
רק חלון לים התיכון.
היא כל כך אהבה את הדיסק הזה. אפר ואבק.
אפר.
ואבק.
חלון היא לא סתם מילה עבורי.
כשאומרים לי מילה או כשאני חושבת על מילה היא נהפכת בשנייה בראש שלי לתמונה, למשהו מוחשי, למשהו תלת מימדי עם חיים משלו, לתמונה עם זיכרונות, עם ריח, עם רגע ועם עוד המון מילים אחרות ליד…
כשאומרים לי מילה אני ישר מציירת אותה בראש. עם טוש שחור או צבעוני, עם עפרון, עם הלב…
חלון היא מילה כזאת, מילה שתמיד מזכירה לי את הרגע הזה שם בסלון. כמה ימים לפני.
מילה שחותכת אותי מבפנים. מילה שהופכת לי בשנייה לתמונה, לציור לגעגוע.
חלון עבורי היא אחת המילים עם הכי הרבה משמעויות. היא מטאפורה להרבה מהרגשות שלי, היא השראה לאינספור תחושות שמתחוללות בי.
חלון היא מילה כמו פתח לנשמה שלנו…
יש אנשים שהחלון שלהם תמיד סגור. שום אבן, שום סדק, שום דבר לא יוכל לחדור אל החלון הזה שלהם.
רק סיכוי של אחד למיליון…שמישהו יצליח לחדור אל החלון הזה.
יש אנשים שהחלון שלהם תמיד פתוח, נותנים לקרניים לחדור מבעדו, נותנים למילים להיכנס לתוכו, לגשם לטפטף עליו, לאנשים להיכנס אליו במלוא מובן המילה.
ויש אנשים שמשאירים רק חרך קטן בחלון שלהם ומכניסים בעדו רק את מי שחפצה נפשם. רק את המיוחדים להם באמת…
זחחלסהנחלגעכןכעןדחיקפש
התקתוק שלה היה מהדהד לי בראש הרבה אחרי שהייתי משחקת איתה. כשהייתי רוצה לברוח אל עצמי, הייתי באה אליה.
להתחבק איתה קצת. ללטף אותה, להעביר אליה מילים, אותיות, חיוכים, כאבים.
המון עיגולים שחורים מסודרים בשורות ועל כל עיגול חייכה אליי אות מצוירת בלבן.
הפגישה איתה ריגשה אותי.
המקשים המבריקים שהיו מעבירים את הדיו לנייר, הסליל של הדיו שאהבתי לסובב ולשמוע את החריקות שלו.
זה היה כמו טקס עבורי, המפגש איתה.
הייתי יושבת זקופה, בשיער אסוף ומסודר. מסתכלת על תל אביב שלי דרך החלון בחדר העבודה שהיה לנו בבית, נושמת נשימה עמוקה, פותחת את מכסה המתכת האפור ואז היה נגלה אליי מחזה שתמיד היה מעביר בי אושר גדול.
האצבעות הקטנות שלי היו נמתחות בין רגע, מתכוננות לבאות.
הייתי משחילה את הנייר הלבן ברווח הצר שנועד לו. מגלגלת אותו עם הגלגלת בצד למקום שאני רוצה. להתחלה של הדף. לפעמים היו אלו מילים כאלה… זחחלסהנחלגעכןכעןדחיקפש וכאלה… ממממממממממ וככל שגדלתי זה הפך למילה, למילים, לשורות, למשפטים, לשיר, לסיפור, לתחושות לרגשות.
הנייר הלבן ספג הכל גם אם זו הייתה רק מילה אחת.
כשלאצבעות שלי כבר לא היה כח לרוץ על המקשים, הייתי מפסיקה בבת אחת. כמו אחרי ריצה ארוכה.
נושמת נשימה עמוקה.
שולפת את הנייר ממכונת הכתיבה. מסתכלת על הנייר הלבן על המילים והמשפטים וקוראת שם…
את עצמי.
מה את רוצה
חולצה ירוקה עם רקמה לבנה, שרשרת ארוכה עם תליון זהב, ג’ינס, מגפיים ותיק בצבע חום. אני זוכרת בדיוק מה לבשתי באותו בוקר לפני יותר משנתיים.
חלונות גדולים שצופים לרחוב הסואן, בית קפה שאני לא מכירה ואישה אחת שאני לא מכירה שנייה לפני.
מה את רוצה? היא שואלת אותי…מה את הכי אוהבת לעשות בעולם?
לעשות לוחות השראה עניתי לה, לצלם ולכתוב מילים.
מעולה.
אז תכתבי על זה בבלוג. משלך.
מילים על לוחות השראה… ואת מי זה יעניין? שאלתי אותה…
זה יעניין היא ענתה לי. זה יעניין.
טוב עניתי לה בחיוך. אכתוב. וחיבקתי אותה חזק. משהו במילים שלה נתן לי תחושה שהכל אפשרי, נתן לי כח.
שלוש מילים: מה – את – רוצה.
שלוש מילים ששינו לי הכול. מקצה אל קצה.
שלוש מילים שיצרו מהמחשבה שלי מציאות ובשנייה הזאת שעניתי לה טוב, אכתוב. מהשנייה הזאת שום דבר לפני כבר לא היה אותו דבר בחיי.
לפני שאנחנו אומרים מילה למישהו אחר צריך רגע לחשוב. זה המפתח להכול. אנחנו לא תמיד עושים את זה מכל מיני סיבות. זה לא תמיד אפשרי.
כי מילה, ברגע שהיא נאמרת למישהו אחר יש לה כבר משמעות וכוונה.
אפשר לבחור מילים, אבל לא תמיד הצד ששומע אותן חייב לקבל את המילים שלנו.
למילים אין גבולות, אין מרחקים, הן יכולות לחצות עולם ומלואו. כשמילה יוצאת לחלל האוויר ונאמרת עם כוונה, עם דיוק, עם התכווננות, דברים פשוט קורים ויקרו.
ללא מילים לא היינו מתקדמים, זזים… גם העולם לא היה מתקדם. מילים מזיזות דברים יוצרות מציאות…יש להן תנועה משלהן, אנרגיה. יש בהן הכול.
כל פעם שאתן עולות במחשבתי
אני עומדת ליד חלון המטבח שלי.
רואה מבעדו עצים, יונק דבש אחד קטן שהתיישב על העץ מולי, ילדים ברחוב והרבה קרניים של שמש.
ואני אומרת תודה.
תודה מילים, תודה שבאתן ככה שוב לחיי, תודה שהבאתן לי אור ובהירות ומחשבות וניקיון, תודה שאתן נותנות לי חדר מיוחד משלי לשבת בו ולהגיד אתכן כל פעם שמתחשק לי.
לשיר אתכן, לצחוק, לחייך, לבכות ולאהוב אתכן כל פעם שאתן עולות במחשבתי.
מילה של געגועים
מילה של אמת מילה של שקר
מילה של שלווה מילה של טירוף
מילה של דקירה מילה של ליטוף
מילה של כוונה מילה שמשנה
מילה עם גבול מילה בלי
מילה טובה מילה שהורגת
מילה שמלמדת מילה שמאכזבת
מילה שאורזים מילה שנותנים
מילה של ילד מילה של גבר
מילה של ילדה מילה של אישה
מילה של הבטחה מילה עם משמעות
מילה שחותכת
מילה של אהבה מילה של חמלה
מילה של תשוקה
אותך
אותי
מילה שמלטפת מילה שפוצעת
מילה של שמיים מילה של אדמה
מילה שפותחת מילה שסוגרת
מילה של חיים מילה של מוות
מילה של התחלה
סוף.
Name
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest לוח חזק ומטלטל העוסק כולו במילים, שמות, אותיות ומה שמעבר.
הלוח נקרא Name, זהו לוח שיתוף, לוח שבו אני מזמינה עוקבים שלי מכל העולם להוסיף בו תמונות יחד איתי המדברות על אותיות ומילים מכל מיני הבטים של החיים.
לוח מאוד מורכב ואחר, ממליצה לכם להציץ בו, לקבל השראה.
ספרו לי על מילה, על מילים עד כמה מילים הן משמעותיות בחייכם? איזו מילה מיוחדת לכם ויקרה לכם במיוחד?
סיפורים מעניינים שיש לכם על מילים, על התמודדות דרך מילים, או אולי דרך שתיקה…
על מישהו מיוחד שפגשתם בחיים, מישהו שדרך המילים שלו עברתם שינוי בחיים, הבנתם משהו על החיים…לקחתם ממנו צידה לדרך.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב לכם באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.
אתם ההשראה שלי…
תמרי סלונים ליבס
תמונות מכאן
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות