גִּלְגּוּל

פרפר על עין, אינטרקום, פראג, קפקא. מתוך הפוסט הגלגול בבלוג של תמרי סלונים ליבס tamariandme.com

להתגלגל.
לאן שהגלגול לוקח.
הוא כבר יודע לאן.
להתגלגל משם לכאן
להתגלגל.
למעבר, לאחרי, לחדש, למוכר, ללא נודע.
פשוט להתגלגל.
להשתנות.
להתגלגל ולפעמים גם לעצור
לנשום את הגלגול.
לחיות אותו.
למות איתו.
בנשימות עמוקות ומלאות,
ולהתגלגל.
בגלגול…
בגלגולים.
ולהיוולד מחדש.
בגלגול אחר…

קצ’קלינובסקייהצ’קה.

זה הרחוב שחיפשנו. ככה אני זוכרת את השם המצחיק הזה שבטח השמטתי או הוספתי לו כאן כמה אותיות.

והגשם לא מפסיק לרדת. וחשוך כל כך.

למה השמות בצ’כית כאלה ארוכים ואיך מישהו מצפה שנוכל לקרוא אותם בחושך כזה?

מצאנו את רחוב קצ’קלינובסקייהצ’קה אחרי שעה של שיטוטים בעיר חדשה שמזמן כבר נרדמה. כולי רטובה, המעיל, הנעליים, השיער ואני צוחקת צחוק של עייפות מכל השמות המצחיקים האלה שיש על הבניינים שלה.

שש עשרה אותיות בשם של רחוב אחד כזה קטן.

בפרספקטיבה של חיי אולי הוא היה כל כך גדול, הרחוב הזה. היום הזה.

הגענו לחדר, למיטה, רק לשים כבר ראש ולישון ולהתעורר למחרת עם ג’וק גדול שהלך עלינו במיטה והזכיר לנו שאנחנו בעיר של קפקא.

פראג.

ירח הדבש שלי היה בפראג לפני הרבה שנים. קצת יותר מעשרים.

היא נולדה אז מחדש והריח של הקומוניזם הורגש בה היטב. כרזות שנתלשו מהקירות, אנשים לבושים בבגדים שאיך להגיד, לא ממש הסתדרו לי עם המערב שלי.

בגדים אפרוריים משהו, עם אזכורים קטנים גדולים שאפשר כבר להתלבש אחרת.

הכול נראה כמו ציפור יפהפייה שבקעה מביצה רדומה של שנים וצריכה לנקות את הכנפיים הגדולות והמפוארות שלה ולהתחיל לעוף.

כשהתעוררנו אז בבוקר לפני עשרים שנה, ידעתי שהגעתי לעיר שתמיד אזכור. אז עוד לא הבנתי כמה הזיכרון שלה יהיה משמעותי בחיי.

היא הייתה ותישאר מסוג המקומות שאני לא בטוחה אם במהרה הייתי חוזרת אליה כמו לפריס, או לניו יורק אבל מאז ירח הדבש שלי כשאומרים לי פראג הלב שלי מחסיר פעימה.

זו עיר שאני מרגישה שיש לה עוד דרך לעבור. גם אז וגם היום.

היא עוד לא “פתורה” בעיניי עד הסוף, כמו אישה שצריכה לעבור עוד כמה שנים בחייה כדי להיות מה שהיא באמת.

אני מסתכלת עליה, על פראג אחרי עשרים שנה והיא לא השתנתה הרבה מאז בעיניים שלי.

מסתכלת על עצמי ואני כל כך השתניתי…

גלגול שלם.

 

אישה עם טלסקופ בפראג, נהר הוולטאבה מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

חישוק ענק וצבעוני שמתגלגל לו ברחובות

גלגול, מילה שמתגלגלת, מרגישים את הגלגול של הלשון שכשאומרים אותה.

מילה עם תנועה, מילה שיש לה כל כך הרבה משמעויות בעולם שלנו, גם של כאן, גם של מעבר.

היא מזכירה לי את הילדות שלי, את הגלגולים (הסאלטות) שהייתי עושה על השטיח, על המיטה שלי, בגבעה על הדשא, בבריכה עמוק במים, בכל מקום שאיפשר לי להתגלגל.

אני מדמיינת חישוק ענק וצבעוני שמתגלגל לו ברחובות העולם, בסמטאות צרות וציוריות, בכיכרות, במדרגות… עד שהוא נופל ונעצר בדיוק בנקודה הנכונה אחרי הרבה גלגולים שהוא עשה.

גלגול היא מילה של חיים ושל מוות.

גלגול היא מילה של שינוי, של תהליך, של טרנספורמציה.

גלגול היא מילה של טבע ומחזוריות.

מילה של פרפרים, שלפני רגע היו ביצה ואחר כך גלמים בפקעות חשוכות וחמימות ואחר כך הפכו לפרפרים ושוב הטילו ביצה…

גלגול היא מילה שיכולה לקחת אותנו למקומות חדשים בחיים בלי שנרגיש ובלי שנתכוון והוא פשוט קורה.

לפעמים זה גלגול קטן ולפעמים גלגול יותר גדול ולפעמים זה גלגול עצום מקצה אחד של העולם לקצה השני כמו החישוק הזה שמתגלגל.

גלגול כשינוי.

שינוי שהתרחש או שמתרחש ממש עכשיו. אנחנו בתוכו ואיתו לפעמים אפילו בלי לדעת שהוא מתרקם ומתרחש.

יש גלגולים שמדויקים לנו כמו בטבע. הם מגיעים בשנייה הנכונה, בתזמון הנכון. אנחנו פתאום מרגישים שאנחנו מסוגלים לצאת לאט לאט מתוך הפקעת הזו שעטפה ושמרה והגנה, אבל אולי גם חנקה וסגרה ופתאום יש לנו את הכוח הזה לעוף.

יש גלגולים שלוקח להם שנים להשלים את הגלגול המלא ויש כאלה שמסתיימים מאוד מהר.

לכל גלגול ולכל אחד יש את הקצב והמקצב שלו, את הגלגול שלו.

לפעמים גלגולים לא מסתיימים, כי הם פשוט לא נועדו להסתיים.

 

חישוקי חול, מראה עם עין, רחוב בפראג מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

משהו ונילי כזה מעורב עם פיח

פראג של כחול וחום ותכלת. לבן אפור ושחור ובין לבין ירוק וכבישים וגגות עם רעפים.

כשאתה נכנס לגלויה הזו ומסתכל עליה מרחוק אתה מבין שצריך לקלף את השכבות שלה, כל פעם עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת…

יש לה ריח מיוחד לפראג ואני זוכרת אותו היום כמו אז. משהו ונילי כזה מעורב עם פיח ובריזה מנהר הוולטאבה שחוצה אותה.

אני מוקסמת מהבניינים שלה. יש בה בניינים היסטוריים ובניינים קומוניסטים ובניינים של היום, יש מפוארים ויש עלובים ויש באמצע… ערבוב מושלם.

יש בה דלתות נפלאות וחלונות שמספרים את הסיפור שלה.

דלתות חומות וכבדות, מאופקות, גם צבעוניות, מסתוריות. כאלה שמובילות לכל מיני פאסז’ים נידחים ומסקרנים שאולי היו פעם משרדי חקירות עם שולחנות שחורים שהתרחשו בהם דברים שיישארו בין הדלתות האלה לעולם.

יש בה רחובות ושדרות ורחובות יותר קטנים וסמטאות קסומות.

יש בה צל ושמש מכל הבניינים שמשנים כל שעה את כל היופי שלה לצבעים אחרים ולתחושות אחרות…

פראג היא עיר של שכבות, מצודות של זיכרונות, אביב שנגמר אביב שמתחיל, שמות ארוכים.

קוביות, מרובעים קטנים, מלבנים, כיכרות… גלגולים.

קומפוזיציה מושלמת של אז והיום.

 

קיר עץ עם כרזות מתקלפות בפראג (צילום תמרי סלונים ליבס) מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

על כל ריבוע בלב שלי יש חור

מאות ריבועים קטנטנים. בכל סקאלת הצבעים משחור עד לבן.

אפורים כהים, אפורים בהירים, אפורים שהופכים ללבן והרבה ריבועים בצבע שחור לקונטרסט, להצללות.

תרגיל סיזיפי ומרתק שנה ב’ בעיצוב תעשייתי.

המשימה: תמונת דומם בטכניקת פסיפס שעשויה ממאות ריבועים קטנטנים של חצי ס”מ על חצי ס”מ שנצבעו אחד אחד בגואש.

הוא בחר לעשות שלושה אגרטלים שחורים עומדים זה לצד זה על רקע מונוכרומטי בגוונים של לבן ואפור.

בשביל להדביק אותם צריך סיכה קטנה כדי להרים אותם אחד אחד.

לנעוץ את הסיכה בריבוע, לטבול בעדינות בדבק ולסדר את הקומפוזיציה בחוכמה, ריבוע אחר ריבוע אחר ריבוע אחר ריבוע… ליצור הצללה נכונה.

יד ימין שלו כבר רועדת והראייה גם לא משהו. משקפיים מיוחדים הכינו לו. זגוגית אחת רגילה ואחת עכורה.

הוא חובש כובע בארט משובץ, הוא בן 24 כמעט והתלתלים היפים שלו הפכו מזמן לקרחת.

תשבי לידי הוא מבקש. תעזרי לי להדביק את הריבועים.

שולחן הכתיבה היפה שלו, שולחן עץ ועליו פלטה ענקית מזכוכית ומתחתיה תמונות, עם החברה היפה שלו, עם המשפחה שלנו, תמונות מהתיכון, מקורס הקצינים, מהטיול לחו”ל אחרי הצבא.

אני עוזרת לו לנעוץ. ריבוע ריבוע, ברקע התקליט הקבוע שלו. חוה אלברשטין. צמח בר.

והוא אומר לי היכן להניח כל ריבוע וריבוע, כל צבע וצבע, מחשב כל תזוזה, כל הצללה הכי קטנה. אני נפעמת ממנו.

נפתח משרד לעיצוב הוא אומר לי פתאום, בחיוך הכובש שלו. את רק צריכה עוד קצת לגדול.

איתי? אני פוקחת עיניים?

ברור. עם מי אם לא איתך… כמה שנים ואנחנו שם.

שלושה אגרטלים. מאות של ריבועים צפופים. הצללה וקומפוזיציה נדירה.

מושלם, אני אומרת לו כשזה מוכן אחרי כמה שבועות של עבודה.

הוא מחייך אליי ומחבק אותי. תודה אחותי הקטנה, לא הייתי עושה את זה בלעדייך.

הפרוייקט העדין והמרהיב הזה תלוי עד היום אצל אמא שלי בפינת האוכל, ממוסגר במסגרת כסופה ומבריקה.

על כל ריבוע כזה יש חור קטן של סיכה, על כל ריבוע בלב שלי יש חור.

 

פראג, וואלטבה, שכבות וריבועים בשחור לבן מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

מימד שלא הכרנו שנייה לפני

אני חווה את המילה מוות מגיל כל כך צעיר.

חוויתי בחיי מוות של אנשים מבוגרים ומוות של אנשים צעירים, יפים, בתחילת חייהם.

כאלה שעוד לא הספיקו לגעת בחיים, לפעמים גם לא הספיקו להתאהב, לעשות אהבה, ללדת, ללמוד, להשאיר כאן משהו בעולם הזה.

מוות הוא מוות ושנייה אחרי שהוא קורה, החיים שלנו מקבלים מימד חדש. מימד שלא הכרנו שנייה לפני.

מוות לצד החיים. מוות עם החיים. ליד החיים. שתיהן מילים כל כך עוצמתיות לי, חיים ומוות.

כשמישהו קרוב ואהוב לנו מת, אנו בוחרים כיצד לקבל את הבשורה ואיך להבין (או לא להבין) את המציאות שנכפתה עלינו והיא לתמיד.

כיצד לחיות איתה, לצידה, כיצד להתבונן עליה ביום יום כיצד להכיל או לא להכיל אותה… ולא, לא תמיד אפשר להכיל, לא תמיד מסוגלים.

מוות גורם לנו להתבונן על החיים שלנו אחרת, לפעמים לוקח שנים עד שאנחנו מסוגלים להפנות “אליו” מבט, לדבר איתו.

לפעמים גם צומחים ממנו דברים חדשים שלא הכרנו בעצמנו דקה לפני. כוחות, עוצמות, אמונה וגם חיים.

הרבה גלגולים ושינויים קרו לאנשים בעקבות מוות של מישהו קרוב להם, הרבה אנשים התחילו “לחיות מחדש”.

מוות עם כל הכאב שבו, יכול גם לחולל בנו תהליכים משמעותיים ועוצמתיים. טרנספורמציה שלמה.

מוות יכול לפגוש אותנו בחיים בכל רגע נתון, בלי שום הכנה, ולפעמים גם עם הכנה ארוכה ומורטת עצבים, לפעמים הוא נותן לנו זמן להתכונן, להפרד מהקרובים לנו וגם מעצמנו. ולפעמים לא.

הוא פשוט בא וזהו.

במילה מוות יש את המילה תום ואולי לא במקרה, אני חושבת שהתום הוא במחשבה שלנו שהכול אולי לתמיד, שהכול לנצח או שאולי הכול ממשיך איפשהו מעבר. תמימות מולדת שכזאת.

מוות כמו הלידה שלנו הוא הדבר היחידי הבטוח שכולנו חווים בחיים שלנו. מי שנולד גם ימות.

מעפר באת ואל עפר תשוב.

את הלידה זימנו לנו ההורים שלנו ואת המוות מזמנים לנו מהיכן שהוא.

גם את הגלגולים.

 

פרפר, פנים עם ריבועי פסיפס בשחור ולבן מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

ששים וארבע מדרגות

אני לא זוכרת במה שיחקנו.

אני זוכרת שהיה חם ולח על הגג שלנו בתל אביב אפילו שכבר היה שבע בערב והסתיו כבר הורגש באוויר.

סוף החופש הגדול.

אני זוכרת שצחקנו, המון, התפרקות מוחלטת. צחקנו גם על בנים (כמובן) וגם על החטיבה שמחכה לנו במרחק של כמה ימים.

הבניין של עיריית תל אביב, שהיינו רואים מהגג, עמד שם כמו תמיד בערב ההוא עם כמה אורות שמישהו שכח לסגור.

האוטובוסים המשיכו לנסוע כרגיל ואמא שלי הביאה לנו קערה עם אבטיח חתוך.

כמה דקות אחרי, כבר הכול היה אחרת.

החברות שלי ברחו הביתה ואפילו לא שמתי לב, וברקע היה רעש חזק של אמבולנס שחנה מתחת לבניין שלנו.

איפה הייתי בכל הדקות האלה?

אמא שלי ניסתה להציל אותו, אבל זה לא שינה הרבה, הוא כבר בקושי נשם.

אני זוכרת שהפרמדיקים מהאמבולנס הרימו אותו עם הסדין כמו משה בתיבה, והורידו אותו במהירות את כל שישים וארבע המדרגות של הבניין שגרנו בו.

קומה רביעית, בלי מעלית.

אני סותמת חזק את האוזניים שלא אשמע את אמא שלי. שלא אשמע את האמבולנס נוסע.

שלא אשמע בשורות.

אני רק בת 11 אבל כבר ידעתי מזמן שניפרד ממנו.

שנתיים הכול היה סביבו.

ואחר כך הכול כבר היה בלעדיו.

לא הלכתי להלוויה שלו נשארתי בחדר שלו וציירתי לו ציור על השולחן שאני כל כך אוהבת. החדר שלו נשאר כמו שהיה.

אחרי תשע שנים כשלמדתי עיצוב אופנה בשנקר, עברתי לחדר שלו.

הייתי עושה על השולחן שלו את הפרוייקטים הכי טובים שלי. זה היה הגלגול שלי, לחזור לשבת ליד השולחן שלו.

כשהיה לי קשה עם הפרוייקטים וההגשות ולילות בלי שינה הוא היה מזכיר לי באוזן את הריבועים הקטנטנים שהדבקנו יחד, עם היד הרועדת שלו והחיוך הכובש שלו.

הכול אפשרי תמרי שלי הכול אפשרי הוא היה לוחש לי…

גלגול קטן ואת שם.

 

שקיפויות, שכבות, ילדה עם קרני אייל ופרפרים מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

זה סוד הייתי עונה לה

הספר הגלגול שכתב פרנץ קפקא תמיד היה השראה ענקית עבורי למילים חיים – מוות – גלגול.

הוא מספר על איש שקם יום אחד והפך בגלגול מהיר ולא מוסבר של לילה למקק דוחה ובודד, מקק שממשיך לחיות את החיים במציאות ובשגרה לה היה רגיל, רק הפעם בתור מקק כשנשמתו נשארת של בן אנוש. עולם כמנהגו נוהג, גם למקק.

הוא מנסה להמשיך לחיות את חייו כמקק, עד שלבסוף הוא לא יכול עוד, הוא נופח את נשמתו ובכך משחרר את עצמו ואת משפחתו מהגלגול הנורא שנכפה עליהם.

הספר הזה תמיד הפחיד אותי, הגעיל אותי, סקרן אותי ובעיקר העציב אותי ועורר בי חמלה ורחמים כלפי האיש האומלל הזה, שהפך למקק בגלגול קפקאי ובלתי אפשרי.

הדת היהודית ועוד כל כך הרבה דתות ואמונות מאמינות בגלגולי נשמות, מאמינות שהגוף הזה שלנו רק קופסה והנשמה שלנו מטיילת לה בעולם עוד אלפי שנים אחרי וחוזרת לכאן לעשות תיקונים שלא הצלחנו להשלים בגלגול הקודם שלנו.

הנשמה יכולה לחזור לכאן בכל צורה אפשרית, לא רק כבני אדם.

כל דת וכל אמונה מסתכלות אחרת על הגלגול הזה של הנשמה אבל האמונה היא (אם רוצים להאמין בה) היא שיש, שיש גלגול.

שאנחנו גלגול.

תסתכלי על פרק כף היד שלך, היא הייתה אומרת לי ומלטפת לי את השיער. כמה צמידים את רואה שם? אלו שנראים כמו צמה קטנה.

הייתי מסתכלת בעיניים הקטנות שלי ואומרת לה תמיד את אותה התשובה: בכל יד שניים, סבתא כלום לא השתנה משבוע שעבר.

איפה התגלגלת תספרי לי, סבתא שלי הייתה אומרת בצחוק ומחבקת אותי. זה סוד הייתי עונה לה.

אבל בלב ידעתי. ואני יודעת גם היום. כמעט בוודאות, איפה התגלגלתי פעם, במקום אחר.

אומרים שצמידי הצמות האלה שחרוטים לנו בעור, הם כמספר הגלגולים שעברנו.

והצמידים שלי עדיין שם.

שני צמידים חזקים וברורים.

 

רחוב בפראג בשלוש קומפוזיציות צילום תמרי סלונים ליבס מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

לכל בניין יש אינטרקום

“האהבה שלי כלפייך היא כאהבתי את כל העולם… צודקת את באמירתך, כי אנחנו ישות אחת וכי אין בה כדי לייסר אותי. נהפוך הוא, משמעותה עבורי היא שמחה… או שהעולם קטן מאוד, או שאנו גדולים מדי כדי למלא אותו באופן מושלם” (מתוך הספר מכתבים אל מילנה)

קפקא היה איש של מילים ומשפטי האהבה שקפקא הקדיש לאהובתו הבלתי מושגת מילנה, רצים לי בראש ומחסירים לי פעימה בלב כשהם מתחברים לי לכל היופי של העיר הזו.

פראג רומנטית. וזה מורגש בכל רחוב שלה, בכל סמטה, בכל כיכר.

קפקא ומילנה חלקו אהבה ענקית כמעט בלתי מושגת, אהבה בלתי אפשרית. אהבה שורפת וכואבת. הם לא נפגשו בחייהם אלא פעמים ספורות אבל החליפו בינם מאות מכתבי אהבה.

אהבתם לא סיימה גלגול מלא. אהבה לא ממומשת אך אולי זה היה הגלגול הנכון לה…

פראג היא עיר של מילים.

פראג מדברת אליי בהמון מילים והכל מתערבב לי. לא בהכרח מילים ששומעים, מילים שמרגישים.

יש בה המון מילים ומספרים ושלטים ואותיות. שלטי הפח האדומים והכחולים עם שמות הרחובות שעדיין ארוכים כמו אז מאתגרים אותי לנסות לקרוא אותם.

כמעט לכל בניין יש אינטרקום עם הרבה כפתורים ושמות שאני לא מכירה ובא לי ללחוץ על כולם, לראות מי יענה לי.

אולי קפקא ומילנה…

אולי החרק

אולי קפקא

אולי אני.

 

 גרפיטי בפראג, שלט על בניין צילום תמרי סלונים ליבס מתוך הפוסט גלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

הם רק שם רק ליד

אנשים שזכו לאהוב בחייהם אהבות גדולות ועוצמתיות יודעים את משמעות המילה הזו – ל ח י ו ת.

גם אם האהבה היתה כואבת.

לא כל אחד מסוגל להרגיש את המילה הזו – לחיות.

יש אנשים שחיים חיים שלמים אבל בעצם הם לא חיים את המילה הזו – לחיות.

הם רק שם, רק ליד, חווים תהליכים, חווים שינויים אך עדיין הם לא חווים את החיים במלוא עוצמתם, יש אנשים שאפילו לא יודעים שיש “חיים אחרים”.

יש אנשים שבנפשם ובגופם יש להם יותר את המילה מוות מאשר חיים, הם חיים מתים. החי על המת.

מקומות חדשים, חוויות, אהבות גדולות, פרידות, אנשים משמעותיים שפגשנו, מחלה קשה, תאונה שניצלנו ממנה ועוד כל כך הרבה דברים בחיים שלנו, גם מוות, יכולים לטלטל אותנו מחדש ולאפשר לנו פתאום להתגלגל, לעבור שינוי, טרנספורמצייה, להיוולד מחדש.

לחיות את החיים אחרת בגלגול הזה.

בגלגול חדש.

 

דלתות חדר מדרגות שלטים של בתים בפראג, שלט על בניין צילום תמרי סלונים ליבס מתוך הפוסט גלגול בבלוג של תמרי סלונים ליבס tamariandme.com

 

לגוף הקטן שלי

המדרון על הגבעה שממנה הייתי מתגלגלת היה תלול. לא מאוד גבוה אבל תלול מאוד.

כשהגוף היה מתגלגל במלוא העוצמה למטה הייתי מרגישה כמו פרפר שמהר מהר משתחרר מחוטי הפקעת שלו ועוד שנייה יוכל לעוף.

זה היה לוקח כמה שניות כל הגלגול הזה למטה אבל הוא היה מאוד עוצמתי לגוף הקטן שלי.

הגלגולים המהירים, המגע של הדשא בגוף שלי, הצחוק המתגלגל העיניים העצומות והפחד הזה שאולי לא אעצור ואתגלגל עד אינסוף…

כשהגוף שלי הגיע למטה ונעצר במישור היה לוקח לי כמה דקות להתעשת ולעוף מהדשא.

הכול היה מסוחרר, כאילו העירו אותי מחלום של כמה שניות.

אהבתי מאוד להתגלגל שם מהמדרון, גם פחדתי.

אני אוהבת גלגולים. מאוד אוהבת.

הם מביאים אותי למקום שפרפרים עפים אליו.

למקום שיש בו חיים.

 

אישה עם טלסקופ, פראג, פקעת וחוטי פקעת על עץ. מתוך הפוסט גלגול בבלוג של תמרי סלונים ליבס tamariandme.com

 

אפילוג של השראה

לפני ארבעה חודשים הוזמנתי על ידי חברתי הבלוגרית מיכל מנור מהבלוג רואה עולם לנסוע איתה לצ’כיה.

בפראג היינו כיממה, יממה מאוד עוצמתית עבורי שבה הרגשתי שמשהו קורה לי ובי. כמו הארה. תחושה שהמשיכה לי גם בהמשך הנסיעה.

חזרתי לפראג אחרת תוך כדי גלגול ושינוי עצום שאני חווה בחיי האישיים כבר כמעט חמש שנים.

הפוסט הזה נכתב במקור על פראג ותוך כדי כתיבה יומיומית שארכה כמעט ארבעה חודשים, הבנתי שפראג הייתה רק המסגרת, ההשראה העצומה שממנה נולד הפוסט הזה.

זו דוגמא נפלאה למילה היקרה לי – השראה.

השראה שהתחילה מהביקור בפראג, מחיבה יתרה שיש לי לפרנץ קפקא שרוחו ליוותה אותי כל הנסיעה.

השראה שהסתיימה בהארה פרטית על מוות חיים וגלגולים ומשמעותם בחיי ועל כך שגלגול זו מילה שיש בה עולם ומלואו עבורי וכמו בכל השראה כל אחד מתבונן עליה מעיניו שלו.

מהגלגול הפרטי שלו.

 

מוזמנים להציץ על הלוח שלי ב – Pinterest שנקרא Butterfly לוח שהוא השראה לפוסט הזה, על פרפרים ומה שמעבר…


https://www.pinterest.com/Tamarslibes/pins/ מתוך הפוסט הגלגול של תמרי סלונים ליבס בבלוג tamariandme.com

 

אם אהבתם את הגלגול שלי מזמינה אתכם לפוסט נוסף  בבלוג שעוסק בדברים שמעבר ובגלגולים

שני פוסטים נהדרים שכתבה הבלוגרית מיכל מנור על הנסיעה שלנו לצ’כיה בבלוג רואה עולם על פראג  ועל העיירה קרלובי וארי

 

אז ספרו לי…

מה המילה גלגול עושה לכם בגוף? האם זו מילה שמרגישה לכם ארצית? מעבר לכאן? האם היא מתקשרת לכם לשינוי?

מוות, חיים מה המשמעות של המילים האלה בחיים שלכם?

פראג מהעיניים שלכם, האם חוויתם שם חוייה מעניינת או בעיר אחרת בעולם? 

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂  זה אף פעם לא מובן לי מאליו.

מחכה לתגובות שלכם ומבטיחה להגיב כמו תמיד באהבה וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.  

מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו מיד כשיופיע פוסט חדש.

שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי…

אתם ההשראה שלי!

תמרי סלונים ליבס 

כל התמונות שצולמו בפראג, צולמו על ידי תמרי סלונים ליבס TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות שאינן על פראג  מכאן  מכאן

65 תגובות

  • הפוסט הזה שלך. זה שוב גורם לזה שיש לי המון מה להגיד, ככה שהמילים מתגלגלות אצלי בראש במהירות ומתנגשות אחת בשניה כמו הכדור הזה שמערבל את הכדורים במשחק בינגו.
    אף פעם לא הקדשתי מחשבה לגלגולים, אבל אז הגיעו הדיאלוגים האלה שלי עם הילדים וקצת טרפו הכל (כמו כן, הם ההוכחה שאני כן אוספת חומרים לספר שייכתב יום אחד) –
    19.9.15
    “אמא, את יודעת, לפני הרבה הרבה שנים הייתי מפקד על ספינה במצרים. ואנשים היו עושים מה שהייתי אומר להם שם, גם אם הייתי אומר להם להסתער”.
    (שחר, כמעט 4, מתחבר לגלגולים קודמים)
    ———–
    4.10.15
    נועם: אמא, קוראים לי אינשיפנזי, ואני רופא מניו-יורק. היום אני רופא גם ביפן.
    שחר: ואני ברכיוזאורוס. קוראים לי נורמן-ז’אן.
    —————————
    פראג ואני. בפעם הראשונה שהייתי שם, הייתי עם חברה, ואת מרבית השהות שלנו שם העברנו בשיחות ארוכות על בן הזוג לעתיד (דאז. היום אנחנו כבר ביחד) ועל הסיבות שמונעות ממנו לבחור בי לצעידה רחפנית אל עבר השקיעה. את שאר הזמן העברנו בשבירת השיניים המסורתית על השמות המורכבים, בהתבוננות בבניינים היסטוריים ובהבנה מעמיקה שהעיר הזו, על תושביה ונופיה, לא נופלת בדיוק בהגדרה המילונית של שפיות. התפעלנו מהמדרגות שהוקמו באמצעם של כבישים כתחליף לפסי האטה, קיימנו דיאלוגים מופרכים עם מקומיים, אכלנו ארוחות מצוינות במרתפים, ומרקים שעצם קיומם על המגש שלנו זיכה אותנו בחותמת. גם כשחזרתי אליה שנים אחר כך עם בן הזוג (סגירה של מעגל), היא נותרה מעין מקום שמחוץ לזמן. אני חושבת שהמטרונום הענקי שפועם לו שם בגן שאת שמו שכחתי הוא הוא ששומר אותה מסונכרנת למראית עין.

    • תמרי הגיב:

      יעלי,
      כל פעם מחדש אני מתפעמת מחדש מהמשפטים של נועם ושחר (טוב, זה לא חדש לך ובהחלט הוכחה כאן שתישמר לנצח הקרוב לנו שהספר שלהם בדרך)
      אני ושחר חולקים כנראה גלגול משותף אך בארצות שונות… אספר לך פעם עליו בארבע עיניים על הגלגול שלי.
      חייכתי כאן כשקראתי אותו. מזדהה לגמרי.
      לגבי הרופאים והדינזאור ואוו… נשמע גלגול מכונן!!
      פראג שלך… אני מתחברת לכל מילה ובעיקר למשפט “מעין מקום שמחוץ לזמן”. זו בדיוק ההרגשה שהיתה לי שם.
      משהו לא ברור, לא סגור, מסונכרנת (אבל) רק למראית עין….
      תודה יעלי גמר חתימה טובה…
      (נדבר פעם על גלגולים ועל פראג… חייבות)

  • מיכל מנור הגיב:

    אני בת 10, בשיכון של סבא וסבתא שלי מתגלגלת על הדשא הלוך ושוב..כן, גם אני אהבתי מאד להתגלגל כשהייתי ילדה, כאשר בגרתי העסיק אותי הנושא של גילגולי עבר, העסיק וגם הפחיד, באותו זמן למדנו בתיכון את הגלגול של קפקא. אני זוכרת שאותן תחושות, כמו שלך, עלו לי במהלך קריאת הסיפור. קפקא אף היה מושא לבדיחות פנימיות שלי ושל חברותי ממגמת הספרות, עשינו עליו קומיקסים והתבדחנו על חשבונו..נערות צעירות…לא חשבתי עליו עד שנסענו ביחד לפראג ולקרלובי וארי והתחלנו לרקום את עלילת החזרה בזמן. היינו אמורות להפגש עם קפקא לארוחה בגרנד הוטל, אבל אני הברזתי ביחד עם ג’וד ואת נשארת עם קפקא בפראג.
    תמרי – זה פוסט נהדר, לא קל, מאד עצוב, לא פלא שלקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב אותו, לא פלא שהתייסרת, אבל מזל שהוא יצא ממך לאוויר העולם. ולגבי פראג – אני לוקחת ממנה את המלון המיוחד בו התאכסנו.

    • תמרי הגיב:

      מיכלי אני מגלה עלייך כל פעם עוד דברים… לא ידעתי שהיית כמוני במגמה ספרותית…
      מצחיק כי גם אצלנו קפקא (וקצטניק) היו מקור לבדיחות שחורות במגמה הספרותית, איך אפשר שלא…
      אני מקווה שנשב לאכול עם קפקא וג’וד שלך בעיר אחרת ונשלים פערים.
      מבינה למה רצית להיות איתו לבד…סולחת לך 🙂
      יש לי הרבה פסקאות מפתיעות ומצחיקות שכתבתי על קרולבי וארי המקסימה ואני בטוחה שהן יצוצו באחד הפוסטים שלי ויתחברו למשהו חדש ואחר…
      תודה על פראג מיכלי ועל מה שכתבת ואני לוקחת את מה שאמרת לי הבוקר, שכתבתי את הפוסט הזה קודם כל בשבילי לשחרר משהו בי.
      אוהבת אותך , תודה על הכל….

  • מיום שהפכתי חסרת אמונה, אין משמעות לגלגול כפי שמקובל לחשוב עליו. הסיפור של קפקא בשם זה, הילך עלי אימיים שנים רבות, בעיקר כי פחדתי משכר ועונש, אבל לחסרי אמונה כמוני אין לזה משמעות. אבל כן מקבלת וכן חושבת שהשינויים החלים בנו במשך השנים הם גילגולים שלנו – הגרעין שבנו נשאר, כמו שפרפר היה בתוך הגולם. אני לא חושבת שאני אותה רבקה שהייתי בגיל ההתבגרות או בשנות העשרים שלי – עבר עלי משהו במשך השנים והתגלגלתי להיות מי שאני. מאוד התחברתי לפרק על האנשים ש”חיים ליד החיים”. יותר מדי פגשתי אותם בימי חיי ואת היטבת לתאר. אהבתי מאוד את פראג שלך.

    • תמרי הגיב:

      רבקה יקרה,
      אני מתחילה בפראג… עיר יקרה לי מאוד שלא אשוב אליה במהרה.
      הביקור הבא שלי שם יהיה אחרי שאעבור עוד גלגול משלי. היא נתנה לי בדיוק את מה שביקשתי לגלגול הנוכחי שלי. נתנה לי אותו בקפוסלה מרוכזת של 24 שעות.

      גלגולים הם אכן עניין של אמונה, לנו הבחירה האם להאמין בכך או לא הסיפור של קפקא בהחלט משאיר הרבה מקום לשאלה הזו של אמונה במקום הזה, או תעתוע.
      אני תמיד רואה את המקום הזה כקצת מסתורי ומשעשע… מה הייתי בגלגול הקודם?שאצלי אני די בטוחה מה הייתי לא ממקום של אמונה, ממקום של תחושות חזקות לגבי דברים מסויימים בחיי. אני משאירה את זה כאולי, אולי זה נכון ואולי לא. אבל המחשבה על זה תמיד מחייכת אותי.
      כולנו עוברים גלגולים, כולנו משתנים ומתבגרים ומאוד אהבתי שכתבת שהגרעין בנו נשאר.
      אנשים שחיים ליד החיים פעמים רבות לא מודעים לזה וזה מבחינתי הדבר הכי עצוב כי הם חושבים שזה פשוט כך. כמו שזה ומפסידים את עצמם.
      תודה רבה על תגובה מעוררת מחשבה ולב…

  • ענת הגיב:

    סונטה לאור ירח
    מלאכת מחשבת של אסוציאציות וזכרונות ואמירות מחודדות בין המילים והמון כאב.

    עמוק ומאד יפה ונוגע כתבת לך ולנו. תודה לך על כל אלה??

    • תמרי הגיב:

      סונטה לאור ירח, איזה משפט יפה לומר לי על הפוסט.
      ענתי תודה, שומרת לי את המשפט הזה בלב.
      אני מאוד אוהבת את היצירה הזו של בטהובן ואת יודעת מה בא לי פתאום? לקרוא את הפוסט הזה כשהיצירה הזו ברקע, נשמע לי מושלם.
      תודה שבאת וקראת וכתבת לי…
      אוהבת אותך מאחלת לך מכאן גמר חתימה טובה…

  • יולי הגיב:

    אוי תמרי הנפלאה, איזה פוסט על פראג קראתי הערב.. את עוצרת נשימה ופותחת נשמה, את סופרת, את משוררת, את לוקחת אותי למחוזות נפש נדירים… ואו. ואו. תודה.

    • תמרי הגיב:

      יולי יקרה… איזה כיף שהכרנו. נשאר עוד שלב אחד… להתחבק.
      את יודעת שספר הוא אחד המטרות שלי לשנה הזו, משהו שאני רוצה כמעט מהיום שהתחיל הבלוג הזה שלי, משהו שהרבה אנשים מבקשים שאעשה… ואני מאוד רוצה.
      בזכות מילים כמו שלך אני יודעת שאפשר, שיהיה, שזה אפשרי ונוכח.
      מילים שנותנות לי המון כח ואומץ לדרך שלי.
      תודה תודה תודה!!

  • גית הגיב:

    “על כל ריבוע בלב שלי יש חור.”
    מנקודת מבט אחרת, אנחנו חור קטן באמצע גלגול ענק של מישהו אחר וגם הוא רק חור בריבוע של משהו גדול ממנו.
    ההסתכלות שלך, על כל ענפיה והשתרגויותיה, מעוררת את כל הפחדים והשמחה והזכרונות המתוקים והמרירים ואני מאושרת שיכולתי ושזכיתי. תודה.
    הפוסט הזה מבחינתי הוא גלגול ובכל קריאה בו, אני אחרת. עושר.
    <3

    • תמרי הגיב:

      אנחנו חור קטן באמצע גלגול ענק של מישהו אחר וגם הוא רק חור בריבוע של משהו גדול ממנו.
      חגיתוש…
      ללא ספק השלם גדול מסך חלקיו, או שמא אומר עצום מסך חלקיו.
      תיארת את זה להפליא, הצלחת במשפט אחד לסכם את רוב תחושתיי לגבי הפוסט הזה.
      כולנו חלק ממשהו, ממישהו… ממשהו הרבה יותר גדול ולא ברור ואולי טוב שכך, אני חושבת שבגלגול הדבר הכי מרתק זו המסתוריות, מה שלא גלוי מה שלא ברור וידוע. דווקא ובמיוחד בגלגולים הארציים שלנו ולא אלו שאולי יש מעבר.
      אני מאושרת מהמקום שלי, שהגעת לזיקוק המקום הזה דרך הבלוג. עושר.
      זכיתי אני.

  • אילת הגיב:

    “מי יענה לי
    אולי קפקא ומילנה….
    אולי החרק
    אולי קפקא
    אולי אני”

    כל כך יפה תמרי, בעיני העניין הזה הוא מהות הגלגול – ממך ובחזרה אלייך…

    הרגשתי כאילו את נכנסת לתוך הפוסט, מתגלגלת בתוכו, הופכת דברים על ראשם ומוציאה החוצה את הפנים. כל כך הרבה על מלה אחת..
    אבל כמה גלגולים שתעברי, נשאר איתך תמיד אותו גרעין, גרעין של אהבה.

    וכמה אהבה יש בך תמרי, זה לא יאומן. לכן את חיה את חייך בעוצמה. האהבה שלך לאחיך שומרת אותו כל כך חי איתך בגלגול הזה. אהבתי את הרגע הכל כך קטן שלכם, ממש מיקרו-רגע, מדביקים ריבוי נייר…. והאהבה שלך שומרת אותו חי כמו יהלום קטן ונדיר. גם אצלי השארת ריבועים-חורים בלב…

    ומשהו קטן אני אשאיר לך, בנושא של אנשים שחיים את החיים ושחיים ״ליד״ החיים.. וירג’יניה וולף מדברת על “רגעי ממשות” לעומת “רגעי חוסר ממשות”. היא מתארת איך היא חווה באינטנסיביות את אותם רגעי ממשות, וכמה הם נדירים ומועטים לעומת רגעי “חוסר הממשות” העוטפים אותם כמו “ענני צמר גפן בלתי ניתנים לתיאור”. קראת? אני ממש ממליצה לך – רישום של העבר / וירג’יניה וולף

    משהו גם העמיק מאוד באימג׳ים שאת יוצרת. הם תמיד יפים, הפעם הם חזקים והקשר שלהם לטקסט ממש בועט.
    אוהבת אותך…

    • תמרי הגיב:

      איילת אהובה,
      בכל האופציות של האינטרקום שכחתי לכתוב שאולי אחי יענה לי.
      ונזכרתי שכל חג כמעט כשיש טלפון ואני רצה לענות יש בי מין מקום כזה שחושב שבקו השני תענה לי אחותי או אחי ואז כשאני מרימה את הטלפון אני נזכרת שאין מצב. שהם יענו.

      אני “נכנסת” לכל פוסט שלי את כבר מכירה אותי… אבל משכי הזמן שאני מדברת עליהם הם לפעמים של שנים או חודשים.
      הפעם אני מרגישה שבעצם היממה שחוויתי בפראג נמתחה לימים רבים בפראג עצמה, לא יודעת להסביר. הייתי שם יממה אבל זה מרגיש לי כמו הרבה יותר כמו חודשיים. משהו שאני עדיין מבררת עם עצמי. איך זה קרה.

      לא קראתי את הספר של ורג’ינייה וולף, אני מאוד אוהבת אותה.
      מה שמעניין שביום כיפור שבו אני כותבת לך את התגובה קראתי על ורג’ינייה וולף בהקשר אחר לחלוטין. צירוף מקרים או אולי לא? מה שבטוח שאת הספר אני אקרא. נשמע שאוהב אותו מאוד.

      האימאג’ים הפעם רובם ככולם חוץ מכמה בודדים, צולמו בפראג ואולי הרגשת אותם חזקים יותר ובועטים כי הם מהעין הפרטית שלי.
      אני מסיימת בגרעין האהבה המקסים שלך…
      מהיום שאני ילדה קטנה הגרעין הזה מלווה אותי וממלא אותי.
      הוא מאפשר לי במודע או לא במודע שדברים שאני עושה יצאו נאהבים. גם הזכרונות… משמר לי אותם באהבה, גם את אלה שלא תמיד אני רוצה לזכור, שהם כואבים לי מדי. זה כמו פילטר מרכך.
      תודה על התגובה המרגשת שלך שפותחת לי עוד ועוד מחשבות וריבועים…
      אוהבת אותך

  • טלי סלונים הגיב:

    תמרי. היה שווה לחכות ליצירת המופת (כן, עד כדי כך) המפעימה הזאת, שהמילה פוסט קצת קטנה עליה. תודה שאיפשרת לי להתגלגל איתך קצת. איתך ועם אחיך. איתך ועם הפסיפס. איתך ועם החלום על המשרד לעיצוב. איתך ועם פראג. גלגול הוא שינוי. מאוד מסכימה איתך. ושינויים הם החיים. לחיי הפרפרים שבדרך.

    • תמרי הגיב:

      טלוש אהובת ליבי,
      נזכרתי בסרט שראיתי לפני המון שנים …קראו לו: פרפרים
      סרט צרפתי מקסים על ילדה שמצטרפת למסע חיפושים אחרי פרפר נדיר יחד עם השכן המבוגר שגר לידה ושניהם כמובן עוברים בעצמם מסע חדש. עד הסוף המפתיע.
      סרט מקסים. הוא התקשר לי למה שכתבת לי, לא יודעת למה משהו חזר אליי ממנו.
      התגובה שלך מרגשת אותי מאוד… תודה על כל המילים האלה שלא מובנות לי מאליהן.
      מעל הכל המלים שלך נותנות לי הרבה כח במסע הפרטי שלי.
      אני עדיין מחפשת את הפרפר הנדיר שלי ואולי כמו שאומר הבן שלי… זה ממש כאן ליד אמא, את רק צריכה להתבונן טוב טוב…

  • ציפורה כחולת לב עם חור ששואב אותי לגלגולים של חוויות, סיפורים ומילים מכל מיני כיוונים מציפים אותי ואת ליבי, אליי ובחזרה אלייך, כיצד את מתגלגלת עם מילה לכתיבת שירה מפעימה, חדרים אפלים, שמתעוררים בשינויים מנקודות על הגריד ברחובות פראג, אותה פגשתי לראשונה במרווחים בין האותיות, וכיצד התחילו להסתדר לי המילים בין הרחובות. הרומנטיות שבה, ושקט שנצרב בזכרון ובתחושות. טרנספורמציה, לפעמים אנחנו בוחרים לשהות באחד מן המצבים מתוך פחד, חוסר בשלות, נעימות, מחסומים ועוד, ולפעמים החיים מגלגלים אותנו קדימה ללא שליטה וחוסר וודאות לבא בתור, לעולם אחר שנשגב מבינתנו. התגלגלתי איתך במסע שלך, ששזור בו מקטעים מן הילדות, ומהרצון לחזור אליה בחלומות, להתגלגל ולצחוק על הדשא הירוק, מלמעלה ועד למטה, תחושת שחרור ושמחה, שלא מהולה בשום דבר אחר. שמחת חיים נטו.
    תודה ציפור נפש אשר פותחת מגירות חבויות אצל אנשים, ומעסה אותם היטב עד אשר יוצאים מן הגילגולים צבעי קשת וכוכבים.

    • תמרי הגיב:

      נוצה כחולה,
      היה פוסט על פראג ועל קרלובי וארי העיירה שנסענו אליה אחרי הביקור בפראג. הוא כבר נכתב והיה כמעט בסיום שלו והיה אמור להעלות ממש ממזמן… אבל משהו לא הניח לי ומשהו אמר לי שיש מעבר, שיש הרבה מעבר.
      ולאט לאט האותיות שבפוסט על פראג הפכו למשהו אחר.
      וכל הגרידיות שבה הפכה לזכרונות שנפתחו למילים ולמשפטים והבנתי שהיממה בה היתה אולי יממה, אבל התרחשו בי דברים כאילו הייתי בה חודשיים ויותר.
      הרבה קטעים מאוד לא פשוטים הושמטו כאן הכל עבר מבחנות רבות של זיקוק… ועדיין כמו שכתבת אני מוצאת בפוסט הזה הרבה אושר ושמחה.
      שמחה ומודה על כל הגלגולים בחיי, על הזכרונות הנפלאים שאחי יואב השאיר לי למזכרת, על הגלגולים שלי כילדה מאוד שמחה ואופטימית בדשא כמטאפורה לחיי.
      ושמחה על המילים האלה, שמאפשרות לי להרגיש כל פעם מחדש תחושה ששום דבר אחר לא יכול לגרום לי וזה להתגלגל. איתן . לכל מקום שרק ארצה.
      תודה על המילים המרגשות והיפות והנוגעות בכל נים שלי.

  • יונית הגיב:

    את פראג חוויתי עם האקס. אני זוכרת שזאת היתה חופשה טובה. אבל החיים לאחר מכן היו מלאי גלגולים. חלקם טובים חלקם קשים. הכי חשוב להתגלגל ולא לפחד מהסחרחורת, זה זמני. הבנתי הרבה ממה שכתבת. לא פלא שלקח ארבעה חודשים לכתוב.

    • תמרי הגיב:

      יוניתוש, מעניין שהרבה כתבו לי (בפרטי דווקא) גם כאן לדעתי יעל כתבה את זה שפראג זו עיר שהם חוו עם האקס… יש לך הסבר?
      אני מרגישה אחרי הביקור בה, שיקח לי עוד כמה שנים טובות לחזור אליה… היא עשתה את שלה ועכשיו אני צריכה לחזור אליה שוב כנראה אחרת.

      אני אוהבת שיש לי סחרחורת מהגלגול זה כל הכיף וכמו שכתבת זה זמני.
      שמחה שהבנת הרבה ממה שכתבתי… ותמיד טוב שחלק כנראה נשאר מעורפל, חומר למחשבה לקחת.
      תודה אהובה.

  • Galitshul הגיב:

    תמרי אהובה, פוסט שהוא קולאג׳ של חיבורים. מרתק ומסקרן – גרמת לי לחשוב על גילגולי שלי ואפילו עלתה בי תובנה מפתיעה. אהבתי את איך שסיפרת לי על פראג. ועל סוגיית המוות והחיים חשבתי בצער שלפעמים חשים באובדן קשה גם שהאדם שאבד לנו עדין חי ונושם . תודה על פוסט מרתק ועוד פיסה מעולמך❤️

    • תמרי הגיב:

      גליתוש אהובה,
      אשמח לשמוע ממך על התובנה המפתיעה… סקרנית. רק אם תרצי. כשנפגש…

      כשאנחנו חיים עם מישהו ואנחנו יודעים שהוא הולך להפרד מאיתנו תחושת האובדן כבר קיימת. כמה את צודקת.
      ומנסיון זה יותר כואב לפעמים כבר מהמוות עצמו שהוא סוג של גאולה. לפחות במקרים שאני חוויתי במשפחה.
      אתה יושב, מחבק, מביט ויודע שזה זמני. שתיכף הם כבר לא כאן.
      תודה שכתבת לי, אוהבת המון.

  • דור אלה הגיב:

    יקרה, כמה קסם, וריחות רחוקים יש בכתיבה שלך. אני שמאד ממעטת לעזוב את מבצרי הביתי,
    אוהבת שאת לוקחת אותי לטייל במקומות רחוקים ואחרים. לרגע, רציתי גם אני ללחוץ
    על כל הכפתורים באינטרקום כמעין מעשה ילדות שובבי שאהבתי לשחק.
    אני אוהבת את עיני הילדה שלך. מאד. הן פתוחות ועגולות לגלות הכל ולספוג הכל.
    ובתוך כל העגול הזה, נכמר הלב אל מול המילים שמטפטפות געגוע. מכירה היטב
    את המשחק שאין בו מנצחים… חיים VS מוות ולהיפך. אז אני מחבקת אותך חיבוק
    מלא חיים, ונשימה, ואוויר ושמחה, ונחמה מקצה הלב עד קצהו האחר.

    • תמרי הגיב:

      כמה יפה את כותבת דור.
      האינטרקום הזה (אני מגלה רק לך) הזכיר לי את אחי שהיה עובד על אנשים בטלפון.
      זה היה קטע לעבוד על אנשים בטלפון את בטח זוכרת את זה… אחי היה אלוף בזה.
      והאינטרקום זה כבר לעבוד על אנשים בספיד… ללחוץ ולברוח ללחוץ ולהגיד משהו, הרבה יותר נוח מלחייג מספר (בטלפון חוגה) .
      אח שלי היה בדרן גדול והאנשים שהיו עונים לו היו נשארים די הלומים מהשטויות שהוא סיפר להם. בתור ילדה הייתי מתפקעת מזה, עד שהיו עושים לי את זה וזה כבר לא הצחיק אותי יותר.
      וכן הגעגוע הזה שאין לו אח ורע. גם לאחי וגם לאחותי. ובבכל פוסט אני לוחצת לעצמי על עוד כפתור בי ומרשה לעצמי לספר מהם ועליהם עוד פיסה ועוד פיסה.
      מחבקת אותך מכאן על מה שכתבת לי, כולך רוך וחמלה ועיניים שמרגישות לב דרך מילים.
      תודה יקרה לי מאוד…

  • תמרי הגלגול שלך מתגלגל לי בבטן. קראתי שוב כדי לנשום איתו. בקריאה הראשונה הנשימה נעצרה, הפסיקה להתגלגל. השיר בפתיחה הוא התמצית של הכל. קראתי אותו כמה פעמים נותנת לו להתגלגל בתוכי, הוא לוקח אותי איתו.
    קוראת אותך והמחשבות מתגלגלות לכל מיני כיוונים. כמו גלגל ענק פעם למעלה פעם למטה או קרוסלה שהבטן נצמדת לגב והאוויר נסחט מהריאות. כך גם המחשבות והרגשות שלי. בקריאה הראשונה רפרפתי מעליו כמו פרפר. בקריאה שניה אני זוחלת לאט לאט בין המילים והמשפטים.
    בפראג ביקרתי עם עופר לפני מספר שנים. חופשה זוגית עירונית. מזג האוויר היה נפלא, העיר יפה ורומנטית אבל, אני זוכרת בעיקר את הרגע ההוא שבכיתי ולא משמחה או התרגשות. אולי לפראג יש מין יכולת כזאת לחדור עמוק ולהעיר.
    אהבתי את המשפט “כמו אישה שצריכה לעבור עוד כמה שנים בחייה כדי להיות מה שהיא באמת” כל כך נכון לנו הנשים להתגלגל ולהתמלא, עוד סיבה לכך שדימויים עגולים מקושרים לנשיות.
    תודה תמרי על פוסט שאני בטוחה שימשיך להתגלגל בי.

    • תמרי הגיב:

      יפעת יקרה,
      התגובה שלך מאוד ריגשה אותי.
      משתפת אותך שחלק מהתמונות שהיו אמורות ללוות את הפוסט, היו של גלגל ענק וקרוסלה. קראת את מחשבותיי. לבסוף בחרתי לא להשתמש בהן…
      היה ברור לי שזה יצוץ למישהו באסוצייאציות במהלך קריאת הפוסט. והנה את כותבת לי את זה.
      מעניין שסיפרת לי על הביקור שלך שם עם עופר ומה הרגשת. מאוד מזדהה.
      באופן אישי הרגשתי בה סוג של מועקה, של משהו קצת כבד שחודר לי לתוך העור וזאת למרות יופייה המשכר ומזג האוויר הנעים שהיה לנו שם.
      בסופו של דבר היא היתה לי רק להשראה בפוסט הזה, אבל כל כולו מתאר בעצם את מה שהרגשתי ממנה ובה וזה הרבה מעבר לעיר.
      לגבי הנשיות שלה, דייקת במילים שלך, היא ללא ספק היתה גם עבורי מטאפורה לאישה שאני.
      תודה רבה אהובה על תגובה מגלגלת ומחבקת…

  • שרון הגיב:

    מקסים כל כך, כרגיל, המילים שלך מתגלגלות כמו ערמות חציר בנורמנדי ונאספות לגלגל שלם כזה שנראה מרחוק כמו טארט מהוקצע של שף פטיסייר ממלון יוקרה בפריז. נזכרתי בפראג בה טיילתי פעמיים, צריכה לקחת לשם את ממוש. חיבוקים מפריז.

    • תמרי הגיב:

      שרוני… מחייכת לעצמי, סיום של יום כיפור כאן ופתאום ויז’ן בראש של נורמנדי וערמות החציר והראש שלי כבר מלא בתמונות חדשות…
      כמה יפה כתבת לי…
      העולם שלך בעולם שלי והכל הפך לי בראש לקינוח בבית קפה בפראג עם ניחוח של פריס אהובתי וגם של נורמנדי שבה מעולם לא ביקרתי.
      אני בטוחה שיהיה לכן מרתק בפראג ברור שתסעו.
      תודה רבה על התגובה הכל כך יפה שלך…

  • חן סיון הגיב:

    המילים שלך, תמרי, מתגלגלות כמו תנועת מצלמה
    מציירות בעיני רוחי עוד תמונה, ועוד אחת, ועוד
    לוקחות אותי לשיטוט כמעט נואש בסימטאות העיר הנהדרת-הנוראה הזו,
    פורשות לעיני את עיני הציפור הקסומה הזו
    העיר שביני לביני אני מתייחסת אליה כאל ‘פריז, רק בלי הפוזה’
    .
    “גלגול היא מילה של חיים ושל מוות” – היא מילה של הכול
    .
    התרגיל הזה בשחור לבן ישר לקח אותי לשנה א’ בשנקר, לתרגיל הבלתי אפשרי הזה להעתיק תמונה מצולמת מתוך מגזין בכלמיני טכניקות (את יודעת אצל איזה מורה)
    אני קוראת על הסיכה שאוחזת בפיסות הנייר, ורואה בעיני רוחי את המלקחיים שלי, מלקחיים של מנתחים, ואת קיסם העץ הארוך והמחודד, אחוזים בשתי ידיי, כשמנורת השולחן קרובה-קרובה לעבודה
    טכניקת הפסיפס. פיסות נייר קטנטנות. 2מ”מ על 5. מילימטרים.
    [כשנתלו העבודות בכיתה, התברר שהתאורה בחדר הסטודנטית שלי, בדירה השכורה בתלאביב, לא היתה מדוייקת. על כל פריטי העבודה שלי היתה כאילו שכבה שקופה של גוון ירקרק.]
    .
    ואז הוא, אחיך בלי תלתליו
    וידייך שממלאות את מקומן של ידיו
    ומותו הקרב שכבר שוכן בין פיסות הנייר והסיכות והחורים
    (מוכנה לצלם לנו את העבודה הזו? בבקשה)
    והאמבולנס. אני רק מקלידה את המילה הזו ועיני מתמלאות דמעות
    .
    אני רוצה לומר שאני מבינה אותך
    מזדהה איתך
    אבל אני לא
    אין לי הכלים
    לא איבדתי בחיי הרבה אנשים, בוודאי לא כאלו שהיו לי קרובים
    יכולה רק לדמיין את תהומות הכאב
    .
    ממשיכה לבכות

    • תמרי הגיב:

      מצלמה – מצלמת תמונות
      ויד האוחז בה בוחרת
      אותן כראות עיניו.
      עיניים – מצלמות הכל.
      נטולות זכות בחירה.
      טוב ורע בעדשות הקמורות
      הכחולות, החומות, הירוקות
      הדומעות, היוקדות השקדיות
      חובקות הכל.
      רואות הכל.
      ואנו – מצלמה על שתיים – ביום,
      ובלילה – מצלמים את החלומות.

      חנצ’ו אהובה את אולי זוכרת את השיר הזה שהתחיל את הבלוג שלי… שיר שכתבה אחותי ענת (שתבדה לחיים ארוכים) הוא הופיע בספר השירים שלה: לחלום עם משקפיים.
      “מתגלגות כמו תנועת מצלמה…”
      כתבת לי את זה והשיר ישר הגיע בשנייה. זה קשור גם לשם הבלוג שלי עיניים מעצבות השראה… כי הכל הכל בא מהם מהעיניים שלי, שלך. של כולנו. הם המצלמה שלנו. לחלקנו העיניים מתגלגות כך ולחלקנו אחרת.
      כל אחד רואה ומצלם כראות עיניו את העולם הזה ולנו יש ברוב המקרים את זכות הבחירה מה “לצלם” בהן ומה לא.

      חשבתי על מה שכתבת לי על פראג…אולי פראג צריכה קצת פוזה? להיות מה שהיא באמת?
      אני מאמינה שזו מילה שחסרה לה קצת, לכנפיים היפות שלה. היא עדיין צנועה מדי לטעמי.

      אני זוכרת את התרגיל של שנה א’, כמובן, אבל אין לי שום זכרון לגביו מה עשיתי ואיך זה נראה. צריכה לפשפש אצל אמא שלי בארון שנקר שלי סביר להניח שאמצא אותו. ואצלם לך את העבודה של אחי בשמחה.

      תהומות הכאב שלי הפכו לנחמה גדולה שרובה הגיעה בזכות הבלוג הזה שמאפשר לי את זכות הבחירה לצלם את הזכרונות האלה מחדש ולרפא קצת מהכאב הזה.
      והתגובה שלך חרוטה לי כבר בלב…
      תודה תודה אהובה.

  • TOVA MY הגיב:

    לתמרי של המילים שמרגישים

    “פראג מדברת אליי בהמון מילים והכל מתערבב לי. לא בהכרח מילים ששומעים, מילים שמרגישים”

    לא הייתי עדיין בשיר שחלמת על פראג ,

    אבל קראתי כבר פעמיים על כל הגלגולים (ובטח אתגלגל לכאן שוב ) ורעדו לי המילים כמו פרפרים (בבטן) בעצב בשמחה בחיים…

    תודה לך על כל המילים שמרגישים (קראתי גם את כל התגובות המתרגשות …)

    ותמרי היקרה כל כך …מחכה לספר

    • תמרי הגיב:

      מיי דיר טובה…
      איזה כיף שמחר מתראות סוף סוף.

      פראג… כתבתי כאן כבר למישהי שלא אשוב אליה. בקרוב. אולי גם ברחוק. מיציתי אותה ממש.
      יש בה משהו שמעניין אותי איך את לדוגמא תחווי אותו אם פעם תחושי אותה קרוב… מעניין.
      מחכה גם לספר, חזון שלי לשנה הקרובה להתחיל אותו…
      והתגובות כאן תמיד בכל פוסט הן חלק בלתי נפרד מהפוסט שלי, זה עוד פוסטים קטנים שמצטרפים אליי וזה אושר גדול.
      תודה על התגובה העוטפת שלך … מחר חיבוק!!

  • תמרי,
    קראתי בהנאה גדולה. אני כל כך אוהת לצלול אל תוך הסיפורים שלך, הם שובים לי את הלב.
    אחר כך לרדת בסקרול למטה ולקרוא את תגובות החברות, הגלגולים שהקוראות שלך עוברות איתך (תמיד ובכל פוסט), זה מרגש ומדהים.
    נורא אהבתי את המשפט הזה שלך על פראג: “הכול נראה כמו ציפור יפהפייה שבקעה מביצה רדומה של שנים וצריכה לנקות את הכנפיים הגדולות והמפוארות שלה ולהתחיל לעוף”.
    זה המשפט שאני ממרקרת לעצמי ולוקחת אותנו רגע לפני השינוי. השלב המעופש כמעט, חסר התנועה והמנוון של הגולם. זוכרת את הקליפה הצהבהבה של הגלמים של זחלי המשי? נראה כל כך חסר תנועה ולא דינאמי. תקוע. שום נשימה, שומדבר לא נע.
    אבל בעצם בפנים קורים שינויים, אולי מאוד מאוד איטיים אבל הם קורים כי בעצם השינוי הדרמטי, הגלגול, הטרנספורמציה מגיעה מבפנים (אם מישהו היה יוצר אותה מבחוץ היא הרי לא הייתה טרנספורמציה).
    משהו זע לא לאט לאט ופתאום סדק קטן, נשל שנושל, קליפה שמאבדת חיות נסדקת, וכנף מגולגלת וחיוורת, מתחילה להפתח.
    כנראה כדי שיהיה גלגול (תהליך פנימי משמעותי) צריך שיהיה מעצור, סטטיות שנראית כמו מוות כמעט, עצירת כל החיים ומתוך שביב החיים (והשפיות) אנחנו צומחים לגלגול חדש.
    תודה על פוסט יפייפה, אוהבת אותך

    • חן סיון הגיב:

      היי עינת
      אני לא תמרי, קטונתי מלהגיב במקומה, אבל המחשבה הזאת שלך על הגלמים, הגילגולים ופרישת הכנפיים ריגשה אותי מאוד. תודה על הדימוי העשיר והיפה הזה

    • תמרי הגיב:

      עינתי את יודעת שאני מאמינה בתזמונים נכון?
      אז כנראה שאחרי ערב הקבוצה שלי שבו היית, לא היה לי רגע יותר מתאים מכרגע לקרוא את מה שכתבת לי כאן.
      בערב אצלי סיפרתי שכמעט בכל פוסט שאני כותבת יש בו קטע “שהורד בעריכה”
      אז בפוסט הזה היתה פסקה שעסקה בתולעי המשי שהייתי מגדלת.
      ומה שכתבת כאן כל כך ריגש אותי.
      אני תיארתי את זה בעיני הילדה שלי, קופסת הנעליים, התולעים שאהבתי ללטף ולהביט בהן (במיוחד בקטנטנות) וכולם היו אומרים לי איכס… וזה הזכיר לי שנטע הגורה שלי מלטפת חשופיות וכולם אומרים לה גם איכס.
      ואחר כך הפקעות המצהיבות חסרות התנועה.
      והרחש בקופסה של כרסום עליי התות שנדם לו לתקופת מה…
      ואז הבוקר הזה שחלק מהפקעות נפתחו והפרפר מונח שם ואז עף… והוא לא תמיד היה יפה כמו בתמונות אלא יותר אפרפר וחום. אבל עצם מעופו מהפקעת, ההפתעה של בואו והתנועה ששבה לקופסת הנעליים שלי זה היה הקסם הגדול.

      ואז אני קוראת אותך. את תיאור הפקעות.
      ואת כותבת את זה בעיניים של אישה שעברה, שחוותה, שיודעת, שעדיין חווה שינוי מבפנים. טרנספורמצייה. בקצב הנכון לה.. ותיאור הפקעות המרהיב שלך השתלב לי כמו דיאלוג עם תיאור הפרפרים שלי כילדה. קסם של ממש עשית לי ובי.
      ואני לוקחת ממך משפט וממרקרת לי אותו :
      סטטיות שנראית כמו מוות כמעט, עצירת כל החיים ומתוך שביב החיים (והשפיות) אנחנו צומחים לגלגול חדש.
      עינתי שלי תודה תודה .
      תגובה ממלאת לב ומלאת פרפרים להרבה זמן…

  • חן סיון הגיב:

    היי עינת
    אני לא תמרי, קטונתי מלהגיב במקומה, אבל המחשבה הזאת שלך על הגלמים, הגילגולים ופרישת הכנפיים ריגשה אותי מאוד. תודה על הדימוי העשיר והיפה הזה

  • שירה הגיב:

    אני בעיקר מוצאת את עצמי חסרת מילים ..את מדהימה אותי כל פעם מחדש..
    ובעיקר אפרורפו גלגולים… זורקת אותי חזרה כל פעם לילדותינו …לרגעים המיוחדים … ל 64 המדרגות לקומה הרביעית … לגג
    לילדותינו …שאין לה שניה ….

    • תמרי הגיב:

      איזה מזל שיש לי בלוג לפחות כאן אנחנו נפגשות…
      שירוש תודה רבה, שאת כאן ושאת קוראת אותי.
      אני חושבת שמי שחווה את הגג שלנו והבית שהיה לנו יכול להרגיש את המילים שלי בעוצמות עוד יותר גדולות.
      היתה לנו באמת ילדות נפלאה ומחבקת. מתגעגעת אליה וגם אלייך, צריכות להפגש!!

  • נעמי הגיב:

    “על כל ריבוע כזה יש חור קטן של סיכה, על כל ריבוע בלב שלי יש חור.”
    תמרי אהובה קראתי את הפוסט שלך.
    פתאום התחוור לי שאת מושג החיים והמוות אנו שתינו מגלגלות הרבה על לשוננו.
    מי שמתומדד עם הכאב מגיל צעיר לומד לשלוח ענפים עמוקים יותר כדי להאחז בחיים,
    הענפים הרחבים פה בטוסט גילגלוני אל אחיך ולראשונה התחוור לי שאת חולקת איתו את כשרונך.
    הוא היווה מודל לעולמך האומנותי.
    חשבתי על הגלגול המקצועי שלי בשנים האחרונות.
    ניסיתי לברוח מהיעוד שלי ,מהכישרון ללמד וחוויתי מחנק.
    אבל יחודו של הגלגול שלעיתים אנחנו חוזרים אל נקודת המוצא עם מבט חדש וזה משהו שאני לומדת ממך .
    זה התחיל בלוח החזון וזה ממשיך פה בפוסט התראפויטי בו את משחררת כאב
    שעד כה לא נגעת בו במישרין.
    שנה של פרפרים ויציאה לגלגול חדש ועוטף תמרי אהובה.

    • תמרי הגיב:

      נעמי יקרה,
      תודה על המילים שלך שתמיד באות ממקום כל כך מזדהה ועמוק.
      אחי אכן היה מודל לעולמי האומנותי, תמיד אני אומרת שהוא “התאום” שלי. אנחנו גם מאוד דומים למרות שהצבעים שלו שונים. אותו חיוך ומבט.
      שמחה על מה שזכיתי ללמוד ממנו וזה המון. הוא השאיר אחריו המון ציורים ועבודות שעדיין שמורות אצל אמא שלי בבית. הוא ללא ספק היה כשרון נדיר ואישיות נדירה. בן אדם על על המשמעויות של המילה הזו.

      אני קוראת אותך אחרי התגובה שכתבת לי כאן שלי לואיס.
      ובה היא כתבה לי על ה-אנסו. את בטוח מכירה את זה מהבודהיזם.
      זה מתחבר לי כל כך למה שכתבת כאן על ייחודו של הגלגול שלעיתים אנחנו חוזרים אל נקודת המוצא עם מבט חדש.
      בהקשר לאנסו, אולי אין בגלגול נקודת מוצא… אולי כל רגע נתון וכל נקודה בגלגול הזה יכולה להיות נקודת מוצא חדשה, התחלה חדשה…
      נקודה מאוד מעניינת למחשבה.

      ולגבייך אהובה אין לי ספק ולו הקטן ביותר שאת חוזרת למקורות הכי עמוקים וטובים שלך!!

      שתהיה לך גם מכאן שנה הכי הכי טובה של גלגולים ושל שינויים ושל אהבה.

  • ציפי הגיב:

    תמרי האהובה. ספרת שבניתי את הפוסט הזה במשך המון זמן ויש לי הרגשה שיכולת להמשיך לכתוב אותו. לפעמים אני קוראת משהו, למשל סיפור קצר, וכשהוא מסתיים אני רוצה שימשיך. ככה אני מרגישה עם כמה פוסטים שלך וגם עם זה. לא בגלל שהם לא שלמים, בגלל שאני רוצה לקרוא עוד. לי אין פראג מתוך בחירה. יש לי מקומות אחרים, מכל מיני סיבות. מה שכן אני יכולה לדמיין את ההרגשה של הגעה למקום שנדמה שהוא נמצא בהתהוות, בגלגול של להפוך למשהו קצת אחר. מודרני אולי, משופץ אולי, משהו כמו גולם של פרפר, והגולם מפראג עולה ומתגלגל לי על השפתיים והאצבעות. אף פעם לא עשיתי סאלטות, הייתי תמיד מאד לא ספורטיבית, הפוכה מתומר וניצן שסאלטות היו בשבילם ‘החיים’. היו תקופות שכבר לא יכולתי לסבול את זה. הייתי מקבלת סחרחורת ופחדים שמרוב גלגולים יקרה להם משהו, שיזוז להם משהו בראש. לשמחתי זה עבר להם. מה שכן אהבתי, כמוך, היה להתגלגל במדרון. עולה ומתגלגלת ושוב עולה. הדשא הרטוב, הרוח, החופש. נדנדות, רכבלים, גלגלי ענק, אומגות, כל מה שגורם לי להרגיש חופש, אבל לא יותר מדי. זה לא בנג’י ולא מנחי רחיפה. אני תמיד עם רגליים קצת על הקרקע, אולי, בהמשך למה שאת כותבת, כדי שהגלגול הנוכחי ישאר ואני לא אתגלגל למקום אחר. משום מה ואולי טוב שכך אני לא למדתי את הסיפור הזה של קפקא. הדכאון, החיה האיומה שבסיפור…..הייתי עם סיוטים אם הייתי קוראת. הדבר היחידי שקרוב לי שגם אני חשבתי כמו קפקא ואחלתי את צורת החיים הזו למשהו, שהיה קרוב אלי, ועשה דבר נוראי (לא לי) והאיחול שלי אליו הוא שבגלגול הבא שלו (הוא איננו בין החים) וכך לנצח הוא יוולד כמו החיה של קפקא. יש לך זכרונות מצמררים וככ מרגשים. הזכרון של הדבקת הריבועים הקטנים עם אח שלך ככ מרגש. הוא דבק בהווה, דבק בחיים. קראתי ולא האמנתי שעשיתם את העבודה הזו. האופטימיות שלו היתה מעוררת הערצה. את זכית בו והוא בך. היכולת שלך להבין שמשהו ממנו התגלגל אלייך ונמצא בתוכך, לי היא ממש ברורה ואני מקווה שאני לא נכנסת כאן לתוך חישוק של אש, וגם אם כן אני רק מתגלגלת דרכו.הרבה דברים שכתבת עליהם אני מכירה מקרוב ואני שמחה שעברתי מספר גילגולים בחיים האלה ושהיום אני הרבה יותר דומה לפרפר מאשר לגולם. אני זוכרת שלמדתי את המשפט שאין שום דבר בטוח חוץ מהמוות. במובן מסויים זה מאד פסימי- בסוף הכל יסתיים. אבל – יש חיים בהתחלה, באמצע ועד הסוף. לכן המשפט הזה גם מרגיע. מה יהיה? האם הבחירה הזו נכונה? זה בטוח? השאלות האלו שאנחנו שואלים את עצמנו כל הזמן לא חייבות להפחיד. בסוף כולנו נמות, נפסיק לרוץ אחרי תשובות, אחרי אנשים, אחרי חפצים. נשלים עם כל מיני דברים, עם מעשים, עם אנשים ועם עצמנו. אין לי מושג מה קורה אחרי ההפסקה הזו של הנשימה. מה בא אחריה ואם בכלל בא משהו אחריה. בגלגול הזה שלי, כרגע, אני לא מוטרדת מהסוף. אני מניחה שמה שיהיה יהיה. אני מנסה שההווה יהיה טוב, מנחם ומרגיע. אני מנסה להיות מאושרת.

    • תמרי הגיב:

      ציפי יקרה שלי,
      קראתי אותך כמה פעמים וכל פעם גיליתי בתגובה שלך כל כך הרבה עומקים…
      התגובות שלך אליי הן תמיד סיפור קטן עלייך ודרכן אני מגלה אותך יותר ויותר.
      אין ספק שאת פרפר, את פרפר מיוחד ומלא צבעים. תמיד כשאני קוראת אותך אני מרגישה את זה לחלוטין גם כשאת מעלה תמונות…
      את תמיד כאן ועכשיו, לא מוטרדת מהסוף כמו שכתבת לי אלא שמחה בהווה במה שעכשיו. מנסה להיות מאושרת איזה משפט מקסים.

      אתמול היתה אזכרה לאחי שנפטר בערב סוכות.
      בין הדמעות שתמיד באות, גם אחרי כל כך הרבה שנים, אני תמיד מודה לו על מה שהוא השאיר לי במעט שחיינו יחד. שזכיתי להיות איתו.
      ורק כשכתבתי את הפוסט הזה הבנתי כמה היה טמון בשעות האלה כשישבנו יחד על הפרוייקט הזה שלו.
      כאילו מישהו ידע שאנחנו צריכים זמן איכות יחד לפני ש….
      הוא היה צעיר ודבק בחיים עד לשנייה האחרונה. בדיוק כך.

      לגבי פראג אני סקרנית למה לא היית בה? מעניין… תספרי לי?

      תודה על התגובה הנפלאה והכנה שלך.
      גם על מה שכתבת גם על הסאלטות הפרטיות שלך ועל הגולם מפראג…יש לי כל כך הרבה מה לומר לך אבל אולי נממש השנה סוף סוף מפגש בתל אביב, הגיע הזמן!!
      נשיקות לפרפר.

  • תמרי, התגלגלתי בין כ”כ הרבה עולמות, ריבועים, צבעים ואפורים שאני מרגישה שסבבתי חצי עולם, פנימי או מוחשי. הפוסט שלך הילך עלי קסם, מרגישה שלקחת אותי לטייל בארץ, או קצב , של פיות חצופות וצ’כיות, וחצופות מכיוון שהפיות של פראג מתגלגלות בסמטאות מסתוריות אשר אינן מגלות את טיבן במהרה.
    ומצחיק, המילה הראשונה שעלתה אצלי מהמילה ‘גילגול’ הייתה ‘גלגל’, מילה כ”כ פרקטית באופן יחסי. הגלגל נוגע בקרקע ומתוך המגע מתקדם ונע. תמיד בחיכוך עם החול, הבסיס. כה ארצי.
    ועכשיו אני נזכרת במושג ששמעתי לראשונה לפני כמה ימים מבן זוגי, Enso מושג זן יפני, אולי את מכירה?
    נשיקות

    • תמרי הגיב:

      הי שלי חג שמח…
      מעניין שבפראג יש מלא חנויות ודוכנים של פיות ומכשפות. פתאום כשכתבת לי כאן הכל התחבר לי. במכוון או לא.
      פתאום חידדת לי את זה יותר.
      זו עיר מסתורית, אי אפשר לעמוד על טיבה ואולי זה כל הקסם שלה ושבה. אין לי ספק שמתגלגלות בסמטאותיה פיות, מכשפות וגלגולים רבים של נשמות רבות. יש בה את זה לחלוטין.
      לא כל אחד יכול להרגיש זאת, אני הרגשתי… נתת בעצם עוד זווית למילים שלי וזה מקסים אותי.

      גלגל את צודקת מילה מאוד ארצית, משהו ש”יושב” טוב על הקרקע, נוסע וזז ומונע מעצם המגע וגם מעצם היכולת שלנו לגרום לו לנוע.
      לכן כשחשבתי אני על גלגול עלי בי החישוק זה של ההולה הופ. שגם הוא מתגלגל ונוגע באדמה אבל הוא גם קופץ, ומרחף קצת… נתת לי עוד חומר למחשבה…
      ולגבי Enso אני מחייכת כאן.
      זה מתורת הזן, מהבודהיזם. איך לצייר מעגל בפעם אחת ולהקיש מזה דברים על עצמנו. וכמובן שבכל יום או אפילו כל רגע נתון המעגל הזה יראה אחרת… אני חושבת שבתורת הזן ממליצים לצייר בכל יום מעגל כזה.
      שמעתי על זה לפני שנתיים באיזה הרצאה ואז חשבתי על כל המעגלים עיגולים שאני עושה עם העט ותמיד בודקת אם סגרתי את העיגול באותה נקודה. עד כמה אני מסוגלת לעשות עיגול כזה שיגע בו הסוף בדיוק בהתחלה.
      ואז הבנתי שאין בעיגול או במעגל סוף והתחלה כי כל נקודה שם יכולה להיות כזו…
      מעגל מבחינתי זו הצורה הכי סגורה שיש אבל גם הכי פתוחה… כמו גלגול… יש לו התחלה אבל סוף לדעתי אין לו. הכל פתוח להמשך יבוא. to be continue
      נשיקות שלי תודה על התגובה המרתקת שלך…אוהבת כאלה!!

  • ליאת הגיב:

    אחד הפוסטים החזקים שקראתי EVER
    כשאצליח לחזור לעצמי אחשוב על מהותו של גלגול עבורי.
    והכתיבה שלך, שוב, אלוהית.
    חג שמח !

    • תמרי הגיב:

      ליאת יקרה חג שמח,
      ממה שאני חווה אותך כבר זמן לא מועט (אמנם רק מעל דפי הפייסבוק) את עוברת הרבה גלגולים.
      תמיד צופה בך מהצד, את לא מפסיקה להתגלגל. להפתיע, כל הזמן בתנועה. בעשייה. כך נוצרים גלגולים ושינויים.
      ושלך תמיד מסקרנים אותי.
      תודה רבה על המחמאות, זה חיבוק גדול עבורי.
      מקווה שהשנה כבר נתראה לחיבוק אמיתי!

  • זיוה רענן הגיב:

    תמרי,
    סופסוף הגעתי אל הגלגולים שלך. חיכיתי ליום מתאים, לקרוא בלי לחץ.
    גלגול הוא מילה עם המון תנועה וחיוניות, ומעבר לכול – פשוט מילה חמודה.
    בדיוק סיימתי לקרוא את “יער נורווגי” של הסופר היפני הרוקו מורקמי. זה מעין ספר התבגרות על חיים של צעירים ביפן. יש אומרים שהוא המקבילה היפנית ל”תפסן בשדה השיפון”. יש בו אוניברסיטה וצעירים ותיאורים מפורטים של סקס, אבל יש בו התמודדות עם המון מוות, ובקטעים מסוימים הוא שואב לבור אפל עם עצב עמוק שכמעט בלתי אפשרי להתרומם ממנו.
    הצירוף הזה מזכיר לי אותך שחווית הרבה מוות בצעירותך ואת מתמודדת אתו עד היום, אבל אין כמוך להקרין חיים ויופי ומחשבה רעננה וחיוניות ויצירתיות שיש רק למי שמתגלגל עם החיים ומוליד את עצמו בכל גלגול מחדש, רק למי שבחר בחיים.

    בשנים האחרונות גם אני מתמודדת עם אבדן, ובתוך כל זה עם הרבה התחדשות וניצוץ שלא רוצה להיכבות. כך שאני מוצאת את עצמי מאוד מזדהה אתך בזה ובזה. אני מאוד מזדהה עם הראייה שלך את החיים כתנועה וכגלגול, עם הגלגול כהתחדשות ועם הגישה שלך לחיים ולמוות. וזה למרות שהגלגול של קפקא, שכם אני קראתי והשפיע עלי מאוד, הוא אפל ומוזר מאוד.
    תאמיני או לא, בפראג טרם הייתי אבל ברור שאהיה. זו עיר שעברה הרבה גלגולים וכשאהיה בה בטח אסתכל בתשומת לב על השמות, השלטים, האותיות והמילים. בזכותך. את מוסיפה משמעויות, אמנם אישיות אבל מעניינות, ליעדים ומקומות. תודה לך תמרי האהובה על מה שאת ועל העולם העשיר שאת מביאה אתך.

    • תמרי הגיב:

      זיוה יקרה,
      אחד הספרים האהובים עליי הוא התפסן בשדה השיפון (והספר שאת מדברת עליו מאוד מסקרן עשית לי חשק לקרוא אותו)
      כשאני קוראת אותך, פתאום אני מבינה כמה הספר הזה חזק בי (התפסן) וכמה הוא מדבר בעצם על גלגול ושינויים. מקומות שלא הייתי בהם להבין אותו כשקראתי אותו בתיכון וגם כמה שנים אחרי.
      גלגול קשור גם בגיל ובפרספקטיבה. צריך לעבור כמה גלגולים בחיים, להיות בתנועה על מנת להבין את התנועתיות כפי שכתבת, של המילה הזו.
      ואובדן, אם יודעים לאן לתעל אותו משאיר בנו ניצוץ לחיות, יכול לעורר בנו התחדשות, להשאיר בנו את האש הפנימית בוערת וחמה. מזדהה עם כל מילה שלך.

      באמת לא מאמינה שלא היית בפראג… בטוחה שעוד תהי.
      תודה על התגובה המעוררת הזו, הרבה הרבה מחשבות השארת לי…
      תודה זיוה יקרה שאת!!

  • אני אוהבת לתת לעצמי להתגלגל בפוסטים שלך. להתחיל ממשהו ולהתגלגל למשהו אחר וחוזר חלילה…
    בכל קוביה בלב שלי יש חור…
    חור של כאב. של געגוע.
    פסיפס של חיים . של אלה שחיים באמת. ונופלים ונפגעים וכואבים אבל גם מתרגשים ומתאהבים וחוווים את החיים במלואם!
    שוב התרגשתי פה.
    תודה תמרי?

    • תמרי הגיב:

      האהבה שלי כלפייך היא כאהבתי את כל העולם… צודקת את באמירתך, כי אנחנו ישות אחת וכי אין בה כדי לייסר אותי. נהפוך הוא, משמעותה עבורי היא שמחה… או שהעולם קטן מאוד, או שאנו גדולים מדי כדי למלא אותו באופן מושלם
      המשפט הזה מהפוסט שכתב קפקא למילנה אהובתו התקשר לי מאוד למה שכתבת…

      אהבה, מוות, חיים… הפסיפס הזה, אלו הגלגולים שגורמים לנו להרגיש חיים, להרגיש כאב, להרגיש עוצמות של אהבה, למלא איתם את העולם שלנו הפרטי וגם את זה שבו אנחנו חיים.. לטוב ולרע.
      מי כמוך מבינה עוצמות חיים מהן…
      תודה אביטלוש שהתגלגלת איתי….

  • תמר הגיב:

    איזה חוזק. ובסיפור על אח שלך אני קוראתְ וקוראת ומנחש בליבי מי זה הבחור הזה… ואז הבאת את זה בבום. הרגשתי אגרוף בבטן וצמרמורת בגוף. זאת היכולת של המילים שלך, גברת תמרי. בפראג הייתי מזמן. בטיול לפולין בתיכון וכמובן שלא חוויתי אותה כמו שצריך. לגמרי אשים אותה ברשימה. תודה אהובה

    • תמרי הגיב:

      הבחור הזה. כמה אני מתגעגעת אליו.
      יש פוסטים שאני מיוסרת שאני כותבת רק עליו ויש פוסטים שאני מיוסרת שאני כותבת רק עליה. על אחותי.
      וכמו שכבר כתבתי כאן, מכיוון שהבלוג הזה בנוי מזכרונות הם (אחי ואחותי) חלק בלתי נפרד גם מכל הזכרונות הכי טובים שלי כילדה. אבל הפעם הייתי חייבת לספר גם את זה.
      בטוחה שתהני מפראג, ממקום אחר, דומה ושונה משלי.
      עיר שחייבים לחוות.
      אוהבת אותך תמרוללה. תודה.

  • ריבי הגיב:

    פראג בשבילי היא המקום שהאיש והבנות היו בה כל אחד מהם לבד כל אחד בהזדמנות אחרת, ואני לא. זה קצת מוזר אפילו-מפיהם היא מצטיירת כעיר שונה לגמרי מהתאורים שלך (הם הרבה יותר מוצאים חן בעיניי התאורים שלך…).המשותף הוא אבל הגלגול. כל אחד מהם היה בעיר בשלב ספציפי של הגלגול שלו, ובגלגול לא חוזרים בדיוק לאותו מקום לאותו מצב לאותו תאריך ואנשים מסביב. ואני? אני כתבתי דוקטוראט על גלגול. על אורגניזם שמחזור החיים שלו מגלגל אותו בן סביבות שונות וקיצוניות ולכל אחת מהם הוא צריך להסתגל כדי להמשיך לחיות. וכתבתי תזה שלמה על מה קורה כשהוא עובר בן טמפרטורות. זה לא מקרי אני חושבת-זה נועד להכין אותי לגלגול האישי שלי שבא הרבה זמן אחר כל כדי שברגעים קשים ומייאשים אני אזכר איך אפשר להתגלגל מטמפרטורה אחת לשנייה ולצאת מזה בשלום. תודה תמרי על ההזדמנות להתגלגל.

    • תמרי הגיב:

      ריבי יקרה,
      תמיד שמחה שאת באה עם החוקרת שלך לצידך. את כבר יודעת שזה מעורר בי סקרנות…
      מרתק נושא הדוקטוראט שלך, אני לא חוקרת או מבינה בזה הרבה, אבל כנראה שארוגניזם קטן ומיקרוסקופי ככל שיהיה מנהל חיים זהים לשלנו כי הגודל כנראה לא קובע, כולנו אורגניזמים איך שלא נסתכל על זה.
      מכולנו נדרשת הסתגלות לסביבה חדשה, למזג אוויר חדש, לשינויים שנבחר או שנבחרו עבורנו…
      לגבייך, אני חושבת שאת בגלגול נהדר, מרתק… תמיד אומרת לך שהחוקרת הזו שבך היא הבסיס לכל גלגול שלא תעשי ושאת כבר עושה כרגע. כל פעם היא חוקרת משהו אחר, בתחום אחר.
      מקווה שתסעי לפראג, בטוחה שהעיניים שלך יראו אותה בעיניים אחרות…
      תמשיכי להתגלגל, עוקבת אחרייך בסקרנות של חוקרת…:)
      תודה שקראת את הפוסט, תודה על התגובה המקסימה… חיבוק גדול !

  • חמוטל הגיב:

    הכותרת שלך זרקה אותי לילדות. לדשא הגדול בקיבוץ שהיינו מתגלגלים בו. לצחוק ילדים ואמהות שעומדות ומסתכלות עלינו, קצת בדאגה וקצת בשמחה.
    זה זרק אותי גם לעולמות של גלגולי נשמות שאני נחשפת אליו בשנתיים-שלוש האחרונות. נגלה לי עולם מרתק ומסקרן. הרבה דברים שפשוט קרו לי עם אמא שלי מאז שהיא נפטרה פתאום קיבלו מילים ומושגים. נהיה לי קצת יותר ברור ועם זאת גם הרבה יותר שאלות ותהיות. על חיינו הארציים, הרוחניים, על מסע הנשמה ועל הנשמות האחרות שאנחנו מצרפים למסע…
    ופראג? גם היא מוצמדת בזיכרון לאמא שלי. בפראג הייתי לפני 17 שנה בטיול משפחתי. זו היתה הפעם היחידה שלי עם אמא שלי בחו”ל ולעד היא תזכיר לי אותה… בשנה האחרונה אני ממש מרגישה שאני צריכה לחזור לפראג לעוד סיבוב.

    תמרי יקירה, הפוסטים שלך זורקים אותי לכל כך הרבה מקומות, מחשבות, זכרונות. למין בליל כזה של מילים וסיפורים… אוהבת אותך, את ריקוד האסוציאציות שלך, את הכתיבה שלך.

  • תמרי הגיב:

    חמוטל יקרה,
    כל דבר ודבר שכתבת לי התחבר אליי פתאום בחזרה, למרות שלכאורה את בעצם מספרת לי מה הפוסט עשה לך.
    את משחקת איתי פינג פונג… מחזירה אליי את עצמי דרכך. איזה חיבורים דומים יש לנו.
    הגלגולים בדשא שכל כך אהבתי, גלגולי נשמות, נושא שאני מאוד קרובה אליו גם כן, אולי כי גם אני חוויתי מוות ואובדן כל כך קרוב. לפעמים נדמה לי שאנשים שחוו אובדן מאמינים יותר בגלגולי נשמות מאנשים שלא חוו את זה. הרצון לדעת שהם עדיין שם, כאן איפשהו. אני מאמינה לחלוטין שלנשמות יש מסע. כאן ומעבר לו.
    מעניין איך פראג תרגיש לך אם תבקרי בה שוב, סקרנית. אותי היא תפשה בבטן חזק. לא אחזור אליה בקרוב…
    תודה שקראת את ריקוד האסוצייאציות שלי, רגישת לב ובטן שאת.
    ותודה אהובה ששיתפת אותי בריקוד שלך….

  • גלגול תמיד מזכיר לי קיץ. דשא. גלגלונים שהיו אהובים עלי מאוד. פעולה שמבוגרים שכחו איך עושים. שכחו את האומץ הדרוש כדי להתגלגל על הדשא לכל הכיוונים. ואת – אמנית גלגול המילים באוויר, זורקת אותן למעלה למעלה, וכשהן נוחתות חזרה בידיים שלך בפסקה הבאה – הן כבר מקבלות משמעות אחרת לגמרי.

  • תמרי הגיב:

    הי נעמונת,
    הדשא הזה כל כך אהוב וזכור אצל הרבה מאיתנו.
    יש בו משהו סימבולי של ילדות ושל אומץ… וכמו שכתבת, למה בעצם אי אפשר לעשות את זה שוב? לאן נעלם האומץ הזה כשאנחנו מתבגרים, להתגלגל בדשא ממדרון ולעשות עוד דברים אמיצים שגורמים לנו להתגלגל למקומות חדשים?
    אמנית גלגול המילים, אומרים לי ועליי הרבה דברים, אבל את זה עוד לא אמרו לי. מאמצת.
    וכבר במוחי קרקס ובו אני מגלגלת מילים כמו כדורים באוויר… ומי יודע לאן הם יגיעו… כנראה למקום חדש. כמו שכתבת לי.
    תודה!!

  • מיה שגיב סלומון הגיב:

    אוי תמרי, איך שאת נוגעת, עדין וכואב ומלטף ודוקר… את הפוסט הזה פרסמת ארבעה ימים אחרי שאמא שלי האהובה שלי נפטרה, ורק עכשיו העזתי לצלול לתוכו. אני לא צריכה מוות כדי להתרגש עד דמעות מהפוסטים שלך, אבל עכשיו כשהכל יותר חשוף הבכי הפך ליבבות. אני רוצה לחבק את בת ה 11 שאת חזק. תודה שאת נותנת פתח להציץ לתוך הנפש המיוחדת שלך שעברה כל כך הרבה.
    עדיין מנסה לברר עם עצמי במה אני מאמינה והאם גלגול בהקשר של מוות אכן נראה לי כמו אופציה. בינתיים זה מזכיר לי דברים יותר ארציים כמו להתגלגל על מזרן או לגלגל סיגריה.

    • תמרי הגיב:

      מיה יקרה,
      לקח לי קצת זמן להגיב לך. לא היה לי קל.
      אני זוכרת כשבאתי לשבעה וידעתי כבר על הפוסט שהולך לעלות , כל מילה ומילה בו כל כך הדהדה בי כשנכנסתי לשבעה.
      כאילו הוא נכתב במיוחד. זה היה מאוד חזק עבורי וכמובן לא אמרתי לך דבר.
      מכל מה שעברתי הנפש שלי התרככה והתחזקה, פרדוקס חיי. ואולי זה מה שמאפשר לי להוציא הכל החוצה בידיעה שזה בא ממקום מנחם ולא ממקום מרחם.
      גלגול בהקשר של מוות זו אופצייה לגמרי אפשרית. נוכחתי באופן אישי בה בכמה וכמה מקומות בחיי שקשורים באחי ואחותי.
      את תמיד שנונה עם המילים שלך כך שסיימתי לקרוא אותך מחייכת. להתגלגל על מזרן או לגלגל סיגרייה… נשמע מושלם.
      אוהבת אותך ממזמן.

  • אילנה בר הגיב:

    גלגול מזכיר לי את המילה גלגל שצורתו מעגל. גלגל החיים. מנדלה. עד לא מזמן הייתי משרטטת מעגלי מנדלות וצובעת.
    בגלגול נחבאת המילה גל, וככה זה מרגיש לי, כמו בציורים שלי, תנועה של גל, שהולך וצובר תאוצה, מגיע לשיאו ואז הולך ודועך וחוזר לים הגדול. יש בגלגול ובגל תחושה של תנועה, של זרימה, של חיוניות.
    ופראג? ביקרתי בה לבד, חופשה של כמה ימים, לנתי בבית דירות קומוניסטי שעבר הסבה לבית מלון באחת השכונות המרוחקות ממרכז העיר. הייתי מתהלכת בדירונת ששינתה פניה לחדר זוגי ותוהה איזו משפחה חייתה כאן בעבר וכיצד היתה מרוהטת. אפרופו גלגולים. לא זכור לי הרבה מהביקור שם, זה היה מזמן ומאז התגלגלתי למקומות אחרים, פיזיים ואישיים.
    אני אוהבת את המילה גלגול, היא ההיפך מדריכה במקום, מהתקעות, סטאטיות. מילה שמתגלגת לי טוב בפה ובחיים.
    פוסט נפלא והתמונות משדרות אווירה לירית, טיפה מלנכולית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *