האָיימִישׁ

פרוייקט האיימיש מהבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. צלמת אביטל אנגל, סטייליסטית הילה חילו עמרני, איםור לירון חרט

מה שלומך? אני כותבת לה בחיוך והיא כותבת לי שהם בסדר גמור ועוד מעט עוברים מכאן למקום אחר.

היא מספרת לי מה חדש וגם שהם ביקרו שוב אצל *האָיימִישׁ.

אנחנו אוהבים לבקר שם, היא כותבת לי.

את יודעת מי הם?

אני יודעת, אני עונה לה, אבל אולי לא כמו שהייתי רוצה לדעת, ומשהו בתוכי יודע שזה הרגע לשמוע עליהם.

והיא מספרת ואני קוראת כל מילה בשקיקה ושואלת עוד שאלות והיא עונה.

אוקיאנוס ענק מפריד בינינו ועדיין הכול מרגיש כל כך קרוב.

אצלי ערב שישי ואצלה צהריים.

מעולם לא נפגשנו אבל מהרגע הראשון שהיא הגיעה לכאן לבלוג שלי, ידעתי שזה קשר של חברות עם תקווה ענקית שנתראה במציאות.

היא ממשיכה לספר לי עליהם ואני מרגישה שאני נשאבת למילים שלה וכמו הרבה דברים בחיים שלי, אני יודעת עמוק בבטן שזה משהו שהוא כבר אצלי והוא רק מחכה שמישהו יעורר אותו.

אני מרגישה שכבר ביקרתי אצלם והסתכלתי עליהם מרחוק ומקרוב. על הבגדים שלהם ועל הנשים והילדים והגברים וטיילנו בשדות ונסעתי בכרכרה שלהם וצילמתי כל רגע וכל שנייה של ההוויה הזו שלהם.

למרות הנוף הפסטורלי שהם חיים בו, הם מסתכלים לי עמוק בעיניים ויש להם משהו עצוב בפנים, משהו עצור. מסתורי. מאופק.

משהו שרוצה לצאת ולא יכול. יש גם חיוך, אבל הוא אחר והוא בא ממקום מסקרן ולא מוכר לי.

 

איימיש פוסט על מהות. בבלוג של tamariandme. תמרי סלונים ליבס. שלוש נשים בשדה. צילום אביטל אנגל

איש ואישה בשדה פרוייקט האיימיש בבלוג של תמריאנד מי תמרי סלונים ליבס צילום אביטל אנגל

 

אני חייבת תמונות אמרתי לעצמי אחרי שהתכתבנו.

חייבת להרגיש אותם בבטן.

והתמונות הגיעו. לוח שלם בפינטרסט שלי שכולו מדבר אותם.

אסתטיקה עצורה, עצובה, חזקה וכל כך יפה. משהו שרוצה להתפרץ ולא יכול כי יש לו את הגבולות המאוד ברורים שלו.

הם השראה ענקית עבורי מאותו הרגע וזה לא בזכות אורח החיים הנוקשה שהם מנהלים בבועה שלהם. אורח חיים שרחוק אלפי שנות אור מהחיים שלי ושל כולנו.

אין מצב בעולם שהייתי יכולה לחיות כך כמוהם או להיות אישה בקהילה הזו, בכת הזו, אלא אם הייתי נולדת שם במקרה.

והם לא יוצאים לי מהראש כבר מעל שנה האיימישים האלה. כי הם מספרים לי סיפור.

סיפור שמעביר הוויה מאוד מדויקת וברורה. של חיים, של אנשים, של זוגיות, ילדים, של כת, של לבוש, של קרבה וריחוק, של עבר, הווה ועתיד.

תמצית מדוייקת כזאת של הכל.

מהצד זה נראה משהו ששום דבר לא יוכל לשנות או לשבור. זה חזק מברזל.

ופתאום חשבתי על המילה מהות. המהות שלי דרכם.

 

האם זה אפשרי להגיע לדקויות כאלה כמו בסיפור האיימיש?

להיות כל כך ברורה לעצמי?

כל כך חזקה במי שאני עבור עצמי ועבור העולם בו אני חיה?

 

יש סיפורים בחיים שלנו שבאו בשביל להגיד לנו ברגע מסוים, משהו על עצמנו.

ולסיפור הזה שלי הזמנתי אותם, את האיימישים.

והם באו.

 

תביאו לי את הממציא של המשחק הזה

ומפיר אני אומרת בקול רם וקמה מהכיסא בנחישות. יש לי חיה באות ו’!!

ומפיר? מה פתאום ומפיר…

זו בכלל לא חיה אמיתית, זה ערפד דמיוני מוצץ דם וזה בכלל תרגום מאנגלית, וזה לא חוקי למשחק הזה, הוא אומר לי בקול רם.

אני לא מוותרת להם. וירוס אני אומרת, וירוס זו חיה באותו ו’.

כולם צוחקים. תמר את באמת לא יודעת שווירוס זו לא חיה. זה וירוס!!

והצחוק שלהם חזק לי באוזניים, חזק לי מדי.

אז אין לי חיה באות ו’ אני אומרת וכולי אדומה. אני מטילה את הפצצה הידועה… ולכם יש??

כולם שותקים. ריטואל קבוע. חיה באות ו’. אני מסתכלת על כולם במבט חד. כולם פתאום מסתכלים ימינה ושמאלה, עושים קולות כאלה עם הגרון.

אין לנו חיה באות ו’ הם מיישירים מבט שקט לנייר.

בואו נתחיל עם אות חדשה הוא אומר בשקט ומסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו.

ו’ לא אות טובה. תורך שוב תמר. אני נמסה מהעיניים האלה שלו.

ואני אומרת בלב מחדש את האותיות… הלוואי ותצא לי ט’ אני חושבת, אני אראה לו מי כאן האלופה של ארץ עיר.

כי בט’ היה לי הכול. גם חיה. והאמת הייתי גם מאוהבת בו. נורא.

לא אהבתי שיצאה האות ו’ במשחק ארץ עיר.

אף פעם לא הייתה לי חיה באות הזו עד שאחותי סיפרה לי על הוומפיר, על הערפד מוצץ הדם, החיה המיתולוגית מהאגדות.

בפעם הבאה שיוצאת ו’ היא הדריכה אותי, תגידי לכולם ומפיר, כולם ישתגעו את תראי. אף אחד לא השתגע. קרה בדיוק ההיפך וגם האות ט’ לא יצאה.

יצאה ג’. אות קלה. למי אין מילים באות ג’.

היא זכתה בסיבוב של האות ג’ ובסוף כיתה ה’ היא זכתה גם בו.

ילדים רצים בשביל פרוייקט האיימיש מהבלוג של tamaruandme.com תמרי סלונים ליבס צילום אביטל אנגל

וזה כאב לי. כל כך כאב.

אחר כך הבנתי, כל כך הבנתי שגם וירוס וגם ומפיר וגם חד קרן וגם כל חיה אחרת דמיונית או אמיתית יכולה להשתתף בארץ עיר.

מי קבע שלא?

ואני גם יכולה להיות אחרת. אחרת מכולם.

תביאו לי את הממציא של המשחק הזה, אני כבר אסביר לו הכול.

ילדים בשדה פרוייקט האיימיש מהבלוג tamariandme.com תמרי סלונים ליבס צילום אביטל אנגל

אולי היו לנו פיז’מות אחרות

כשהייתי קטנה כולם נראו לי דומים והרגשתי שהידיעה הזו מגוננת עליי.

כשהייתי הולכת לישון הייתי מדמיינת את כל הילדים בעולם כמוני. ממש דומים לי.

אולי היו לנו פיז’מות אחרות, אבל כולנו בטח חולמים חלומות ולכולנו יש הורים ומיטה לישון בה, ולכולנו יש דברים שהיינו רוצים שיהיו לנו, ולכולנו יש מישהו שאנחנו אוהבים במיוחד בגן או בכיתה… וכולנו הולכים לבית הספר וצוחקים ובוכים ושובבים יותר או פחות.

כולנו ילדים, כולנו דומים, זה הרגיע אותי.

יכולתי להבדיל במראה החיצוני מי שחרחר, מי ג’ינג’י, למי יש עיניים כאלה או כאלה, אבל לא מעבר.

לא ידעתי עדיין להגיד אם מישהו יפה בעיניי או פחות יפה, אם מישהו רגיש או לא, כי בתור ילדה היה לי הכי חשוב לדעת שאני דומה לכל הילדים. מותאמת להם. מתאימה להם. והם לי.

אני חושבת שזה משהו הישרדותי ממש להרגיש את זה. לא להיות יוצא דופן.

ילדים על גבעה עם חרציות ואישה יושבת מאחורנית בבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס צילום אביטל אנגל סטייליסטית הילה חילו עמרני איפור לירון חרט

מי שהיה כמו כולם היה “בסדר” ומי שקפצה יום אחד בכיתה ה’ ואמרה: ומפיר חשבו שהיא קצת קוקו.

היו לי עוד הבלחות כאלו כמו הוומפיר ולא רק בארץ עיר בעוד כל כך הרבה דברים, אבל מהר מאוד המבטים של הילדים היו משתיקים אותי והייתי חוזרת לתלם שלי, מתאימה את עצמי מיד למה שצריך להיות.

בפנים ידעתי תמיד שמשהו בי אחר. שההבלחות האלה לא קורות לי סתם. הן מנסות לומר לי משהו שרק כשהתבגרתי התחלתי להבין מהו.

והיום אני יודעת שלמרות הוומפיר ואולי בזכותו תמיד היו לידי ילדים. הרבה ילדים מסוקרנים שחיפשו את קרבתי.

הם הרגישו כנראה את מה שאני הרגשתי- שיש בי משהו אחר. משהו שונה. משהו שלא דומה לכולם ולא רוצה להיות דומה לכולם.

הבנתי פתאום שלכל אחד יש את המשהו הזה.

ורגע… לא כולנו דומים. ממש לא. אבל לא כל אחד יודע איך להוציא את המשהו הזה.

לא לכל אחד יש אומץ.

נשים יושבות עם חצאיות טול, גרביים לבנות עם סרטי קטיפה שחורה. מתוך פרוייקט האיימיש מהבלוג tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. סטייליסטית הילה חילו עמרני מילום אביטל אנגל

 נשים יושבות עם חצאיות טול, גרביים לבנות עם סרטי קטיפה שחורה. מתוך פרוייקט האיימיש מהבלוג tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. סטייליסטית הילה חילו עמרני מילום אביטל אנגל

 

מעבדה אנושית אחרת

כבר מזמן שאני רוצה לכתוב עליה, על הליבה הזו שלי. על המהות. על התמצית.

מילים חזקות, עוצמתיות שכולן מתארות את המשהו הזה שיש רק לנו.

ליבה (באנגלית Core) מילה שכשאני אומרת אותה ומעבירה יד על אמצע הגוף שלי מהראש עד הטבור, אני ממש יכולה לחוש אותה שם בפנים. חזקה, נטועה. היא עושה לי צמרמורת נעימה בכל הגוף.

זה המקום ממנו כולי מסתעפת. החלק הפנימי ביותר. המרכז של הגוף והנשמה. הגרעין.

בתוך הליבה יש תמצית קסמים ושתיהן יחד, הליבה והתמצית, יוצרות מהות אחת, המהות שלי. אני מדמיינת את התמצית הזו נוצרת במעבדה משוכללת וחד פעמית שיודעת לייצר תמציות פלא.

תמצית שבנויה מאלפי חלקיקים, חוטים, רקמות, טקסטורות, רגשות, מילים, רצונות, תכונות אופי, תשוקות, פחדים, שמחות, משפחה, עבר הווה, עתיד, מקומות, אנשים, חלומות, ערכים, שורשים, דמיונות, אהבות, סביבה…

זו תמצית קסמים אינסופית שהמעבדה הזו ממשיכה לשכלל ולדייק ולהוסיף לה עוד ועוד חומרים, עוד ועוד תתי תמציות שיוצרים תמצית ששום מעבדה אנושית אחרת לא תוכל לפצח ממה היא עשויה.

יש רק בנאדם אחד בעולם יחיד ומיוחד שיכול לפצח אותה במהלך החיים וזו אני.
(וזה גם לא ודאי… ממש לא)

 

סרטים, תחרות חוטים מתוך פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com תמרי סלונים ליבס צילום אביטל אנגל סטיילינג הילה חילו עמרני

 

אמא שלה שעובדת במשטרה

אני מניחה עליה ראש.

והיא מלטפת את התלתלים שלי.

תגידי, שאלתי אותה, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

אולי מורה? את יודעת שכל הילדים בכיתה שלי חושבים שאת מורה…

אולי תלמדי באוניברסיטה? את קוראת ספרים כל הזמן, מתאים לך להיות מרצה לספרות.

אולי תנהלי את חנות הבגדים עם שתי הקומות שראינו בכיכר דיזינגוף? את אוהבת שמלות יפות ויש לנו בית כל כך יפה. יש לך טעם אמא.

אולי אחות בבית חולים?

אולי תלכי ללמוד באוניברסיטה קולנוע או לשון עברית ותהיי בסוף פרופסורית?

היא מסתכלת עליי, את יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?

היא מחבקת אותי ולוחשת לי באוזן…אמא. אני רוצה להיות אמא.

אמא?

אבל את כבר אמא אמרתי לה. לא הבנתי את התשובה שלה. אני משתחררת מהליטוף שלה.

לא התכוונתי לאמא. התכוונתי למשהו אחר. את יודעת, עבודה. שהולכים לעבודה.

כמו האמא של הילדה מכיתה ג’3 שעובדת במשטרה או כמו האמא של הילדה ממול בבית עם התריסים הירוקים שעובדת בבנק.

היא הסתכלה עליי ואמרה לי בטון מאוד נחוש: תמר אני רוצה להיות אמא. זו המהות שלי בחיים. זה מה שאני הכי אוהבת.

מה זה מהות ? אני שואלת אותה.

מהות זה הדבר הזה שיש לנו כאן בפנים והיא ליטפה את הבטן שלה בקו ישר מלמעלה עד למטה.

זה הדבר הזה שבלעדיו לא נהיה אנחנו. שלא אהיה אני.

הסתכלתי עליה… לא נהיה אנחנו? אבל אני כבר אני, עניתי לה מאוכזבת והדמעות כבר חנקו אותי.

אני לא מבינה כלום אמא. מהות שמהות.

וגם את לא מבינה.

רצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.

 

פרוייקט האיימיש נשים בשדה חיטה. בבלוג של tamarindme.com צילום אביטל אנגל. לירון אלעד הגר אשחר ניר סיגל הר ציון

 

אין הרי געש שדומים אחד לשני

אהבה היא תמצית הליבה של כולנו. זה הדבר היחידי המשותף למהות של כולנו כבני אנוש.

אהבה היא היסוד, העיקר, המשמעות הראשונית שלנו כבני אדם. היא התוכן, הפנימיות.

מהות=אהבה.

כוולנו נולדים עם היכולת הזו, היכולת לאהוב כולנו נולדים עם הזכות לאהוב. להרגיש ולתת אהבה, להעניק אהבה.

אין מהות אנושית אחת שדומה לשנייה, כמו שאין הרי געש שדומים אחד לשני, כמו שאין אנשים שדומים אחד לשני, כמו שאין חיים שדומים אחד לשני, כמו שאין לב שדומה אחד לשני.

אבל אהבה אצל כל בני האדם, היא המהות הראשונית ממנה מתחיל או נגמר הכול.

לפעמים החיים יכתיבו לנו את כוחה בחיינו, ישימו לנו גבול מלאכותי להשתמש בה כך או כך.

לפעמים היא רוצה להתפרץ ולא יכולה מסיבות שונות ולא פשוטות של החיים שנולדנו אליהם.

ככל שנתבגר ונבין יותר, אנחנו ורק אנחנו, נקבע את המינונים שלה.

את המשמעות שלה בחיינו, את המהות שלה בחיינו.

את היכולת שלנו לאהוב כך או כך.

 

גבר מניח ראש על אישה. פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com תמרי סלונים ליבס. צלמת אביטל אנגל. סטייליסטית הילה חילו איפור לירון חרט.

 

גבר ואישה בשדה חיטה. פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com תמרי סלונים ליבס. הגר אשחר ניר ועודד טלמור. צילום אביטל אנגל סטיילינג הילה חילו עמרני

 

הנערה שרצתה להיות ציפור

הכיסא שלי זז אחורנית ואני מרגישה שהרגליים שלי נהיות כבדות. מאה קילו כל רגל.

אני מחזיקה את העבודה שהכנתי ביד רועדת וניגשת לעמוד מול הכיתה.

היא מחייכת אליי והלב שלי פועם חזק מתמיד ונותן לי להרגיש שאולי לא, שאולי זה לא זה. שאולי יכולתי יותר טוב.

אני בקושי מתקדמת ללוח, מרחק עשרה צעדים מהכיסא שלי.

דממה בכיתה.

ספרי לנו מה הכנת תמר? והקול לא יוצא לי.

מה הכנת לנו תמר היא מחייכת אליי ושואלת שוב.

כתבתי חיבור אני לוחשת. דברי בקול רם שגם התלמידים בסוף ישמעו אותך.

אני מרימה את הראש מסתכלת על הילדים בכיתה שלי, נושמת ומתחילה להקריא את החיבור שלי : “הנערה שרצתה להיות ציפור”.

אישה וגבר בשדה. פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. צילום אביטל אנגל סטייליסטית הילה חילו

ואני מקריאה אותו בשקט ואז בקול רם יותר ויותר ואני נשאבת פנימה למילים שלי ולסיפור שהמצאתי ולנערה שרצתה להיות ציפור ולא יכלה.

לנערה שרצתה לעוף וחשבה שמלמעלה הדברים נראים אחרת.

ואני לא נושמת. רק מקריאה ושוכחת שאני בכלל בכיתה בבית הספר ושוכחת שהילדים מסתכלים עליי ושוכחת מהכול.

רק אני והמילים.

כשסיימתי להקריא הייתה עדיין דממה. המורה נגשה אליי וחיבקה אותי חזק ואחר כך קמו שתי חברות שלי וחיבקו אותי גם.

וידעתי באותו הרגע ממש, שהמילים כל כך חשובות לי, שהן עושות לי משהו טוב ונעים בגוף. שהן מגוננות עליי.

שהן מאפשרות לי להיות להיות ציפור, מאפשרות לי לעוף.

היום אני יודעת בוודאות שבאותו הרגע נוספה לתמצית שלי עוד מילה והיא: לכתוב.

 

ידיים על חצאית טול לבנה. פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. סטייליסטית הילה חילו. צילום אביטל אנגל

ואולי גם לא

כשאני חושבת על המהות אני חושבת על תהליך.

בדיוק כמו בטבע שדברים מתרחשים להם בזמן שלהם, במחזוריות שלהם, מתהווים, צומחים, קמלים, מתים, פורחים, מתפוררים, מתייבשים. גם אנחנו עוברים תהליכים, מגלים דברים על עצמנו.

משתנים, צומחים, קמלים. שורדים, מתקלפים, נסגרים, נפתחים, עפים…

לאורך כל החיים אנחנו תמיד זקוקים להזנה פנימית וגם חיצונית על מנת שכל התהליכים בנו יתקיימו.

שנבין אותם ממקום שבהמשך יוכל גם לזקק אותנו בדברים שנרגיש, שנרצה לעשות. אין כאן שום דבר החלטי או מוגדר.

רק גילויים ודיוקים וזיקוקים וככל שאנחנו מתבגרים וחווים יותר חוויות התמצית שלנו נהיית לנו יותר ויותר ברורה. יותר ויותר מזוקקת.

ואולי גם לא… ואולי זה כל היופי שבמהות. זה כל הקסם.

חוסר המושלמות שלה, ההפתעות, הגילוים, התגליות ההמצאות.

תמיד יש מה לגלות גם שכבר חשבנו שגילינו ה כ ל .

 

אנשים בשדה. פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. צילום אביטל אנגל סטיייסטיצ הילה חילו עמרניי

 

כל פעם מחדש

אני רגישה, כל כך רגישה.

שנים התהלכתי בתחושה שהרגישות העצומה הזו שלי עצומה לי מדי, שהיא מחלישה אותי, גורמת לי לדברים לא טובים, לכאוב מדי להרגיש מדי, גורמת לי לבכות הרבה, להיות קטנה ליד גדולים.

להיות קטנה ליד עצמי.

בשנים האחרונות הבנתי שהיא אולי החלק הכי חשוב בתמצית הקסמים היקרה שלי. הרגישות הזו שלי.

היא הכוח שלי, היא המקום שממנו הכול בא.

היא מזינה את הליבה שלי, היא נותנת לי עוצמות ומאפשרת לי לעשות את הדברים אחרת מהרבה אנשים.

היא פוטנציאל לכל כך הרבה דברים טובים כי היא מאפשרת לי להכיל. מאפשרת לי לצמוח.

היא נותנת לי אומץ להפרד מדברים שהם כבר לא אני ומאפשרת לי להיות מי שאני באמת.

הרגישות היא זו שמאפשרת לי לזקק את המהות שלי.

כל פעם…

מחדש.

 

גבר ואישה ליד חממה. פרוייקט האיימיש בבלוג tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס. צילום אביטל אנגל. סטייליסטית הילה חילו איפור לירון חרט.

אפילוג

על פרוייקט האיימיש שלי אני חולמת כבר שנה.

דמיינתי אותו בראש, ידעתי בדיוק איך הוא יראה וידעתי שהוא יקרה ברגע הנכון.

ידעתי שהדבר הכל כך ברור לי באיימיש מעבר לסיפור המרתק שלהם הוא קודם כל המראה שלהם, הנוכחות, המבט והעוצמות שלהם כל מה שזה משדר ביחד.

מעבר לכל הסגירות והצניעות מתחבאת שם המון מיניות ותשוקה ומשהו שרוצה מרחב ולא יכול…

לא בכדי האיימיש הם מקור השראה בלתי נדלה למעצבים מכל העולם בכל תחום אפשרי.

הם השראה עצומה.

לא סתם נמשכתי אליהם גם מהמקום של המעצבת שבי וגם מתוך סקרנות לפצח משהו אפילו קטן מהמהות שלהם, מהמהות שלי, דרכם.

 

 

אידה עם צעיף לבן. פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס.צילום אביטל אנגל. סטיילינג הילה חילו איפור לירון חרט.

 

תודה ענקית לכל האנשים המופלאים שהשתתפו בפרוייקט האיימיש.
מזמינה אתכם להכיר אותם מקרוב בפוסט מיוחד של מאחורי הקלעים: לצלם חלום The Amish project (האָיימִישׁ מאחורי הקלעים)

צלמת הפרוייקט – אביטל אנגל
סטייליסטית  – הילה חילו עמרני
מאפרת – לירון חרט

דוגמנים
הגר אשחר ניר
לירון אלעד
סיגל הר ציון
עודד טלמור
והילדים נטע וניצן

תודה שהייתם כולכם עבורי איימישים לכמה שעות, שאפשרתם לי להתחבר לעצמי ממקומות שכבר שכחתי.

שגרמתם לי להתגעגע לאופנה ולעיצוב ולזכור שגם הם חלק בלתי נפרד ממי שאני.

מהמהות שלי.

 

יד ביד. חצאיות לבנות רומנטיות. מתוך פרוייקט האיימיש בבלוג של tamariandme.com של תמרי סלונים ליבס צילום אביטל אנגל סטיילינג הילה חילו עמרניי

את הפוסט הזה אני מקדישה באהבה רבה ליעל ואן שפיגל שמעבר לים.

 

*אָיימִישׁ

אָמִישׁ (באנגלית: Amish) הוא שמה של קהילה נוצרית אנבפטיסטית (פרוטסטנטית) שמאמיניה חיים בצפון ארצות הברית.
יישוביה פזורים ב-22 מדינות בארצות הברית (בעיקר במדינת פנסילבניה) ובחבל אונטריו בקנדה.
לקריאה נוספת על האיימיש בויקיפדיה לחצו כאן

 

The Amish Project

מזמינה אתכם לקבל השראה בלוח מיוחד וחגיגי  The Amish Project  כאן תוכלו לראות את כל תמונות הפרוייקט גם כאלה שלא עלו בפוסט!

 

מתוך הפינטרסט של Tamari and meפרוייקט האיימיש צילום אביטל אנגל

 

אז תגידו…

מהות. מהי המהות שלכם? מה מרכיב אותה בכמה מילים? יודעים להגיד? להרגיש?

מהי המילה הזו עבורכם? סיפורים על כת האיימיש? 

בא לכם לפעמים להיות ב”סרט”, לקפוץ למציאות אחרת לכמה שעות ? אולי ליותר?  להרגיש לרגע מישהו אחר?

האם הייתם מחליפים את החיים שלכם לפרק זמן קצוב עם חיים של מישהו אחר? אולי חיים במקום אחר? מתנהגים אחרת?

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.

מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

מוזמנים להרשם לבלוג שלי  ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.

שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…

אתם ההשראה שלי!

תמרי סלונים ליבס 

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

 

 

 

75 תגובות

  • כמה חיכיתי לפוסט הזה! למילים שאת אורגת כקוסמת המשולבות בסיפורי חיים ולוקחות אותי לטיול במחוזותייך ואחרים. אשפית מילים אהובה שאת. איזה כבוד ומזל יש לי שחברנו להרים את הפרויקט העצום הזה.
    כרע המילים בורחות לי מההתרגשות, קרוב לוודאי שאשוב להגיב פה ולקרוא שוב ושוב ושוב…. חיבוק ענק אהובה. עשינו את זה!

    • תמרי הגיב:

      אביטלוש…אהובה ויקרה לי מאוד…
      לקח לי שבוע לעכל הכל ולהתחיל להגיב כאן…
      אני חושבת שצילום (אני לא חושבת אני בטוחה) צריך להגיע ממקום מאוד מסויים במהות שלנו.
      בסופו של דבר צילום הוא כלי מזקק. וצלם טוב הוא זה שיודע לזקק את הדבר הזה לכדי תמונה מושלמת שמעבירה את המהות שלו ושל מושא הצילום.
      יש אנשים שרואים בתמונות ויש אנשים שרואים במילים ויש אנשים שיודעים לחבר את שניהם למהות אחת.
      ואני כמו שכתבה לי כאן גם שלי בתגובה שלה, אני יודעת קודם כל לדבר בתמונות ואחר כך במילים. כך גם נכתבים הפוסטים שלי. הם תמיד מתחילים מתמונות.
      את ידעת לזקק את המילים שלי לתמונות שזה בעצם תהליך הפוך עבורי.
      וזה קסום בעיני עד רגע זה והצלחת לעשות את זה מושלם!!
      אני בפוסט הזה כל יום מסתכלת נושמת אותו, וכל פעם מחדש מודה בלב למפגש הזה ביננו ולחיבור שנוצר לפרוייקט הזה!!
      תודה שוב על הכל את צלמת יפה אחת ויחידה!

  • בכל פעם שאני חושבת “וואו זה הפוסט הכי הכי שלך” את מפתיעה אותי עם משהו חדש ועוצמתי יותר. אני דוקא לא מתחברת לאמיש – הייתי שם וממש לא יצאתי מגדרי, אני גם לא מתלהבת מצורת החיים הנוקשה, הדתית, לא מתחברת להפרדה מהעולם, מהחוקים שלהם ועוד. אני אבל אני כן מתחברת למילים שלך ולזכרונות שלך – אני חושבת שאם היינו נפגשות בילדות היינו הופכות לחברות טובות. גם אני הייתי ילדה רגישה שהתאמצה להיות כמו כולם, אבל בעצם הייתי מאד יצירתית ומקורית וזה היה הכח שלי כמו המהות שלי, עד היום.
    מזדהה גם עם הרצון לעוף ועם התחושה שהכתיבה מצמיחה לנו כנפיים.
    ברור שהייתי קופצת למציאות אחרת לכמה שעות – רוצה לחזור בזמן לתקופות שונות, לגילאים אחרים, לארצות אחרות, לעשות בחירות שונות ואז לחזור הבייתה, למה שכבר קיים.
    אגב, יש חייה באות ו’ – וומבט – זה סוג של קנגורו. (כן, גם אני הייתי אלופת הארץ-עיר….)
    ועל הצילומים המרהיבים אני אכתוב בפוסט של מאחורי הקלעים.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי כתבו כאן לא מעט על האיימיש, כאלה שהיו וביקרו וראו… מאוד מעניין לקרוא מה שאתם כובתים לי כאחת שאפילו לא ראתה אותם במציאות.
      אף אחד לא ממש התלהב מהם אפילו התאכזב.
      יעלי (ואן שפיגל) זו שנתנה לי את ההשראה אוהבת אותם מאוד. אולי כי היא חיה מאוד קרוב אליהם לא מזמן וראתה אותם לאו דווקא ממקום של תיירת, או של אורחת לרגע.

      אני לא מתחברת אליהם בטח לא מהמקום של הכת ושל אורח חייהם וגם כתבתי את זה בתחילת הפוסט.
      מה שחיבר אותי אליהם בסופו של דבר הוא המראה שלהם ומה שהוא העביר לי למקומות שלי עם עצמי.
      האם ייתכן שמראה כל כך ברור כמו שלהם, יכול להוות עבורי איזושהי השראה לזקק גם את מהותי שלי בצורה כל כך חדה וברורה…
      ומשם הכל התחיל… כל השאלות כולן.
      בהחלט יש לנו המון דברים משותפים לי ולך גם היום. והם התחילו אז כשהיינו ילדות.
      אולי פעם נבקש מדאג וטוני להפגיש אותנו כילדות? נשמע לי מסקרן מאודדד.
      לא הייתי משחקת איתך היום ארץ עיר, בטוחה שתביסי אותי עם כל מיני מדינות וערים שאני לא מכירה באותיות מאתגרות 🙂
      וומבט לא היה ידוע בכיתתי… הוירוס שלט אצלנו!! 🙂
      תודה על התגובה המקסימה שלך מיכלי!

  • גלית ברש הגיב:

    טוב, זה מטורף וגאוני.
    יש לי משיכה לא מוסברת לכת הזאת ופתאום הבאת לי אותה ישר לפרצוף.
    וארץ עיר זה המשחק האהוב עלי.
    ועודד טלמור שבדיוק חגגנו במרתף המשוגע שלו.
    הייתי רוצה שתקריאי את הפוסט הזה בקולך והתמונות יעברו להן ואני אדמיין שאני לרגע שם.
    אחזור על עצמי כי אני חייבת. גאוני.

    • תמרי הגיב:

      הי גלית,
      כבר מצאתי בתגובות כאן עוד כמה שחולקות איתנו את המשיכה לכת הזו.
      אני מוצאת שהם מרתקים ומסקרנים וזאת בין היתר מכיוון שרוב הדברים עליהם, לא באמת ידועים לנו.
      הרבה גם לא ממש מתחברים אליהם.

      לגבי עודד, טוב זה הפתיע אותי לחלוטין וכמובן כבר ביררתי את העניין:) איזה צירוף מקרים!
      הוא היה איימישי למופת כפי שראית בתמונות.

      לגבי ארץ עיר גם אני עד היום הכי אוהבת את המשחק הזה, ברור לי למה גם את.

      בערבי הקבוצה שלי אני מתחילה כל מפגש בהקראה של פוסט שלי בקולי שלי, שמתי לב שהרבה מהנשים עוצמות עיניים ומקשיבות לי. סוג של התכנסות וריכוז לתוך התמונות והמילים דרך הקול שלי. כשאתה מקריא את מילותייך שלך אפשר לגמרי לדמיין את המראות שכתבת עליהם. כך אני מאמינה.
      אני ממש אשמח אם תבואי פעם לחוות את זה.
      לגבי הגאוני את אמרת…
      נותר לי רק להגיד לך תודה רבה על המחמאה הענקית והתגובה בכלל.

      • תמרי הגיב:

        מתקנת את הניסוח:) : אני מוצאת שהם מרתקים ומסקרנים וזאת בין היתר מכיוון שרוב הדברים עליהם, לא באמת ידועים לנו.

  • שירה הגיב:

    קסם, זו המלה הראשונה שעלתה בי. הקסם שבתמונות המופלאות, המשלבות אסתטיקה נהדרת, קומפוזיציות מושלמות…כל כך נשאבתי פנימה, כמו השקית אותי בשיקוי אהבה…שנדמה היה לי כי אני שם, בשדה, חלק מהקסם הזה. אהבה-הבאה. כשאנו באים מאהבה, הקסם קורה! הילדה שאת, שהיית, הליבה שהגיעה זמנה ללבלב, החולשה שהפכה לחוזקה, ה CORE הניבט במראה. תודה על רגעי קסם ועל לגימת שיקוי שלי בשקיקה. מסכימה אתך שאין אדם אחד כשני, אך מחשבות נודדות הן וזוכות למימוש במקום שמביטים בהן באהבה. את מממשת כמו המילים שמספרות ומשרשרת לנו אבקת קסמים הנדבקת בנו ועוזרת לנו לעוף. ת ו ד ה !!!

    • תמרי הגיב:

      שירה יקרה,
      אני אוהבת את משחקי המילים שלך. אהבה- הבאה!
      זו תמציתה של מהות. כמה יפה כתבת לי.
      לבוא לדברים בחיינו מהמקום הזה של ההאהבה…
      אנחנו יודעות שלפעמים זו משימה לא פשוטה לגלות את המקום הזה.
      יש כאלה שגם לא זוכים או לא מתאמצים למצוא אותו…

      מהותנו נועדה בין היתר להעבירה הלאה לעולם דרך מחשבות ודרך מילים ואני שמחה שאני מצליחה להפיק את הקסם הזה ולהעביר אותו הלאה לאנשים אחרים. והתגובה שלך נשארת איתי עמוק בלב. תודה רבה !!
      שירה יקרה שאת!!

  • שירה לוי הגיב:

    קסם, זו המלה הראשונה שעלתה בי. הקסם שבתמונות המופלאות, המשלבות אסתטיקה נהדרת, קומפוזיציות מושלמות…כל כך נשאבתי פנימה, כמו השקית אותי בשיקוי אהבה…שנדמה היה לי כי אני שם, בשדה, חלק מהקסם הזה. אהבה-הבאה. כשאנו באים מאהבה, הקסם קורה! הילדה שאת, שהיית, הליבה שהגיעה זמנה ללבלב, החולשה שהפכה לחוזקה, ה CORE הניבט במראה. תודה על רגעי קסם ועל לגימת שיקוי שלי בשקיקה. מסכימה אתך שאין אדם אחד כשני, אך מחשבות נודדות הן וזוכות למימוש במקום שמביטים בהן באהבה. את מממשת כמו המילים שמספרות ומשרשרת לנו אבקת קסמים הנדבקת בנו ועוזרת לנו לעוף. ת ו ד ה !!!

  • ציפי הגיב:

    תמרי היקרה לליבי. הפרויקט הזה ככ מיוחד ונורא יפה. יש הרבה תעוזה לקחת אנשים מכאן עם נופים מכאן ובגדים מכאן, ולצלם אותם לפרויקט של האיימיש. אבל העיקר כאן הוא המהות האיימישית (סליחה אם המצאתי..)וזה הלב של הפרויקט ובשבילי הם אימישים הכי אוטנטים שיש, כי היתה כוונה אמיתית. אפילו שראיתי את העיניים של סיגל ושל לירון זה עובד נהדר! אהבתי בצילומים את הכל-הבגדים, הרגשות, המבטים, הצילומים הנהדרים. אי אפשר להפריד מכל הפרויקט את מה שכתבת, את כל מה שמסביב. ניסיתי להיזכר, ככ ניסיתי ולא הצלחתי להיזכר מה אני חשבתי על ילדים אחרים אם רציתי להיות דומה להם או שונה. את בת מזל על הזכרונות, אלו פיסות מידע על עצמך שזכית לזכור ולי הן חסרות. עם השנים הבנתי גם אני שאני קצת שונה, קצת אחרת, ובגיל מסויים שבו כל אחד חושב שהוא הכי מיוחד, גם אני חשבתי ככה. אחכ הורדתי לעצמי את האף-בחזרה לעולם שלנו (לא סתם הוא סולד ככה 🙂 ) והבנתי עוד כמה דברים על העולם ועל האנשים שבתוכו. לגבי רגישות אני יכולה להזדהות איתך עד בלי די, עד היום המשפט ‘את יותר מדי רגישה’ הוא שיגרה מצד הסובבים אותי, ואני כבר נואשתי מלהסביר שאין יותר מדי רגישה, יש רגישה וזהו. לפעמים זה מצמיח חומות של הגנה, הרגישות הזו, ההבנה שמכל כיוון משהו יכול ליצור סדק או לשפוך משהו לא מתאים לבפנים, להגיע לעומק ולהיות לא שייך לשם. לפעמים החומות האלו קטנות והופכות לבלתי נראות, לדקיקות ואפילו נמסות. כשאני קוראת את מה שאת כותבת מה שנשאר לי מהחומות שלי בדרכ מתמוסס.
    היום כתבתי שאני מאד רוצה לחיות במקום אחר, גם אם זה לזמן קצוב. אני יודעת שאיך שבניתי את החיים שלי זה לא נראה אפשרי, לפחות לי, אבל מי יודע, החלום הוא אופציה נפלאה וביחד עם מרשמלו נמס אני אהיה מאושרת.

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקרה לי מאוד,
      את יותר מדי רגישה זה משפט מצויין.
      משפט שעם השנים למדתי לקבל אותו באהבה. הוא מבחינתי אחת ההוכחות שיש בי את המשהו הזה שאין לכולם.
      שיש לי את היכולת הזו להיות רגישה ושכולם ירגישו שאני כזאת!
      מכירה את החומות שכתבת לי עליהן, כמה שאני מכירה אותן.
      החומות שהייתי מצמיחה ובונה חומות מגן, את הדמעות שהייתי בולעת שלא יראו ושלא ידעו.
      היום אני מרשה לעצמי לתת לחומות הלאה להתמוסס הן כמעט כבר לא קיימות בחיי, אני לא זקוקה להן יותר לשמחתי, נותנת גם לדמעות לבכות מעצמן כשאני רוצה. וכשהן מבקשות.

      אני אוהבת לדמיין אותך ציפי הילדה… וזה קורה לי תמיד בתגובות שלך אליי.
      ממש יכולה לדמיין אותך, בכל מיני סיטואציות וזה קסום לי תמיד. את ילדה עד היום וזה הייחוד שלך ושבך. אנחנו מאוד דומות בדבר הזה. בילדה שבנו. חלק מהמהות שלנו ללא ספק.
      מאחלת לך לחיות במקום אחר אפילו לקצת עם מרשמלו ושוקו… (אם אפשר אז בניו יורק 🙂 )
      תודה כמו תמיד על התגובה המרגשת שלך, לפעמים אני חושבת שהרבה מההכרות שלנו היא דרך הדיאלוג שלנו כאן… והגיע הזמן שנעלה עוד שלב!! 🙂

  • תמרי – אני מלאת הערצה למייזם שחלמת ורקמת והוצאת לפועל. כל הכבוד!
    בעניין האמיש – אני מסכימה איתך שהבגדים שלהם ארטקטיביים, תראי איזה צילומים מרהיבים יצאו כאן בפוסט, אבל עד כאן אנחנו מסכימות. חייהם לגמרי לא מושא לשאיפה עבורי. הם חיים בעבר בדיוק כמו דיירי בני ברק. למרות שיש טענה כלשהי שהם בוחרים בחייהם אלה, אני לא מאמינה בבחירתם החופשית…
    בטיולים שלנו פגשתי לא מעט אנשים שחיים לגמרי בהווה, אך מתלבשים בחדים ובימי ראשון – מבחירה – בבגדים המסורתיים שלהם, באוסטריה, בקטלוניה, הסאמים של לפלנד ועוד.
    בעניין המהות האישית – אני מניחה שכל יום יכולה תשובתי להשתנות. אבל כיוון שבשנים האחרונות הפסקתי להגדיר עצמי דרך עבודתי, כמו שביקשת מאמך, אולי אגיד שתי מילים – סבלנות וסובלנות.
    בעניין הצילומים – הם פשוט מדהימים, נעשו ביד אמנית רגישה.
    תודה על החשיפה למיזם המדהים הזה.

    • תמרי הגיב:

      רבקהל’ה יקרה,
      האיימישים היו לי להשראה ענקית רק בחיצוניות שלהם. במראה שלהם.
      ניסיתי לברר כאן, האם אפשר לדייק את עצמי כמו שהם מדוייקים לעצמם במראה ובחיים שלהם, שלכאורה כל כך ברורים…אבל רק כלפי חוץ.
      אין מצב שהייתי רוצה לחיות כך לעולם, רק אם בטעות ושלא באשמתי הייתי נולדת במקום הזה. וגם אז סביר להניח שהייתי בורחת. אפילו לא ראיתי אותם בחיי… אחרי מה שכתבו כאן אני כבר לא בטוחה שאני רוצה… נראה לי שאתאכזב מאוד.

      מהות היא לא דבר מוגדר כפי שכתבתי בפוסט וכמו שאת כתבת זה משהו שיכול להשתנות כל יום.
      זה תהליך וכל פעם מחדש משנים אותו משתנים בו ומגלים בו עוד ועוד דברים.
      סבלנות וסובלנות… מהות להתקנא בה. וכצופה מהצד :)אצלך זה אחד הדברים שהכי בולטים באישיות שלך.
      אוהבת אותך את כבר יודעת.

  • וואו! פרוייקט מרגש ומלא באסטטיקה ודיוקים חזותיים שבאמת לא רואים כל יום. החיבור בין המילים שלך לבין הצילומים המרתקים (בעיקר אהבתי את הש״ל), האנשים היפים הלבושים יפה במרחב – כל אלה נשפו בכל מילה שיצקת לפוסט הזה. התאמה מושלמת. את ח י י ב ת להמשיך. הכיוון הזה מגיש משהו אחר וייחודי ורגיש ונקי עד מאד.
    מחוברת לליבה מבחינה פיזית בכל שיעור פילאטיס שאני מתעמלת. את הליבה הנפשית מדייקת כבר שנים וזה כמו שאמרת.. היא משתנה יחד איתנו, משתבחת, לומדת, חוקרת, מדייקת עוד ועוד את מה שהכי נכון לנו להרגיש. אז המהות היא בעיני המקום שבו התכונות, הערכים והסביבה שלנו פוגשים את האהבה שלנו קודם כל את עצמנו. שם נמצא היעוד של כל אחת מאיתנו, שם זה אנחנו.
    כה אהבתי תמרי. את צריכה לבחור אחת ולהגדיל אותה על קיר שלם⭐️?

    • תמרי הגיב:

      אז המהות היא בעיני המקום שבו התכונות, הערכים והסביבה שלנו פוגשים את האהבה שלנו קודם כל את עצמנו. שם נמצא היעוד של כל אחת מאיתנו, שם זה אנחנו.
      ענתי ענתי…
      אולי סיכמת במשפט הזה את כל הפוסט שלי. אהבת עצמית רק משם, רק משם. תודה על הזיקוק הסופי!

      מבטיחה להמשיך, תודה על המחמאות יש כבר רעיונות ויש כבר מתנדבים. בינתיים נחה, מעכלת, מפנימה…
      כל כך שמחה שאהבת, וכן את צודקת. תמונה על קיר שלם… לנשום ולהגיד תודה על הכל.
      על כל היצירה כולה.
      מחכה ליולי…חיבוק גדול מעבר לאוקייאנוס!

  • יעלי הגיב:

    הו תמרי…
    מרגשת אחת…..
    מופלאה הדרך שלך לקחת מקור השראה מיוחד במינו ולהנגיש אותו בעטיפת תמרי, עם סרט תחרה ענק ומפתה..
    הזכרונות שלך.. אני יכולה לחוש במגע שאותו את מתארת, במשחקי הילדות בתוך חבורת ילדים.. להרגיש בגופי את משקל הרגליים שלפתע, מתוך מבוכה הפכו למשקולות..
    את מדברת את סיפורי חייך בכתיבה הנדירה שלך, ומצליחה לעורר בי את סיפורי חיי (בעיקר ילדותי) שנרדמו כבר מזמן וכמעט שכבר נעלמו ממני.. שוב תודה על כך!
    והאמיש… איימיש.. חתיכת עולם סגור ומסקרן חבויה לה בין כתלי חייהם של בני האמישים… לא פעם אמרתי שאם יכלתי להתחבא, בתוך אחד מבתיהם למשך שבוע, יום ולילה ובשקט בשקט- רק לבחון ולספוג מעט מתוך חייהם האמיתיים.. לספוג את הליבה שלהם… הייתי עושה זאת מיד!
    לעולם לא הייתי רוצה להיות חלק מהקהילה שלהם… בדיוק כמו שלא הייתי מסוגלת לחיות בקהילה חרדית, אבל בהחלט סקרנית לחיות בשכנות איתם.. הם מציפים בהשראתם.. מזכירים לי תמיד משום מה, את האימרה שדוקא הפרי האסור הוא הטעים ביותר.. (ודרך אגב, האוכל המסורתי שלהם הוא באמת פשוט וטעים ביותר..)
    ולמעשה משם אין גבול לדמיון ולהשראה..
    הצילומים בפרוייקט מדהימים! התלבושות, הדוגמנים(והדוגמניות….) הכי מתאימים שיש.. בחירה מושכלת זה בטוח..
    סקרנית לראות את הפרוייקט הבא שלך תמרי..
    אוהבת אותך מאוד!
    בואי כבר…

    • תמרי הגיב:

      יעלי יקרה שלי,
      כנראה לא במקרה את כמעט האחרונה שאני עונה לה כאן…
      לקח לי יותר משבוע להתאפס קצת ולנוח מהלידה מאז שהפוסט עלה.
      ורק אז התחלתי לענות לכולם.
      אחרי שקראתי את כל מה שכתבו כאן, אני מרגישה שעכשיו אני יכולה לענות לך על כל מה שכתבת, כמו סיכום כזה או התחלה כזו למעוררת ההשראה הראשית של הסיפור שלי!! – את.
      השיחה שלנו התנהלה בחיים הקודמים שלי, בבית אחר, עם מהות שהתחילו בה סדקים וכנראה השיחה איתך היתה כמו סימן כזה שיש בי דברים שצריך לברר, לחדד ולדייק.
      מה עברתי מאותה שיחה איתך ועד כתיבת פוסט זה. מהפך חיים. לא סתם לקח לי שנה לממש את הדבר הזה. עד שהכל הבשיל לכתוב, לצלם לתת לו חיים. לתת לי חיים.

      מוכנה כמוך להיות זבוב על הקיר שם ולגלות את הנסתר מהגלוי.
      אני בטוחה שזה לא פשוט בכלל להיות איימישי ובעיקר איימישית… לפחות את ראית אותם, אני אפילו זה לא.
      את כותבת מקסים ואני מחכה ליום שיתעוררו לך סיפורי חייך מחדש ותתחילי לכתוב את הכל.
      מאוד רוצה לבוא ואני אבוא.
      יש תכנונים לאחרי הקיץ….
      תודה על הכל יעלי אהובה שאת.
      נ.ב. לא שמעתי עוד מה דעתך על דוגמנית הבית של כמהין ? : )

  • נעמי איצקוביץ. הגיב:

    תמרי פוסט יפהפייה השזור בשפת תמרי לצד צילום מרטיט לב ‏אביטל אנגל צלמת‏ (‏אביטל אנגל‏).והסטיילינג פשוט עוצר נשימה.
    ברובד השפה -הרגשתי שאת ממריאה אל על.האימיש היו לך כלי שדרכו יכולת לגעת בתמרי בהבט הפנימי ביותר.
    האסתטיקה המחמירה נתנה לך דרור לפרוץ אל מחוזות חדשים ולגעת ברגישות שלך באופן מקבל וחומל.
    תמרי את חווה שינוי ודרך הפוסט הזה את ממריאה מעלה מעלה.כך חוויתי אותך.

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה,
      תודה על המילים שלך שבאות כך אני מרגישה, גם ממקום של הרגש וגם ממקום של עיצוב וראיית הבגדים לא כפשוטם. אלא כאומנות.
      אני חושבת שהאימיש הוציאו ממני דברים אחרים, השלם היה גדול כאן בהחלט מסך חלקיו.
      כתבת לי במדוייק את מה שחשתי עם כתיבת הפוסט הזה… רגישה ונהדרת שאת!
      תודה תודה תודה!!

  • נויה קומיסר הגיב:

    התחלתי לקרוא ולרגע חששתי שהפנים המוכרות לי ..נסעו לגור בקהילה הרחוקה ולא בבנימינה. ממש לקח לי זמן להבין שיש כאן הפקה גדולה מהחיים. אני כל כך רגילה לחיבורי מציאות דמיון שאת עושה בפוסטים שלך שפנים מוכרות פתאום ניראו לי ” מציאותיות” מדי בשביל מילים שלך. חלומות שאת משתפת אותנו בכתיבה שלך.פוסט מקסים. שאפו ענקי כמובן גם לצלמת. לצוות העוסק במלאכה ולך. תמרי זה יפה ביותר.

    • תמרי הגיב:

      נויה יקרה,
      הגעתי לענות לך אחרונה חביבה וכמובן שלא במקרה.
      אתמול קראתי את הפוסט שלך וניסיתי לשאול את עצמי איך אני מגדירה את עצמי.
      מי אני, מה אני עושה במה אני עוסקת ואני מודה שהשאלות לא היו פשוטות לי. כתבתי מחקתי כתבתי מחקתי. ובסוף לא כתבתי לך על כך דבר.
      היה לי טקסט שכתוב לי על כרטיס הביקור שלי קצת פחות משנה וכשניסיתי להעזר בו הבנתי שחלק ממה שכתוב שם כבר השתנה. ופתאום זה שימח אותי, כי על כך בעצם מדברת גם המהות. על השינויים, על הדיוקים על הדינמיות של החיים שלנו… גם בחיים וגם במה שנרצה ונאהב לעסוק בחיינו.
      תודה על כל המחמאות, שמחה שאהבת ושהצלחנו לבלבל קצת את בנימינה עם פנסילבנייה…:)

  • עופרי זוטא הגיב:

    מהות. ליבה. מקוריות. שונה. אחר. מי אני. יצירה. יצירתיות. עיניים שרואות הכל. רגישות.
    איך אפשר בכלל לענות לך על השאלות? הלכתי לאיבוד בטיול המאורגן שלך, הלכתי לטייל בשדה עם האיימישים שלך, שכל כולם נראים לי נטועים חזק בקרקע, אבל יש להם חזון בעיניים.
    אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל אבל חשוב לי לכתוב פה משהו שגם אמרתי לך – הפוסט הזה, הוא ההוכחה שהמצאת את עצמך מחדש. את עצמך ואת הבלוג. נדמה שהפינטרסט ולוחות ההשראה הוירטואלים והחד או הדו מימדיים שלך, עברו למימד אחר, מוחשי ואנושי. את הוצאת אותם כמו ממגזין והם קיבלו חיים.
    במקום לשזור לקולאז’ תמונות וירטואליות, את הצלחת לגעת בהן ממש, ויצרת אותן. יצרת לוח פינטרסט אנושי ומקורי, מסקרן, מחמם לב ומרגש.
    “תביאו לי את הממציא של המשחק הזה, אני כבר אסביר לו הכול” כתבת. ולא יודעת למה דווקא המשפט הזה היפנט אותי. אז טוב שאת ממציאה את המשחקים שלך בעצמך, ולא בטוחה שצריך הסברים <3
    אני בטוחה שהפוסט הזה עוד יחזור אלי ויהדהד לי דברים שמאוד הזדהתי איתם. על זהות ומקוריות (נסי להיוולד, לגדול ולחזור לחיות בקיבוץ…) ועל מהות.
    הולכת לנשום. מופלאה את!

    • תמרי הגיב:

      עופריקי יקרה שלי,
      תודה על ההוכחה. שהייתי זקוקה לה כל כך במהלך ולפני הכל.
      היית לי לתפנית חדה ומבורכת בעלילה של הפרוייקט הזה. בכתיבה, במחשבות בתהיות אם זה יובן, אם זה נכון אם זה נוכח מספיק… או מה בכלל אני עושה פה בכל הדבר הזה?
      הארת אותי באמצע הכתיבה לגבי כל השנתיים האלה. פתאום הבנתי שאני הממציאה של המשחק שלי… שיש לו חוקים אבל שאפשר גם לפרוץ אותם ולהמציא אותם מחדש.
      תודה על מה שכתבת לי כאן כל כך מעצים ומחזק את המהות שלי מחדש!
      תודה שאת בחיי מהשנייה הראשונה שחלמתי בכלל להיות בלוגרית…את חברת אמת שלי.
      אוהבת אותך המון!!

  • כל כך גאה להיות חלק ולו לרגע אחד בחלום שלך. בשבילי את כבר מזמן ציפור ההשראה והמילים ובאמלי לרגע לקפוץ לשם ולחבק את הילדה הזו שהלכה אל הלוח ולהגיד לה כמה מופלאה היא. עד שבאת היו האיימישים מושג לא מחובר בשבילי. ידעתי דבר או שניים. הם אף פעם לא עשו לי את זה מספיק בשביל להתעמק. ואז את. ואביטל. והילה. ולירון. פתאום הסתכלתי על כל הדבר הזה באור אחר. פתאום ראיתי את הצבע בתוך כל השחור לבן. פתאום ראיתי את הסצנה. הלבוש. הפרטים הקטנים. הנעליים (שיש לי בזכותך). התמונות שלהם והחלומות שלכן צעדו לי בפריים וקפצתי פנימה לתוך השדות ולזרועותיכן הפתוחות. המילים שלך תמרי וכל זיכרון וכל סיפור מרטיטים את הלב והנשמה ועושים טיול בנימים בגוף. הפוסט שלך הוא חוויה חושית. והתמונות של אביטל ממתיקות את סוד המילים והשורות שבינהן. כל כך יפות. כל כך מדוייקות. מסקרנות ועם טעם של עוד. מעבר לפוסט. למילים ולתמונות. היתה לי חוויה מרגשת. שונה ומרתקת. שמחתי להיות איימישית לרגע קט ומיוחד. אספת לך חבורה משובחת וכייפית. לחיי הפקות משובחות ומילים של תמונות. אוהבת עם חיבוק צהוב.

    • תמרי הגיב:

      הגרי שלי,
      למאחורי הקלעים יש את המאחורי הקלעים וזו הפגישה שחשבנו את מי לקחת לפרוייקט הזה.
      את עלית מייד. אצלי אבל אביטל…
      הבטן ידעה שאת מתאימה לפרוייקט הזה במאה האחוזים. וכמובן שצדקנו.
      גיליתי עלייך בפרוייקט הזה הגרי שיודעת לשחק, שיודעת להביא עוד כל כל הרבה דברים מעצמה גם כאלה שהיא לא חשבה שאולי שם. כן גם נעליים שחורות! 🙂 שמבחינתי הן הרבה מעבר לנעליים…

      ראיתי אותך על המסך שלי חודש שלם ולא היתה פעם שלא אמרתי בלב איזה מזל איזה מזל שבחרנו בך.
      נדירה, יפה, נשית, אמהית, מצחיקה ומכילה… כל מה שחלמתי ורציתי שתהיי בתמונות הנפלאות של אביטל.
      אז גם מכאן תודה שוב על הכל, תודה שאת – את – שבאת – שנכחת – שהיית.
      תודה על כל המילים שלך שנשארות איתי להרבה מאוד זמן.
      בילבי אחת אהובה שאת!

  • תמרי זה פשוט מקסים מיוחד ומעורר השראה. את כבר מכירה את הסיפור שלי עם האיימישים ואת בהחלט מביאה זוויות מסוימות שלא חשבתי עליהן. זה מעורר בי רצון לחקור יותר ולהבין מה אני חיפשתי שם כשעלה בי החיזיון שאני איימישית. במיוחד לאור העובדה שמדובר בחזיון עתידי ולא כזה השייך לעבר. ובנוגע למהות לליבה ולתמצית – יש המכנים אותה אנרגיית המקור. האנרגיה הכי טהורה שאיתה נולדנו. וכשאנו מחוברים אליה ביום יום דברים נפלאים קורים. אוהבת אותך תמריקה. פרוייקט משובח אלף אלף!!! ❤️❤️❤️❤️ וכייף גם שיתוף הפעולה עם אחותי האהובה אביטל ועם הגרי המדהימה שלנו.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי יקרה שלי,
      אז סוף סוף מגיעה לכתוב לך גם מכאן.
      מאז שסיפרת לי על חזיון האיימישים שלך ממש לפני כשנה כשעלה בפעם הראשונה שלי פוסט קטן עליהם בפייסבוק, אני סקרנית לשמוע מה תגלי עליו מהמקומות שלך. של התקשור של המעבר… של האנרגיות.
      מאחלת לך שתסעי לשם ברגע המתאים ותביני אולי יותר, מה בדיוק קרה שם.

      אנרגיית המקור המופלאה, אוהבת לקרוא ולשמוע אותך מדברת עליה, אני חושבת שאחת המהויות שלך זו הלמידה והחקר. זכינו כי אחר כך את מעבירה את זה הלאה לעולם…
      אוהבת אותך המון תודה על הפרגון והמחמאות!!

  • לקח לי (הרבה) זמן להבין שאלו לא תמונות משם, אלא מפה.
    רק כשראיתי את הלוגו של אביטל (שלמדתי אצלה לפני שנים רבות) – פתאום קלטתי!
    השילוב של התמונות האלו, שהעיפו אותי למחוזות רחוקים, עם המילים שלך שמעיפות אותי גבוה גבוה, הוא פשוט
    מיוחד במינו. ממתק במירוץ המטורף של החיים. תודה!

    • תמרי הגיב:

      הי ענבל,
      שמחה שהצלחנו לבלבל עם הלוקיישן למרות שכמו שכתבתי כאן לחן סיוון, היו לי את כל הכוונות לשמור בפוסט הזה גם בתמונות, על משהו מכאן.
      כי מה זו מהות אם לא גם המקום בו אנו חיים…
      ואביטל מופלאה איזה גילוי כיפי לדעת שלמדת אצלה, אחת ה- מורות שיש!! וצלמת בחסד.
      תודה רבה על המילים הטובות והפרגון…!
      מקווה למפגש בקרוב!

  • טלי הגיב:

    כל מילה שאכתוב לא תוכל לתאר באופן מדויק את התחושה, אלא רק תגרע, אז פשוט- וואו אחד גדול!!!

    • תמרי הגיב:

      הי טלי יקרה,
      לפעמים לא צריך לומר, רק להרגיש!
      מרגישה שנהנית מהפוסט וזה הכי נעים לי להרגיש כך.
      תודה רבה !!

  • אני לא יודעת אם זו הפעם הראשונה שהפקת צילומים מהסוג הזה, אם כן – וואו, איזו התחלה מדהימה, בבקשה תעשי עוד כאלה. ואם לא – איפה? אני רוצה לראות! האיימיש זה נושא באמת מרתק ומעורר מחשבות, והויזואליות של כל הסיפור נפלאה ומכשפת.

    • תמרי הגיב:

      נעמונת,
      מבטיחה לעשות עוד כאלה, יש לי כבר כמה רעיונות והרבה מתנדבים לעניין…
      צריכה רק את הזמן ומשאבי הנפש.
      כתבתי לך שהייתי עושה פעם הרבה הפקות כאלה (בעיקר של הלבשה תחתונה ופי’ז’מות של דיסני:) אבל זה בא ממקומות אחרים לחלוטין, זה היה שלי אבל כל כך לא שלי. מאוד שונה ומאוד דומה!

      זו באמת חוויה של פעם בחיים ומה שעברנו יחד ביום הזה היה קסום מכפי שמילים יכולות לתאר.
      האיימיש מכשפים מאמצת לגמרי!!
      תודה רבה על התגובה והפרגון!!

  • תמרי,
    אני תמיד צריכה זמן לעכל את המילים שלך. את מזקקת את הרעיונות, המחשבות, הזכרונות שלך למהות מוצקה ובהירה שמחייבת אותי לרדת לעומקה ולפשרה.
    אני קוראת אותך, נושמת עמוק ונשארת ללא מילים אבל עם הרבה עבודה פנימה.
    אני עדיין מעכלת.
    מהות, זכרונות ילדות, שונות, רגישות, תהליך, הכל מהדהד ומעורר ואני כרגע נשארת עם זה.
    תודה.
    רציתי להוסיף שהצילומים נפלאים ומוסיפים אווירה ויופי.

    • תמרי הגיב:

      יפעת יקרה,
      קוראת אותך ונושמת. ממש כך.
      יש אנשים שיודעים לתאר היטב את הבלוג שלי ממקום של קורא ואת בהחלט אחת מהן.
      המילים שלך גורמות גם לי להביט שוב פנימה ולחדד לעצמי מה מהות הבלוג הזה שלי…
      הן מחזקות אותי שכנראה אני עושה כאן משהו שעושה לי טוב וגם לכם הקוראים.
      תודה שכתבת, נעים לי תמיד לקרוא אותך.
      והתמונות נפלאות, אכן כן.
      כל המחמאות לאביטל האחת והיחידה.

  • שלי הגיב:

    את בטח יודעת מה אני עומדת לכתוב, אה תמרי?…
    כתבת את המהות שלי. את התמצית שלי. הכתיבה, השחור לבן, הרגישות, הצורך או הרצון או המה שזה לא יהיה להיות אחרת. לבלוט. לא לבלוט.
    לי קשה עם האיימישים. הם קצת מלחיצים אותי. זורקים אותי למאה שערים. גבולות, איסור, צניעות, כפייה, פחד, קהילה נוקשה וסגורה.
    כשהיינו בארה”ב לפני שנתיים נסענו לבקר ולראות מקרוב ולא הצלחתי לנשום.
    זה היה ככ שונה ממה שדמיינתי.
    עלוב,עצוב, עני, ממוסחר
    ופתאום הפוסט הזה שעשה לי נעים ומעניין כלכך. הפקה נהדרת. אסתטית, מלאת השראה ועניין.
    פריימים מדויקים וסטייל כמו שרק הילה יודעת להביא.

    רואים שאת אוהבת מילים
    אבל חושבת בתמונות
    ויש לי עוד כלכך הרבה מה להגיד, אבל הייתי חייבת להתחיל כבר.
    המשך יבוא ♡

    • תמרי הגיב:

      שלוש…
      את יודעת שעד השיחה עם יעל (ההיא שבזכותה כל הההשראה הזו הגיעה) לא היה לי קשר לאיימישים.
      שמעתי ידעתי אבל שום קצה חוט.
      למדתי אותם הרבה השנה עד שהגעתי למסוגלות של הפרוייקט הזה.
      קראתי, עשיתי מחקרים קטנים לעצמי, תמונות שראיתי, זו כת קשה, כת שרב הנסתר שם מהגלוי. כת שלא את ולא אני היינו חיות שם דקה. בסופו של דבר המראה שלהם הכריע את הכל ולא אורח חייהם. היא בעצם היתה הבסיס לכל כתיבת הפוסט הזה. החיצוניות שלהם זיקקה לי את המהות הכל כך עמוקה שלי.
      עצוב לי לשמוע ממך ומעוד כמה על המיסחור של כל הדבר הזה, קיוויתי שבכל זאת נשמר המשהו הזה שעדיין מייחד אותם ומשאיר אותם אותנטיים.
      ולגבייך, קראתי אותך והנהנהתי בראש…
      אמרתי לך אחרי לוח החזון שלך, בדיוק את מה שכתבת כאן בעצמך.
      הלא, הכן, הלבלוט, הלהסתתר, הבעיטות בשחור לבן…
      ואת הכל מחזיקה בעוצמה הרגישות הנפלאה והאינסופית שלך.

      התגובה שלך נשארת איתי להרבה זמן. תודה רבה!

      נ.ב. וכן, אני חושבת בתמונות. תמיד.
      ואז באות כל המילים.

  • “אני רגישה, כל כך רגישה.

    שנים התהלכתי בתחושה שהרגישות העצומה הזו שלי עצומה לי מדי, שהיא מחלישה אותי, גורמת לי לדברים לא טובים, לכאוב מדי להרגיש מדי, גורמת לי לבכות הרבה, להיות קטנה ליד גדולים.

    להיות קטנה ליד עצמי.

    בשנים האחרונות הבנתי שהיא אולי החלק הכי חשוב בתמצית הקסמים היקרה שלי. הרגישות הזו שלי.

    היא הכוח שלי, היא המקום שממנו הכול בא.

    היא מזינה את הליבה שלי, היא נותנת לי עוצמות ומאפשרת לי לעשות את הדברים אחרת מהרבה אנשים.

    היא פוטנציאל לכל כך הרבה דברים טובים כי היא מאפשרת לי להכיל. מאפשרת לי לצמוח.

    היא נותנת לי אומץ להפרד מדברים שהם כבר לא אני ומאפשרת לי להיות מי שאני באמת.

    הרגישות היא זו שמאפשרת לי לזקק את המהות שלי.

    כל פעם…

    מחדש.”

    זה נכון כל כך גם לגבי, זה בדיוק זה, ונכון שהיא עוזרת לגבש את המהות, אך הכאב בדרך לעיתים בלתי ניתן להכלה…
    כל רגש שמורגש בקצה שלו יכול להיות מרגש ומרטיט נפש אך באותה המידה יכול ולרוב להפיל אותנו לתהומות הנשייה בכאב בלתי נסבל….

    • תמרי הגיב:

      את יודעת צלמת יפה אחת מה אני אומרת?
      הכאב והאושר נמצאים על אותו ספקטרום.
      והכאב לעיתים הוא בלתי ניתן להכלה כמו שאושר בקצה השני יכול להציף אותנו עד שכרון חושים.
      כל רגש שמורגש בקצה שלו, יכול להיות מרטיט או להפיל אותנו בכאב בלתי נסבל. את כתבת כל כך נכון.

      יודעת על בשרי מהמקום שלי שגם את הכאב, כמו את האושר, אפשר לזקק למהות שלנו. וזה אומר שמי שיודע לכאוב יודע באותן עוצמות גם לאהוב. הכל נטמע בסופו של דבר.
      מי שהיה בקצה של הכאב, יכול לחוות אהבות עמוקות ואמיתיות שלא הרבה יכולים לחוות בחיים האלה…

  • קרן בר הגיב:

    כמה שקט יש באיימישים. כשהייתי בת 18 טיילנו בארץ האיימיש. נכנסתי לחנויות שלהם, עמוסות בפריטים עבודת יד, ראיתי אותם נוסעים בכירכרה עם סוס ועובדים בשדות. אפילו דיברתי לכמה רגעים עם כמה בנות שעבדו בשדה של קרוב משפחה של חברתי לטיול. קרוב המשפחה אמר שיביא לנו מצנפות כמו שלהן. חיכיתי כל כך לקבל אותן ולהתחפש לי לאיימיש, אבל בסוף הוא לא הביא לנו אותם.
    מאז אני חולמת לי על מצנפת איימיש עדינה.

    • תמרי הגיב:

      קרן יקרה,
      את לגמרי מסתדרת לי עם האיימישים. אני תמיד מרגישה שרב הנסתר בך מהגלוי… השקט שבסערה.
      ממש יכולה לתאר לי אותך מטיילת שם בחנויות שלהם, מסתכלת בוחנת… מדברת…
      יכולה גם לתאר לי אותך איימישית עם הכובע והבגדים השחורים.
      עכשית לי חשק להתחפש לאיימישית!
      אם כבר מדברות, את בטח יודעת שכל הבתים שלהם הם גם השראה עצומה לעיצוב פנים…
      סוג של סגפנות מלנכולית ורומנטית…

  • תמרי, איזה הפקה מדהימה של מילים, דימויים, חברים וחברות, קהילה (קהילת הבלוגריות), אופנה, עיצוב, חיים בעבר, חיים בסרט, בדימיון ועוד ועוד. הגשת כאן חוויה אסתטית מיוחדת. התרגשתי לראות את נציגות קהילת הבלוגריות בהפקה ושחקניות אחרות שכבר זכיתי לפגוש.
    התחברתי מאוד לילדה של הוומפיר, לילדה שקוראת את החיבור בכיתה בלב רועד ומקבלת כוחות עצומים מהחברות והמורה, לילדה עם המחשבות הפילוסופיות. אמא שלי סיפרה לי שכשהיתה ילדה היתה חושבת איך אנשים אחרים מרגישים. אני הייתי חושבת איך זה שדווקא אני נולדתי בן אדם (ומזל שכך) ולמה לא נולדתי ג’וק או נמלה. אני חושבת שילדים הם פילוסופים. אני היום לא פילוסופית. אני חיה את החיים שלי ומשתנה עם השנים ולא חושבת על מהות ועל לבה. זה מעייף אותי. יש בי הרבה רצון, ניצוץ של סקרנות וכוחות של התחדשות. יש בי בטח עוד דברים. אני לא יודעת להגיד אם זאת הלבה, אבל שמחה לקרוא על הלבה שלך. שרק תמשיכי.

    • תמרי הגיב:

      זיווה יקרה,
      את יודעת שכשהייתי בגן חובה הגננת קראה לאמא שלי ואמרה לה שתמר חייבת לעלות כבר לכיתה א’ כי הילדים בגן לא מבינים על מה היא מדברת. היא מדברת כמו זקנה היא אמרה לה.
      וכמובן שהעלו אותי לכיתה א’ בת חמש וקצת… תהליך לא פשוט שאני עד היום זוכרת אותו. אולי המילים שלי היו גבוהות לגילי, אולי פילוסופיות, אבל בלב שלי נשארתי בת חמש והתגעגעתי לבובות בגן ולנדנדה.
      לקח לי הרבה שנים עד שהבינו על מה אני מדברת, ולפעמים ייחלתי להוולד חיה או חפץ או משהו שלא צריך לתת הסברים להתנהגות ולמילים שלו.
      אני חושבת שהכתיבה היא זו שעשתה לי סדר במחשבות ובמילים ובמראות שרצו לי בראש. הכתיבה שלי יודעת לחבר את הכל יחד למקום שלם שעושה גם לי שקט בראש.
      וכמו שכתבתי בפוסט, אין כאן שום הגדרות מה זו הליבה או המהות, זה הכל תהליכים שאנחנו עוברים. כמו בטבע.
      כתבת כל כך יפה ואני איתך, אנחנו חיים את החיים ומגלים בעזרת סקרנות ורצון ללמוד דברים חדשים גם על עצמנו… לא צריך להגדיר מה זה. אם זו הליבה או לא, זה פשוט שם וזה נשאר.
      תודה זיווה, תמיד אוהבת לקרוא אותך. את רגישה וכל כך חכמה. לומדת ממך המון!!

      • תמרי הגיב:

        זיווה …*לא צריך להגדיר מה זה. אם זו הליבה או לא, זה פשוט שם וזה נשאר.
        תיקון הגהה 🙂

  • אני לא מצליחה למצוא בכלל מילים מתאימות כדי להגיב לך פה, זה פשוט מטורף.
    ההפקה גאונית והתמונות עוצרות נשימה. והמילים שלך? נוגעות כל כך.
    אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת 🙂

    • תמרי הגיב:

      הי חן,
      לפעמים צריך לנשום, לחשוב להפנים…
      לפעמים המילים נשארות ולא צריך להגיד דבר…
      עצם זה שכתבת לי סימן שהן כבר עשו את שלהן.
      תודה רבה מעומק ליבי שכתבת לי…

  • חני סער הגיב:

    תמרי אהובה,
    קראתי בנשימה עצורה, כזו שרוצה לגמוע עוד ועוד מהמילים שלך.
    את קוראת לי פעמונים. הרגשתי שעבורי, הפוסט הזה הוא פעמונים. יכלתי להזדהות מאוד עם ילדת המילים הזו, שהמילים מגנות ועוטפות אותה, שמרגישה קצת בצד, וגם קצת לקנא בילדה הזו שהיה לה אומץ לומר לעצמה ולדעת שלא, היא לא כמו כולם וגם לא רוצה להיות.
    אני מעריכה מאוד את ההתבוננות שלך במהות, באהבה, במה שמאחד את כולנו, וגם בשונות, ביופי הייחודי של כל אחד.
    אחד הפוסטים שנגעו בי הכי הרבה לאחרונה, ובכלל, ואני בטוחה שיהיו לו עוד הרבה אדוות בלבי.
    תודה לך על מי ומה שאת, על המהות שלך, ועל המילים הכל כך מדויקות, עדינות ויפות.
    אוהבת אותך.

    • תמרי הגיב:

      פעמונים יקרה שאת…
      רק עכשיו עונה ומגיבה וקוראת כמו שצריך את המילים הטובות שלך.
      לא רציתי להיות כמו כולם וידעתי תמיד שאני לא.
      אבל הייתי הילדה הכי טובה, הכי עדינה, הכי ממושמעת שידעה תמיד לרצות את כולם, לתת לכולם, לאהוב את כולם.
      ידעתי שמסתתרת בי חיית פרא מיוחדת והיא יצאה ממני בכל אפשרות שיכולתי לאפשר לה לצאת. ככל שהתבגרתי נתתי לה לצאת יותר ויותר והיום היא לחלוטין משוחררת לחופשי. וחוזרת לפעמים לנוח קצת…
      מתבוננת עלייך הרבה מהצד ותודה רבה על ההתבוננות שלך בי, שמחה כל כך שהכרנו השנה בטוחה שיהיו לנו עוד הרבה אדוות יחד…

  • נועה קליין הגיב:

    הכל שאב אותי פנימה, קליפה, קליפה או שכבה שכבה בנית סיפור שמחבר בין המהות הפנימית שלך למהות שלי שבוחנת כרגע את עצמה.
    הפרוייקט יפייפה אני ניגשת לצלול לתוכו עוד.

    • תמרי הגיב:

      הי נועה,
      הבלוג שלי בנוי מקליפות, שכבות… שיוצרות את הסיפור.
      תמיד שואלים אותי אם הכל אמיתי כאן בבלוג? והכל בהחלט כן… כל מילה ומילה. כל פיסת זכרון שלי.
      הפוסטים שלי בסופו של דבר נועדו לחבר את סיפור החיים שלי עם הסיפור של כל אחד ואחד שקורא אותו.
      שמחה שמצאת דרך המילים שלי התבוננות ומקום לבחון דברים אצלך… זו בעצם המטרה של הבלוג שלי. לגרום לאנשים להתבונן פנימה.
      תודה רבה מעומק ליבי שקראת ושבאת לבקר…שמחה מאוד!

  • ריבי הגיב:

    קראתי וקראתי וקראתי ואני עדיין לא בטוחה שאצליח לזקק למילים… עד לא מזמן המהות שלי היתה מאד ברורה לי. היא היתה שם בכלי שקוף, מוגנת וסטרילית ומוכנה לכך שכל פעם יקחו ממנה מנה ויגדלו עליה משהו-וזה יהיה צפוי ומדויק ולא יכשל-כמו התרביות של החיידקים שהייתי מגדלת במעבדה. ואז יום אחד הכלי הזה נסדק והתמיסה הסטרילית הזאת כבר לא סטרילי-רק נראית ככה. ולכן כשרוצים לגדל עליה משהו הוא לא צפוי-הוא תערובת של כל מיני דברים שאי אפשר להפריד בינהם ואי אפשר לעשות איתם שום ניסוי מבוקר ובואי לא נדבר בכלל על להסיק מסקנות. אז היום היא זקוקה לתהליך חש המהות שלי-היא צריכה זיקוק והפרדה וגיבוש ועוד כל מיני תהליכים כדי שאפשר יהיה לדעת מה ליצור מכל מרכיב שלה. למשל מהרגישות-הרגישות הזאת שתמיד לעגו לי עליה וקראו לי בשמות כמו בכיינית וששנים התביישתי בה ופיתחתי הרגלים מכאיבים כדי שלא אפרוץ בבכי ברגעים שחשבתי שזה פשוט לא מתאים ולא נכון… אז הרגישות הזאת יודעת לרוץ קדימה כמו סוס פרא ובידי המאמן הנכון היא יכולה לנצח במרוץ…והאיימישים שלך הם לא פחות ממופלים. כמוך. לקחת משהו כל כך עצור מאופק ומונוכרומטי ולהפיק ממנו קשת כזאת, של מילים ורגשות וזכרונות.

    • תמרי הגיב:

      ריבי קראתי אותך והיו לי דמעות. תודה על התגובה הכל כך יפה שלך.
      מרגישה אותך יושבת לידי ומספרת לי את הכל. בלי נשימה. על המעבדה והחיידקים והמהות והרגישות.
      אני חושבת שיש לך מתנה מופלאה וזה השנים האלה שעסקת במחקר.
      בחיידיקים, בתמיסות, בתרביות… כלי עבודה אמיתיים ודמיוניים לעבד איתן מחדש ולזקק את המהות שלך דרך תהליכים חדשים שאת עוברת בחיים.
      אגלה לך סוד… כשכתבתי שמהות נעשית במעבדה חשבתי עלייך… ממש כך.
      ואני כל כך שמחה לקרוא מה שכתבת לי כאן.
      ואת כתבת לי: הרגישות הזאת יודעת לרוץ קדימה כמו סוס פרא ובידי המאמן הנכון היא יכולה לנצח במרוץ….
      ואני לגמרי יודעת שאת רצה כמו סוס פרא, המהות שלך בעיני היא רגישות.
      איתה תנצחי, כי ממנה הכל מתחיל אצלך….

  • חן סיון הגיב:

    בקריאה ראשונה יש רק הבלחות. ברקים קטנים ומבהיקים של אסוציאציות.
    ואז אני נחה. מחכה יום. מחכה לילה
    בקריאה שנייה מתפתח דיאלוג פנימי ביני לבין הטקסט
    ביני לבינך
    ותוך כדי אני גם מעיינת בלוחות הפינטרסט. בשניהם
    חוזרת לקרוא אותך, ומבינה שוב משהו מהמהות שלך, מה-Core
    משהו חמקמק – רגע הוא שם, ורגע כבר לא.
    רואה שוב את הדרך הלגמרי-אסוציאטיבית-לגמרי-אישית שלך
    הדרך הייחודית רק לך
    לחבר בין מקור השראה לבין תוכן ויזואלי. או להיפך
    להפוך תמונות להשראה בדרך הפתלתלה שבה היא הולכת
    ההשראה
    .
    מהמקום האופנאי שבי אני רואה ניואנסים בעיצוב המאוד מוקפד
    המאוד מכוון
    של הדמויות ושל התצלומים
    אני רואה הבדלים מובחנים בין מקור ההשראה לבין התוצרים
    רואה את שלף הזקן של עודד, וחושבת על הזקנים העבותים של ה-אמיש
    ועל השפה העליונה המגולחת אצלם;
    רואה את החצאיות הקלילות, השקופות, של הנשים היפות שאספת
    אל-מול החצאיות הצנועות, היותר מכסות מאשר אי-פעם יגלו
    – היותר-מחרדיות –
    של נשות ה-אמיש;
    רואה את הקישוטיות
    את האירוטיות שלדברייך חבויה ב-אמיש, ואת בוחרת לגלות לנו
    את מראה לי את כל זה מהלב שלך, מהמהות. מהאהבה
    .
    בפעם המיליון אני נוכחת בשיעור החשוב שאת מלמדת אותי מחדש
    בכל פעם שאני קוראת בבלוג שלך
    שיעור בדיאלוג
    בדיאלוג היצירתי האינסופי שעשוי להתעורר בין כותבת לקוראת-כותבת
    .
    אני דווקא אהבתי את האות ו’ ב’ארץ-עיר’
    אצלנו ‘וירוס’ היה חיה חוקית במשחק
    אבל ומפיר מעולם לא שמעתי במשחק הזה
    (והוא באמת בכלל לא בעברית…).
    מקצוע ב-ו’ יש לך? כן, וטרינר
    אבל שמעת על ‘וילונאי’? 🙂
    .
    עוד משהו קטן או שניים (כרגיל, אני מתפרשת על מיליון אסוציאציות בתגובות שלי אלייך):
    משהו קטן מס’ 1: העיסוק הזה במהות, בהגדרה העצמית,
    הוא משהו שממלא שעות רבות של מחשבה בלבי, בשנה האחרונה.
    תוצאות של המחשבה הזו (שהן שונות לגמרי משלך. וואו, כמה שהן שונות!)
    בקרוב בבלוגאתר שלי, ההולך ומתהווה.
    .
    משהו קטן מס’ 2: את יודעת שאני אוהבת ספרים.
    אחד הסופרים האהובים עליי בשפה העברית הוא אופיר טושה גפלה
    שמאוד מקפיד בשמות הדמויות בספרים שלו.
    לגיבור הספר האחרון שלו – האני המספר – הוא קרא אדם קור, מלשון Core
    כאן הפוסט שכתבתי על הספר הזה, האורחים
    את תאהבי אותו
    http://saloona.co.il/chensi/?p=5219
    .
    המשך יבוא

    • תמרי הגיב:

      חנצ’ו יקרה שלי, תודה על התגובה הנפלאה והעמוקה שלך.
      את מלטשת את המילים שלי כמו מלטשת יהלומים מנוסה. בין החמקמק לגלוי, בים האסוציאציות הפרטי שלי.
      המיקרו המקרו, הההשראה כולה…
      עודד…
      רוצה לספר לך…
      הפרוייקט הזה כבר קיים שנה, מחודש מרץ שעבר.
      אז הכל התחיל לנבוט.
      דבר אחד היה לי ברור שאני רוצה להעביר מהתמונות שמדובר גם על כאן. אפילו ברמזים דקים וזה ניבט מהרבה תמונות שצילמנו שחלקן גם לא הועלו בפוסט רק בלוח הפינטרסט.
      כי מהי מהות אם היא לא מורכבת גם מהסביבה ומנוף ילדותנו.
      עודד הוא הרמז שלי שזה כאן.
      המראה שלו המאוד ישראלי בעיני, הזקן המרומז שרחוק כל כך מהזקן המדוייק של האיימישים, האינטראקצייה שלו עם הנשים בתמונות כגבר יחיד. והחיוכים שלו שצצו לנו פה ושם, הוא לגמרי סימל עבורי את המהות של המקום הזה הקרקע הזו שאנחנו חיים עליה. אין לי הסבר מדוייק למה, פשוט כך הרגשתי.
      וילונאי… מחייכת לי כאן אצלי הוא היה ונשאר הוטרינר האלמותי…

      לגבי אופיר זוכרת מצויין את הפוסט שלך. אהבתי אותו אז וגם עכשיו שקראתי אותו שוב.
      והכל מתחבר בסוף להכל… כמו רקמה.

  • lian הגיב:

    איזה פוסט! ואיזה פרוייקט!
    מסכימה עם מה שכתבת: “תמיד יש מה לגלות גם שכבר חשבנו שגילינו ה כ ל “.
    אני אצטרך לקרוא שוב כדי לעכל את מה שקראתי. (כצו שאני עושה תמיד עם הפוסטים שלך)
    ולשאלתך… לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד או לחיות חיים אחרים. אבל כן היו דברים שהייתי עושה אחרתץ או פשוט עושה. גם אני מרגישה שכתיבה היא חלק מהמות שלי. כתיבה ומסע אינסופי.

    כתבת על המיניות המודחקת, המוקרנת, הפורצת, שיש באיימיש, גם אני שמתי לב לזה. וגם אותי הם מאוד מסקרנים. לא פשוט לחיות בתוך מסגרת נוקשה שכזאת, במיוחד בעידן שלנו…

    תמרי, כתבת יפה ומרגש. אני אקח את זה איתי הלאה ואחזור בקרוב לקרוא שוב ולקבל תובנות נוספות.

    • תמרי הגיב:

      ליען יקרה,
      הייתי בטוחה שתכתבי לי שהיית מוכנה להיות חודש במדינה אחרת… חיה חיים של תרבות אחרת…
      בעצם כשאני חושבת על זה…אולי את עושה את זה בעקיפין דרך הבלוג שלך ככה לפחות לי זה מרגיש כשאני קוראת אותך. להיות במקום אחר וקצת אחרת דרך המילים שלך.

      האיימיש ככת זה לא פוסט זה מינימום טרילוגייה… כל כך הרבה נכתב נאמר וכל כך הרבה עוד לא ידוע.
      הרבה הקבלות לאברכים שלנו, למאה שערים. מאוד דומה ומאוד שונה. מה שבטוח שרב שם הנסתר מהגלוי. קשה מאוד לחדור אותם.
      תודה רבה שקראת, בטוחה שאם תקראי שוב תגלי עוד דברים שלא שמת לב…

  • הפוסט הזה שלך מהדהד לי בדיוק בזמן. שאלה של מהות מזכירה לי את הספר של גרוסמן “עיין ערך: אהבה” (ובלאו הכי אני אומרת שכל התשובות נמצאות שם). כי ברונו שולץ שואל את עצמו את אותן שאלות בדיוק, ולאחר שהיבשה לא מצליחה לספק לו תשובות, היא “פולטת” אותו לים. והים, אישה מאוהבת שכמוה, לא מצליחה למצוא עבורו תשובות, אבל כן מצליחה להעניק לו מתנה של מהות ימית משלה. ובאותו הספר בדיוק, אותה הדמות בדיוק, מרגישה את ה”נינג” בכל ישותה. איזה מיתר מתוח שמחבר את המהות שלו, של ברונו, למהות של כל להקת הסלמונים איתה הוא שוחה.
    מתמודדת עם משקולות רגליים משלי בימים אלה. אולי הפוסט הזה שלך ייתן לי את האומץ לקרוא מול כל הכיתה.

    • תמרי הגיב:

      איזה מזל שהייתי במגמה ספרותית… איזה מזל שפעם עוד היה לי זמן לקרוא הררי ספרי…
      רק ככה מהמקום הזה גם שלי, אני יכולה לקרוא אותך כשאת מתארת את הרגשות שלך דרך ספרים, דרך שירים.
      את ספרייה מהלכת על שתיים, את ערך אהבה בעצמך.
      אני מקווה שהאומץ שלי עובר גם אלייך מכאן, הוא לא היה פשוט להשגה עם המשקולות על הרגליים אבל בסוף הצלחתי… ואיזה מזל, אחרת לא היינו בכלל מכירות כנראה…
      לא היה מתחיל הבלוג הזה לולא המשקולות הרפו ממני.
      אני בטוחה שתקריאי מול כל הכיתה, אני ממש אשמח להיות שם וגם כאן אם תרצי.
      תודה רבה יעלי !

  • עפרה לרנר הגיב:

    שספרת לי על הרעיון עוד בתחילת הדרך חייכתי לעצמי ווחשבתי עד כמה זה הולך להיות משהו מיוחד, אחר כל כך, משהו שטרם נראה כאן. וכמו שרק את יודעת להגשים את החלומות והמילים שלך זה אכן קרה וקרה בענק בעוצמה שאי אפשר לתאר אותה..
    ניתנה לילדים שלי נטע וניצן הזכות להשתתף בפרויקט הייחודי הזה.. הם היו שם הרגישו ליום אחד איימישים לגמרי , ניתן לראות את זה בתמונות את החוויה העצומה והמעצימה שעברו, שמחה בשבילם שחוו את זה..
    תמרי שלי את באמת משהו מיוחד מקור להשראה לכל כך הרבה אנשים במעגל הרחב שיצרת סביבך קהילה כמו שאת נוהגת לומר
    ולי נותר להמשיך ולהיות לצידך תמיד
    להסתכל עליך בגאווה גדולה ורק לעודד אותך כל הזמן להמשיך כי השמיים מבחינתך הם באמת הגבול ומעבר..

    • תמרי הגיב:

      אחותי הלא ביולוגית חברה שלי ואשת סודי…
      אני חושבת שאמרתי הכל אבל מכאן זה מרגיש אחרת. כאן זה נשמר לתמיד.
      אנשים שלא נמצאים בבלוגיספריה שלי לא תמיד מבינים מה זה לכתוב בלוג… פוסט…
      אני חושבת שבשנתיים האלה כשאת כל כך לצידי, הבנת מה משמעותן של מילים כשהן באות ממקומות לעיתים גם לא פשוטים כפי שחוויתי אני. ועדיין חווה. ואיך כותבים אותן לכאן למקום הסודי הזה שלי, לחדר שלי.
      כשאני חושבת איזה מזל יש לי שאת לצידי, אני תמיד מברכת על המתנה הזו של שתינו שהיא הרבה מעבר לחברות.
      תודה שאת מלווה אותי, מקשיבה לפוסטים שלי לפני ואחרי, עוזרת מייעצת תומכת… כאן ובכלל.

      תודה על נטע וניצן שהיו מתנה נדירה לפררוייקט הזה…
      אוהבת הכי בעולם!!

  • לירון חרט הגיב:

    תמרי אהובה שלי. חוויה משונה ומעניינת לקרוא פוסט שלך שהם הרי סיפור בהתהוות ולהיות..חלק ממנו 🙂 זה מרגיש כל כך מיוחד.
    אני ניגשתי לפרויקט הזה עם סקרנות ומחשבה מעמיקה איך הייתי רוצה לבטא את הרעיון והתחושה שהאיימיש נותנים לי, ותוך כדי חקרתי גם איך אני מתחברת לשונה, לקהילה סגורה, לאידאלים שהם כל כך שונים מהעולם שלי.
    זו היתה חוויה מתוקה ומשמחת, והכרתי בדרך לעומק אנשים חדשים ונפלאים שנכנסו לי ללב.

    אני כל כך אוהבת את מה שיצא מההפקה הזו. הצילומים עוצרי נשימה. יש כאן דיוק שרק את יכולת לרקוח.

    ההפקה הזו היתה גם מדויקת לי במקום שבו אני עושה עכשיו מעבר, משנה עולמות, לומדת לשחרר ולאפשר שונות
    במגוון ספקטרומים.

    תודה לך על הבמה, והמקום להתבטא, והאמון והאהבה.

    • תמרי הגיב:

      לירוני יקרה שאת!!
      הפעם היית ללא ספק חלק מהסיפור שלי.
      ואני לא מדברת על האיימישים… (כלומר גם עליהם אבל לא רק…)
      להתפתח למקומות שמשמחים אותך…
      הפתק הזה מהאנפה תלוי לי על החלון ואני כל הזמן מסתכלת בו ומסתכלת על האנפה שציירת לי.
      והפרוייקט הזה זה בדיוק זה, להתפתח למקומות שמשמחים אותי!
      ידעתי הרבה לפנייך שתאפרי את הדמויות בפרוייקט האיימיש. כמעט לפני שנה. שמרתי לי אותך בלב עד הרגע הנכון.
      והכל פתאום מתחבר לי עם הייקום שלי ושלך, עם ארה”ב שמשם באו האיימישים ולשם מועדות פנייך עם האנפה שיכולה לעוף רחוק ולהביט על הכל מלמעלה…
      שינוי של עולמות שלי ושלך, לשחרר דברים וליצור דברים חדשים, להתבטא לא רק במוכר אלא גם בשונה ובאחר ומעבר להכל לאהוב. לאהוב את מה שאנחנו עושות עמוק מתוך עצמנו. ממקום נכון ואמיתי.
      תודה לך שבאת לחיים שלי, שגיליתי אותך לאט וכמו שצריך.
      את מופלאה, מתנה לעולם שאת!!

  • נתלי הגיב:

    ציפורה כחולת לב???
    שזרת פה כל כך הרבה עוצמות שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הכי עוצמתי בעייני שיצאת מדמיון הפינטרסט למציאות הכי פנטזיונרית שיש, הבאת לנו הפקה עם ניחוח בינלאומי לחלוטין.
    יצאת מהמעבדה שלך לשדה האהוב.
    מהליבה שלך ללב העבודה, פרשת כנפיים ולא רק נעמדת בהשתקפות בבאותך, יצרת לנו פה כמה מימדים בעולמות שונים, וביד עדינה, ואף רוטטת בנימי הנפש, כתבת את המהות של כולנו. כל אחת יחידה במינה בדרכה היא.
    תמרי, מחכה לתרגום חוצה גבולות, רב מכר. מלכת ההשראות?

  • תמרי הגיב:

    גבוהת לב יקרה שלי…תודה רבה על התגובה המחבקת שלך.
    חשבתי הרבה על המעבדה שלי שיצאה לה לשבת אחת אביבית, החוצה לנשום אוויר שדות.
    אני חושבת שזה הפוסט שעלו לי בו הכי הרבה אנשים בזמן כתיבתו.
    הם ליוו אותי בכתיבה שלי.
    ואת לגמרי היית בינם.
    לא קל לכתוב על נושא שלכאורה דובר בו כה רבות בעולם שלנו ולא סתם לקח לי שנתיים להגיע למוכנות הזאת והאומץ לכתוב עליו… מתרגשת לקרוא אותך ולדעת שהשארתי לך נוצה עדינה ונעימה בלב שלך… ממני.
    נוצה מציפור כחולת הלב… 🙂

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    תמרי, וכל משתתפות ומשתתפי הפרויקט. כמה יופי. איזה דיוק. פשוט תענוג!
    תמיד בפוסטים שלך יש איזה אוקסימורון. עדינות חזקה. כוח רגוע. זה מושך לכל הכיוונים ומתוך כך נוצר איזון מושלם, וזה מכשף.
    אצלי האיימיש מתקשרים מיד לסרט “העד”, שראיתי בתור נערה צעירה. אולי בגלל זה, הם מתערבבים לי עם מסתורין ותככים.
    ביקרתי בפנסילבניה מעוז האיימיש כשגרתי בארה”ב ואני זוכרת יופי של מרחבים ושדות אך לא הרבה מעבר לכך. נעים היה לדמיין את זה מחדש דרך החזון שלך, שהוצאתם לאור כל כך ברגישות.

    • תמרי הגיב:

      מיה יקרה את יודעת שאוקסימורון היא אחת המילים האהובות עליי.
      אף פעם לא חשבתי כך על הכתיבה שלי כך מלבד שהיא מושכת לכל הכיווונים.
      לפעמים בכוונה ולפעמים פשוט כך.
      משאירה לי את האוקסימורון שלך כמחשבה חשובה בהקשר לשאר הפוסטים שלי.
      ואני תמיד אוהבת תמיד את נקודת המבט שלך על הבלוג שלי.
      מעניין שהסרט העד לא עלה פעם אחת במוחי כשכתבתי את הפוסט ובכלל כשחקרתי את הנושא שלהם.
      ראיתי אותו גם כבחורה צעירה, אבל אין לי ממנו זכרונות, מאוד מעורפל.
      מקווה להגיע לאימיש פעם… למרות שעכשיו אני כבר מהססת. אולי אני צריכה להשאיר את החזיון הזה כמו שהוא בלי לקלקל….
      תודה רבה על תגובה מעוררת מחשבה בהירה….

  • תמרי “מתנת השנה שלי”,
    באיזו מיקריות שוחחנו בטלפון דקה לאחר ששיחררת את הפוסט הזה לעולם.
    אני חשה עד עכשיו את ההתרגשות שלך. סיפרת לי ששיחררת פרוייקט ענק,
    שתקופה ארוכה חלמת עליו עד שייצא לפועל.
    אני מודה שדימיינתי משהו יוצא דופן, מושקע, מרגש ועדיין לא תיארתי עד כמה.
    אני לא יודעת מהיכן להתחיל…
    שנים חלמתי לראות את האיימיש במציאות. פנים מול פנים. רציתי ודחיתי. הסתקרנתי ופחדתי.
    אורח החיים הפשוט שלהם, המנהגים,התלבושות, משכו אותי, אבל העצב שניבט מעיניהם הכאיב לי.
    ואת בכשרונך הבלתי נתפש, הצלחת לקחת אותי אליהם.
    והתמונות…אני רוצה את כולן. אביטל הכל כך מוכשרת צילמה את המחשבות, החלומות, הרצונות שלך בצורה מהפנטת ממש.
    הצוות כולו מוכשר ומצטלם מושלם. הילדים הנפלאים ל עפרה.
    וזה רק על האיימיש ויש לי עוד הרבה להגיב.
    השעה שתיים בבוקר. עייפה מדיי.
    רוצה לקרוא שוב כי יש לי עוד מה לומר לך. אני עוד אשוב.

    • תמרי הגיב:

      חמוטל יקרה,
      נכון דיברנו ממש אחרי שהוא נולד היית הראשונה לשמוע אותי והייתי ממש כמו אחרי לידה, נסערת, מתרגשת.
      אולי את כאדם כל כך יצירתי יודע מה זה לחשוב שנה על משהו עד שהוא נרקם ואז להוציא אותו.
      העצב שניבט מעינהם הכאיב גם לי ואולי בזכות זה הרגשתי שאני רוצה לעשות עבורם משהו…
      משהו ש”ירכך אותם” עבורי אבל שישאיר אותם עדין בשלהם. עם המבט הזה הסטטי.
      אני לא בטוחה שאני רוצה לראות אותם במציאות כבר, מרגישה שהם צריכים להישאר לי כך. כמו שאני רוצה לדמיין אותם.
      אביטל עשתה כאן עבודה מושלמת ונדירה של צילום דוקומנטרי, היא כשרון ולב ענק!! ידעה להכנס לי לראש. ממש כך. ולא כל אחד יכול.
      וכמובן כל ההרכב האנושי שנבחר בקפידה והיה באמת מיוחד במינו.
      זו רק ההתחלה של הפרוייקט הזה. אני צופה לו המשך…
      תודה אהובה על התגובה המרגשת…

    • תמרי הגיב:

      חמוטל יקרה,
      רק עכשיו רואה את התגובה שלך, כנראה יש לכך סיבה…
      אולי כי עברו כמעט חודשיים מאז שהוא עלה ויש לדברים את הזמן שלהם… את הקצב שלהם.
      אני קוראת אותך עכשיו מפרספקטיבה שונה כבר. שהכל קצת שקע וממש בשניות אלו מסיימת את הפוטס החדש שלי שיעלה מחרתיים שמדבר גם הוא על מקום אחר.
      אני מזדהה איתך על הכאב מפניהם, כך הרגשתי גם אני ולכן לאורך כל הפרוייקט הזה ידעתי שזו תחושה שארצה להעביר גם בתמונות שאביטל תצלם.
      שמחה להיות מתנת השנה שלך, לא יכולתי לקבל מתנה יותר נעימה וטובה בשעה זו של היום. נעים לי בלב…
      תודה חמוטל יקרה שלי!!

  • אילת שירי הגיב:

    נתתי הרבה זמן לפוסט הזה לשקוע בתוכי, עד שאני מגיבה. היצירה שלך, כל כך גדולה וכל כך אינטימית. גם בחוץ, בטבע, וגם בנפש פנימה. הזרימה של הטקסט מול הזרימה של התמונות, המראות, ה”איימישיות התמרית” שהולכת ותופסת מקום ומשמעות, כל אלו היו צריכים את הזמן שלהם.
    אני מתענגת על עבודה כל כך מדוייקת באמירה שלה, בתוצאה שלה. איך עשית את זה? את הקסם הזה? הפוסט התאום שלו, שבתגובה עליו כתבתי לך שהוא ה*מהות* של הפוסט הזה, יכול להסביר מעט. אבל זה סודו של קסם, שאין לו הסבר מדוייק.
    אותו הרגע שנתפסת לאיימישים, שהבנת שמשהו בתוכך קורא לך לדעת עליהם עוד, איזה רגע של הארה, של תחילת דרך שאת המשכה בטח לא ידעת אז, אבל לאן הגעת איתה………
    אני כל כך שמחה איתך שיש לך את המקום, ואת הקהל, להביא אליו את עצמך ככה. את יוצרת מופלאה.

    • תמרי הגיב:

      איילת ואוו אני קוראת אותך שוב ושוב ונאלמת.
      לפעמים כשכותבים לי מילים כאלה, אני שוב שואלת את עצמי אם יכול להיות שכותבים את זה לי?
      אולי זה הקסם בדבר הזה שאפילו אני לא יודעת לפעמים מאיפה זה בא.
      יש דברים שהם מעבר להבנתי הם פשוט באים… כמו שהאימשים הגיעו.
      אולי זה סוד ההשראה שהיא פשוט באה לומר לנו משהו… או להאיר לנו משהו ממקום שלא חשבנו עליו.
      הארה כמו שכתבת, ממש כך.
      נשאר לי להגיד לך תודה ענקית איילת אהובה על מה שכתבת לי כאן.
      מסוג התגובות שאני לוקחת איתי לדרך שלי.
      תגובות מחזקות, (או כמו שיונית אמרה לי אתמול: תשמרי תגובות כאלה בתיקיית הכח ) זה בדיוק מה שאעשה…

  • תמר הגיב:

    Dear Tamari
    I was fascinated by your photos…
    אה, זה לא בלוג מחול??? זה ישראלי??? זה את עשית?!? אני בהללללםםםם. טוב תקשיבי, עלית רמה. זה החלום בעיני. לצלם הפקה לעצמך וישצאו לך תוצאות כאלה!! רק את יכולה לגייס את כולם לדבר כזה. ואף אחד לא יעיז להגיד לא.
    ובקשר לפוסט עצמו- יש משהו שמושך אותי במינימליזם הזה. מן הסתם. האושר שבמינימום. והעושר הרגשי כנראה. אבל קצת מזכיר לי את היהדות הקיצונית גם. לא?
    מה היה קורה אם היו לנו את התובנות של היום כשהיינו ילדים. איך העולם היה נראה?? מעניין…

    מתגעגעת אלייך.

  • מינה הגיב:

    תמרי יקרה,
    קראתי אותך מזמן אבל לקח לי זמן להגיב. מצטערת כי זה לא כל כך פייר אחרי כזו השקעה אבל זה בגלל שזה היה כל כך חזק. קודם כל יצרת בי התנגדות מטורפת. יש לי בעיה קשה עם כת בכלל – במקרה הזה אלו האיימישים מבחינתי הם מאה שערים של ארה״ב. אני בדיוק לומדת על נשים וקראתי על כת אהרון שזה מזעזע הרבה יותר. אני יודעת שהתכוונת לחזות, לביגוד לחוץ אבל אני לא יכולה לנתק חזות ממהות. הפנים הוא שיקוף של החוץ והחוץ הוא שיקוף של הפנים גם אם לפעמים נדמה שלא, וגם אז זה מתוך בחירה לשים מסיכה כדי להרגיש הפוך. נותרתי מלאת כבוד והשראה (כמו תמיד אצלך) להפקה, למילים, לזוויות ולמחשבה על הצילומים. יצרת פה משהו ממש מאלף. יצירה ברמות של ווג מבחינתי. כתבת וסיקרת, והפקת ושיתפת בצורה מאד מיוחדת שלך. אחרי שחשבתי קצת העדפתי להתבונן בזה כמתיישבים הראשונים בקיבוצים – מה שמתקשר נהדר לשבועות. אני חושבת שלא ניתן להם מספיק קרדיט ומבחינתי זו היתה יכולה להיות מחווה מיוחדת. אני לא אומרת לך חס וחלילה מה לעשות ובטוח זו לא ביקורת בשום דרך שהיא – זה הרגשה ובחירה אישית שלי להתבונן ביצירה שלך. ואולי זו כוחה של יצירה? לאפשר לך לקחת את זה למקומות שלך ולמקומות אחרים. תודה גדולה על רמה כזו של עבודה ותודה שצירפת למסע את כל הבנות והבן המוכשרים.

    • תמרי הגיב:

      מינה יקרה,
      מאושרת על התגובה שלך. תודה על הכנות זה כל כך חשוב לי ונעים לי לשמוע ולקרוא.
      הרעיון בכל הפוסטים שלי הוא לאפשר השראה. זה מה שאני עושה. מאפשרת השראה, מרחב, מקום למחשבות בעקבות מילה או נושא זה או אחר.
      כל אחד ומה שזה עושה לו.
      אין לי שום סימפטייה לכת הזו מלבד באמת הויזואליות שלהם שנגעה בי מאוד חזק והחזירה אותי למקום שלי כמעצבת אופנה.מקום ששנים אני לא שוהה בו מבחירה.
      מסכימה איתך שלא תמיד ניתן להפריד מראה ממהות ובמקרה שלהם אני מבינה אותך לחלוטין.
      כוחה של יצירה וגם של השראה (ותודה תודה על המחמאה האדירה הזו) זה בדיוק מה שכתבת, לאפשר לכל אחד לקחת את זה למקומות שלו גם אם הם שונים ממה שהתכוון המשורר.זה כל היופי.
      המתיישבים הראשונים בקיבוצים עלו לי הרבה בראש בזמן הצילומים, גם כי צילמנו חלק מהפריימים בקיבוץ שפיים ובקיבוץ געש וזה לגמרי עבר במוחי וגם כי זו בדיוק המחשבה שרציתי להשאיר שם.
      שלמרות השראת האיימיש, עדיין שתלתי שם רמזים שזה מתרחש כאן בארץ שלנו ולא בשום מקום אחר.
      (עודד הגבר הוא אחד הרמזים..כתבתי על כך בתגובה לחן סיוון)
      תודה רבה מינה על התגובה שלך והפרגון העצום.
      היה לי לעונג לקרוא אותך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *