להתגלגל.
לאן שהגלגול לוקח.
הוא כבר יודע לאן.
להתגלגל משם לכאן
להתגלגל.
למעבר, לאחרי, לחדש, למוכר, ללא נודע.
פשוט להתגלגל.
להשתנות.
להתגלגל ולפעמים גם לעצור
לנשום את הגלגול.
לחיות אותו.
למות איתו.
בנשימות עמוקות ומלאות,
ולהתגלגל.
בגלגול…
בגלגולים.
ולהיוולד מחדש.
בגלגול אחר…
קצ’קלינובסקייהצ’קה.
זה הרחוב שחיפשנו. ככה אני זוכרת את השם המצחיק הזה שבטח השמטתי או הוספתי לו כאן כמה אותיות.
והגשם לא מפסיק לרדת. וחשוך כל כך.
למה השמות בצ’כית כאלה ארוכים ואיך מישהו מצפה שנוכל לקרוא אותם בחושך כזה?
מצאנו את רחוב קצ’קלינובסקייהצ’קה אחרי שעה של שיטוטים בעיר חדשה שמזמן כבר נרדמה. כולי רטובה, המעיל, הנעליים, השיער ואני צוחקת צחוק של עייפות מכל השמות המצחיקים האלה שיש על הבניינים שלה.
שש עשרה אותיות בשם של רחוב אחד כזה קטן.
בפרספקטיבה של חיי אולי הוא היה כל כך גדול, הרחוב הזה. היום הזה.
הגענו לחדר, למיטה, רק לשים כבר ראש ולישון ולהתעורר למחרת עם ג’וק גדול שהלך עלינו במיטה והזכיר לנו שאנחנו בעיר של קפקא.
פראג.
ירח הדבש שלי היה בפראג לפני הרבה שנים. קצת יותר מעשרים.
היא נולדה אז מחדש והריח של הקומוניזם הורגש בה היטב. כרזות שנתלשו מהקירות, אנשים לבושים בבגדים שאיך להגיד, לא ממש הסתדרו לי עם המערב שלי.
בגדים אפרוריים משהו, עם אזכורים קטנים גדולים שאפשר כבר להתלבש אחרת.
הכול נראה כמו ציפור יפהפייה שבקעה מביצה רדומה של שנים וצריכה לנקות את הכנפיים הגדולות והמפוארות שלה ולהתחיל לעוף.
כשהתעוררנו אז בבוקר לפני עשרים שנה, ידעתי שהגעתי לעיר שתמיד אזכור. אז עוד לא הבנתי כמה הזיכרון שלה יהיה משמעותי בחיי.
היא הייתה ותישאר מסוג המקומות שאני לא בטוחה אם במהרה הייתי חוזרת אליה כמו לפריס, או לניו יורק אבל מאז ירח הדבש שלי כשאומרים לי פראג הלב שלי מחסיר פעימה.
זו עיר שאני מרגישה שיש לה עוד דרך לעבור. גם אז וגם היום.
היא עוד לא “פתורה” בעיניי עד הסוף, כמו אישה שצריכה לעבור עוד כמה שנים בחייה כדי להיות מה שהיא באמת.
אני מסתכלת עליה, על פראג אחרי עשרים שנה והיא לא השתנתה הרבה מאז בעיניים שלי.
מסתכלת על עצמי ואני כל כך השתניתי…
גלגול שלם.
חישוק ענק וצבעוני שמתגלגל לו ברחובות
גלגול, מילה שמתגלגלת, מרגישים את הגלגול של הלשון שכשאומרים אותה.
מילה עם תנועה, מילה שיש לה כל כך הרבה משמעויות בעולם שלנו, גם של כאן, גם של מעבר.
היא מזכירה לי את הילדות שלי, את הגלגולים (הסאלטות) שהייתי עושה על השטיח, על המיטה שלי, בגבעה על הדשא, בבריכה עמוק במים, בכל מקום שאיפשר לי להתגלגל.
אני מדמיינת חישוק ענק וצבעוני שמתגלגל לו ברחובות העולם, בסמטאות צרות וציוריות, בכיכרות, במדרגות… עד שהוא נופל ונעצר בדיוק בנקודה הנכונה אחרי הרבה גלגולים שהוא עשה.
גלגול היא מילה של חיים ושל מוות.
גלגול היא מילה של שינוי, של תהליך, של טרנספורמציה.
גלגול היא מילה של טבע ומחזוריות.
מילה של פרפרים, שלפני רגע היו ביצה ואחר כך גלמים בפקעות חשוכות וחמימות ואחר כך הפכו לפרפרים ושוב הטילו ביצה…
גלגול היא מילה שיכולה לקחת אותנו למקומות חדשים בחיים בלי שנרגיש ובלי שנתכוון והוא פשוט קורה.
לפעמים זה גלגול קטן ולפעמים גלגול יותר גדול ולפעמים זה גלגול עצום מקצה אחד של העולם לקצה השני כמו החישוק הזה שמתגלגל.
גלגול כשינוי.
שינוי שהתרחש או שמתרחש ממש עכשיו. אנחנו בתוכו ואיתו לפעמים אפילו בלי לדעת שהוא מתרקם ומתרחש.
יש גלגולים שמדויקים לנו כמו בטבע. הם מגיעים בשנייה הנכונה, בתזמון הנכון. אנחנו פתאום מרגישים שאנחנו מסוגלים לצאת לאט לאט מתוך הפקעת הזו שעטפה ושמרה והגנה, אבל אולי גם חנקה וסגרה ופתאום יש לנו את הכוח הזה לעוף.
יש גלגולים שלוקח להם שנים להשלים את הגלגול המלא ויש כאלה שמסתיימים מאוד מהר.
לכל גלגול ולכל אחד יש את הקצב והמקצב שלו, את הגלגול שלו.
לפעמים גלגולים לא מסתיימים, כי הם פשוט לא נועדו להסתיים.
משהו ונילי כזה מעורב עם פיח
פראג של כחול וחום ותכלת. לבן אפור ושחור ובין לבין ירוק וכבישים וגגות עם רעפים.
כשאתה נכנס לגלויה הזו ומסתכל עליה מרחוק אתה מבין שצריך לקלף את השכבות שלה, כל פעם עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת…
יש לה ריח מיוחד לפראג ואני זוכרת אותו היום כמו אז. משהו ונילי כזה מעורב עם פיח ובריזה מנהר הוולטאבה שחוצה אותה.
אני מוקסמת מהבניינים שלה. יש בה בניינים היסטוריים ובניינים קומוניסטים ובניינים של היום, יש מפוארים ויש עלובים ויש באמצע… ערבוב מושלם.
יש בה דלתות נפלאות וחלונות שמספרים את הסיפור שלה.
דלתות חומות וכבדות, מאופקות, גם צבעוניות, מסתוריות. כאלה שמובילות לכל מיני פאסז’ים נידחים ומסקרנים שאולי היו פעם משרדי חקירות עם שולחנות שחורים שהתרחשו בהם דברים שיישארו בין הדלתות האלה לעולם.
יש בה רחובות ושדרות ורחובות יותר קטנים וסמטאות קסומות.
יש בה צל ושמש מכל הבניינים שמשנים כל שעה את כל היופי שלה לצבעים אחרים ולתחושות אחרות…
פראג היא עיר של שכבות, מצודות של זיכרונות, אביב שנגמר אביב שמתחיל, שמות ארוכים.
קוביות, מרובעים קטנים, מלבנים, כיכרות… גלגולים.
קומפוזיציה מושלמת של אז והיום.
על כל ריבוע בלב שלי יש חור
מאות ריבועים קטנטנים. בכל סקאלת הצבעים משחור עד לבן.
אפורים כהים, אפורים בהירים, אפורים שהופכים ללבן והרבה ריבועים בצבע שחור לקונטרסט, להצללות.
תרגיל סיזיפי ומרתק שנה ב’ בעיצוב תעשייתי.
המשימה: תמונת דומם בטכניקת פסיפס שעשויה ממאות ריבועים קטנטנים של חצי ס”מ על חצי ס”מ שנצבעו אחד אחד בגואש.
הוא בחר לעשות שלושה אגרטלים שחורים עומדים זה לצד זה על רקע מונוכרומטי בגוונים של לבן ואפור.
בשביל להדביק אותם צריך סיכה קטנה כדי להרים אותם אחד אחד.
לנעוץ את הסיכה בריבוע, לטבול בעדינות בדבק ולסדר את הקומפוזיציה בחוכמה, ריבוע אחר ריבוע אחר ריבוע אחר ריבוע… ליצור הצללה נכונה.
יד ימין שלו כבר רועדת והראייה גם לא משהו. משקפיים מיוחדים הכינו לו. זגוגית אחת רגילה ואחת עכורה.
הוא חובש כובע בארט משובץ, הוא בן 24 כמעט והתלתלים היפים שלו הפכו מזמן לקרחת.
תשבי לידי הוא מבקש. תעזרי לי להדביק את הריבועים.
שולחן הכתיבה היפה שלו, שולחן עץ ועליו פלטה ענקית מזכוכית ומתחתיה תמונות, עם החברה היפה שלו, עם המשפחה שלנו, תמונות מהתיכון, מקורס הקצינים, מהטיול לחו”ל אחרי הצבא.
אני עוזרת לו לנעוץ. ריבוע ריבוע, ברקע התקליט הקבוע שלו. חוה אלברשטין. צמח בר.
והוא אומר לי היכן להניח כל ריבוע וריבוע, כל צבע וצבע, מחשב כל תזוזה, כל הצללה הכי קטנה. אני נפעמת ממנו.
נפתח משרד לעיצוב הוא אומר לי פתאום, בחיוך הכובש שלו. את רק צריכה עוד קצת לגדול.
איתי? אני פוקחת עיניים?
ברור. עם מי אם לא איתך… כמה שנים ואנחנו שם.
שלושה אגרטלים. מאות של ריבועים צפופים. הצללה וקומפוזיציה נדירה.
מושלם, אני אומרת לו כשזה מוכן אחרי כמה שבועות של עבודה.
הוא מחייך אליי ומחבק אותי. תודה אחותי הקטנה, לא הייתי עושה את זה בלעדייך.
הפרוייקט העדין והמרהיב הזה תלוי עד היום אצל אמא שלי בפינת האוכל, ממוסגר במסגרת כסופה ומבריקה.
על כל ריבוע כזה יש חור קטן של סיכה, על כל ריבוע בלב שלי יש חור.
מימד שלא הכרנו שנייה לפני
אני חווה את המילה מוות מגיל כל כך צעיר.
חוויתי בחיי מוות של אנשים מבוגרים ומוות של אנשים צעירים, יפים, בתחילת חייהם.
כאלה שעוד לא הספיקו לגעת בחיים, לפעמים גם לא הספיקו להתאהב, לעשות אהבה, ללדת, ללמוד, להשאיר כאן משהו בעולם הזה.
מוות הוא מוות ושנייה אחרי שהוא קורה, החיים שלנו מקבלים מימד חדש. מימד שלא הכרנו שנייה לפני.
מוות לצד החיים. מוות עם החיים. ליד החיים. שתיהן מילים כל כך עוצמתיות לי, חיים ומוות.
כשמישהו קרוב ואהוב לנו מת, אנו בוחרים כיצד לקבל את הבשורה ואיך להבין (או לא להבין) את המציאות שנכפתה עלינו והיא לתמיד.
כיצד לחיות איתה, לצידה, כיצד להתבונן עליה ביום יום כיצד להכיל או לא להכיל אותה… ולא, לא תמיד אפשר להכיל, לא תמיד מסוגלים.
מוות גורם לנו להתבונן על החיים שלנו אחרת, לפעמים לוקח שנים עד שאנחנו מסוגלים להפנות “אליו” מבט, לדבר איתו.
לפעמים גם צומחים ממנו דברים חדשים שלא הכרנו בעצמנו דקה לפני. כוחות, עוצמות, אמונה וגם חיים.
הרבה גלגולים ושינויים קרו לאנשים בעקבות מוות של מישהו קרוב להם, הרבה אנשים התחילו “לחיות מחדש”.
מוות עם כל הכאב שבו, יכול גם לחולל בנו תהליכים משמעותיים ועוצמתיים. טרנספורמציה שלמה.
מוות יכול לפגוש אותנו בחיים בכל רגע נתון, בלי שום הכנה, ולפעמים גם עם הכנה ארוכה ומורטת עצבים, לפעמים הוא נותן לנו זמן להתכונן, להפרד מהקרובים לנו וגם מעצמנו. ולפעמים לא.
הוא פשוט בא וזהו.
במילה מוות יש את המילה תום ואולי לא במקרה, אני חושבת שהתום הוא במחשבה שלנו שהכול אולי לתמיד, שהכול לנצח או שאולי הכול ממשיך איפשהו מעבר. תמימות מולדת שכזאת.
מוות כמו הלידה שלנו הוא הדבר היחידי הבטוח שכולנו חווים בחיים שלנו. מי שנולד גם ימות.
מעפר באת ואל עפר תשוב.
את הלידה זימנו לנו ההורים שלנו ואת המוות מזמנים לנו מהיכן שהוא.
גם את הגלגולים.
ששים וארבע מדרגות
אני לא זוכרת במה שיחקנו.
אני זוכרת שהיה חם ולח על הגג שלנו בתל אביב אפילו שכבר היה שבע בערב והסתיו כבר הורגש באוויר.
סוף החופש הגדול.
אני זוכרת שצחקנו, המון, התפרקות מוחלטת. צחקנו גם על בנים (כמובן) וגם על החטיבה שמחכה לנו במרחק של כמה ימים.
הבניין של עיריית תל אביב, שהיינו רואים מהגג, עמד שם כמו תמיד בערב ההוא עם כמה אורות שמישהו שכח לסגור.
האוטובוסים המשיכו לנסוע כרגיל ואמא שלי הביאה לנו קערה עם אבטיח חתוך.
כמה דקות אחרי, כבר הכול היה אחרת.
החברות שלי ברחו הביתה ואפילו לא שמתי לב, וברקע היה רעש חזק של אמבולנס שחנה מתחת לבניין שלנו.
איפה הייתי בכל הדקות האלה?
אמא שלי ניסתה להציל אותו, אבל זה לא שינה הרבה, הוא כבר בקושי נשם.
אני זוכרת שהפרמדיקים מהאמבולנס הרימו אותו עם הסדין כמו משה בתיבה, והורידו אותו במהירות את כל שישים וארבע המדרגות של הבניין שגרנו בו.
קומה רביעית, בלי מעלית.
אני סותמת חזק את האוזניים שלא אשמע את אמא שלי. שלא אשמע את האמבולנס נוסע.
שלא אשמע בשורות.
אני רק בת 11 אבל כבר ידעתי מזמן שניפרד ממנו.
שנתיים הכול היה סביבו.
ואחר כך הכול כבר היה בלעדיו.
לא הלכתי להלוויה שלו נשארתי בחדר שלו וציירתי לו ציור על השולחן שאני כל כך אוהבת. החדר שלו נשאר כמו שהיה.
אחרי תשע שנים כשלמדתי עיצוב אופנה בשנקר, עברתי לחדר שלו.
הייתי עושה על השולחן שלו את הפרוייקטים הכי טובים שלי. זה היה הגלגול שלי, לחזור לשבת ליד השולחן שלו.
כשהיה לי קשה עם הפרוייקטים וההגשות ולילות בלי שינה הוא היה מזכיר לי באוזן את הריבועים הקטנטנים שהדבקנו יחד, עם היד הרועדת שלו והחיוך הכובש שלו.
הכול אפשרי תמרי שלי הכול אפשרי הוא היה לוחש לי…
גלגול קטן ואת שם.
זה סוד הייתי עונה לה
הספר הגלגול שכתב פרנץ קפקא תמיד היה השראה ענקית עבורי למילים חיים – מוות – גלגול.
הוא מספר על איש שקם יום אחד והפך בגלגול מהיר ולא מוסבר של לילה למקק דוחה ובודד, מקק שממשיך לחיות את החיים במציאות ובשגרה לה היה רגיל, רק הפעם בתור מקק כשנשמתו נשארת של בן אנוש. עולם כמנהגו נוהג, גם למקק.
הוא מנסה להמשיך לחיות את חייו כמקק, עד שלבסוף הוא לא יכול עוד, הוא נופח את נשמתו ובכך משחרר את עצמו ואת משפחתו מהגלגול הנורא שנכפה עליהם.
הספר הזה תמיד הפחיד אותי, הגעיל אותי, סקרן אותי ובעיקר העציב אותי ועורר בי חמלה ורחמים כלפי האיש האומלל הזה, שהפך למקק בגלגול קפקאי ובלתי אפשרי.
הדת היהודית ועוד כל כך הרבה דתות ואמונות מאמינות בגלגולי נשמות, מאמינות שהגוף הזה שלנו רק קופסה והנשמה שלנו מטיילת לה בעולם עוד אלפי שנים אחרי וחוזרת לכאן לעשות תיקונים שלא הצלחנו להשלים בגלגול הקודם שלנו.
הנשמה יכולה לחזור לכאן בכל צורה אפשרית, לא רק כבני אדם.
כל דת וכל אמונה מסתכלות אחרת על הגלגול הזה של הנשמה אבל האמונה היא (אם רוצים להאמין בה) היא שיש, שיש גלגול.
שאנחנו גלגול.
תסתכלי על פרק כף היד שלך, היא הייתה אומרת לי ומלטפת לי את השיער. כמה צמידים את רואה שם? אלו שנראים כמו צמה קטנה.
הייתי מסתכלת בעיניים הקטנות שלי ואומרת לה תמיד את אותה התשובה: בכל יד שניים, סבתא כלום לא השתנה משבוע שעבר.
איפה התגלגלת תספרי לי, סבתא שלי הייתה אומרת בצחוק ומחבקת אותי. זה סוד הייתי עונה לה.
אבל בלב ידעתי. ואני יודעת גם היום. כמעט בוודאות, איפה התגלגלתי פעם, במקום אחר.
אומרים שצמידי הצמות האלה שחרוטים לנו בעור, הם כמספר הגלגולים שעברנו.
והצמידים שלי עדיין שם.
שני צמידים חזקים וברורים.
לכל בניין יש אינטרקום
“האהבה שלי כלפייך היא כאהבתי את כל העולם… צודקת את באמירתך, כי אנחנו ישות אחת וכי אין בה כדי לייסר אותי. נהפוך הוא, משמעותה עבורי היא שמחה… או שהעולם קטן מאוד, או שאנו גדולים מדי כדי למלא אותו באופן מושלם” (מתוך הספר מכתבים אל מילנה)
קפקא היה איש של מילים ומשפטי האהבה שקפקא הקדיש לאהובתו הבלתי מושגת מילנה, רצים לי בראש ומחסירים לי פעימה בלב כשהם מתחברים לי לכל היופי של העיר הזו.
פראג רומנטית. וזה מורגש בכל רחוב שלה, בכל סמטה, בכל כיכר.
קפקא ומילנה חלקו אהבה ענקית כמעט בלתי מושגת, אהבה בלתי אפשרית. אהבה שורפת וכואבת. הם לא נפגשו בחייהם אלא פעמים ספורות אבל החליפו בינם מאות מכתבי אהבה.
אהבתם לא סיימה גלגול מלא. אהבה לא ממומשת אך אולי זה היה הגלגול הנכון לה…
פראג היא עיר של מילים.
פראג מדברת אליי בהמון מילים והכל מתערבב לי. לא בהכרח מילים ששומעים, מילים שמרגישים.
יש בה המון מילים ומספרים ושלטים ואותיות. שלטי הפח האדומים והכחולים עם שמות הרחובות שעדיין ארוכים כמו אז מאתגרים אותי לנסות לקרוא אותם.
כמעט לכל בניין יש אינטרקום עם הרבה כפתורים ושמות שאני לא מכירה ובא לי ללחוץ על כולם, לראות מי יענה לי.
אולי קפקא ומילנה…
אולי החרק
אולי קפקא
אולי אני.
הם רק שם רק ליד
אנשים שזכו לאהוב בחייהם אהבות גדולות ועוצמתיות יודעים את משמעות המילה הזו – ל ח י ו ת.
גם אם האהבה היתה כואבת.
לא כל אחד מסוגל להרגיש את המילה הזו – לחיות.
יש אנשים שחיים חיים שלמים אבל בעצם הם לא חיים את המילה הזו – לחיות.
הם רק שם, רק ליד, חווים תהליכים, חווים שינויים אך עדיין הם לא חווים את החיים במלוא עוצמתם, יש אנשים שאפילו לא יודעים שיש “חיים אחרים”.
יש אנשים שבנפשם ובגופם יש להם יותר את המילה מוות מאשר חיים, הם חיים מתים. החי על המת.
מקומות חדשים, חוויות, אהבות גדולות, פרידות, אנשים משמעותיים שפגשנו, מחלה קשה, תאונה שניצלנו ממנה ועוד כל כך הרבה דברים בחיים שלנו, גם מוות, יכולים לטלטל אותנו מחדש ולאפשר לנו פתאום להתגלגל, לעבור שינוי, טרנספורמצייה, להיוולד מחדש.
לחיות את החיים אחרת בגלגול הזה.
בגלגול חדש.
לגוף הקטן שלי
המדרון על הגבעה שממנה הייתי מתגלגלת היה תלול. לא מאוד גבוה אבל תלול מאוד.
כשהגוף היה מתגלגל במלוא העוצמה למטה הייתי מרגישה כמו פרפר שמהר מהר משתחרר מחוטי הפקעת שלו ועוד שנייה יוכל לעוף.
זה היה לוקח כמה שניות כל הגלגול הזה למטה אבל הוא היה מאוד עוצמתי לגוף הקטן שלי.
הגלגולים המהירים, המגע של הדשא בגוף שלי, הצחוק המתגלגל העיניים העצומות והפחד הזה שאולי לא אעצור ואתגלגל עד אינסוף…
כשהגוף שלי הגיע למטה ונעצר במישור היה לוקח לי כמה דקות להתעשת ולעוף מהדשא.
הכול היה מסוחרר, כאילו העירו אותי מחלום של כמה שניות.
אהבתי מאוד להתגלגל שם מהמדרון, גם פחדתי.
אני אוהבת גלגולים. מאוד אוהבת.
הם מביאים אותי למקום שפרפרים עפים אליו.
למקום שיש בו חיים.
אפילוג של השראה
לפני ארבעה חודשים הוזמנתי על ידי חברתי הבלוגרית מיכל מנור מהבלוג רואה עולם לנסוע איתה לצ’כיה.
בפראג היינו כיממה, יממה מאוד עוצמתית עבורי שבה הרגשתי שמשהו קורה לי ובי. כמו הארה. תחושה שהמשיכה לי גם בהמשך הנסיעה.
חזרתי לפראג אחרת תוך כדי גלגול ושינוי עצום שאני חווה בחיי האישיים כבר כמעט חמש שנים.
הפוסט הזה נכתב במקור על פראג ותוך כדי כתיבה יומיומית שארכה כמעט ארבעה חודשים, הבנתי שפראג הייתה רק המסגרת, ההשראה העצומה שממנה נולד הפוסט הזה.
זו דוגמא נפלאה למילה היקרה לי – השראה.
השראה שהתחילה מהביקור בפראג, מחיבה יתרה שיש לי לפרנץ קפקא שרוחו ליוותה אותי כל הנסיעה.
השראה שהסתיימה בהארה פרטית על מוות חיים וגלגולים ומשמעותם בחיי ועל כך שגלגול זו מילה שיש בה עולם ומלואו עבורי וכמו בכל השראה כל אחד מתבונן עליה מעיניו שלו.
מהגלגול הפרטי שלו.
מוזמנים להציץ על הלוח שלי ב – Pinterest שנקרא Butterfly לוח שהוא השראה לפוסט הזה, על פרפרים ומה שמעבר…
אם אהבתם את הגלגול שלי מזמינה אתכם לפוסט נוסף בבלוג שעוסק בדברים שמעבר ובגלגולים
שני פוסטים נהדרים שכתבה הבלוגרית מיכל מנור על הנסיעה שלנו לצ’כיה בבלוג רואה עולם על פראג ועל העיירה קרלובי וארי
אז ספרו לי…
מה המילה גלגול עושה לכם בגוף? האם זו מילה שמרגישה לכם ארצית? מעבר לכאן? האם היא מתקשרת לכם לשינוי?
מוות, חיים מה המשמעות של המילים האלה בחיים שלכם?
פראג מהעיניים שלכם, האם חוויתם שם חוייה מעניינת או בעיר אחרת בעולם?
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.
שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…
אתם ההשראה שלי!
תמרי סלונים ליבס
כל התמונות שצולמו בפראג, צולמו על ידי תמרי סלונים ליבס TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות