על קצות האצבעות בלי שאף אחד יראה הייתי מתגנבת לחדר שלה.
פותחת בשקט את המגירה של המיטה ומוציאה ממנה את הקופסה הזאת.
קופסת נעליים חומה.
בקופסה היו מפיות. כן, כאלה שמנגבים איתן את הפה בזמן שאוכלים.
לכל מפית היה סיפור. אירוע שהיינו בו, מקום שביקרנו בו, יום הולדת שחגגנו, ארץ רחוקה.
ידעתי לזהות כל מפית בקופסה הזאת שאחותי שמרה עליה בכזאת קנאות.
הנה מפית מחתונה של חברים ואחת מיום הולדת והייתה מפית אחת נדירה בצבע זהב עם פרחים קטנים שקיבלנו מקרובת משפחה שבאה מארה”ב.
והייתה את המפית הזאת שרק בשבילה היה שווה לי להציץ בקופסה הזאת בלי רשות.
מפית עשויה נייר אורז לבן ובתוך הנימים שלו היו פרחים קטנים מיובשים בצבע אדום שיצרו למפית הזאת טקסטורות מופלאות.
את המפית הזאת הביא אבא שלי מביקור שלו ביפן והיא הייתה הדבר הכי יקר בקופסה הזאת. נדירה.
כשהייתי מגיעה אליה בתחתית הקופסה היה מתחיל סוג של טקס…
הייתי מוציאה אותה, מקרבת אותה לאף ומריחה את הריח הזה שלה, ריח של ארץ אחרת.
מלטפת בעדינות את הפרחים הקטנים, מסתכלת עליה מול האור בחלון לראות את כל השקיפויות, ולאט לאט הייתי נפרדת ממנה ומחזירה אותה לתחתית הקופסה בעדינות.
עד הפעם הבאה.
כל הילקוט שלי הפוך
הפעמון של בית הספר צלצל בשעה תשע כמו בכל יום.
כיתה ג’1.
התיקייה האהובה עם כל אוסף ניירות המכתבים שלי מחכה בתיק וההתרגשות שלי בשיאה. עוד שעה אני אומרת לעצמי, עוד שעה ואני אפתיע את כולם.
יום קודם קיבלתי מחוץ לארץ ניירות מכתבים חדשים וחיכיתי כבר לרגע להוציא אותם ולהראות לכולן.
בהפסקה הגדולה כולן היו יוצאות למסדרון של בית הספר, כל אחת היתה מוציאה מהילקוט את התיקייה שלה עם אוסף ניירות המכתבים. היינו עושות “החלפות”.
מעולם לא היו לי ניירות מכתבים מאוד שווים, אבל האוסף שלי היה מסודר כל כך יפה בתיקייה והייתי מטפחת אותו באהבה כל יום. מוסיפה, מחליפה, משנה.
אבל הפעם… היו לי ניירות נדירים שלאף אחת אין וכמה כבר חיכיתי…
הפעמון צלצל, אני אוכלת במהירות שיא את הסנדוויץ’ שלי ורואה כבר את כל הבנות מחטטות בילקוט להוציא את התיקייה עם ניירות המכתבים.
חלקן כבר רצו למסדרון לתפוש עמדה.
אני פותחת בלב דופק את הילקוט שלי להוציא את התיקייה.
היא איננה.
אני מחטטת בכל תא, בכל רוכסן והתיקייה איננה.
אולי שכחתי אותה? אבל זה לא יכול להיות. הרי בצלצול לפני שעה לפני שירדתי לחצר מיששתי אותה לוודא שהיא אכן שם.
אני מרוקנת את כל הילקוט שלי על השולחן אולי התיקייה מתחבאת באיזה ספר? באיזה קלסר?
אבל היא איננה. נעלמה.
אני מרגישה איך כל הדמעות שלי לא מחכות.
אני עומדת ליד השולחן בכיתה. כל הילקוט שלי הפוך, אני מתנשמת, מסרבת להאמין.
איזה בכיינית את תמר. אומר לי ילד מהכיתה שלי ומתפקע מצחוק.
אני שומעת מרחוק את המולת הבנות במסדרון עם ניירות המכתבים.
אני יוצאת מהכיתה בריצה עוברת במסדרון ומחפשת, מי לקח לי את התיקייה, מנסה למצוא נייר מוכר בין כל עשרות הניירות שמונחים על הרצפה.
מה את רוצה תמר? הבנות מסתכלות עליי. מה קרה לך?
בקול רועד אני מספרת להן שגנבו לי את התיקייה מהתיק.
גנבו? את בטוחה? כן גנבו, אני אומרת ולא מפסיקה לבכות. והיה לי שם נייר מכתבים חדש שרק קיבלתי אתמול וכל האוסף שלי שאני כבר שנה אוספת…
אני יורדת בריצה לחדר המנהלת ובלי להסס פותחת את הדלת ואומרת לה: המנהלת…גנבו לי את האוסף, לקחו לי אותו.
המנהלת מושיבה אותי, מביאה לי כוס מים ומבקשת שאסביר לה מה קרה.
אני לא נרגעת.
המנהלת את מבינה, אני אומרת לה בדמעות, הניירות האלה… הם האוסף שלי. אני כל כך אוהבת אותו. בבקשה תעזרי לי לחפש מי גנב אותו.
מעולם לא נמצא האוסף שלי.
כעבור כמה ימים כבר היה ברור שהוא נגנב ולא יחזור, הבנות בכיתה שלי הוציאו כל אחת בתורה נייר מכתבים מהאוסף שלהן ונתנו לי אחד.
יצרו לי אוסף חדש, שיהיה לי ממה להתחיל מחדש.
אבל זה כבר לא היה זה. זה לא היה האוסף שלי.
לא אספתי יותר ניירות מכתבים.
שנים שלא יכולתי להתאושש ממה שקרה. מהתסכול, מהכעס ומזה שאף פעם לא ידעתי מי יכול היה להיות כל כך אכזרי ולקחת לי אותו מהתיק.
אלו לא היו הניירות, או התיקייה, אלא התחושה הזאת שיש לך כשאתה אוסף משהו ומטפח אותו ומכיר אותו בעל פה ופתאום בבת אחת הוא איננו.
מגיל צעיר אני כל כך אוהבת אוספים ואני מנסה שנים לזקק את התחושה הזאת שיש לנו כשאנחנו אוספים משהו ולהבין למה, למה יש בנו איזו תחושה של אושר עילאי כזה מאוספים.
וזה ממש לא משנה מה אוספים, אם זה דברים יקרי ערך או חסרי ערך. לכל פריט גם אם הוא מפית, או אבן, או צדף יש סיפור. הסיפור שלנו.
כל פריט באוסף מספר עלינו סיפור קטן, זיכרון קטן.
אנשים שאוספים תמיד ידעו לספר לך על כל פריט מאיפה הוא, מתי הוא נקנה, או מתי או ממי קיבלו אותו. כמו שמספרים על ילד שלך.
יש המון סקרנות ואושר בלתי אמצעי בלאסוף משהו…
עצם החיפוש, המחשבה של מה אנחנו עוד נמצא ונוסיף והיכן נמצא אותו.
כמו השראה עצומה שתמיד שווה לחכות לה.
פעם אני אגיע לירח
בערבים הייתה אצלנו בדירה בתל אביב בריזה כזאת מהים. ריח מלוח שממש יכולתי להרגיש את הים אצלנו בבית.
הריח של הים היה מתערבב עם הריח מעץ הגויאבות שצמח לנו בחצר של הבניין. גויאבות אדומות. כשהייתי פותחת אותן היה נגלה מראה מרהיב של גרעינים ורדרדים.
אוסף של עשרות גרעינים ורודים כמו פנינים קטנות.
היינו יורדים למטה אוספים אותן בקערה גדולה כמה ימים לפני יום כיפור ואימא שלי הייתה מכינה מהן את נקטר האלים. פודינג ורדרד בטעם של גויאבות וניל.
ברור שהיו מריבות על הפודינג הזה, הוא אף פעם לא הספיק.
היה לנו גג גדול שצפה על כל הרחוב המפויח שגרנו בו וביום העצמאות היינו עומדים נפעמים למול זיקוקי הדינור שהיו מזנקים מהבניין של עיריית תל אביב שהיה מרחק של עשר דקות מהבית שלנו. יכולנו להריח את אבק השריפה עד הגג שלנו.
כל כך זה היה קרוב אלינו.
צרחות השמחה שלי ושל המשפחה שלי כל פעם שהיה מזנק זיקוק חדש מהדהדות באוזניי עד היום. אתם יודעים מה זה לראות זיקוקי דינור ממרחק כזה ועוד אצלך בבית.
בסופי שנה מסיבות הסיום של בית הספר איכשהו תמיד “הגיעו” אל הגג שלנו.
הוא באמת היה קסום הגג הזה. תמיד מלא בחברים, חברות, שכנות שלנו שבאו לקשקש קצת ובין לבין ביקשו גם שאחותי תמרח להן לק אדום כי היא ידעה לעשות את זה ממש מצוין.
אהבתי לשבת שם אחר הצהריים, לצייר, לפטפט עם אמא שלי.
היה לנו כלוב גדול עם אוסף מרהיב של תוכים וכשהיה נהיה פחות חם והסתיו היה מגיע היינו מוציאים את הכלוב לגג אחר הצהריים שהתוכים ינשמו קצת אוויר.
לפעמים הם גם היו מצליחים לברוח…
ולעוף…
אהבתי לשבת שם בלילה עם החברים שלי מהכיתה שכל כך אהבו לבוא אלינו בגלל הגג הזה.
כמה שיחות, כמה צחוקים. כמה כוכבים.
היה לנו טלסקופ קטן על הגג.
ולי הייתה קופסה מלאה באוסף אהוב של תמונות כוכבים שהייתי גוזרת מעיתונים ומספרים ישנים. הייתי נוהגת להניח אותה ליד הטלסקופ למקרה שאתקל באיזה כוכב בשמיים שיש לי תמונה שלו באוסף.
הייתי מסתכלת על הירח ועל הכוכבים ומבטיחה לעצמי שפעם אני אגיע לירח ואקטוף לי את הכוכבים שמסביבו.
הרבה נשיקות היו בגג הזה עם החברים שלי מהתיכון…כשהגג חשוך ורק האורות של תל אביב ברקע.
הרבה אוספים יקרים מפז ראה הגג הזה שלנו.
אוספים של זיקוקי דינור בכל הצבעים והצורות, אוספים של אנשים אהובים, חברים, משפחה, אירועים, מסיבות, חגים.
חג המולד אבל בתל אביב
את פרויקט הסוכה שאבא שלי נהג לבנות על הגג כשהיה מסתיים יום כיפור העברנו לאח שלי שמונה לתפקיד במקומו, אחרי שאבא שלי עזב את הבית.
בהמשך גם אחי היה עסוק מדי והתפקיד הועבר אליי.
אני מודה שמה שקסם לי בתפקיד הזה מלבד לדפוק מסמרים ולהרים קורות על סולם גבוה הוא שאוסף הקישוטים של הסוכה עבר אליי למשמרת.
חיכיתי לו כל השנה. לרגע המיוחד הזה שמסתיים יום כיפור ואני מתחילה לבנות את הסוכה.
עד אותה שנה.
שאחריה לעולם זה כבר לא היה אותו דבר.
השבוע שלפני סוכות היה בשבילי איך להגיד… עונג צרוף. אף מילה לא תתאר את זה.
כשהיה נגמר יום כיפור הייתי מורידה את הארגז הזה עם האוסף של הקישוטים.
חג המולד – אבל בתל אביב. בלי פתיתי שלג, בלי איילים, בלי גרביים ואח מתפצפצת ובלי סנטה קלאוס.
אבל עם רוח נעימה של סתיו והמון משפחתיות והתרגשות.
בארגז הזה היה אוצר מנצנץ באור יקרות. אוצר משפחתי שהיה נשמר משנה לשנה.
כל שנה היינו מחדשים אותו קצת אבל תמיד היו בקופסה הזאת אותם דברים ששמרנו עליהם מכל משמר.
אהילים מנייר אלומיניום מבריק וצבעוני שעד שהם לא נפתחים כמו מניפה לא מבינים כמה שהם מדהימים. במיוחד אם יש עליהם אור.
שרשראות מכל הסוגים והמינים, כאלה מנייר וכאלה מנייר קרפ ומנייר מצויר, ציורים שציירנו במהלך השנים, מגזרות נייר מופלאות…
מהקישוטים שהיורה היה מחריב במהלך החג היינו נפרדים ומכינים במקומם כל שנה קישוטים חדשים.
זה היה האוסף האהוב עליי. כי היה בו הכול. תמצית המשפחה שלנו. כאילו המשפחה שלנו חיה ונשמה בארגז הזה. לכל אחד מאיתנו היה שם משהו ששייך לו, משהו שהוא הכין.
הרגע הזה בלילה כשמדליקים את האור ואז נגלית כל הסוכה במלוא הדרה הוא הרגע שהיה שווה לעמול כל כך קשה בשבילו. בדיוק כמו העץ של חג המולד עם הנורות הקטנות.
אני מדליקה את האור.
הסוכה מנצנצת, מרהיבה. והיא מלאה בהכל.
בצבעים ובמשפחה וברוח הסתיו שהזיזה קלות את הקישוטים בסוכה ועשתה לנו באוזן רשרוש נעים של נייר.
יש משהו אינטימי בסוכה, מזמין. וכל שנה זו אותה ההתרגשות.
הבדים הלבנים מסביב, הריח של הסכך, הריח של הבחוץ, האנשים שיבואו לבקר, הקישוטים.
משהו התחלתי כזה, רענן עוטף ונעים ויחד עם זאת זמני לחלוטין.
אינטימיות שסופה ידוע מראש.
היא תסתיים כשהחג יסתיים. והכל יחזור למקומו. גם הקישוטים, גם הבדים, גם קורות העץ.
קופסאות קופסאות מלאות בהכל
באותה שנה הסוכה כבר הייתה בנויה. הבדים הלבנים היו מתוחים ונקיים. הסכך היה מונח. הגג שלנו האהוב בו נבנתה הסוכה היה נקי ומצוחצח.
והקישוטים…השנה הם באמת תפחו וגדלו בארגז שלנו. אוסף מרהיב ביופיו.
בצהריים, יומיים לפני ערב סוכות הודיעו לנו שאח שלי כבר לא ישב איתנו בסוכה.
לעולם.
קמתי בשקט מהשולחן בפינת האוכל.
הלכתי לסוכה ותליתי בה רק דבר אחד, את השלט: ברוכים הבאים.
בימים שאחרי, סוכת השלום שלנו הפכה לסוכת אבלים והגג שלנו הוסיף לאוסף שלו עוד אירוע ששינה את חיי ואת חיי המשפחה שלי לעולמים.
הארגז עם אוסף הקישוטים הוחזר לארון. ובשנים שאחרי הוא כבר לא התמלא יותר בקישוטים.
למה אנחנו אוספים דברים ? האם ההתרגשות שבאיסוף היא זאת שנותנת לנו את התחושה הזאת של הסיפוק, או האם היכולת להביט על האוסף שלנו מדי פעם ולהיות גאים בו?
האם הציפייה המתוקה למצוא משהו נדיר לאוסף שלאף אחד אין…
ומה עם זה שאוסף מלווה אותנו לתמיד, שאפשר לאסוף לנצח בלי להפסיק עד נשימתנו האחרונה.
האם אוסף, כל אוסף גם אם הוא לא מוחשי, הוא פיצוי למשהו שלא היה לנו, למה שהיינו רוצים? ממלא לנו חלל של משהו שחסר לנו?
שנים אני אוספת דברים. דברים שעושים לי טוב בלב. שמשמחים אותי וכן, זה שאני יכולה להסתכל עליהם זה האושר הפרטי שלי והעברתי את האהבה הזאת גם לילדים שלי.
הם לגמרי אספנים. והם מתים על זה.
יש לנו בבית אוספים רבים שגורמים לנו לחיוך ולסיפוק גדול.
תראה לי מה אתה אוסף ואגיד לך מי אתה. כמו תעודת זהות. כל סיפור בחיינו מצטרף לאוסף שכבר היה שם לפני. כל חפץ אהוב הוא חלק מאוסף שיש לו משמעות.
לא סתם המילה אוסף לא מתייחסת רק לחפצים, אלא גם לחיים.
כל אוסף, של זיכרונות, סיפורים, חברים, אירועים וגם חפצים אהובים הוא מכלול של מהותנו, של מה שמרכיב את הנשמה והלב שלנו.
חג סוכות הוא חג מאוד מיוחד עבורי, עד היום.
חג של אוספים.
קישוטים, מחשבות, רגשות, משפחה, חברים והכל מתערבב לו יחד לאוסף אחד גדול ושלם.
קופסאות קופסאות מלאות בהכל.
באוספים של החיים.
החיים שלי.
מקדישה את הפוסט הזה באהבה וגעגועים אין קץ לאחי האהוב יואב ז”ל, שנפטר בשנת 1981.
אוצרת תערוכה
כשחשבתי הפעם כמו בסופו של כל פוסט לאיזה לוח שלי להפנות אתכם ב – Pinterest שלי חייכתי לעצמי חיוך גדול.
כי בעצם, זה לא סתם שאני כל כך אוהבת את המקום הזה Pinterest הרי כל המקום הזה מלא באוספים!
כל לוח שלי שם הוא אוסף אהוב שלי. של תמונות, מחשבות, השראה. לכל לוח אני מוסיפה עוד תמונות ועוד השראה בדיוק כמו שאוספים אוסף מוחשי.
אפשר להגיד שאני אוצרת לוחות, אוספת אותם כמו לתערוכה.
התערוכה שלי.
אז הפעם, נותנת לכם לבחור באיזה לוח להציץ מהתערוכה שלי…
אשמח לשמוע איזה לוח הכי אהבתם:)
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה אתם אוהבים לאסוף? זכרונות מאוספים כשהייתם ילדים? מהי המילה אוסף עבורכם? חפצים? חיים? זכרונות מסוכות?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונות: מכאן