תל אביב

הם נשענו על הקיר במחסן העץ.

ורודים.

אופניים.

רחש העלים ביער שליד הבית שהתגוררנו בו רשרש בקול נעים וממכר של שלווה.

האוויר היה קר וצלול.

אני לא יודעת לרכב על אופניים.

ועוד ורודים.

שאר הבנות לקחו אותם בהתרגשות והחלו לרכב לעבר האגם, מרחק של 3 קילומטר בתוך היער.

גם אני לקחתי זוג אופניים והסעתי אותם לצידי.

לפחות זה. שלא יחשדו.

בלב התביישתי. נורא התביישתי…

איך זה שעד היום אני לא יודעת לרכב על אופניים.

אני בארץ זרה, עם בנות שמדברות בשפות אחרות, מסבירה להן באנגלית שכואבת לי הרגל ולא נראה לי שאוכל לרכב איתן. רק ללוות אותן.

וליוויתי אותן.

כשהגעתי לאגם הן כבר ישבו וצחקו, נחו מהנסיעה.

השענתי את האופניים על עץ והתיישבתי לידן.

חשבתי שפעם כשאגדל… אני בטוח אדע לרכב על אופניים.

אני פשוט חייבת.

הייתי בת 23.

לאורך כל היממה

נולדתי באמצע של תל אביב בבית חולים “אסותא”. גדלתי וגודלתי בה באהבה אין קץ.

מישהו אמר לי לא מזמן, את מתל אביב נכון?

נכון עניתי לו. איך ידעת?

יש לך מבטא תל אביבי הוא ענה לי.

חייכתי. ועמוק בתוך הלב שלי הייתי נורא גאה כשהוא אמר לי את זה.

גרנו באחד הרחובות הסואנים בתל אביב ולא היו לי אופניים. לא ורודים ולא בשום צבע אחר.

פחדו עליי שיהיו לי אופניים בגלל הכביש הסואן שאכלס אוטובוסים, מוניות ומכוניות שנסעו ברחוב שלנו כמעט לאורך כל היממה.

וזה הכי הפריע לי ביום כיפור. שאני לא יודעת לרכב על אופניים.

כל הכיתה שלי רוכבת על אופניים ורק לי היו גלגיליות. גם לא ממש שלי…של אחותי.

קצת ישנות כאלה.

בשאר השנה לא ממש חשבתי על זה. על האופניים.

היו לי עיסוקים אחרים בעיר שלי.

משהו כלשהו שתיכף יקרה

שנים שזה לא עשה לי את זה.

לחזור לתל אביב.

עד גיל 25 אמרתי לעצמי ולמי שרצה לשמוע, שעל גופתי המתה אני עוזבת את העיר האהובה שלי. מי עוזב עיר כזאת…

אחרי זה עזבתי. להרבה הרבה שנים. התחתנתי, עברתי לפריפריה. נפרדתי ממנה בצער.

הייתי ועדיין אני באה אליה לביקורים קצרים.

שעה פה…שעתיים…קניות…חברה… קפה.

פעם בהתחלה כשרק נפרדנו אני והיא זה הספיק לי, מנת התל אביב שלי. רציתי הביתה די מהר. לחזור לשקט שלי מחוץ לעיר.

בזמן האחרון יוצא לי לבקר בה די הרבה.

אני הולכת ברחובות הכל כך אהובים ומוכרים לי. מרגישה שהרגליים שלי מכירות את המדרכות האלה.

כאילו הנעליים שלי נדבקות למדרכה ולא רוצות ללכת משם יותר. מתגעגעות אליה. כמו שמתגעגעים לחברה טובה ואהובה.

פתאום יש לי ייסורי מצפון שעזבתי אותה בכלל…

זו עיר מיוחדת במינה ויש בה את כל מה שהמילה עיר במובן הכי טוב של המילה מרגישה לי בבטן.

דפיקות לב, סקרנות, היסטוריה, הווה, עתיד, הזדהות, חמלה, אהבה, התרגשות, פרפרים, בילויים, ים, אנשים, זיכרונות, געגועים, ילדות, בגרות, משפחה, חברים…

מיום שהייתי ילדה ונשמתי אותה ועד היום תל אביב מפעילה לי את כל החושים.

אני הולכת ברחוב ומריחה את הריח המוכר הזה של הפיח. הוא מעורב בריח של פרחים ועצים מגינות הבתים, ריח של פחי זבל עם ריח שעולה מבתי הקפה של קפה טוב וארוחת בוקר וגם עשן סיגריות.

אני מקשיבה לקולות שלה.

מכוניות…אוטובוסים…צופרים…ציפורים…נביחות כלבים…חתולים מייללים…ילדים…קולות אנשים…מוסיקה בוקעת מאיזו מרפסת, מאיזה אוטו…
אלטע זעכן…אופנועים ממהרים לשליחויות…

אני מסתכלת ורואה את האנשים שעוברים לידי. המון צעירים גרים בה פתאום והם תמיד נורא ממהרים לאנשהו.

זוגות אוהבים (מכל מיני סוגים ) הולכים יד ביד או מחובקים, מבוגרים, קשישים, אנשי עסקים, קבצנים, נשים יפות וגם כל מיני הזויים. יש בה הכל.

מרימה עיניי לבתים ששופצו והם כל כך יפים שהלב שלי מתפוצץ מהערצה לאלו שבנו אותם ככה מלכתחילה ולאלו שמשפצים אותם ככה, היום.

גם בתים נפלאים וישנים שנשארו כמו פעם, עם חצרות נסתרות, בתי קפה, עצים גבוהים בני עשרות שנים וגם כאלה חדשים. חנויות קטנות של פעם. חנויות חדשות.

והמוני אופניים שלאחרונה הם בעיקר ירוקים…

זו עיר שיש באוויר שלה סקרנות, ציפייה, תשוקה, התרגשות, לא יודעת איזה התרגשות ואיזו תשוקה אבל התרגשות לקראת משהו שתיכף יקרה.

משהו.

כלשהו.

רחצות לילה עם בגדים ובלי בגדים

בקיץ כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה סוחבת אותי על הידיים לים. עולה את כל השדרה הארוכה שחוצה את דיזנגוף ואת בן יהודה.

אני על הידיים שלה והראש שלי מסתכל לכל הכיוונים בוחן כל תזוזה, כל מכונית שעוברת.

דרך של חצי שעה אולי יותר, עם כל העצירות והמנוחות. היו קטעים במסלול שויתרתי ונתתי לה יד.

הייתי קוטפת פרחים ועלים בשדרה, שומרת אותם בתיק עד שחזרנו הביתה.

לפני הים של חוף אתרים היה קיוסק.

היה שם מיץ בטעם משמש שעד היום אני זוכרת את הטעם שלו.

מיכל זכוכית עצום, מלא במיץ כתום בוהק עם גושי קרח ענקיים. כמה חיכיתי למיץ הזה לפני שהיינו יורדים לים. זה היה שווה לי את כל הדרך.

הים של תל אביב הוא ים אחר.

אל תשאלו אותי למה. הוא פשוט כזה.

ים בתוך עיר.

עיר בתוך ים.

אוהבת את הים הזה. גם את כיכר אתרים והמדרגות שירדו ממנה אל הים.

הרבה זיכרונות יש לי מהים הזה. כילדה כנערה וכאישה.

את הנשיקה הראשונה שלי מהחבר הראשון שלי קיבלתי ליד הים הזה (אבל יותר דרומה לכיוון חוף יפו…)

ואת הנשיקה הראשונה מהאיש שלי לעתיד גם קיבלתי ליד הים הזה בחוף של כיכר אתרים.

פעם גם כמעט טבעתי בים הזה.

ומדורות בתיכון וגישושים ומישושים ורחצות לילה בלי בגדים ועם בגדים.

הרבה גלים עברו מאז בים הזה ובשוברי הגלים שלו ששטפו את חיי בכל כך הרבה מים ומלח ובמה לא בעצם.

אפילו בתל אביב אף אחד לא הבין

תל אביב שלי הייתה אז עיר בעיקר של אנשים מבוגרים.

עיר עם קיוסקים, צרכניות, חנויות קטנות, שדרות עם ספסלים והמון המון קסם.

מגיל מאוד צעיר הסתובבתי בה לבד, בלי פחד. הולכת לבד לבית הספר, עולה על אוטובוסים לקצה השני שלה איפה שהתיכון שלי היה.

מלווה חברות שלי הביתה, מבלה בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) קולנוע תל אביב, דיזנגוף סנטר, כיכר אתרים. לא חששתי ולא פחדתי.

היא נתנה לי תמיד להרגיש שהיא שומרת עלי.

היא לא אכזבה אותי.

אף פעם.

הרגשתי בה בטוחה ומוגנת.

אני הולכת לבית הספר. הליכה של עשר דקות מהבית שלי. קצת קשה לי עם העקבים מהעץ אבל אני לא מוותרת.

מאוד מתרגשת.

גרבי רשת שחורים. מכנסי קטיפה קצרצרים בצבע ירוק בקבוק.

חולצה שחורה ומבריקה.

השיער שלי צבוע בגוון כסוף מעורב עם ורוד כהה ומורם למעלה עם ספריי כמו כרבולת.

איפור כבד. שחור. גם על השפתיים.

סיכת בטחון מודבקת לפני עם פלסטר (שיראה כאילו היא באמת נעוצה לי בלחי)

פאנקיסטית.

הפאנקיסטים שרק החלו להגיח אז לחוצות אירופה והחלו להתמקד אצלנו בתחתית של התחתית של כיכר דיזנגוף הביאו לאחותי כנראה הרבה השראה והיא החליטה לחפש אותי בפורים לפאנקיסטית.

לא הבנתי אפילו למה התחפשתי. היא ניסתה להסביר אבל הדמיון לא הצליח לדמיין. אז סמכתי עליה.

פורים בתל אביב. ואני מחופשת לפאנקיסטית.

מה יותר מזה. הכי הארד קור שיש.

הילדים הגדולים קיללו אותי וצחקו עליי כי חשבו שחיפשו אותי למקצוע הזה מהתנ”ך. הלא מכובד. זונה.

והילדים מהכיתה שלי לא הבינו מה זה פאנקיסטית. סוג של חייזר?

לא הצלחתי אפילו להסביר להם. גמגמתי משהו על לונדון על סיכות בטחון…על חורים באוזניים, על מרידה במוסכמות. מנטרה כזאת שאחותי הסבירה לי לפני שיצאתי לבית הספר.

בדיעבד הייתי כנראה מחופשת לדבר הכי מקורי בבית הספר היסודי שלי רק שאף אחד לא הבין למה התחפשתי.

אני חוזרת הביתה. יחפה. כולם מסתכלים עליי. ילדה קטנה בת 8. באמצע תל אביב. עם איפור שחור שנמרח לי על כל הפנים. מהדמעות. עם ספרי ורוד בשיער שכבר נמס מהגשם שטפטף וצבע לי את כל הלחיים בטיפות ורודות.

הכפכפים של אמא שלי עם העקבים היו זרוקים בילקוט והגרביונים מהרשת מזמן נקרעו.

כולי דמעות ועצב אחד גדול.

איזו תחפושת אחותי סדרה לי.

אפילו בתל אביב אף אחד לא הבין אותה.

כשהתבגרתי הייתי מתלבשת כולי בשחור משחור, איפור כבד ושני חורים באוזן עם עגילים מוטרפים.

כשהיינו הולכים למועדון “הפינגווין” לשמוע את להקת “הקליק”, הבנתי שאחותי פשוט הקדימה את זמנה.

אני חושבת שהייתי מתלבשת למועדון “הפינגווין” כמעט כמו שהיא חיפשה אותי בפורים. רק שמונה שנים מאוחר יותר.

כולם לגמרי כבר ידעו מה זה פאנקיסטים.

גם אני.

אני יכולה להסביר לכם אם תרצו.

לנשום קצת פיח

אבא שלי “צבר” שגדל בתל אביב הישנה ואמא שלי עלתה לארץ מפולין ב – 1935 והגיעה לתל אביב.

כשאומרים לי שאני פולנייה מהצד של אמא, אני מכחישה בתוקף. היא הייתה בת חמש כשהם עלו לארץ זה לא נחשב.

אמא שלי היא התל אביבית הכי תל אביבית שאני מכירה.

הם גרו בצריף מעץ על חוף הים בשכונת מחלול. היום בנויים שם על קו החוף  בתי המלון הנחשבים של תל אביב.

סיפורי הילדות שלה על תל אביב, הים, החברות, האהבות והאושר שהעיר הזו הסבה לה, הם הסיפורים שאני הכי אוהבת לשמוע.

עד היום, אפילו שהיא כבר לא גרה בה, היא מגיעה אליה לפחות פעמיים בשבוע. לפרלמנט שלה, לבנק ולרופאת השיניים.

גם היא כמוני מתגעגעת, לא יכולה להרפות ממנה עד היום.

חייבת לנשום קצת פיח.

העיר הלבנה והיפה הזאת כבר חגגה מאה והוכרזה כאתר מורשת עולמי. היא הלב הפועם של המדינה שלנו במסחר, בכלכלה,בתרבות ובמה לא בעצם.

היא מוגדרת היום כ – “עיר עולם בהתהוות” בשל היותה עיר מרכזית בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה.

ולמרות הלחות הבלתי נסבלת שלה וגם הפיח אני עדיין חושבת שהיא העיר הכי נהדרת שיש.

והיא הולכת ומתייפייפת משנה לשנה כמו אישה בשלה.

כמה אני אוהבת אותה.

מסתכלת עליי ואני עליה

ליום ההולדת שלי השנה, קיבלתי מהמשפחה שלי מתנה. מיוחדת.

כשראיתי אותה נזכרתי ברגע הזה בדנמרק ליד האגם כשהשענתי את האופניים הוורודים ליד העץ.

ומאוד מאוד התרגשתי.

שיעורים פרטיים ללימוד רכיבה על אופניים.

בסוף זה הגיע.

עוד לא התחלתי… מתכוננת להתחיל ממש בקרוב.

(מודה שעוד אין לי אומץ…עוד קצת).

אני כמובן כבר מדמיינת את עצמי מדוושת על האופנים שלי והם ורודים כמובן, הרוח מהים מעיפה לי את התלתלים ואת השמלה הפרחונית הדקה שאני לובשת.

תל אביב שלי מסתכלת עליי ואני עליה.

ושתינו מחייכות.

חיוך ע נ ק.

מזמינה אתכם ללוח ההשראה שלי על תל אביב ב – Pinterest שכולו מוקדש לה באהבה אין קץ.

תל אביב היא לא נושא מאוד נפוץ ב – Pinterest, רחוק מזה לצערי ועבודת ליקוט התמונות שחיכתה לי הפעם לא הייתה פשוטה.

בסופו של דבר כמו בכל הלוחות שלי, ההשראה האישית והסיפור שלי התערבבו להן עם תל אביב ועם תמונות מכל מיני מקומות בעולם וזה היופי ב- Pinterest.

היכולת לשלב מכאן ומכאן וליצור בסופו של דבר לוח שמביע את מה שאתה גם אם אין קשר ישיר לנושא.

הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂

אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.

לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים  של השיתוף כאן למטה.

אז ספרו לי, מה העיר שלכם? מה אתם זוכרים ממנה? תל אביבי/ת מישהו? 

אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.

אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל  tamarnadav@bezeqint.net.

לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם 🙂

תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!

לוח השראה וקולאז’ים: TAMARIANDME  © כל הזכויות שמורות

תמונה ראשית מכאן, תמונות לקולאז’ ירקרק: סורגים מכאן  אופניים מכאן תמונות לקולאז’ ים: ילדה בים Tamriandme, שדרה מכאן, כוס עם פרח מכאן. תמונות לקולאז’ אופניים: אישה על אופניים מכאן, אופניים מכאן.