ברבי

תמרי

11 שנים ago

מצלמה – מצלמת תמונות

ויד האוחז בה בוחרת

אותן כראות עיניו.

עיניים – מצלמות הכל.

נטולות זכות בחירה.

טוב ורע בעדשות הקמורות

הכחולות, החומות, הירוקות

הדומעות, היוקדות השקדיות

חובקות הכל.

רואות הכל.

ואנו – מצלמה על שתיים – ביום,

ובלילה – מצלמים את החלומות.

מאת: ענת סלונים

ברבי

התחלה

מהיום שאני זוכרת את עצמי העיניים שלי הן מצלמה.

זזות, מחפשות, שואבות, תרות אחרי כל פיסה של אינפורמציה. כל מה שהעיניים שלי ראו ורואות, אני מתייקת.

יש לי זיכרון פנומנאלי לאנשים, למקומות, למראות, לצבעים, לריחות, לזיכרונות וגם לדברים… נו אתם יודעים, לא ממש חשובים. יש לי מאות תיקיות כאלה בלב שלי, בראש ובבטן.

מי יודע מתי אצטרך את זה.

בערך מגיל חמש, ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. מה זה ידעתי? כלומר לא ידעתי. מילה גדולה “מעצבת אופנה” לילדה בת חמש, אבל הבנתי בהבנה של ילדה, שזה מה שאני רוצה. להמציא בגדים. אהבתי מאוד לצייר והאמת לא היו לי כמעט בגדים. היו לי כמה טושים והמון דמיון.

והטושים התחילו לצייר, מה זה לצייר, לטוס. עוד ציור ועוד ציור, עוד בגד ועוד בגד. למוח שלי לא הייתה מנוחה. ואף ציור לא דמה לזה שהגיע אחריו. שטף מטורף שעד היום אין לי הסבר ממשי לעניין, חוץ מהעובדה הפשוטה שאהבתי את זה בכל ליבי.

את הברבי הראשונה שלי קיבלתי שהייתי בדיוק בת חמש. הוקסמתי. מה זה הוקסמתי…רעדתי מהתרגשות. אני מדברת על 1975, לא היו כאן עדיין המון ברביות בארץ הקודש. אבל לי היתה.

קיבלתי את הברבי מניו יורק, מחברה שבאה לבקר. אני זוכרת אפילו מה היא לבשה. שמלה לבנה סטייל סיקסטיז כזאת, בשילוב בד ורוד ושני כפתורי זהב קטנטנים לקישוט על המותן, נעליים לבנות, תיק קטן וקולב ירקרק מודבק על הקרטון לתלות את הבגדים שלה.

הבלונד שלה נצץ לי בקופסא והתאהבתי מיד. לעולמים.

הברבי והציור היו המפלט שלי. ההתמכרות שלי. החיים שלי.

הייתי באה מהגן, בהמשך מבית הספר ומציירת ומציירת ללא הפסקה ואז… הייתי עוברת לשחק בברבי, בחברותיה ובחבריה שהצטרפו אלי עם השנים ומכניסה בהם את כל שמחותיי, אהבותיי, שיברונות הלב שלי, גיל ההתבגרות, כעסיי. תרפיה במלוא מובן המילה. הייתי תופרת להן בגדים, מספרת להן סודות, מארגנת להן דייטים עם קן. התייחסתי אליהן כאל יצור חי ונושם במלוא מובן המילה. חברות לכל דבר ועניין. אני מודה ששיחקתי בברביות עד גיל מאוחר. מאוד מאוחר(ואל תשאלו אותי איזה, אני מתביישת אפילו לספר)

עם השנים, הילדות בציורי האופנה שלי הפכו יחד איתי לנערות ולנשים וכמויות הציורים של הילדות שנהפכו לנשים, מצוירות בבגדים שהמצאתי להן, נערמו ונערמו לעשרות ולמאות ציורי אופנה שחלקן שמורים איתי עד היום ומתעדים באופן קסום ותמים את כל האופנה של שנות השמונים.

לצד הברבי והציור, אהבתי מאוד גם להדביק. ה כ ל. כל מה שנדבק.

גזירים של עיתונים, חתיכות בדים, תמונות יפות שמצאתי. הייתה לנו במטבח מגירה ענקית עם כל מיני חפצים שאמא שלי “לא יכלה לזרוק” צעצועים קטנים, שאריות מצעצועים שנעלמו, צדפים, אבנים מה לא? אוצר. הייתי פותחת אותה ומפשפשת בה ותמיד מוצאת משהו מעניין להדבקות שלי.

בהמשך באייטיס, היה באופנה לתלות בחדר לוח שעם עם נעצים צבעוניים (זוכרים?) אצלי לוח השעם תמיד היה עמוס וחנוק בגלויות, תמונות, מחזיקי מפתחות, פתקים משיעורים משעממים בתיכון, ציורים שלי. הוא השתנה בתכיפות רבה בהתאם למצב הרוח שלי, לתקופה, למזג האוויר לפוסטרים שהיו תלויים לי בחדר ולחיים שלי בכלל.

כעבור כמה שנים כשהתקבלתי ל”שנקר” הבנתי שהגעתי לאן שהחלומות שלי הובילו אותי. לא יכולתי לבקש יותר. עבורי זו הייתה התגשמות חלום במלוא מובן המילה.

השראה

את השיעור הראשון שלי בשנה א’ ב “שנקר” אני זוכרת מעולה.

הנושא: חצאיות ג’ינס בהשראה של “מלחמות שוורים”.

ראש המגמה שלי הודיעה לנו והסבירה, שלפני כל פרויקט צריך להכין לוח השראה בנושא עליו מעצבים. במקרה הזה “מלחמות שוורים”.

או קיי…מלחמות שוורים. סבבה. יודעת מה זה. אבל מה זה בדיוק “לוח השראה” ואיך לכל הרוחות אני עושה לוח כזה על מלחמות שוורים?? באמת שלא הבנתי מה רוצים ממני למרות כל ההסברים.

אני זוכרת שלקחתי בריסטול שחור, הדבקתי עליו שיפוד ברזל כזה שעושים עליו על האש. שפכתי קצת גואש אדום (תזכורת לדם של השוורים) וציירתי שור בגיר לבן ובזאת סיימתי את לוח השראה.

הציון על לוח ההשראה היה בהתאם. 70.

(אבל יצאה לי אחלה חצאית).

משם התחיל המסע שלי. מהנקודה הזאת של לוח ההשראה על מלחמות השוורים.

הבנתי בהמשך לימודיי, שלוח השראה והשראה בכלל, זה הרבה יותר ממצרפים של חומרים על לוח. זו לחלוטין אמירה עם תוכן ונשמה וזיכרונות וחזון ובשנים שאחרי, אני מודה, הוצאתי תחת ידיי לוחות השראה שגרמו לי הרבה אושר וסיפוק וזכו להרבה תשבחות. ידעתי שזה המקום שאני הכי אוהבת להיות בו. יותר מלצייר יותר מלתפור יותר מהכול.

הייתי יושבת בעבודה מעצבת קולקציות לחברות גדולות, בונה לוחות השראה והייתי אומרת בלב (בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע) זה לא יכול להיות שאני עושה את מה שאני הכי אוהבת בעולם וגם משלמים לי על זה???

מאז, שנים שאני עושה לוחות השראה. אוספת זכרונות, מצלמת תמונות, מחפשת צבעים, חומרים, גוזרת, מדביקה, משנה, מסובבת. יוצרת השראות. אוהבת את זה בכל ליבי ונשמתי (ואין זה פלא שגם צילום זו אהבה גדולה שלי. עיניים מעצבות השראה. לגמרי).

המון מדברים על השראה. מה זאת השראה בעצם?

השראה זו מילה מאוד גדולה המתארת משהו שגורם, או יגרום לנו למשהו אחר. חדש. מפעים.

וזה לא בהכרח קשור לעיצוב. לחלוטין לא.

השראה תגרום לנו לאיזושהי התעוררות, הארה, תחושה חדשה שמניעה אותנו לעשות משהו חדש, ליצור משהו חדש להמציא משהו חדש. זיקוק…ניצוץ…אש.

השראה מעוררת בנו להביא את ה “אני” שלנו, את המשהו הזה שהוא רק שלנו שפתאום פורץ לנו בלי התראה מוקדמת.

איפה מוצאים השראה? האמת ממש כאן לידינו. לא צריך לחפש רחוק בשביל למצוא השראה, השראה נמצאת בכל מקום ובכל זמן. בתוכנו ומסביבנו.

סיעור מוחות

השראה בעיני היא ההתחלה להכל. גם אנשים שאינם עוסקים בעיצוב, לא מודעים לכך שכל דבר שהם רואים מתורגם ישירות למוח ולנפש באיזושהי דרך. זיכרונות שלנו מפעם, משהו שראינו בדרך לעבודה, משהו שקראנו עליו, משהו שהרחנו, שטעמנו ששמענו. חמשת החושים בפול גז. ואולי ששת החושים?

צבע, ציפור, כוס קפה, מישהו שפגשנו ברכבת, התרגשות, שברון לב, עלה עף ברוח. משבר, חדשות ברדיו, אמפטיה בלתי מוסברת, תשוקה בלתי מוסברת, כל דבר יכול להיות השראה.

ולאן אפשר להגיע עם השראה? מניסיוני, למקומות ממש אבל ממש רחוקים.

זה היופי בהשראה. נושא שמדבר אליי (הכי חשוב – שמדבר אליי!) להתרחק ממנו כמה צעדים ומההשראה שהוא גורם לי ואז להביט בנושא, בהשראה, קצת מרחוק. קצת מקרוב ובעיקר הרבה מרחוק. זום אין וזום אאוט.

לראות כמה דברים היא מכילה ההשראה, שלא קשורים אליה באופן ישיר, כמה דברים אני יכול למצוא בה באופן אישי ולא אישי שקשורים בה, אבל הם לא המובן מאליו של הנושא.

הם לא לוח ההשראה על מלחמות השוורים עם השור שציירתי והדם מרוח בגואש אדום.

הם הקהל שיושב באצטדיון במדריד, הכלוב שהשור שהה בו לפני הקרב, ריח המוות הקרב של השור, אלמודובר, טאפס בר בסמטה מצוירת, אופנה ספרדית, גיטרות, גארסיה לורקה, פיקאסו, מירו, קטלונים והרשימה עוד ארוכה. אפשר להגיד אינסופית?

לזה קוראים סיעור מוחות. למה מתפרק הנושא שלי? מה הוא מזכיר לי? מה האסוציאציות הכי מיידיות ורחוקות שהוא יכול להביא אותי?

לפני כל נושא חדש, אפילו טעם חדש לשוקולד במפעל מזון, מתחילים בסיעור מוחות. מתחילים לחשוב על הנושא החדש וההשראה שהוא מביא כנקודת מוצא לדברים רבים נוספים, בצורה הכי אסוציאטיבית ומשם מקווים להתגלגל הלאה למחוזות חדשים ומסעירים. כי הרי מה כולנו מחפשים: חדשנות, מקוריות, משהו שעוד לא ראו.

לוח השראה (באנגלית: Inspiration Board, Mood Board) זהו בעצם לוח שבו אנחנו שוטחים את כל האסוציאציות האלה. אם בצורה של תמונות, של חפצים, מילים, טקסטורות, חומרים, כל מה שהדמיון שלנו, החשיבה, המקוריות והנפש שלנו קוראת לנו להוציא החוצה ויוצרים מהכול משהו חדש שהוא רק שלנו. שיש בו גרעין חדש למקוריות ולחדשנות.

אני מזמינה אתכם לבלוג שלי, ללמוד על השראות. להבין איך נוצרת השראה. איך נוצר לוח השראה. השראות של עיצוב, השראות מהחיים שלנו, השראות רחוקות וקרובות, מצחיקות, מתוקות, רציניות, מרגשות.

החיים שלנו זוהי בעצם השראה אחת גדולה ואני בטוחה מעל לכל ספק שכל אחד ואחת ימצא כאן את ההשראה הקרובה לליבו.

לא סתם קראתי לבלוג Tamari And Me אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו תמיד מסתתר עוד משהו, עוד מישהו, עוד קול שקורא לנו לצאת ולפרוץ.

את ה –Pinterest גיליתי לפני חצי שנה. ואני מודה שהרבה דברים השתנו לי מאז ורק לטובה. מקום גאוני ונפלא בעיניי שבו אפשר לראות ולחוש תמונות בצורה ויזואלית ונגישה. ולא, אני עדיין לא מעדיפה לוחות השראה ב – , Pinterest עדיין מאמינה שרק בלוח שעושים בעבודת יד מאומצת יש נשמה אמיתית.

אבל ה- Pinterest פתח לי צוהר לעולם אחר של אינפורמציה בלתי נלאית, בלתי נגמרת. מנהרת הזמן? בור ללא תחתית? מיליוני אנשים מעניינים ומדהימים מארצות אחרות, שנועצים תמונות אחרות? הכול נכון. הבנתי שאפשר לעשות שם דברים מופלאים בכל הנוגע ללוחות השראה ולהשראה בכלל ואני ממשיכה מדי יום לחקור ולהבין יותר לעומק את מימדיי הדבר הנפלא הזה.

אז בהתרגשות רבה, אני מפנה אתכם ל – לוח ההשראה הראשון שלי ב Pinterest שלי ומקדישה אותו לזאת שאני חייבת לה כל כך הרבה לברבי.

ההשראה על ברבי ב Pinterest נוצצת, מלאכותית ומתקתקה וכמובן ורודה משהו.

זוהי השראה על נשיות (מסוג מסוים) על תדמית, פרסום וגם על ילדות שלי שעברה, אבל תמיד נשארה אצלי עמוק בלב.

במהלך השנים הרבה טוב נאמר על הבובה של ברבי, אבל גם הרבה רע. אך עבורי היא תמיד תהיה זיכרון מתוק ומרגש.

אם תשימו לב, התמונות של הבובה ברבי עצמה בהשראה ב- Pinterest מועטות מאוד. ברבי היא רק ההשראה, אך כל מה שתראו שם אלו אסוציאציות ומחשבות שלי שקשורות אליה, למסרים שהיא מעבירה לי, לזיכרונות שיש לי ממנה מאז ולעולם.

הברביות שלי בנות 40 רובן כבר קרחות, ללא יד, רגל, או ראש, שמורות אצל אימי באדיקות כבר שנים, על בגדיהן ואביזריהן ובכל ביקור אצל סבתא, אני ובנותיי מוציאות אותן מהארון החשוך ומשחקות בהן כאילו הזמן עצר מלכת.

הפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה, אני חייבת המון לבובה הזאת. ה מ ו ן.

שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם. אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.

גם לכם יש סיפורים מעניינים על ברבי, על השראה? שאלות אליי? אשמח לשמוע ולהגיב. אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamarnadav@bezeqint.net.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם …

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

תמר ליבס

תמונה ראשית תמונת ברבי עם יד על הפה –
Pintrest Found on telegraph.co.uk – Barbie Photo with hand on her mouth