בבושקה

לאט לאט אני פותחת את כל החלונות של המכונית ונותנת לרוח להיכנס.

הרגל על דוושת הגז מתחילה ללחוץ חזק יותר וחזק יותר.

המהירות עולה.

השיער של שלושתנו עף לכל עבר מהרוח שמשתוללת באוטו.

ואז…

ללא התראה מוקדמת אני לוחצת על הכפתור ושמה בווליום הכי גבוה שיש את השיר Mama Mia של להקת אבבא.

החגיגה מתחילה.

שלושתנו זאת אני ושתי הבנות שלי. בת העשר ובת החמש.

וזה הרגע שהכל מתחיל.

צחוק מתגלגל, פרוע, חזק, מעורבב עם צרחות ושירה צווחנית שמתחרה עם הווליום של השיר.

נסיעה שקטה, לעיתים משעממת, שהופכת כמו בקסם למשהו חדש שיתחיל אחרת את הרגע הזה ויהפוך אותו לזכרון מתוק.

זה ממכר ואני עושה את זה די הרבה לאחרונה.

רבע שעה של שכרון חושים.

רבע שעה שכל הנהגים חושבים שאני אמא מטורפת ומסתכלים עלינו כמו על קופים בגן חיות.

רבע שעה שהכל יוצא. הפחדים, העצבים, השמחה, העייפות, הצחוק.

רבע שעה שהבנות שלי ואני ברכבת הרים, באדרנלין מטורף.

רבע שעה שגם אני מתנתקת, מדמיינת את עצמי אי שם בארה”ב על כביש אינסופי באוטו עם גג פתוח, בדרך לשום מקום. הידיים שלי למעלה מרגישות את הרוח החמה.

עד שהן אומרות לי : די אמא. תפסיקי רגע.

סוגרת חלונות, סוגרת מוסיקה. והנסיעה ממשיכה מאותו מקום שהפסקנו.

עד שהן אומרות לי: נו…אמא עוד פעם.

והכל מחדש.

רגע היא מילה שתמיד מסתדרת לי בראש עם המילה התחלה.

אומרים שרגע, אורכו כאורך הזמן שלוקח להגיד את המילה הזאת….ר ג ע.

רגע הוא הזמן או המקום שמשהו מתחיל בו.

אומרים שאנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים ואצלי זה לחלוטין ככה.

הרגע הזה שהוא הוא פתח להתחלות חדשות, קצרות, ארוכות, שמחות, מפתיעות ולעיתים גם עצובות.

כי רגע אחד יכול לשנות התחלה של חיים שלמים.

להפוך לאמא זה סוג כזה של רגע.

אבקת השינה המיוחדת הזאת

בחורף כשהיה קר, היא הייתה נכנסת למיטה כמה דקות לפני שהייתי באה לישון.

הייתה לי שמיכת צמר כתומה עם שוליים בסאטן ורוד ועליה עוד שמיכת פוך. מתחת לשתיהן שוכבת אמא שלי ומחממת לי את המיטה בחום גופה. מכינה לי את המיטה חמה ונעימה.

הייתי נכנסת למיטה.

השמיכות, אמא שלי לידי, הריח שלה מעורבב עם הריח של השמיכות והכביסה… זה היה כמו להיכנס לרחם.

למקום הכי מוגן, הכי נעים. חום בתוך חום, גוף ליד גוף.

כמו בובת בבושקה שמחממת את הבובות שלה בתוך הבטן האמהית שלה.

היא הייתה מחבקת אותי. היינו מדברות קצת על מה שהיה היום, על החלומות שתיכף יגיעו…

ולאט לאט הייתי נרדמת לה בין הידיים.

היא פיזרה עליי את אבקת השינה המיוחדת הזאת שיש רק לאימהות.

את המילה אמא המציאו על אימא שלי.

אמא שלי זו התמצית של המילה הזאת.

החלילן מהמלין

המילה אמא היא אולי המילה הכי מדוברת בעולם. היא ההברה השנייה או הראשונה שתינוק ממלמל. ממה… ממ… אמה… בכל השפות.

אמא, אימהות, מילים עצומות. בין העצומות שיש. מלאות בהשראה וטעונות בכל כך הרבה מהכל.  בכל מה שיש. בכל מנעד החיים שלנו.

תמיד אמרתי שאם אלוהים או היקום או מי שלא יושב שם, לא ייתן לי ילדים בחיים האלה הוא יפסיד. לגמרי יפסיד.

למה? כי רציתי. הכי רציתי.

יש לי קשר מדהים עם ילדים. מאז ומתמיד.

אני מרגישה לידם שאני שייכת אליהם. לגמרי בגילם. יודעת לדבר בשפה שלהם.

אישה ילדה, ילדה אישה שמסרבת להתבגר וזה מזמן לא בשליטתי.

כשהייתי נערה היו מכנים אותי החלילן מהמלין…כמו ההוא מהסיפור שכל העכברים רצו אחריו…

בכל מקום שהגעתי אליו ילדים באו להיות איתי, ללכת אחרי, להקשיב לי, לחבק אותי…משהו בלתי אמצעי לחלוטין.

אפילו הקול שלי הוא קול של ילדה. גם הוא מסרב להתבגר. הוא יוצא ממני כמו שהוא, הכי טבעי הכי אני.

ידעתי שהילדים שלי יהיו לגמרי החברים שלי ואני החברה שלהם.

נכון שאנחנו תמיד רוצות כמו משאלה כמוסה כזאת, שאחרי המילה אמא תבוא המילה חברה.

למה בעצם? כי זה עושה אותנו מגניבות כאלה…צעירות כאלה…מחוברות כאלה…עוצר את ההתבגרות שלנו… האמת אין  לי הסבר לזה.

אני פשוט חברה שלהם והם שלי.

וזהו.

מישהו שתל לנו כזה שבב

מאחורי כל אמא עומדת אישה, שעד הרגע בו היא הופכת לאימא היא לפני הכל אישה.

עם תשוקות, אהבות, עיסוקים, קריירה, חיים, סקס (שאפשרי בכל שעה שרוצים) נסיעות, בילויים, עולם ומלואו. בלי אחריות בלי מחויבות.

אז למה גם אם יש לנו חיים שלמים ומלאים תמיד יש את הרגע הזה שאם לא נממש את האימהות משהו לא יהיה שלם….

כנראה זה משהו בנו, בגנטיקה, עוד מימי התנ”ך, מימי האדם הקדמון…מאיפשהו.

מישהו שתל לנו כזה שבב שבשלב מסוים יתחיל לפעול. לזמזם.

לכל אחת זה קורה בגיל אחר, בטיימינג אחר בלוקיישן אחר ויש כאלו שזה בכלל לא קורה להן מרצון וגם לא מרצון.

כשזה קורה בפעם הראשונה אם זה קורה…בואו נודה בזה….זה לגמרי אבל לגמרי לא פשוט.

אני זוכרת את הרגע הזה צלול וחד שהוא אצלי בין הידיים.

אני מטושטשת מהניתוח הקיסרי שהיה מפתיע לחלוטין. יומיים קודם עוד עבדתי במלוא המרץ, סגרתי פינות, חפיפה, כמה מיילים לחו”ל, ישיבות אחרונות, קינון זריז בדירה שלנו.

ופתאום כאילו החליפו לי תפאורה. מהחדר שלי בעבודה ומהימים העמוסים שלי, אני פתאום בחדר בבית חולים.

כאבי תופת, הרדמה שמתחילה לפוג ותינוק אחד קטן עטוף בשמיכה לבנה שוכב לי בין הידיים ומסתכל עליי בעיניים קטנות.

כולם לידי ומסביבי מברכים ושמחים.

מה אני עושה כאן? מי זה הילד הזה…כואב לי… לכו מפה תניחו לי. רוצה לישון.

מה לישון? להניק.

להתחיל לנסות להניק. אומרת לי האחות.

עכשיו?

ברור שעכשיו, הוא מריח אותך חייבים להרגיל אותו.

אבל אני רוצה לישון! את לא מבינה? אני עייפה כואב לי…

הדמעות פורצות ממני בלי הכנה. מפלים של דמעות והן מלאות בהכל… בהקלה, בכאב, בשמחה, בלא נודע…

ופתאום אני מבינה. שמעכשיו מאותו רגע, זה כבר לא מה שנוח לי או רק מה שאני רוצה ובעצם, שום דבר בחיים שלי כבר לא יהיה כמו לפני הרגע הזה.

אני מחזיקה חיים חדשים, שאני רציתי, שנוצרו בתוכי ומעכשיו אני אחראית להם עשרים וארבע שעות ביממה.

לא התכוננתי לזה. בחיי שלא.

אני מסתכלת עליו והוא עליי. הדמעות שלי מטפטפות לו על השמיכה הלבנה.

יהיה בסדר אני אומרת לו בקול שבור ומחבקת אותו חזק ללב שלי.

אימא  כאן.

ילדות קטנות בבטן שלהן

אני כל כך אוהבת בובות של בבושקות. משהו בהן עושה לי את זה מאז ומעולם.

אולי העיניים המצוירות שלהן שמביעות חמלה ורוך. החיוך המתוק והעוטף.

אולי הפרחים הקטנים שמצוירים ביד שתמיד אבל תמיד נראים לי מרחוק כמו רקמה מדהימה.

אולי זה היכולת שלהן להכיל עוד ילדות קטנות בבטן שלהן ותמיד יש מקום ואהבה לכולן.

השם האמיתי של הבובה הזאת הוא מטריושקה שמקורה במילה הלטינית Mater שפירושה הוא אמא. אבל עם השנים נדבק להן הכינוי בבושקה שפירושה ברוסית: סבתא.

הבבושקה היא אימא – סבתא טובת לב, בריאה וחייכנית.

היא עשויה מעץ ומצויירת ביד. בבבושקה טיפוסית יש בין ארבע לשבע בובות חלולות אחת בתוך השנייה, שהקטנה ביותר אינה חלולה ואינה נפתחת.

מצחיק אבל הן לא נולדו ברוסיה בכלל אלא ביפן והובאו לרוסיה משם בשלהי המאה התשע עשרה. העם הרוסי התאהב בהן עד כלות ומאז הן נחשבות לסמל רוסי מובהק.

הרוסים יגידו היום שהיא קיטש פשוט לתיירים… אבל אין כמעט בית רוסי שלא תמצא בו על המדף בובת בבושקה או שתיים.

בעיני כל המילים שמייצגות אמא יש בה, בבבושקה.

לא סתם אני כל כך אוהבת אותה. בבושקה עבורי היא השראה נפלאה וציורית למילה אמא. מחייכת, מחבקת, מכילה, מגינה, רגועה, שמחה ואוהבת את כל הילדים שלה.

שרה אותם איתי

אני מלטפת את הבטן שלי ליטופים עגולים של שמחה ולוחשת לה בשם שאני רוצה לקרוא לה.

ידעתי, פשוט ידעתי שהפעם זו בת.

היא בועטת בי בעיטות קטנות מלאות באנרגיה. אני יושבת באולם ההופעות בלונדון ורואה את המחזמר עם שירי להקת אבבא Mama Mia

אני בחודש שישי.

אני שרה חזק חזק את כל השירים שאני כל כך אוהבת. אני בהתרגשות עצומה. וגם היא בבטן… שרה אותם איתי.

לידי על הרצפה שקית שקניתי שעה קודם. כולה מלאה בבגדים ורודים.

יש לי בת. לא יכולתי להתאפק בחנות ההיא בלונדון. העין שלי סונכרנה בין רגע לוורוד וחטפתי את כל הוורוד שהיה לידי בחנות.

הייתי לגמרי Dancing Queen  באותו ערב.

אחד מהרגעים הכי מאושרים בחיים שלי.

יש כל כך הרבה סוגי אמהות. ועם השנים זה מתעצם. בכל דור יש עוד סוג של אמא.

אם ביולוגית, אם מאמצת, אם פונדקאית, אם חד הורית….נסו לדמיין איזה אימא תתווסף בדור הבא. אני מהמרת על אמא וירטואלית.

בהיסטוריה לאמא היה תפקיד סוציולוגי ודתי מובהק. חווית האימהות ומחוייבויותיה השתנו בהתאם למעמד ולמקום בו היא גרה. כל מדינה, כל תרבות, כל דת מתייחסת לאמהות בדרך שונה.

אמהות הן גיבורות תרבות. בספרות, בתיאטרון, באומנות ובמה לא בעצם.

אינספור ספרים ומאמרים נכתבו על אימהות. טובי הפסיכולוגים בהיסטוריה נתנו במה מכובדת למושג הזה – אימהות, אמהות וכבוד למילה – אמא.

אבל בואו נניח רגע הכל בצד ונחזור למילה אמא. לפשטות שבה. למהות הכי בסיסית וראשונית שלה.

ואני לא אומרת שהכל היה מושלם עם אמא שלי, ממש לא.

אבל זה בדיוק העניין. כי גם כשהכל לא היה מושלם, בסופו של דבר היא תמיד הייתה שם ועדיין בשבילי עם החיבוק הזה שמרגיע אותי ואומר לי שהכל יהיה בסדר.

אני כאן.

אנחנו יושבות באולם ההופעות בתל אביב. תיכף מתחיל המחזמר Mama Mia היישר מלונדון. עם כל שירי להקת אבבא.

לפני זה אכלנו יחד ארוחת בוקר ודיברנו על הכל, על החברות, הבנים, הלימודים, החופש הגדול…

היא בת עשר, הבת שלי. יושבת ובועטת בי עם הרגל בעיטות קטנות של שמחה: נו שיתחיל כבר אמא!

היא  מתרגשת עם כל שיר ששרים שם. היא יודעת את כל המילים בע”פ כי אמא שלה מהיום שהיא עוד הייתה עוברית בבטן השמיעה לה את להקת אבבא.

אנחנו שרות יחד את הכל בקולי קולות.

אני מסתכלת עליה נושמת את הרגע הזה ונוצרת אותו בלב שלי.

היא לידי. כבר בת עשר?  קשה לי להאמין הבת שלי בת עשר.

והיא לא לובשת ורוד ממש לא. ג’ינס וגופייה לבנה.

אני דווקא מתה על וורוד.

ורוד זה לתינוקות אמא.

אבל היא התינוקת שלי.

לתמיד.

Babushka

אחד הלוחות הראשונים שהתחלתי ב- Pinterest היה לוח על בבושקה וזה אחד הלוחות האהובים עליי עד היום.

הוא התחיל מתמונות של בבושקות והביא אותי לעוד הרבה אסוציאציות בעיקר עיצוביות שקשורות בבובה המקסימה הזאת.

אז מה יש בה? לי היא עושה נעים בלב. מחייכת אותי. הצבעים הסוערים שלה, הפרחים שכמובן הביאו אותי להרבה כיוונים עיצוביים במיוחד של רקמה, האופטימיות שבה וכמובן איך לא הרבה אסוציאציות שקשורות בעם הרוסי.

תרבות, לבוש, נופים וכו’.

מזמינה אתכם לנשום קצת בבושקות בלוח שלי ב – Pinterest  והנה הצצה קטנה לפני…

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי,  מה היא אימהות עבורכן?  זכרונות מאמא שלכן?  בבושקות? סיפורים על הילדים שלכם? להקת אבבא ?

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

קולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונות מכאן, מכאן, מכאן , מכאן, מכאן,  מכאן