*תמרי הנגר תמרי הנגר, ככה היו מקבלים אותי בגן.
הם ניסו להקניט אותי והאמת, כל כך אהבתי את הכינוי הזה.
וזה עוד יותר עצבן אותם…
כמה אהבתי שקראו לי תמרי הנגר ולא היה אכפת לי להיות נגרית.
אהבתי שתמרי זה בכלל שמו של האיש בסדרה וזה עשה אותו עוד יותר מיוחד.
אהבתי שתמרי הנגר גר על חוף כורכר ליד הים, כי אני כל כך אוהבת ים.
אהבתי שהבית שלו מלא חיות, כי אני כל כך אוהבת חיות, וגם ידעתי לחקות אותן באופן מושלם…בדיוק כמו שהן דיברו בסדרה הזו.
וסיפורים…טוב, סיפורים היו לי הרבה יותר מהמסמרים שהיו לאבא שלי בארגז כלי העבודה שלו.
ממש כמו לתמרי הנגר.
וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שקראו לי…
תמרי.
טעם של משהו שלעולם לא נרגיש שוב
הפעם הראשונה היא תמיד הפעם הראשונה.
אין לה מתחרות ואין למה להשוות אותה. בתולית, ראשונית, התחלתית, רגעית, ארוכה או קצרה.
משהו חדש, לפעמים מרגש, שמשאיר טעם של עוד, או טעם של אכזבה, או טעם של משהו שלעולם לא נרגיש שוב באותה העוצמה.
הדהוד כזה.
אי אפשר לשכוח פעמים ראשונות אפילו אם נרצה.
יש פעמים ראשונות ששמענו עליהן רק דרך הורינו או דרך אנשים שראו אותנו חווים אותן.
הפעם הראשונה שיצא הבכי שלנו לעולם, כשחייכנו, כשצעדנו צעד ראשון…
ואז מגיע הרגע או הגיל שהזיכרון הראשון הוא כבר רק שלנו.
הפעם הראשונה שהשאירו אותנו בגן…בבית הספר…הפעם הראשונה שרכבנו על אופניים… שנהגנו באוטו… שטסנו במטוס…שהתחלנו צבא… שהתאהבנו…שהתנשקנו…ששכבנו…ששברו לנו את הלב…שהתחתנו…שילדנו…שחווינו משהו חדש…שעברנו שינוי…
כל הפעמים הראשונות שאנחנו זוכרים הן רק שלנו והן נחרטות לנו בראש ובלב כמו שרק פעמים ראשונות יכולות לעשות.
אף נשימה שננשום לא תשתווה לנשימה הראשונה שנשמנו כשהגוף והנשמה שלנו יצאו לאוויר העולם.
נשימה חד פעמית אחת ומיוחדת ואנחנו אפילו לא זוכרים אותה…
אף צעד בחיינו לא ישתווה לצעד הראשון שצעדנו…
אף פרפר לא יפרפר לנו בבטן כמו אותו הפרפר כשהתאהבנו בפעם הראשונה…
אף נשיקה שתבוא אחרי הנשיקה הראשונה, לא תשווה לאותה נשיקה, למה שהרגשנו, למה שחווינו גם אם הנשיקה השאירה לנו טעם שהוא לא כמו שחשבנו שהיא תהיה.
והפעם הראשונה שחווינו מוות של אהוב היא הפעם הראשונה של משהו שלא נרצה שישוב יותר לעולם!
יש פעמים ראשונות שאנחנו מייחלים שהן תהיינה גם הפעמים האחרונות.
מיץ פטל ביד וסמרטוט
תקפצי כבר תקפצי כבר.
תמר נו כבר תקפצי את לא שומעת…פחדנית אחת! הן צועקות לי.
בגללך נפסיד את כל המשחק.
אני באמת מנסה. כל כך רוצה לקפוץ רוצה שננצח.
אבל הרגליים שלי כבולות, לא מסוגלות. כאילו מישהו נעל לי אותן חזק. העניבה הצהובה של הצופים חונקת אותי, אני מזיעה כולי.
מפחדת פחד מוות. יש לי פחד גבהים נוראי.
אני שומעת את הבנות צועקות לי בעצבנות תקפצי תקפצי כבר…נו…תמר…מה קורה לך והקולות שלהן מתרחקים ממני עוד ועוד, אני שומעת אותן במעומעם.
אני עוצמת עיניים חזק ובלי לחשוב יותר אני קופצת מהגג של המקלט.
אני זוכרת חבטה אדירה על הרצפה ומשהו חם על הפנים שלי, דם. המון דם. ואחרי זה אני לא זוכרת כלום.
אני יושבת בחדר המדריכים בשבט הצופים שלי בתל אביב.
מיץ פטל ביד וסמרטוט ספוג בדם על המצח שלי.
מה קרה אני שואלת את המדריכה שלי?
הבנות עומדות בדלת מולי מבוהלות ולא אומרות מילה. רק משפילות את העיניים לרצפה, לא מסוגלות להסתכל עליי.
את נפלת חזק היא אומרת לי חזק מאוד כנראה כי התעלפת לרגע, מאוד נבהלנו.
אני מצטערת תמר, הן לא היו צריכות להכריח אותך.
רציתי שננצח אמרתי לה בבכי קורע לב…
לא רציתי שיחשבו שאני פחדנית, רציתי שיראו שאני אמיצה ובכלל יש לי פחד גבהים את מבינה??
היא מחבקת אותי ומנסה להרגיע אותי, אבל כל מה שאני רוצה ברגע הזה זה את אמא שלי.
לא באתי לצופים יותר בשנה הזאת אפילו לא פעם אחת.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שכעסתי על עצמי. כל כך כעסתי, כל כך התביישתי.
כעסתי שלא הקשבתי ללב שלי, שלא עשיתי את מה שבאמת רציתי. התביישתי לרדת מהגג של המקלט ולהגיד להן שאני לא קופצת משם.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלמדתי שיעור חשוב על הרצונות שלי, על אומץ, ופחד ובושה וכעס…
זו גם הייתה הפעם האחרונה בחיי שבאתי לצופים.
פעם ראשונה היא התחלה של משהו שלא יחזור יותר לעולם, רק ימשיך מאותה נקודה למקום הבא בחיים שלנו.
רגע כזה שיש רק אחד כמותו.
ולפעמים פעם ראשונה היא התחלה למשהו הרבה גדול ומשמעותי ואנחנו אפילו לא יודעים את זה…
פעם ראשונה יכולה להסיט לנו את כל החיים מהמסלול שעד לפני שנייה היה לנו כל כך ברור.
לשנות סדרי עולם, להפוך חיים שלמים, להתחיל לנו התחלות חדשות ולא צפויות.
העיניים עם הריסים הארוכים
תל אביב שלי בצהריים המשיכה בשגרה שלה כמדי יום.
המכוניות נסעו, נהגים צפצפו, ציפורים עפו מעל העצים, ואנשים המשיכו ללכת על המדרכה לידי ממהרים לכל מקום אפשרי.
אבל עבורי, שום מכונית שעברה שם כבר לא נשמעה ושום משק כנפיים של ציפור לא נשמע ושום עלה שנפל מהעץ כבר לא נראה ושום דבר כבר לא היה קיים בשנייה הזו.
הכול נעצר. העולם שלי עמד מלכת. רק הלב שלי המשיך לדפוק כל כך מהר.
ריח שכל כך לא מוכר לי וכל כך כן.
ויד אחת שמחזיקה לי את היד והמגע שלה היה לי בראשיתי והכי ברור לי בעולם.
משהו שכבר הכרתי מזמן, במקום אחר ובזמן אחר ובגלגול אחר…
ושפתיים על הצוואר שלי שנישקו אותו לשנייה נשיקה עדינה כאילו מרחוק ועזבו.
כמו פרפר מרפרף…
והשפתיים חייכו אליי והעיניים החומות עם הריסים הארוכים הסתכלו עליי והיד שאחזה בי עזבה פתאום ונפרדה ממני לאותו רגע…
וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיים, את התחושה הזאת של תחילת אהבה וידעתי שמהשנייה הזו, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
רק מה שיהיה אחרי.
סוג של תקווה
פעם ראשונה יכולה לגרום לנו לכל כך תחושות ורגשות…
לבלבול, ללמידה, להתבוננות, להתאהבות, לאכזבה, פעם ראשונה היא הלא נודע.
פעם ראשונה היא ציפייה, היא פחד, היא לפעמים בושה, היא אומץ.
פעם ראשונה, תגידו את הצירוף הזה… רק מלהגות אותו אני מרגישה בגוף התרגשות.
פעם ראשונה זה שינוי. קטן כגדול.
וזה לא משנה פעם ראשונה של מה…אפילו של סרט שאני רואה בפעם הראשונה, של אוכל שאני טועמת.
כל פעם ראשונה, יכולה להיות פתח להתחלות הכי גדולות בחיים שלנו.
לו היינו יודעים לאן תיקח אותנו בחיינו הפעם הראשונה שלנו היינו בוודאי נעצרים לרגע קט בחיוך גדול או בכאב או בהשלמה או בפספוס למול ההמשך שלה.
פעם ראשונה היא תמיד הפתעה.
משהו לא צפוי משהו חדש, עם טעם אחר וריח אחר, משהו שרק בהמשך כשנסתכל מלמעלה, ממעוף הציפור, נבין את הפעם הראשונה הזו ומה היא חוללה בחיינו או לא חוללה.
פעם ראשונה היא סוג של תקווה, כי לפני שהיא מתרחשת ממש שנייה לפני…
הכל נראה לנו עוד אפשרי.
סיכות בצבע זהב
כמה חיכיתי לדמי החנוכה שלי בשנה הזאת.
אני בת שבע וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני יכולה לקנות לי מה שארצה בדמי החנוכה שאקבל, הרגשתי גדולה.
והיא לגמרי חיכתה לי…אי שם ברחוב דיזינגוף בתל אביב בחנות הצעצועים “אריה”.
היה לה שיער בלונדיני עד הרצפה, שמלה ורודה מבריקה וכמה סיכות פלסטיק קטנטנות בצבע זהב שהיו מוצמדות לשיער שלה.
עוד לפני חנוכה, בקיץ התל-אביבי הייתי מסתובבת אחר הצהריים עם אמא שלי ברחוב דיזינגוף לסידורים.
מול הפינה של שדרות בן גוריון, הייתי נעצרת מול חלון הראווה של חנות הצעצועים “אריה”.
אני מסתכלת עליה והיא עליי ושוב מסתכלת. נפרדת ממנה רק כשאמא שלי הייתה מושכת לי את היד ללכת כבר משם.
השנה בחנוכה אני רוצה בכל הכסף שאקבל לקנות לי את הברבי הזו את מבינה אמא? אני כל כך רוצה אותה!
ואם היא לא תחכה לי בחלון עד חנוכה? ואם מישהו יקנה אותה?
המחשבה שהיא לא תהיה שלי לא נתנה לי מנוח.
הכנתי קופסא קטנה לכל דמי החנוכה שלי.
בחוץ כבר ירד גשם ואוטוטו התחילה שנה חדשה והברבי עדיין חיכתה לי בחלון הראווה בתוך קופסה ורודה ומבריקה.
כולם נתנו לי דמי חנוכה. במשך שבוע ספרתי כל ערב את דמי החנוכה שלי.
לירה ועוד לירה, מטבע ועוד מטבע. והצלחתי לגייס את כל הסכום בשביל לקנות אותה.
אני מושכת את אמא שלי חזק בשדרות בן גוריון, גשם זלעפות יורד, אבל אני לא שמה לב לכלום רק מחכה לזה שעוד רגע ממש היא תהיה שלי.
אני רצה לחלון הראווה והיא לא שם.
היא לא שם אני צועקת היא לא חיכתה לי ואני מתיישבת בגשם על המדרכה ולא מפסיקה לבכות.
קנו אותה אתמול אריה מספר לנו, ילדה אחת קנתה אותה עם דמי החנוכה שלה.
אני בורחת מהחנות ולא חוזרת אליה לאחר מכן חודשים רבים. אפילו לא מוכנה יותר להסתכל בחלון הראווה.
לא עניינה אותי אף בובה אחרת. לא כי לא היו יפות ממנה, היו…אבל היא הייתה הרבה מעבר לבובה עבורי.
היא הייתה משהו לצפות לו, להתאמץ בשבילו, לחלום עליו לקוות לו לדמיין אותו…כמו פנטזייה.
משהו שלא יכולתי לוותר עליו…
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שטעמתי טעם מר של אכזבה.
טעם מר ולא טעים לילדה בת שבע.
כעבור שנה בדיוק כשאבא שלי חזר מניו יורק, קיבלתי אותה.
הוא פתח את המזוודה והיא הייתה שם עם השיער הארוך והשמלה הוורודה וסיכות הזהב.
החזקתי את הקופסה שלה ולא האמנתי. אבל היא כבר נראתה לי אחרת.
זה לא שהיא לא הייתה יפה עם השיער עד לרצפה והסיכות בצבע זהב… אבל הלב כבר אמר עליה מילים אחרות.
כעסתי ואהבתי אותה כל כך.
שנים שיחקתי איתה, שמרתי עליה מכל משמר ואני שומרת אותה עד היום וגם את האכזבה של הפעם הראשונה.
תמיד צוחקים תמיד לא חוזרים
כבר לפי המבט הרגשתי בבטן הקטנה שלי שמשהו לא טוב קורה כאן.
אבא שלי עומד בדלת והוא מתאפק לא לבכות.
עכשיו כשאני חושבת על זה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אצל אבא שלי דמעות בעיניים.
אחר כך הן כבר היו מצרך שחזר על עצמו בכל פעם שזה דפק על דלתנו – המוות.
הוא מחבק את אמא שלי חזק ולוחש לה באוזן שלא אשמע.
אני נצמדת לה לחצאית, מרגישה את הגוף שלה רועד.
אמא מה קרה? אני שואלת ושואלת והיא לא עונה.
אני מניחה את הראש הקטן שלי על הירך שלה ומחכה שהיא תסביר לי מה קרה. ידעתי שזה משהו לא טוב. הכי לא טוב. משהו מבהיל ומפחיד.
הוא טבע. אני שומעת את הלחישה של אבא שלי. מעבר לזה לא הבנתי כלום רק הבנתי שהוא מת.
בלונדון? מי טבע בלונדון? אמא תעני לי בבקשה?
אמא שלי בוכה מחבקת את אבא שלי חזק.
היא מתכופפת אליי ומספרת לי בלחש שהוא טבע באגם הקפוא שנבקע ליד האוניברסיטה שהוא למד בלונדון.
לבוש במעיל הדובון שהטביע אותו למצולות הקרח, יחד עם העיניים הכחולות שלו, יחד עם הצחוק המקסים שלו והבדיחות שהוא היה מספר ומצחיק אותי…
יחד עם הכול.
הוא היה הראשון שמת אצלנו במשפחה מוות טרגי, מוות מבוזבז.
הוא היה כל כך צעיר, כל כך מקסים.
וזו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את המילה מוות בבית שלנו, לא רק שמעתי, גם הרגשתי.
מאז אותו רגע המוות ביקר אותנו במשפחה עוד כמה פעמים. תמיד צעירים תמיד יפים, תמיד צוחקים, תמיד לא חוזרים.
ואני רק ביקשתי שהפעם הראשונה תהיה גם הפעם האחרונה.
אבל אף אחד לא הקשיב לי.
תנו לי להיות איתו לבד
תגיד לי אני לוחשת לו אתה באמת שלי? כל כולך? מלמעלה עד למטה?
הוא מסתכל עליי בעיניים פקוחות, השמיכה הלבנה עוטפת אותו כמו בובה קטנה.
יש לו ריח שאני לא מכירה ופנים שאני לא מכירה.
וידיים קטנות עם ציפורנים זערוריות.
אני מלטפת לו את הידיים, שמה אותן בשלי מתפעמת מהפרטים הקטנים.
מקרבת את הראש שלי לצוואר שלו ומריחה אותו.
נושמת אותו את הריח של הדבש, ריח שרק מעבדה של היקום יכולה לייצר, מעבדה אלוהית.
כולי כואבת. התפרים הטריים בבטן, החזה שלי, הידיים, הרגליים, ההרדמה שעוד לא נמוגה…
כמה שאני עייפה. כמה אני שמחה, כמה אני מבולבלת, עצובה, בוכה, צוחקת, לא מבינה עדיין מה קורה כאן מה קרה כאן.
לא מבינה עדיין שמהשנייה ששמעתי אותו בוכה כשהוציאו לי אותו מהבטן, שום דבר בחיים שלי לא יהיה אותו הדבר.
תנו לי להיות איתו לבד אני מבקשת מהאחות.
אסור לך את אחרי ניתוח. אסור להשאיר אותך לבד איתו. הוא יכול ליפול לך מהידיים, את עוד חלשה מאוד.
אני מחבקת אותו חזק ללב שלי ולוחשת לו באוזן הקטנה מילים שרק שנינו שומעים.
המון מילים, המוני מילים ומשפטים ודמעות וחיוכים ששמרתי תשעה חודשים בבטן התופחת שלי.
והוא מקשיב ונרדם לי בידיים.
בלב אני מרגישה בת 16 אבל בידיים אני מחזיקה תינוק. שלי.
וזו הייתה הפעם הראשונה שהפכתי לאמא.
והוא כבר בן 16 הילד שלי.
גם אני.
מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה
אז תגידו מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה?
קורה שפעמים ראשונות קורות לנו בלי הכנה מראש,הן פשוט מגיעות כמו שהן, בלי אזהרה.
הן לא נותנות לנו זמן להתכונן, הן לא משהו שבחרנו לנו.
אבל לפעמים אנחנו ורק אנחנו, מחליטים לעשות משהו בפעם הראשונה.
כשאנחנו מחליטים לעשות משהו בפעם הראשונה אנחנו צריכים אומץ.
לקפוץ או לא לקפוץ, לעשות או לא לעשות, לשנות או לא לשנות…
לא מספיק שנחליט שאנחנו רוצים, אנחנו גם צריכים לעשות את זה, את המעשה הזה.
אנחנו מפחדים, חוששים, אולי הפעם הזו לא תהיה כמו שחלמנו, כמו שרצינו, כמו שדמיינו… אולי נתאכזב, אולי יקרה משהו לא טוב…
אולי זה יוביל לשינוי שלא היינו מוכנים אליו?
הכוח וההשראה העצומה שיש בפעמים ראשונות גורמות לנו לחוות דברים, לעשות שינויים, ללמוד דברים על עצמנו, להיות אמיצים, לא לפחד, להבין מה היכולות שלנו, ללמוד לאהוב את עצמנו ממקומות שכבר שכחנו…
אני הולכת לקראת הצוק הכול מוכן לקראת הפעם הראשונה שלי…
הבגדים, הנעליים, המצנח, אני. מחכה לרגע הזה המון זמן.
כמה התלבטתי, כמה פחדתי. לצנוח לא לצנוח…פיתולים אינסופיים עם עצמי עם מי ומה שאני…עם הבפנים הכי עמוק שלי, עם השדים הכי קטנים והכי גדולים שלי.
אל תצנחי אל תצנחי.
תצנחי תצנחי.
אני כאן. בקצה של הצוק ולי בכלל יש פחד גבהים נוראי.
ואני יודעת שאחרי שאצנח מהצוק הזה בפעם הראשונה בחיי, החיים שלי כבר לא יהיו דומים לשום דבר שהיה לפני.
אני נזכרת בצופים, כשהבנות צעקו לי פחדנית אחת כשעמדתי על הגג של המקלט.
ואז… אני עוצמת עיניים…
וקופצת.
אף אחד לא צועק לי פחדנית. אני שומעת רק את עצמי אומרת לעצמי: את אמיצה! הכי אמיצה שיש.
הגוף שלי נופל ונופל אני מצליחה לראות מרחוק את הים, את השמש, את האור…
בבת אחת אני מתרוממת בעוצמה אדירה חזרה מעל הצוק כשהמצנח שלי נפתח והוא צבעוני וגדול.
מרגישה את הרוח על הפנים שלי ואני צונחת לאט לאט לעבר הקרקע. הכול מולי כל כך יפה וצלול, לא רוצה שזה ייגמר.
אני מתקרבת לקרקע ונוגעת עם הרגליים שלי באדמה והן יציבות וחזקות מאי פעם.
את כבר לא תמר אני אומרת לעצמי, את תמרי ואת אמיצה.
הכי אמיצה שיש.
וזו הפעם הראשונה אחרי המון שנים שקראתי לעצמי, שאני קוראת לעצמי…
תמרי.
Beginnings
מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי ב – Pinterest
Beginnings לוח השראה שכולו מספר בתמונות ובמילים פעמים ראשונות, התחלות של משהו חדש, תקווה.
אז ספרו לי…
מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? פעם ראשונה שאתם זוכרים במיוחד? פעם ראשונה ששינתה את חייכם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי
תמרי סלונים ליבס
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
* תמרי הנגר סדרת הילדים הנוסטלגית של שנות השבעים בכיכובו של השחקן יוסי גרבר ז”ל
.