נו את באה כבר?
היא נכנסת.
מותר לי כבר לנסות, אפשר?
אני עומדת בחדר האמבטיה מחזיקה את העיפרון השחור ומחכה שאחותי תמרח לי אותו בתוך העין.
רוצה כבר את הפס השחור הזה שייתן לי חותמת שהנה אני כבר נערה ולא ילדה ומותר לי קצת להתאפר. אני יודעת זה בסך הכל פס שחור בתוך העין…
אבל עבורי זה היה פס של התבגרות.
אחותי עומדת לידי באמבטיה. אני מסתכלת עליה בהערצה. כמה שהיא יפה.
אל תזוזי. היא אומרת לי. אני מרגישה את היד שלה מציירת לי בעדינות את הפס השחור.
אני מסתכלת במראה. העיניים שלי נראות קצת אחרת פתאום.
יפה לי אני שואלת?
ואז אני מעזה לשאול: אני יפה?
פתאום היה חשוב לי לדעת.
את יפה, אחותי עונה לי. יפה מאוד.
אני ממש לא חשבתי ככה. היה לי כבר את הפס בעין אבל כל התמונה הכללית שלי במראה לא נראתה לי בכלל.
והרגע ששאלתי את אחותי אם אני יפה היה רגע מכונן בחיים שלי כנערה, יותר מאוחר כבחורה, כאמא וכאישה.
שאלה שליוותה אותי מאז ועד היום. את מי לא בעצם?
לכאורה, השאלה הכי בנאלית של נערה בת 13 אבל כמה משמעות יש בה, כמה תובנות, כמה תשובות, כמה שאלות ותתי שאלות…
בכל גיל שאני נמצאת בו היא מקבלת את המשמעויות שלה, את התשובות שלה את הפרשנויות שלה.
ככל שהתבגרתי התשובה לשאלה הזו הייתה כן ואת הכן הזה כבר ידעתי לענות לעצמי.
לא הייתי צריכה לשאול אותו יותר.
עט עם ציור של דגל שוויץ
אמרטו.
ליקר שקדים שהאיטלקים ממש אוהבים לשתות. משקה אלכוהולי בבקבוק זכוכית מרובע בצבע חום כהה.
יש בו מתיקות ומרירות וטעם של מרציפן והוא חריף ומלא בטעם כזה שנשאר לי עד היום בפה. טעם שמזכיר לי כל כך הרבה.
אני בטיול בת מצווה. עם אמא שלי. אירופה הקלאסית בעשרה ימים בקבוצה שחוץ ממני ומעוד ילדה לא היו בה עוד ילדים.
הקבוצה שלנו יושבת באוטובוס לעוד נסיעה ארוכה. אנחנו חוצים את הגבול מאיטליה לשוויץ.
המדריך שלנו מכריז במיקרופון שמי שישתה בקבוק אמרטו שלם עד שנסיים לחצות את כל המנהרות בין איטליה לשוויץ יזכה בפרס.
לא ברור לי עד היום איך גם אני הייתי כלולה בתחרות הזאת. באמת שאני לא זוכרת…
ואיך אמא שלי הרשתה את זה… אמרטו זה בכל זאת ליקר אלכוהולי.
אבל המדריך הזה היה שווה את המאמץ.
זה היה כל כך מר וחריף ומתוק אבל הייתי חייבת להראות לו שאני בוגרת.
מהשנייה שראיתי אותו בשדה התעופה קרה לי משהו. משהו בגוף. שנשאר עוד הרבה חודשים אחרי שחזרנו מהטיול הזה.
היום כשאני חושבת על זה אני מבינה שזו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני כבר נערה שמשהו מתרחש אצלי. זו לא הייתה התאהבות.
הוא לגמרי יכל להיות אבא שלי, הוא גם בכלל לא היה הטעם שלי אם אני חושבת על זה היום…אבל היה בו משהו. בטון הדיבור, בסמכותיות, בהומור, בבגדים שהוא לבש. ממש הערצתי אותו.
זו הייתה תחושה של סקרנות. הוא סקרן אותי. מאוד סקרן אותי.
ה – מדריך.
הייתי מסתכלת עליו כל הטיול במבטים חדים וארוכים. בוחנת כל בוקר מה הוא לובש מה הוא אוכל, עם מי הוא מדבר…
הוא ידע לדבר איטלקית שוטפת וזה בכלל עשה עליי רושם עצום, וכל הנשים בקבוצה גם אלו הנשואות היו מדברות וצוחקות איתו.
(לפלרטט…מילה שלמדתי יותר מאוחר)
כל מנהרה שהאוטובוס עבר בה שתיתי עוד מהמר מתוק הזה. אני זוכרת צחוק מאוד גדול שלי ושל כל אלו שהיו סביבי, אני זוכרת קרני שמש חמות מהשמשות של האוטובוס והמון מנהרות ארוכות ונופים ירוקים שעברנו בהן בנסיעה הזאת.
לא סיימתי בקבוק שלם של אמרטו, אפילו לא חצי אבל כמעט הקאתי את נשמתי כשחצינו את גבול שוויץ.
משום מה, בערב כשהגענו למלון הפרס הוענק לי. מהמדריך.
קיבלתי עט עם ציור של דגל שוויץ, חיבוק ונשיקה על הלחי.
עד היום אני זוכרת את הנשיקה הזאת. מהמדריך.
הנשיקה הראשונה שקיבלתי בחיי מגבר שלא היה אבא שלי או קרוב משפחה.
נשיקה אחרת. מתוקה מרירה.
ממש כמו שלגייה
אמא שלי בצעירותה הייתה יפה כמו שחקנית קולנוע.
התמונות שלה בשדרות בן גוריון בתל אביב עם האחים שלי, עם האודם האדום והבגדים היפים, אלו התמונות שלה שאני הכי אוהבת בעולם.
אהבתי ואני עדיין כל כך אוהבת להסתכל בתמונות שלה. היא הייתה כמו פרסומת מהלכת לנשיות ולאמהות.
לא היו לה הרבה בגדים, אבל מה שהיה היה טוב. “שמלה טובה” כמו שהיו אומרים פעם. חליפה טובה.
היא לא ממש אהבה להתאפר ובמשך השנים גם אודם כבר לא היה לה.
אבל בחיוך שלה, תמיד היה ועדיין יש אור, אור גדול של יופי פנימי טהור.
“תהיי טבעית היא תמיד הייתה אומרת לי, זה הכי יפה”. את לא צריכה איפור ולא כלום.
מהיום שהייתי קטנה היא תמיד הייתה אומרת לי שאני יפה. היא דאגה להזכיר לי את זה במיוחד בגיל ההתבגרות שממש כבר לא חשבתי כך.
תראי איזה עיניים יש לך כמו שקדים, והגבות שלך מצוירות ויש לך עור בהיר כמו חרסינה ושיער כהה ושפתיים אדומות ממש כמו שלגייה.
וככל שהיא אמרה לי את זה יותר, זה עצבן אותי יותר.
רציתי שיער חלק ולא את התלתלים שלי, ועיניים כחולות במקום החומות שלי ואף אחר וגבות אחרות, והבנתי שככל שאני מתבגרת אני פחות ופחות מרוצה מעצמי, בטח לא חשבתי שאני הכי יפה.
הייתי בחברה טובה. בודדות היו החברות שלי בגיל ההתבגרות, בצבא וגם באוניברסיטה שלא רצו להחליף משהו בעצמן במשהו אחר. יותר שווה.
תמיד קינאתי באלה שאהבו את עצמן, שחשבו שהן יפות והן לא בהכרח היו יפות ביי דה בוק, לפעמים אפילו רחוקות מזה. פשוט היה בהן תמיד את הביטחון הזה מבפנים, שבקע מהן ונתן להן להרגיש הכי יפות בעולם והוא קרן מהן והיה איתן בכל מקום שהן היו מגיעות אליו.
שדה ענק ורענן
הבנים בכיתה שלי היו תמיד מתגודדים סביב אותה בת. אחת שלא הבנו מה הם מוצאים בה בכלל. היו בכיתה שלנו בנות הרבה יותר יפות ממנה.
לא היה לה שיער מעניין, לא גבוהה במיוחד לא עיניים כחולות, לא תלמידה מי יודע מה, אבל היא תמיד הייתה שמחה וצוחקת תמיד העבירה דאחקות עם הבנים, תמיד קרן ממנה משהו ותמיד הקול שלה השתנה כשבן בכיתה היה פונה אליה והחיוך שלה היה נהיה מבויש מתוק כזה.
הבנים לא עמדו בקסם שלה. נפלו לרגליה, גם אחר כך בתיכון.
פשוט היה לה את זה. את היופי הזה.
למה אנחנו תמיד לא מרוצות ממה שיש…מהערבוב הזה שנוצר בבטן של אמא שלנו ונשאר איתנו לכל החיים. מתנה כזאת שאי אפשר להחליף.
חבל שלוקח לנו שנים להגיע למסקנה הזאת אבל אנחנו כבר יודעות שהיופי הזה הוא לא בשיער או בגבות או באף, הוא אך ורק היופי שיש לנו בפנים. וכשהוא יוצא בכל הכוח הוא מביא איתו את הכל, את האש והשמחה והאהבה והרוך והליטוף והחמלה והחושניות והעוצמה וכל מה שיש במילה הזאת…אישה.
מילה עוצמתית, חזקה ויחד עם זאת כל כך שברירית ורגישה.
זו מילה שהיא הרבה יותר ממילה, היא השראה ענקית מלאה במהות. במהויות.
אישה תמיד מזכירה לי משהו שצומח, משהו מלא ביופי ופריחה, כמו שדה ענק ורענן שזקוק לגשם וטל שישקה אותו בשביל שהוא יצמח ויפרח ויגדל.
שמתם לב כמה מילים מתחבאות במילה אישה? אש, איש, שי, שיא…כל מילה מלאה במהות ענקית שמתקשרת לנשיות.
אש התמיד. אש שנולדת איתנו הנשים, משהו חזק מלא בחום ובצבעים.
כתומים, אדומים, צהובים…אש שמחממת, שמאירה, שגדלה, אבל גם ששורפת אם לא נזהרים ממנה.
יש אש שמאוד קל לכבות ויש אש עוצמתית ששום דבר בעולם לא יוכל לכבות אותה.
ויש אש קטנה שבוערת שנים באותה עוצמה אבל שום דבר לא גורם לה להתעצם ולגדול כי גם אש צריכה כח וחומר בערה בשביל לבעור, בשביל לחמם, בשביל לגדול, בשביל להאיר, בשביל לצמוח.
אנחנו אוהבות לאהוב את עצמנו ואוהבות שאוהבים אותנו. אוהבות אהבה. אהבת גבר, אהבת אישה, אהבה של חברות, של ההורים שלנו.
בלי אהבה השדה הירוק והפורח לא יצמח, לא יגדל, לא יפרח.
זה הטל שמשקה את השדה הזה שנקרא אישה.
אלו חומרי הבערה לאש שלנו.
ירוק כחול כזה
אנחנו יושבות על צוק מול הים.
השמש במערב תיכף שוקעת. שתינו שזופות מכל היום הכיפי הזה, יום של קיץ באמצע החורף.
מסתכלות איך השמש שוקעת, ואיך כל האנשים על החוף מתחילים לקפל הכל ולחזור הביתה.
כמה קטנים הם נראים מלמעלה, מהצוק.
היא חלשה. אני מחזיקה לה את היד. חזק חזק והיא לי.
לבשתי עדיין את בגד הים שלי ועליו שמלה כזאת של קיץ עם דפוס של פרחים בכל צבעי הקשת.
היא לבשה ג’ינס קצר וגופייה לבנה עם דפוס של סנופי שהסתירו רק במעט את הרזון שלה. פעם כשהייתי רוצה לעצבן אותה הייתי אומרת שיש לה פולקעס.
והיא מה זה הייתה מתעצבנת…
אבל כבר לא נשאר מהן כבר הרבה. מהפולקעס שלה וגם לא מהידיים וגם לא בכלל.
על הראש היה לה כובע מקש עם סרט מנוקד שכיסה את מה שכבר לא היה שם.
הקרניים של השמש האירו לה את הפנים הרזות והעיניים הירוקות שלה נצצו מהקרניים וקיבלו את הצבע של הים. ירוק כחול כזה. היא הייתה כל כך יפה. אחת הבחורות הכי יפות עם הנשמה הכי יפה שהכרתי.
מה את אומרת היא שואלת אותי פתאום, אני אחיה?
ואז היא לחשה לי באוזן …כי אני כל כך מפחדת למות וראיתי איך תוך שנייה השמש הגדולה שלה שוקעת שוב לתוך הנשמה הרכה והכואבת שלה.
עצרתי את הדמעות שלי, צחקתי והסתכלתי עליה….את??? בטח שתחיי, אין אפשרות אחרת וחיבקתי אותה חזק.
את לא מבינה כמה כח יש בך אמרתי לה בחיוך ומבפנים הכל כבר נשבר בי.
קמתי ועמדתי מולה ובקול הכי גדול שנשאר בי צעקתי לה: את לביאה! את חזקה! את מלאה בעוצמות ואת תלחמי בזה עד שתבריאי! את מבינה???
אין אפשרות אחרת!!
והיא נלחמה, כמו לביאה, בכל העוצמות שהיו לה…
אבל הייתה אפשרות אחרת.
הבת שלה יושבת אצלי במטבח והיא כל כך דומה לה. בכל תנועה, בטון הדיבור, בחוכמה, ביופי.
הגנים הנפלאים שלה עברו אליה כמו שצריך.
מדוייקים ומכאיבים.
כפות הרגליים נוגעות בחול
היו שנים עם רגעים שהתגעגעתי כל כך להיות אישה. במובן הכי טהור של המילה.
הלידות שלי לקחו לי בהינף יד את התואר הזה והזכירו לי שאני מעכשיו אמא… והאישה שבי תחכה עכשיו קצת.
והיא חיכתה. בסבלנות.
האישה שבי.
והייתי אמא הכי אמא שיש.
לפעמים אחרי ימים מתישים וארוכים כשהיה משתרר השקט הזה שכל אמא מחכה לו בערב, הייתי יושבת אחרי הנקה ארוכה ובגדים עם ריח של חלב, ומדיח ואוכל למחר וכביסות והשכבות…
עוצמת עיניים עייפות, מניחה ראש לאחור על הספה וכל מה שרציתי באותו רגע זה ללבוש שמלה שחורה ויפה, לפזר את התלתלים שלי, לא להיות כל כך עייפה, לצאת מהדלת ולא לחזור לכמה שעות, אולי לכמה ימים.
להיות קצת אישה.
אהבתי להסתכל על עצמי מהצד ולראות אותי עם השמלה השחורה הזאת, כאילו אני מסתכלת על סצנה מסרט.
יושבת על חוף ים בערב, מסתכלת על הגלים, שותה יין, כפות הרגליים נוגעות בחול. יש מוסיקה נעימה מהמסעדה ליד, הרוח עושה לי נעים בפנים.
השמלה לא באמת הייתה חשובה כאן, אלא יותר ההרגשה שזה נתן לי כמו שחרור כזה, כמו אישור כזה. שלמרות הכל אני יכולה לחזור לאישה שבי.
אפילו אם זה לכמה דקות.
כאילו בדקתי שהיא עוד שם. איתי.
והיא לגמרי הייתה.
מילים של אישה
החודש חוגג הבלוג שלי שנה. סמוך מאוד ליום הולדתי ה 46.
כשהתחלתי לכתוב אותו, לא האמנתי מה מילים יכולות לעשות. תמיד האמנתי במילים אבל לא האמנתי מה הן מסוגלות להוציא ממני, החוצה, לעולם.
המילים כאן בבלוג נתנו לי להבין השנה סופית את מה שבהרבה הזדמנויות בחיי לצערי שכחתי. הבנתי שהיופי שלי מתחיל קודם כל בי. כמו אור שהוא רק שלי והוא לא תלוי באף אחד.
אור שבמהלך תקופות בחיי היה כל כך חזק וברור, לפעמים הוא כבה או הבהב, אבל תמיד הוא היה שם ותמיד הוא יישאר.
אור גדול שדולק לי בלב ומאיר החוצה באלפי גוונים וצבעים.
האור של הבפנוכו שלי.
S h e
מזמינה אתכם הפעם ל – Pinterset שלי להציץ על הלוח She
לוח שכולו אישה…מכל מיני זוויות.
לוח מלא ביופי וחמלה ובכל מה שהמילה הזאת עושה לי באופן אישי, רכות עוצמה ואהבה.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי מהי האישה שבכן? האש? השיא? השי? האיש? מהי המילה הזאת עבורכן? אישה שהיא השראה עבורכן? אהבת אישה? אהבה לגבר? מה משקה את השדה שלכן ?
ולגברים שקוראים אותי, מהי אישה עבורכם? המהות שלה? המשמעויות של המילה אישה? אהבת אישה?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן איתי.
תמר סלונים ליבס (תמרי)
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות
תמונה שלי צלמת: שירן כרמל
תמונות של אמא שלי בשדרה, צולמו אי שם בשנות החמישים ע”י הצלם: וילר