את הגלימה שאת לובשת את עיצבת?
כן אני.
ואת עגילי הנוצות? את עיצבת?
לא, קניתי אותם.
ואת הצעיף את עיצבת? את ציירת עליו את העלים?
כן, אני.
עכשיו תראי לנו בבקשה מה הכנת…
אני מוציאה מהתיק בהתרגשות אילמת ובידיים רועדות שתי שמלות ומראה להם אותן.
אחת שחורה מקטיפה עם כפתורים אדומים ומחשוף ענק ואחת צבעונית כמו קימונו מבד סאטן עם כפתורים משולשים בצבע סגול.
אני מוציאה גם את הסקיצות שציירתי לפני שתפרתי את השמלות (או יותר נכון אחותי תפרה לי אותן) ומראה להם גם את הסקיצות.
העיניים שלהם בוחנות, לא רק את הבגדים שהבאתי ואת הסקיצות שציירתי אלא גם אותי.
מה אני לובשת, איך אני נראית, אני מספיק “שיקית” בשביל ללמוד כאן?
הם מסתכלים עליי ואני עליהם ובלב שלי יש רק בקשה אחת.
יופי תודה רבה תמר, בהצלחה.
בטח יש לו סיבה טובה
אחותי בלונדון.
אני יורדת לגן להביא את הבנות שלה. תאומות. בנות 5. מתגעגעות קצת לאימא.
אני מסבירה להן שאימא נסעה לטיול בלונדון ודודה תמר באה לשמור עליהן. נלך להאכיל חתולים, נצייר, נכין עוגיות, נרדם ביחד, נקריא סיפורים ואמא תביא להן מלא מתנות.
יהיה לכן כיף חמודות שלי מבטיחה לכן.
האינטרקום מצלצל. אבא שלי בדלת. אני שואלת אותו מה הוא עושה כאן סתם אחה”צ.
אסור לי לבוא לבקר?
ברור שמותר, אבל אני יודעת שאבא שלי לא בא סתם, בטח יש לו סיבה טובה.
הוא מסתכל עליי במבט רך, מוציא מהכיס הפנימי של הג’קט שלו 2 מעטפות. תראי מה קיבלת היום בדואר הוא אומר לי.
ואני רואה.
שתי מעטפות, אחת לבנה ואחת חומה.
אני פותחת את החומה. התקבלתי. לימודי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך.
אני פותחת את הלבנה. התקבלתי. לימודי תואר ראשון בעיצוב אופנה.
אני מחבקת אותו חזק חזק, העיניים שלי מתמלאות דמעות, הלב שלי מחסיר פעימה. אני מתרגשת. כל כך.
ומאותה שנייה, מאותו רגע כלום כבר לא נשאר כמו שהיה.
הבחירה הייתה פשוטה, אפילו לא התלבטתי.
פוזה כזאת של פריסאית תל אביבית
תמונה אחת שלא יוצאת לי מהראש.
אני עומדת בפריס ברחוב סאן ג’רמן, מטפטף עליי גשם של סתיו.
אני לובשת חולצת הוואי, מקושקשת בדפוס צבעוני של פרחים טרופיים ופלמינגו, מכנסי ברמודה בצבע כחול מזעזע, נעלי זמש בצבע טורקיז בוהק וגרביים צבעוניים באחד הצבעים של החולצה.
אני בשנה השלישית ללימודי האופנה שלי וכולנו, כל הכיתה בטיול שנתי בפריס. הכי חלום שיש.
מעצבים לעתיד, חייבים קצת השראה של חו”ל…
זאת הפעם הראשונה שלי בפריס ואני כולי נפעמת למול כל הדבר המדהים הזה שנקרא פריס. אחריה עוד היו פעמים רבות. רבות מאוד.
ז’ה טם יו פריס.
כמה שאני אוהבת אותך.
מצלמים אותי.
אני מתפקעת מצחוק נשענת על פנס רחוב שעמד לידי ועושה פוזה כזאת של פריסאית תל אביבית עם כל הבגדים המגוחכים שלי…
וקליק.
תמונה. לנצח.
הסתכלתי עליה לא מזמן. היא איפשהו באחד האלבומים אצל אימא שלי. זאת אני? כן. לגמרי אני. החיוך נשאר וגם הצחוק. התלתלים שלי היום יותר קצרים אבל הבגדים האלה??
איך לכל הרוחות העזתי להסתובב ככה…ועוד בפריס??
אני מחייכת לעצמי. איך העזתי??? העזתי ועוד איך.
ואיזה כיף זה היה.
נודיסטים באיזה כפר ביוון
בגדים… מאיפה בכלל להתחיל לדבר עליהם…אחת ההשראות הגדולות שיש.
זה כמו גברים אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם.
בניגוד לפרווה ונוצות אצל חיות שהביגוד שלהן הוא “בילט אין”, אצלנו בגדים, קודם כל ולפני הכל, נועדו להיות לנו לכיסוי גוף. להגן עלינו מחום וקור לכסות את מערומינו.
לפעמים אני תוהה בשאלת השאלות שהעסיקה ועוד תעסיק כל כך הרבה אנשים וחוקרים, מה היה קורה אילולא טעמו אדם וחווה מעץ הדעת.
הרי אמרו להם מפורשות שאסור.
אבל הם הלכו אחרי התשוקה שלהם לראות מה יקרה אם הם יעשו את מה שאסור.
אתם מבינים שאלמלא הם טעמו מעץ הדעת לא היו בדים, בגדים, אופנה, מעצבי אופנה, חנויות בגדים, נעליים, אביזרים. מסוגלים לדמיין את זה?
אני אוהבת בגדים אבל האמת, אני לגמרי יכולה לדמיין איך זה לחיות בלעדיהם.
מודה שלפעמים בא לי שהם לא יהיו.
זה די מתיש אותי לפעמים העניין הזה. כן מתאים לי, לא מתאים, כן באופנה לא באופנה, הצבע לא מתאים לי לפנים.
ואיזה נעל לנעול עם זה? ותכשיט ותיק…
לא עדיף להיות נודיסטים באיזה כפר ביוון ולהתלבט בשאלות הרבה יותר מהותיות. לפעמים לגמרי עדיף.
בגדים תמיד היו עניין.
הם סימלו מעמד חברתי, מצב כלכלי. אם אתה שווה או לא שווה. צבעים מסוימים ובדים מיוחדים סימנו עושר. כמו המותגים של היום.
בגדים קשורים קשר הדוק לתרבות שלנו, למסורת שלנו. פעם היית יודע על אדם מהיכן הוא לפי הבגדים שלו, המלבושים שלו.
היום אנחנו חיים בכפר גלובלי כזה עצום ורב וכבר יותר קשה לזהות. זה נהיה קשה משנה לשנה ככל שהכפר הזה גדל ומתעצם.
זה מזכיר לי את בובות העמים שהייתי אוספת כשהייתי קטנה.
מי שנועלת כפכפי עץ, חצאית שחורה וכובע משולש מכותנה לבנה, ברור שהיא הולנדית לא?
ומי שיש לה מטפחת צבעונית על הראש, חצאית רקומה עם פרחים וסינר היא רוסייה?
וקימונו ממשי כזה פרחוני עם חגורה עבה במותן, יפנית? ואולי סינית? פיליפינית?
וכובע פרווה שחור ומאורך הדור בג’קט אדום עם כפתורי זהב…טוב זה ברור… הוא לונדוני.
שומר המלכה….
It is all mine
הקול שלה היה עדין אבל יחד עם זאת תקיף.
אני שוב בפריס.
הפעם מטעם העבודה שלי. אני כבר מעצבת אופנה. נוסעת לקבל השראה מהעיר המדהימה והאופנתית הזאת. ריטואל חלומי שבמשך השנים שלי כמעצבת חזר על עצמו פעמיים שלוש בשנה.
להסתובב בחנויות, לראות תערוכות, תצוגות אופנה, לקנות מגזינים שווים ועדכניים. לנוח קצת מהשגרה, מהעבודה. לנשום עיצוב במיטבו, להסתכל על האנשים, ללכת לאיבוד ברחובות ולגלות רחובות חדשים…
לישון לילה שלם. להתגעגע קצת הביתה.
ז’ה טם יו פריס.
כמה שאני אוהבת אותך.
ינואר, קפוא בחוץ. אני לובשת מעיל דובון שחור, כובע צמר, כפפות ומגפיים. רועדת מקור. אבל מתרגשת.
החנות של בית האופנה לואי ויטון בשדרות שאנז אליזה. החנות עם התור הכי ארוך בפריס שמשתרך לו עד אינסוף.
חנות שכל כולה מותג אחד נחשב שהתחיל אי שם במאה ה 19, בחברה מתמחה לקופסאות ואריזות ונהפך עם השנים למושא אופנתי נחשק.
אני נעמדת בתור ומקווה שהוא יזוז מהר על מנת שאוכל לחזות בפלא הזה של לואי ויטון. סוג של מקדש.
תורי מגיע, אחרי שעה וחצי בגשם.
נכנסת. יורדת לקומה התחתונה.
מורידה את כפפות הצמר שלי והידיים הקפואות שלי נוגעות ביראת כבוד, בתיקים, בצעיפים, בבגדים…יש בחנות ריח רענן של עץ משובח, של ניקיון, של בושם. תמהיל משכר.
ממשיכה להסתובב בחנות, מסתכלת, בודקת, מצלמת בעיניים שלי רעיונות מעניינים…
ואז…
אני רואה שולחן עץ, נמוך ויפה עליו מונח זוג הנעליים היפה ביותר שראיתי.
נעלי סירה בצבע אפור בהיר. העור שלהן היה קצת מבריק וקצת מקומט. היה להן אבזם מיוחד כזה עם סוגר מתכת ועליו הסמל של לואי ויטון ועקב קטן ועדין. נעל ענוגה.מושלמת.
אני מרימה את הנעל הזאת מהשולחן ונוגעת בה, מלטפת אותה, רוצה למדוד אותה…זה כמו לגעת בכלי קריסטל יקר שעוד רגע ייפול ויתנפץ לי מהידיים.
ואז אני שומעת את הקול שלה, אנגלית במבטא אירופאי מצוחצח: Please don’t touch. it is all mine
אני מרימה את הראש ומסתכלת. והיא מולי.
היה לה שיער חלק ומוזהב אסוף לקוקו כזה עם סיכה שחורה. שמלת צמר ורודה ודקיקה. נעלי סירה כסופות וכל כולה זוהר, עדינות ויופי בלתי נתפס.
היא נסיכה. לוחשת לי המוכרת המטופחת שנעמדת לידי.
נסיכה אמיתית? אני שואלת.
אמיתית לגמרי, מבלגיה.
וכל מה שאת רואה כאן על השולחן הנעליים, התיקים, הצעיפים והבגדים זה שלה. דברים שהיא בחרה מהחנות. היא לקוחה מאוד חשובה שלנו, אז בבקשה מאדאם אל תגעי במה שיש על השולחן.
מרסי מאדאם.
אני שמה למוכרת את הנעל ביד, רצה בשיא המהירות במדרגות, בורחת לרחוב הגשום ולא מפסיקה לבכות ולצחוק לסירוגין.
בסך הכל בגדים, כמה כוח יש להם, כמה השפעה יכולה להיות להם עלינו, לנגן לנו על הנימים הכי עדינים הכי קטנים של הנפש. להזכיר לנו נשכחות.
אני שמה את כובע הצמר על הראש, רוכסת את מעיל הדובון שלי ונותנת לגשם לטפטף עליי.
הדמעות שלי זולגות, איך עמדתי שם במחלצות הכל כך לא שיקיות שלי מול נסיכה. אמיתית !
הרגשתי מבוישת, נבוכה…
למה לא הכינו אותי למפגש הזה…הייתי לובשת משהו אחר.
אני הולכת, מהר, בשאנז אליזה, החנות של לואי ויטון כבר הרחק מאחוריי ואז זה חוזר אליי.
אני נזכרת בשולחן הקטן שעמד ליד המיטה שלי בחדר של הוריי בו ישנתי כשהייתי ילדה קטנה. ממש קטנה.
לא היה לי ארון בגדים, במקומו היה לי שולחן עץ ישן ונמוך ועליו ציפוי כזה של אריחים לבנים. על השולחן הקטן הזה היו מסודרים כל הבגדים שלי.
כמה ערמות קטנות של בגדים. כמה חולצות, כמה מכנסיים וכמה תחתונים…זהו.
לא הייתי צריכה יותר. היה לי הכל.
הייתי לגמרי נסיכה.
הכי נסיכה בעולם.
חוקים אכזריים משלו
אופנה היא תעלומה בעיניי.
קם לו מישהו בוקר אחד, מישהו כזה שיש לו המון חזון והשראה בעולם העיצוב ומכתיב לנו מה ללבוש, איך ללבוש, באיזה צבע, איך לעצב את הבית, איך לרהט את הבית…
התעלומה היא שהמון אנשים יעשו את זה, ילכו לפי האופנה, התכתיבים.
ובעונה הבאה זה חוזר חלילה. קורבנות אופנה קוראים להם.
מעולם לא הייתי קורבן אופנה.
אני קשובה למה שקורה לטרנדים כמו שקוראים לזה בשפת העיצוב. אבל אף אחד לא יחליט בשבילי מה ללבוש, או איך לרהט הבית.
האופנה משתנה כל הזמן והיא נוצרת כל כולה מהשראה, מדברים שקורים בעולם, בהוויה, באוויר הכללי והכלכלי, ממצב רוח עולמי, ממלחמה, משלום, ממוסיקה, משחקנית מפורסמת שעשתה קאמבק, ממדינה בכותרות.
כל דבר הוא השראה לטרנד הבא, לדבר האופנתי הבא, לתכתיב הבא.
אפילו ליופי של אנשים יש אופנה.
מי שהיה או הייתה יפה לפני כמה עשורים לא בהכרח כבר נחשב/ת יפה לפי האופנה של היום. כי יופי גם הוא בר חלוף. כמו אופנה, כמו בגדים …כמו ספה…
לכפר הגלובלי יש חוקים אכזריים משלו.
פותחת את השקיות על הספה
אני מסתכלת עלייך בהערצה.
את לובשת מכנסיי צמר בצבע חרדל וסוודר קשמיר בדוגמת מעוינים. את נועלת נעלי עור קלועות עם שפיץ, על עקבי סטילטו והתלתלים שלך יפים ורכים.
פשוט יפה. הכי יפה בעולם.
חזרת מלונדון. הילדים קופצים עלייך בשמחה. המזוודות שלך מלאות.
בך.
אני מספרת לך על המעטפה הלבנה ואת מחבקת אותי חזק חזק ואני יודעת שהגשמתי חלום גדול, גם את החלום שלך.
ואת מראה לי את כל האוצרות שהבאת. והכל מריח מטעם משובח. כל בגד כל נעל כל תיק.
היית לי למקור השראה. עד היום. ליופי, לטעם בבגדים לנשיות ולטיפוח.
איך אהבתי שהיית באה לקנות איתי בגדים בדיזינגוף ולוקחת אותי לחנויות הכי שוות. איך אהבתי לראות את השלל שלך ממסעי הקניות בתל אביב בימי שלישי אחה”צ כשהיית באה אלינו אחרי העבודה.
היית פותחת את השקיות על הספה בסלון ומראה מה קנית. הייתי מסתכלת, בוחנת, ממששת, מחייכת, למדתי ממך כל כך הרבה…
לימדת אותי להיות אופנתית בלי להיות קורבן אופנה.
להשאיר תמיד את עצמי, את המיוחדות שבי.
כמו קעקוע קטן ואופנתי שנשאר לתמיד.
והוא רק שלי…
שיק קוראים לזה?
Paris Je T ‘aime
פריס אהובתי בירת הסטייל האופנה והעיצוב ומה לא בעצם…וכבר הבנתם כמה שאני אוהבת אותה. כמה השראה אני מקבלת ממנה.
מזמינה אתכם ל- Pinterest ללוח שלי Paris JeT’aime שמוקדש כולו רק לה. מגיע לה לגמרי.
ובהמשך לפריס וכמו שכתבתי בפוסט, מאיפה בכלל אפשר להתחיל לדבר על בגדים על אופנה על עיצוב…??
נושא כמעט אינסופי. או בעצם אני מתחרטת…לא כמעט… זה נושא אינסופי נקודה. וב – Pinterest אחד מהנושאים הכי הכי פופולאריים.
את ה– Pinterest שלי התחלתי מזה. מלוחות של אוספים, שהייתי רוצה שיהיו לי בארון. נעליים, בגדים, אביזרים, צעיפים…
(מזל שבפינטרסט המקום בלתי מוגבל, אז בפוטנצייה יש לי שם המון נעליים והמון בגדים:))
תציצו בלוח שלי בפינטרסט Style יש בו את כל הדברים שאני אוהבת.
הכי שמחה שקראתם את הפוסט שלי ותודה רבה שהקדשתם לו מזמנכם 🙂
אם אהבתם, אשמח אם תגיבו לי כאן בבלוג, מחכה לשמוע מה דעתכם וכמובן אשמח, אם תשתפו אותו הלאה לחברים או לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם.
לשיתוף אנא לחצו על אחד מהאייקונים של השיתוף כאן למטה.
אז ספרו לי, מה זה בגדים עבורכם? כיסוי גוף בלבד או השראה בפני עצמה? התרגשות? סיפורים מעניינים על בגדים ? על פריס? מה הייתם רוצים שיהיה בארון שלכם ולעולם לא יהיה?
אשמח מאוד לשמוע ולהגיב.
אתם מוזמנים לשלוח לי תגובות, שאלות, המלצות, מחשבות למייל tamariandme@gmail.com.
לקבלת פוסטים חדשים אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ותעודכנו ברגע שיופיע פוסט חדש. כדאי לכם !
תודה על תשומת הלב והכי שמחה שאתם כאן!
קולאז’ים: TAMARIANDME © כל הזכויות שמורות