המכתב שלו אבד לי לפני הרבה שנים.
מכתב אהבה שנכתב על נייר ירקרק במעטפה עם בול מארץ רחוקה.
אולי הוא נכנס ברווח הזה שהיה בקיר בין שני החדרים שלנו בבית.
אני זוכרת את הרגע שהוא אבד לי. כאילו איבדתי חלק ממנו. מההוא שכתב לי אותו.
שנים חיפשתי את המכתב הזה שהוא כתב לי ולא מצאתי. בשום מקום.
לא היו במכתב הזה הרבה מילים רק אהבה ומראות מארץ רחוקה.
כשהגעגועים אליו היו גדולים הייתי קוראת את המכתב שלו ומתמלאת בכוחות.
כאילו הוא עומד לידי.
אבל כשהוא חזר משם אחרי הרבה הרבה זמן, הוא כבר איבד אותי. לתמיד.
מישהו אחר מצא אותי.
ארץ הלבבות השבורים
החרפושית הקטנה בצבע טורקיז שאבא שלי הביא לי מהטיול הראשון שלו במצרים…
והשרשרת מכיתה ו’ עם התליון של הלב והמחק עם הציור של הולי הובי…
והאהבות שאיבדתי בדרך והתמימות והחלומות והאנשים שכל כך אהבתי…
אני יכולה לטייל שעות וימים בארץ של הדברים שהלכו לי לאיבוד.
זו ארץ עצומה. אין לה התחלה ואין לה סוף.
יש שם רחובות שלמים לכל החפצים שאבדו לכל האנשים בעולם. לכל אחד יש רחוב משלו שבו מרוכזים כל הדברים שהלכו לו לאיבוד במשך השנים.
ברחוב שלי יש המון חפצים. חפצים שאני כל כך מתגעגעת אליהם. עד היום יש בי תחושה כזאת של פספוס שהם אבדו לי.
בפינה של הרחוב הזה נמצאים גם כל האנשים שאיבדתי בחיי. חלקם מתו. חלקם לא.
גם אדם חי שנוטש אותנו הוא אבידה. לפעמים אבידה זמנית ולפעמים לכל החיים.
כשאנחנו מאבדים אדם אהוב בחיינו בין אם הוא הלך לעולם שכולו טוב ובין אם הוא פשוט עזב את חיינו מסיבות שלא היו תלויות בנו אלא בו, אנחנו בעצם ויתרנו עליו בעל כורחנו.
אובדן משאיר אותנו עם לב שבור. כמו מוות קטן שחי ובועט לנו בגוף.
היו תקופות בחיי שהייתי מייחלת שהלב השבור שלי יעבור גם לארץ של הדברים שהלכו לאיבוד או לארץ הלבבות השבורים.
אבל לב שבור זה אחד הדברים הבודדים שלא יכול ללכת לאיבוד. הוא תמיד נשאר. ולכן אין ארץ ללבבות שבורים.
הבעיה בארץ של הדברים שהלכו לאיבוד שאי אפשר לקחת משם כלום חזרה.
לא אהבות. לא אנשים וגם לא חפצים.
לפעמים ממש בדרך נס, פתאום משהו שאבד לנו חוזר אלינו משם חזרה ואנחנו לא משחררים אותו יותר לעולם.
אני חושבת שאחת השמחות הכי גדולות והכי מתוקות שיש זה למצוא משהו שאבד לנו.
גם אנשים, גם חפצים, גם רגשות וגם את עצמנו.
עשיתי עליה אגרוף חזק
הבריכה הייתה מקום קסום עבורי כשהייתי ילדה קטנה. לא כי אהבתי לשחות אלא שבבריכה הייתי מוצאת תמיד מציאות.
אני חושבת שלא הייתה פעם שהייתי חוזרת מהבריכה בלי איזו מציאה קטנה.
מים יודעים לקחת. הכול. חפצים, תכשיטים וגם אנשים.
אהבתי לצלול בבריכה ולחפש בקרקעית מציאות. הפתעות. משהו כזה לא צפוי.
הכול תמיד מנצנץ שם בקרקעית של הבריכה. נשבר עם האור של השמש.
סיכות ראש מעניינות, משקפות, כובעי ים…את המשקפות לא השארתי לי, או כל חפץ אחר שהיה קשור למים.
אבל את כל שאר המציאות הקטנות האלה לא ממש ניסיתי להחזיר למי שאיבד אותן. לא הייתי מסוגלת.
באחת הפעמים כשיצאתי מהבריכה נצנצה לי על הרצפה טבעת.
טבעת דקה מזהב, עם שלוש אבנים קטנות. היה חרוט עליה מבפנים: אוהב אותך לעולמים ל.ח.
עשיתי עליה אגרוף חזק וידעתי שלא אוכל להחזיר אותה. לא למציל, לא למודיעין של הבריכה ולא לשום מקום אחר. זו הייתה המציאה הכי שווה שמצאתי בבריכה.
לא תמיד אנחנו מסוגלים להחזיר אבידות לזה שאיבד אותן. לפעמים מעצם המציאה אנחנו מרגישים שמה שמצאנו הוא שלנו, כאילו הוא היה צריך לעבור לבעלותו של מישהו אחר.
שנים ענדתי אותה. היא הייתה טבעת המזל שלי. ליוותה אותי לכל כך הרבה מקומות לכל כך הרבה ארצות.
הייתי אוהבת להסתכל בחריטה שלה ולדמיין לי את הגבר הזה שנתן לאישה את הטבעת הכל כך עדינה וענוגה הזאת וחרט עליה דבר כל כך יפה.
תמיד שאלתי את עצמי אם הוא באמת אהב אותה לעולמים…או שאלו היו רק מילים…ותמיד הרגשתי שעשיתי משהו ממש רע.
שלא ניסיתי אפילו לנסות להחזיר לה את הטבעת שבטח היא חיפשה הרבה זמן.
התנחמתי בזה שאם הוא אהב אותה לעולמים ולא רק במילים היא כבר לא הייתה צריכה את הטבעת. היה לה אותו.
באחת מהטיסות שלי לחו”ל שטפתי ידיים והורדתי אותה. לא מצאתי אותה יותר.
המציאה שלי הפכה שוב לאבידה.
ולמציאה של מישהו אחר.
משהו הירואי בללכת לאיבוד הזה
אֲבֵידוֹת
אני מדמיינת מקום צפוף כזה, לח, חם עם ניאון ומאוורר תקרה.
מדפים, מזוודות, קופסאות, טלוויזיות, בגדים, ספרים, תכשיטים, מכשירי רדיו משהו של פעם כזה. כמו מחלקת אבידות של המשטרה שהיינו רואים בסרטים.
“אבידה היא חפץ שיצא מרשות בעליו. והבעלים אינו יודע את מקום הימצאו. כאשר אדם אחר ימצא את האבידה הזאת היא תהפוך למציאת אבידה. ולפי חוק הוא מחויב להשיבה או להודיע עליה למשטרה”.
אבידות ומציאות הן שתי מילים שקשורות זו בזו. אחת בתוך השנייה. במילה אבידות יש כל כך הרבה אסוציאציות ומשמעויות…
צירוף המילים הלכו לאיבוד תמיד מזכיר לי משפטים מתוך ספרים.
הלכו לאיבוד ביער האפל, הלכו לאיבוד בארץ רחוקה, הלכו לאיבוד בהרים…ומה עם איבדו את עצמם לדעת, את השפיות, את עצמנו…
יש משהו הירואי ב”ללכת לאיבוד” הזה משהו אפל, מסתורי, אולי גם קסום.
אפשר ללכת לאיבוד בסרט נפלא שאנחנו רואים, ללכת לאיבוד ברחובות של ערים חדשות, ללכת לאיבוד בתוך עצמי ברגע של שכרון חושים או של סקס מטורף או של שכרות, או של משבר גדול ושבר בחיינו…
ה”ללכת לאיבוד” הזה הוא כל כך אינדיבידואלי, לכל אחד יש את ה”ללכת לאיבוד” הפרטי שלו כל אחד בא לזה ממקום כל כך אחר ושונה.
סטיבן הוקינג
היה בחדר אור עמום. שש בערב. סוף מרץ.
קצת מהאור של המנורה מעל המיטה וקצת אור מבחוץ של שקיעה.
כמה דקות קודם היא ביקשה שאביא לך מיץ אשכוליות אדומות מהקפיטריה למטה.
אני זוכרת שירדתי במעלית וכשיצאתי ממנה השמש סינוורה אותי מהחלונות הגדולים של בית החולים וחיממה לי את הדמעות שזלגו ללא הפסקה.
כשחזרתי עם מיץ האשכוליות, היא שכבה במיטה, הסתכלה עליי במבט שבור וביקשה לדבר איתי קצת על פרופסור סטיבן הוקינג. האסטרופיזיקאי האנגלי.
היא העריצה את הוקינג מאז ומעולם. את הגאוניות ואת וההסתכלות המיוחדת שלו על היקום והחיים בצל המחלה הארורה שבה הוא חלה.
תגידי היא שאלה אותי, את חושבת שיש גורי אדם מעבר לכדור הארץ?
גורי אדם? למה את מתכוונת שאלתי.
אנשים שנראים כמו גורים של אנשים, קטנים כאלה. שגרים בכוכב אחר…שהם יותר קטנים מאיתנו. גם הוקינג מדבר עליהם.
השקיתי אותה ממיץ האשכוליות והסתכלתי עליה. היא הייתה כבר במקום אחר. חייכתי אליה חיוך אחרון.
גורי אדם, אני לא יודעת. נו באמת תגידי מה את רוצה ממנו, מהוקינג, אולי עדיף שתנוחי קצת?
אני לא יכולה היא אמרה לי, לא יכולה לנוח. הכול כואב לי כל כך. ליטפתי לה את התלתלים ונתתי לה עוד ממיץ האשכוליות.
העיניים שלה נעצמו לאט לאט. היא נרדמה.
ואני הלכתי. לא החזקתי מעמד יותר.
ברחתי משם לנשום אוויר, לנסוע הביתה, לעכל הכול. נסעתי באוטו. צעקתי בכיתי בכי כואב. בכי מהמעמקים של הגוף.
השיר “שמתי לי פודרה” של אביתר בנאי ניגן ברקע “שמתי לי פודרה צבעתי ריסים, לבשתי שמלה מקושטת כיסים…”
כשהשמש שוב זרחה לפנות בוקר, התקשרו והודיעו לי שהיא איננה.
היא השאירה לי את הוקינג לנצח ואת הפודרה והריסים והשמלה ולקחה איתה את התלתלים היפים שלה ואת החוכמה האינסופית שלה.
ועזבה.
אובדן
זה לגעת בידיים פצועות בלב שבור, בלב כואב ולהכאיב לו עוד ועוד בלי רחמים.
אובדן, אבידות ואבידה מילים שמדברות על אותו דבר: על משהו שכבר אין לנו אותו. זמנית או לכל החיים.
אובדן ואבידה הן מילים שישר מתקשרות לי באופן אישי למוות.
כשאני שומעת את המילה אובדן, משהו קורה לי בגוף. כאילו מישהו שם לי מסך פתאום על הכול. עבורי אחת המילים הכי קשות שיש ואולי זה כך עבורי כי חוויתי אובדן בחיי. אובדנים.
אנשים שלא חוו אובדן של מישהו או משהו קרוב, אולי יכולים להביט על המילה הזאת או לפרש אותה ממקום אחר פחות כואב.
יש לנו אובדנים שבמשך חיינו מקבלים תרגום, סינכרון, עיבוד ואנחנו מסתכלים עליהם בעיניים אחרות, ממקום אחר.
ויש לנו אובדנים שנשארים לנו ככה כמו שהם קרו ולא עוברים שום עיבוד ושום תרגום. נשארים כואבים, בועטים, חרוטים.
המילה אובדן מתקשרת לי גם לאובדן של משהו מאוד מהותי בעצמנו כמו אובדן הרגשות שלנו.
יש אנשים שאחרי משבר קשה אומרים שהם איבדו את היכולת להרגיש, לאהוב, לחמול.
ומה עם אובדן התמימות, צירוף מילים כל כך טעון. שמעלה הרבה שאלות ומחשבות…
שקית שקופה כחולה
הקרניים של השמש שברו באור שלהן את החרוזים בשרשראות הצבעוניות שהיו תלויות בדוכן הזה שכל כך אהבתי.
חיכיתי לרגע הזה שכבר נגיע אליו ואוכל לגעת ולשמוע את הרשרוש הממכר שלהן.
והיה את הדוכן של הגבינות והזיתים, וגבעות התבלינים והממתקים והחנות של הכפתורים והתפירה וכל ערימות הבגדים והצבעים והירקות והפירות והאנשים והריח והקולות. משהו שיש רק שם.
משהו של המון מציאות והפתעות ולא נודע. וכל פעם מחדש זה ריגש אותי הביקור שם. ידעתי שכל פעם נחזור עם מציאה אחרת.
הייתי נותנת לה יד. חזק חזק. מפחדת פחד מוות ללכת לאיבוד בכל הצפיפות וההמון ומצד שני בלב תמיד התכוננתי לרגע הזה.
הייתי עושה לזה חזרות.
הייתי מכינה תסריט בראש מה יהיה אם אלך לאיבוד, איך ארגיש למי אפנה, מה אגיד. איך אתאר לו את אמא שלי, איך אמצא אותה.
נעצרנו ליד הדוכן של הבייגעלך והלחמים, המוכר היה אורז את הזעתר בחתיכה קטנה של נייר עיתון ושם לנו בשקית השקופה הכחולה את העיתון הקטן עם הזעתר והבייגעלך החמים.
אמא שלי ביקשה ממנו עוד כמה לחמניות והם דיברו קצת על מזג האוויר וכמה חם היום.
היד שלי התנתקה מהיד שלה.
שמעתי יללה של חתול והרגליים שלי הלכו בעקבות היללות.
הוא עמד שם ממול לדוכן של הבייגעלך מרחק של כמה מטרים ספורים. ניסיתי לגשת אליו וללטף. הוא ברח.
לקח לי כמה שניות להבין שהלכתי לאיבוד.
כל החזרות שלי לא ממש עזרו לי באותו רגע. כי ברגע הזה לא באמת ידעתי מה אני עושה.
ידעתי רק בלב שאמא שלי בטח כבר הבינה שהלכתי לאיבוד ושהיא בטח כבר מחפשת אותי בכל השוק וזה ניחם אותי קצת.
המוני אנשים חלפו לידי. הסתכלתי סביב מנסה לחפש בעיניים שלי מישהו מוכר.
ואז ראיתי ממול את האיש הזה מהדוכן של השרשראות. והרגליים הקטנות שלי לקחו אותי אליו. נעמדתי מולו שיראה אותי.
כולי דמעות.
אני זוכר אתכן הייתן כאן לא מזמן. את בחרת את השרשרת הכי יפה בדוכן הוא אמר לי וחייך.
הוא הביא לי כוס מים ועוגייה ואמר לי שאחכה כאן ולא אזוז.
את זוכרת איפה היית איתה בפעם האחרונה? היינו בבייגעלך אמרתי לו. הוא חזר אחרי כמה דקות עם אמא שלי. דקות שנראו לי כמו נצח.
אמא שלי לא צעקה רק חיבקה אותי חזק ואני חיבקתי אותה בחזרה. הרגשתי שהגוף שלה מזיע ורועד.
בואי הביתה היא אמרה לי ונישקה אותי. נדבר על זה בדרך.
תודה אמרתי לאיש של השרשראות ויצא לי חיוך קטן.
הוא ליטף אותי ואמר לנו שבשבוע הבא הוא מקבל מציאות חדשות מסין ושכדאי לנו לבוא לראות מה חדש בדוכן שלו.
נבוא אמרה אמא שלי, בטח שנבוא.
אנחנו אוהבות מציאות…
מחכה לנו ברגע הנכון ולפעמים הכי לא צפוי
מְצִיאוֹת
או כמו שסבתא שלי הייתה אומרת: מציאס. יש במילה הזאת מציאס משהו ציני קצת, גלותי. משהו עם הומור.
מציאה יכולה להיות חפץ במחיר משתלם מאוד, או בית או מכונית, או משהו כזה שגורם לנו להרגיש סיפוק, כאילו זכינו במשהו שאף אחד אחר לא זכה בו. שהיה לנו מזל למצוא אותו. אני לא מאמינה כל כך במילה מזל, מאמינה יותר במילה תזמון.
אם אנחנו אמורים למצוא משהו בחיינו בין אם זו מציאה על המדרכה או בין אם זה את אהבת חיינו, או חבר לכל החיים או את עצמנו מחדש אחרי שהלכנו לאיבוד, אני מאמינה שנמצא אותה. היא מחכה לנו ברגע הנכון ולפעמים הכי לא צפוי והכי מפתיע. כמו שמוצאים אוצר.
יש מציאות שמצאנו בחיינו שכאילו ידענו שהן ימצאו על ידינו. חיכינו להן. “הזמנו” אותן.
ויש מציאות שלוקח לנו כמה שניות או ימים להבין שהן ה – מציאה של חיינו ויש כאלה שאנחנו מבינים די מהר שהן לא, והן הופכות לעוד חפץ בערימת החפצים שלנו, או לעוד בנאדם שאנחנו מכירים בחיים שלנו.
לעולם לא נדע
הסרט “שיער” בבימויו של מילוש פורמן הוא אחד הסרטים האהובים עליי ואחד מהסרטים האהובים על אחי ואחותי. מגיל צעיר הייתי נוהגת לראות אותו איתם ולצערי בהמשך בלעדיהם.
מכירה כל שיר ושיר בו וכל סצנה וסצנה. כל דמות ודמות. את קלוד, את ברגר, את שילה.
קלוד בחור אמריקאי מבית טוב שרוצה להתגייס ולהילחם בוויאטנם.
בדרכו הוא פוגש בחבורת היפים פרועה ונכנס לתוך עולמם. הוא מתאהב בשילה אהובת ליבו שגם היא התגלגלה במקרה לחבורה הזאת.
הוא עדיין לא מוותר על החלום להילחם וברגע האמת כשהוא אמור לעלות למטוס לוויאטנם הוא לא נמצא בבסיס. במקומו ובעל כורחו עולה למטוס חברו הטוב ברגר מקבוצת ההיפים ונהרג במקומו בוויאטנם.
דלתות מסתובבות, זה מושג שאני מאוד אוהבת ומתחברת אליו. הוא בין היתר המהות של הסרט הזה. מה היה קורה אילו? אילו בדלת המסתובבת הזאת היה נשאר קלוד האם הוא גם היה נהרג? ואם הוא היה בא שנייה אחרי האם המטוס היה ממריא בלעדיו ומציל אותו ממותו?
מה היה קורה אילו בדלת המסתובבת הזאת בחיינו הכול היה קורה כמה דקות או שנים אחרי או לפני.
כשאנחנו חווים אובדן, אנחנו תמיד שואלים למה, ומה היה קורה אילו…תמיד יש שני תסריטים שרצים לנו במקביל בראש.
אם הייתה הדלת מסתובבת לכיוון השני האם זה היה משנה את המציאות שלנו? האם עדיין היינו מאבדים את אלה שאהבנו או מוצאים את מה שרצינו?
לעולם לא נדע.
החודש לפני 18 שנה, נפטרה אחותי.
16 שנה לפניה נפטר אחי.
כשאחי נפטר אמרתי שזו טרגדיה וכשאחותי נפטרה אמרתי שזו אניגמה. כי אחרת איך זה ייתכן שאיבדנו את שניהם. חידה שחורה ואפלה שלעולם לא נדע את התשובה שלה.
לפני שנה העליתי כאן את הפוסט האהוב אירלנד פוסט שמדבר על השראה מהמקום הכי כואב שלה. השראה שבאה מהאובדן הפרטי שלי. פוסט שהוקדש לשניהם ונתן לי אחרי הרבה שנים לפרוק קצת מהכאב הנורא הזה שמלווה אותי כל חיי.
מי שקורא אותי כאן ימצא כמעט בכל פוסט שלי סיפור עליהם, זיכרון שקשור בהם, משפט, מילה.
כל סיפור שאני נזכרת בהם זו השראה עצומה עבורי.
אני מאמינה היום ויודעת שגם באובדן יש נחמה. חייבים למצוא את הנחמה הזאת בחיים שלנו, בעצמנו, בילדים שלנו, בעיסוק שלנו. בכל דבר שנבחר.
מתוך אובדן אפשר לצמוח…לפרוח…לגלות דברים על עצמנו שלא תארנו לנו שהם שם.
אם בחרנו לחיות אחרי אובדן בחיינו אנחנו חייבים למצוא בו גם את הנחמה שלו, את ההשראה שלו. את הצמיחה ממנו.
אני יודעת צריך המון כוח בשביל זה אבל זה בידינו בלבד.
נחמה וצמיחה…בעיניי…הן ה – מציאות הכי חשובות מתוך האובדן.
צריך לאסוף הרבה כוחות ופשוט למצוא אותן.
הן שם.
Lost and Found
מזמינה אתכם ללוח שלי ב – Pinterest שממנו נולד הפוסט שקראתם Lost and found
לוח על אבידות, מציאות, אהבה, מקומות ומה שמקשר את הכל להכל…החיים שלנו.
אז ספרו לי מה זו אבידה בשבילכם? מהי מציאה? דברים מעניינים שמצאתם ששינו את חייכם? חוויה של אובדן? צמיחה מאובדן? האם הלכתם לאיבוד פעם מכל סוג שהוא?
אני כאן… מחכה כמו תמיד לקרוא אתכם ולהגיב לכם באהבה.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂 זה אף פעם לא מובן לי מאליו.
אם אהבתם, הכי אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם. לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש.
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן איתי, בחדר הפרטי שלי.
תמרי סלונים ליבס
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות